האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר


Notice: Undefined index: dcw_option_name in /home/879739.cloudwaysapps.com/znjryubksz/public_html/wp-content/plugins/display-categories-widget/display_categories_widget.php on line 195

Notice: Undefined index: use_desc_for_title in /home/879739.cloudwaysapps.com/znjryubksz/public_html/wp-content/plugins/display-categories-widget/display_categories_widget.php on line 201

Notice: Undefined index: sort_order_by in /home/879739.cloudwaysapps.com/znjryubksz/public_html/wp-content/plugins/display-categories-widget/display_categories_widget.php on line 202

Notice: Undefined index: sort_order_as in /home/879739.cloudwaysapps.com/znjryubksz/public_html/wp-content/plugins/display-categories-widget/display_categories_widget.php on line 203

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

קישור למאמר: https://rationalbelief.org.il/%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%A8%D7%99-%D7%92/

האמת של הררי ג

תמונה של צוות האתר

צוות האתר

[WORDPRESS_PDF]

הררי ממשיך לנסות לשכנע אותנו שאין צורך לבדוק דתות בכלל ויהדות בפרט.

הוא שוכח שני מאפיינים משמעותיים:

1) אינו מבדיל בין תפיסות עולם, (איך החיים צריכים להיראות), ובין אירועים היסטוריים.

2) אינו מבדיל בין דתות הבנויות על תפיסות עולם (בודהיזם), ובין דת הבנויה על אירועים היסטוריים (יהדות, ואולי עוד).

הערבוב הזה מיקל עליו את ה'מלאכה', ולכן הוא מכריז בהתלהבות תחת הכותרת:

כיצד להפוך שקר לאמת?

"דתות עתיקות לא היו היחידות שהשתמשו בבדיות כדי לגבש קבוצות אנושיות. בתקופה המודרנית, כל אומה המציאה לעצמה מיתולוגיה לאומית, ואידיאולוגיות כמו הקומוניזם והפאשיזם המציאו סיפורים מפוקפקים משלהן, שהצדיקו מהפכות מרחיקות לכת בסדרי החיים והרג של מיליוני בני אדם. יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי ואשף התקשורת הגדול ביותר של המאה העשרים, הסביר את השיטה שלו בקצרה באמצעות העיקרון הבא: "שקר שמספרים פעם אחת נשאר שקר, אבל שקר שמספרים אלף פעמים נהיה אמת". בספרו מיין קמפף כתב היטלר כך: "התעמולה המבריקה ביותר לא תזכה להצלחה אם לא נזכור תמיד עיקרון יסודי אחד — על התעמולה להגביל עצמה למספר קטן של נקודות ולחזור עליהן שוב ושוב". עקרונות אלו הם היום אבן יסוד בתעמולה לא רק של רודנים רצחניים, אלא של כל המפלגות מימין ומשמאל, ושל תאגידים קפיטליסטיים כמו־גם ראשי ממשלה דמוקרטים".

הפאשיזם, הנאציזם, הקומוניזם, וכל השאר לא המציאו היסטוריה חילופית, הם המציאו דרך חיים, ערכים, תפיסת עולם, פרשנות למציאות, אבל לא היסטוריה חילופית.

וזה כמובן לא קשור לנושא, אף אחד לא טען שמכיון שיהודים מאמינים בגן עדן, או בהמתנה שש שעות בין בשר לחלב, זה מוכיח שמדובר באמת. ברור שהשקפות של אנשים, על העולם הבא, ואפילו על העולם הזה, איך טוב לחיות, האם עם מסויים, הוא עם של צדיקים, או עם טפיל ומרושע? אלו דברים שנקבעים על פי תעמולה. הפוליטיקה בנויה על תעמולה, לא צריכים להיות היסטוריון פורץ דרך  ומהפכן כדי להבין זאת.

אבל אין לערבב את התחום הזה בתחום ההיסטוריה. כל שרי התעמולה של המשטרים הכי אפלים, לא שינו את ההיסטוריה הבסיסית הידועה לכולם. בזמן אמת הם ניסו ואפילו יכלו לערבב את הפרטים, אבל בסופו של דבר, לא הנאצים, לא הקומוניסטים, ולא אף אחד אחר, הצליחו ליצור שינוי היסטורי. משהו קטן, לא לטעון שכל הקומוניסטים יצאו ממצרים, אלא כל סוג של שינוי מהותי במהלך ההיסטוריה. לאומה יש זכרון קולקטיבי על המהלך הכללי של האירועים ההיסטוריים.

גם השינויים הקטנים של פרטים שכן ניסו לעשות, לא החזיקו מעמד, משום שאנשים יודעים את האמת. אפשר לאיים על עיתונאי, אפשר לעשות שינויים בספר לפי רצונו של הצאר, כפי שהררי עשה, אבל בסופו של דבר אנשים קולטים את זה.

היהדות היא דת שבנויה על אירועים היסטוריים, ולכן צריכה להימדד מן הזוית ההיסטורית, ככל שיש טענות היסטוריות או ארכיאולוגיות נגד ההיסטוריה היהודית, הן ראויות לדיון, אבל ההשוואה לתעמולות של אידיאולוגיה לא תורמת כלום, להיפך, רק ממחישה שמכונות התעמולה הכי משומנות, לא שינו את ההיסטוריה, לא ניסו, וברור שלא היו יכולות לעשות זאת.

"מכונת התעמולה הסובייטית הייתה מקור השראה נוסף ליצרני בדיות מודרניים. הסובייטים היו מומחים בשכתוב של כל דבר — מהיסטוריה של מלחמות שלמות ועד לתמונות ולגזרי עיתונים. ב־29 ביוני 1936 התפרסמה בעמוד הראשון של העיתון הרשמי פראבדה (שפירוש שמו הוא "האמת"), תמונה של סטאלין מחייך בעודו מחבק את גליה מרקיזובה, ילדה בת שמונה. התמונה הפכה לאייקון סובייטי. היא הציגה את סטאלין כ"אבי האומה" הדואג לאושרם של ילדי ברית המועצות. מכונות דפוס ומפעלים ייצרו מיליוני פוסטרים, פסלים ואפילו מוזאיקות של הסצנה, ואלה הוצגו לראווה במוסדות ציבוריים מהים הבלטי ועד לאוקיאנוס השקט. כפי שאף כנסייה רוסית אורתודוקסית לא הייתה שלמה בלי איקונה של מרים הבתולה מחזיקה את ישו התינוק, כך אף בית ספר סובייטי לא היה יכול להרשות לעצמו שלא להציג איקונה של אבא סטאלין מחזיק את גליה הקטנה.

לרוע המזל, באימפריה של סטאלין תהילה הייתה בדרך כלל הזמנה לאסון. בתוך שנה, אביה של גליה נעצר באשמת שווא שהוא מרגל יפני וטרוריסט טרוצקיסטי. ב־1938 הוא הוצא להורג, אחד ממיליוני הקורבנות של הטרור הסטאליניסטי. גליה ואמה הוגלו לקזחסטן, שם מתה האם לאחר זמן קצר בנסיבות מסתוריות. מה לעשות עכשיו עם מיליוני איקונות המציגות את אבי האומה עם בתו של אויב האומה? אין בעיה. מאותו רגע ואילך, גליה מרקיזובה נמחקה, ו"הילדה הסובייטית המאושרת" שבתמונה המפורסמת זוהתה כממלאקאת נאקאנגובה — ילדה טג'יקית בת 13 שזכתה בעיטור על שם לנין בזכות הצטיינותה בקטיף הכותנה (אם היו מי שחשבו שהילדה בתמונה לא נראית בת 13, הם היו חכמים מספיק לא לומר זאת בפומבי)".

איזה סיפור נוגע ללב, אבל רגע, האם לא פתח ההיסטוריון ב"הסובייטים היו מומחים בשכתוב של כל דבר — מהיסטוריה של מלחמות שלמות ועד לתמונות ולגזרי עיתונים"?? מדוע הדוגמא עוסקת בגזיר עיתון שקשור בשמה של ילדה אנונימית? שגם היא נחשפה כמובן בהמשך, מה עם 'היסטוריה של מלחמות שלמות'? מדוע אנחנו לא מכירים את הסיפור הסובייטי על המלחמה המופלאה בה סטאלין ניצח וקרע את הים? או לפחות ניצח? סתם כך בצעירותו של סטאלין, התקופה בה היה גנרל דגול שהביס את האוייב בגאונותו הצבאית? זה הרי כל כך קל לשכתב "היסטוריה של מלחמות שלמות", או שאולי לא?

"מכונת התעמולה הסובייטית הייתה יעילה. היא הסתירה בהצלחה זוועות מפלצתיות בבית, ובו־זמנית הקרינה דימוי אוטופי כלפי חוץ. כיום אוקראינה מתלוננת שפוטין תעתע באמצעי התקשורת המערביים בנוגע למעשיו בקרים ובדונבס. אבל בכל הנוגע להטעיה, פוטין בקושי מגיע לקרסוליו של סטאלין. בראשית שנות השלושים היללו אנשי רוח ועיתונאים שמאלנים במערב את ברית המועצות כחברה מופתית, בזמן שמיליוני אוקראינים ורוסים מתו ברעב מעשה ידי־אדם שסטאלין יזם. בעידן של פייסבוק וטוויטר קשה לעיתים להכריע לאיזו גרסה להאמין, אבל לפחות משטרים רודניים כבר לא יכולים להרוג מיליונים מבלי שהעולם ידע על כך".

האם העולם לא ידע על הרעב הגדול? העולם ידע, וגם ברוסיה הדבר נכתב ופורסם, מכונת התעמולה הקומוניסטית עסקה בכך שסטאלין אינו אשם בכך, ושהוא רק מתאמץ להיטיב עם המסכנים, ושלולי התאמצותו המופלאה היו מתים עוד יותר. אף אחד לא הסתיר את הרעב הגדול ולא יכל להסתיר. גם פוטין מתעתע בדיפלומטיה ובקשקושים קטנים, לא משנה היסטוריה.

הררי פשוט לא מבדיל בין היסטוריה, לבין תעמולה של הצגת דברים ופיאור עובדות או נוכלות דיפלומטית.

גם כן היסטוריון.

"בנוסף לדתות ולאידיאולוגיות, גם תאגידים מסחריים מסתמכים על בדיון. מותג מוצלח נשען בדרך כלל על סיפור בדיוני משכנע. איזו תמונה קופצת לכם בראש כשאתם חושבים על קוקה קולה? האם אתם רואים אנשים צעירים, חטובים ובריאים העוסקים בספורט ועושים כיף ביחד? או שאתם חושבים על חולי סוכרת שסובלים מהשמנת יתר וששוכבים בפיז'מה במיטת בית חולים? אם תשתו הרבה קולה, זה לא יעשה אתכם צעירים, זה לא יעשה אתכם בריאים, וזה לא יעשה אתכם ספורטיביים — זה כן יגדיל את הסיכוי שלכם לסבול מעודף משקל ומסוכרת. אבל במשך עשורים רבים קוקה קולה השקיעה מיליארדי דולרים במכירת סיפור המקשר בינה לבין נעורים, בריאות וספורט — והתת־מודע של מיליארדי אנשים השתכנע בקשר הזה".

זה מה שיכול הררי לגייס בשאלה של אמיתות היסטוריות של עמים? פרסומות למוצרים?

"האמת היא, שהאמת אף פעם לא הייתה בראש סדר העדיפויות של הומו סאפיינס. מקובל להניח שאם דת או אידיאולוגיה כלשהי תעוות את תמונת המציאות של חסידיה, זה יפגע בסיכויי ההצלחה שלהם בעולם, ולכן הם יתפכחו מהאשליות שלהם במוקדם או במאוחר. אבל גם זה מיתוס. בפועל, כוחן של רשתות שיתוף־פעולה אנושיות מבוסס על איזון עדין בין אמת לבין בדיה".

איפה זה "מקובל להניח"? מימי לא ראיתי מאמר של היסטוריון, כל כך עילג, כל כך לא קוהרנטי, כל כך חסר ביסוס ומקורות.

אולי הוא מדבר על דת שמשנה את ההיסטוריה של האומה, ובכן, אין דת כזו, אף דת לא ניסתה לשנות את ההיסטוריה כי זה בלתי אפשרי. לא הדתות הגדולות, ולא הקטנות, לא ניסו ולא נגעו בסיפור ההיסטורי הלאומי. הדתות תרמו את השנקל שלהם, הציבו אותו על גבי ההיסטוריה, ותו לא.

הדת שהלכה הכי רחוק שיכול להיות בכיוון הזה, היא הדת המורמונית, אבל גם היא לא נגעה ב1900 השנים האחרונות עד אליה, מעבר לטענה האנקדוטלית שמר סמית מצא לוחות במערה. אחרי מציאת הלוחות 'התברר' שלפני 1900 שנה ישו היה באמריקה, ובכן, מכיון שהאדם הלבן באמריקה רק מאות שנים ספורות, ואין לנו היסטוריה של אמריקה, אזי התחום פתוח לפנטזיות.

איך כל זה קשור להיסטוריה לאומית?

"אם תעוותו את המציאות יתר על המידה, זה אכן יפגע בכם, כי זה יגרום לכם להתנהג בצורה לא הגיונית. ב־1905 טען מכשף אפריקני בשם קינג'יקיטילה נגוואלה שהוא מייצג את רוח הנחש הגדולה הונגו, ושלהונגו יש מסר חשוב לתושבי מזרח אפריקה הגרמנית: עליהם למרוד בגרמנים ולגרש אותם ממזרח אפריקה (טנזניה של ימינו). כדי לשכנע את מאזיניו למרוד, נגוואלה חילק להם תרופות קסם שלדבריו יהפכו את כדורי הרובים של הגרמנים למים. כך החל מרד המאג'י מאג'י ("מאג'י" זה מים בסווהילית). המרד נחל כישלון חרוץ. בשדה הקרב, הכדורים הגרמניים לא הפכו למים, אלא פילחו ללא רחם את גופם של המורדים".

ריבוי הדוגמאות המגוחכות והלא רלבנטיות, רק ממחיש עד כמה חסר אונים הוא הררי, בחפשו מעבר להרי החושך מקום בו אנשים אינם יודעים את ההיסטוריה שלהם, ובכלל אינם מבדילים בין שקר לאמת. האפריקנים מאמינים בגלולות של המכשפים, בדיוק כשם שבמערב מאמינים הרבה אנשים בהומיאופטיה, או בחברות התרופות הגדולות. ולכן מה? איך זה קשור בכלל לנושא?

"אלפיים שנה קודם לכן, החל מרד יהודי גדול נגד הרומאים בנסיבות דומות, כשמטיפים כריזמטיים הבטיחו לתומכיהם שאלוהים יילחם לצד היהודים ויעזור להם להביס את האימפריה הרומית האדירה. גם המרד הזה נכשל, ירושלים חרבה, והעם היהודי גלה מארצו. במסורת היהודית מקובל לומר שבית שני חרב בגלל שנאת חינם. זה לא נכון. בית שני חרב בגלל קנאות דתית עיוורת".

ובכן, זהו היסטוריון דגול, היודע להפטיר 'זה לא נכון', במקום לדבר בשפה של ההיסטוריה. אין שום תיעוד על מטיפים כריזמטיים שהבטיחו לתומכיהם שאלוהים ילחם לצד היהודים, פשוט אנכרוניזם שטחי השאול מהמטיפים המורמוניים או משהו בסגנון. עצוב לחשוב שבגלל הכמו-הברקה הזו, הגיע הררי למסקנה שאין קשר לשנאת חינם. מי שיקרא פרק או שניים בהיסטוריה של מלחמת היהודים עם הרומאים, יגלה, שהשנאה והפילוג בין הכתות של היהודים, הם שהביאו לכשלון המרד. וגם כך המפלה לא היתה מובטחת בכלל, טיטוס כבר התייאש ואמר לחזור לרומא. מלחמת היהודים מול הרומאים היתה הארוכה והקשה בתולדות רומא. אבל הררי יודע הכל, 'קנאות דתית עיוורת', כאותו סטודנט שלמד על משפט פיטגורס ובאמצעותו מנסה לפתור את כל בעיותיה של האנושות.

"מצד שני, אי אפשר לארגן המוני בני אדם ביעילות בלי להישען על איזשהו מיתוס. אם תדבקו במציאות כפי שהיא, מעט מאוד אנשים ילכו אחריכם. ללא מיתוסים, לא היה אפשר לארגן את מרד המאג'י מאג'י ואת המרד הגדול, אבל גם לא את המרידות המוצלחות יותר של המהדי בסודן ושל המכבים ביהודה. למעשה, כאשר המטרה היא ללכד אנשים רבים לתנועה אחת, לסיפורים בדיוניים יש עדיפות מובנית על פני האמת. כדי לבחון את מידת הנאמנות של בני אדם לקבוצה, מוטב לתבוע מהם להאמין לסיפור אבסורדי מאשר לעובדות. אם המנהיג שלנו אומר, "השמש עולה במזרח ושוקעת במערב," אין צורך בנאמנות רבה כדי למחוא לו כפיים. אבל אם המנהיג אומר, "השמש עולה במערב ושוקעת במזרח," רק תומכים מסורים יריעו לו. בדומה, אם כל אנשי הכפר מאמינים באותו סיפור מופרך, אפשר לסמוך עליהם שיעמדו שכם אל שכם בשעת משבר. לעומת זאת, אם השכנים שלכם מוכנים להאמין רק בעובדות מבוססות, מה זה מוכיח?".

כל כך עלוב, פסיכולוגיה בגרוש, משפט פה משפט שם, והוא כבר מחזיק ב'קיצור תולדות האנושות', 'מה נגיד השמש במזרח? לא, נגיד השמש במערב, מה זה מוכיח?'. מבחינתו כל המין האנושי הוא יצור מטומטם, ולכן עדיף מראש להתאגד סביב דברי שטות, כי מי שיאמין בדברי שטות, סביר שילך אחרי… איזה ניתוק מן המציאות. מבחינתינו הגלולות של המכשף האפריקאי הן שטות, אבל מבחינת האפריקאים, הן מבוססות על נסיון רב שנים. אנשים שהתאגדו ונלחמו, עשו זאת משום שלפי הבנתם ותפיסתם, מתוך נקודת הזמן והידע שלהם, היה זה הדבר הנכון והחשוב וההגיוני לעשות, לכן הם עשו זאת, וזה מה שהם ציפו מהמצטרפים אליהם לחשוב. לפי הררי הכל בדיחה, בא נצפה מאנשים לחשוב שטויות, וכך ילכו איתנו, באיזה יקום מתרחשים דברים כאלו? כמה התנשאות וניתוק צריך בשביל לחשוב שכך העולם עובד, בכל מקום, חוץ מבפקולטה להיסטוריה כמובן, שם אין מיתוסים. שם הכל ברור בעזרת משפט או שניים.

"אפשר לטעון שלעיתים אנשים בכל זאת מצליחים להתארגן ביעילות באמצעות הסכמים וחוזים, וללא צורך במיתוסים משותפים. כך, לדוגמה, הכלכלה מאורגנת באמצעות תאגידים ושטרות כסף, למרות שכולם יודעים שתאגידים וכסף הם המצאה אנושית. מי שמאמין בתנ"ך אומר, "אני מאמין שהספר הזה קדוש"; לעומת זאת, מי שמאמין בדולר אומר רק, "אני מאמין שאנשים אחרים מאמינים ששטר הנייר הזה הוא בעל ערך." נהיר לכולם שהדולר הוא מוסכמה בין בני אדם, ובכל זאת יש לו ערך רב בכל רחבי העולם. אם כך, מדוע אי אפשר לנטוש את כל המיתוסים והאגדות, ולארגן את עצמנו על בסיס מוסכמות דומות לזו של הדולר?

אולי אפשר, אך האמת היא שמוסכמות מסוג זה אינן שונות במהותן מבדיות. ההבדל בין ספרי קודש לבין כסף, למשל, קטן בהרבה מכפי שנדמה במבט ראשון. כשרוב האנשים רואים שטר של דולר, הם שוכחים שהוא רק מוסכמה אנושית. הם רואים את פיסת הנייר הירקרקה עם הדיוקן של ג'ורג' וושינגטון, ומזהים משהו יקר ערך. הם לא עוצרים להזכיר לעצמם "למעשה, זו פיסת נייר חסרת כל תועלת, אבל מכיוון שאנשים אחרים חושבים שהיא בעלת ערך, היא בכל זאת יכולה להועיל לי." אם תתבוננו במוח אנושי באמצעות סורק או מיקרוסקופ משוכלל, תבחינו בכך שברגע שמציגים לאדם ממוצע מזוודה מלאה בחבילות של שטרות מאה דולר, החלקים של המוח שנדלקים בהתרגשות הם לא החלקים הספקניים ("אנשים אחרים משום מה מאמינים שיש לזה ערך") אלא החלקים התאוותניים ("וואו! אני חייב לשים את היד על זה!"). בדומה, ברוב המכריע של המקרים אנשים מתחילים לקדש את התנ"ך או את הברית החדשה או את הקוראן רק לאחר שנחשפו פעמים רבות לאנשים אחרים שמקדשים את הספרים הללו. אם תיתנו לתינוק תנ"ך ותיתנו לו ספר בישול, הוא יתייחס לשני הספרים בצורה דומה. כלומר, אנחנו לומדים לתת כבוד לספרי קודש באותו אופן שאנו לומדים לתת כבוד לשטרות כסף".

כמה שטחי, אם תשמיט את תנועות הידיים לא אמר כלום, ההנחה הכוזבת בקטע זה, היא שמוסכמות הן בהכרח בעיה או הטעיה, הנה, תתרשמו! יש ממש מחקר שמוכיח ('באמצעות סורק או מיקרוסקופ משוכלל'!) שכשאנשים רואים דולרים, הם לא מפעילים ספקנות, כאילו שהיה מצופה מהם לעסוק בספקנות בשאלה הפילוסופית מדוע יש ערך לכסף ("ובכל זאת יש לו ערך רב"!). ואיך יודעים זאת? כי תינוק אינו מבדיל בין ספר בישול לתנ"ך, כאילו שתינוק מבדיל בין הקוראן לבין ספרו של  הררי, מה רלבנטי לכאן תינוק? מוסכמות של בני אדם בנויות על היגיון אנושי ועל מה שנראה להם נכון, זה שהררי קורא לכל מחשבה והסכמה אנושית בשם 'מיתוס' לא הופך את ההיגיון שלו לשונה ברמה העקרונית.

"לכן בפועל אין הפרדה ברורה בין "לדעת שמשהו הוא רק מוסכמה אנושית" לבין "להאמין שלמשהו יש ערך מהותי". אנשים נוטים לשכוח או לא לשים לב להפרדה הזו. דוגמה נוספת: אם נקיים דיון פילוסופי מלומד וארוך, כמעט כולם יסכימו שתאגידים הם סיפורים בדיוניים שנוצרו על ידי בני אדם. תנובה היא לא בנייני המשרדים, הרפתות, המחלבות או האוטו הגדול והירוק; והיא גם לא המנהלים, המזכירות או הרפתנים. תנובה היא פסיפס משפטי מורכב שנוצר על ידי עורכי דין ומחוקקים. אבל רוב הזמן אנחנו לא שקועים בדיון פילוסופי עמוק, ואנחנו מתייחסים לתאגידים כאילו הם ישויות אמיתיות בעולם, בדיוק כמו נמרים ובני אדם".

שוב הוא חוזר על משחקי המילים שלו מהכרך הראשון, שכבר הפכו לבדיחה נושנת. מישהו חושב שתאגידים הם כמו נמרים או בני אדם? נכון, תאגידים הם חברות שמתנהלות לפי חוקים שבני אדם קבעו, אבל בפועל הם סך של כללים והתנהגויות שאנו מחוייבים להם, כדי לסדר בינינו את הנכסים וההתחייבויות של בני אדם זה לזה. איך זה קשור לשאלה האם עם יודע את ההיסטוריה שלו?

"אנשים מטשטשים את הגבול שבין בדיה למציאות מסיבות רבות ומגוונות — מהנאה ועד הישרדות. אי אפשר לשחק משחקים או לקרוא רומנים אלא אם כן אתם מוכנים להשעות לפחות לרגע את הספקנות שלכם. כדי ליהנות מכדורגל, צריך לקבל את חוקי המשחק, ולשכוח למשך תשעים דקות שהם בסך הכול מוסכמה אנושית. אם לא תעשו כך, תהיו במצבו של ישעיהו ליבוביץ, שקבע שכדורגל הוא ״עשרים ושניים חוליגנים שרצים אחרי כדור״. אלא שכפי שכל חוליגן אנגלי או לאומן ארגנטינאי יכולים להסביר לכם, כדורגל מתחיל אולי בהנאה, אבל הוא יכול להפוך למשהו הרבה יותר רציני. כדורגל מסייע לעצב זהויות, לגבש קהילות, ואפילו לצאת למלחמות. מדינות ודתות הם פשוט מועדוני אוהדים על סטרואידים".

כרגיל, הנחת המבוקש, וטשטוש מושגים תהומי. כדי לקרוא סיפור דמיוני צריכים 'להשעות את  הספקנות'??? כלומר לחשוב שהסיפור באמת היה? באיזה עולם הוא חי? סיפור דמיוני הוא סיפור שלא היה, ואף אחד לא חושב אחרת, וגם 'ספקנים' נהנים מקריאתו.

כדי ליהנות מכדורגל צריכים לשכוח שחוקי המשחק הם מוסכמה אנושית? למה? צריכים לחשוב שהם ניתנו בהר סיני? שהם חוקי טבע? כדי ליהנות מהמשחק, צריכים  ליהנות מהיכולות והכשרונות של השחקנים, ולא שום דבר מעבר.

לקשר את זה לשאלות היסטוריות, לשאלות של אמת ושקר, זו פשוט שערוריה. הסיום של הררי ש'דת היא מועדון אוהדים על סטרואידים', היא לא רק הנחת המבוקש, אלא סטיה מן הנושא. ככל שישנה דת שמחזיקה בטיעון היסטורי, יש לדון בטיעון ההיסטורי במידה ומעוניינים, אבל לקשר את זה לכדורגל, זו אפילו לא בדיחה.

"לבני אדם יש יכולת מופלאה לדעת ולא לדעת בו זמנית. ליתר דיוק, אנו יכולים לדעת משהו כשאנחנו חושבים עליו בכובד ראש, אבל רוב הזמן אנחנו לא מכבידים על ראשנו במחשבות, אז אנחנו לא יודעים. אם אנחנו מתעמקים בסוגיה, אנחנו מבינים שכסף הוא בדיה. אבל בדרך כלל אנחנו לא מתעמקים. אם ישאלו אותנו, נדע לומר שכדורגל זו המצאה אנושית. אבל באמצע משחק הגמר, אף אחד לא מפריע לנו בשאלות כאלה. אם נשקיע זמן ואנרגיה, נוכל להבין שמדינות ולאומים הם מעשיות מורכבות. אבל באמצע מלחמה, למי יש זמן ואנרגיה? אם נתעקש לדעת את האמת האולטימטיבית, נגלה שסיפור אדם וחווה הוא רק מיתוס. אבל מתי בדיוק אנו מתעקשים לדעת את האמת האולטימטיבית?".

שוב הנחת המבוקש, במידה והטענה היא שסיפור אדם וחווה הוא רק מיתוס, יש לטעון אותה  ולברר אותה. אבל לקשר את זה להסכמים אנושיים של כללי משחק או כללי כלכלה (ועל הדרך לטעון כאילו אנשים לא יודעים זאת, או שזה אמור להפריע להם), זו אי הבנה פטאלית.

"האמת והכוח אינם שותפים אידיאליים. במוקדם או במאוחר, הם חייבים לפנות לדרכים נפרדות. אם אנחנו רוצים כוח, בשלב מסוים ניאלץ להפיץ בדיות. אם אנחנו רוצים לדעת את האמת על העולם, ללא שום מיתוסים, בשלב מסוים ניאלץ לוותר על כוח. נצטרך להודות בדברים שיקשו עלינו לרכוש בעלי ברית ולתת השראה לתומכים. חשוב מכך, ניאלץ להכיר בכל מיני עובדות לא נעימות בנוגע לעצמנו, על מקורות הכוח הנוכחיים שלנו, ועל הסיבות שמניעות אותנו לרצות עוד כוח. אין שום דבר מיסטי בפער הזה שבין האמת לבין הכוח. כדי לראות אותו, כל מה שצריך זה לדבר עם אמריקני לבן על גזע, לדבר עם ישראלי ממוצע על הכיבוש, או לדבר עם גבר טיפוסי על הפטריארכיה".

שוב פסיכולוגיה בגרוש, שמתחילה כמובן מהנחות יסוד של החוג למגדר וקיבוש, אודות מה יתרחש כאשר נדבר עם "גבר טיפוסי על הפטריארכיה", וכמובן "אמריקני לבן על גזע". כמו דת עתיקה, נאחזים הליברלים במושגים מהמאה ה18, מוצאים בכח את 'קיומם' בחברה שלנו, ומוכיחים מכך (באופן פרדוקסלי) שבדיות הן משהו שחייבים לאחוז בו כדי להגיע לתומכים, כי חייב להיות שאם נגיד את האמת נאבד את הכח שלנו, עצוב.

"משכילים בני כל התרבויות עמדו מאז ומתמיד בפני הדילמה הזו: האם הם משרתים את הכוח או את האמת? האם המשימה שלהם היא לטפח סיפורים ומיתוסים שיאחדו אנשים וישמרו על ההרמוניה בחברה, או שמא המשימה שלהם היא לחשוף את האמת בכל מחיר? רשתות רבות־עוצמה של משכילים — כגון חכמי ההלכה המוסלמים, הרבנים היהודים, המנדרינים הקונפוציאנים והאידיאולוגים הקומוניסטים — העדיפו את האחדות וההרמוניה החברתית על פני דבקות בלתי מתפשרת באמת. זו הסיבה שהרשתות הללו היו כה חזקות. כמין ביולוגי, הומו סאפיינס מעדיף בבירור את הכוח על פני האמת. אנחנו משקיעים הרבה יותר זמן ומאמץ בלנסות לשלוט בעולם מאשר בלנסות להבין אותו — ואפילו כשאנו מנסים להבין אותו אנחנו בדרך כלל עושים זאת מתוך תקווה שהבנה טובה יותר של עולם תקל עלינו לשלוט בו. לכן, אם אתם חולמים על חברה שבה האמת מושלת בכיפה ואף אחד לא מייחס חשיבות למיתוסים אין לכם הרבה מה לצפות מבני אדם נסו את מזלכם עם שימפנזים".

אין ספק, השימפנזים הם חברת מופת הנאמנת לערכים של כנות, יושר, וכו', קלאסה של פסיכולוגיה אבולוציונית מעוותת… שוב, ההיסטוריון מכריז הכרזות פומפוזיות, חכמי הלכה מכל  הדתות העדיפו הרמוניה על פני האמת, איך הוא יודע? מ.ש.ל לא נורא, הפרק הזה לא בא להוכיח או לבסס את ההנחה שהדת היא שקר כמעט מודע, אלא הוא מתבסס על  ההנחה הזו, הוא מנסה להדגים אותה בהומור קל באמצעות דוגמאות לא רלבנטיות ואנלוגיות שגויות, הא ותו לא.

"המסר איננו שפייק ניוז הן לא בעיה, או שלפוליטיקאים, פרסומאים וכמרים מותר לשקר כאוות נפשם. זו תהיה טעות גמורה להסיק שהכול פייק ניוז, שכל ניסיון לגלות את האמת נידון לכישלון, ושאין שום הבדל בין עיתונאות רצינית לבין תעמולה. מתחת לכל הבדיות, יש עובדות אמיתיות וסבל אמיתי. באוקראינה, לדוגמה, חיילים רוסים באמת נלחמים, אלפי בני אדם באמת איבדו את חייהם, ומאות אלפים נמלטו מבתיהם. פעמים רבות סבל אנושי נגרם על ידי אמונה בדמיונות, אבל הסבל עדיין אמיתי".

סתם סקרנות, להבין את הלוגיקה, הקשר בין הרישא לסיפא, יש דרך סוף סוף להבדיל בין אמת לשקר, כי? כי חיילים נהרגים ודמיונות עשויים להביא סבל. מישהו הבין? האם העובדה שחיילים נהרגים מוכיחה משהו בנוגע לאמת או שקר של פוטין? המלחמה היא אולי חוסר צדק, אבל אין קשר לפייק ניוז, או לאמת ושקר. הטקסט של הררי פשוט רשלני, מזולזל, לא מעובד, ולא קוהרנטי. (הוא גם שכח לציין כי מי שטבע את השימוש במונח 'פייק ניוז' ביחס לזרמים מרכזיים בתקשורת ובפוליטיקה, הוא טראמפ החל מ2016, ורק בזכותו לגיטימי לדבר על פייק ניוז כשולט בחיינו).

"לכן, במקום לקבל את תופעת הפייק ניוז כנורמה, עלינו להכיר בה כבעיה גדולה בהרבה מכפי שנדמה במבט ראשון, ועלינו להתאמץ עוד יותר להבחין בין מציאות לבין בדיה. אל תצפו לשלמות. אחת הבדיות הכי מסוכנות היא הכחשת המורכבות של העולם, וחשיבה במונחים אבסולוטיים של טוהר מוחלט ורוע שטני. אף פוליטיקאי לא אומר את כל האמת ושום דבר מלבד האמת, אבל בכל זאת יש פוליטיקאים טובים בהרבה מאחרים. בהינתן הבחירה, אני אבטח בצ'רצ'יל יותר מאשר בסטאלין, למרות שראש הממשלה הבריטי היה רב־אמן בייפוי המציאות. בדומה לכך, שום עיתון אינו משוחרר לגמרי מטעויות ומדעות קדומות, אבל יש עיתונים שעושים מאמץ אמיתי לגלות את האמת בשעה שאחרים אינם אלא מכונות תעמולה חסרות בושה. אילו חייתי בשנות השלושים, אני מקווה שהיה לי השכל להאמין לניו יורק טיימס יותר מאשר לפראבדה או לדר שטירמר".

בהתבסס על האמור להלן, אני מטיל ספק בכך, אנשי מדע בגרמניה האמינו לשטירמר ותמכו בנאציזם בהתלהבות, (רוב מפקדי האייזנצגרופן היו בעלי תואר אקדמי), ואנשי מדע ברוסיה האמינו לפראבדה ותמכו תמיכה משמעותית בקומוניזם. חסידי המדענות, הגישה שהכל מדע, שהמין האנושי מטומטם, ורק התבונה של האליטה היא המפתח לאמת, היו הראשונים להתמסר בכל ליבם ונפשם לאידיאולוגיות של המאה ה20, ולהזנות גם את ה'מחקרים' שהציגו. ענפים שלמים של 'מחקר קומוניסטי' תומך אג'נדה צמחו ברוסיה הקומוניסטית.

בסופו של דבר מה שהררי מציע הוא לתת ל'מדע' או ל'אקדמיה' להכריע בכל השאלות, זו הגישה שמכונה באירוניה 'ליברלית', וכך זה נשמע:

"על כולנו מוטלת אחריות להשקיע זמן ומאמץ בחשיפת הדעות הקדומות שלנו, ולוודא שאנו מסתמכים על מקורות מידע מהימנים. כפי שהוסבר בפרקים קודמים, לא נוכל לחקור את הכול בעצמנו. בדיוק בגלל זה, אנחנו צריכים לחקור ביסודיות לפחות את מקורות המידע החביבים עלינו — בין אם אלו עיתונים, אתרי אינטרנט, רשתות טלוויזיה או מנהיגים בשר ודם. בפרק 20 נבחן לעומק כיצד להימנע משטיפת מוח וכיצד להבחין בין מציאות לבין דמיון. בינתיים, אציע רק שני כללי אצבע פשוטים.

ראשית, אם אתם רוצים מידע מהימן — שלמו עליו. אם אתם מקבלים את החדשות שלכם בחינם, יש סיכוי גבוה שאתם בעצם המוצר שמישהו אחר קונה ומוכר. נניח שמיליארדר מפוקפק היה מציע לכם את העסקה הבאה: "אני אשלם לכם 100 שקלים כל חודש, ובתמורה אתם תרשו לי לשטוף לכם את המוח למשך שעה מדי יום ביומו, ולגרום לכם להאמין באיזה סיפורים פוליטיים ומסחריים שאני רוצה." האם הייתם מקבלים את העסקה הזו? אף אדם בריא בנפשו לא היה מסכים. אז המיליארדר המפוקפק מציע עסקה שונה במקצת: "אתם תרשו לי לשטוף לכם את המוח למשך שעה בכל יום, ובתמורה אני לא אגבה מכם שום תשלום על השירות הזה." משום מה, מיליונים חושבים שזו עסקה טובה, חוטפים את החינמונים בתחנות הרכבת והאוטובוס, וקוראים בשקיקה את החדשות שהם מקבלים ללא תשלום היישר לחשבון הפייסבוק שלהם. לא כדאי לכם".

לפי כלל האצבע הזה, 'הארץ' הרבה יותר נאמן מכל כלי התקשורת בארץ, משום שהוא גובה כסף. ברור שזו טעות, 'הארץ' גובה כסף משום שהוא אליטיסטי, לא משום שהכסף מושקע בבירור האמת יותר משאר אתרי החדשות או הדעות. יתירה מכך, אין בכלל מקורות ידע חינמיים, זו אשליה שתינוק של בית רבן אינו נכשל בה, אם אתה נחשף למשהו בחינם – אתה המוצר, פייסבוק מוכרת את הרגלי החיים שלך והצרכים שלך לסוחרים, ומשקיעה המון מחשבה לאיזה תכנים כדאי (לפייסבוק) לחשוף אותך, כלי תקשורת אחרים משלבים פרסומות אינסופיות שאתה צופה בהן וכך מממן את התוכן. יש כאלו שהצליחו לשים את ידם על תקציבי עתק ציבוריים ולכן הם יכולים לספק לך את החומר בלי לקחת כסף, אבל מישהו משלם על התוכן, אף פעם הוא לא בחינם (יוצאת דופן היא האקדמיה, שמשיגה סכומי עתק מקופת המדינה, גובה סכומי עתק גם מהתלמידים, ואת התוצר מוכרת בענף נפרד שוב בסכומי עתק, הכל כדי שלהררי ודומיו תהיה 'קביעות'…). יתכן שמטיפים מיסיונריים בכיכרות העיר של מדינת יוטה מטיפים מתוך אידיאולוגיה גרידא, אולי. מעבר לזה אין תוכן חינמי, והאם התשלום נגבה ממך ישירות או בעקיפין, אינה אינדיקציה לאיכות המידע. אגב, גם האתר 'אפוק' של מתרגלי פאלון גונג הינו בתשלום.

אבל הכלל הזה הוא לא הסיפור המרכזי, הוא רק בא כהסחת דעת, להראות שנינות, הסיפור המרכזי הוא הכלל השני:

"כלל האצבע השני הוא שאם נושא כלשהו נראה לכם חשוב במיוחד, עשו את המאמץ לקרוא את הספרות המדעית הרלוונטית. ובספרות מדעית אני מתכוון למאמרים שעברו שיפוט בכתבי עת מקצועיים, לספרים שפורסמו על ידי הוצאות אקדמיות ידועות, ולכתביהם של אנשי סגל מאוניברסיטאות מוכרות. כמובן שגם למדע יש בעיות ומגבלות, וגם מדענים טעו בעבר פעמים רבות — ויטעו שוב בעתיד. יחד עם זאת, זה מאות שנים הקהילה המדעית היא מקור המידע המהימן ביותר של האנושות. אם אתם חושבים שהקהילה המדעית טועה ביחס למשהו, זה בהחלט אפשרי, אבל לכל הפחות תכירו את התיאוריות המדעיות שאתם דוחים, וזהו עדויות ועובדות שתומכות בדעה החלופית שלכם".

ובכן, זו ליבת הענין, הררי שולח אותנו לברר על שולחן המדע, את כל השאלות הגדולות של החיים. כמובן שככל שמדובר בפיזיקה, הנדסה, וכדו', אף אחד לא מנסה לברר את הדברים אצל מכשפים מאפריקה. אבל כאשר הנושא שלנו הוא דתות, תפיסת עולם, השקפה על החיים, אמת וצדק, טוב ורע, רוחניות, משמעות, עדיין מצפה הררי שנחפש מאמרים על הנושא, ובדגש על 'מאמרים שעברו ביקורת עמיתים'. לא, הבעיה היא לא ש'אנשי מדע עשויים לטעות', את זה אנחנו יודעים, הבעיה היא שלמדע אין שום אמירה על הנושאים האלו, להיפך, מדענות היא גישה המסרסת יכולת לחשוב, לבדוק, ולחקור, כל אחד מהנושאים האלו. וככל שמחפשים אמירה מדעית על הנושאים האלו, הרי שביקורת עמיתים היא האסון הגדול ביותר שלהם, לסנן מאמרים שנוצרו על ידי מחוללי טקסטים, או מהתלות מגוחכות, היא לא מצליחה, אבל לדחות מאמרים שאין בהם פגם לוגי, משום שאינם עולים עם ההשקפות המקובלות, היא מצליחה ועוד איך… (ראה למשל כאן).

וכאן עושה הררי קפיצה נוספת לסיום:

"גם למדענים יש אחריות להקדיש קצת יותר תשומת לב לדיון הציבורי. אם הדיון נוגע בתחום המומחיות שלהם — בין אם מדובר ברפואה, באקולוגיה או בהיסטוריה — המדענים צריכים להשמיע את קולם באופן ברור ואמיץ. שתיקה איננה ניטרליות — שתיקה פירושה תמיכה בסטטוס קוו. כמובן שחשוב שמדענים ימשיכו לחקור ולפרסם בכתבי עת מקצועיים שרק קומץ מומחים קוראים. אבל חשוב גם שהציבור יכיר את הממצאים המדעיים העדכניים ביותר, ולשם כך אפשר להיעזר בספרי מדע פופולריים, ואפילו באומנות פופולרית.

האם פירוש הדבר שמדענים צריכים להתחיל לכתוב ספרי מדע בדיוני? זה דווקא רעיון לא רע. האומנות משחקת תפקיד מפתח בעיצוב תפיסת העולם של בני האדם, ובמאה ה־21 המדע הבדיוני הוא כנראה הסוגה האומנותית החשובה ביותר, כי הוא קובע מה רוב האנשים חושבים על בינה מלאכותית, על הנדסה גנטית ועל שינויי אקלים. אנו בהחלט זקוקים למחקרים מדעיים טובים, אבל מנקודת מבט פוליטית סרט מדע בדיוני טוב שווה הרבה יותר ממאמר בכתב עת מדעי".

מה קראנו כאן? כעת כבר לא מדובר במדע, אלא במדענים, כתיבת ספרי מדע בדיוני על ידי מדענים (מכירים 'מדען' שכותב ספרי מדע בדיוני? רמז, השם שלו מתחיל בי.נ.ה.) הוא רעיון טוב, זה עיצוב תפיסת העולם, זו 'הסוגה האומנותית החשובה ביותר', וקובע מה אנשים חושבים, אבל מה לכל זה ולמדע? שוב אנו חוזרים לדת התבונה, הסוגדת לאנשים העוסקים במדע, שהם יקבעו מה טוב ומה רע, מה מוסרי ומה צודק, כמיטב הליברליות הטוטליטארית מהמהפכה הצרפתית ועד המהפכה המשפטית.

הררי ממליץ לחבריו המדענים (עצם זה שהיסטוריון מכונה 'מדען' זו כבר בדיחה) לעשות כמוהו, לפנות לכתיבת ספרי מדע פופולארי, כאשר ברור שהטקסטים הרשלניים שלו, היו נקרעים לגזרים בכל ביקורת עמיתים סטנדרטית (כאשר לא יודעים מי הכותב). האם הררי טיפש? ממש לא, באופן אירוני ביותר, בהמשך לנושאי הפרק הזה, פשוט לא אכפת לו, כשם שפוטין יודע שאף אדם לא באמת חושב כי 'בדלנים עצמאיים תושבי האי קרים' יזמו את הכפפת קרים לרוסיה, כל עוד הוא שולט בקרים. כך את הררי לא מעניין מה שיכתבו אני או מליון כמוני, באתרי יהדות משמימים נטולי גרפיקה וטראפיק. כל עוד הגולש ברק אובמה, וחנון הספריות אנטוניו גוטרש, מרוצים, הרי מליונים בעולם סוגדים לו, למה משהו מעבר לזה אמור לעניין אותו? גם אם הוא היה מצטט פסוק מהקוראן וכותב שזה מספר בראשית, זה לא היה פוגע כהוא זה בהצלחת ספריו, אז להתחיל לחשוב על דיוק, לוגיקה, התמודדות עם טיעוני הצד השני? מה לזה ול'סוגה האומנותית החשובה ביותר'???

 

האמת של הררי – א

האמת של הררי ב

 

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
3 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
מוטי
מוטי
26 days ago

אתרי יהדות משמימים…
לא להסחף…
חד ושנון כרגיל

דוד
דוד
25 days ago

מדע בדיוני הוא רוצה, הררי בשדה (איזה רפרנס, ההפטרה הראשונה שלי… מקוה שהמשך הפסוק והקשרו ידועים…)?
הוא לא חושש מהפעם הקודמת שמישהו באמת השפיע על העולם עם סיפורי מד"ב? (רמז, שמו היה ל.ר.ה., וגם לתופעה השלילית שלו היה איזה "סיינס" בשם, לתשומת לב המדעניסטים…)