האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

הארכיאולוג פרופ' בן יוסף: הכחשת המקרא מן ההעדר היתה שגיאה קשה

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

ארז בן יוסף הוא פרופסור חבר במחלקה לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב, ומנהל משלחת החפירות המחודשות בבקעת תמנע. השבוע הוא פרסם מאמר המהווה תקציר של מאמר שפירסם בכתב העת לחקר הברית הישנה, Vetus Testamentum: (ההדגשות שלי, להקל על הממהרים):

ממצאים חדשים מאזור הערבה מערערים על עצם ההנחה הזאת, בכל הקשור לנוודים של תקופת המקרא. לממצאים האלה יש השלכות דרמטיות על הבנת ראשית ישראל — תקופה שבה התיאור המקראי מתייחס לשבטים־נוודים שיצרו ממלכה. עד כה, חברות שאינן יושבות קבע נתפסו במחקר כ"בדואים" של תקופות הברונזה והברזל, כלומר חברות פשוטות שנמצאו תמיד בשולי ההתרחשויות ההיסטוריות — כאלה שאין להן כוח פוליטי, ושבוודאי לא ניתן לייחס להן ממלכות או ישויות פוליטיות בעלות השפעה על־אזורית. תגליות ארכיאולוגיות באזור הערבה מראות שהתפיסה הזאת מוטעית מיסודה, וכי נוודים בתקופה הזאת יכלו ליצור מבנים פוליטיים מורכבים השונים מהותית מה"מודל הבדואי" המקובל. מאחר שנוודים אינם משאירים אחריהם עדות ארכיאולוגית משמעותית — אם בכלל — מתברר שאין בסיס להרבה מה"קביעות" הארכיאולוגיות בנוגע לתקופת ההתנחלות וראשית המלוכה. באופן דומה מאבדים מעוקצם כמה מהוויכוחים הגדולים בקרב הארכיאולוגים, כיוון שהם מסתמכים על מבני אבן ועל המונומנטליות שלהם לקביעת מורכבות החברה וגודל הממלכה (או עצם קיומה ההיסטורי), בעוד שמתברר שממלכה חזקה יכלה להתגבש גם ללא שרידים שיתבטאו בבנייה מסיבית באבן. נראה שהארכיאולוגיה "לקחה על עצמה" תפקיד שאינה יכולה למלא, ושלפחות בכל הנוגע לתהליכים היסטוריים שבהם מעורבות אוכלוסיות ניידות, הגיע הזמן להודות שתרומתה של הארכיאולוגיה מוגבלת ביותר; זו העת להחזיר את מוקד הדיון לביקורת המקרא — לחקר הטקסט והקשריו — ולתקן את ההטיות המחקריות שמקורן בקביעות ארכיאולוגיות פשטניות.

אימפריות נופלות

משני צדי הערבה — בבקעת תמנע ליד אילת, ובוואדי פינאן (פּוּנֹן המקראית), לא רחוק מפטרה — נמצאים שרידים מרשימים של מכרות נחושת עתיקים, מהשמורים ביותר בעולם. הנוף המדברי הצחיח, לצד היעדר כרייה מודרנית מסיבית (המפעל הישראלי שפעל בתמנע אחרי קום המדינה היה למרבה המזל תת־קרקעי ברובו) הפכו את האזור לאבן שואבת לחוקרים המתעניינים במטלורגיה קדומה. ואכן, מאז סוף שנות ה–50 של המאה הקודמת נערכים באזור מחקרים שיטתיים הכוללים סקרים וחפירות ארכיאולוגיות. עד תחילת מחקרים אלה היה מקובל לתארך את עיקר השרידים בכל הערבה למאה ה–10 לפנה"ס, ולייחס אותם ל"מכרות המלך שלמה", אבל הדברים השתנו במהרה. ב–1969 התגלה מקדש מצרי קטן ועשיר בממצאים בלב בקעת תמנע, ובעקבותיו תיארך החופר, פרופ' בנו רותנברג, את שרידי הכרייה בבקעה לימי הממלכה החדשה במצרים, כ–300 שנים קודם לימי שלמה (זו הסיבה שבביקור בפארק כיום מקבלים את פני התיירים פסלים מצריים, ושתחת "עמודי שלמה" המפורסמים נמצא שלט המסביר כי ההתייחסות לשלמה מקורה בטעות). גם בוואדי פינאן השתנה התארוך, אלא ששם תקופת הפעילות במכרות "הוצערה": בעקבות תוצאות המחקר הבריטי בדרום עבר הירדן, שהראו שתחילת התיישבות הקבע באזור התרחשה לא לפני סוף המאה ה–8 לפנה"ס ותחת השפעת האימפריה האשורית, יוחסה גם הפעילות במכרות להתערבות האימפריאלית, ונקבעה בעיקרה למאה ה–7 לפנה"ס. כלומר, המחקר השיטתי באזור הפריד כרונולוגית בין תמנע ופינאן, וייחס את הפעילות בשני האזורים לשליטה אימפריאלית — מצרים בדרום הערבה במאות ה–13 וראשית ה–12 לפנה"ס, ואשור בצפון הערבה במאה ה–7 לפנה"ס.

המחקר הארכיאולוגי התקשה להסביר כיצד גדלה האוכלוסייה בגב ההר בעשרות אלפי בני אדם תוך זמן קצר אחרי ימי דוד ושלמה. הפתרון הפשוט ביותר הוא ממלכה עם רכיב נוודי משמעותי, נטול עדויות בשטח

כאשר מתרשמים מהשרידים בשטח אפשר להבין בקלות מדוע החוקרים ראו בהם עדות למפעלים אימפריאליים. בתמנע לבדה התגלו למעלה מ–10,000 פירי כרייה שמצביעים על מפעל כרייה מאורגן, שכלל חיפוש מסודר ושיטתי אחרי המרבצים בתת־הקרקע. חלק מהפירים מגיעים לעומק של מעל 40 מטר (ובפינאן יותר מ–70 מטר!) וחלק גדול מתפתח לגלריות (מנהרות) תת־קרקעיות מורכבות. במחנות ההתכה, היכן שפעלו הכבשנים והופקה הנחושת הגולמית, פזורות עשרות רבות של ערימות פסולת תעשייתית (חלקן מגיעות לגובה של יותר משישה מטרים). הפסולת הזאת כוללת מעל 100 אלף טון של סיגים — השארית של הסלע המותך אחרי שהוצאה ממנו הנחושת בכבשן — עדות לייצור בקנה־מידה עצום תוך שימוש בידע טכנולוגי מתקדם. ההיכרות עם השרידים המרשימים האלו הביאה לקונסנזוס במחקר לגבי השיוך האימפריאלי של הארגון החברתי־פוליטי שעמד מאחורי מפעלי הפקת הנחושת. רק אימפריות חזקות יכלו לנהל מפעל בקנה מידה כזה, לרכז עבודה במכרות ובמחנות ההתכה, ולנתב את התוצר למסחר על־אזורי.

אבל בשנים האחרונות התהפכה שוב הקערה על פיה. מאות דוגמאות של זרעים ופחמים מחפירות חדשות בפינאן ובתמנע נשלחו לבדיקות תיארוך באמצעות פחמן 14. התוצאות הראו באופן חד־משמעי שהפעילות העיקרית במכרות התרחשה באותו הזמן בשני האזורים, במהלך המאות 11–9 לפנה"ס: כלומר, אחרי שהמצרים עזבו את תמנע (ונסוגו מכנען כולה, מחצית המאה ה–12 לפנה"ס), ולפני התערבותה של האימפריה האשורית במרחב (שלהי המאה ה–8 לפנה"ס). השרידים המרשימים נותרו איפוא ללא אימפריות ברקע.
לא בדואים, נוודים

מעבר לניתוק ההקשר האימפריאלי, התיארוך החדש קיבע את זמן הפעילות במכרות לתקופה שבה אין יישובי קבע במרחב כולו, והמסקנה ההכרחית היא שיש לייחס את המפעל האדיר לאוכלוסייה הנוודית של האזור. בנוסף, מכיוון שאופי העדות הארכיאולוגית לא השתנה במהותו, הארגון החברתי־פוליטי של אותם נוודים היה חייב להיות מורכב — אם לא אימפריה (כפי שפורשו השרידים עד כה), אז לכל הפחות ממלכה היררכית וריכוזית שחלשה על הערבה ואזורים סמוכים. במילים אחרות, יש לנו עדות ראשונה לממלכה חזקה, מבוססת נוודים, ולכך שנוודים בתקופת המקרא יכלו ליצור (ויצרו לפחות במקרה אחד) מבנים חברתיים החורגים לחלוטין מ"המודל הבדואי". את הממלכה הזאת — שהיתה קואליציית שבטים שמרכזה סביב נאות המדבר הגדולים של פינאן — יש לזהות עם אדום המקראית, שאוכלוסייתה התיישבה מאוחר יותר ביישובי קבע בדרום עבר הירדן (ובבירתם בצרה).

החפירות החדשות בפינאן ובתמנע הוסיפו תובנות רבות לגבי החברה האדומית שהפעילה את המכרות, כולל עדויות ישירות לכך שהערבה כולה היתה תחת הנהגה אחידה לפחות מהמאה ה–11 לפנה"ס. העדויות ברובן המוחלט מגיעות ממחקר שיטתי של הממצא בערימות הפסולת באתרי ההתכה. בתמנע, בשל האקלים היבש באופן קיצוני (אף יותר מפינאן) השתמרו בתוך הערימות באופן נדיר ביותר חומרים אורגניים, כולל פיסות טקסטיל, חבלים, עור ושיירי מזון. גם אלו מצביעים על חברה מרובדת, עם שכבת עילית שזכתה לגישה למזון משובח (למשל דגים מיובאים מהים התיכון) ובגדי יוקרה (כגון אריגי פשתן וצמר צבוע בצביעה כימית מורכבת של אדום וכחול).

השחזור של אדום כממלכה נוודית שהתקיימה במקביל לימי ההתנחלות וראשית המלוכה בישראל (בערך מאות 12–11 והמאה ה–10 לפנה"ס, בהתאמה) מוסיף להבנת ההיסטוריה של התקופה. אולם התרומה החשובה יותר של המחקרים בערבה היא מתודולוגית, ונובעת מההבנה שאלמלא עסקו האדומים בהפקת נחושת — כלומר ללא שרידי המכרות וערימות הפסולות התעשייתית — לא היינו יכולים בשום אופן להגיע לשחזור החברתי־פוליטי הזה דרך הארכאולוגיה.
מדע של אשפה

אם הכלכלה של השבטים הנוודים של ממלכת אדום היתה מבוססת על כל פעילות אחרת שאינה הפקת נחושת, כולל מסחר וחקלאות, סביר להניח שהארכיאולוגים היו משחזרים "פער יישובי" באזור הערבה. נוודים משאירים אחריהם מעט מאוד עדויות ארכיאולוגיות, ולמרות שישנם סקרים מיוחדים המכוונים למציאת עדויות כאלו (נדירים בארכיאולוגיה המקראית), סביר להניח שמרבית השרידים נעלמו לחלוטין עם השנים. אנחנו יודעים, למשל, שבוואדיות הדרום, אחת למאה שנים בערך מתרחשים שיטפונות ענק פתאומיים, שמציפים מישורים גדולים הרבה מעבר לאפיקי הזרימה הרגילים. בחבלי ההר שרידים כאלו צפויים להיות במרבית האזורים קבורים תחת הטרסות המאוחרות, ללא אפשרות לגילוי או מחקר. אולם, גם כאשר מתגלים שרידי אוהלים, התרבות החומרית המתלווה אליהם דלה ביותר, ולרוב אינה מאפשרת אפילו תיארוך מהימן. מחנות אוהלים בהגדרתם הם ארעיים, ואשפה — הלחם והחמאה של המחקר הארכיאולוגי — כמעט שאינה מצטברת בהם או בסביבתם.

הקושי המובנה בארכיאולוגיה של נוודים הוא הסיבה העיקרית לכך שהשימוש במודל הבדואי השתרש בארכיאולוגיה המקראית. כיוון שלא ניתן להסיק תובנות חברתיות משמעותיות מהשרידים בשטח, ההיעזרות במודל אתנוגרפי היתה הכרחית, ואך טבעי הוא שהשבטים הבדואיים של העת המודרנית — החיים באותו מרחב גיאוגרפי — ייתפסו כהקבלה הטובה ביותר שעל פיה יש לשחזר את החברות הניידות של ימי התנ"ך. הבעיה נעוצה בכך שהשימוש בהקבלה הזאת נעשה באופן גורף, עד כדי כך שהמונח "בדואי" עצמו מחליף תכופות את הכינוי לנוודי התקופה בשיח האקדמי בהרצאות, ולעתים גם בכתב (עניין דומה קיים במחקר תעודות המזרח הקדום, שם המילה האכדית ל"נווד" מתורגמת ישירות ל"בדואי" ולא למילה המקבילה בצרפתית או אנגלית). כפועל יוצא, ההקבלה ה"אוטומטית" הזאת אינה נבחנת באופן מעמיק, והאפשרות לשקול מודלים אחרים מעולם לא עלתה לדיון רציני.
במחקר הערבה נפלה לידינו בפעם הראשונה הזדמנות לחקור ערימות אשפה משמעותיות של חברה נוודית — מקרה ייחודי ביותר גם בארכיאולוגיה העולמית. בעוד שאנחנו יודעים מעט מאוד על מחנות האוהלים שבהם התגוררה האוכלוסייה הזאת (בפינאן התגלו שרידים של מספר מאהלים שתוארכו לתקופת הברזל), פעילות הפקת הנחושת — שהתרחשה במחנות קבועים שנה אחר שנה במשך דורות — הותירה אחריה ערימות סיגים ופסולת משוכבות שמהן ארכיאולוגים יודעים להפיק תובנות חברתיות. כאמור לעיל, התובנות שהתקבלו ממחקר הערימות והמכרות הסמוכים שינו לחלוטין את האופן שבו אנחנו מבינים את עצם הפוטנציאל למורכבות חברתית שיש לייחס לחברות נוודיות מתקופת המקרא. זה כמובן כולל את זו של ישראל הקדום.
לאוהלייך ישראל

הנחת הבסיס בארכיאולוגיה המקראית שלפיה נוודים לא יכלו ליצור מבנים חברתיים מורכבים (לא כל שכן ממלכה של ממש) הביאה למצב אבסורדי במחקר, שבו ישנה התעלמות מתיאורים בטקסט המקראי עצמו המזכירים בפירוש מגורים באוהלים. אלו מופיעים ביחס לכל תקופת ההתנחלות, אבל גם בהקשר של ימי הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה ואפילו כמה דורות אחר כך. למשל, כשהעם מסיים לנחם את דוד על מות בנו אבשלום הוא "נָס… לְאֹהָלָיו" (שמואל ב' י"ט, ט'). אוהלים מוזכרים גם כאשר מסתיימת החגיגה הגדולה של סיום בניית בית המקדש בירושלים: "וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם, שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב" (מלכים א' ח', ס"ו).

מאחר שההנחה ששוכני אוהלים אינם יכולים להוות חלק מממלכה היא כל כך בסיסית במחקר — עד כדי כך שבמקרים רבים היא כלל לא נזכרת בדיון — הוצע והתקבע שהשימוש במונח "אוהל" בטקסט המתייחס לאירועים שאחרי כינון הממלכה המאוחדת הוא "פיגורטיבי", כלומר דרך מליצית או נוסחתית שבה השתמש הסופר כשרצה להתייחס לבתים של התקופה. אבל אם יש להבין את הטקסט כפשוטו, ברור שגם בימי ראשית המלוכה אוכלוסיית ישראל היתה מעורבת, חלקה יושבת קבע בערים המרכזיות (הכנעניות בעברן) ורובה שוכנת אוהלים במרחבים שמסביב.

המחקר על האשפה והמכרות בערבה מבהיר שחברות נוודיות בימי המקרא יכלו להיות מורכבות מבחינה חברתית. זה כמובן כולל גם את עם ישראל הקדום

האפשרות הזאת מקבלת חיזוק מהעובדה שבתיאורים המקראיים לגבי תקופות מאוחרות יותר השימוש במונח "אוהל" פוחת משמעותית והקשריו יותר פרטניים. הוא מופיע למשל במקרה המעניין של בני רכב, לגביו חשוב היה לסופר המקראי להדגיש שקבוצה זו נותרה שוכנת אוהלים לאורך כל תקופת המלוכה ועד החורבן: "וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם" (ירמיהו ל"ה, ז').

אולם התמיכה המשמעותית ביותר לשחזור רכיב נוודי מרכזי באוכלוסיית גב ההר בימי דוד ושלמה מגיעה דווקא מהארכיאולוגיה. לפני כמה שנים הצביע יוסף לבני, חוקר עצמאי המתמחה בדמוגרפיה של חברות קדומות, על בעיה מהותית בשחזור הארכיאולוגי של גודל האוכלוסייה בגב ההר במאות ה–10 (ימי דוד ושלמה) עד ה–8 לפנה"ס. על סמך ההקבלה לידוע על חברות טרום־תעשייתיות הוא הראה שלא ניתן להסביר את גידול האוכלוסייה בין ראשית התקופה לסופה באמצעות ריבוי טבעי (למשל, השינוי בהר יהודה הוא מכ–5,000 לכמעט 40 אלף איש, ובשפלת יהודה מכ–1,500 איש לכמעט 100 אלף). אחד הפתרונות האפשריים היה לתלות זאת בטעות בתצפיות ובחישובים לגבי ראשית התקופה (וזה הוצע גם כתגובה לטענה ש"5,000 איש לא יכולים להוות בסיס לשום ממלכה"). לפי הצעה אחרת, היה ניתן לתלות זאת בהגירה חדשה לתוך האזור לאורך התקופה. אבל נראה שהפתרון הפשוט והמשכנע ביותר הוא שיחזור של אוכלוסייה נוודית גדולה ובלתי־נראית ארכיאולוגית, ששכנה לצד יושבי הקבע. אוכלוסייה זו עברה ברובה אף היא לאורח חיים של יישוב קבע, אבל בהדרגה, בתהליך שנמשך שנים רבות.
לחפש תחת הפנס

מיד אחרי כיבוש הגדה המערבית ב–1967 החלו להיערך ביהודה ושומרון סקרים ארכיאולוגיים רחבי־היקף וחדורי שליחות באזור שנחשב "ערש האומה". בסקרים התגלו עשרות אתרים קטנטנים, "כפרירים", שתיארוכם לימי ההתנחלות ושיוכם לאוכלוסייה הישראלית הציב אותם במרכז המחקר של ראשית ישראל. לפתע היה נדמה שהתמונה ההיסטורית כולה טמונה בשרידים הארכיאולוגיים, וששחזור "אובייקטיבי" (כלומר "טהור", שאינו נסמך על הטקסט המקראי) של התהליכים החברתיים־פוליטיים הוא בר השגה. על סמך אתרים אלה וממצאים נוספים שהתגלו מאז בחפירות וסקרים (למשל "מזבח יהושע" בהר עיבל, חפירות תל שילה ועוד) התפתח דיון אקדמי על שחזור אופן התגבשות שבטי ישראל לכדי ממלכה, והצדדים השונים והרבים בדיון נאחזו בממצא כזה או אחר — או בהיעדרו — כדי לבסס את עמדתם.

אבל ברור שאין כל יסוד להנחה שתהליך המעבר מחברה נוודית לחברה יושבת קבע — כלומר השינוי מחברה "שקופה" ארכיאולוגית לכזו שניתן לחקור — התרחש בבת אחת. יותר סביר להניח שהאתרים שהתגלו משקפים רק חלק מזערי — זה הקשור במעט האנשים שבנו מבני אבן — מסיפור גדול הרבה יותר שרובו לא השתמר; לאור ההבנה החדשה של נוודים בתקופה הזאת, הסיפור הזה בהחלט היה יכול להיות בעל משמעות היסטורית רבה.

ה"הסתנוורות" הזאת מגלמת בתוכה, בין השאר, את התפיסה הרווחת בעולם המערבי שלפיה נוודות היא בהכרח שנייה (ב"היררכיית הנוחות" של הקיום האנושי) לאורח חיים של יושבי קבע, ושאם רק תינתן לו ההזדמנות, יעבור הנווד למבנה אבן. המציאות כמובן מורכבת הרבה יותר; גם בעת המודרנית הקיום הנוודי כולל בתוכו מאפיינים חברתיים ותרבותיים הדוחפים לשימור אורח החיים הנייד, ולעתים רק כפייה של המסגרות הפוליטיות המודרניות גורמות למעבר ליישובי קבע (וגם שם, כמו בארמון של קדאפי, לעתים יוקם אוהל ליד הבית). כשמדובר על תהליכי התיישבות בחברה קדומה שמקורה הנוודי הוא חלק מהאתוס הלאומי, על אחת כמה וכמה שיש לצפות שהתהליך ייקח דורות רבים.
התחפרות פרשנית

קל להבין כיצד תפיסות הרואות את המעבר ליישוב קבע כתהליך מהיר, ורואות בנוודי התקופה אוכלוסייה זניחה היסטורית, התקבעו בארכיאולוגיה המקראית. הרי כיוון שנוודים אינם נראים ארכיאולוגית, כל נקודת מוצא אחרת היתה מגמדת את עצם יכולתה של הארכיאולוגיה לתרום לשחזורים ההיסטוריים של התקופה ומקטינה את מעמדה בשיח הרחב יותר של חקר המקרא; כיום מעמדה של הארכיאולוגיה כ"שופט עליון" בנוגע להיסטוריות של אירועים כאלו ואחרים בסיפורי התנ"ך כמעט בלתי־מעורער, והסיבה לכך — בין השאר — היא קידום תפיסות פשטניות בנוגע לנוודים. המצב הזה כמובן אינו פועל יוצא של "תחבולה" יזומה, אלא תהליך טבעי שמתרחש במחקר האקדמי בכל הדיסציפלינות, כאשר החוקרים עצמם פועלים בתוך מסגרת המבוססת על הנחות יסוד שמכתיבות באופן כמעט לא מודע את דרך הביצוע והסקת המסקנות של המחקר. פריצת המסגרות האלה — שינוי פרדיגמטי, כהגדרתו של תומאס קון — היא אחד האתגרים המשמעותיים בהתקדמות מדעית, כיוון שישנה שמרנות מובנת בכל תחום מחקרי ממוסד.

ברקע הדברים יש לקחת בחשבון גם את העובדה שהארכיאולוגיה המקראית בארץ צמחה כ"מדע עזר" למחקר ההיסטורי במסגרת מדעי הרוח, ובהתאם היא יחסית מנותקת מהתפתחויות בתחום הארכיאולוגיה האנתרופולוגית, שדה מחקר ענף שמרכזו בפקולטות למדעי החברה (בעיקר בארה"ב). למשל, בארץ עדיין נלמד ומיושם המודל הפשטני של "ארבע הדרגות של מורכבות חברתית", שהוצע לפני 60 שנה ולפיו חברה שבטית נמצאת במקום השני מהתחתית, ו"מדינה" במקום העליון. מחקרים רבים הראו מאז שהמציאות האנושית מורכבת יותר, ושחברות אנושיות עונות גם להגדרות נזילות, כולל מדינה־שבטית.
כגודל החומה, גודל הממלכה

ב–1996 פירסם פרופ' ישראל פינקלשטיין מאוניברסיטת תל אביב הבחנה חדשה לגבי התיארוך של השכבות הארכיאולוגיות בתל מגידו. הפרסום הזה גרר את אחד הוויכוחים החריפים ביותר בארכיאולוגיה המקראית מאז ומתמיד ("הוויכוח בין הכרונולוגיה הגבוהה והנמוכה"); חוקרים התכנסו לדיונים סוערים, הציבור הרחב עקב בהתעניינות דרך מאמרים בעיתונות, ומשאבי מחקר עצומים הופנו לנסות לחזק או להפריך את ההבחנה שהציע פינקלשטיין. הסיבה לעוצמה הזאת של הוויכוח נעוצה בעובדה שרבים ראו בהכרעתו הארכיאולוגית (עניין טכני־סטרטיגרפי) גם הכרעה לגבי ההיסטוריות של תיאורי הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה; מכיוון שאם ההבחנה נכונה, במקום מבני אבן מונומנטליים התקופה הזאת הופכת להיות מיוצגת על ידי שרידים דלים למדי — במגידו ובאתרים אחרים ברחבי הארץ.

השימוש בחומות ובמונומנטליות של מבני אבן כמפתח לשחזור ימי ראשית ישראל כולל מידת עוצמתה (או עצם קיומה) של הממלכה המאוחדת משותף לשתי האסכולות המרכזיות בארכיאולוגיה המקראית, גם זו ה"מינימליסטית", שכעיקרון אינה רואה במקרא בסיס לשחזורים היסטוריים, ומזוהה בארץ עם אוניברסיטת תל אביב; וגם זו ה"מקסימליסטית", שכעיקרון מקבלת את קיומו של גרעין היסטורי בכתובים, ומזוהה בארץ עם האוניברסיטה העברית. תומכי שתי הגישות נותנים משקל מכריע לעצם קיומם של יישובי קבע, ולאופי הבנייה בהם בשחזורים ההיסטוריים, באופן שכלל אינו לוקח בחשבון את האפשרות שחברות נוודים, או חברות מעורבות המורכבות מאוכלוסייה ניידת ויושבת קבע (כפי שכנראה היה המצב בימי ראשית המלוכה), יצרו מבנים חברתיים־פוליטיים מורכבים. את ההסתמכות המוחלטת והפשטנית על שרידי מבני האבן בשחזור ההיסטוריה של ימי המקרא ניתן לכנות "ההטיה הארכיטקטונית בארכיאולוגיה המקראית".

כדי להכריע אם דוד היה "שייח' בדואי" או ראש ממלכה חזקה, הארכיאולוגים מחפשים מבני אבן מונומנטליים. אבל האם יש אפשרות שדוד שלט על אוכלוסייה שכלל לא הקימה ערי־אבן, ועדיין היתה ממלכה חזקה?

במילים אחרות, גם ללא התגליות האחרונות ביהודה, כמו היישוב המבוצר מראשית המאה ה–10 לפנה"ס בח'רבת קאיפה (שיש הרואים כאתר פלישתי), או אתרי קבע ושרידי בנייה אחרים שמחפש ומוצא פה ושם פרופ' יוסף גרפינקל מהאוניברסיטה העברית בניסיונו להראות ארכיאולוגית את קיומה של הממלכה המאוחדת, יכלה להיות ממלכה באזור ההר בימי דוד ושלמה המורכבת ברובה מאוכלוסייה ניידת, כלומר שקופה ארכיאולוגית.

בהקשר הזה חשוב לחזור שוב למקרא עצמו, כיוון שבמקרים רבים נבנה במחקר הארכיאולוגי דחליל בדמות ממלכה אדירה המורכבת ערים בצורות, ארמונות אבן ומבצרים מהפרת ועד נהר מצרים, בעוד שבפועל התיאור של הממלכה המאוחדת (וגם הממלכות השכנות, כולל האדומית) צנוע הרבה יותר. כפי שראינו לעיל הכתוב מאפשר, אם לא תומך, בקיומה של אוכלוסייה נוודית בימי ראשית המלוכה. ניהול ממלכה שבטית שכזו שונה לחלוטין מהאופי שבו התנהלו ערי ממלכה או אימפריות של ממש במרחב, והתבסס בעיקרו על צבירת כוח ושימוש בו דרך מנגנונים שאינם בהכרח משתקפים בארכיאולוגיה. אפשר למשל לראות את התיאור של שעבוד אדום לירושלים בימי דוד (שמואל ב' ח', י"ג–י"ד) כביטוי של הסכם העלאת מס שנשמר בעזרת איום במלחמה; התשלום יכול היה להיגבות באוהלים ("ניצבים") שהוקמו על דרכי המסחר. כמובן שכל אלו, על אף שיכלו להוות את הבסיס החשוב ביותר לכלכלת ירושלים לאור הידוע לנו כיום על העיסוק האדומי בנחושת, אינם נראים בארכיאולוגיה.

כשל בסיסי

כנגד דלות הממצא הארכיאולוגי ביהודה (ובחבל ההר בכלל) בתקופה המיוחסת לימי הממלכה המאוחדת (המאה ה–10 לפנה"ס) בולטים השרידים המרשימים בני אותו הזמן של האתרים הפלשתיים המתגלים ונחפרים בשפלה הנמוכה, ובראשם תל צפית. חפירות תל זה, המזוהה עם גת המקראית, חשפו עיר אדירת ממדים מוקפת חומות ושפע של ממצאים מסוגים שונים המעיד על מרכז שוקק של חיים אורבניים. הניגוד הזה בין חבל ההר לפלשת מובא במחקר כעדות — אם לא כהוכחה חותכת — לכך שאם בכלל היתה ממלכה בירושלים, כוחה היה חלש והשפעתה ההיסטורית זניחה.

אולם כאשר מביאים בחשבון את הרקע החברתי־תרבותי השונה של שתי האוכלוסיות — זו של גב ההר וזו של השפלה הנמוכה — ביחד עם ההבדל המהותי באופי העדות הארכיאולוגית שצפויה להשאיר כל אחת מהן, מובן שיש כאן כשל מתודולוגי בסיסי. בעוד שהישות החברתית־פוליטית שהתפתחה בחבל ההר היתה בעלת רקע שבטי־נוודי, לפלשתים (והכנענים לצדם) היה רקע עירוני. הניגוד הארכיאולוגי מייצג יותר מכל את ההבדל הזה, וכל תרגום שלו להבדלים בכוח גיאופוליטי והשפעה היסטורית הוא בהכרח פשטני.

הניגוד הארכיאולוגי בין האזורים מתבטא לא רק בקיומם או היעדרם של חומות ומבני אבן אלא גם ב"ממצא הקטן" (חפצים ושרידים קטנים אחרים מחיי היומיום) שעושרו בפלשת רב בעשרות מונים מזה שנחשף בחבל ההר. אולם גם כאן ההבדל עשוי להיות פועל יוצא של שוני באורח החיים, כיוון ששימור ממצא כזה תלוי בהצטברות משמעותית של אשפה, דבר שכאמור אינו קורה במחנות אוהלים ארעיים. להטייה המובנת "לטובת" פלשת בשימור הממצא יש השלכות על שחזורים של תהליכי מפתח בהתפתחות החברה בחבל ההר. למשל, המסקנה של פינקלשטיין ופרופ' בנימין זאס שהופעת השימוש בכתב ביהודה התרחשה מאוחר יחסית, מסתמכת בעיקרה על השוואה של כמות שרידי הממצא הכתוב בין אזור זה ופלשת; לאור האמור לעיל, ייתכן שכתב היה לא פחות נפוץ ביהודה, רק שה"מראה" הארכיאולוגית יצרה עיוות במחקר.

נקודת מבט אירופית

עוד לפני המחקר הארכיאולוגי השיטתי של "ארץ הקודש" וחיפוש עקבות התנ"ך בקרקע, ניסו חוקרי מקרא להבין את המשמעות של הקיום השבטי־נוודי המופיע בכתובים. ללא מודעות מעמיקה וכמעט ללא ביקורת, הולבש הנווד של ימי המקרא בדמותו של הבדואי הנודד במדבריות האימפריה העותמאנית. זה נעשה בידי חוקרים שישבו במערב אירופה — בעיקר בגרמניה של שלהי המאה ה–18 והמאה ה–19, היכן שהתפתח אז העיסוק בביקורת המקרא במלוא המרץ. ההקבלה הזאת הסתמכה על בדלי מידע שהגיעו מהרפתקנים שחזרו ממסעות במזרח (באזורי הספר, מקום משכנם של הבדואים, היה צריך להכיר היטב את מצב היריבות השבטית על מנת לנווט בביטחה תוך תשלום בקשיש לגורם הנכון, והמסעות היו בחזקת הסתכנות בארץ פרועה וללא חוק). הרושם שהתקבל היה של חברה פשוטה, מפורדת, שאינה יכולה ליצור גופים פוליטיים ריכוזיים ויציבים, והתובנות האלו הושלכו ישירות על הבנת התיאורים המקראיים. לדוגמה, התיאור המקראי של דוד כעומד בראש קואליציה שבטית עם רקע נוודי הביא את אחד מגדולי חוקרי המקרא, יוליוס ולהאוזן, לראות במלך לא יותר מ"שייח' בדואי". עבודותיו של ולהאוזן, שהיה גם חוקר איסלאם ומזרחן, נבעו מתוך עולם הֶקשרים מערבי שיצר הטיות מובנות בייצוג העולם המזרחי במחקר (ובתחומים נוספים, כמו אמנות). באופן דומה "סבל" (ויש שיאמרו עדיין סובל) מחקר המקרא בכללו מאוריינטליזם, כהגדרתו של אדוארד סעיד; בהסתמכות על הבדואים בהבנת נוודי התקופה, העיוות האוריינטליסטי השתרש עוד יותר דרך התפיסה הרומנטית של "הבדואי האציל", המגלם מסורות־קדם באורחות חייו האקזוטיים.

לאור הרקע הזה מובן שעם התפתחות הארכיאולוגיה המקראית, שבראשיתה בכלל היתה עיסוק של תיאולוגים וחוקרי מקרא, התקבעה גם בה ההקבלה בין נוודים ובדואים; הקבלה שגם אחרי יותר ממאה שנות מחקר נותרה בלתי־מעורערת. בהתאם, על מנת "להכריע" אם דוד היה "שייח' בדואי" או ראש ממלכה חזקה, מחפשים הארכיאולוגים קירות וחומות ומתווכחים על התיארוך שלהם; דוגמה לכך היא הדיון במחקר אם יש לתארך את מבנה האבן המונומנטלי ("ארמון") שהתגלה בירושלים לפני כמה שנים למאה ה–10 לפנה"ס (כלומר דוד היה מלך חזק) או ה–9 לפנה"ס (כלומר הוא היה חלש או כלל לא היתה ממלכה ביהודה). אבל האם ישנה אפשרות שדוד שלט על אוכלוסייה שלא הקימה ערי־אבן בצורות ומבנים מונומנטליים ושרובה שכנה באוהלים, ועדיין היתה זו ממלכה חזקה? האם ייתכן שיש להבין את דוד במנותק מהמודל הבדואי, ולראות בו מנהיג שבטי־נוודי הדומה יותר למלכי הנבטים או ג'ינגיס חאן?
הארכיאולוגיה של הערבה מראה בפירוש שזה אפשרי, ושמצב דומה התקיים בממלכה השכנה מדרום באותה התקופה ממש. על ממלכה זו אנחנו יודעים כאמור רק בשל עיסוקה בייצור נחושת, אבל ייתכן שעצם דבר קיומה מעיד על תופעה רחבה יותר הרלוונטית לכל הממלכות באזור, כולל ישראל. תמיכה בכך מתקבלת כאשר בוחנים את מאפייני התקופה על רקע הידוע לנו על ההיסטוריה של הארץ לאורך אלפי השנים האחרונות ("המֶשך הארוך"); כאן מתגלה שימי צמיחת הממלכות היו יוצאי דופן באופן חריג בתולדות הארץ, וכללו תנאים שאיפשרו צבירת כוח חברתי־פוליטי בידי קבוצות שוליים, כגון נוודי אזור הספר.

בכל הנוגע לתהליכים היסטוריים שבהם מעורבות אוכלוסיות ניידות, הגיע הזמן להודות שתרומתה של הארכיאולוגיה מוגבלת ביותר, ושזו העת להחזיר את מוקד הדיון לביקורת המקרא

סביב מחצית המאה ה–12 לפנה"ס התרחש משבר על־אזורי שבמהלכו האימפריות הגדולות של המזרח הקדום קרסו, ואיתן גם כל הסדר העולמי שהיה נהוג עד אז. המרחב של דרום הלבנט השתחרר מהגמוניה מצרית בת מאות שנים ונותר בו ואקום פוליטי שיכול היה להיות מנוצל על ידי אוכלוסיות חלשות (כגון נוודים) שהיו עד אז מרוחקות ממוקדי הכוח העירוניים שחסו תחת ההגנה המצרית. בנוסף, עדויות מהשנים האחרונות מצביעות על כך שמקור המשבר קשור בשינוי אקלימי, ושהמאות ה–12–11 לפנה"ס — "ימי ההתנחלות" — היו יבשות ביותר; עניין זה בפני עצמו גם יכול היה לתרום לעליית כוחם של הנוודים, כיוון שהתמודדותם עם תהליכי מידבור מוכרחה היתה להיות קלה יותר מזו של חברה חקלאית־עירונית.

המשבר החריף הביא גם לשיבוש מערכות הסחר ולנפילתה של קפריסין, יצואנית הנחושת הגדולה והמונופוליסטית במרחב. לעניין הזה היתה ללא ספק השלכה ישירה על ההתפתחויות החברתיות בערבה, כיוון שנוצרה הזדמנות יוצאת דופן לשבטי האזור לתפוס את מקום האי ולהרוויח הון מניצול יעיל של המרבץ המקומי (דרך התאחדות תחת מבנה פוליטי ריכוזי). בראייה המרחבית, עצם היותה של הערבה מרכז אדיר לייצור וייצוא של נחושת (לאחרונה התגלתה הנחושת הזו ביוון ובמצרים) הופך את התקופה לייחודית גם באזורים השכנים, כיוון שברור שכל היישויות הפוליטיות החולשות על דרכי המסחר צפונה ומערבה הרוויחו מהמסחר עצמו; כך ניתן להסביר את שגשוגה של פלשת על מרכזיה העירוניים, וזה גם רקע אפשרי לצבירת הון והתפתחות אליטה חברתית ביהודה. קשה להפריז בחשיבות הנקודה האחרונה, כיוון שעד היום מודלים שמנסים לשחזר את כלכלת ישראל הקדום התבססו על חישובי תפוקת מרעה וחקלאות, כאשר הכנסת הנחושת למשוואה משנה לחלוטין את התמונה. מיותר לציין שנחושת שעוברת בידי סוחרים או גובי מס אינה צפויה להותיר אחריה עדות ארכיאולוגית ישירה, אפילו בחברות עירוניות.
להשתחרר מהקיבעון

בשנים האחרונות נעשה רווח יותר ויותר השימוש בכלים מהמדעים המדויקים ומדעי הטבע במסגרת המחקר הארכיאולוגי. שיטות כגון פיענוח נתונים ממוחשב, אנליזות כימיות ובדיקות מיקרוסקופיות של ממצא זעיר הופכות להיות חלק אינטגרלי במחקרים רבים, וההתלהבות מההבטחה של התחום הזה — הנקרא באופן כללי "מדעי הארכיאולוגיה" — לא פסחה גם על הארכיאולוגיה המקראית. אולם בעוד ששילוב המדעים אכן עוזר להאיר פן כזה או אחר במציאות של התקופה, באופן פרדוקסלי הוא גם מחבל במאמץ הרחב יותר להגיע לשחזורים היסטוריים מהימנים, מכיוון שהוא יוצר את האשליה שניתן למצוא את כל התשובות בקרקע — שאם רק נפעיל את השיטה המתאימה נוכל לחשוף את צפונות העבר ולהכריע לגבי אמינותו של הטקסט המקראי. באופן דומה, ההתפעלות וההיקסמות מהשימוש בשיטות מדעיות מביאה להתחפרות בגישה "פוזיטיביסטית", כזו הנותנת משקל מכריע לעדות הארכיאולוגית החיובית (הממצא הפיזי) בשחזור העבר, ורואה ב"חוסר עדות כעדות לחוסר"; מטבע הדברים מצב זה מקשה על פרשנות שלוקחת בחשבון את הבלתי־נראה.

בהתחשב ברקע הנוודי של ישראל הקדום, או בעצם האפשרות לרקע כזה, ברור שאימוץ גישה פוזיטיביסטית במחקר יוצרת עיוות פרשני מובנה בשחזור התקופה. לאור הממצאים האחרונים מהערבה, מסתבר שאין זה עיוות זניח. המקרה של הערבה, יש להדגיש שוב, הוא ייחודי ביותר; ברוב המוחלט של המקרים הקשורים בנוודים לאורך ההיסטוריה, חלק הארי של תרבותם החומרית פשוט לא השתמר, ואת המצב הזה לא תשפר שום שיטה מדעית כזו או אחרת.  

בארץ עדיין מלמדים את המודל הפשטני והמיושן של "ארבע הדרגות של מורכבות חברתית", שלפיו חברה שבטית נמצאת במקום השני מהתחתית, ו"מדינה" במקום העליון. אלא שהמציאות האנושית מורכבת יותר

הארכיאולוגיה המקראית מובילה כבר עשרות שנים את הניסיון להבין טוב יותר את תקופת התנ"ך, וכתחום ותיק, העשייה המחקרית בה התמסדה בתוך תבנית מוגדרת שמכתיבה כיצד יש לחשוף עדויות ארכיאולוגיות ובאיזה אופן ניתן לתת להן פרשנות. במשך הזמן, לאור תפיסתה של הארכיאולוגיה כ"מדע אובייקטיבי" המסתמך על תצפיות חוץ־מקראיות מ"השטח", גם התקבע תפקידה המרכזי בדיון אודות ההיסטוריות של המקרא, באופן שעד היום נשואות אליה עיני חוקרים מדיסציפלינות משיקות (כגון ביקורת המקרא והיסטוריה) בחיפוש אחר תשובות לשאלות מפתח בנוגע לתקופה. לחוקרים מדיסציפלינות אלו, כמו גם לאנשי הציבור המתעניין במקרא ובהיסטוריה של הארץ, כמעט שאין חשיפה למכלול הקשיים המתודולוגיים שנמצא ברקע הפרשנות הארכיאולוגית, ובהתאם, מסקנותיהם של "אנשי המקצוע" מתקבלות על ידם ללא סייג. אמנם הארכיאולוגים נוהגים להתווכח בינם ובין עצמם על המסקנות האלו (וזה קורה לעתים תכופות, ולרוב באופן אמוציונלי למדי), אבל כל הצדדים מתנהלים לפי אותם "כללי משחק" וכמעט אין דיון בתוך הדיסציפלינה, ובטח שלא מחוצה לה, על המסגרת הפרשנית עצמה.

גילויה המקרי בערבה של ממלכה חזקה שאינה מבוססת על יושבי קבע טורף את הקלפים, לפחות לגבי תקופות שבהן היו — או יכלו להיות — חברות בעלות רכיב נוודי. הוא מחייב השתחררות מהקיבעון בנוגע לשימוש ב"מודל הבדואי", והבאה בחשבון פרשנות של נוודים כחברות רב־ממדיות שהיו יכולות ליצור גופים פוליטיים חזקים מבלי להשאיר עדות ארכיאולוגית לכך.

ייתכן שיש בכך חיזוק עקיף לאסכולה המקסימליסטית, זו המוצאת בתיאורי המקרא — בהם שבטים־נוודים לוקחים כידוע חלק מרכזי – גרעין היסטורי מהותי. אבל למעשה, יותר מכל חיזוק לאסכולה כזו או אחרת, ההבנה המחודשת של נוודים מערערת על עצם תפקידה של הארכיאולוגיה כלשון המאזניים בשיח על האמת ההיסטורית במקרא. ההכרה במוגבלויותיה בנוגע למחקר של נוודים מעבירה את מרכז הכובד חזרה לביקורת המקרא, ומחייבת את הארכיאולוגים להיות צנועים יותר בקביעותיהם.

עד כאן בן יוסף. למותר לציין שהפניה הנואשת אל ביקורת המקרא שהיא זו שתבסס את ההכחשה – נלעגת, אחרי סבבי דישה של 150 שנה, הוכח שאין לביקורת שום כלי לבסס הכחשה של האירועים, כיום ההכחשה ה'מודרנית' בנויה על ארכיאולוגיית היעדר פשטנית מיתולוגית – בנין שקורס.

————

עדכון:

הרצוג וחברים מגיבים במכתב למערכת, תחת הכותרת הלעגנית: "אולי גם משה רבנו הוחלף בסוף חייו על ידי יהושע, כי סבל מקיהיון" (מצורף בPDF למי שעדיין לא עשה מנוי להארץ). בגוף המכתב אין באמת התייחסות לטענה, אלא המשך הדבקות בדוגמה הא-לוגית שפיתח.

הרצוג כותב:

"בן יוסף מבקש לחזור ולהסתמך, לצורך השחזור ההיסטורי, על סיפורי המקרא. אולם בכך הוא מתעלם הן מהתיאורים המקראיים שבהם בני ישראל כבשו בחרב את הארץ, וחילקו אותה לנחלות שבהן התיישבו בערים ובכפרים. ממלכת דוד ושלמה מתוארת במקרא כבעלת צבא שבעזרתו כבש דוד את ממלכות אדום, מואב, עמון, ארם דמשק וארם צובא. שלמה בנה בירושלים את המקדש ובית המלך וביצר על פי התיאור המקראי את חצור, מגידו וגזר. אילו הסתמכנו בשחזור ההיסטורי על סיפורי המקרא הללו, כדרישת בן יוסף, לא היינו יכולים לשחזר את דמותה של ממלכת דוד ושלמה כממלכה של נוודים ודרי אוהלים".

וכי נוודים אינם כובשים בחרב? או שאינם מחלקים ארץ לנחלות? זה בדיוק להיפך, החלוקה לנחלות היא סממן של נודדים, שצריכים לסמן את הטריטוריות של הנדודים, אם עם שלם כובש ארץ בנוהג שבעולם שהם יחלקו ביניהם את הערים, או את השטחים המעובדים, אבל לא כל סנטימטר בארץ.

לדוד ושלמה היה צבא, נכון, האם לנוודים אין צבא? מדובר על צורת התישבות נוודית של מרעה, המתוארת בהרחבה אצל בני גד ובני ראובן, שהם היו הרבים מאד במקנה ולכן בחרו את עבר הירדן.

יושם לב שהרצוג קופץ מיד לדוד ושלמה, האם בכך הוא מודה שאת כל התקופה עד דוד ושלמה אין בהכרח לחפש בצורת שרידים עירוניים???

שלמה ביצר את חצור מגידו וגזר, פינקלשטיין הציע כידוע תיארוך אחר לביצורי חצור מגידו וגזר. אין טעם לשאול 'איפה מצאנו' כאשר ישנן שתי אפשרויות תיארוך, ואתה בוחר באחת (בניגוד לממצאים, כפי שהוכיחה חפירתו המחודשת של אמנון בן תור, ראה כאן וכאן).

הרצוג חוזר על הדוגמה שלו, "אילו הסתמכנו בשחזור ההיסטורי על סיפורי המקרא הללו, כדרישת בן יוסף, לא היינו יכולים לשחזר את דמותה של ממלכת דוד ושלמה כממלכה של נוודים ודרי אוהלים". – זה בדיוק מה שאומר בן יוסף, שהשחזור הארכיאולוגי לא תמיד יכול לשחזר את ההיסטוריה, לא תמיד הוא הכתובת. במדה והתקיימה ממלכה של נוודים, או שחלקים משמעותיים ממנה היו נוודים (והרי לכל שבט היו עיסוקים שונים כפי שנרמז בברכותיהם) ,אזי אין להסיק מן ההיעדר של שרידים עירוניים שום דבר.

ושוב הוא חוזר על הנחת היסוד שלו שהיא בבחינת אמונה:

"הבסיס העובדתי לשחזור צריך להתבסס על הממצא הארכיאולוגי. במקרה זה הוא חד משמעי: באזורים שבהם התגבשו ממלכות ישראל ויהודה לא נתגלתה ממלכה מפוארת, אך גם לא ממלכת נוודים. נחשפו כאן מאות יישובי קבע שכללו בתים, בורות מים, אסמים ומכלאות לצאן. היו אלה מאות יישובי קבע של חקלאים. ביישובים אלה נתגלו, לצד עצמות הצאן, כמויות ניכרות של עצמות בקר, עדות חד־משמעית לקיומה של חקלאות בעל. נוודים אינם מחזיקים פרות ושוורים".

אכן, אבחנה דקה ומעודנת, נוודים אינם גרים בערים, וברור שבערים לא התגוררו נוודים. אבל עדיין, לגבי תושבי הממלכה, אין דרך להוכיח את אחוזי תושבי הערים שבהם לעומת הנוודים, ואין דרך ללמוד על גודל האוכלוסיה כולה רק  מתוך שרידי הערים.

כלומר, הרצוג לא מתייחס בכהוא זה לטיעונו של בן יוסף, וחוזר על המנטרה שלו ש"הבסיס העובדתי לשחזור צריך להתבסס על הממצא הארכיאולוגי", אבל על זה גופא נטען, שלא תמיד הארכיאולוגיה יכולה לשחזר כל מה שהיה בכל מקום ובכל מרחק זמן מאיתנו.

זו שיטת התגובה הפינקלשטיינית הרגילה. תיראו מופתעים.

אה, כן, ויש את הכרזת ה'יחי' בסוף הטקס:

"תפקידה של הארכיאולוגיה בשיח על האמת ההיסטורית חי וקיים".

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
7 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
איש פלוני
איש פלוני
2 years ago

תיקון טעות הכותרת "אולי משה רבינו …" מכוונת על התגובה השניה שם (לגבי מחלת הקהיון), ולא לתגובת הרצוג.

יהודי
יהודי
4 years ago

מופיע שם הרצוג ועוד חברים, אבל איפה מופיע שם פינקלשטיין?

אלי
אלי
4 years ago

מאמר חשוב ששומט את הקרקע מתחת לעשרות שנים של ארכיאולוגיה אנטי-תנכית

יעקב ישראל
יעקב ישראל
4 years ago

איפה ראיתם שהוא רוצה לבסס את ההכחשה על ביקורת המקרא, הוא בסך הכל כותב בתמימות (ובכנות) שאת מרכז הכובד של הדיון צריך להעביר לשם, במקום שהדיון יהיה בארכיאולוגיה, בלי נטייה דווקא להכחשה.
אדרבה מהמאמר הזה בלבד (הכנה מאוד יש לציין) היה ניתן לחשוב שהכותב הוא פרופסור דתי…

7
0
Would love your thoughts, please comment.x