אימפריות נופלות

משני צדי הערבה — בבקעת תמנע ליד אילת, ובוואדי פינאן (פּוּנֹן המקראית), לא רחוק מפטרה — נמצאים שרידים מרשימים של מכרות נחושת עתיקים, מהשמורים ביותר בעולם. הנוף המדברי הצחיח, לצד היעדר כרייה מודרנית מסיבית (המפעל הישראלי שפעל בתמנע אחרי קום המדינה היה למרבה המזל תת־קרקעי ברובו) הפכו את האזור לאבן שואבת לחוקרים המתעניינים במטלורגיה קדומה. ואכן, מאז סוף שנות ה–50 של המאה הקודמת נערכים באזור מחקרים שיטתיים הכוללים סקרים וחפירות ארכיאולוגיות. עד תחילת מחקרים אלה היה מקובל לתארך את עיקר השרידים בכל הערבה למאה ה–10 לפנה"ס, ולייחס אותם ל"מכרות המלך שלמה", אבל הדברים השתנו במהרה. ב–1969 התגלה מקדש מצרי קטן ועשיר בממצאים בלב בקעת תמנע, ובעקבותיו תיארך החופר, פרופ' בנו רותנברג, את שרידי הכרייה בבקעה לימי הממלכה החדשה במצרים, כ–300 שנים קודם לימי שלמה (זו הסיבה שבביקור בפארק כיום מקבלים את פני התיירים פסלים מצריים, ושתחת "עמודי שלמה" המפורסמים נמצא שלט המסביר כי ההתייחסות לשלמה מקורה בטעות). גם בוואדי פינאן השתנה התארוך, אלא ששם תקופת הפעילות במכרות "הוצערה": בעקבות תוצאות המחקר הבריטי בדרום עבר הירדן, שהראו שתחילת התיישבות הקבע באזור התרחשה לא לפני סוף המאה ה–8 לפנה"ס ותחת השפעת האימפריה האשורית, יוחסה גם הפעילות במכרות להתערבות האימפריאלית, ונקבעה בעיקרה למאה ה–7 לפנה"ס. כלומר, המחקר השיטתי באזור הפריד כרונולוגית בין תמנע ופינאן, וייחס את הפעילות בשני האזורים לשליטה אימפריאלית — מצרים בדרום הערבה במאות ה–13 וראשית ה–12 לפנה"ס, ואשור בצפון הערבה במאה ה–7 לפנה"ס.

כאשר מתרשמים מהשרידים בשטח אפשר להבין בקלות מדוע החוקרים ראו בהם עדות למפעלים אימפריאליים. בתמנע לבדה התגלו למעלה מ–10,000 פירי כרייה שמצביעים על מפעל כרייה מאורגן, שכלל חיפוש מסודר ושיטתי אחרי המרבצים בתת־הקרקע. חלק מהפירים מגיעים לעומק של מעל 40 מטר (ובפינאן יותר מ–70 מטר!) וחלק גדול מתפתח לגלריות (מנהרות) תת־קרקעיות מורכבות. במחנות ההתכה, היכן שפעלו הכבשנים והופקה הנחושת הגולמית, פזורות עשרות רבות של ערימות פסולת תעשייתית (חלקן מגיעות לגובה של יותר משישה מטרים). הפסולת הזאת כוללת מעל 100 אלף טון של סיגים — השארית של הסלע המותך אחרי שהוצאה ממנו הנחושת בכבשן — עדות לייצור בקנה־מידה עצום תוך שימוש בידע טכנולוגי מתקדם. ההיכרות עם השרידים המרשימים האלו הביאה לקונסנזוס במחקר לגבי השיוך האימפריאלי של הארגון החברתי־פוליטי שעמד מאחורי מפעלי הפקת הנחושת. רק אימפריות חזקות יכלו לנהל מפעל בקנה מידה כזה, לרכז עבודה במכרות ובמחנות ההתכה, ולנתב את התוצר למסחר על־אזורי.

מעבר לניתוק ההקשר האימפריאלי, התיארוך החדש קיבע את זמן הפעילות במכרות לתקופה שבה אין יישובי קבע במרחב כולו, והמסקנה ההכרחית היא שיש לייחס את המפעל האדיר לאוכלוסייה הנוודית של האזור. בנוסף, מכיוון שאופי העדות הארכיאולוגית לא השתנה במהותו, הארגון החברתי־פוליטי של אותם נוודים היה חייב להיות מורכב — אם לא אימפריה (כפי שפורשו השרידים עד כה), אז לכל הפחות ממלכה היררכית וריכוזית שחלשה על הערבה ואזורים סמוכים. במילים אחרות, יש לנו עדות ראשונה לממלכה חזקה, מבוססת נוודים, ולכך שנוודים בתקופת המקרא יכלו ליצור (ויצרו לפחות במקרה אחד) מבנים חברתיים החורגים לחלוטין מ"המודל הבדואי". את הממלכה הזאת — שהיתה קואליציית שבטים שמרכזה סביב נאות המדבר הגדולים של פינאן — יש לזהות עם אדום המקראית, שאוכלוסייתה התיישבה מאוחר יותר ביישובי קבע בדרום עבר הירדן (ובבירתם בצרה).

החפירות החדשות בפינאן ובתמנע הוסיפו תובנות רבות לגבי החברה האדומית שהפעילה את המכרות, כולל עדויות ישירות לכך שהערבה כולה היתה תחת הנהגה אחידה לפחות מהמאה ה–11 לפנה"ס. העדויות ברובן המוחלט מגיעות ממחקר שיטתי של הממצא בערימות הפסולת באתרי ההתכה. בתמנע, בשל האקלים היבש באופן קיצוני (אף יותר מפינאן) השתמרו בתוך הערימות באופן נדיר ביותר חומרים אורגניים, כולל פיסות טקסטיל, חבלים, עור ושיירי מזון. גם אלו מצביעים על חברה מרובדת, עם שכבת עילית שזכתה לגישה למזון משובח (למשל דגים מיובאים מהים התיכון) ובגדי יוקרה (כגון אריגי פשתן וצמר צבוע בצביעה כימית מורכבת של אדום וכחול).

אם הכלכלה של השבטים הנוודים של ממלכת אדום היתה מבוססת על כל פעילות אחרת שאינה הפקת נחושת, כולל מסחר וחקלאות, סביר להניח שהארכיאולוגים היו משחזרים "פער יישובי" באזור הערבה. נוודים משאירים אחריהם מעט מאוד עדויות ארכיאולוגיות, ולמרות שישנם סקרים מיוחדים המכוונים למציאת עדויות כאלו (נדירים בארכיאולוגיה המקראית), סביר להניח שמרבית השרידים נעלמו לחלוטין עם השנים. אנחנו יודעים, למשל, שבוואדיות הדרום, אחת למאה שנים בערך מתרחשים שיטפונות ענק פתאומיים, שמציפים מישורים גדולים הרבה מעבר לאפיקי הזרימה הרגילים. בחבלי ההר שרידים כאלו צפויים להיות במרבית האזורים קבורים תחת הטרסות המאוחרות, ללא אפשרות לגילוי או מחקר. אולם, גם כאשר מתגלים שרידי אוהלים, התרבות החומרית המתלווה אליהם דלה ביותר, ולרוב אינה מאפשרת אפילו תיארוך מהימן. מחנות אוהלים בהגדרתם הם ארעיים, ואשפה — הלחם והחמאה של המחקר הארכיאולוגי — כמעט שאינה מצטברת בהם או בסביבתם.

הנחת הבסיס בארכיאולוגיה המקראית שלפיה נוודים לא יכלו ליצור מבנים חברתיים מורכבים (לא כל שכן ממלכה של ממש) הביאה למצב אבסורדי במחקר, שבו ישנה התעלמות מתיאורים בטקסט המקראי עצמו המזכירים בפירוש מגורים באוהלים. אלו מופיעים ביחס לכל תקופת ההתנחלות, אבל גם בהקשר של ימי הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה ואפילו כמה דורות אחר כך. למשל, כשהעם מסיים לנחם את דוד על מות בנו אבשלום הוא "נָס… לְאֹהָלָיו" (שמואל ב' י"ט, ט'). אוהלים מוזכרים גם כאשר מסתיימת החגיגה הגדולה של סיום בניית בית המקדש בירושלים: "וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם, שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב" (מלכים א' ח', ס"ו).

האפשרות הזאת מקבלת חיזוק מהעובדה שבתיאורים המקראיים לגבי תקופות מאוחרות יותר השימוש במונח "אוהל" פוחת משמעותית והקשריו יותר פרטניים. הוא מופיע למשל במקרה המעניין של בני רכב, לגביו חשוב היה לסופר המקראי להדגיש שקבוצה זו נותרה שוכנת אוהלים לאורך כל תקופת המלוכה ועד החורבן: "וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם" (ירמיהו ל"ה, ז').

מיד אחרי כיבוש הגדה המערבית ב–1967 החלו להיערך ביהודה ושומרון סקרים ארכיאולוגיים רחבי־היקף וחדורי שליחות באזור שנחשב "ערש האומה". בסקרים התגלו עשרות אתרים קטנטנים, "כפרירים", שתיארוכם לימי ההתנחלות ושיוכם לאוכלוסייה הישראלית הציב אותם במרכז המחקר של ראשית ישראל. לפתע היה נדמה שהתמונה ההיסטורית כולה טמונה בשרידים הארכיאולוגיים, וששחזור "אובייקטיבי" (כלומר "טהור", שאינו נסמך על הטקסט המקראי) של התהליכים החברתיים־פוליטיים הוא בר השגה. על סמך אתרים אלה וממצאים נוספים שהתגלו מאז בחפירות וסקרים (למשל "מזבח יהושע" בהר עיבל, חפירות תל שילה ועוד) התפתח דיון אקדמי על שחזור אופן התגבשות שבטי ישראל לכדי ממלכה, והצדדים השונים והרבים בדיון נאחזו בממצא כזה או אחר — או בהיעדרו — כדי לבסס את עמדתם.

אבל ברור שאין כל יסוד להנחה שתהליך המעבר מחברה נוודית לחברה יושבת קבע — כלומר השינוי מחברה "שקופה" ארכיאולוגית לכזו שניתן לחקור — התרחש בבת אחת. יותר סביר להניח שהאתרים שהתגלו משקפים רק חלק מזערי — זה הקשור במעט האנשים שבנו מבני אבן — מסיפור גדול הרבה יותר שרובו לא השתמר; לאור ההבנה החדשה של נוודים בתקופה הזאת, הסיפור הזה בהחלט היה יכול להיות בעל משמעות היסטורית רבה.

קל להבין כיצד תפיסות הרואות את המעבר ליישוב קבע כתהליך מהיר, ורואות בנוודי התקופה אוכלוסייה זניחה היסטורית, התקבעו בארכיאולוגיה המקראית. הרי כיוון שנוודים אינם נראים ארכיאולוגית, כל נקודת מוצא אחרת היתה מגמדת את עצם יכולתה של הארכיאולוגיה לתרום לשחזורים ההיסטוריים של התקופה ומקטינה את מעמדה בשיח הרחב יותר של חקר המקרא; כיום מעמדה של הארכיאולוגיה כ"שופט עליון" בנוגע להיסטוריות של אירועים כאלו ואחרים בסיפורי התנ"ך כמעט בלתי־מעורער, והסיבה לכך — בין השאר — היא קידום תפיסות פשטניות בנוגע לנוודים. המצב הזה כמובן אינו פועל יוצא של "תחבולה" יזומה, אלא תהליך טבעי שמתרחש במחקר האקדמי בכל הדיסציפלינות, כאשר החוקרים עצמם פועלים בתוך מסגרת המבוססת על הנחות יסוד שמכתיבות באופן כמעט לא מודע את דרך הביצוע והסקת המסקנות של המחקר. פריצת המסגרות האלה — שינוי פרדיגמטי, כהגדרתו של תומאס קון — היא אחד האתגרים המשמעותיים בהתקדמות מדעית, כיוון שישנה שמרנות מובנת בכל תחום מחקרי ממוסד.

ב–1996 פירסם פרופ' ישראל פינקלשטיין מאוניברסיטת תל אביב הבחנה חדשה לגבי התיארוך של השכבות הארכיאולוגיות בתל מגידו. הפרסום הזה גרר את אחד הוויכוחים החריפים ביותר בארכיאולוגיה המקראית מאז ומתמיד ("הוויכוח בין הכרונולוגיה הגבוהה והנמוכה"); חוקרים התכנסו לדיונים סוערים, הציבור הרחב עקב בהתעניינות דרך מאמרים בעיתונות, ומשאבי מחקר עצומים הופנו לנסות לחזק או להפריך את ההבחנה שהציע פינקלשטיין. הסיבה לעוצמה הזאת של הוויכוח נעוצה בעובדה שרבים ראו בהכרעתו הארכיאולוגית (עניין טכני־סטרטיגרפי) גם הכרעה לגבי ההיסטוריות של תיאורי הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה; מכיוון שאם ההבחנה נכונה, במקום מבני אבן מונומנטליים התקופה הזאת הופכת להיות מיוצגת על ידי שרידים דלים למדי — במגידו ובאתרים אחרים ברחבי הארץ.

במילים אחרות, גם ללא התגליות האחרונות ביהודה, כמו היישוב המבוצר מראשית המאה ה–10 לפנה"ס בח'רבת קאיפה (שיש הרואים כאתר פלישתי), או אתרי קבע ושרידי בנייה אחרים שמחפש ומוצא פה ושם פרופ' יוסף גרפינקל מהאוניברסיטה העברית בניסיונו להראות ארכיאולוגית את קיומה של הממלכה המאוחדת, יכלה להיות ממלכה באזור ההר בימי דוד ושלמה המורכבת ברובה מאוכלוסייה ניידת, כלומר שקופה ארכיאולוגית.

בהקשר הזה חשוב לחזור שוב למקרא עצמו, כיוון שבמקרים רבים נבנה במחקר הארכיאולוגי דחליל בדמות ממלכה אדירה המורכבת ערים בצורות, ארמונות אבן ומבצרים מהפרת ועד נהר מצרים, בעוד שבפועל התיאור של הממלכה המאוחדת (וגם הממלכות השכנות, כולל האדומית) צנוע הרבה יותר. כפי שראינו לעיל הכתוב מאפשר, אם לא תומך, בקיומה של אוכלוסייה נוודית בימי ראשית המלוכה. ניהול ממלכה שבטית שכזו שונה לחלוטין מהאופי שבו התנהלו ערי ממלכה או אימפריות של ממש במרחב, והתבסס בעיקרו על צבירת כוח ושימוש בו דרך מנגנונים שאינם בהכרח משתקפים בארכיאולוגיה. אפשר למשל לראות את התיאור של שעבוד אדום לירושלים בימי דוד (שמואל ב' ח', י"ג–י"ד) כביטוי של הסכם העלאת מס שנשמר בעזרת איום במלחמה; התשלום יכול היה להיגבות באוהלים ("ניצבים") שהוקמו על דרכי המסחר. כמובן שכל אלו, על אף שיכלו להוות את הבסיס החשוב ביותר לכלכלת ירושלים לאור הידוע לנו כיום על העיסוק האדומי בנחושת, אינם נראים בארכיאולוגיה.

כשל בסיסי

כנגד דלות הממצא הארכיאולוגי ביהודה (ובחבל ההר בכלל) בתקופה המיוחסת לימי הממלכה המאוחדת (המאה ה–10 לפנה"ס) בולטים השרידים המרשימים בני אותו הזמן של האתרים הפלשתיים המתגלים ונחפרים בשפלה הנמוכה, ובראשם תל צפית. חפירות תל זה, המזוהה עם גת המקראית, חשפו עיר אדירת ממדים מוקפת חומות ושפע של ממצאים מסוגים שונים המעיד על מרכז שוקק של חיים אורבניים. הניגוד הזה בין חבל ההר לפלשת מובא במחקר כעדות — אם לא כהוכחה חותכת — לכך שאם בכלל היתה ממלכה בירושלים, כוחה היה חלש והשפעתה ההיסטורית זניחה.

אולם כאשר מביאים בחשבון את הרקע החברתי־תרבותי השונה של שתי האוכלוסיות — זו של גב ההר וזו של השפלה הנמוכה — ביחד עם ההבדל המהותי באופי העדות הארכיאולוגית שצפויה להשאיר כל אחת מהן, מובן שיש כאן כשל מתודולוגי בסיסי. בעוד שהישות החברתית־פוליטית שהתפתחה בחבל ההר היתה בעלת רקע שבטי־נוודי, לפלשתים (והכנענים לצדם) היה רקע עירוני. הניגוד הארכיאולוגי מייצג יותר מכל את ההבדל הזה, וכל תרגום שלו להבדלים בכוח גיאופוליטי והשפעה היסטורית הוא בהכרח פשטני.

הניגוד הארכיאולוגי בין האזורים מתבטא לא רק בקיומם או היעדרם של חומות ומבני אבן אלא גם ב"ממצא הקטן" (חפצים ושרידים קטנים אחרים מחיי היומיום) שעושרו בפלשת רב בעשרות מונים מזה שנחשף בחבל ההר. אולם גם כאן ההבדל עשוי להיות פועל יוצא של שוני באורח החיים, כיוון ששימור ממצא כזה תלוי בהצטברות משמעותית של אשפה, דבר שכאמור אינו קורה במחנות אוהלים ארעיים. להטייה המובנת "לטובת" פלשת בשימור הממצא יש השלכות על שחזורים של תהליכי מפתח בהתפתחות החברה בחבל ההר. למשל, המסקנה של פינקלשטיין ופרופ' בנימין זאס שהופעת השימוש בכתב ביהודה התרחשה מאוחר יחסית, מסתמכת בעיקרה על השוואה של כמות שרידי הממצא הכתוב בין אזור זה ופלשת; לאור האמור לעיל, ייתכן שכתב היה לא פחות נפוץ ביהודה, רק שה"מראה" הארכיאולוגית יצרה עיוות במחקר.

נקודת מבט אירופית

עוד לפני המחקר הארכיאולוגי השיטתי של "ארץ הקודש" וחיפוש עקבות התנ"ך בקרקע, ניסו חוקרי מקרא להבין את המשמעות של הקיום השבטי־נוודי המופיע בכתובים. ללא מודעות מעמיקה וכמעט ללא ביקורת, הולבש הנווד של ימי המקרא בדמותו של הבדואי הנודד במדבריות האימפריה העותמאנית. זה נעשה בידי חוקרים שישבו במערב אירופה — בעיקר בגרמניה של שלהי המאה ה–18 והמאה ה–19, היכן שהתפתח אז העיסוק בביקורת המקרא במלוא המרץ. ההקבלה הזאת הסתמכה על בדלי מידע שהגיעו מהרפתקנים שחזרו ממסעות במזרח (באזורי הספר, מקום משכנם של הבדואים, היה צריך להכיר היטב את מצב היריבות השבטית על מנת לנווט בביטחה תוך תשלום בקשיש לגורם הנכון, והמסעות היו בחזקת הסתכנות בארץ פרועה וללא חוק). הרושם שהתקבל היה של חברה פשוטה, מפורדת, שאינה יכולה ליצור גופים פוליטיים ריכוזיים ויציבים, והתובנות האלו הושלכו ישירות על הבנת התיאורים המקראיים. לדוגמה, התיאור המקראי של דוד כעומד בראש קואליציה שבטית עם רקע נוודי הביא את אחד מגדולי חוקרי המקרא, יוליוס ולהאוזן, לראות במלך לא יותר מ"שייח' בדואי". עבודותיו של ולהאוזן, שהיה גם חוקר איסלאם ומזרחן, נבעו מתוך עולם הֶקשרים מערבי שיצר הטיות מובנות בייצוג העולם המזרחי במחקר (ובתחומים נוספים, כמו אמנות). באופן דומה "סבל" (ויש שיאמרו עדיין סובל) מחקר המקרא בכללו מאוריינטליזם, כהגדרתו של אדוארד סעיד; בהסתמכות על הבדואים בהבנת נוודי התקופה, העיוות האוריינטליסטי השתרש עוד יותר דרך התפיסה הרומנטית של "הבדואי האציל", המגלם מסורות־קדם באורחות חייו האקזוטיים.

סביב מחצית המאה ה–12 לפנה"ס התרחש משבר על־אזורי שבמהלכו האימפריות הגדולות של המזרח הקדום קרסו, ואיתן גם כל הסדר העולמי שהיה נהוג עד אז. המרחב של דרום הלבנט השתחרר מהגמוניה מצרית בת מאות שנים ונותר בו ואקום פוליטי שיכול היה להיות מנוצל על ידי אוכלוסיות חלשות (כגון נוודים) שהיו עד אז מרוחקות ממוקדי הכוח העירוניים שחסו תחת ההגנה המצרית. בנוסף, עדויות מהשנים האחרונות מצביעות על כך שמקור המשבר קשור בשינוי אקלימי, ושהמאות ה–12–11 לפנה"ס — "ימי ההתנחלות" — היו יבשות ביותר; עניין זה בפני עצמו גם יכול היה לתרום לעליית כוחם של הנוודים, כיוון שהתמודדותם עם תהליכי מידבור מוכרחה היתה להיות קלה יותר מזו של חברה חקלאית־עירונית.

בשנים האחרונות נעשה רווח יותר ויותר השימוש בכלים מהמדעים המדויקים ומדעי הטבע במסגרת המחקר הארכיאולוגי. שיטות כגון פיענוח נתונים ממוחשב, אנליזות כימיות ובדיקות מיקרוסקופיות של ממצא זעיר הופכות להיות חלק אינטגרלי במחקרים רבים, וההתלהבות מההבטחה של התחום הזה — הנקרא באופן כללי "מדעי הארכיאולוגיה" — לא פסחה גם על הארכיאולוגיה המקראית. אולם בעוד ששילוב המדעים אכן עוזר להאיר פן כזה או אחר במציאות של התקופה, באופן פרדוקסלי הוא גם מחבל במאמץ הרחב יותר להגיע לשחזורים היסטוריים מהימנים, מכיוון שהוא יוצר את האשליה שניתן למצוא את כל התשובות בקרקע — שאם רק נפעיל את השיטה המתאימה נוכל לחשוף את צפונות העבר ולהכריע לגבי אמינותו של הטקסט המקראי. באופן דומה, ההתפעלות וההיקסמות מהשימוש בשיטות מדעיות מביאה להתחפרות בגישה "פוזיטיביסטית", כזו הנותנת משקל מכריע לעדות הארכיאולוגית החיובית (הממצא הפיזי) בשחזור העבר, ורואה ב"חוסר עדות כעדות לחוסר"; מטבע הדברים מצב זה מקשה על פרשנות שלוקחת בחשבון את הבלתי־נראה.

הארכיאולוגיה המקראית מובילה כבר עשרות שנים את הניסיון להבין טוב יותר את תקופת התנ"ך, וכתחום ותיק, העשייה המחקרית בה התמסדה בתוך תבנית מוגדרת שמכתיבה כיצד יש לחשוף עדויות ארכיאולוגיות ובאיזה אופן ניתן לתת להן פרשנות. במשך הזמן, לאור תפיסתה של הארכיאולוגיה כ"מדע אובייקטיבי" המסתמך על תצפיות חוץ־מקראיות מ"השטח", גם התקבע תפקידה המרכזי בדיון אודות ההיסטוריות של המקרא, באופן שעד היום נשואות אליה עיני חוקרים מדיסציפלינות משיקות (כגון ביקורת המקרא והיסטוריה) בחיפוש אחר תשובות לשאלות מפתח בנוגע לתקופה. לחוקרים מדיסציפלינות אלו, כמו גם לאנשי הציבור המתעניין במקרא ובהיסטוריה של הארץ, כמעט שאין חשיפה למכלול הקשיים המתודולוגיים שנמצא ברקע הפרשנות הארכיאולוגית, ובהתאם, מסקנותיהם של "אנשי המקצוע" מתקבלות על ידם ללא סייג. אמנם הארכיאולוגים נוהגים להתווכח בינם ובין עצמם על המסקנות האלו (וזה קורה לעתים תכופות, ולרוב באופן אמוציונלי למדי), אבל כל הצדדים מתנהלים לפי אותם "כללי משחק" וכמעט אין דיון בתוך הדיסציפלינה, ובטח שלא מחוצה לה, על המסגרת הפרשנית עצמה.

ייתכן שיש בכך חיזוק עקיף לאסכולה המקסימליסטית, זו המוצאת בתיאורי המקרא — בהם שבטים־נוודים לוקחים כידוע חלק מרכזי – גרעין היסטורי מהותי. אבל למעשה, יותר מכל חיזוק לאסכולה כזו או אחרת, ההבנה המחודשת של נוודים מערערת על עצם תפקידה של הארכיאולוגיה כלשון המאזניים בשיח על האמת ההיסטורית במקרא. ההכרה במוגבלויותיה בנוגע למחקר של נוודים מעבירה את מרכז הכובד חזרה לביקורת המקרא, ומחייבת את הארכיאולוגים להיות צנועים יותר בקביעותיהם.