נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

האשליה הגדולה של האתאיזם – ד"ר משה רט

האתיאיסטים מהווים מיעוט קטן, אם כי רעשני מאד, מאוכלוסיית העולם. הם משוכנעים שהם גילו את האמת המדהימה לפיה אין אלוהים, כל הדתות שגויות, וכל מיליארדי המאמינים טועים

משה רט, ד"ר לפילוסופיה, מחבר הספר "מדריך למאמין הרציונלי", כותב בבלוג שלו מאמר ממצה על האתאיזם:

האשליה הגדולה של האתאיזם – משה רט

האתיאיסטים מהווים מיעוט קטן, אם כי רעשני מאד, מאוכלוסיית העולם. הם משוכנעים שהם גילו את האמת המדהימה לפיה אין אלוהים, כל הדתות שגויות, וכל מיליארדי המאמינים טועים. לא מעט ויכוחים ודיונים היו לי עם אנשים כאלה, ומכיוון שלאחרונה התחילו כמה אתיאיסטים להגיב על הבלוג שלי, מצאתי לנכון לכתוב כמה מאמרים בנושא, כדי להבהיר אחת ולתמיד מהו בדיוק האתיאיזם ומה הבעייתיות שבו.

נתחיל אם כן. בשלב הראשון עלינו לשאול את עצמנו: מה זה בדיוק אתיאיזם? מה האתיאיסטים טוענים? היינו יכולים כמובן לשאול אותם, אבל לא תמיד אלה שקוראים לעצמם אתיאיסטים, מבינים בעצמם למה הם מתכוונים. לכן נעזור להם להגדיר את עמדתם, באמצעות הצגת שלוש גרסאות אלטרנטיביות של אתיאיזם.

כשאדם אומר "אני אתיאיסט", הוא ככל הנראה מתכוון לטעון את אחת משלוש הטענות הבאות:

א. "אין אלוהים" (טענה אונטולוגית)

ב. "אין ראיות (טובות) לקיומו של אלוהים" (טענה אפיסטמולוגית)

ג. "אני לא מאמין באלוהים" (ביטוי לתחושה אישית)

הבה נבחן לפי הסדר את הטענות הללו, ונראה מה המשמעות שלהן. א. "אין אלוהים" – הטענה האונטולוגית לפי גרסא זו, האתיאיזם משמיע טענה על המציאות הקיימת. הוא טוען שהישות הנקראת "אלוהים", אינה קיימת, ואינה מהווה חלק מהמציאות. במציאות קיימים כוחות טבעיים, אטומים, מולקולות, צמחים, בעלי חיים ובני אדם – אבל לא קיים שום אלוהים, במובן שמקובל לייחס למושג זה (דהיינו מצוי על טבעי, כל יכול וכל יודע, שברא את העולם, וכו').

טענה זו מזמינה כמובן מיד את השאלה: מאיפה אתה יודע? מניין לך לדעת שאין אלוהים? הרי בשביל לטעון טענה אונטולוגית נחרצת כזו, דרושה וודאות מוחלטת באמיתותה. מאין נובעת וודאות זו? שני מקורות הידע העיקריים שלנו בקשר למציאות, הם הניסיון האמפירי והלוגיקה. האם באמצעות אחד מהם ניתן להגיע למסקנה שאין אלוהים? הניסיון האמפירי אינו יכול להביא אותנו למסקנה כזו. איך אפשר להוכיח באופן אמפירי שהאל אינו קיים? האם ניתן לסרוק את כל מרחבי החלל והזמן, את כל מימדיה השונים של המציאות, ולטעון שלא מצאנו את האל באף אחד מהם? ברור שלא. הרי האל, לפי ההגדרה המקובלת, נמצא מעבר לחלל ולזמן, וכמו כן אין לו דמות או צורה מוחשית שניתן לקלוט (אלא אם כן הוא בוחר להתגלות בדמות כזו). הניסיון האמפירי יכול היה להוכיח את קיומו של האל, אילו היינו מצליחים למצוא אותו באיזו צורה, אבל הוא לעולם לא יכול להפריך את קיום האל, ולהוכיח שהוא אינו קיים.

לגבי הלוגיקה, היו בעבר מספר ניסיונות לטעון שמושג האל אינו אפשרי לוגית, שהוא מכיל סתירה פנימית וכדו'. אחד המפורסמים שבהם הוא ניסיונו של הפילוסוף ג'ון מאקי להפריך לוגית את קיום האל באמצעות בעיית הרע, ולטעון שקיומו של אל כל-יכול וטוב ומטיב אינו יכול להתיישב עם מציאות הרע בעולם. אלא שטענותיו כבר הופרכו פעמים רבות, בעיקר ע"י הפילוסופים נלסון פייק ואלווין פלנטינגה (ע"י הטענה שגם אל טוב ומטיב עשוי לאפשר קיום רוע למטרה מוצדקת כלשהי), כך שהמהלך שלו אינו מצליח לסתור לוגית את קיום האל. גם ניסיונות אחרים למצוא בעיה לוגית בהגדרותיו של האל, כמו במושג הכל-יכולת או השלמות (כגון קושיות מסוג "האם האל יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?"), ניתנים להפרכה בקלות. אין אפוא מקום לטעון שהלוגיקה מוכיחה את אי קיומו של האל.

לעומת זאת, היו שטענו שהלוגיקה דווקא מחייבת את קיום האל. ההוכחה המפורסמת ביותר מסוג זה היא הראיה האונטולוגית של דקרט, לפיה מושג האל מכיל את כל השלמויות, ומכיוון שאחת השלמויות היא הקיום, הרי שבהכרח האל קיים. טיעון זה, שנראה על פניו משונה מאד, גרם הרבה כאב ראש לפילוסופים לאורך מאות שנים והוא נתון עד היום בויכוח, יש התומכים בו ויש החולקים עליו. לא נאריך בנושא, רק נציין שיובל שטייניץ הציג גרסא חדשה ומעודכנת של הראיה האונטולוגית בספרו "טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה". ספר מומלץ ומרתק בכל מקרה.

אם כן, אם הניסיון האמפירי והלוגיקה אינם יכולים להוכיח חד משמעית שהאל אינו קיים, על מה מבוססת טענה זו? לאור העובדות הללו, מי שטוען בוודאות שהאל אינו קיים, חייב להיות שחצן מאד וטפש מאד. שחצן – כי הוא מתיימר להכיר את כל מרחבי המציאות וההוויה, ולקבוע בנחרצות מה לא קיים בשום מקום, בעוד שמעולם לא הוציא את קצה אפו מחוץ לכדור הארץ; וטפש – כי כל פילוסוף מתחיל יודע שההכרה האנושית מוגבלת, ואין ביכולתה לתפוס את המציאות באופן מושלם. לא צריך לקרוא את כל "ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט כדי להכיר במגבלות השכל. בניגוד למה שרבים חושבים, זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לדעת כלום; אבל זה כן אומר, שאנחנו לא יכולים לדעת הכל. ומי שטוען שהוא יודע בוודאות שאין אלוהים, מתיימר לדעת הכל – להכיר את כל המציאות כפי שהיא לכשעצמה, תוך התעלמות מכך שהדבר בלתי אפשרי.

המסקנה העולה מכאן היא, שהאתיאיזם כטענה אונטולוגית הוא יומרני ומוגזם מכדי להתייחס אליו ברצינות, ואף אדם עם קצת ענווה וידע בפילוסופיה לא ישמיע טענה כזו. אפילו ריצ'רד דוקינס, מגדולי רבניהם של האתיאיסטים, שכישוריו הפילוסופיים קלושים באופן מעורר חמלה, נזהר להדגיש שלדעתו "ככל הנראה אין אלוהים" – לא שבוודאות אין. כאיש מדע, הוא יודע שיש גבול למה שניתן לומר על המציאות.

האם אותן טענות פועלות גם בכיוון ההפוך? האם מי שטוען בוודאות ש"יש אלוהים", חוטא גם הוא בשחצנות וטפשות? התשובה היא: לא. כדי לדעת בוודאות שאין אלוהים, צריך לסרוק את כל מימדיה של המציאות, ולהוכיח שאלוהים אינו נמצא באף אחד מהם. אבל כדי לדעת בוודאות שיש אלוהים, אין צורך בזה; כל שנדרש הוא למצוא הוכחה אחת לקיומו. זו יכולה להיות הוכחה לוגית, או הוכחה אמפירית באמצעות התגלות שלו, מפגש עמו וכדו'. בשלב זה לא ניכנס לשאלה האם אכן ישנה הוכחה כזו; מה שחשוב הוא, שמבחינה תיאורטית ניתן להוכיח שהאל קיים, אבל אין שום אפשרות תיאורטית להוכיח שהוא אינו קיים. לכן, מי שטוען בוודאות שהאל אינו קיים, הוא בהכרח טפש ושחצן, ואילו מי שטוען בוודאות שהאל קיים, יתכן תיאורטית שיש הצדקה לטענתו, כך שהוא לא בהכרח טפש או שחצן (אם כי יתכן שהוא טועה). אם נשווה את שאלת קיום האל לשאלת קיומם של חייזרים, להבדיל, נמצא הקבלה דומה: אף אדם אינו יכול לטעון בוודאות ש"אין חיים מחוץ לכדור הארץ", כל זמן שלא סרק ביסודיות את כל הכוכבים בכל הגלקסיות וכל היקומים המקבילים (אם ישנם כאלה). לעומת זאת, אדם שיש לו ראיות טובות לקיומם של חייזרים (למשל, שנפגש איתם), יכול בהחלט לטעון ש"יש חיים מחוץ לכדור הארץ").

אז אם נניח שישנם אתיאיסטים חכמים וענווים מספיק כדי לא להשמיע טענה אונטולוגית מסוג זה, מה הם כן טוענים? כאן אנו עוברים לאתיאיזם ב' – הטענה האפיסטמולוגית.

נניח שהאתיאיסט שלנו מקבל את המסקנה מהשלב הקודם של הדיון, ומסכים שאכן לא ניתן להוכיח את אי-קיומו של האל. עדיין, כך הוא יטען, זו אינה סיבה להאמין שהאל אכן קיים; כדי להאמין שדבר כלשהו קיים, דרושות ראיות לכך. ומכיוון שאין ראיות המוכיחות את קיומו של האל, הרי שהבחירה הרציונאלית היא להאמין שאינו קיים. הרי באותו אופן ניתן לומר, שאי אפשר להוכיח את אי-קיומן של פיית השיניים, סנטה קלאוס, או (הפתעה!) מפלצת הספגטי המעופפת – ובכל זאת נשמע לנו הזוי להאמין בהם, רק בגלל שאי אפשר להפריך את אפשרות קיומם. הרוצה להוכיח את קיום האל – חובת ההוכחה מוטלת עליו.
טענות אלה נשמעות סבירות בהרבה מאשר הטענה האונטולוגית של "אין אלוהים", שכן הן אינן עוסקות במציאות לכשעצמה, אלא באפיסטמולוגיה נורמטיבית – בתורת ההכרה וביישומה המעשי. לפי עמדה זו, יתכן תיאורטית שהאל אכן קיים – אבל אין לנו הצדקה להאמין בכך. בדיוק באותה מידה, שיתכן תיאורטית שמפלצת הספגטי המעופפת אכן קיימת איפשהו ביקום, אבל האפשרות התיאורטית הזו לא מהווה הצדקה להאמין בה. והאדם הרציונאלי מאמין רק באותם דברים, שיש הצדקה להאמין בהם, על פי ראיות טובות ומשכנעות.

על כך יש להעיר, בשלב הראשון, כמה הערות:
א. כפי שצוין, עמדה זו אינה שוללת את קיומו של האל, וממילא אינה מתנגשת חזיתית עם התיאיזם. התיאיזם טוען טענה אונטולוגית – יש אלוהים; האתיאיזם מסוג זה טוען טענה אפיסטמולוגית – אין הוכחה לקיומו של אלוהים. אין סתירה בין שתי הטענות. אדם יכול להאמין שהאל קיים, ובד בבד להסכים שאין שום דרך להוכיח זאת. ישנם הרבה דברים שאי אפשר להוכיח, ובכל זאת יתכן שהם קיימים – למשל, יצורים חיים מחוץ לכדור הארץ. גם אי אפשר להוכיח האם באנגליה לפני 4000 שנה חי אדם ג'ינג'י בשם פרד, ובכל זאת יתכן בהחלט שאמנם היה שם אדם כזה.
השאלה היא, מה עושים עם מצב של חוסר הוכחות? האם הוא מצדיק כפירה נחרצת בקיומו של העצם המבוקש, או שהבחירה הרציונאלית היא להישאר לגביו בספק? זו כבר שאלה של הנחת יסוד אפריורית, עד כמה סביר נראה לנו קיומו של אותו עצם. אם אותו עצם נראה לנו אפריורית כדבר בלתי סביר בעליל, הרי שחוסר הראיות לקיומו מצדיק את המסקנה שהוא כנראה אכן לא קיים. אבל אם הנחת היסוד שלנו הוא שקיומו של אותו עצם הוא דבר סביר, אז חוסר הראיות הזה לא אמור לגרום לנו לכפור בקיומו, או לפחות באפשרות קיומו. כך לגבי חייזרים, פרד הג'ינג'י, וכך להבדיל גם לגבי האל. עוד על כך במאמר הבא.
ב. הטענה כאילו כל אמונה צריכה להיות מבוססת על ראיות, אינה נכונה, או לפחות שנויה במחלוקת רצינית. ישנן לא מעט אמונות שנחשבות ל"אמונות בסיסיות" – אמונות הטבועות מטבען בנפשו של האדם והכרתו, והוא מקבל את אמיתותן כאקסיומות, ללא צורך בהצדקה נוספת. ביניהן למשל: האמונה בקיומו של עולם חיצון (ולא שהמציאות היא חלום שקיים בראש שלנו); האמונה בקיומן של תודעות אחרות (ולא שהאנשים שאנו פוגשים הם רק רובוטים חסרי תודעה); האמונה בקיומם של ערכים מוסריים; של חוקיות בטבע; של יכולת השכל שלנו להכיר את המציאות; וכן הלאה. אף אחד מהדברים הללו אינו ניתן להוכחה, ואכן פילוסופים מסוימים אוהבים להשתעשע בניסיונות לערער על אמונות בסיסיות כאלה ואחרות – אבל בסופו של דבר, חוץ מקומץ של משוגעים ופילוסופים רדיקליים, כולנו מאמינים בהנחות הללו. אם כן, הרי שניתן לצרף גם את האמונה באל לרשימת האמונות הבסיסיות, ולראות בה משהו שטבוע בנפשו של האדם (או של חלק מהאנשים, לפחות), ואין צורך לחפש אחר ראיות נוספות עבורה. זוהי למשל גישתו של אלווין פלנטינגה, גדול הפילוסופים של הדת בזמננו. גישה זו טוענת שניתן לסמוך על האמונות הבסיסיות שלנו, כל זמן שאין לנו סיבה לפקפק בהן. אם נאמץ אותה, הרי שהטענה לפיה אין זה רציונאלי להאמין באל ללא הוכחה – אינה נכונה; זה רציונאלי לחלוטין להאמין באל, אפילו אם אין שום הוכחה לקיומו, אם אנו מקבלים אמונה זו כאמונה בסיסית. בדיוק באותו אופן בו אנו מאמינים בקיומו של העולם, למרות שאין שום הוכחה לכך שהוא אכן קיים מחוץ לתודעתנו (עי' למשל בהקדמתו של טוני לביא לספרו "זעקת הממשות").
ג. לא ברור בכלל, שבויכוח בין מאמינים לאתיאיסטים, חובת ההוכחה מוטלת על הראשונים דווקא. נכון אמנם, שכאשר מדובר בויכוח על קיומו של דבר חדש שלא שמענו עליו קודם – כמו חייזרים למשל – חובת ההוכחה תהיה על מי שטוען שהוא אכן קיים. אבל כאשר מדובר בקיומה של ישות ותיקה ומוכרת כמו האל, שמאז שחר האנושות קיימות עדויות על התגלויות וחוויות שלו בכל רחבי העולם, יתכן שחובת ההוכחה תהיה מוטלת דווקא על השוללים את מציאותו. אם נשווה זאת לתחום ההיסטורי למשל, אילו יבוא היום אדם ויטען שאלכסנדר מוקדון, או נפוליאון, לא היו ולא נבראו – חובת ההוכחה תהיה מוטלת עליו, שכן דמויות אלה התקבלו כחלק מוסכם מההיסטוריה האנושית. אולי הוא יצליח להוכיח שהם אכן לא היו קיימים – אבל כל זמן שלא עשה זאת, ברירת המחדל היא להאמין שהם היו ונבראו. יתכן שניתן לטעון טענה דומה גם ביחס לקיומו של האל, ולהטיל את חובת ההוכחה על השוללים אותו. בהקשר זה, כדאי לקרוא את מה שכתבתי על עיקרון "התער של אוקהם" ומגבלותיו.

אבל אחרי כל זה, נשאלת השאלה: האם אכן אין ראיות לקיומו של האל? והתשובה היא כמובן: יש ויש. יש לא מעט ראיות פילוסופיות כבדות משקל לקיומו של האל. כל השאלה היא עד כמה הן טובות.
ראיות לקיומו של האל מופיעות בספרות הפילוסופית מראשיתה ועד ימינו. לדון בכל אחת מהן בפירוט זו כמובן משימה בלתי אפשרית במסגרת זו, ולכן רק אציין את המרכזיות שבהן: הראיה מההתגלות; הראיה הקוסמולוגית (מקיומו של העולם); הראיה מהתכנון או המורכבות (שקיימים בעולם); הראיה האנתרופולוגית (מכך שיש לנו את מושג האל); הראיה האונטולוגית (לפיה קיום האל הכרחי מבחינה לוגית); הראיה מהמסורת; הראיה מהמוסר (בהנחה שקיימת חובה מוסרית, רק האל יכול ליצור אותה); הראיה מההתאמה בין ההכרה האנושית למציאות; ועוד כהנה וכהנה. על כל אחת מהן נכתבו תילי תילים של ספרות פילוסופית, ביקורות, תגובות לביקורות וכן הלאה. כך שלומר "אין ראיות לקיום האל" – זה פשוט לא נכון. יש גם יש ראיות כאלה. למעשה, הראיות שיש לנו לקיומו של האל, מרובות בהרבה מאלה שיש לנו לקיומם של אישים כמו אלכסנדר או נפוליון שהוזכרו לעיל.

ופה נכנס ההבדל המשמעותי, בין האמונה באל לבין האמונה במפלצת הספגטי המעופפת (להלן מס"מ), שכולכם חיכיתם לה בקוצר רוח. הרעיון של מס"מ או יצורים דומים (קנקן התה המעופף של ראסל, החד-קרן הוורודה הבלתי נראית וכו'), הוא לתקוף את הדתיים על כך שהם מאמינים במשהו בלי שום ראיה, רק בגלל שאי אפשר להוכיח שהוא לא קיים. הרי גם אי אפשר להוכיח שמס"מ אינה קיימת – אבל ברור שזה לא רציונאלי להאמין שהיא כן קיימת רק בגלל זה. אבל כל הבדיחה הזו תוקפת "איש קש" בלבד; אף דתי לא מאמין באל רק בגלל שאי אפשר להוכיח שהוא לא קיים! אנשים דתיים מאמינים באל בגלל הרבה סיבות, הקשורות בד"כ לראיות שהובאו לעיל או לחלקן. אפשר להתווכח עם הראיות הללו, אבל אי אפשר להציג את הדתיים כאילו הם מאמינים רק בגלל

ש"לא הוכח אחרת" (גם אלו המגדירים את האמונה באל כאמונה בסיסית, לא מאמינים בו רק "כי לא הוכח אחרת", אלא כי הם מוצאים בתוכם את אותה אמונה באופן שמצדיק את קבלתה). ממילא, טיעון המס"מ לא מתחיל בכלל. אין שום ראיה להאמין בקיומה של המס"מ – לא עדויות, לא מסורת, לא הוכחה לוגית, היא לא נחוצה כדי להסביר שום דבר, וכן הלאה; והפלא ופלא – באמת אין אף אחד שמאמין בה! אז איזה טיעון כבר יכולה להוביל המס"מ הזו כנגד האמונה הדתית?

(מה שכן יכול להוות טענה מוצדקת הוא, שגם אם הוכחנו את קיומו של מתכנן לעולם, אנחנו לא יכולים "להלביש" עליו כל מיני תכונות דתיות, בלי ראיות נוספות. אם אנו קופצים מהטיעון מהתכנון למסקנה שאותו מתכנן זהה למשל לאחד האלים הידועים מהדתות – יכולה לעלות הטענה, שאין שום ראיה לכך שאותו אל הוא אמנם המתכנן, ושמא המס"מ היא זו. אבל זו כבר טענה שקשורה לתכונותיו של האל, לא לעצם קיומו.)
מומלץ, אם כן, לידידינו האתיאיסטים, להפסיק לנפנף במס"מ על כל צעד ושעל. אולי היא טעימה (בעיקר עם קטשופ), אבל היא לא ממש תעזור לכם בויכוח.

ראינו אם כן שישנן ראיות רבות ומגוונות לקיומו של האל. מה יגיד על כך האתיאיסט? הוא כמובן יטען שהראיות הללו אינן מוצלחות, ואינן מצליחות להוכיח את קיום האל. וסביב שאלה זו מתחולל הוויכוח הפילוסופי הנצחי בין המאמינים לכופרים. כאמור, לא נתחיל אפילו לדון כאן בראיות הללו ובטיעונים בעדן ונגדן, אבל חשוב לציין דבר אחד: גם אם הראיות הללו שנויות במחלוקת, הן בעלות משקל רציני, שלא ניתן להתעלם ממנו בהינף יד. לא רק שוטים, בורים ועמי ארצות

משוכנעים בתוקפן של הראיות בקיום האל; בין התומכים בהן נמצאים פילוסופים מקצועיים מהשורה הראשונה, שכישוריהם השכליים מוכרים ומוערכים היטב בעולם האקדמי והפילוסופי, גם בקרב מתנגדיהם. ביניהם נמצאים בימינו אישים כמו אלווין פלנטינגה, רוברט אדמס, פול קופן, ג'ורג' מברודס, פיליפ קווין, לינדה זגזבסקי, דל ראטץ', ויליאם אלסטון, דיוויד קלארק, רובין קולינס, ג'. פ. מורלנד, צ'ארלס טליאפרו, ועוד רבים וטובים. אפשר לחלוק עליהם, וישנם כמובן גם פילוסופים אתיאיסטים שאכן עושים זאת – אבל אי אפשר להכחיש את מקצועיותם בכל הקשור לניתוח טיעונים לוגיים ופילוסופיים; ואם הם סבורים שהראיות לקיומו של האל תקפות, אז כנראה שזו לא דעה מופרכת ומגוחכת, כפי שטוענים חלק מהאתיאיסטים (באופן שמעיד היטב על בורותם ויהירותם הם). בין אם היא נכונה ובין אם לא, טיפשית היא בטוח שלא.

כדי לטעון ש"אין ראיה לקיום האל", מגביהים האתיאיסטים את הרף של מה שנחשב להוכחה, ומציבים דרישות קבלה קשוחות לכל טיעון שמנסה לעבור אותו – לעתים קשוחות בהרבה ממה שהם דורשים בתחומים אחרים. אפשר כמובן לעשות כך; אפשר לטעון, למשל, שאם מיליוני אנשים ראו את האל, אז הם כנראה הוזים, ושאם יש בעולם יצירות עם תכנון ומורכבות מדהימים – זו יצירה של הטבע העיוור. למעשה, אין כמעט הוכחה שניתן להעלות על הדעת, שאי אפשר להפריך אותה בעזרת מלת הקסם "במקרה!" (לפעמים נראה ש"המקרה" הוא האל שהאתיאיסטים סוגדים לו – הוא ברא את העולם, יצר את החיים ואת האדם, הוביל ליצירת הדתות, מחולל ניסים, ולמעשה עושה כל דבר שמקובל לייחס לאל!). אבל מי שמניח הנחות כאלה, לא הוכיח בכך שאין ראיה לקיום האל, אלא פשוט הניח הנחות יסוד שמסרבות לקבל את הראיות הללו. למעשה זו כמעט הנחת המבוקש: אפשר פשוט להניח מראש, כאקסיומה, שהאל לא קיים, ואז להסביר בדרכים יצירתיות כל ראיה לקיומו. גישה כזו יכולה להיות קוהרנטית אולי, אבל יהיה זה מגוחך לטעון בעקבותיה ש"אין ראיות לקיום האל" – בדיוק כמו שמי שעוצם את עיניו, לא יכול לטעון ברצינות ש"אין ראיה לקיומם של הכוכבים"…
לסיכום: אם הטענה האתיאיסטית היא טענה אפיסטמולוגית, לפיה אין ראיות לקיום האל, אז: א. היא לא שוללת את האפשרות שהאל אכן קיים; ב. היא לא נכונה, שכן יש ראיות לקיומו של האל. זו עובדה שאי אפשר להכחיש אותה.
אז אם אי אפשר לטעון שהאל אינו קיים, וגם אי אפשר לטעון שאין ראיות טובות לקיום האל – מה כן טוען האתיאיסט?

אז מה כן יכול האתיאיסט לטעון? כאן אנו מגיעים לטענה האתיאיסטית מהסוג  השלישי – "אני לא מאמין באל".

טענה זו מכירה בכך, שייתכן תיאורטית שהאל קיים; היא גם מכירה בכך שישנן ראיות לקיומו. אלא שמי שמשמיע טענה זו, לא השתכנע מאותן ראיות. יתכן שהוא בחן אותן ביסודיות, בדק את השיקולים בעד ונגד, והגיע למסקנה שהוא אינו נוטה להאמין בהן. הוא אמנם לא הצליח להפריך אותן באופן מוחלט – אילו היתה בנמצא הפרכה כזו, סביר להניח שהפילוסופים התיאיסטים היו מכירים בכך ונסוגים מתמיכתם בראיות אלה – אבל מכיוון שהוא גם לא השתכנע מהן באופן מוחלט (אולי משום שהוא אוחז בהנחות יסוד אחרות), הוא בחר לבסוף שלא להאמין באל.

על פניה, זוהי עמדה לגיטימית לחלוטין. בהרבה מאד נושאים בחיים אנו אמורים לקבל הכרעה, למרות שאין לנו הוכחה חותכת לכאן או לכאן. אנו בודקים את האפשרויות השונות, ובוחרים בזו שנראית לנו משכנעת יותר. כשם שאדם יכול להשתכנע להאמין באל, למרות שהוא מכיר את הטענות כנגד התיאיזם, כך הוא יכול להשתכנע שלא להאמין באל, למרות שהוא מכיר את הראיות לטובת קיומו.

בסופו של דבר, כל הוכחה או ראיה בנויה על הנחות יסוד, שההחלטה אם לקבל או לדחות אותן אינה ניתנת להנמקה לוגית. למשל, כשמישהו מגיע ומספר על מקרה שקרה לו, או חוויה שעבר, צריכים השומעים להחליט האם להאמין לו או לא, והחלטה זו תלויה בהנחות היסוד של כל שומע: עד כמה הוא נותן אמון בבני אדם בכלל? עד כמה הוא נותן אמון באיש המסוים הזה? עד כמה הוא מניח שהסיפור שלו נשמע סביר? וכן הלאה. אין כאן עניין של הוכחה ניצחת לכאן או לכאן, אלא של נטייה אישית. כאשר מדובר למשל על עדות ביחס לאירוע יוצא דופן, כמו התגלות אלוקית, אז מי שמניח שהתגלות אלוקית היא אירוע סביר ומתקבל על הדעת – ייטה בקלות לקבל עדות זו כאמיתית, ואילו מי שמניח שהתגלות כזו היא דבר בלתי סביר – ייטה לפקפק בה יותר. מי שחושב שבני האדם הם טפשים ורעים, יעדיף לחשוב שמדובר בהזיה או שקר, ומי שיש לו אמון בבני אדם, יקבל ביתר קלות את עדויותיהם. אף אחד מבין הצדדים לא שוגה באופן עקרוני, כל זמן שהנחות היסוד שלו מתקבלות על הדעת. ממילא, גם ההחלטה להטיל ספק בראיות לטובת קיום האל, ולבחור שלא להאמין בו, היא על פניה החלטה לגיטימית.

אז מה כן בעייתי באתיאיזם מסוג זה? קודם כל, שאם אכן זה המקרה, והטענה "אני לא מאמין באל" משקפת אך ורק את נטיותיו האישיות של הדובר – הרי שהיא לא אמורה ממש להשפיע על מי שכן מאמין. לאתיאיסט כזה אין שום דרך להראות שמי שחולק עליו טועה או טפש, או מבצע שגיאה רציונאלית כלשהו. זכותו אמנם להחזיק בעמדתו באופן אישי – אבל אין לו שום בסיס לתקוף את המאמינים, ולהאשים אותם בטפשות, הזיות, וכן הלאה. אם מישהו השתכנע מהראיה האונטולוגית, או מהראיה מהתכנון, ואין שום הפרכה מוחצת לראיות הללו – על סמך מה יכול האתיאיסט לבוא אליו בטענות? על זה שהמבנה הנפשי שלו, או הנחות היסוד שלו, הן שונות משלו? כך שכל הדוקינסים, האריסים והיצ'נסים למיניהם מתכבדים לשבת בביתם, ולשמור את נטייתם האישית לעצמם. כל זמן שאין להם איזו ראיה משכנעת לטובת האתיאיזם, או לכך שהמאמינים עושים שגיאה כלשהי – הרי שמסע הצלב שלהם כנגד האל לא מבטא יותר מאשר ניסיון להציג כטפשים ומשוגעים את כל מי שחושב אחרת מהם (- רוב האנושות, כזכור), אך ורק בגלל שהוא מעז לחשוב אחרת מהם, ולהשתכנע מהראיות לטובת קיום האל. חוצפה שכזו…

אבל יותר מזה: גם אם האתיאיסט שלנו הוא אדם שוחר שלום, שיושב בביתו ואינו מנהל מסעות צלב למיניהן – עדיין אין לו שום הצדקה לאמץ את האתיאיזם. אסביר זאת באמצעות השוואה לעמדה השכנה לאתיאיזם, הלוא היא האגנוסטיות.

בניגוד לאתיאיזם, השולל את קיום האל, האגנוסטיות טוענת שאין לדעת אם האל קיים או לא. ניתן לחלק אותה לשלוש טענות שונות:

א. "אין אפשרות, באופן מהותי, לדעת אם האל קיים או לא" (דהיינו, לעולם לא נוכל לדעת זאת).

ב. "אין אפשרות כרגע לדעת אם האל קיים או לא" (דהיינו, כרגע אין מספיק נתונים, אבל אולי יום אחד נוכל לדעת).

ג. "אני לא יודע אם האל קיים או לא" (הבעת תחושה אישית)

שימו לב, שבניגוד לשלוש הטענות של האתיאיזם (שהוצגו במאמר הראשון), כאן אין טענה אונטולוגית. שהרי זו בדיוק מהותה של האגנוסטיות – שהיא אינה טוענת טענה חיובית או שלילית ביחס לקיום האל. כל שהיא טוענת הוא לחוסר ידיעה מהותי, או אפשרי, או אישי, של האדם בנושא זה. כיוון שכך, הרי שהאגנוסטיות היא עמדה הרבה יותר צנועה ומתקבלת על הדעת, מאשר האתיאיזם הטוען בנחרצות לאי-קיום האל.

וכאן עולה השאלה: מה ההבדל בין האתיאיסט סוג ג', שתואר לעיל, לבין האגנוסטי סוג ג'? הרי שניהם מכירים בכך שישנן ראיות לקיום האל, שאי אפשר להפריך אותן באופן מוחלט, אך גם לא להוכיח אותן באופן מוחלט. אלא שהאגנוסטי נוקט עמדה רציונאלית, ומבין שהבחירה המתבקשת במקרה זה היא להישאר בספק. גם אם יש לו נטייה לטובת צד זה או אחר, הוא מבין שנטייה זו אינה משקפת בהכרח את המציאות האונטולוגית, ולכן הוא משעה את שיפוטו בנושא. וזה לגיטימי לגמרי.

האתיאיסט, לעומת זאת, מתיימר לטפס את כל הדרך בחזרה מעמדתו האישית ועד לטענה האונטולוגית; הוא משוכנע שאם הוא לא השתכנע מהראיות לקיום האל – אז זכותו הלגיטימית לעלות משלב ג' לשלב ב' (לטענה "אין ראיות לקיום האל"), ומשם לשלב א' ("האל לא קיים"). שכן אלמלא היה מתיימר לעשות זאת – מה ההבדל בינו לבין האגנוסטי? אילו היה האתיאיסט נשאר בשלב ג', ברמה של ההכרעה האישית, היה עליו להודות בכך שהוא פשוט לא יודע אם האל קיים או לא, ושלנטייתו האישית בנושא אין דבר וחצי דבר עם האמת האובייקטיבית. אבל מכיוון שהאתיאיסט שלנו מגדיר את עצמו לא כאגנוסטי, אלא כאתיאיסט – הרי שהוא מנסה בכל זאת להעפיל מנטייתו האישית אל מרומי המציאות האונטולוגית, ולקבוע שהאל לא קיים. ומכיוון שכך, הרי הוא טפש ושחצן כמו אותו אתיאיסט שתומך במוצהר בטענה האונטולוגית, וכפי שהובהר במאמר הראשון.

נסכם את הדברים כך:

בסופו של דבר, ההחלטה האם להאמין באל, לכפור בו, או להישאר בספק לגבי קיומו – תלויה בנטייתו האישית של האדם. השאלה היא האם ניתן להעפיל מעלה, מאותה נטיית הלב, עד לפסגה האונטולוגית, ולטעון טענת אמת ביחס למציאות זו.

האגנוסטי פורש מראש מהמרוץ, ואינו מנסה כלל להגיע לאותה פסגה. הוא נשאר בקומה של הנטייה האישית, או לכל היותר מטפס לקומה שמעליה, ומשמיע טענה לגבי יכולותיו האפיסטמיות של האדם, אבל אינו אומר דבר על מציאות האל לכשעצמה.

המאמין והאתיאיסט מנסים שניהם להעפיל למעלה. אלא שעבור המאמין, הדרך לשם פתוחה, מבחינה תיאורטית לפחות – שכן אם הוא יצליח לטפס לקומה השניה, ולטעון שיש ראיה טובה לקיום האל, הרי שהשלב המתבקש הבא הוא לקבוע על סמך ראיה זו, שהאל אכן קיים. ואילו האתיאיסט לעומת זאת, אינו יכול לטפס לקומה השניה, ולטעון שאין ראיות לקיום האל (כי הרי יש כאלה), וגם אילו יצליח להגיע לשם ולטעון זאת – הרי שאין לו שום אפשרות לטפס משם לקומה האונטולוגית, ולקבוע שהאל אכן אינו קיים (שכן כאמור, יתכן שהאל קיים גם אם אין שום ראיה לקיומו). כיוון שכך, המסקנה המתבקשת עבור אותו אתיאיסט היא להצטרף לחברו האגנוסטי בחוסר הידיעה ביחס לאל. אבל הוא אינו עושה זאת; הוא ממשיך להגדיר את עצמו כאתיאיסט – ובכך לדבוק בטענה האונטולוגית לפיה האל לא קיים (שכן זה כאמור ההבדל היחיד בינו לבין האגנוסטי). וכיוון שכך, הרי הוא מתיימר להשמיע טענה אונטולוגית, שאין לו שמץ של הצדקה להשמיע אותה.

המסקנה העולה מהדברים היא, שהעמדה האתיאיסטית היא אשלייתית, במובן זה שלא ניתן להחזיק בה בלי ליפול בשגיאה. כטענה אונטולוגית, האתיאיזם חסר כל הצדקה; כטענה אפיסטמולוגית, האתיאיזם פשוט שגוי; וכעמדה אישית, הוא לא רציונאלי, שכן במקרה של ספק שכזה יש לבחור באגנוסטיות, ולא להתיימר להכריע לגבי המציאות האונטולוגית. אבל כל מי שמגדיר את עצמו כאתיאיסט ולא כאגנוסטי, מתיימר לטעון טענת אמת ביחס למציאותו של האל – וזו כאמור יומרה מטופשת, שחצנית וחסרת כל הצדקה.

אין צורך לומר, שבמאמר זה לא התיימרתי להוכיח את קיומו של האל, ובטח שלא של אלוקי ישראל והיהדות. כפי שניתן לראות, גם לא שללתי את האגנוסטיות כעמדה כשרה מבחינה לוגית. כל המטרה היתה לחשוף את האשליה של האתיאיזם, כאילו מדובר בעמדה לגיטימית ומכובדת, ולהראות שבכל צורה בה מציגים אותו – הוא נכשל. אדם יכול אולי לפגוש את האל ולהגיע לוודאות בכך שהוא קיים, אבל לאף אדם אין הצדקה לטעון שהאל אינו קיים, ובטח שלא לתקוף את הדתיים והמאמינים כאילו עמדתם היא חסרת בסיס.

לא נותר לנו אלא לסיים ולומר:

מט, אתיאיסטים.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות