לחץ לגירסת הדפסה

פרופ' עודד בוסתנאי, מהחוג לתולדות ישראל באוניב' חיפה, בדברי פתיחה לכינוס שנערך באוניב' חיפה בנושא ראשית עם ישראל, (נדפס גם בבית מקרא כרך מט חוברת א), מתאר בנימה סרקסטית מעט, את הגישה הניהליסטית, הדה קונסטרוקציה, ושאר השמות המכובסים להכחשת ההיסטוריה של ישראל:

עוד אלה המינימליסטים מדברים וכבר באים הפוסט־מודרניסטים (מכונים גם בשמות כמו ניהיליסטים, רוויזיוניסטים, דה־קונסרוקטיביים, אולטרא־ביקורתיים) ואומרים: מה העבודה הזו לכם? ׳לכם׳ ולא ׳לנו׳ שכן בעיניהם כל העיסוק בתולדות ׳עם ישראל׳(במרכאות!) בעת העתיקה (תקופת המקרא) הוא הבל הבלים. אברהם ומשה לא היו ולא נבראו אלא משל היו. ׳כיבוש הארץ׳ אינו אלא פיקציה מאוחרת שמאחוריה מציאות אמיתית שעניינה תהליך חברתי־כלכלי שפקד את האוכלוסייה הכנענית. ה׳ישראלים׳ אינם אלא כנענים (רובם איכרים ואביונים). לתפיסה כזו שותפים גם רבים מן המינימליסטים.^[1] דוד ושלמה אינם דמויות היסטוריות. לפיכך, לטענתם, לא רק שאין לדבר על אימפריה של דוד ושלמה אלא אפילו לא ממלכה מאוחדת שהשתרעה מדן ועד באר שבע. גם עמרי לא היה אישיות היסטורית אלא דמות אפונימית פיקטיבית של מייסד שושלת(שושלת ׳בית עמרי׳). מאסכולה זו יצאה הטענה שאחאב בכתובת שלמנאסר השלישי היה שליט של מדינה בצפון־מערב סוריה. יתירה מזו, לא היתה ׳גלות׳ כמתואר במקרא, ואם גלות לא הייתה אז גם ׳שיבת ציון׳ לא הייתה. גם עזרא הסופר לא היה ולא נברא. הכל מ י ת ו ס. חוקר בשם תומפסון (T. L. Thompson), מראשי בית המדרש של הפוסט־מודרניסטים, פירסם ספר בשם The Mythic Past. Biblical Archaeology and the Myth of 1999 Israel, London. ׳עם ישראל בתקופת המקרא׳ — כישות אתנית־לאומית־ פוליטית בפלסטינה (הפוסט־מודרניסטים נמנעים מלהשתמש בשם ׳ארץ־ישראל׳ שכן לדעתם לא היתה ארץ בשם זה בעת העתיקה) — אינו אלא מיתוס.^[2] במאה העשירית המתכונת המדינית היתה זהה לזו של תקופת אל־עמרנה (מאה ארבע עשרה לפנה״ס) — ממלכות־מדינה זעירות. כך ממלכת ישראל היתה ממלכה זעירה ולא ממלכה רחבה שהשתרעה מגבע אשר מצפון לירושלים ועד דן. גם ממלכת יהודה לא השתרעה מגבעון ועד אילת. לדעתם יש לדבר על ממלכות פלסטיניות שונות ובתוכן ממלכת שומרון הפלסטינית (מן המאה התשיעית לכל המוקדם) וממלכת ירושלים הפלסטינית (החל מן המאה השמינית לכל המוקדם) וכך לפי גישה זו, כל המחקרים וכל הספרים שנכתבו על ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת המקרא, בטלים ומבוטלים ומחבריהם, שאינם יודעים את מלאכת ההיסטוריון הראוי לשמו, טועים ומטעים מתוך מניעים אידיאולוגיים ודתיים (יהודים ונוצרים כאחד). אין לדבר על ׳ראשיתו של עם ישראל׳, אלא על ראשיתה של היהדות בימי הבית השני. המונותאיזם הוא דת של היהדות. היהודים נקראו ׳יהודים׳ על שם אמונתם באל בשם ׳יהד. לדעתם האל בשמו המפורש (Tetragrammaton) הוא אל סורי־פלסטיני. תושבי פחוות יהודה הם צאצאי גולים מארצות שונות שהובאו לפחווה על ידי מלכי פרס(והראשון שבהם הוא כורש). ׳הכרזת כורש׳ אינה אלא המצאה של יהודים שהפכו הגליה של עמים שונים על ידי הפרסים לפחוות יהודה ל׳שיבת ציון׳ של ׳עם ישראל׳. יהודים / ׳ציונים׳ מימי הבית השני או אולי מן התקופה ההלניסטית המציאו היסטוריה של עם דמיוני־מיתי בשם ׳ישראל׳ שכביכול ישב מדורי דורות בפלסטינה. סברות שונות ומשונות מהלכות בקרב הפוסט־מודרניסטים בתשובה לשאלות מדוע הומצא עם פיקטיבי כזה וכיצד הופצה אגדה זו בקרב תושבי פחוות יהודה; אולם לא כאן המקום לפרטן.^[3] העקרון המנחה בעלי אסכולה זו הוא שהמקרא אינו אלא יצירה ספרותית (לא היסטורית), מגמתית, המבטאת תפיסה תיאולוגית־אידיאולוגית מאוחרת מימי הבית השני, המנותקת מן האמת ההיסטורית, ולכן הוא מעיקרו פסול לעדות לצורך שיחזור תולדות פלסטינה ואוכלוסייתה בימי קדם. יתירה מזו, יש לשלול כבלתי מהימנה עדות חוץ־ מקראית בכל מקום שהיא, כביכול, תואמת לאמור במקרא, כי הפרוש שניתן לעדות זו אינו נכון, ואולי אף מדובר במסמך מזוייף. וכך, לשיטתם, הכתובת הארמית מתל דן מזויפת או, לחילופין, הצרוף ׳בית דוד׳ המופיע בה איננו מתייחס לשושלת בית דוד שלא היתה קיימת, לטענתם, באותה עת.^[4] האמונה המונותאיסטית היא, אפוא, דתה של היהדות מימי הבית השני ואין לה דבר עם האוכלוסיה שישבה בארץ כנען לפני עידן האימפריה הפרסית שבחלקה עבדה לאל בשם ׳יהוה׳ יחד עם אלים אחרים.^[5]

המשותף לכל התיאוריות שהזכרנו הוא ההסתמכות על ה ע ד ו ת לצורותיה השונות בהתאם לכלל הגדול ששחזור העבר מבוסס על העדות. אך דא עקא, שהעדות מתפרשת בכמה אופנים, על פי הבנתו ונטיותיו של המפרש. וכבר אמר מי שאמר שאין עובדות אלא פרשנות, וכי מלאכת ההיסטוריון היא בעצם אמנות של פרשנות. אי אפשר להגיע אל האמת המוחלטת או אל העבר ׳כפי שהיה באמת׳ אלא רק לשחזור משוער של העבר על פי תפיסתו של המשחזר. אם נכון הוא הדבר, ארשה לעצמי לחלק את כלל ההיסטוריונים לשתי קבוצות על פי הדגם המקראי של חלוקת הנביאים. בדומה לנביאי אמת ונביאי שקר יש היסטוריונים של אמת והיסטוריונים של שקר. היסטוריונים של אמת מאתרים את העדויות הרלבנטיות, מפרשים אותן בעזרת כלים מדעיים המקובלים בדיסציפלינה ההיסטורית (כגון פילולוגיה, ארכיאולוגיה, אנתרופולוגיה) ומסיקים את המסקנות המתחייבות מהן על פי הבנתם לצורך שיחזור העבר. היסטוריונים של שקר הם אלה ׳אשר הולכים אחר רוחם ולבלתי ראו׳ (יח׳ יג, ג) את הכתובים ואת הכתובות, ולא בחנו אותם כדבעי. הם אינם מפרשים אלא מדמיינים מצבים בלא אסמכתא של ממש במקורות. הם אינם משחזרים את העבר (ויהיה משוער ככל שיהיה) אלא יוצרים עבר מיתי, היסטוריה וירטואלית במסווה של מחקר מדעי. לדוגמא: מי שטוען שסנחריב מלך אשור יצא בשנת 701 לפנה״ס למלחמה נגד מלך לכיש שהיה, לטענתו, המלך החזק ביותר בדרום פלסטינה ומתחרהו של חזקיהו מלך ירושלים — אינו אלא מדמיין עבר מיתי.^[6] על היסטוריונים כאלה מוסבת האימרה ׳יש לי השערה לשם מה לי עובדות׳.

הערות:

[1]    אף על פי כן ארכיאולוגים רבים מבחינים בין ׳ישובים כנעניים לישובים ישראליים׳(׳ישובי התנחלות׳) בתקופת הברזל א. לסוגייה זו ראה V. Fritz, ‘Israelites and Canaanites: You Can Tell Them Apart’ BAR 28/4 (2002), pp. 28-31, 63; S. Bonomovitz and A. ,(2002) 28/4 Faust, ’Ideology in Stone: Understanding the Four Room House’, BAR 59 ,33-41 .pp ושם הפניה לספרות קודמת.

[2]    לביקורת על הספר ראה ב׳ עודד, ׳עם ישראל בתקופת המקרא — היסטוריה או מיתוס׳, בית מקרא מז(תשס״ב), עמ׳ 25־32, ובהרחבה T. Fenton and B. Oded, ‘The Invention of Ancient Palestinian People: Silencing the History of Ancient Israel — A Critical 79־77 .Review’, Jewish History 17 (2003), pp

[3]    ראה ספרו של K. M. Whitelam ושל מחברים נוספים המובאים במאמרי הנזכר לעיל, עמ׳ 26 הערות 2, 3, 4.

[4] לביקורת על השוללים את המהימנות של הכתובת ודיון בכתובת ראה א׳ ליפשיץ, ׳פולמוס ״בית דוד״ — בעקבות הכתובת מתל דן׳, בתוך: דוד מלך ישראל חי וקיים? (בעריכת י׳ זקוביץ ואחרים), ירושלים תשנ״ז, עמ׳ 77-9 ושם ספרות.

[5] ויש מן הפוסטמודרניסטים הטוענים שגם בתקופה הפרסית עבדו היהודים בפחוות יהודה לאלים שונים (ביניהם האשרה), והם מדברים על ה׳פנתיאון׳ שהיה בבית המקדש (השני) במרוצת המאה החמישית לפנה״ס, פנתיאון אשר כלל גם אלים שלא עבדו להם בימי הבית H. Niehr, ‘Religio-Historical Aspects of the “Early Post- Exilic” הראשון. על כך ראה Period’, in: B. Becking and M.C.A. Korpel, The Crisis of Israelite Religion, Leiden 1999, pp. 239-241

[6] לעניין ירושלים ולכיש ראה מאמר הביקורת של פנטון־עודד (לעיל, הערה 3), עמ׳ 83-82.