פחד ההדתה אוחז בכל, הפורום החילוני פתח קו חם לדיווח על הדתה… (במקביל לקו חם לדיווח על אונס, או על הרעלה)
נעם אורן סטודנט מוכשר לפילוסופיה, כותב באתר זוית אחרת מאמר בשם: "בשבח המיסיונריות" (קטעים מדבריו):
"לאחרונה עלה לכותרות נושא ההדתה. נושא ההדתה הוא נושא מורכב, אשר נוגע לתחומים רבים – משאלת זכותה של המדינה להתערב בנושאי חינוך ועד שאלות אודות מהי יהדות ומהי חילוניות. במאמר זה אין בכוונתי להתייחס לכל הנושאים הללו; ברצוני להתמקד בסוג טיעון אחד שהועלה והוא ההתנגדות למיסיונריות.
המוטו שמוביל רבים במאבק נגד הדתה הוא "חיה ותן לחיות". ואכן, כולנו נרתעים ממיסיונרים אשר מפריעים לנו בשגרת יומנו. מי לא מתעצבן כאשר הוא נתקל ברחוב או בתחנה המרכזית בחב"דניק שמנסה לשכנע אותו להניח תפילין או להביא נרות שבת לידידה שלו. עמוס עוז ביטא את התחושות הללו באופן נפלא בספרון, "שלום לקנאים", שהוציא לאחרונה:
אחד מקווי ההיכר המובהקים של הפנאט הוא שאיפתו הלוהטת לשנות אותך כדי שתהיה גם אתה כמוהו. לשכנע אותך שעליך להמיר מיד את דתך, לזנוח את עולמך ולעבור לגור בעולמו שלו. הפנאט כלל אינו רוצה שיהיה שוני בין אנשים. רצונו שנהיה כולנו "כאיש אחד. רצונו שלא יהיו בעולם לא וילונות סגורים, לא תריסים מוגפים, לא דלתות נעולות ולא שום צל של חיים פרטיים, מפני שכולנו חייבים להיות גוף אחד ונשמה אחת. כולנו חייבים לצעוד יחדיו בשלשות בדרך העולה אל זריחת הגאולה, גאולה כזו או גאולה מנוגדות לזו. הפנאט חותר בלי לאות לשפר ולשדרג אותך, לפקוח את עיניך כיד שתראה את האור. ("שלום לקנאים", עמ' 27).
אך האם זוהי כל התמונה? האם אנחנו באמת שואפים לעולם בלי מיסיון מכל סוג שהוא? אני חושב שלא. איך תגיבו אם תראו מישהו שמנסה להתאבד? איך תגיבו כאשר תפגשו מישהי שפונה לעסוק בזנות? וכאשר מישהו מתחיל לעשן סמים קשים? אין ספק שהדבר המוסרי לעשות במקרים הללו הוא לנסות ולמנוע מאותם אנשים לבצע את רצונם המיידי ובכך להפר את עיקרון ה-"חיה ותן לחיות".
אך מעבר לטיעון המוסרי הטהור, ברצוני לטעון כי המיסיון והרצון לשנות ולשכנע את האחר בצדקת דרכנו הוא כלי בעל ערך חשוב מאוד ומהווה גורם חשוב בצמיחת העולם המערבי. בלי המיסיון העולם המדעי לא היה פורח, שכן כל התקדמות מדעית נעשית על ידי שכנוע הקהילה המדעית בכך שהיא אוחזת בתיאוריה שקרית ושעליה להתקדם לעבר תיאוריה מדויקת יותר. בלי המיסיון המאבק הפמיניסטי לעולם לא היה צולח, שכן כל מהותו של מאבק זה הוא לשנות את תפיסת עולמם של חברות אשר אינן מקבלות את עקרונות הפמיניזם.
אחת הסאגות הקודמות בנושא ההדתה התרחשה לפני יותר משנתיים, כאשר הוחלט להקים "מנהלה לזהות יהודית", אשר מטרתה תהיה קידום הזהות היהודית בקרב החברה הישראלית. מובן שהחלטה זו גררה – בצדק – גינויים רבים, אך גם אז הועלה הטיעון נגד המיסיון. בני ציפר, שהיה אז עוד כתב בעיתון הארץ, כתב באחד מטוריו דברים נוקבים אודות נושא זה:
בלהט הרטוריקה החילונית נגד המינהלת האומללה לזהות יהודית עלתה כצפוי ההאשמה הקלישאית שמדובר בגוף שיעסוק ב"מיסיונריות יהודית". וכאן באמת ובתמים התקוממתי, לא כיהודי אלא כבן תרבות. אל תוציאו שם רע למיסיונריות. אין דבר שהפיץ בעולם את הקדמה יותר מן המיסיונריות. בזכותה זכו ילידים בנידחות שבמושבות להשכלה מערבית. בלי המיסיונריות לא היתה לנו אמריקה. בלי מיסיונריות חלקים גדולים מהעולם היו נותרים בחשכת הבערות. כלומר, כאשר מיסיונריות מבטיחה לנו לצד הטפות גם הרחבת אופקים, אני לגמרי בעדה. – בני ציפר, "הארץ", 02.01.15 –"המינהלת לזהות יהודית – הזדמנות טובה לחילונים ללמוד משהו על תרבותם.
מובן שתמונה זו היא חלקית והמיסיון גרם גם נזק רב במהלך ההיסטוריה, אך כל שברצוני לטעון הוא כי אל לנו להתנגד לכל מיסיון באשר הוא…
אדם בתוך עצמו הוא גר
אך מעבר לכל הדיון הפילוסופי נראה כי חשיבותו של המיסיון ברורה לחלקנו מבחינה אינטואיטיבית. איזה עולם אנחנו מעדיפים, עולם בו כל אחד עסוק רק בענייניו הוא ולא אכפת לו כלל מהנעשה בעולמו של חברו? או עולם בו כל אחד חש אכפתיות ואחריות כלפי הסובבים אותו? אם גם אתם נוטים להעדיף את העולם השני, אז אני מציע לכם שבפעם הבאה שאתם רואים איזה חב"דניק מנסה לשכנע אנשים להניח תפילין או פעיל של תנועה פוליטית כזו או אחרת מחלק פלאיירים, תחשבו כמה אכפת לו מכם וכמה מעט אכפת לכם ממנו.
עד כאן אורן. כדאי לקרוא גם על הצד השני של התמונה, מי אחראי על התכנים בשידור הציבורי ולפי מה הוא מחליט על מה יטיפו, את מי יראו, ואת מי חס וחלילה לא: משטרת התרבות.
רחלי מלק בודה כותבת במקור ראשון: מתנגדי ההדתה לא יודעים להתמודד עם זהותם. – רמת האובססיה של מתנגדי ההדתה במערכת החינוך מלמדת שהבעיה האמיתית שלהם היא לא עם ספרי הלימוד, אלא עם הזהות הפרטית שלהם.
מי שמאמין בעולמו החינוכי לא מפחד מכמה תכנים זרים ושנויים במחלוקת. אבל אולי זוהי לא המלחמה האמיתית של מתנגדי ההדתה. אולי הם לא באמת נאבקים על צביונה של מערכת החינוך, אלא על זהותם הפרטית שנמצאת בדיסוננס עמוק. השואה והציונות החילונית עוד היו תירוץ להורים שלהם להישאר בישראל, להם גם את זה כבר אין. מבחינתם זו בכלל טעות סטטיסטית שהתגלגלו לחיות בארץ המטורללת הזאת. ואיך יסבירו לילדיהם את סיבת מגוריהם כאן בלי להשתמש בדבר היחיד שגרם לאבות אבותיהם להגיע דווקא לכאן – המורשת והיהדות?
מה שברור מאוד לרוב אזרחי הארץ, שאפשר להיות יהודי וחילוני, לא לגמרי ברור להם. זאת הסיבה שהם ממהרים לחבק כל קבוצת פליטים שצובאת על גבולותינו, כל חתונה מוסלמית־יהודית, כל טענה רפורמית נגד הכותל וכל קבוצת ייחוס שביכולתה לערבב את ההגדרות ולטשטש את הזהות הלאומית ככל האפשר. ישראל האידיאלית שלהם היא מדינה חסרת פנים, נטולת מורשת, משוחררת מכל מחויבות היסטורית. ובמובן הזה עלינו להיות מודאגים לא מהרוב שמעוניין לשמור על ערכי המסורת, אלא מהמיעוט שמנסה בכוח להשכיח אותה.
ומה קורה כשבורחים מכל מידע על מסורת כמו מאש? צומחים 'מלומדים' שכאלו כמו פטריות אחרי הגשם…
על הדתה בכלל ראה עוד: דת החילוניות… בעד הדתה, ו: הדתה לא כזה אסון, קמפיין ההדתה כצביעות
ועל החילון האגרסיבי שהפך לשיטה בקליטת יהדות המזרח, בלי שום השוואה לטענות על הדתה שענינן תכנים דתיים, המדובר היה בכפיה ממש, דוגמא מתוך הוראות למדריכים קיבוץ השוה"צ:
יש לציין לספרו של עמוס עוז "יהודים ומילים", שחלק מתוכנו הוא המשמעות של הפחד מטקסטים מסורתיים, וכך מתאר דוד הנשקה במאמרו "יהודים מילים וכישלון מהדהד":
החיבור שלפנינו… ביסודו הוא מכוּון כנגד תופעה מוגדרת: "בחלק החילוני והמודרני של החברה הישראלית שוררת כיום אווירה תרבותית המזהה יותר ויותר כל עניין 'יהודי' – מובאה מן המקרא, אזכור תלמודי, אפילו סתם התעניינות בעבר – כמטען חשוד מבחינה פוליטית, מיושן במקרה הטוב, לאומני ושוביניסטי במקרה הרע" (עמ' 17). מנקודת מוצא חילונית-אתאיסטית מוצהרת – חזור והצהר עוד ועוד, במין קדחתנות של גאווה מבוהלת[2] – מבקשים המחברים "לתבוע לעצמנו מחדש את לאומיותנו העתיקה" (עמ' 15) – לאומיות המוגדרת על ידם לא על יסוד אתני, פוליטי, רעיוני או דתי, אלא על יסוד הרציפות המילולית-טקסטואלית (שם ואילך); "לא עם אנו בשביל שחשבנו כך וכך, אבל עם אנו בשביל שקראנו כך וכך".[3]
כי זהו לוז החיבור: הטענה כי הרצף היהודי – עברוֹ ועתידו כאחד – מיוסד על טקסטים המועברים מדור לדור; כי יהודי הוא מי שנוחל טקסטים ומעבירם. על פי המחברים, רצף טקסטואלי זה, הכולל שיחה, דיון ומחלוקת המתמשכים לאורך הדורות על טיבו ועל משמעיו, הוא הוא הנַחֲלה התרבותית המגדירה את הלאומיות הישראלית. בכך עוסקים מזוויות מִספר שלושה מארבעת פרקיו של הספר: 1. "רציפות" – 60 עמ'; 3. "זמן ואל-זמניות" – 50 עמ'; 4. "לכל איש יש שֵם: האם ליהודים נחוצה יהדות?" – כ-45 עמ' (פרק 2, "נשים ומילים", שהוא פרק חביב ביותר כשלעצמו, אינו נצרך לעיקר עניינו של הספר (אף שהוא תופס כחמישית הימנו), ודומה שאינו אלא פריעת חובהּ של התקינות הפוליטית-תרבותית דהאידנא). את הספר מסיימת 'אחרית דבר', ולאחריה – מקורות ומפתח.
המחברים אמנם שוקדים לשוות לחיבורם פרצוף שובב ובלתי מתחייב, והזמנתם להתפלמס עמם (עמ' 230) מנוטרלת לכאורה תוך כדי דיבור: "בינתיים, כמאמר הפתגם הנושן, אל תיקחו ללב. זה לא בריא. האָט ער געזאָגט! אלה רק מילים" (שם). אך כמי שמעמידים את כל ההוויה היהודית על מילים, ברי שבהקלת ראש זו המחברים רק משחקים לפנינו: הרי "רק מילים" הן העניין כולו.
אלא שאותה אי-התחייבות עקרונית היא לאמתו של דבר יסוד הכֶּשל בחיבור כולו.
ב
לטעמי, קל להזדהות עם הראייה הטקסטואלית של הרצף היהודי – אך יש לשים לב לרכיב שהמחברים משמיטים הימנה, והשמטה זו היא דווקא עיקרו של עניין: אכן, יתר על הביולוגיה והגנטיקה, הטקסטים קובעים את הרצף היהודי; אך רצף ההיזקקות לטקסט, העובדה שאכן שַבנו וקראנו בו לאורך כל הדורות, בלהט שאין לו שׂבעה ובלא הפסק, אינה נעוצה במניע אסתטי בחינת "יצירה ספרותית" (השוו עמ' 19, 62), אלא דווקא במחויבות לאמוּר בו. שהרי אף המחברים יודעים כי "הבּנות בגיל שתים-עשרה והבנים בגיל שלוש-עשרה נטלו על עצמם אחריות מלאה למורשת הטקסטואלית, לציות לעיקרים ולשמירת הברית" (עמ' 59; ההדגשות כאן ולהלן שלי); וקבלת המחויבות הזאת, היא ורק היא, גרמה לשימור הטקסטים ולהתמדת העיסוק בהם.[4] כי בלא אותה מחויבות שורשית לא הייתה כל סיבה שדינם של הטקסטים שלנו יהא שונה משאר "ספרויות העולם העתיק", ה"מונחות מתות בארונותיהן" (עמ' 27); שהרי אף אחת מאלו "לא היטיבה כמו המקרא לגבש קודקס משפטי, לא ניסחה בצורה כה משכנעת מוסר חברתי" (עמ' 19) – ובקצרה, לא הפכה לחוקה מחייבת, לא פחות, כפי שנעשו הטקסטים שלנו. יפה קבעו המחברים עצמם שהיהודים "תפסו את אלוהיהם בראש ובראשונה כמחוקק, ואת עצמם ראו בראש ובראשונה כקהילה משפטית" (עמ' 195). אך משנטלת מן הקהילה המשפטית את המחויבות למשפטה, רוקנת מן הטקסטים שביסודה את נשמת חיותם ואת טעם קיומם. מכאן ואילך איש לא יראה עצמו חייב להיזקק להם, ולא סוף דבר ש"הספר עצמו הוא אפר ועפר באין לו קורא"(עמ' 58), אלא שהוא הופך בהדרגה לספר החתום, שאין יודע לפתוח מנעוליו.
ראה הנשקה באריכות על ההכרה בצורך הקיומי בטקסטים האלו כחלק מהתרבות שלנו, ובכשל של הוצאתם מהקשרם וממילא מהבנתם, על ידי אותם אלו שמכריזים על הצורך.
משה אילן, מנהל האגף לתכניות לימודים במשרד החינוך, כותב:
כאשר אנו משלבים בתכניות הלימודים בישראל לימוד מקרא בגן הילדים איננו "מחדשים" אלא ממשיכים מסורת עתיקת יומין שנהגה בישראל, אנו יונקים ממנה ומהווים חוליה בשרשרת הדורות. אילו היינו מבטלים או מוותרים על עיסוק במקרא בגן הילדים כי אז היינו מואשמים בניתוק שלשלת הדורות.אין אני מדבר מתוך נקודת מוצא דתית. המקרא איננו שייך למגזר זה או אחר, אלא הוא חלק מן התרבות הלאומית שלנו כעם. המקרא הוא ספרות שנוצרה בתקופה בה עוצב העם היהודי ובה עוצבה זהותו. עובדה זו מקבעת את המקרא כחלק מהמיתוס של עם ישראל. מי שמוותר על המיתוסים המעצבים את השתייכותו הלאומית פוגע בבניית הזהות האישית של הילד כמשתייך לעם היהודי…
חובתה ואחריותה של מערכת החינוך הממלכתית בישראל – כמי שאחראית לעיצוב החברה ולחינוך ילדיה לסוציאליזציה חברתית ולאומית – היא לקבוע את לימוד המקרא כלימוד של טקסטים מכוננים הנמצאים בבסיס התרבות הלאומית.כל תכניות הלימודים שחוברו בארץ-ישראל, גם בימי הישוב, ימי טרום-המדינה, וגם מאז קום המדינה כללו הפגשה ראשונה של תלמידי מערכת החינוך הממוסדת או חינוך החובה עם סיפורי המקרא כבר בגילאים הצעירים ביותר. לימוד המקרא מתוך הספר החל לרוב בכיתה ב', לאחר שהילדים רכשו את מיומנויות הקריאה, ואילו בשלב הקודם ניזונו מסיפורי המורה או הגננת.בתכנית הלימודים הראשונה של מדינת ישראל, שיצאה בתשט"ו באחריותו של פרופ' בן-ציון דינור, שר החינוך דאז, נאמר: “יש לטפח יחס נפשי לספר הספרים של עם ישראל ולגיבורי האומה. כמו בגן הילדים כן גם בכיתה א' ובכל הכיתות האחרות צריך להימצא ספר התנ"ך השלם הנתון בכריכה נאה ומהודרת, קבוע במקום מיוחד, למען תשתמש בו הכיתה בכל מאורע חגיגי ובכל שעת כושר מתאימה… המורה (או הגננת) יספרו סיפורים על האבות הראשונים ויתר גיבורי התנ"ך… בשעות מתאימות המכוונות ליצור חוויה של התייחדות עם אבות וגיבורים ראשונים, כגון: בסיומי השבוע ובערבי שבתות וחגים וכן בכל שעה כשרה אחרת".כשהתפרסמו דברים אלה הם נשמעו כמובנים מאליהם. הם שיקפו מסורת מקובלת במערכת החינוך על כל זרמיה. לא רק מערכת החינוך הממלכתית-דתית, אלא גם מערכת החינוך הכללית העמידה את לימוד המקרא במרכז תכנית הלימודים. הציונות ראתה במקרא מקור לאידיאולוגיה הציונית של "שיבת ציון" ("בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים") ושל "בנין הארץ" ("עוד אבנך ונבניתבתולת ישראל"), מקור לחזון קיבוץ הגלויות, להפרחת הארץ משוממותיה. דיברו על "דור המדבר" ועל "דור כובשי כנען" אולם גם כאשר האנאלוגיה של הקמת המדינה ובנין יישוב הארץ עם הנרטיב המקראי נחלשה, גם כאשר הלהט הציוני נתקל במצוקות מסוגים שונים והציבור החי בארץ שוב אינו מאופיין בלהט אידיאולוגי סוחף גם אז תכניות הלימודים המאוחרות יותר לא ויתרו על מרכזיותו של המקרא כספרות מכוננת ולא ויתרו על גן הילדים כעל מקום שבו נפגשים כחלק מן העבודה החינוכית עם סיפורי המקרא.ברונו בטלהיים, הפסיכולוג שעסק בהתפתחותו הנפשית של הילד, כתב בספרו "קסמן של אגדות" כי הן תורמות לילד יכולת להבין את המתרחש בתודעתנו ולהתמודד עם הבלתי-מודע: "האגדות מספקות לדמיונו של הילד מימדים חדשים, אשר לא היה עולה בידו לגלותם בצורה כה אמיתית ובכוחות עצמו בלבד". המפגש עם תופעות כמו: קנאה, יריבויות (בין אחים), מוות, בעיות קיום, געגועים, מילוי משימות, השגת מאוויים, אכזבות וכדומה נעשה באמצעות המסופר באגדות: "הילד מדמה בנפשו כי הוא שותף לסבלותיו של הגיבור, לניסיונותיו ולתלאותיו ומנצח יחד עמו, כשידו של הטוב גוברת". דומני שהנחות אלה הולמות גם רבים מן הסיפורים שבמקרא והמפגש איתם תורם לנדבכים הראשונים של בניית עולמו המוסרי וכושר השיפוט הערכי, ההולכים וצומחים בנפשו של כל ילד בתהליך גידולו והתבגרותו.תכניות הלימודים למקרא לבית הספר הממלכתי יצאו למערכת בשנים תשל"א, תשמ"ה ותשס"ג והמיועדות לתלמידים מגן הילדים ועד לכיתה יב מבוססות כולן על הנחת היסוד הבאה המנוסחת בתכנית תשס"ג:"פגישתם של ילדי הגן עם סיפורי המקרא – משמעה פגישה עם הנרטיב המרכזי שעליו מושתתת זהות תרבותית-לאומית יהודית. מפגש מהנה ומעניין עם סיפורי המקרא, המתאימים לתפיסתו ולהבנתו של הילד בגיל הרך, עשוי להשאיר חותם על יחסו של הילד לספרות המקראית, לדמויות המקראיות, לשפה המקראית הייחודית ולחלק מן הדילמות הערכיות הגלומות בסיפור המקראי. ההשפעה העיקרית של המפגש החוויתי עם סיפורי המקרא בגיל הרך הינה היווצרות זיקה רגשית חיובית כלפיהם ורצון להמשיך ולהכיר את המורשת המקראית."אצטט מדבריה הכתובים של מחנכת דגולה, עפרה רייזמן ז"ל, אשר עיצבה בתיאוריה, במעשה, בחיבור חומרי למידה ובהכשרת מחנכות את הוראת המקרא לגילאים הצעירים הקדם-יסודיים:"הגיל הרך הוא תקופה קריטית בחיי הילד, התרשמויות משאירות חותם עז על נפשו בגיל זה. מפת העמדות ומערכת הערכים מתעצבות בגיל זה בעוצמה רבה יותר מאשר בכל גיל אחר. פתיחותו של הילד להשפעות בתחום החינוך המוסרי ובתחום חינוך האופי גדולה מאד בגיל זה, אף כי רישומיהן של ההשפעות ניכרים רק במועד מאוחר.""המקרא ספוג ערכים לאומיים ואנושיים, ולכן הפגישה עימו יכולה להשפיע על עיצוב אופיו של התלמיד. באמצעות סיפורי המקרא נפגש הילד עם תולדות האומה ומכיר את הדמויות המרכזיות במקרא, את אורח חייהן, את האירועים שהן היו מעורבות בהם, את דרך מחשבתן, את התנהגויותיהן ואת דבריהן. כאשר היכרות זו נעשית בגיל הרך ובאמצעות יצירות ספרותיות מעולות, היא יוצרת משקע אסוציאטיבי, שאינו נכחד בקלות ועומד לרשות הילד בעתיד. משקע זה הוא הבונה מכנה תרבותי-לאומי משותף לכל לומדי המקרא".דברים אלה מתחברים היטב לגישות המקובלות להוראת המקרא כפי שהתגבשו במהלך מאה שנים של מערכת חינוך יהודית בארץ-ישראל והרואות בתחום הערכים את המיוחד בלימוד מקרא.בכל הנוגע להוראת המקרא מחוברת מערכת החינוך הקדם-יסודית להמשכה בחינוך היסודי והעל-יסודי ומהווה תשתית ונדבך יסודי בתכנית הלימודים היא מתחברת בתחום הוראת המקרא להנחות היסוד הבאות:
- המקרא הוא המורשת התרבותית-היסטורית של כל עם ישראל ותשתית זהותו היהודית.
- בספרות המקרא נודעת משמעות מרכזית לעיצוב הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל ולשימורו.
- ספרות המקרא היא מקור השראה לתרבות היהודית והכללית מהיווצרותה ועד היום.
סיפורי המקרא לא נכתבו עבור ילדים צעירים בגיל הרך כמו סיפורי אגדות אחרים המקובלים בגני הילדים. קהל היעד של סיפורי המקרא הוא בדרך כלל ציבור מבוגר. עובדה זו מחייבת בחירה קפדנית והתאמה דידקטית ומעוררת את השאלות הבאות: אילו סיפורים מן המקרא מתאימים לגיל הרך וראוי לכלול אותם בתכנית הלימודים לגיל זה? אילו סיפורים מסוגל ילד צעיר להבין? אילו סיפורים עלולים להזיק וכדאי לדחותם לגיל מבוגר יותר?…בבחירת הסיפורים יש לתת את הדעת על כך שסיפורי המקרא לא נועדו רק לענג את השומעים, אלא גם לחנכם, אלא שהמספר המקראי אינו נוקט בדרך של הטפת מוסר העלולה לעורר התנגדות. המקרא מציג את ערכיו בדרך המשתמעת ממהלך העלילה ומהתנהגות גיבורי הסיפורים. חינוך באמצעות חוויה אמנותית ובאמצעות הצגת דמויות ספרותיות כדגם לחיקוי ולהזדהות מתאימה למבנה נפשו של הלומד הצעיר.
אור קשתי הוא עיתונאי וותיק במערכת 'הארץ'. חוץ מזה, הוא כנראה גם בחור קצת אובססיבי. ומה נושא האובססיה שלו? בשביל זה די לעיין בפיד הטוויטר שלו שבו הוא מטלגרף לאומה את תגליותיו על שערוריות למיניהן, במיוחד כאלה המתרחשות במשרד החינוך.
נדמה שרוב הציבור בישראל, לא משנה לאיזה מגזר הוא משתייך, מסכים שמשרד החינוךאחראי ללא מעט שערוריות, מעצם קיומו של החופש הגדול ועד כמות הידע העלובה שאיתה יוצא בוגר מערכת החינוך הישראלית לחיים. אבל מעטים מאד, כנראה, מוצאים את השערוריות שלהם במקומות שבהם מוצא אותן קשתי.
להלן רשימה חלקית של הסקנדלים שעסק בהם קשתי בחודשים האחרונים, לתפארת עיתון הארץ:
"משרד החינוך מחייב את מחברי ספרי הלימוד להוראת העברית לכלול גם טקסטים ממקורות יהודיים". (בסך הכל כעשרה אחוזים מכלל הטקסטים, אבל ללא ספק עשרה אחוזים יותר מידי בעיני קשתי)
"בהמות טהורות וסיור בבית המקדש: תכנים דתיים חלחלו לעשרות ספרי לימוד ממלכתיים" ('נעשה שימוש רב במקורות דתיים-אורתודוקסיים ללא דיון!')
"גופים אורתודוקסיים השתלטו על התוכנית ללימוד יהדות פלורליסטית"
"במסגרת טקס אפיית מצות בבית ספר ממלכתי בגבעתיים, הגיעו פעילים של עמותה דתית שסיפרו סיפורים על רבנים ועודדו את הילדים להתנהג כמו אליהו הנביא כדי לקרב את הגאולה לעם היהודי".
מצליחים לנשום עדיין, אחרי אוסף הכותרות המבהילות האלה? חושבים שתצליחו לישון בלילה? אשריכם. אור קשתי עשוי מחומר מעודן יותר. יהדות קיצונית כזו שמורעפת על תלמידי החינוך הממלכתי הופכת לו את הקרביים. הנה לא ינום ולא יישן קשתי, שומר הפלורליזם, עד שלא ימגר כל טקסט יהודי ופעילות אורתודוקסית מקרב בתי הספר הממלכתיים במדינת היהודים.
אתמול, עם זאת, קשתי עלה על עדות מצמררת במיוחד. לחשבון הטוויטר שלו הוא העלה צילום של דף ללימוד קריאה שחולק בכיתה א' בבית ספר ממלכתי ברעננה. הדף, כמנהגם של דפים רבים מסוג זה, הציג כל אות כשהיא משתלבת באיור של אובייקט המתחיל באותה אות. עד כאן הכל טוב ויפה. אבל אילו ציורים נבחרו כדי ללמד את ילדינו אותיות? שומו שמיים. את האות סמ"ך ייצג…סידור. את האות קו"ף ייצג…קידוש. ואת האות שי"ן? לא תאמינו. שופר צוייר לצידה. שופר! ממש כאילו בבני ברק העיר חולק הדף הזה, ולא ברעננה הליברלית.
בשלב זה נכמרו רחמיהם של העוקבים אחרי חשבון הטוויטר של אור קשתי. אם עד עכשיו חשבו שמדובר בעיתונאי ללא חת, או באידיאולוג נחוש, או אפילו סתם בנודניק מחפש כותרות – עכשיו התבררה להם האמת העצובה: הבנאדם, מה לעשות, סובל מחרדות קשות. באמצע הלילה הוא רואה בחלומו כיצד קבוצת שחורי מגבעת מנסה להדביק בסופר-גלו כיפה על קודקודו. כשהוא מתעורר בבהלה מהסיוט ומהדס אל המטבח כדי לשתות משהו, מבטו המעורפל מדמה לראות חותמת כשרות על ברז המים. צופר כניסת השבת מהדהד באוזניו בכל ימות השבוע וטקסטים דתיים נשקפים אליו מכל דף מתעופף ברוח. לא פלא שגם כשמתעופף אליו דף ללימוד קריאה הוא לא מסוגל לראות בו איורים חמודים אלא רק כפייה דתית בגיל הרך. וכל מה שנותר לו הוא לצווח את קריאתו לעזרה הקבועה: 'הצילו, הדתה!'
בהתחשב במצבו הנפשי הרגיש, המעירים על הציוץ של קשתי היו ידידותיים למדי. חלק ביררו אם זכר לקחת את התרופות שלו, חלק הסבירו בעדינות שבכל זאת, אנחנו חיים במדינה יהודית. בין כמה מגיבים התפתח ויכוח בשאלה האם הפרה שמלווה את האות פ"א היא פרה רגילה או פרה אדומה, והאם מישהו בדק את כשרותה. רק שניים-שלושה אנשים טרחו לכתוב לקשתי ישירות כי הינו אובססיבי. מה הטעם לציין את מה שכולם רואים ממילא?
אבל גם אם החרדות של קשתי אמיתיות לגמרי, גם אם הוא באמת מדיר שינה בעיניו בלילות מפחד ההדתה המשתלטת על הארץ, מה שמדהים כל פעם מחדש הוא הניתוק של עיתונאים כמו קשתי מהציבור הישראלי (למען ההגינות, ניתוק כזה הוא כנראה תנאי לקבלה לעבודה בעיתון הארץ). מילא שהוא רואה דף ללימוד קריאה המעוטר בסידור ושופר וחוטף פריחה, למה הוא חושב שרוב הישראלים – או אפילו מיעוט משמעותי – ירגישו כמוהו? גם הורים חילוניים מובהקים, ברובם, לא מתנגדים לכך שילדיהם ייחשפו לאלמנטים שהם מחשיבים 'פולקלור יהודי'. אחרי הכל, ההיסטוריה מוכיחה שאפשר להיות אפיקורס גמור ובכל זאת לדעת מה זה קידוש.
קשתי ועמיתיו אינם לוחמי חופש שמגנים על מרחב ציבורי נקי מכל סממן דתי. כפי שציינה אחת המגיבות, לקשתי לא היה שום מילה רעה להגיד כשתלמידי החינוך הממלכתי בקיסריה נלקחו לבקר במסגד. סביר להניח שגם דף לימוד קריאה שמתעטר בעץ אשוח או סעודת רמאדן לא היה מוציא ממנו תגובה היסטרית כזו. מה שמפריע לקשתי ועמיתיו הוא דבר אחד: יהדות. הם פשוט לא יכולים לסבול אותה בצורתה המקורית. כל איזכור על הקשר ביניהם לבין עם שבמשך אלפי שנים קרא טקסטים דתיים, התפלל על גאולה, וגידל ילדים שתמיד ידעו מהו סידור ומהו שופר, מפריע להם ומציק להם.
אור קשתי לא באמת חושב שדף לימוד קריאה עם איור של שופר יחזיר איזה ילד בתשובה. לא זה מה שמטריד אותו. התגובה שלו ושל הדומים לו היא אוטומטית, תגובה פוסט טראומתית. הוא נולד יהודי בארץ יהודית – וזו טראומה שטרם נמצא לה טיפול יעיל.