לחץ לגירסת הדפסה

נניח לרגע את ה'אלים' בני המזל, ונפנה אל שאר היצורים האנושיים. האגדה מספרת לנו על אנשי קוף, כך למשל מוזכר במשנה (כלאים פ"ח מ"ה) 'אדני השדה', לגביו נחלקו התנאים אם הוא חיה, או שמטמא באהל כאדם (דעת חכמים). הרי לנו יצור שהוא ספק חיה ספק אדם, הרמב"ם מפרש "אלנסאנס", מלה שפירושה "אדם ההר" – איש השלג הידוע מספורי העם האירופים (ולפ"ז יותר טוב לגרוס או לפרש "אדמי השדה" מלשון אדם, או אנשי השדה כפשוטו. בלשון המשנה המקורית 'אדן' הוא 'אדם' כמוזכר באנצ"ע ערך עברית עמ' 645. ה'ערוך' כותב 'בני אדם הגדלים ביערים'). המדובר אם כן בספק בני אדם ספק חיות שחיו בשלג ובהרים כבעלי חיים, וגם הרמב"ם מתאר אותם כיצורים חיים וקיומם ידוע[1].

על שרשיהם של אנשי קוף אלו מספרת האגדה: "בעת שהפיצם.. (אנשי הפלגה) אלה שנפלו ביער נעשו קופים, ואלו שנפלו במדבר נעשו שדים" (מדרש אגדה בובר, בראשית יא. תנחומא נח יח'). ברור שאין בני אדם יכולים להיעשות קופים או שדים לפי מקום בריחתם, שהרי ההפצה היתה טבעית ע"י בריחה והגירה ולא שום נס, ואיך וכיצד בסיום הבריחה לפתע נעשה להם נס להפכם לקופים במקום אחד ולשדים במקום שני? ומה דין אלו שהגיעו ליער אבל המשיכו משם למדבר? הכוונה כאן לאנשי קוף, וכן שדים הם אנשי ערבה החיים במדברות ובערבות.

אין הכוונה כי אנשי קוף או שדים נוצרו רק בדור הפלגה, וראה בילקו"ש (פרשת נח רמז סב') כי בימי אנוש "נעשו פניהן כקופים", והכוונה בזה לתקופת ירידה ופרימיטיבזציה. וכך גם לאחר דור הפלגה החלה תקופה כזו עם התמוטטות מגדל בבל, בדומה לתקופת ימי הביניים שהחלה עם התמוטטות האימפריה הרומית. אלא שבדור אנוש והפלגה אירע גם פיזור גדול מאד של המין האנושי מה שהאיץ את צורת החיים הפרימיטיבית. יתירה מכך מספרת לנו האגדה על צורות אנושיות פגומות שנוצרו היישר מאדם הראשון, ובכל אותן השנים אחרי חטאו נולדו ממנו שדים ולילין (תנחומא בראשית כו), וכבר הרמב"ם במורה הנבוכים (ח"א ז') פירש את מאמר חכמים כי הכוונה ליצורים פגומים ופחותים כאלו שהם קרובים לבני אנוש. וחכמים למדו זאת מן הפסוק "ויולד בדמותו כצלמו", שעד עכשיו הוליד שלא בדמותו כצלמו, אלא יצורים פגומים, ש"לא הגיע להם זאת הצורה אשר ביארנו ענינה, והוא אינו איש אבל בהמה על צורת איש ותבניתו, אבל יש לו יכולת על מיני ההיזק וחדוש הרעות, מה שאין כן לשאר ב"ח, כי השכל והמחשבה שהיו מוכנים לו להגעת השלמות אשר לא הגיע, ישתמש בהם במיני התחבולות המביאות לרע והוליד הנזקים.. וכן היו בני אדם הקודמים לשת"^[2], (מו"נ שם).

סביר מאד, כפי שיודע גם המדע בימינו, שהעולם אינו סטאטי, ומינים פחותים של אנשי קוף ייתכנו בהחלט, ואכן נתגלו אנשי קוף בעלי מבנה גוף וגולגולת שונים, וגם המיתוסים יודעים לספר על אנשי מפלצת (כך למשל אמפדוקלס), אלו הם השדים. לא רק יצורים פגומים גנטית, אלא אף צאצאי האדם המוכר לנו יכלו ליהפך לשדים כאשר חיו כאנשי קוף. מתוך תנאי חייהם הקרובים לבעלי חיים, קבלו חייתיות ועזות, בצד מראה שעיר ומעורר אימה.

ישנו מקור במסורת חכמים על יצור בעל תבונה הדומה לאנושית, שהוא בעצם בהמה ולא אדם, בירושלמי (נדה פ"ט) מדובר על יצור הדומה לאדם בצורתו, עומד וקורא בתורה, אלא שפניו אינם אנושיות, ולכן הוא מוגדר כבהמה לפי ההלכה (וכנראה "עומד וקורא בתורה" הוא דרך הפלגה). ומעניין כי האגדה מספרת גם שנח הכניס לתיבה שדים (ב"ר לא יג), ולכן אפשר להניח שקבוצות פגומות כאלו התקיימו גם לאחר המבול, ולא שכולם צאצאי נח. רבי יחיאל מפריז בויכוחו עם הכומר הנוצרי משיב לו:

"על שאמרת שהוליד שדין רוחין ולילין, על כרחנו הוא (-אדם הראשון) הולידן, שלא מצינו ברייתן בבראשית ויש הרבה שיש להן גוף ונשמה ופרין ורבין כאדם ומתין, כאותן שקורין לוטין [Lutin פאלטאר גייסט] הרבה מצוי בינינו ואותן שקורין פיאש (?) ממי יצאו", (ויכוח רבינו יחיאל מפאריז, עמ' 19).

הרי שהיה ידוע באירופה כדבר פשוט על 'שדים' בעלי גוף ונשמה, קבוצות אוכלוסיה, ואף היה להם כינוי מוכר. אולי לפי השורש Loot – בָזַז, שָדַד, במקביל ל'שדים' בעברית.

כינויים של השדים במקרא 'שעירים' מלמד שההבדל החיצוני העיקרי ביניהם לבני האדם הוא בריבוי שערות לא טבעי:

• "יש כמה כתובים בהם המלה שעיר מתפרשת על בעל חיים שוכן שממה וחרבות.. בתיאור חורבנה של בבל בישעיה יג נאמר "ורבצו שם ציים ומלאו בתיהם אוחים ושכנו שם בנות יענה ושעירים ירקדו שם וענה איים באלמנותיו (בארמנותיו) ותנים בהיכלי עונג" (כא-כב). וכיוצא בזה מצינו בנבואת החרבן על בצרה.. מכתובים אלו ברור שהמדובר בבעל חיים שוכן חרבות", (אנצ"מ ערך שעירים).
• לענין הכינוי שעירים, משמעות דברי הרמב"ן שפרט זה הוא סוג של דמיון, וכך הוא כותב: "ולא יזבחו עוד לשעירים הם השדים.. בעבור שיראו אותם המשוגעים כדמות שעירים", (רמב"ן ויקרא טז).
• "במקורו של דבר היה בנמצא מין שלישי, נוסף על מין הזכר ומין הנקבה. לאנוש זה היו ארבע ידיים וארבע רגליים, עצום היה כחם של בני אנוש אלה, רוחם עזה וחצופה היתה, ותיכננו להסתער על השמים ולשים ידם הכבדה על האלים, לפרוע בהם פרעות", (אפלטון, "סימפוזיון". גם בירוסוס הכשדי מספר שלאחר בריאת העולם היו בני אדם הדומים לחיות בחלק ממבנה גופם).

ברור שאין לתלות את כל אמונת השדים האנושית בלא כלום. שכן לשם מה 'ברא' הדמיון גם את השדים, בנוסף לאלים, מלאכים, ורוחות? השדים אינם מתוארים כשלוחים של אף אחד, לא של השטן או הצד הרע וגם לא של הצד הטוב, הם סתם יצורים אלימים. השדים הם אנשי ההר החייתיים, הפושטים לעתים בלילות בלאט בקצווי השדות ומתנהגים כחיות רעות, בתוספת שכלם ומראם האנושי המשווה להם אופי מאיים ביותר, בפרט אם היו מסוגלים להוציא הברות ולהשתמש בשכל אנושי על כל המשתמע מכך (כפי שמתאר הרמב"ם שם). ואכן כך מתוארים השדים בכל המקורות – כבני אדם חייתיים, בעלי גוף ה"פרים ורבים כבני אדם" (חגיגה יג.). אין ספק שלפי אגדת חכמים צורת השד היתה כשל אדם ממש, והם אף אמרו שבלילה אפל אי אפשר להבדיל בין שד לאדם (מגלה ג.), "שד יש לו פרצוף אדם" (רש"י נדה כד: על המשנה שיש אשה שמפילה ולד בדמות לילית^[3]). בב"ק טז. אמרו שצבוע נעשה שד, ומזה מבואר ששד הוא בעל חיים ככל בעלי החיים, (וכמובן אינו נשאר בצורת צבוע, אלא שלצבוע מיוחסות תכונות שמפתה בני אדם ולוכדם, על ידי צחוקו המפחיד).

עובדה היא שכשם שלאלילים יש פסלים ודמות ברורה, כך גם לשדים יש דמות ידועה וישנם פסלי שדים רבים, (ראה אנצ"מ ערך שד תמונה של פסל שד בבלי – בגוף אנושי). ואילו למלאכים אין שום פסל מוחשי מהעת העתיקה. זה הבדל ברור בין השדים והאלים שהם בעלי גוף, לבין המלאכים שאינם אלא נראים לבני האדם בחזון ובנבואה אבל אין להם גוף גשמי באמת. גם במיתולוגיה המצרית מתוארים השדים בדומה לקופים (אנצ"מ ערך קוף עמ' 106).

ואפשר אף שאותם בני אדם שנהפכו בדור ההפלגה לקופים היו מפותחים פיזית יותר מבני האדם הפשוטים בדורות שלאחר מכן, ושמרו על טהרת גזע זה כמה וכמה דורות (ומן הצד השני נישואים בתוך שבט מצומצם בלבד, מרבים פגמים גנטיים, שיצרו שונות נוספת, אותה הכירו בני האדם, וכן הארכיאולוגים). כך האדם הקרומאניוני היה בגובה ממוצע של 180 ס"מ ונפח מוחו היה 1800 סמ"ק (בימינו נפח המח הממוצע 1400 סמ"ק, והגובה הממוצע הגיע ל180 רק בדור האחרון ממש) למרות שהוא נחשב כפרימיטיבי וקדום בהרבה לאדם ההיידלברגי שצורתו הפיזית יותר קרובה לצורתינו.

• "בצ'אטל הויוק שבטורקיה, העיר הקדומה ביותר שנתגלתה עד היום, משנת 6000 לפנה"ס לערך, חשפו ארכיאולוגים ציורי מערות המתארים אנשי זאב צדים", (ד"ר סטיבן ג'ואן, הכובען המטורף ואייזק ניוטון, עמ' 44. הוצ' אריה ניר 2002 ).

מלכי קדם היו רגילים להביא לחצרותיהם שכיות חמדה מיוחדות, וגם יצורים מוזרים ונדירים, גמדים וליצנים, ובריות פגומות ומשונות. לכן מתאימה מאד האגדה ששלמה המלך שלח את שר צבאו בניהו לתפוס את השד אשמדאי שהיה גר בראש הר מסויים (גטין סח. על אשמדאי מספר גם ספר טוביה מן הספרים החיצונים) ולהביאו לחצרו. וכן מספרים ההיסטוריונים היוונים על פלוגה מיוחדת בצבאו של דריוש הפרסי (ששלט על כל המזרח), פלוגת שדים ואנשי מפלצת שאף צבא לא יכל לנצחם, והספרטנים נלחמו נגדם בקרב תרמופילי.

רק כך אפשר להבין את הצורה בה התורה מדברת על שדים בלגלוג, באמרה "יזבחו לשדים לא אלוה חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם" (דברים לב יז), כאומרת: יצורים פחותים ומנוונים אלו שלא היו קיימים כלל קודם ההתנונות, הראויים הם להאלהה עקב חיתיותם?

וכך יש לומר לפליאונטולוגים המוצאים את שרידיהם של אותם אנשי קוף (?) פרימיטיביים שהתגוררו במערות, ו'עובדים להם' בחשבם כי זה מורה על רעיונות ההתפתחות, ואנשים אלו קדמו למין האנושי המפותח. גם עליכם מלגלגת התורה באמרה "חדשים מקרוב באו", יצורים מנוונים וירודים אלו הם פרי החטא והקלקול, ולא שום שלב בבריאה הראוי להאלהה ולפתח מתוכו אמונות אליליות ואתאיסטיות.

העובדה שהאגדה מספרת על אנשי קוף אלו, די בה לבטל את כל ההשערות על מוצא היצורים האלו, שהרי ההיסטוריה מוכיחה שהם שייכים לתקופה ההיסטורית עליה אנו יודעים מפי קדמוננו. וכי מנין ידעו קדמוננו דבר זר כל כך, אם לא שהכירו את המציאות, המתגלה לעינינו כיום?

וראה את הדו שיח בין רבי ללוי (קדושין עב.) כאשר רבי ביקש מלוי שיתאר לו כיצד נראים הישמעאלים, אמר לו לוי "כשעירים של בית הכסא". הרי שתלה הדבר המצוי בדבר הבלתי מצוי, אבל לא היה מנסה להסביר לו בדבר שאף אחד אינו יודע צורתו.

אשפה שקדמה לפלטרין

במאמר: היחס לאבולוציה ע"פ התורה, הבאנו את דעת הרב קוק והרב דסלר הסוברים כי בריאת העולם נעשתה בדרך של התפתחות המינים. מובן שלא נבא להכריע בנושאים כאלו, אך נביא כאן כמה נתונים השייכים לקדמותו של מין האדם. ראשית נקדים כי ברור שלפי הדעה ש'אדני השדה' הוא מין חיה, בודאי נברא ביום הששי לפני בריאתו של האדם. ז"א שהיו אנשי קוף שקדמו לאדם הראשון. את התיאוריה הזו מבסס מבחינה מדעית אביעזר, וראה ברמב"ן (בראשית ב ז) ויהי לנפש חיה, שלאחר שקיבל את הנשמה נהפך לאיש אחר. ומדרש מספר כי חוה בחרה להאכיל את אדם הראשון מעץ הדעת מכיון שפחדה שאדם יקח אשה אחרת.[4]

לפי הדעות האלו נטל ה' איש קוף ועשאו לאדם הראשון כשנפח בו נשמה, כח הדיבור וההבנה. והנה גם האגדה מספרת כי אדם הראשון לא נברא בצורתו הנוכחית, לאדם הראשון היה זנב בתחלה (ערובין יח. ב"ר יד). וכן אמרו כי האדם הראשון היה מתחלה אנדרוגינוס היכול להתרבות (ב"ר ח א).  לפני חוה היתה בעולם אשה אחרת וקין והבל התקוטטו עליה (ב"ר כב יז). האדם מתחלה הזדווג עם כל בעלי החיים (יבמות סג). ועל שינויים בהמשך סיפרו כי אצבעות האדם היו מחוברות בימי קדם עד נח (ילקוט פ' נח)^[5].

הספורנו (א כו', ב' ז') כותב שהאדם נוצר תחילה ביחד עם בעלי החיים כ'נפש חיה' – בלתי מדברת, ואחר כך ניתן בו צלם אלהים השכלי. וכך הוא במדרש (ב"ר ז ה) "אמר ר' אלעזר נפש חיה זה רוחו של אדם הראשון".

בודאי בולט הדבר שהתורה כלל אינה רואה צורך לפרט עם מי התחתנו קין, הבל, ושת, וכיצד התרבו. אלא שעל אריכות בנושא זה אמרו חז"ל: "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור" (משנה חגיגה פ"ג). ובגמרא שאלו: מילא מה למעלה, מה למטה, מה לאחור, אלא לפנים -מה שהיה היה (ומה איכפת לי)? והשיבו: "משל למלך שאמר לעבדיו בנו לי פלטרין גדול על האשפה, הלכו ובנו לו, אין רצונו של מלך להזכיר (על הפלטרין) שם אשפה". וייתכן בהחלט כי חז"ל שהיו מודעים היטב לכל המסורות העתיקות, ידעו על עמים שיש להם מסורות עתיקות ביותר כדוגמת המלכים הבבליים, ואת כל זה כינו בשם "אשפה" שאין רצונו של מלך להזכיר.^[6]

יש לשים לב כי התורה מתארת (כפי שהדגישו גם חז"ל) כי האדם בתקופתו הראשונה (עד המבול) היה לַקָט וניזון מעשבים בלבד, וכן שמתחלה היה מהלך ערום, עד שקיבל בינה להתקין לו כתנות העשויות מעור. אין ספק כי יצירת דמיון היתה מתארת את גן העדן באור אחר, ובודאי לא חשבו הקדמונים כי אדם הראשון בכבודו ובעצמו התהלך ערום והיה לקט, או לכל הפחות היו מלבישים אותו לאחר חטאו בבגדים מהודרים כראוי למעמד מיתולוגי. ואילו התורה שומרת כאן על הידיעה המציאותית, שלא התבררה לנו אלא מתוך חקירות הארכיאולוגיה.

• רבות מסופר במיתוסים ובאגדות העם עד האלף האחרון על אנשי זאב וערפדים, במאמר מדעי משנת 1994 נכתב: "ערפדים, ככלות הכל, הם בני אדם שמתו אך נותרו בני אלמות, או מתים חיים. אחד מתפקידיה החשובים של המיתולוגיה העוסקת בערפדים הוא ככל הנראה לאפשר לאבלים, המבכים את מות יקירם, להאמין בהמשך קיומו של האדם האהוב". אכן הסבר מדעי מופלא! מדוע שלא אדמיין את אמי היקרה לי כערפדית מוצצת דם ומאושרת? לעומת זאת הסבר משכנע הרבה יותר ניתן בימינו:
• "הפורפירייה היא מחלת כבד תורשתית.. לטענת ד"ר דיויד דולפין מומחה בעל שם ובר סמכא בחקר הפורפירייה ומחלות כבד אחרות, אנשים שנחשדו בימים עברו כי הם ערפדים או אנשי זאב, סבלו ממחלת הכבד הנדירה הזו. הוא גורס שחשיפה לקרני שמש ולו החלשות ביותר היא הרת אסון לחולה בפורפירייה. הפגיעה בעור עלולה להיות חמורה ביותר עד כדי כרסום האף והאצבעות. הניבים אמנם אינם גדלים, בניגוד לניבי הערפדים בספרות ובקולנוע, אך השפתיים והחניכיים נסוגים באורח דרמתי, מה שגורם לשיניים להיראות גדולות מהרגיל, ולניבים – חדים יותר. נוסף על כך נוטים חולי הפורפירייה להצמיח שיער רב.

לא קשה לדמיין כיצד התקבל בחברה של ימי הביניים אדם שנהג לצאת מביתו רק בלילות, שנראה חייתי – בעל גוף שעיר, שיניים גדולות ופנים או גוף מושחתים. לגמרי לא מפתיע שהתייחסו אל אדם כזה, באותם ימים, כאל ערפד או אדם זאב. ד"ר דולפין מאמין שערפדים מוצצי דם היו למעשה קרבנות פורפירייה שניסו להקל על תסמיני המחלה הנוראה בה חלו. שתיית דם עשויה לספק חלק מכמות ה'הם' החסרה בדמם של החולים עקב תהליך הביוסינתזה הפגום, ולהקל את תסמיני המחלה.. מחסור חמור ב'הם' עלול לגרום למוות. משום כך התסמינים הנפשיים של המחלה כוללים גם שינויים במבנה האישיות ואפילו שיטיון ודיכאון..

מאחר שהמחלה היא תורשתית, סביר להניח שבאירופה של ימי הביניים התפתחו קהילות שלמות של חולי פורפירייה. באותם הימים אנשים לא הרבו בנסיעות, לעתים אף לא עזבו מעולם את כפר הולדתם, ונישואין בין קרובי משפחה היו נפוצים מאד, במיוחד באיזורים נידחים. יש בכך כדי להסביר מדוע נבחרה דוקא טרנסילבניה ההררית והמבודדת לארצם המיתולוגים של הערפדים.

האגדה מספרת שניתן לגרש ערפדים בעזרת שום. ד"ר דולפין טוען שלרבים מהכימיקלים ומהחומרים ההורסים את ה'הם' יש מאפיין הדומה למרכיב העיקרי בשום, גופרה דיאקלקלית. אך השום לדבריו עלול להחריף את מצבו של חולה הפורפירייה. לכן, אולי ניתן להשתמש בו לגירוש ערפדים, (ד"ר סטיבן ג'ואן, הכובען המטורף ואייזק ניוטון, עמ' 34. הוצ' אריה ניר 2002 ).

• הרעיון של בידוד היוצר ריבוי של פגמים גנטיים, מתאים לעוד פגמים רבים ושונים ומסייע לסיפורים על קבוצות של 'שדים'. באחד מאיי האלמוגים של האוקיינוס השקט (פינגלאפ) ישנה קהילה שלמה של עיורי צבעים, מכיון שהם מתחתנים בינם לבין עצמם דורות רבים.
• מעניין כי אגדה נוספת קשורה בתופעות פיזיולוגיות. לואיס קרול בספרו אליס בארץ הפלאות (1865) מצייר דמות אגדית של כובען מטורף, והנה בזמננו התברר כי האגדה הזו יסודה במציאות שכנראה הכיר קרול. במאה ה19 השתמשו באירופה ובארה"ב בכספית כחומר מייצב ביצור כובעי לבד. העובדים בתעשיית הכובעים היו חשופים להרעלת כספית וסבלו לא אחת מתסמינים חמורים שלה, כגון רטט בלתי נשלט, בעיות נפשיות, אובדן זיכרון והתנהגות מוזרה, (שם עמ' 132).

 הערות:

[1]מענין שהאגדה מוסיפה לספר כי לאדני השדה יוצא חבל מטבורו והוא מחובר לאדמה, (מובא בברטנורא, ראה תפארת ישראל שמפקפק בענין החיבור לאדמה, ואכן יש גורסים "חי מן עבורי" במקום "מן טבורי", עבורי הוא תבואה. ראה תורה ומדע יא' איר תשמו'). מזה נראה כי בריות אלו לא ידעו או לא חפצו לחתוך את חבל הטבור והיו מסתובבים גם בבגרותם כשחבל הטבור מחובר לכרסם (אנו רגילים שקצה חבל הטבור נושר מאליו, אך ייתכנו כמובן שינויים בפרטים כאלו בין המקומות והמינים, או שסיבת נשירתו נעוצה בחיתוך המיידי הגורם לו להתייבש).

[2]כן ראה ב"ר כג': "עד כאן בצלם ובדמות, מכאן ואילך נתקלקלו הדורות ונברא קינטורין", הכוונה לקנטורין ריבוי של קנטאור – יצור שחציו אדם וחציו סוס, עליו כתב ר' אברהם בן הרמב"ם "דימויים של דברי עוועים.. דימוי שדים ומזיקים ועוף החול וקנטאור", (המספיק לעובדי ה' עמ' קעב'). אמנם בספר הערוך ערך קנתר מפרש קנתר אדם בער וחסר דעה, חכמים אמרו עליו שאינם "בצלם". וכל הדברים מתכוונים לאותו ענין. יש אומרים כי הסיפור על קנטאור הוא תגובת ילידים שלא ראו מימיהם אדם רוכב על סוס..

[3]הכוונה לולד שנולד פגום, ודומה לשד. ולא לאשה שנבעלת לשד, כפי שהבין בטעות באנצ"ע ערך שד.

[4]מעניין שהאגדה מספרת על הנחיתות של מין האשה לעומת האדם בימי קדם: חוה היתה קוראת לאדם מתחלה "אדון" (אדר"נ א, וכן בספר החיצוני אדם וחוה).

האגדה גם מספרת על חרדתו של "אדם הראשון" מפני הלילה, בסברו שאולי מחר לא תזרח השמש. וכן שכאשר ראה את הלילות מתארכים חשב שמא לא יתקצרו יותר ותבא חשיכה נצחית (ע"ז יז), בהתאם למה שמקובל לחשוב בימינו על האדם הקדמון וידיעותיו.

[5]האגדה של טיאחואנאקו מספרת כי לאלה אוריאנה היו רק 4 אצבעות שהיו מחוברות בקרום, והיא הולידה 70 ילדים (מרכבות האלים עמ' 34). ומענין כי שינוי באצבעות היו גם לבני הרפה הענקים "אצבעות רגליו שש ושש, עשרים וארבע מספר" (ש"ב כא כ). ואולי מקור שיטת הששים בספירה, שחלקים ממנה מקובלים עד היום, כמו חלוקת המעגל והיקום ל360 מעלות, מקורה בידיים בעלות שש אצבעות, (בדיוק כמו השיטה העשרונית המיוסדת על שתי ידים של חמש אצבעות). ובטיאוחואנקו ישנם ציורי קיר המתארים בעלי 7 אצבעות.  – על הקשר לדרום אמריקה ראה לעיל.

[6]בר קפרא אמר "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום", למן היום שנבראו ימים אתה דורש ואין אתה דורש לפנים מיכן". (ב"ר א).

"הזאת ידעת מני עד מני שים אדם עלי ארץ"… ויומו של הקב"ה אלף שנים שנא' "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול", הדא היא: "הזאת ידעת מני עד", התורה יודעת מה היה קודם ברייתו של עולם, אבל אתה אין לך עסק לדרוש אלא מני שים אדם עלי ארץ" (ילקוט שמעוני).