נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ההיסטוריה של האנושות ע"פ התורה ז: ימי בראשית וההיסטוריה של ארץ ישראל

התורה פותחת בסיפור אדם הראשון בגן עדן, והסיפור הזה נכון גם במובנו הפשוט: אבות המין האנושי היו במקום על פני כדור הארץ שהיה בו מכל טוב, שפע מים ועצי פרי, נהרות עצומים ויופי (פירוש הבטוי גן עדן הוא מלשון השקאת האדמה[1], כמו ונחל עדניך תשקם (תהלים לו ט) ישם מדברה כעדן (מיכה א) ועוד). כאשר תהליך פתאומי טרד אותם ממקום זה והם מצאו את עצמם במצב שהם צריכים לעבוד בזיעת אפם על לחם בין קוצים ודרדרים. על כך מספרים גם כל עמי תבל ולמשל "המצרים האמינו במעין גן עדן שבו התגוררו בני אדם בתקופה קדומה מאושרת תחת שלטון האל רע בטרם נטרד משם ע"י בני אנוש.. היונים ואחריהם הרומים האמינו בתקופה קדומה של ג"ע עת חיו בני אדם בלא חטא סבל ועמל", (אנצ"ע ערך עדן, גן עמ' 738).

זכר לענין הנחש שהשיא את האדם לאכול מעץ הדעת (ממצא ארכיאולוגי שאולי משקף אירוע זה, מתואר ב'תורה משמים' פרק 14) נמצא גם במסורת הבבלית כפי שמביאה בירוסוס הכשדי: בני האדם שהתיישבו לראשונה בארץ כשדים היו כבהמות, עד שעלה מן הים בעל חיים נבון בשם oannes שדמותו כתנין אך היו בו איברי אדם והוא לימדם חכמה,  (אנצ"מ ערך חכם). גם חכמים תיארו את הנחש הקדמוני כבעל אברי אדם (ילקו"ש משלי תתקסא' סנהדרין נט סוטה ט:), על פי משמעות הסיפור בתורה שרגליו נתקצצו, ז"א שהנחש שלפנינו אינו אלא בבואה של 'נחש' אחר שהיה יצור מהלך[2]. המהרש"א סנהדרין נט: כותב כי הנחש היה ממוצע בין אדם לחיה.

המסורת היהודית קובעת את מקום גן העדן במזרח א"י, מקום שלאחר היווצרות השבר הסורי אפריקני הפך לדי שומם, ובודאי לא גן עדן. וכפי שהראינו לעיל גם עקבותיהם של הענקים מוליכות לאיזור זה.

  • "בתקופת המעדר, לפני המהפכה הניאוליתית (דהיינו קודם לאלף השמיני), כשהקרחונים כיסו עדיין חלק מצפון אירופה, היה כל השטח מהאוקינוס האטלנטי עד לפרס, כולל ארם נהריים וארץ ישראל, מין גן ענקי מלא צמחים, שהיה בהם כדי לקיים את בעלי החיים.. ואת האדם, ורק משפסקה תקופת הקרח באירופה, והמזרח הקרוב התייבש יותר ויותר.. אז נאנס האדם לרדת ממרומי ההרים, שם נתמעטו הצומח והחי (שעליהם היתה פרנסתו) והחל מייצר את מזונו", (סאגס, גדולת בבל עמ' 28. מובא אצל גריניץ, יחודו וקדמותו של ס"ב, עמ' 14).
  • "התקופה שלפני התקופה הנאטופית -תקופת אגירת מזון תרבות המעדר ותרבות האילנות – היתה תקופה מאושרת, מחמת התנאים האקלימיים בימים שאחרי 10,000 לפנה"ס, באותם ימים היו שטחי המדבר של המזה"ת מארם נהריים ועד לסהרה פוריים ומשופעים בטחב", (פרנקפורט, ציויליזציה. מובא אצל גריניץ שם).

חוקרים בימינו כותבים: "תיאור מקומו של גן עדן במקרא לוקה בהכרת המציאות[3], בהנחה מוטעית שלפרת ולחידקל יש מקור משותף", (אנצ"ע ערך גיאוגרפיה). אך ברור כי הכוונה בתיאור זה הוא של גן עדן קודם סילוק האדם משם, והכוונה בסילוק האדם היא כמובן לשינוי תנאי המציאות (כמו שהסביר קאסוטו בחיבורו לבראשית, ובאנצ"מ כרך ב' עמ' 536). אפשר ששמות הנהרות המקוריים של גן העדן היו שייכים לנהרות באיזור עברי הירדן בימינו, ולאחר הגירוש מגן העדן, ראו בני האדם (מה שאולי היה נכון) את הנהרות הנותרים במקומות הפורים כשארית של אותם נהרות ענק שהזינו את גן העדן, וכינו אותם בשמות הידועים כ'חידקל' וכו'[4]. ובכל אופן פרת וחידקל הם במזרח, ופישון וגיחון הם בדרום, בתחומי אפריקה. המקום האמצעי ביניהם הבא בחשבון כמקשר הוא רק ישראל, (וגם הבבלים דברו על ארבעת הנהרות, קאסוטו בראשית עמ' 74), ומעניין כי המעיין שבירושלים מכונה גיחון, וכן יש במערב ירושלים נחל בשם פרת (מוזכר גם בירמיה כ).

חלק מקללת האדם היא גם בהשגת המזון, לפי האגדה ומשמעות המקרא עד המבול לא היו בני האדם אוכלים בשר. אלא שלקין היו עדרי צאן, וכן מספרת האגדה כי המלאכים היו צולים בשר לאדם הראשון בגן עדן. השינוי הזה הוא חלק מן הגירוש מגן עדן. הגירוש מגן עדן יחד עם התנוונות איכותו של המין האנושי יצרו קבוצות פרימיטיביות, אשר גם המחקר מכיר בקיומן, אנשים אלו היו לַקָטִים בלבד ולא התמחו בציד. תוך כאלף שנים הגיעו קבוצות אלו למצב המכונה באגדה "דור אנוש". ולאחר כחמש מאות שנה אירע המבול שכילה את כל הקבוצות האלו, אם כי לפי האגדה, כאמור לעיל, נותרו עדיין ענקים מיתר הרפאים לאחר המבול.

הגירת יסודות התרבות העולמית לבבל והפיכתה לערש התרבות נעשתה רק בתקופת דור הפלגה, כאשר נדדו "כל הארץ" שהיו "שפה אחת ודברים אחדים" וחפשו להם מקום ליטוע תרבות חדשה, כמין "ארצות הברית" חפשיה ומשוחררת. אפשר שהם ברחו מארץ ישראל לפי שראו אותה כמקום מקולל, בעקבות קללת אדם הראשון שהלכה והתגברה עם השנים (וכן דרשו חכמים: "ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער" (בראשית יא ב) שהסיעו עצמם מקדמונו של עולם), אף שגזע הענקים נשאר לגור באיזור א"י ועבר הירדן (ראה לעיל). ולעומת זאת אברהם נצטוה ללכת לארץ כנען בחזרה, בכדי לתקן את הקלקול, ולא לנסות לברוח ממנו וליצור מקום פורה בו כביכול אין קללת האלהים יכולה לפגוע, וזוהי בדיוק הסבה בה נענשו בוני המגדל, שלא חפצו לתקן את הקלקול, אלא חפשו לברוח מן הקללה בלבד.

אפשר לשער כי הכנענים, לא חשו לדברי החכמים שארץ ישראל היא קללה לחוטאים, ובאו אליה בהמוניהם דוקא משום שעדיין נשארו בה מסממני גן עדן, כמו הפירות שהביאו עמם המרגלים שהיו יחידים בכל העולם בברכתם, ובלי ספק זה משיירי גן עדן[5]. וזכר לזה יש בפירות אפרסמון שהיו גם הם בעמק הירדן והפליגו בגדולתם החכמים (ברכות מד). וידוע שא"י עד שלהי בית שני היתה פוריה באופן יוצא דופן. ואפשר גם שהיה ידוע שארץ ישראל מקיאה את החוטאים, כדרך שגן העדן שהיה בה הקיא את אדם הראשון, לכן ברחו ממנה בני אדם והכנענים זכו מן ההפקר. שהרי הכנענים הם בני חם, ולא היה מקומם כלל באסיה[6]. ולכן גזר עליהם הגורל להישמד מן הארץ, ומן הענקים לא נותרו בימיהם אלא מיעוט, ככתוב "וגם בני הענק ראינו שם". ומענין כי וליקובסקי הוכיח שהכינוי "ארץ הקדש" ו"ארץ האל" לארץ אליה נסעה המלכה אחשפשסות מכוין לארץ ישראל (תקופות בתהו) הרי שגם המצרים ידעו כי ארץ כנען היא ארץ קדושה[7]. [לדעת ב. מזר, גם הכינוי המצרי המוכר 'רתנו' לא"י, מתפרש כ'ארץ הרוזנים'. (ב. מזר, כנען וישראל, עמ' 19)].

 

הדת כחלק מההיסטוריה

מכל אלו למדנו כי הגיאולוגיה והמיתולוגיה שניהן יודעות יפה את העובדות הכלולות בספורי בראשית של התורה. אך לא באנו כאן 'לאמת' איזה פרט היסטורי המוזכר בתורה, שכמובן אינה ספר היסטוריה, ואין מענינה לבקש אישושים היסטוריים לכל מה שאינו נוגע ליסודות הדת היהודית.

לכל ספורי בראשית ישנו מכנה משותף. הידיעה כי העולם נברא מושלם, מוכן לבני האדם כגן עדן, אך האדם ובעלי החיים קלקלו את הבריאה בידיהם, הנחש המפלצתי ש'נלחם' באלהים, והאדם שנגע במה שלא היה מיועד לו. בעקבות כך אירע שינוי גיאולוגי בעולם, האדם שהיה בגן עדן מצא את עצמו בין קוצים ודרדרים, והנחש למינהו נעלם מן העולם. זהו הסבר דתי לאירועים ההיסטוריים.

הסבר זה הנראה אולי פשוט למי שהתרגל אליו, אינו מובן מאליו. וכנראה שרבים מן הדורות הקדמונים לא ייחסו כל פעולה להשגחה העליונה, מתוך נטיה אתאיסטית טבעית המכחישה כל מה שאינו לנגד עיניה, זנחו הקדמונים את הידיעות השונות על אלהים אחד שהיו אולי נחלתם של קבוצות העילית, על כל פנים אנו מוצאים אותה אצל אברהם בן תרח (למרות שמתואר כיצד הכיר באמונה מעצמו, מתואר גם שם בן נח שהיה בימיו ואף לאחר מכן ולימד תורה, ולפי האגדה (מדרש תהלים עו ג) אף נפגש עמו בירושלים). אך את אמונת האלים לא הכחישו שכן ראו אותה בעיניהם ונוכחו לדעת על הבדלים מהותיים בין בני אדם לקבוצותיהם השונות.

אחד הרעיונות הגדולים של היהדות הוא שלכל דרישותיו של האלהים ישנו מכנה משותף, אין כאן אוסף פקודות / רצונות בלתי ידועים, אלא תכנית מחושבת. אותו קלקול שיצר האדם יחד עם הטבע, קלקול שגרם בסופו של דבר גם לקללת האדם והאדמה (כשאפשר להכליל בקללת האדם את הירידה באיכות ואורך החיים – ואולי גם מתקשר הדבר ל"בעצב תלדי בנים" ע"פ נתונים שאינם ידועים לנו, ועכ"פ כך מסופר באגדה – אדר"נ א א). אמור לבא לידי תיקון ביום מן הימים.

בתורה מתואר כי ה' ציפה שבני האדם יתנהגו באופן מתוקן יותר, עד כדי ש'ניחם' על בריאת האדם, אך לאחר המבול אירע שינוי בתכנית. ה' החליט שלא יזעזע יותר את עולמו בצורה שכזו, והתמקד בנח ש'מצא חן' בעיני ה'. ה' החליט ליצור קשר עם קבוצה מסויימת שרק לאחר תיקונה, יתוקן העולם כולו. לאחר תהליך היסטורי מסויים התמקדה 'שיטת השלבים' בזרע אברהם – בני יעקב.

עם ישראל נטל על עצמו את תפקיד ה'אלים' המעולים של ימי קדם: עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש, האמור להשתמש בסגולותיו לתיקונו ולתיקון העולם במלכות שדי, וגם ה' ינטה אליו את חסדו אשר נטה לבני קדם: הנבואה, והאותות. בכל אלו ישתמש ה' למטרת התיקון, וכל ידיעת העתיד של הנביאים קשורה במהלכים אלו שלהם מטרות ידועות בעתיד, אליהם הגיעו הנביאים ע"י הרוח שאצל עליהם ה'.

כל האירועים המתוארים כעתידים להיות לעתיד לבא, אינם אלא שחזור של המצב שהיה קודם הקלקול הידוע. תיאורים אלו מזכירים לשומע את רוח ימי קדם, ולשם כך נועדו. כך מספרת האגדה:

"א"ר יודן ברבי שמעון בהמות ולויתן הן קניגין של צדיקים לעתיד לבא, וכל מי שלא ראה קניגין של אומות העולם בעוה"ז זוכה לראותה לעוה"ב כיצד הם נשחטים. בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו",  (ויק"ר יג ג).

מיהו ה'בהמות', או 'שור הבר' כפי שהוא מכונה במדרשים אחרים? מקור המושג 'בהמות' הוא בספר איוב המתאר באריכות את עצמתו הכבירה של ה'בהמות', תיאורי גופו וכחו האדירים הבאים באיוב, אינם משאירים מקום לספק האם מדובר על בעלי חיים מן המוכרים לנו. ובפרט הסמיכות ללוייתן, המוכר לנו משאר המקורות כחיה עצומה שנכחדה מלמדת זאת. ובמדרשים המאוחרים כבר השווהו ללוייתן, באמרם שהקב"ה משחק בו, כדרך שאמרו (ב"ב עה:) על פי המקרא "לויתן זה יצרת לשחק בו". ואמרו עליו: "בהמות בהררי אלף ושור הבר שהוא רועה אלף הרים בכל יום, ומשחקים בו בכל יום בגן עדן לפני הבורא" (אוצר מדרשים עמ' 255).

גם הפליאונתולוגיה מכירה בשוורי בר עצומים שהיו ונכחדו, הלא הם הממותות הגדולות. כך מספר רבה בר בר חנה (בבא בתרא עה) על גודלו של הראם המגיע לעשרות אמות. (הכינוי ראם הוא בשל קרני הראם המוזכרות במקרא (דברים לג יז) כקרניים מיוחדות).

  • דוגמא מעניינת למסורת האנושית בנושא: "בוקר אחד במאי 2007 בחצי האי ימל בצפון מערב סיביר עמד רועה איילי צפון מבני ננץ יורי ח'ורי שמו והתייעץ עם שלשה מבניו, לרגליהם על שרטון חול בנהר יוריביי היתה מוטלת גוייה קטנה. איש מהם לא ראה יצור כזה מימיו, אבל הם זיהו אותו מיד מהסיפורים ששרו בני עמם בבקתות מספרי הסיפורים בלילות החורף הארוכים. היה זה כור של 'מאמון' השם הנהוג בפיהם לממותה.. ח'ורי סירב לגעת בחיה כי הננץ מאמינים שממותות הן אות מבשר רעות.. למעשה יש ממש בסיפורי המיתולוגיה של בני ננץ: הקרקע שמתחת לכפות רגליהם של תושבי סיביר מלאה בממותות", (נשיונל גיאוגרפיק מאי 2009). האמנם במשך 14,000 שנים נמשכה המסורת הזו? או שמא מכאן יש ללמוד כי ההיסטוריה קצרה יותר משאנו סבורים?

אם נשוב לדברי ישעיה שהבאנו לעיל: "ביום ההוא יפקד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש ברח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים" (ישעיהו כז א). נראה מיד כי הוא מדבר על העתיד, ידיעה זו מתבססת כמובן על הידיעה אותה מזכיר ישעיה בפרק נז על מלחמת ה' בלויתן בימי קדם. ונבואה זו על הריגת הלויתן העתידי, מחייבת את האגדה כי נקבת הלויתן עדיין חייה וקיימת (ב"ב עה:). חרבו של הקב"ה אינו אלא ה'בהמות' העצום, שגם הוא דינו לכליה, מאותו הטעם שנכלה בימי קדם, שהעולם אינו יכול לעמוד מפניו (ב"ב שם). הרי שהרעיון של מלחמת לויתן ובהמות לעתיד לבא, אינו אלא ביטוי של חזרה לימי בראשית כאשר בריות בראשית – הדינוזאורים והממותות הגדולות שלטו בעולם, ה' ישוב וינצחם.

תיקון החטא הקדמון יתקן גם את תוצאותיו ההרסניות. בקעת הירדן אשר כולה משקה[8], וערי סדום אשר היו "כגן ה'" הם השארית הפוריה שנשארה מגן העדן, וגם שארית זו, באופן סמלי, הפכה לצחיחה ולמלחה שבעולם – בדיוק עם סיום התקופה הראשונה, בה היו עדיין מאריכי ימים, ועדיין לא נבחר אברהם להיות אבי קבוצת העילית שתביא לתיקון העולם. ואילו כעת, אין אנו מוצאים אלא את "פתחו של גיהנום" בבית שאן (ערובין יט.), בטבריה, ובירושלים (ערובין שם) שכולם לאורך קו זה. חמי טבריה מתוארים כמתחממים מחמת פתח הגהינום (שבת לט), תיאור זה שנראה מיתולוגי הוא מציאותי בעליל: השינוי הגיאולוגי שהפך את גן העדן למדברות, הוא הגורם למעינות החמים.[9]

לפיכך התנבאו הנביאים על תיקון ארץ ישראל, ובראשה ירושלים. הנביאים כולם דברו על מעין מים שיצא ממקום המקדש לעתיד לבא, ירושלים העיר הצחיחה החיה על מי בורות ועל יבוא מעינות רחוקים, העומדת במרכזו של השבר הסורי אפריקני, תחזור להיות כגן ה'.

הגהינום הוא גן העדן עצמו, בשעה שהוא מקולל. מקור השם "גי הינום" הוא בשמו של גיא שממזרח לירושלים (שהיה שייך למשפחת הינום, מ"ב כג י, איכ"ר ג) בו נעשו תועבות גדולות לעבודת האלילים (מלכים שם), ושם הבטיח הנביא (ירמיה ז לב) שייענשו עובדי האלילים לעתיד לבא. לאחר מכן הפך למושג כללי על עונש הרשעים לעתיד לבא[10] (אבות ה כ בשם ר' יהודה בן תימא שהיה אחר החרבן).

מענין כי באותו מקום עצמו עדיין התגוררו משפחות ענקים עד כיבוש הארץ: "גי בן הנום אשר בעמק רפאים" (יהושע יח טז), כך שכשהתקלל גן העדן הפך אותו מקום עצמו לגיא הינום ולהיפך גמור של גן עדן. ולעתיד לבא תהפוך ירושלים ובפרט ממזרח לה והלאה – עמק רפאים, גיא הינום, בחזרה לגן העדן. וזה פשר בקיעת הר הזיתים לשניים המוזכרת בנביא (זכריה יד ד, ואז יגיע גי הרים אל אצל). וחז"ל אמרו "אין רשות הרבים בעולם הזה, אלא לעתיד לבא שנא' כל גיא ינשא" (ירו' ערובין ח ח – בהתאם לאגדה שבבריאת העולם לא היו הרים) ויש לסמוך לכאן את דברי ישעיהו סא "הנני בורא את ירושלים". ואולי רעיון בקיעת הר הזיתים הוא לפי המסורת המובאת גם ביוספוס שבימי הרעש (בזמן עוזיה) "נשברה מחצית ההר שבמערב והתגלגלה למרחק של ארבע סטדיות ועמדה על ההר שבמזרח", (והמחקר הוכיח שבאמת רעש אדמה יצר שכבת אדמה עצומה במעין עין רוגל שאותו מציין יוספוס כמקום אירוע זה, אנצ"מ ערך עין רוגל) ואין בקיעת ההר אלא הפרדת הדבקים. ומעניין כי זכריה מציין על בקיעת ההר "ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש אשר בימי עוזיהו".

ורעיון זה שגן עדן עצמו נהפך לגהינום מבואר ג"כ בתורה, שבמקום גן עדן ניצבה "להט החרב המתהפכת", והכוונה בזה שהתקלל המקום, כמו שתרגם יונתן. ואמרו "להט החרב המתהפכת זו גהינום" (תנחומא בראשית כח).

התיאור של ירושלים כגן העדן מוזכר במפורש בישעיה ובמיכה "כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה, ישם מדברה כעדן, וערבתה כגן ה'". ואי אפשר לו לגן עדן בלי נהר מים חיים הבוקע ממנו (זכריה יד ח "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים.. בקיץ ובחורף יהיה", יואל ד יח: " והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים"), ויחזקאל (מז) מוסיף על הנהר את העצים והדגים:

"והנה מים יצאים מתחת מפתן הבית קדימה.. והנה אל שפת הנחל עץ רב מאד מזה ומזה.. והיה הדגה רבה מאד.. ויאמר אלי המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה וירדו על הערבה ובאו הימה אל הימה המוצאים, ונרפאו המים, ועמדו עליו דיגים מעין גדי ועד עין עגלים.. כדגת הים הגדול רבה מאד.. בצותיו וגבאיו ולא ירפאו למלח נתנו.. כל עץ מאכל.. והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה".

יחזקאל מזכיר כאן במפורש כי המים יצאו לכיוון מזרח, ויתקנו את כל הערבה שכיום היא מדברית ושוממת, עד עין גדי, וכן כי יתקנו את ים המלח "ונרפאו המים", (למרות שהוא מציין כי יישארו ביצות עם מלח, זה מכיון שאי אפשר שהתיקון יצור גם חסרון, והרי יש ענין ותועלת במשקעי ים המלח). והמקום ימלא "כל עץ מאכל" – כמוזכר לגבי גן עדן הקדמון[11]. וכן יואל המזכיר את נחל השטים, מתכוין לנחל בערבות מואב ששם השטים ממזרח לירדן (במדבר כה א, לג מט, יהושע פרקים ב ג). בודאי לא מקרה הוא שכל שינויי הטבע המוזכרים בקשר לאיזור ירושלים הם ממזרח לירושלים: הנחל יפנה מזרחה, הר הזיתים יבקע, וכך תיאורם של יחזקאל ושל יואל. הכוונה בכ"ז לכל איזור הבקע הגדול הוא עמק הירדן של ימינו. וזה כוונת יחזקאל (טז נג) "ושבתי את שבות סדום ובנותיה", לא לאנשי סדום, אלא למקומה של סדום.

לא בכדי צויין כאן ים המלח, שהוא המקום הנמוך ביותר בעולם. מה שמצדיק את השם "גיא" הינום לכל הגיא העצום שנוצר בהתקללות הארץ. כך יהפוך המקום הנמוך והשפל ביותר בעולם, שהוא גם המקולל ביותר, "גפרית ומלח שריפה כל ארצה", בחזרה לגן ה' ושוב לא יהיה עמוק ושפל כל כך. כך גם הנבואה על עמק עכור שייהפך לפתח תקוה (הושע ב יז, וישעיה סה י) מתכוונת לעמק עכור בו נרגם עכן (יהושע פרק ז) שהיה ע"י יריחו.

ויש לשים לב גם כי עמק הירדן הוא קו תפר שבין ארבעה אקלימים: צפונו הוא עמק הכינרת ומקורות הירדן – כשארית גן עדן המקורי, רווי מים ופורה במיוחד. גם המעינות החמים המסמלים את הגהינום הינם מביאי תועלת ונחשבים עידון מיוחד. דרומו מדבר יבש, בקעה עצומה שמרכזה ים המוות המקולל. מזרחו – ערבה אין סופית, ארץ מרעה המאפשרת חיים אך אינה פוריה ואינה מיושבת אלא ע"י שבטים נודדים. ומערבו – ארץ טרשים, היכולה להיות פוריה, בהשקעה רבה. שם מקום השכינה – שמצבו הישיר תלוי בהתנהגותם של בני האדם.

ואכן בצורה זו התפלגו גם בני האדם: מן הצפון והלאה התיישבו הנהנתנים שאינם מבקשים אלא ליהנות מיופי ומתענוגים בכל מצב, הם בני אירופה[12]. מן הדרום והלאה התיישבו בני חם המקוללים, שאין להם לא רוחניות ולא גשמיות. ממזרח וממערב נחלקו בני שם: את ארץ המזרח הגדולה והמסתפקת במועט לקחו הבוחרים שלא להתמודד על הפסגה, המסתפקים ברוחניות המסויימת שבחרו להם, ובתנאים הסבירים שנותנת להם ארצם. ואילו בני שם שבחרו להתמודד על פסגת האנושות, על רוחניות מחייבת ובלתי מתפשרת, לקחו את הארץ התלויה בהם: גן עדן וגהינום תלויים לה מצדיה, בזמן שעושים את הנדרש מהם הארץ פוריה וכולה כגן ה', ובזמן שאין עושים זאת, הרי הארץ חרבה ומקוללת כגהינום.

ונהר הירדן מסמל זאת בעצם מציאותו, כשהוא פורץ ויוצא מתוך מערה כמתת שמים לארץ פוריה מאין כמוה, וכלה ונעלם בקול ענות חלושה לתוך ים המוות המקולל. כשבדרכו הארוכה הוא מתפתל והולך בין ארץ הבחירה, לבין ארץ הברירה. לכן למעבר הירדן ישנה משמעות סמלית כל כך, והוא מוזכר בספר דברים ויהושע עשרות פעמים (וכן במלכים). בני ישראל נכנסו לארץ דוקא מבקעת הירדן, למרות שהגיעו מן הדרום.

מעבר הירדן היה טקס מיוחד, וכן נכרתה שם ברית והוצבו אבנים שעליהם נכתבו דברי התורה. שני עברי הירדן הם בעלי משמעות. מיד עם הגיעם לישראל כורתים בנ"י ברית דוקא בין שני הרים, מערבי ומזרחי (גריזים ועיבל), ונותנים ברכה על ההר המערבי (גריזים) ואילו על המזרחי מזהירים בקללה[13]. ואכן משני עברי הירדן נצבו במשך מאות שנים כל קרובי ישראל: עמון מואב ואדום, והיו שבט אפו של ה' כלפי ישראל. ומיד עם חרבן ממלכת ישראל נשמדו גם הם – מכיון שלא היו אלא שבט אפו של ה' ותו לא. כמו שהאריכו הנביאים לחזות עליהם. והיסטוריה זו שבה על עצמה כאשר היום שבט אפו של ה' ניצב גם הוא מעבר לירדן ומאיים על ישראל.

ומעניין כי העיר המרכזית בעמק הירדן – יריחו, נחשבת כעיר העתיקה בעולם ע"פ החפירות הארכיאולוגיות[14]. היא עצמה מקום פורה עמוס תמרים, בלב אדמת מדבר מלחה. ודוקא היא, הכיבוש הראשון של בני ישראל, הוחרמה ע"י יהושע בן נון, כדי להיות הסמל ההפוך מירושלים, יריחו שבעמק תסמל את הגהינום ואת החרבן שמביא החטא בארץ הקדושה, וירושלים מעליה, תסמל את גן העדן שנהיה ע"י עמלם של ישראל. ודוקא חיאל בית האלי שלא הכיר בקדושת ירושלים הוא שבנה את יריחו.

אפשר שאף העיכוב הגדול של מאות שנים בו נמנעו בני ישראל מלהתיישב בירושלים, אף שכבשוה מיד עם הכניסה לארץ (שופטים א), גם הוא דוקא מכיון שנחשבה כפתחו של גהינום. ומשום שידעו על ערכה הגדול בימי קדם ועל הקללה הרובצת על המקום לכל מי ששרוי בחטא. פחדו להתקרב אליה מחשש שמא יגרום החטא. בימות יהושע כשחשבו ש"לא נפל דבר מכל הטוב" כבשוה במטרה להתיישב בה ולקדשה. אך מיד לאחר מכן כאשר כל אחד התיישב תחת גפנו ותחת תאנתו, ולא כבשו את הארץ הנשארת, ולא התאחדו למטרה אחת. לא היה מי שיטול על עצמו משימה זו. ודומה שאפילו יושב ירושלים היבוסי ידע על יעוד המקום, שהרי מיד עם בקשת דוד את מקום המקדש אמר: "ראה נתתי הבקר לעלות והמוריגים לעצים והחטים למנחה הכל נתתי" (דה"א כא) "ויאמר ארונה למלך ה' אלהיך ירצך" (ש"ב כד כב).

ייתכן כי רעיון הנחל שיפרוץ בעתיד מבית ה', קשור בנחל הגיחון שהיה בירושלים. אחד מארבעת נהרות גן עדן הקדמון הוא נהר הגיחון (בראשית ב יג). ואולי יש ביניהם קשר, הגיחון המגיח מדי פעם, מסמל את המצב הזמני, בו עדיין אין נהר הגיחון יוצא ופורץ כנהר הירדן ממערת פמייס, אך הוא רומז לעתיד לבא, בו יהפכו מימיו לנהר עצום ורב.

ההבטחה לשבת בסוכות עורו של לויתן קשורה לכתוב בספר איוב: "תמשך לויתן בחכה.. התשים אגמון באפו.. התמלא בשוכות עורו". איוב ברצותו לתאר את גדולת ה' ע"פ הטבע מתאר כיצד הבורא משך את הלויתן בחכה (או: יכול למשוך את הלויתן בחכה)  וכיצד עשה מעורו סוכות (מה שמעיד על הגודל של גופו ועל הכנעתו הגמורה). לעתיד לבא כשישוב התיקון ונצחון ה' על כל ברואיו תתבטא ההכנעה הגמורה בהשמדת הלויתן ועשיית עורו לסוכות שכל אחד יוכל לשבת בהם. (בב"ב עה מוזכר שגם יאכלו מבשרו, והביאו מקרא של "יכרו עליו חברים" באיוב שם, אבל הוא גם מפורש לגבי העבר על לויתן "תתננו מאכל לעם לציים" (תהלים עד יד). ואפשר שגם זה יסודו במציאות שאירעה, וענינו כנ"ל).

לפי זה ההסברים הסמליים והדרשניים אכן נכונים, שהרי אין לנו שום ענין לשבת בסוכת עור אסקימואית, וכפי שהסביר הרשב"א בפירוש ההגדות (ב"ב עה) ובעל מדרש הנעלם פ' פנחס. אך יסודם במציאות היסטורית ולא בתורות סימבוליות. כל תיאורי העתיד לבא הם בבואה של ימי קדם, ועיקר כוונתם היא תיקון העולם[15].

וראה צפניה (ג ט) "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'.. אסיר מקרבך עליזי גאוותם ולא תוסיפי לגבהה עוד", ואפשר שזו מעין חזרה למצב שלפני מגדל בבל שכולם ידברו שפה אחת ולא יוסיפו לגבהה עוד, ובמלה פוצי הנזכרת שם רמז ל"ויפץ אותם.. משם נפוצו כל משפחות האדמה".

בכל זה הכוונה להראות כי הסיפור שבבראשית הוא סיפור היסטורי לכל דבר עליו מעידה האנושות כולה, וגם הרעיונות הדתיים שביהדות תלויים במציאות היסטורית ידועה, בכללי התהוות ההיסטוריה – אריכות בנושא הזה ראה בחיבור 'הנבואה'. התנוונותם של 'בני האלהים' אירעה בעקבות הימשכותם אחרי הנאות, ועזיבתם את עשיית הטוב. ואכן, בימינו, מעט הטוב שהאדם עושה במשך חייו הוא מכח צרות וקשיי חייו, הזדקנות והתבגרות, וחוסר טעם בהנאות העולם. התקוה של האנושות היא תיקון ההימשכות אחר ההנאות, בכדי שיחזור העולם למצבו הראשוני.

סטינו אמנם מן הנושא של התנגשות אמיתות מודרניות עם סיפורי התורה, אך מן הנחוץ היה לדון במשמעות של ההבטחות והאמונות שקבלנו מהנביאים, ולהראות שגם הן נעוצות במציאות היסטורית. וגם הבטחות הנביאים לעתיד הן יסוד נאמן ללמוד ממנו על ההיסטוריה של ימי קדם[16].

הערות:

[1]אנצ"מ ערך יהועדן, מאדם עד נח עמ' 59. את 'גן עדן' כמקום פורה ודשן על פני האדמה, מפרשים גם הרמב"ן בשער הגמול, והרמב"ם בפירוש המשניות סנהדרין פ"י.

[2]"האגדה האמורה של חז"ל שהיה הנחש דומה לאדם בצורתו ובקומתו, מתאימה לציורים שבחותמות מיסופטומיות אחדות, המראים דמותו של יצור מורכב, שחציו נחש וחציו בן אדם" (אנצ"מ ערך נחש. ראה קאסוטו פרשת נח על חותם מלפני כששת אלפי שנה המראה אדם ואשה כפופים כנושאי אסון ונחש ביניהם). "בחלק ממשפחות הנחשים מצויים שרידים של חגורת גפיים אחורית" (אנצ"מ ערך נחש). מאובני נחש קדום שנמצאו בישראל מראים כי לנחש היו רגלים אחוריות (פורסם בתקשורת ב30/9/07 מתוך המוצגים בכנס הבינלאומי לחקר המאובנים בראשית אוקטובר 1997). לענין דיבורו עם האדם כותב האברבנאל כי "הנחש לא דיבר, כי לא איש דברים הוא, ולא כתוב ויפתח ה' את פי הנחש, רק היתה רואה אותו עולה בעץ הדעת", רד"צ הופמן כותב כי הנחש היה כעין חיית בית וע"י קולותיו ורמזיו שח עם האשה. והמהרש"א סנהדרין נט: כותב כי הנחש היה ממוצע בין אדם לבעל חי.

יתכן כי יש קשר בין יצור זה שעלה מן הים בסיפור הבבלי, ובין בנות האוקינוס היווניות, הסירנות ובתולות הים (ולדעת רש"י בכורות ח. הם מוזכרים גם בתלמוד), שהמכנה המשותף לכולם הוא יצור ימי שיש לו בבואה אנושית, וגם בבואה של אינטליגנציה. גם הכרובים שהם שומרי גן עדן (בראשית ג כד) עליהם נאמר "וישכן שם", משמע שהמדובר ביצור ששכן באיזור ועל ידי כך נמנעו בני אדם מלהתקרב. מזכירים את כלבי זאוס המכונים גם הם כרובים, היו אלו יצורים בעלי ארבע רגליים אך נבונים ששמרו על אוצרותיו של זאוס.

ובכל אופן גם בתקופה ההיסטורית היה מצוי יצור מעופף שנחשב גם הוא לנחש ושמו שרף, השרפים פגשו את ישראל במדבר (במדבר כא) ונחש הנחושת נעשה בצורת שרף, (שרף הוא יצור מעופף ישעיהו ו ב, יד כט, ל ו), אין פלא שבימי חזקיהו עבדו לו (מ"ב יח ד). גם הרודוטוס מספר על נחשים מעופפים שנודעו בימיו (ב75 ג109), בימינו מצוי בדרום אמריקה נחש דואה הפותח כמין מוטת כנפיים ודואה מעץ לעץ.

[3]אין זה משנה שבאותו הערך עצמו כתוב: "האופק הגיאוגרפי של עם ישראל וידיעותיו על עמים וארצות היו בכל דורות רחבים ביחס לתנאי הסביבה והתקופה".

[4]ובאמת המיסופטומים הקדמונים חשבו את בבל לארץ הקדושה, שהרי זה שמה "בב אל" שער השמיים, אבל יעקב אבינו הרואה בחלומו את שער השמים מעל לארץ ישראל, נבהל ואומר : "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים". אכן נודע הדבר!

[5]בשירת האזינו נאמר (לב לב): "כי מגפן סדם גפנם ומשדמת עמרה ענבמו ענבי רוש", ומזה דרש ר' יהודה (בב"ר טו ז) שהעץ ממנו אכל אדם בגן עדן היה גפן. ר"י לא הסביר כלל מהו ההקשר בין פסוק זה לבין גן עדן, אך כנראה גפן סדום היתה ידועה כמקוללת, וסימלה את קללת האדם.

וכן מעניינת האגדה כי בני ישראל התעכבו במדבר ארבעים שנה, מכיון שבעת יציאתם ממצרים עדיין היו העצים בכנען "אילנות ישנות מימי נח", והמתין הקב"ה כדי שיקוצו אותם הכנענים ויטעו חדשות (קהלת רבה על קהלת ג יא).

[6]לכן מענין מה שמסרו חכמים כי "הגרגשי ברח לאפריקה", ואכן בצפון אפריקה נמצאה כתובת "אנו האנשים שנסנו מפני הלסטים יהושע בן נון", על כתובת זו מספר ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס, וכן מעידים עליה גם ההיסטוריון יוחנן מאנטוכיה, וסווידאס במילונו, יוחנן לוי עולמות נפגשים ביאליק תשכט' עמ' 60). הכתובת נכתבה בלשון הפיניקית, ואנשי המקום דברו פיניקית בזמנם. כך גם בסנהדרין צא. מוזכרת מסורת על שבט כנעני באפריקה בימי אלכסנדר הגדול. מעניין כי הגרגשי נס עד אפריקה הרחוקה ולא מצא לו מקום בין השטחים הגדולים של עבר הירדן או אסיה הקטנה, אין זאת אלא שכבן חם חזר אל אחיו ואל מכורתו.

[7]ויש לומר שכל זה בכלל מאמר ר' יצחק (ילקוט שמות יב') שהיה ראוי להתחיל את התורה מהחדש הזה לכם, אבל כל מעשי בראשית כולם מצדיקים את שיבת בני ישראל לארץ שנתקלקלה, המקיאה את הגוי החוטא, בכדי לתקנה. וכל באי עולם ידעו שכשזרע אברהם יצא ממצרים, ברור שכוונתו לשוב לארץ אבותיהם ארץ כנען, שהרי כבר בקריעת ים סוף "נבהלו אלופי אדום, נמוגו כל יושבי כנען" (שמות טו). וכן יוסף כבר קורא לכנען "גונב גונבתי מארץ העברים" (בראשית מ טו).

[8]בממצא הארכיאולוגי שהעלו החופרים בבאב אדרע היושבת סמוך ללשון, מצאו בית קברות גדול ומקום פולחן מימי סדום וחברותיה (אטלס דעת מקרא עמ' 72) בית קברות זה הינו בן אלפי קברים (לפי אומדן לפחות 20,000 קברים!) ובודאי אינו שייך רק לישוב הדל שנמצא באיזור, בפרט שבית הקברות שייך לשכבה קודמת יותר, כן נמצא באיזור מקדש נטוש ומטמון נטוש (התנ"ך האבוד, עמ' 44). המקום היה פורה ונחל גדול השקה את המקום כפי התיאור בבראשית "כולה משקה כגן ה'", ובאופן פתאומי שינה הנחל את כיוונו (שם עמ' 46). סימנים נוספים לשינויים הטופוגרפים: בתקופת הברונזה התיכונה גידלו באיזור זיתים, הצורכים מים רבים, בראש תולילת ע'סול נמצאה אבקת פרחים של צמחי נחל כמו גם  שרידי חלזונות שמקום גידולם בירדן בלבד (מקרא וארכיאולוגיה עמ' 168).

[9]רבי יונתן איבשיץ כותב: "ואמצע כדור הארץ מלא אש ומים ומזה דעת רבים אשר נולדו חמי טבריה", (יערות דבש, ב' ז').

[10]אבל בנביאים כינו מקום הרשעים לאחר מותם "שאול", דוגמא לצרות ויסורי השאול נמצא בתהלים "מצרי שאול מצאוני" (תהלים קטז ג). ובאמת כשמנו חכמים שמות עונש הרשעים לא החשיבו כלל את הכנוי המאוחר "גהינום" שאינו במקרא כפשוטו: "שבעה שמות יש לו לגיהנם ואלו הן שאול, ואבדון, באר שחת, בור שאון, טיט היון, וצלמות.. והא איכא "גיהנם"? גיא שעמוקה בגיא הנם". (ערובין יט.). וכן עדיין שגור הלשון הקדומה במס' כלה רבתי ד יח "הכל של הקב"ה ולא נתנו אלא לנסות את הבריות שתטול ג"ע חלקה ושאול חלקה", ואולי זה מאמר קדום עוד קודם לשם גהינום. "גהינום הוא כינוי על עונש הרשעים" (רמב"ם פירוש המשניות סנהדרין פי"א).

[11]יחזקאל מזכיר בעיקר את החלק הדרומי של בקעת הירדן שהוא מדברי, ומהזכרתו של עין עגליים שהוא בארץ מואב, שם העיר עגלת – ישעי' טו ה, ירמיה מח לד, והוא מחוז עגלתין המוזכר בתעודות מדבר יהודה, כנר' גם מקור השם עגלון, יש ללמוד שהכוונה לרפואת כל ים המלח עד צדו המזרחי.

[12]ויש לשים לב כי ירבעם בן נבט העמיד את שני עגליו דוקא במקום זה של מקור הירדן, הנחשב כגן עדן. (ומעניין לציין כקוריוז כי גם בימינו ישנו רק מקום אחד המכונה כינוי עממי "גן עדן", בישראל, – בתל אל קאדי – דן ההיסטורית).

[13]בחירתם של ערים אלו היא כנראה משום ששכם היתה בזמן גלות מצרים מרכז של עברים הקרובים לבני ישראל כמבואר במקראות בכמה מקומות, לכן באו בני ישראל ישר אליה. וכך מתארים גם כתבי אל עמרנא את מלך שכם ככורת ברית עם ה'עפירו'. ראה: 

[14]כך מראה ק. קניון חופרת יריחו, בספרה "חפרנו את יריחו", כן ראה אנצ"ע ערך חפירות כרך ג' עמ' 236. וכן "ויהי בונה עיר" (בראשית ד יז) נאמר בתורה על תקופה זו (האלף הד' לפנה"ס).

[15]וכן השוו חכמים בין העבר ביציאת מצרים לגאולה העתידה, מכילתא דרשב"י פ' בא לד', ושם פ' בשלח ד"ה ויסעו, עי' פסחים קיט.

[16]כך על תולדות הירח למדנו מנבואת ישעיהו (ל): "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים". המגלה לנו כי מוצאו של הירח הוא מכוכב גדול יותר, (ראה ישעיה ס יט והלאה).

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of