נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ההיסטוריות של המונותואיזם בישראל

הוכחות היסטוריות להיותו של המונותואיזם הבסיס הראשוני לאמונת ישראל משחר ימיה

"אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים! … לא יהיה לך אלהים אחרים על פני! … כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ!", הדברות האלמותיות האלו לא נודעו ולא עלו על דעת שום אדם על במת ההיסטוריה, עד לאותו יום בו התגלה ה' לעמו. זו תמצית המונותואיזם, ה' הוא בורא כל העולם, הוא זה שיצר וגאל את עם ישראל, ואין שום משמעות לאל אחר על פניו.

קויפמן בספרו תולדות האמונה הישראלית, סוקר את כל המיתוסים האליליים הקדמונים הנמצאים בידינו למיניהם: היפנים, הסינים, הפינים, המצרים, הבושמנים, הבבליים, החיתים, הכנענים, הפרסים, ההודים, השומרים, האשורים, היוניים, הגרמניים, הרומיים, הדרום אמריקאיים, האוסטרליים, האפריקנים, הפולינזים, המכסיקנים, הפיליפינים, (הגנוסיים), ועוד ועוד. כפי שתורגמו כתביהם בידי הארכיאולוגים והמומחים לדבר בעולם כולו,.לסיכום קובע הוא מכנה משותף לכולם:

אין בין הדתות האמונות והמיתוסים הקדמונים ויכוח בדבר השאלה מי ברא את העולם- את בריאתו הראשונית המהותית, מי הוא מחוייב המציאות, מי מעל הכשפים החלומות הניחושים, מביא אותם וקובע את חוקיהם, ומי מסדר את הכוכבים על אותותיהם האסטרולוגיים, ומי יכול לשלוט בכל האלים. לא רק שלא שרר ויכוח גם שום גורם לא התיימר לדבר על ישות זו או לטעון שקיימת ישות כזו, לטעון על קשר עמה, על ידיעת רצונה וכל כיוצא בזה. תחום זה של קביעת חוקי העולם לא בא לכלל דיון.

כולם ללא יוצא מן הכלל מתארים את האלים כנולדים מתוך הויה הקודמת להם, מתים, אוכלים, מתאוים, חוטאים, ונענשים. ובמקביל מתארים את הכישוף, החלום, הנחש, האסטרולוגיה, ה"גורל", ושאר ענפי המאגיה כאינם מתייחסים לאל ספציפי, והאלים עצמם יש להם מה ללמוד מאמצעיים אלו, חלקם בקיאים בהם, ולעתים הם מתלמדים זה מזה. לאלים כולם קדמה איזו הוייה קדומה להם ושולטת בהם – שמעולם לא הוזכר דבר על הכח היוצר אותה[1]. גם האלים כפופים לחוקי הטבע ברמה זו או אחרת. (ע"כ תמצית מדבריו).

עובדה היא שדוקא בקרב העם הקטן והלא מצליח במיוחד משום בחינה -כלכלית מדינית צבאית וכדומה, בנגוד לשאר תרבויות הענק המונומנטליות שעצמתן הקיפה עולם, התפתח המונותואיזם כתורת עם וקנה שביתת עולם בקרבו באופן מוחלט. ואלו בשום תרבות אחרת לא התפתח דבר מקביל, או אפילו כתנועה בעלת משמעות כל שהיא, ועובדה זו קובעת כי המונותואיזם הוא יצירה ישראלית יחודית. בפרט שבאמת לא הובא שום נתון ממקור אחר המזכיר דמיון אמיתי למונותואיזם.

האלילות עסקה בכחות שחשבה אותם למוחשיים וכפופים לכללים המוכרים, ולא בהויה העליונה. ואילו ביהדות להיפך: אין מדובר אלא על הבורא הראשון אדון כל העולם, אין שום מיתוס ולא שריד מיתוס בהווייתו. לא יוחסה מעולם לאלהי ישראל בשום ספר מספרי המקרא כפיפות לכלל כל שהוא, הוא אינו זקוק ואינו מתאווה לדבר, אינו נולד ואינו מת, אינו חוטא ואינו נענש, אינו פרה ורבה, אין בו הבחנה מינית, אין שום כח המאיים עליו או היכול לפגוע בו. לא בספורי בראשית ולא בשירת דבורה, ואין במקרא שרידים של תקופות בהם היתה האמונה אחרת[2].

האלילות פתחה תמיד בהתהוות האלים לידתם, והולָדָתם, נישואיהם, חטאיהם, ענשיהם, מלחמותיהם עם אחרים, תאוותיהם, וכו' וכו', זהו הבסיס והיסוד של כל האלילות כולה, וכל זה נעדר באופן מוחלט וחד משמעי מכל מקורות היהדות.

לאחר מתן תורה אנו רואים את המונותואיזם בצורה ברורה ובלתי ניתנת להכחשה. כיצד? לו היתה בעם ישראל או בחלקו אמונה אחרת שונה מן המונותואיזם, הלא דחייתה היתה כרוכה בהכרח באיזה שהוא תהליך בעל רקע אידיאולוגי: מלחמה, פולמוס, ויכוח, ביטול, לעג. זוהי ללא ספק מלחמת הדת הגדולה שידעה ההיסטוריה! אך המציאות היא שאין במקרא כולו (הנלחם בחלקו הגדול נגד עבודת האלילים) ולו משפט אחד אשר נוכל לפרש אותו כויכוח או התפלמסות עם אמונה עממית שונה מן המונותואיזם. אם היתה מלחמה במיתוס האלילי, באמת של האלילות, היא לא התקיימה בתקופת המקרא, משום שאין לה זכר ולו הקלוש ביותר בכל המקרא כולו. המקרא אינו נלחם אלא במימושו של האיסור לעשות מסכה או פסל, איסור טכני שהדוגמא הקלאסית לו היא חטא העגל – צלם ודמות המגלמים את "אלהי ישראל אשר העלוהו מארץ מצרים" (שמות לב ח, מ"א יב ח), צלם ללא מיתוס וללא שום סרך אלילות. התורה מצוה לשבר את הפסילים ולכרות את האשרים, היא איננה מנסה אפילו לדון במשמעותם של הפסילים האלו שאינם אלא אחד מאפני הפולחן לאלים עצמם, התורה אינה מציגה את האמונה העזה החיה והקיימת של כל באי תבל באלים ובמעשיהם, ואפילו לא כקוריוז לשם ליצנות ממנו, היא אינה אוסרת את האמונה הזו ולא מתווכחת עמה, היא רק מצוה לאבד פיזית את הזכר לאלילות, את האמנות המתועבת.

התורה והנביאים אינם שוללים בשום מקום את האלים כמציאות קיימת, התנ"ך (החל מכותבי הספרים, הנביאים, המלכים, השרים, ועד עמי הארצות, המורדים, והרשעים) מתנהג כמי שאיננו יודע כלל שיש מי שחושב אלים למציאות קיימת. התורה והנבואה אוסרים על עשיית דמות חמרית – גם לצורך עבודת אלהי ישראל (כל פסל הוא "אלהים אחרים" אף אם הוא לה' – שמות לב א, ד, ח. תהלים קו ח. נחמיה ט יח. מ"א יב כח. יד ט. דה"ב יג ח. ועיקר האסור היא עשיית הצורה והצלם), האלילים מוכרים לפי העמים העובדים להם, אך אין אפילו מקום אחד בו אליל משתייך לחולש על כח מסויים, כמו שמצאנו בכל העמים האחרים, אין הבדלה מינית בין האלים (למשל: "עשתרת אלהי צידונים" (מ"א יא ה, מ"ב כג יג), כל מהותה של עשתרת היא היותה קדשה ואלילת הפריון), העבודה לאלים מתוארת כעבודה לצבא השמים, למרות שאין צבא השמים אלא סמלים של האלים, בעיני העמים.

הנביאים הם שנלחמו בעבודת האלילים, האם באמת היתה מלחמה זו גם במצע של האלילות? עיון בנביאים מגלה שלילה מוחלטת של אפשרות זו. עמוס, שלפי אחת ה'דעות החדשות' היה הראשון שהגיע למונותואיזם מוחלט, אינו מזכיר בכל כתביו כלל מלחמה זו. הושע נלחם בעבודת עצבים (ד יז) ישראל שואל בעצו ודורש במקלו (ד יב) עושה עגל מסכה מכספו מעשה חרשים (יג ב) ואינו מבין כי חרש עשהו ולא אלהים הוא (ח ו), המטרה היא: ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו (יד ד). ישעיה מתריע על האלילות: למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעותיו (ב ז) ביום גלוי ה' ישליך האדם את "אלילי כספו ואלילי זהבו" (ב יב). גם מיכה אינו יודע אלא פסילים ועצבים והשתחואה למעשה ידיים, כלשונו. ירמיהו יודע עבודת עץ ואבן (ב כז) פסילים והבלים (ב ה ח יט) האלילים הם אלהים אחרים שישראל לא ידעום ולא באו בבריתם לכן עבודתם היא בגידה (יב י, טז יג, יט ד) "היעשה לו אדם אלהים" (טז יט). בישעיהו אריכות רבה על חרש העצים אשר חציו שרף באש ושאריתו לאל עשה.. "אומר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם" (חבקוק ב יח). ירמיהו מתאר "ותנאף את העץ ואת האבן" (ג ט) שזהו בסיס לכל תיאורי הע"ז אצלו כזנות. כל הנביאים כולם במלחמתם הגדולה נלחמים בסטיה ובגידה, בהקדשת עצמים מעץ ומאבן, במקום לעבוד רק לאלהי ישראל. הם מזלזלים לועגים ומאיימים בכל הקשור לכריעה לפני כסף וזהב, אבל אינם מזכירים דבר מהאפשרות שאל רוחני הנמצא 'בשמים' יכול להרע או להיטיב, או יכול לפרות ולרבות להתקוטט ולרדוף תענוגות. לא בשכנוע, לא בלגלוג, לא באיום, ואפילו לא בשלילה או באסור, אין אסור להאמין במיתולוגיה, משום שהיא אינה קיימת בעיני היהדות. אין שום משמעות לכל הלגלוג על העץ שאינו יכול לדבר לא ישמעון ולא יריחון (החוזר בכל ספרי התנ"ך כאמור, גם בתהלים, דניאל, ועוד), כשיסוד העבודה הזרה הוא משתאות האלים, אהבותיהם, וקנאותיהם[3]. התוכחות גם בנויות על ההנחה המוסכמת שהאל אינו נהנה מן הקרבנות, השאלות הספונטניות "למה לי רוב זבחיכם", או "שבעתי עולות אילים", אינם באות לשכנע מישהו שבאמת האל אינו אוכל, כי מי שאכן מאמין בזה, לא יסתפק במין שאלה רטורית שכזו בכדי לסתור בה את יסודות אמונתו.

המקרא אינו נלחם אלא בפטישיזם, צורת חיים המשאירה מקום לצלמים פסלים ודמויות, אך לא עבודת אלים ממשית. פטישיזם יכול להיות השפעה או ספיגת תרבות זרה, ויש בו ריח אלילות, אבל בשום אופן אינו מייצג אידיאולוגיה אלילית.

כל דברי הנביאים וחזונם, מראים כי המונותואיזם לא "צמח" מתוך דבריהם, אלא היה המצע שבו צמחו דברי הנביאים. ובמשפט אחד כותב קויפמן (כרך ג' עמ' 112):

"הושע – אין זו ראשית, כי אם שיא"[4].

הנביאים אינם יכולים להיות יוצרי המונותואיזם משום שאינם עוסקים בשאלה זו. אלהי ישראל נתפס בכל המקרא כולו כאלהי כל ההוויה כולה, בדברי כל הנביאים הסופרים המדברים על כך אין שום רמז של חדוש או שכנוע לגבי שאלה זו, אפילו לא משפט או מלה אחת יכולים להיות בסיס לכך שהיה מי שלא תפס את האלוהות כך (גם היהודים שחטאו בע"ז, לא הכחישו את קיום או את אחדות האל, הם רק בגדו בו), אין לפנינו את צמיחתה של אמונה זו, אלא את עובדתה. כשם שאי אפשר לתפוס את איינשטין כממציא חוק המשיכה, משום שכל מחקריו התבססו על חוק המשיכה, אך לא נגעו כלל בשאלת חוק המשיכה.

העובדה הברורה היא שבכל המקרא כולו אין זכר לאלילות המיתולוגית ולמלחמה בה, כשם שאנו יודעים על המלחמה בבמות משום שהיא היתה[5], כך איננו יודעים על המלחמה באלילות עצמה משום שלא היתה (בתקופת המקרא). שתי עובדות אלו הן מעצם הוויתו של עם ישראל מראשית קיומו בארצו, ואך ורק שלו, ואין להם שום הסבר טבעי אחר. אין ספק שלא היה אפשר לנצח את האלילות בלא להתיחס אליה כלל, ומכאן שהנצחון היה בראשית ימי עם ישראל, ולא באחרית ימיו על ארצו.

אין שום אליל 'ישראלי', אם היתה עבודת אלילים היא היתה פזילה החוצה, אבל התרבות המקורית הישראלית לא מכירה ולא יצרה שום אל מלבד אלהי ישראל.

העובדה כי שם ה' שהוכרז עליו "ה' הוא האלהים" הוא שם אלהי ישראל מקדם, מוכיח שאלהי ישראל מקדם לא נתפס כאל בין אלים, שאם כן היתה אמונת המונותואיזם צריכה להילחם באל זה, ולא להכריז עליו בלבד, שהכרזה זו חסרה את העיקר של מהותו.

הנביאים בכל מקום מציגים את העם כדוגל בשם אלהי ישראל ויחודו, והם מוכיחים אותו אך ורק על חוסר הבנה של ההשלכות, הושע אומר (ח): "אל חכך שפר כנשר על בית ה' יען עברו בריתי ועל תורתי פשעו לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל זנח ישראל טוב אויב ירדפו הם המליכו ולא ממני השירו ולא ידעתי כספם וזהבם עשו להם עצבים למען יכרת[6]", ירמיהו אומר: (ח) "איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו אכן הנה לשקר עשה עט שקר ספרים". מיכה: (ג יא) ״ועל ה' ישענו לאמר הלוא ה' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה".

דברי ישעיהו המפורסמים: (א) "לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה" מראים כיצד העם סבר לתומו כי הוא עובד את אלהיו כראוי, וישעיהו הבהיר להם כי עבודת הלב היא העיקר. בפרק ה' הוא אומר: "האמרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה הוי האמרים לרע טוב ולטוב רע.. הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבנים". האנשים שעליהם הוא קובל אינם מייצגים אמונה שונה, לדעתם הם החכמים והנבונים והם המצפים להתגלות קדוש ישראל ולעצתו. וכן עמוס כבר מוכיח את העם: "המתאוים את יום ה'" (עמוס ה יח), הנביא הסופר הראשון לא בא ללמד את העם שיום ה' עתיד לבא, הוא בא להוכיח אותם כי לצפות ליום ה' מבלי לתקן את המעשים, זו לא הדרך.

עובדה זו מורה שהמקרא אינו שייך לתקופה בה שלטה בעם האמונה האלילית והיה צורך להילחם עם אלו שהאמינו במיתולוגיה האלילית. וכן לא קלט רעיונות אליליים. האמונה הישראלית בתקופת המקרא אינה פרי עיון של יחידים, אלא אמונת העם המקבילה לכל שאר העמים שאמונותיהם היוו חלק בלתי נפרד מגרעין העם. ואמונת העם באה מכח מהפכה שהביאה לשינוי יסודי בתפיסת העולם. זהו מתן תורת משה.[7]

חוקי הדת בישראל

הבדל יסודי יש בין חוקי תורת ישראל לבין כל החוקים המקבילים, כל החוקים הידועים לנו מן העולם העתיק הם חוקים פועלים או חוקים סימבוליים. החוקים הפועלים מטרתם להיטיב או למנוע רע, והחוקים הסימבוליים מטרתם כשמם, לסמל אמונות שונות. גם את חוקי תורת משה ניתן לחלק על פי אבחנה זו. אך כאן עוברת תהום בינה לכל שאר החוקים.

החוקים הפועלים הקדמונים אינם בשום מקום צווי אלהי, הם מטיבים לאלוה, או לחלופין דוחים ומונעים אלים אחרים, האל אוכל את הקרבנות, קיום החוקים מחזק את כחו, קיום החוקים מביא את השפע בכח מאגיה טבעית, אי אפשר לקבוע בצורה מוחלטת שאין שום חוק פועל היוצא מגדר זה, אך זהו ודאי כלל גדול במצוות ובחוקים האליליים. חוקים אלו גם במדה שהם רצון האלהים, הם יצירת והבנת בני אדם, ולו גם תהיה הבנתם ע"פ נתונים ששמעו מהאל בכבודו ובעצמו. כן החוקים הסימבוליים מסמלים אירועים שעברו על האל, ביום שהכריע את מתחריו, בצורה שהתאושש ממחלתו, וכך הלאה, הרוב המכריע של החוקים האליליים תופסים את החוק והמעשה המקודש כמקביל לאלים, לחוק כח, ולאל כח, קיום המצוות והחוקים הוא איחוד הכחות, כחו של האל משתנה ומוגבל, וכחו של החוק והמעשה המקודש גם הוא אינו בלתי מוגבל, המצוות והפולחן מחזקים את הצד הרצוי.

לעומת זאת בחוקי תורת משה, אין אפילו חוק אחד המנומק כמסייע לאל, ואין אף חוק המנומק כמזכיר אירוע שעבר על האל, המצוות כולם הם רצון אלהים[8].

גם לכשנמצא דמוי בפעולות המצוות לפעולות מפורסמות בימי קדם, הרי שאינו אלא מסמל את טבעי בני אדם שהם בסיס לכל חוק והתנהגות. בתורת משה ובנביאים לא נזכר מעולם חוק בעל משמעות אלילית. לא כחוק נוהג, ולא כחוק שאי מי ניסה להנהיג, או כחטא, ויכוח, מלחמה, או מנהג עתיק. אין ולא היה ביהדות מאז היותה לעם היודע את עצמו, חוק או חוקה ששרשיה היסודים וסבותיה לא ינקו מהאידיאל החדש הישראלי.

עדויות היסטוריות – תקופת נביאים ראשונים

עדות מונומנטלית היסטורית לעובדה שהאמונה הראשונית של ישראל היתה מונותואיסטית ללא שום אלילות, היא העובדה כי לאורך כל ספרי נביאים ראשונים מתברר לקורא היטב שלא היתה כלל אלילות בישראל.

בכל התקופה המתוארת יפה ובפרוטרוט לאורך שני חלקי ספר שמואל ובספר מלכים: בימי עלי, שמואל, שאול, דוד, והלאה, לא נזכרת ולו פעם אחת מציאות של עבודה זרה בישראל.

הכתוב מבקש טעם לגורלו של שאול ותולה בו חטאים שונים, וכן בדוד, אך חטא אלילות לא נזכר כלל, שאול מקנא לה' ומסיר את האובות ואת הידעונים, אך עבודה זרה כבר אינה קיימת, גם דוד לא נלחם בשום מקום באלילות, גם לאורך כל תקופת ראשית המלוכה והמלוכה, למן שמואל ועד אחאב, אין אנו מוצאים שום אלילות בישראל[9], התקופה מתוארת על כל פרטיה וכל המעשים למיניהם. לאף אדם לא היה ענין או אפשרות להשמיט תיאורים רגילים הנמצאים פעמים רבות בכל הספרים שלאחר מכן של מלחמה באלילות כל שהיא, או פורענות שמוסברת כתוצאה מפעולות אליליות.

דוקא מן התיאור ההיסטורי הראשון של עבודה זרה בישראל יש ללמוד את האמת בנושא זה: המקום הראשון בו חזרה עבודת האלילים לישראל הוא בממלכת ישראל, לאחר שנים רבות: איזבל הצידונית אשת אחאב (שמצאה את מקומה זה מכח נסיבות מדיניות) נלחמה בנביאי ה' ויסדה פולחן בעל, העם פסח על שני הסעיפים כביכול כלא מתערב, אך שחיטת נביאי הבעל ע"י אליהו היתה לעיני ועל ידי כל העם. גם לאחר הריגת הנביאים נשארו עוד מאה נביאים במערה שנעלמו מעינה של המלכה, (ובהמשך ישנם כבר ארבע מאות נביאים). בנו של אחאב עוד בחיי איזבל "ויסר את מצבת הבעל אשר עשה אביו" (מלכים ב ג ב). בסופו של דבר איזבל המלכה לשעבר הושלכה לכלבים לעיני כל ישראל, ויהוא מכנס את כל עובדי הבעל לבית אחד "לא נשאר אחד אשר לא בא" וממיתם (מ"ב י יט), ובית הבעל הופך למחראות (מ"ב י כו). מה שמלמד כי תופעת הבעל של איזבל היה יבוא זר שלא הושרש בנפש העם פנימה והוקע עד מהרה. כל זה אירע בשומרון בלבד, ומכאן ואילך לא נזכרת שוב עבודת בעלים בישראל עד יום גלות הארץ! והושע מזכיר בזעם את "ימי הבעלים" (ב טו) כפי שהוא מזכיר את "ימי הגבעה" (י ט), שני תקופות אפלות בתולדות העם. גם בספורי הנביאים המפורטים שנמסרו לנו במלכים, המספרים בפרוטרוט את חייהם של אליהו ואלישע – בתקופת אחאב ולאחריה, אין אנו מוצאים שום עבודת בעל בשטח העממי.

אם נרצה לעמוד באמת על הרמה המוסרית בעם בתקופה זו עצמה, נזכור כי אחד החטאים הגדולים שנזקפו לדורות לחובת בית אחאב ולזרעו היתה הריגת נבות, מעשה שנעשה בעצם על ידי איזבל כשאחאב לא העלה על דעתו אפילו לעשותו, אחאב לאחר תוכחת אליהו קרע את בגדיו לבש שק וצם. מאורעות 'פעוטים' כאלו של הריגת אדם בעלילה לשם השגת נכסיו היו רווחים ביותר בכל הממלכות גם שנים רבות לאחר מכן, די לקרוא את ההיסטוריה של הורדוס, שהיה תלמיד קטן של רבותיו הקיסרים הרומיים, שלא לדבר על הפרסים והבבלים. גם ההריגה עצמה נעשתה על ידי הבאת שני עדים כדין התורה שהעידו על נבות שקילל אלהים ומלך, והריגתו מחוץ לעיר בשער כדין התורה, בעקבות הידיעה (הפיקטיבית) הזו על אדם שהעז לקלל אלהים ומלך נקראו הזקנים להכריז על יום צום ועצרה! (ומענין, מדוע לא העלילה עליו איזבל שקילל את הבעל?). כן יש רבות ללמוד מכך שאליהו רץ לפני אחאב עד באכה יזרעלה[10]. עבודת הבעל של אחאב היתה אמנם אלילות, אך לא היתה מחמת חוסר אמונה בה', אלא אמונה בכח נוסף, כדרך שמצאנו צורות רבות ושונות של אמונות טפלות בכחות מאגיים שונים גם בדתות מונותיאיסטיות, ולכן הוגדרה כפסיחה על שתי הסעיפים ובגידה ולא ככפירה.

ביהודה מצאנו בימי עתליה בת איזבל מקדש אחד לבעל וכהן אחד (מ"ב יא יח) שעם הארץ ניפצם מיד לאחר הריגת המלכה. ברית חזקיהו אינה כוללת ביעור ע"ז (מ"ב יח ד) מכאן מובן כי גם אביו אחז לא עבד ע"ז כמו שעולה גם ממלכים ב טז ג. מנשה הוא זה שהחטיא את ישראל בגלוליו, ומעשים אלו נתפסים כמעשה בית המלך (מ"ב כג ה). מנשה היה הראשון שהנהיג עבודת אלילים ביהודה, אך גם הוא קישרה עם עבודת ה' ואת כל שקוציו הניח בבית ה' (מ"ב כא א), מעשיו גרמו התקוממות והיה צורך למלא את ירושלים דם נקי פה לפה (מ"ב כא טז, כד ד). אך כל זאת הם מעשי דור אחד, בדור הבא יאשיהו כבר הופך את הקערה על פיה בחזרה.

גם בתקופת השופטים אין שום תיאור ריאלי של עבודת בעלים בקנה מדה, אף שמוזכר בספר שופטים כי חטא ישראל שבעטיו סבלו היה גם שהלכו אחרי הבעלים והעשתרות. יש כאן ראיה כללית של מסדר הספר ובלי ספק היו שחטאו בהתקרבות לכנענים ולמנהגיהם הפרוצים, אך אין כאן שום תעודה היסטורית המצביעה על איש או מקום הקשורים בעבודה לבעל, על עבודת בעל שבאה מתוך העם, שתפסה מקום בחלק מן העם. אין קביעה זו אלא סיכום של כל הסטיות שבודאי היו בשוליים, ואכן מוזכר במפורש פעם אחת בספר שופטים מזבח הבעל שנותץ ע"י גדעון (ולו היו עוד כמותו, מדוע לא מוזכר מה עשה עמם גדעון כשנהיה לשופט על כל ישראל, וגם הוצעה לו המלוכה?). לאורך כל הפרקים החיים שבספרי יהושע שופטים ושמואל וראשית מלכים אין שום מעשה הקשור בעבודת אלהי נכר של איש יהודי, הלא דבר הוא! בגידת ישראל בה' היתה מוטיב מרכזי שלא ניסו להעלימו אלא להדגישו שוב ושוב כאזהרה. ולו היו נביאים קדמונים שנלחמו והשמידו את האלילים, האם לא היה ראוי לספר את גדולתם? כל ההיסטוריה והמפלות בתקופה זו מוסברים אכן על ידי חטאים, אבל ע"י חטאים אישיים של המנהיגים, כאמור[11].

עצם הציון החוזר על כל המלכים שחטאו בחטא ירבעם בן נבט, מורה כי לא עבדו אלא את אלהי ישראל, העגלים של ירבעם היו רק סמל, (הם כביכול מרכבתו של האל ואמורים להיות מקבילים לכרובים שהם מלאכי האל, שגם להם רגלי עגל). חטא ירבעם היה אך ורק על האמור בתורה: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש ושם בסתר" (דברים כז טו)[12]. ככתוב: "ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם בן נבט.. וילך ויעבד את הבעל" (מלכים א יז לא). רוב תוכחות הנביאים הראשונים הם על חטאים שכאלו, חטא הבמות, מקדש בית אל, עגלי שומרון, וכיו"ב. ויוכיח יהוא שמסר את נפשו על השמדת הבעלים והעבודות הזרות בקנאות יתירה, אבל הלך בחטאות ירבעם בן נבט.

התיאורים ההיסטוריים מוכיחים כי ההכללות היכולות להשתמע מן הנביאים אינם אלא דרך הכללה ותוכחה, כדרך הנביאים בכל מקום[13], כשם שאין אנו משערים לעצמנו את כל הכהנים כבוגדים וכל השרים כחבר מנאפים שידיהם דמים מלאו כל העם כרוצחים ורוצצי אביונים שואפים לדם נקיים וחץ שחוט לשונם וכו' וכו'. התיאור על השחיתות המוסרית רב יותר מן האלילות, ואעפ"כ הכל מבינים כי המדובר על מקרים קיצוניים דרכם מוכיח הנביא את העם. גם חטא העגל מוצג כחטא של העם כולו, ובסופו של דבר מתים במגפה שלשת אלפי איש. החטא המוצג ביהושע (ז ז) כ"חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם ולא יכלו בני ישראל לקום לפני איביהם", אינו אלא חטא אחד של אדם אחד, עכן לקח והחביא חפצים מן העיר המוחרמת. יחזקאל האומר (כ יג) "בית ישראל במדבר.. את שבתותי חללו מאד", אינו מסתמך אלא על חטא של אדם אחד: המקושש. וכך הלאה בכל דברי הנביאים.

ישעיה ומיכה אינם מזכירים שום אליל מסויים, וכן עמוס והושע, אף שהושע מזכיר את עבודת הבעלים הוא מזכירה כנחלת העבר[14] (ב טו, יג א, ט י). מה שמלמד שלא היתה עבודה בעלת אופי מסודר בהשפעת עם כלשהוא או חברה מסויימת, אלא סטיה של ההמון הנובעת ממשיכה למאגיה, אותה אפשר לראות גם בימינו, הפחד הטבעי והפרימיטיבי מפני סמלים קוסמיים כל שהם. רק בתקופת מנשה אנו מוצאים את הנביאים מזכירים עבודת אלילים בשמה ובתארה (צפניה מזכיר את עבודת צבא השמים על הגגות (א ד), וכן ירמיה מזכיר את מעשי מנשה שריפת הבנים בתופת ועבודת צבא השמים (בפרקים ז ח ט ועוד עי' טו ט) ובמלכים ב כג ד הסוסים אשר נתנו לשמש ומרכבות השמש). אך בכלל היחס בנביא לע"ז לא כאמונת דורות בעלת בסיס מיתולוגי, לא ענין מסורתי בעם, אלא הידרדרות נבערת, אמונה כי מקלות ואבנים יכולים לדבר. אין כאן אלא רמש ושקץ, עץ ואבן, בלי יחס כלל לכך שבעיני העמים בעלי המסורת האלילית לא היו העץ והאבן אלא דמיונות ומזכרות של האמונה השרשית הקדמונית.

יחזקאל מספר על עבודה "בחשך איש בחדרי משכיתו", זוהי תופעת שוליים, ולא תופעה עממית. הסטיות האליליות היחידיות המתוארות, הם שמראות ומוכיחות כי האמונה המונותואיסטית היתה אמונתו הראשונית העממית והאיתנה של העם מעולם[15].

במקדש ירושלים לא היה שום זכר לדמות או לפסל, למרות שנבנה ע"י נכרים! בכל מקדש בעולם הקדמון היו חדרים לפעולות שונות של האל, ולו לפעולות מדומות, מקום למשפחתו, מקום לרחיצתו, ואלו מקדש ירושלים הינו מקדש מונותואיסטי מעיקרו. יש גם לציין כי תבנית בית המקדש הינה תבנית שאין לה מקבילה בעמים, בשום מקום לא נמצאה מקבילה הדומה לתבנית מקדש שלמה.

ברור כי לו היו אמונות עוברות מן העמים לישראל היו גם צורות עבודה ופולחן חודרות עמם, אך זה לא אירע.

להשמדת הבעל בישראל יש גם ביטוי ארכיאולוגי, בחרסי שומרון אנו מוצאים שמות המורכבים מן השם בעל, ואילו בחרסי לכיש כבר אין זכר לשמות כאלו. ומענין לראות כי גם בתעודות יב לא נמצא שום שם שכזה.

עדות ארכיאולוגית מעניינת ישנה גם למצוות השחתת הפסלים ושריפתם באש ככתוב: "מזבחתיהם תתצו ומצבותם תשברו ואשריהם תגדעון ופסיליהם תשרפו באש" (דברים ז). והנה בחפירות חצור, שנחרבה ע"י הכובשים הישראליים בתקופת ההתנחלות:

"בתוך השריפה נמצאו פסלים שהושחתו במתכוין בעיקר ע"י כריתת הראש והידיים. פסלים מצרים וכנעניים". (אמנון בן תור, מצוטט ב"על אתר" ז' מאת י. אליצור).

על קדמות אמונת ה' בישראל, מספרת כתובת מצרית מימי תחותמס ד' (קרוב לזמן יצי"מ המוערך) העוסקת בערים בארץ כנען ומוזכר בה שם הוי"ה, (גבעון, עקבות פרעה בכנען מ' 12, מצוטט ב: מקרא וארכיאולוגיה עמ' 107), וכך כתובת במקדש אמון שבנוביה מימי אמנחותפ השלישי מזכירה את 'ארץ נודדי יהו'  וכן מוזכר שם יהו בעוד כתובות מצריות, כמו כתובת עמרא מימי רעמסס השני, ברשימה אחרת מימי רעמסס השני מוזכר השם יהו בהקשר לרעואל (המסורות על משה יתרו והר האלהים, משה וידנפלד, תרביץ 56, אפריל יוני 1987). הכתובות הבאות בהם נזכר שם הויה הם מצבת מישע, והכתובת מכנתלת עג'רוד, שניהם מן המאה ה9 לפנה"ס.

קץ האלילות

על מקומה של האלילות בישראל, יש ללמוד מאופן היעלמותה. עובדה מפליאה היא כי האלילות הפטישיסטית שהתקיימה בזמן בית ראשון נעלמה לחלוטין מקרב העם מיד עם גלות בבל, גם הנביאים הגולים כדוגמת יחזקאל אינם מזכירים אותה בגלות[16].

הסבה אינה נעוצה בחזרה בתשובה המונית, משום שבפרוש מוזכר ומפורט כי העם חטא והדרדר ביותר באותה תקופה: נשיאת הנשים הנכריות, וההופעה הכללית של 'חציו מדבר אשדודית', תוכחות עזרא ונחמיה והנביאים זכריה ומלאכי וכן יחזקאל בגולה, אינן נופלות בחריפותן משאר תוכחות הנביאים[17]. ה"חזרה בתשובה" לא נזכרת בשום מקום כיותר מאשר מנהיג ירא אלהים הכורת ברית – עזרא, שזהו הדפוס הקבוע אותו מצאנו גם בימי בית ראשון (אסא, חזקיה, יאשיה, יהוידע, יהושפט), העם אינו מוצג בשום מקור כחוזר לפתע בתשובה באופן ראוי לציון. המציאות נראית מן התקופות הבאות שעליהן יש לנו עדויות היסטוריות נרחבות כי התקיימו בצורה רצופה בצד הגרעין היראי המסורתי, 'עם הארץ' של הלניסטים, צדוקים, ביתוסים, איסיים, כתתיים, ועוד ווריאציות שונות של מרידה ברשויות הדת הפושטת ולובשת צורה, וכך היה גם לאורך כל התקופות שלאחר מכן.

הסבה היא משום שהאלילות היתה מין סרח עודף בלתי עקרוני, אחת מצורות המרידה ברשות הדת. לא הדת העתיקה, או המקבילה ליהדות, אלא מין כתתיות המזלזלת ברשות הדת מסבותיה שלה[18]. ובאמת בגזרות אנטיוכוס הגיעו שוב דלת העם לעבודה זרה והקרבת קרבנות לאלילי יון אבל לא היתה זו תופעה עממית, אלא מכורח המרידה ברשות היהדות והכניעה לרשות יון, הם הסכימו לעשות פעולות אליליות, אבל לא היה להם דבר עם פעולות אלו, ועל כן לא היה להם זכר והמשכיות.

בתקופה בה אנו עוסקים, האלף השני לפני הספירה, לא היו מסדרים, חוגים, או כנסיות. הדת היתה עממית והיוותה חלק ממשמעות הקיבוץ האתני, הדת בנתה ועיצבה כל פרט בחיים, דמות העם, פולחנו, קדושיו, מצוותיו, מוסריו, שירותיו, משטרו המדיני, נביאיו, כהניו, היו צריכים להיראות באור הדת העממית. ואור הדת העממית הוא המונותואיזם ורוח היהדות.

האלילות היתה זרה לרוח ישראל ולכן לא מצאה את מקומה בתקומת ישראל שבבית השני, לו היו יהודים אליליים, הם לא היו חלק אורגני מן העם, ולכן לא היה להם שום בטוי כשהעם שב וקומם את עצמו מתוך הגרעין הנותר[19].

אין שום דוגמא של התפשטות אמונה להיותה עממית בלא סיוע השלטון המדיני. והעובדה כי המונותואיזם היה לאמונת העממית בישראל שלאחר החרבן, למרות השתלטות הגויים עובדי האלילים על חיי העם, מוכיחה כי כך היה גם קודם.

על משמעותה של היעלמות האלילות יש ללמוד ממקבילה מפתיעה: תופעה זו חזרה על עצמה בתקופת הבית השני. הצדוקים, שרושם הקורות המדיני היה מקדיש להם את רוב דברי ימי התקופה ההלניסטית, מוקד הכח והעצמה ומקור לחיכוכים ומלחמות בלתי פוסקות, נעלמו כלא היו מיד עם חרבן המקדש, אין לנו שום ידיעה על שריד שלהם למן יום החורבן[20]. מה שמלמד כי כל האידיאולוגיה שהושמה בפיהם היתה כיסוי לכתתיות מדינית, שלא נותר לה מקום לאחר החרבן.

דרישת ה'

על מתן תורה ושינוי כל התפיסה של האלהות בקרב בני ישראל מעיד גם אופן דרישת ה' בישראל מאז ומעולם.

התורה אוסרת את כל פעולות המאגיה למיניהם – כישוף אוב ידעוני דרישה אל המתים ניחוש ועוננות, באסור חמור, עונש הכישוף הוא מוות. אע"פ שבשום מקום איננה מכחישה את פעולותיהם, ומפשטות הענין נראה כי אף האמינו בכחותיהם[21]. עובדה היא כי היהדות של בית שני מאמינה בכחם של רוחות שדים כשפים ואסטרולוגיה. אין שום הסבר טבעי לאיסור הניחוש והכישוף, דוקא לאור העובדה שהמקרא אינו רואה סתירה בין פעולתם בשטח לבין מציאות האלהים.

אסור הניחוש הכישוף האוב והעוננות, נשמר בקפדנות כמתוארת השמדת שאול את כל האבות, וכן המלכים שאחריו, וכשנזכר נאמר "ועננים כפלשתים" (ישעיהו ב), העוננות נמצאת בפלשתים וישנם חוטאים שמידמים להם.  אין שום דוגמא לאיסור הנחש בעולם האלילי.

כל זאת בזמן שבימי קדם כל הדת וגילוייה היו כרוכים דוקא במאגיה, הקשר לאלהים נעשה ע"י מכשפים, הכישוף ודומיו היו מעניקים כח והגנה גם לאל, כל פעולה, מצוה, וגילוי, היו כרוכים בענפי המאגיה. ואילו בישראל לא רק שהדבר היה אסור באיסור חמור, הוא גם לא היה קיים כדרך של דרישה בה', כפי שאומר בלעם: "לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל". לא נזכר בשום מקום נסיון של שמוש במאגיה זו לדרישה באלהי ישראל, אין שום מלחמה או תוכחה על ניחוש באלהי ישראל, אין אף רמז על עבודה אלהית בצורה מאגית לשם אלהי ישראל, לו היתה עבודה כזו האסורה על פי התורה, לבטח היינו מוצאים בספרות הנבואה איזה הד ולו הקלוש ביותר לכך, כשם שעל סטיה מן האמונה לעבר אלילות זרה אנו קוראים רבות. למרות שמצינו נביאי שקר רבים, לא מצינו מעולם מכשפים או מאגיים השואלים באלהים בחכמתם.

היו מעמי קדם שהגבילו את הכישוף, אך אלו התייחסו דוקא למאגיה שחורה, זו המזיקה לאחרים, וההתנגדות היתה חלק מדיני נזיקין. אף אומה לא התנגדה לכישוף באשר הוא, גם לרפא מחלות, וכן התנגדות שוה לאוב וידעוני וכל דבר שסותר את התמימות עם ה'.

לנביאים יש בקורת רבה על הכהנים בחטאים מוסריים (הושע ד ח, ו ט, מיכה ג יא, ירמיה ב ח, כ א, צפניה א ד, יחזקאל כב כו) אבל בשום מקום אין אשמה על שמוש בקסמים ומאגיה לשאלה באלהים.  לא היתה בישראל תרבות פתרון חלומות, אין חלומות ואין ספרות פתרון חלומות כשם שהיה בשאר העמים, רק חלומות מה', הטומאה בישראל אינה נתפסת כסכנה כלל והיא רק סותרת לקדושה. הקרבן בישראל נתפס רק כרצון ה' וכריח ניחוח, לעומת הקרבן האלילי שנתפס כמעניק שפע.

משמעות הדבר כי האמונה לא היתה פגומה מתוכה ולא היתה זקוקה להתפתחות, אין שום דרישה אלהית אסורה מתבצעת, מלבד האורים שהם הדרישה באלהים היחידה המותרת. האמונה היתה זקוקה להתחזקות בה ולבלתי נטות ממנה, אבל היא היתה מושלמת מתוכה, ועמדה על דרישת אל אחד באופן אחד ללא שום סטיה, למרות התקדים המוחלט בכל חברה אנושית אי פעם של מאגיה העובדת בשותפות עם האמונה העממית. כן הדבר לגבי עבודה למתים, דבר שהיה רווח בכל התרבויות הקדומות – אין לו שום זכר בכל המקרא כולו משום בחינה או היבט. וכן אסור גמור על עשיית פסל ומסכה גם לעבודת האל האחד.

בכל הדתות חלק חשוב היה מוקדש להגנה מפני כשפים. במקרא אין שום פעולה כזו, אין טקסים מתוך פחד מחמת ליקויי חמה (מה שנהג בעמים רבים, ומוזכר בירמיה י ב כפחד אלילי). הסבה היא משום שהכישוף נתפס בעולם האלילי כמאיים גם על האל, אך ישראל בוטח באלהיו.

היהדות תופסת את האלהים, הנבואה, השאלה באלהים, הקרבן, תפיסה אחרת לגמרי מהתפיסה האלילית, היא שוללת את כל המאגיה והמיתולוגיה כדברים בעלי כח עצמי. ואין אלא את כחו ורצונו של אלהים. אם ישנו חלום, אות, כשוף, טומאה, נחוש, וכיו"ב אין זה אלא גילוי של רצון אלהים.

כל זאת בניגוד מוחלט לטבע ולהרגל האנושי מכל התקופה הקדומה ללא יוצאים מן הכלל להשתמש בכל דרכי המאגיה למטרות של הטבת העתיד וידיעתו. ולראות את המאגיה כבעלת כח עצמי.

דבר זה מלמדנו כי אמונת ישראל מראשיתה על חדושיה המופלאים והלא טבעיים היתה מושרשת בעם מראשית הוייתו בארצו.

הנביא – שליח

כל העמים הקדמונים ייחסו תכונות של ידיעת עתידות וגורלות לאדם הנביא, הקדמונים האמינו כי תכונות אלו תורשתיות, וכן כי הם יכולות להילמד, או לבא על ידי פעולות מאגיות שונות, לפעמים סברו כי הם באות מהכרה פראנורמלית של הנביא (אפלטון, פידרוס, 244). ואילו הנבואה הישראלית אינה אלא דבר אלהים עצמו, הוא בחר אדם מסויים כשליח לומר את דברו, אך אדם זה איננו יודע מאומה על העתיד. ברצות אלהים יגלה לו דבר ויתן בפיו את המלים אשר יאמר, וברצותו לא יגלה לו והרי הנביא ככל האדם. אין הוא אלא שומע את דבר האלהים, כשאלהים חפץ בכך. הנביא אינו מטפס אל השמים ואל השגעון בכדי לחלץ מידע, הוא שליח שנשלח מאת ה' למלא את דברו ופקודתו, ה' יורד אליו ברצונו ואומר את דברו[22]. גם כאן אנו רואים כיצד אין אלא את רצון ה' ולא שום כח נוסף.

"מזדקר לעין הפער העצום שבין מארי למקרא בכל הנוגע לבשורת השליחות הנבואית ולייעודה, בפיהם של מתנבאי מארי אין ציויים מוסריים חברתיים, ועל אחת כמה וכמה אותה האידיאולוגיה הדתית המגובשת המייחדת את נבואת המקרא. שליחותם אינה מכוונת למלא יעוד לאומי כללי אלא מתמצה בבשורה למלך או לנציגיו בלבד ומצטמצמת בדרך כלל בתביעות חומריות מאת הרשות", (א. מלמט, גילויי נבואה בתעודות חדשות ממארי וזיקתם למקרא, ארץ ישראל ח, תשכז' עמ' 231).

"כל עסקם של המנחשים והקוסמים ופותרי החלומות וכל ה"נביאים" וה"נביאות" למיניהם בקרב הגוים היה בענינים חילוניים של היחיד והציבור. מעולם לא נעשו מורים ומדריכים לעמם במוסר ודת. מעולם לא הוכיחו את היחיד והכלל על מעשיהם הרעים, כמו נביאי ישראל. רק בישראל אנו מוצאים שורה של אנשים שקמו זה אחר זה במשך דורות המקרא לדבר כשליחי ה'", (מ.צ. סגל, מבא המקרא עמ' 229).

הבדל גדול ישנו גם במופתים שמחולל הנביא, כל אנשי הרוח והחרטומים הקדומים היו מחוללים נסים ע"י כחות על טבעיים וכדו'. הנביא הישראלי אינו אלא שליחו של ה', הוא מבקש מה' שיעשה למענו אות או מופת, האות אינו אלא סימן שה' שולחו. ולא כח של הנביא.

הנבואה הקדומה היתה בהכרח קשורה במקום מסויים, ואילו ה' מתגלה לבני האדם בכל מקום, מגילויו הראשון כאלהי האבות, ועד הנביאים האחרונים.

"במאנטיקה האינדוקטיבית הקשר לפולחן ולמקום פולחן הוא תנאי בל יעבור. כלל זה חל גם על המאנטיקה האינטואיטיבית ועל האקסטאזה הנבואית המתוארת במכתבים אלה כאמור, האינספירציה אפשרית רק לפני פסל האל, רק שם אפשר לחזות חזון בהקיץ כפי שיוצא ממכתב אחד", (הנבואה הקדומה בישראל, ב. אופנהיימר, עמ' 35).

ראה גם מאמרו של שמאי גלנדר 'דוד ונביאיו' (על הפרק 12), לפיו: "עיצוב דמותם ודרך פעולתם אינו רק עניין ספרותי. סיפורי הנביאים המשולבים בסיפורי דוד מיצגים תפיסה דתית לפיה נביא אינו מכשף אלא שליח האל".

להשלמת התמונה מצורפים שני מאמריו המרכזיים של קויפמן: קויפמן – המונותואיזם (בטקסט), קויפמן – המונותואיזם מורחב.

הערות

[1]כל הדוגמאות שהביאו בעלי ההשערה שלמונותואיזם יש מקור קדמון, אינם חורגות מכל הכללים הנ"ל, ולפיכך אינם שייכות לנושא. אף כי יש בהם התקדמות של האדרת אל אחד על חבריו. לאלילות בגירסת אחנתון, ראה: מתן תורה בהיסטוריה, ו: האם יש קשר בין אחנתון למונותואיזם.

כל ההסברים כדוגמת: איום מצד השכנים, חרבן, זעזוע פנימי, אכזבה, חידלון, כשלון, רוחניות, מוסר, אינם מסבירים את יצירת המונותואיזם דוקא ביהדות משום שהם עברו במדה שוה על עמים אחרים כל אחד בתורו, ובאף אחד מהם לא נתגבשה אמונה כזו. גם ולהויזן (“geschichte” עמ' 33) כותב כי אין ביכלתינו לבאר מפני מה הלכה האמונה הישראלית בדרך זו, אלא רק לתאר את דרגות המעבר מן האלילות.

מיותר להתיחס גם לכל דבריו הטפלים וחסרי הערך של פרויד בספרו "משה", די לציין כי פרויד מקבל את האגדה הנוצרית הדמיונית לפיה הרגו היהודים את משה, ועליה מבסס את ספרו…

[2] הנסיון להסביר את המונותואיזם כצומח מן המוסריות של האל, אינו מסביר העדר כל כח נוסף, גם מלך האלים יכול להיות מוסרי. אין להאריך עוד בתיאוריות שונות שאינן מסבירות את העובדה שבסך הכל רק ביהדות צמח מונותואיזם מוחלט בעוד באלף השנים שלאחר מכן לא נשמע שום זכר משמעותי למונותואיזם בשום עם אחר.

[3]השפטים באלהי מצרים הוא שבירת הפסילים, והשפטים בדגון הוא נפילת פסלו ארצה (ש"א ה ו). גם ישעיהו וירמיהו מתארים את קריסת אלילי בבל – נפילת הפסילים, מה יארע לאלים עצמם, היא שאלה שאינה באה בחשבון. ירמיהו מח ז: ויצא כמוש בגולה – יוליכו את פסיליו לגלות. ומה יארע לכמוש עצמו?

[4]וכן כותבים חוקרים: "יצירתו של עמוס מעורה בלא ספק במסורת ספרותית, וסגנונו המעולה מוכיח שכבר קדמו לו התחלות ושלא היה עמוס ראשון לגיבושם של דברי נבואה בכתב", (אנצ"מ ערך עמוס עמ' 282).

אופנהיימר כותב:

"הלשון 'סגולה' משמעו רכושו הפרטי של אדם שהוצא מכל זיקה לרכוש המשפחתי.. מלה זו חדרה כבר במאה היב' לתוך המילון הפוליטי של אוגרית.. ישראל (עם סגולה) הוא רכושו הפרטי של ה' שהוצא בשל זיקה זו מיתר הגויים, כי לי כל הארץ, רעיון בחירת ישראל על ידי אלהי עולם, אשר ראשית צמיחתו יוחס בידי מחקר המקרא הקלאסי לעמוס, מובע כאן בסגנון ארכאי, המעלה את האוירה התרבותית של תקופת הברונזה המאוחרת", (הנבואה הקדומה בישראל, עמ' 86-7).

התמקדנו כאן במונח זה המבטא רעיון של מלכות ה' על העולם כולו, אבל עוד רבים מאד מן המונחים הטכניים והמשפטיים של הברית, אנו מכירים מימי קדם (אופנהיימר שם), ומובן שהתורה נתנה רוח חדשה וענין בפני עצמו בבריתותיה, אלא שהמונחים בודאי שייכים לשפת הדיבור של זמן מתן תורה.

[5]ומלחמה זו עצמה מוכיחה עד כמה היה המונותואיזם לעובדה קיימת, והויכוח נסוב על השלב השני שהוא הוא "החטא הקדמון" של המלכים הראשונים – האם הפולחן בבמות מותר על פי התורה.

[6]כבר בפרק ב הוא אומר "כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים", לפני ימי המלכים הרשעים והשרים מפרי הברית לא היו בישראל זבחים ומצבות וכו'.

[7] כל הדבור על סינקרטיזם [עירוב עבודת ה' עם הבעל] מצוץ מן האצבע, איזבל בודאי אינה יודעת שום סינקרטיזם ואיננה עובדת אלא את הבעל, וגם אין טיהור שכזה לאחריה, בכל מלאכת הטיהור לא הוסרו פסלים מבמה או מקדש ה', היה מזבח בעל בשומרון וכשיהוא מחריבו הוא "משמיד את הבעל מישראל". במ"ב (י כה) נזכר כי כבר יורם בן אחאב הסיר את מצבת הבעל (מ"ב ג ב). אלישע הוא חשוב בחצר המלך (יורם בן אחאב) והמלך נועץ בו, ובשום מקום אינו נפגש בבעל ועבודתו, הוא מחזק את יורם נגד מואב ונגד ארם, לא נזכר שום חטא ליורם עצמו גם כשהוא נהרג, ואולי רק חטאות ירבעם.

כל הנסיונות להכריע בשאלות אלו על סמך רסיסים ארכיאולוגיים, הינם חסרי משמעות לחלוטין, אפילו לו היינו יכולים להוכיח כי הם שייכים ליהודים, וכי יהודים אלו שייכים לזרם מרכזי. מוטיבים אמנותיים הם לפעמים ענינים שבצורה בלבד, ויוכיחו כל המוטיבים האליליים המאפיינים אמנות יהודית במאות הראשונות לספירה, הקטקומבות באיטלייה הגדושים בסמלים אליליים, הגלוסקמאות שבבית שערים בסמוך לקברו של רבי יהודה הנשיא גם הם גדושות באלילות, ואפילו בחותמו של שמעון בר כוסבא מופיע הרקולס הנלחם באריה, זו תופעה כללית המאפיינת את כל התקופה (תופעה זו אפיין פרופ' נ. אביגד. ראה מחניים סיון תשנה' גליון 10, פרופ' י. שפיגל).

הכתובת בכונתילת עג'רוד המזכירה את 'ה' ואשרתה', התפרשה ע"י חלק מהחוקרים כסינקרטיזם, אף שכאמור אין כאן שום ראיה לאמונת היהדות, שכן גם אם אדם היושב באיזור ישראל (סיני) העלה בדעתו לערבב את ה' עם אשרתו, אין זה אומר כלום על אמונת העם. אין הקריאה מוכרחת, ואחיטוב מפרש שהכוונה לאשרה הנטועה אצל מזבח ה', מנהג שכבר התורה באה לשרשו. (ראה גם דברי יונתן כהן כאן שהכינוי 'לאשרתה' אינו מתאים בעברית ליחוס של שם נסמך, כשם שבת זוגו של המלך במדה ושמה הוא אסתר למשל לא נקראת 'אסתרו', ושהכתובות עצמן מתייחסות לאל כיחיד.).

[8]ההגדרות הקרובות ביותר למושגי העולם העתיק הוא שהקרבן הינו "ריח ניחוח", ושהשבת היא לזכר "שביתת אלהים ביום השביעי", אך שום הגדרה אינה עוברת את הגבול, אין הכוונה כאן לריח ניחוח הגורם תענוג פיזי, בניגוד לדמוי האלילי המתבקש כי האל נהנה מהקרבן עצמו, יש כאן תפנית המצביעה על הריח שהינו כמין נחת, לא מוזכרת הנאה מן הריח, אלא שע"י הריח העולה מעלה כביכול חש אלהים את ההקרבה. לא יעלה על הדעת שהמרת טעם הקרבנות והמנחות בריח עשן שריפה באה מטעם של העדפה פיזית. שביתת אלהים ביום השביעי הינה פעולה אלהית, אך פעולה ביחס לעולם, לא שנוי באל אלא פעולתו בעולם, הגבול שבין האפיסה למציאות העולם, התגלות ראשונית לכל באי עולם, במקביל לפעולת הוצאת עמו ממצרים וכו'.

[9]נשי שלמה אמנם הביאו עמם את אליליהן ואף בנו להם במות מחוץ לעיר, וכעדות הכתוב אף בסיוע שלמה, אך זה היה ענין אישי להן, ולא נזכר בשום מקום שאי מי נהה אחריהם, ואעפ"כ חטא זה נזכר לשלמה במשך מאות שנים, וזה רק מורה על זרות המקרה בעם. מכך שגם המלכים הצדיקים אסא יהושפט יהוידע וחזקיהו לא עסקו בבמות אלו יש ללמוד שהן היו שוממות, וניתוצן ע"י יאשיהו היה מעשה סמלי.

הארכיאולוג ד"ר י. מייטליס כותב: "אין כמעט אתר מימי הבית הראשון שלא התגלתה בו צלמית כל שהיא, בניגוד לאתרים מימי השופטים", (לחפור את התנ"ך עמ' 242).

[10]מענין גם המסופר במ"ב כא: יהורם עשה הרע בעיני ה' מלך שמונה שנים ויקברוהו בעיר דוד ולא בקברות המלכים, וכן בדברי הימים ב כד לגבי יואש שהרשיע ולא נקבר בקברות המלכים. ובדברי הימים ב כה כז "מעת אשר סר אמציה מאחרי ה' ויקשרו עליו קשר בירושלים וינס לכישה וישלחו אחריו לכישה וימתהו שם".

[11]גלות הארון וחרבן שילה, בהדרדרות בית עלי, מות שאול ומפלתו בחטאי שאול האישיים, דבר בישראל בגלל חטא דוד ומנינו, וכן רעב בגלל המתת שאול את הגבעונים, מרד אבשלום בגלל חטא בת שבע, וכדו'.

[12]זוהי עובדה מוסכמת, וכך כתוב גם באנצ"מ ערך בית אל. וזה היה גם חטאו של מיכה כמפורש בפסוקים.

[13]בעיני חלק מן הצבור החרדי כיום, רוב חובשי הכפה בארץ מוגדרים בהכללה של "ויעש הרע בעיני ה'", כולל הרב הראשי לישראל, וחכי"ם דתיים למיניהם, אך האם מתוך כך יש להוכיח כי אנשים אלו אינם מכירים את ספר התורה, ועובדים לבעל?

[14]את מלחמת הושע ב"אלילות" אפשר למשל ללמוד מן הפסוק (ב יח) ..תקראי לי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי והסירותי את שמות הבעלים מפיה.. הוא תוקף את השמוש בשם בעל ע"י מאמיני ה' כחלק מאמונת ה' בלא כוונה לעבודת הבעל.

[15]וכן:

"על אמונת האחדות של שבטי ישראל לפני משה קיימות כמה השערות שהחשובות שבהן הן: ההשערה האומרת כי.. השערה זו הופרכה על ידי רבים מן החוקרים.. כן לא עמדה במבחן העובדות ההשערה השניה האומרת.. גם הדעה של כמה מחוקרי העמים.. אין לה על מה לסמוך.. לדעתו של קויפמן.. היתה אמונת האחדות אידאה יסודית שנתנה לעם במתן אחד ככל אידאה של תרבות.. האידאה החדשה כבשה את האלילות הישראלית בסערת התגלות ראשונה, אבל היא מוכרחה היתה להלחם עוד מלחמה ארוכה עם האלילות.." (סיכום חוקי התורה ד"ר ברקלי עמ' 174).

[16]ההשערה כאלו התאמתות הנבואות הוכיחה את צדקת הנביאים ואמונתם, הינה סותרת את עצמה: אם קודם החרבן העם סבר את ה' לאלהי העם והארץ בלבד ואת שאר האלים לאלהי הארצות האחרות, הרי שהחרבן מוכיח כי אלהי בבל אכן נצחו את אלהי הארץ, ולא כי אלהי הארץ הוא אלהי כל העולם.

זוהי החשיבה האלילית האופיינית שאנו מוצאים לה תקדימים רבים במציאות, (כפי ירמיהו מה יז כי הנשים המקטרות למלכת השמים הסבירו את הרעה הבאה על ישראל בכך שחדלו לקטר למלכת השמים..).  כך המציאות למדה אותנו, כי שואת יהדות אירופה, הולידה אך ורק כפירה בדת, ובנין המדינה הציונית לאחריה, הולידה כפירה כפולה ומכופלת, עם הארץ הרגיש כי היהדות הדתית נכשלה, ונכחדה, והשאריות הצליחו בכחות עצמם.

[17]כך מתנבאים חגי זכריה ומלאכי:

העם הזה אמרו לא עת בא עת בית ה' להבנות ויהי דבר ה' ביד חגי הנביא לאמר העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב (חגי א)

ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר (זכריה ה) את רעת רעהו אל תחשבו ושבועת שקר אל תאהבו (זכריה ח) הרועים רועי אליל ותקצר נפשי בהם וגם נפשם בחלה בי (זכריה יא) הנביאים לובשי אדרת שער למען כחש (זכריה יב)

אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי הכהנים בוזי שמי מקריבים על מזבחי לחם מגואל.. גדול שמי בגויים ואתם מחללים אותו הוגעתם אותי בדבריכם באמרכם כל עושה רע טוב הוא בעיני ה' (מלאכי א) למימי אבותיכם סרתם מחוקי.. אמרתם שוא עבוד אלהים (מלאכי ב).

ויחזקאל אומר:

"ואפיץ אתם בגוים ויזרו בארצות כדרכם וכעלילותם שפטתים ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו" (יחזקאל לו).

"..ואדעה כי מניות הלוים לא נתנה ויברחו איש לשדהו הלוים והמשררים עשי המלאכה ואריבה את הסגנים ואמר מדוע נעזב בית האלהים ואקבצם ואעמדם על עמדם.. בימים ההמה ראיתי ביהודה דרכים גתות בשבת ומביאים הערמות ועמסים על החמרים ואף יין ענבים ותאנים וכל משא ומביאים ירושלם ביום השבת.. ומכרים בשבת לבני יהודה ובירושלם ואריבה את חרי יהודה ואמרה להם מה הדבר הרע הזה אשר אתם עשים ומחללים את יום השבת.. גם בימים ההם ראיתי את היהודים השיבו נשים אשדדיות עמניות מואביות ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם" (נחמיה יג).

"ותתך עלינו האלה והשבעה אשר כתובה בתורת משה עבד האלהים כי חטאנו לו ויקם את  דברו אשר דבר עלינו ועל שפטינו אשר שפטונו להביא עלינו רעה גדלה אשר לא נעשתה תחת כל השמים כאשר נעשתה בירושלם כאשר כתוב בתורת משה את כל הרעה הזאת באה עלינו ולא חלינו את פני ה' אלהינו לשוב מעוננו ולהשכיל באמתך" (דניאל ט).

[18]על הרוב ההתעוררות הכתתית היא רוחנית משהו אך ממנה נולד כח חברתי או אפילו פוליטי מדיני. ידיעותינו על המתיונים והצדוקים מוכיחות זאת, וכן תנועת ההשכלה מראשיתה היתה רוחנית אך עד מהרה הפכה לחברתית פוליטית ומדינית והסתייעה תמיד בשלטון. עגלי הזהב של ירבעם שהיוו החטא הקלאסי והסמלי של תקופת המלוכה היוו באופן רשמי מוקד כח מדיני פוליטי המאפשר לחלק את הממלכה.

[19]וישנן גם עדויות חיצוניות על מהות האמונה בתקופה זו:

"בתכונתם המיוחדת של מושגי הא' בישראל הכירו כנראה עוד בחוגו של אריסטו, ותיאופרטוס תלמידו של אריסטו אומר על היהודים שהם הפילוסופים בין

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

39
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
18 Comment threads
21 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
5 Comment authors
דבירייצוות האתרי Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
דביר
Guest
Member
דביר

אז אם בימי מנשה היה סינקרטיזמוס עד כדי זיווג אלילי בין ה' לאשרה, הרי שבימי אחאב, על ההשפעה הכנענית הישירה בדמות איזבל ומאות נביאי אשרה, הדבר מסתבר פי כמה.

דביר
Guest
Member
דביר

וכעת לראיה חדשה בעניין נביאי האשרה:

כאמור, קויפמן רואה גם בימי מנשה ביטוי לסינקרטיזם, וכאמור, גם אצלו סינקרטיזמוס הוא מיזוג אלים.

מנשה הכניס את פסלי האשרה למקדש, ואם אכן מדובר בסינקרטיזם אלילי, מתבקש שמדובר בזיווג בין ה' לאשרה.

בהפיכה הדתית של יאשיהו בנו נאמר "ויתץ את בתי הקדשים אשר בבית ה' אשר הנשים ארגות שם בתים לאשרה" (כג ז). על רקע התובנות מקודם, לא מן הנמנע שמתואר כאן פולחן מיני אלילי של ה' והאשרה.

דביר
Guest
Member
דביר

קויפמן משתמש במונח סינקרטיזם כמיזוג אלים.
והראיה בדבריו שם: "סינקרטיזמוס אנו מוצאים רק בתקופת מנשה. כי הכנוי בעל, שנתן לה' ביחוד בתקופת השופטים והמלכים הראשונים, אין בו משום סינקרטיזמוס". 671

"וכי מישהו טען שעבודת הבעל של אחאב לא היתה אלילות?"
אתה עצמך הרי טוען (וממשיך לטעון גם בתגובה זו) שגם ימי אחאב מונותאיסטים ביסודם והבעל נעבד רק ככוח זוטר לה', אז איך בדיוק אתה גם מסכים במקביל שאמונת אחאב היתה אלילית? אם אחאב עבד את הבעל ככוח זוטר תחת אל מונותאיסטי, הרי שלא האמין באלילות, במובנה הפוליתאיסטי.

דביר
Guest
Member
דביר

קודם כל תודה על התשובה המפורטת. אכן לא ערערתי על קדמוניות המונותאיזם המקראי ולא טענתי להתהוות הדרגתית. טענתי רק שימי אחאב הם יוצאי דופן אלילי. למעשה בדקתי מה קויפמן כותב, ונדמה שהוא דוקא מסכים איתי: "איזבל ואחאב ובניהם מכניסים את עבודת הבעל והאשרה באפרים, ועתליה – ביהודה. בפעם הראשונה נראה בארץ פולחן אלילי נכרי… בדם ואש וקלון נחתם פרק זה של תולדות האלילות בישראל". ספר שלישי, 670 גם בעיניו מדובר באלילות, והוא רק מראה שמדובר היה באפיזודה קצרה ללא תמיכה עממית רחבה. לגבי אמונת אחאב – הוא מכריע כדעתי: "היה סינקרטיזמוס אצל איזבל ואחאב ואלה שהלכו אחריהם. אבל בעם לא… Read more »

דביר
Guest
Member
דביר

ומה פשר הקריאה בסוף המעמד "ה' הוא האלהים"?

דביר
Guest
Member
דביר

אני חוזר על דברי כדי לפרט את טענותי בבירור, וגם אם לא קיבלתי תשובה מספקת.. למעשה זנחת כאן את אחת הטענות המרכזיות של קויפמן. קויפמן מראה שהמקרא רואה באלילות פטישיזם בלבד, וכמעט בשום מקום לא מתייחס לקיום האלים עצמם. הוא הסיק מכך שהמונותאיזם כל כך שורשי בעם שאפילו לא הכירו את רעיון האלים כדמויות מיתולוגיות חיות. כלומר, המקרא לא שולל את מציאותם אבל לא משום שהוא מכיר בה אלא משום שהוא לא יודע אותם בכלל. אתה טוען שהתורה מכירה בקיום האלים? אם כן, הרי שמדובר באחת משתי דעות: א. ה' דורש בלעדיות בשל קנאתו לקשר האהבה שלו עם ישראל, כמו… Read more »

דביר
Guest
Member
דביר

תסביר לי איך עבודה ישראלית לאלים מיתולוגיים כמו הבעל והאשרה לא משקפת כפירה במהותו המונותאיסטית של ה', ותפיסה פוליתאיסטית כלפיו (כשיתוף או כמיזוג). וכמו שאמרתי, אלהי ישראל הוא לא רק "יוצר יחידי של העולם ושליט יחידי בו ושופט כל הארץ". יש לו גם מאפיינים לאומיים ופרסונליים יחודיים, וכפירה במהותו המונותאיסטית עדיין משמרת אותם, והפעם במודל פוליתאיסטי. גם המאפיינים המונותאיסטים אותם הזכרת – בורא, שליט ושופט – מקבילים כביכול לאלים ראשיים מיתולוגיים. ההבדל אמנם חד ועקרוני, אבל במידה ומטשטשים אותו ה' הופך דומה לאלים אחרים בסביבה. בעולם פוליתאיסטי החידוש המקראי היה מהפכני, ומופרך לחשוב שבני ישראל לא פקפקו בו מעולם. הרי… Read more »

דביר
Guest
Member
דביר

*מהמונותאיזם המקראי צמחו בסוף גם הנצרות, זרמים גנוסטיים ומינים שונים, ואם כך בתקופה בה המחשבה הפילוסופית שלטה בעולם, אז בתקופה האלילית בה אנו עוסקים על אחת כמה וכמה.
גם הקבלה משחקת על הגבול האלילי, ואף ממנה יצאו כופרים דואליסטיים.

דביר
Guest
Member
דביר

לא דברתי בכלל על סינקרטיזם שממנו התפתחה לכאורה האמונה בה', כפי שאתה מייחס לי, אלא למיזוג מאוחר עם אל אחר בתקופה מסוימת. עד כמה שידוע לי, זה עדיין כלול במונח הזה, ויש מקבילות בהיסטוריה ליוזמות מיזוג אלילי ממניעים שונים, ולאחאב בהחלט היה אינטרס דיפלומטי לכך. אלהי המקרא הוא לא אל פילוסופי שכל מהותו היא הפשטה, לפחות לא בעיני העם. יש תכונות פרסונליות המיוחדות לו בעיני עובדיו, והן יכולות להתקיים גם אם יתפס כאל מיתולוגי. למשל, האל שליווה את אבות האומה וכרת איתם ברית. האל הלאומי שהוציא את שבטי ישראל ממצרים, כפי שגם הציג את עצמו במעמד הר סיני. כשמשה רוצה… Read more »

דביר
Guest
Member
דביר

אני מכיר את טענתו המרכזית של קויפמן, ובאמת חולק על מוחלטותה. גם אם האמונה המונותאיסטית בה' היא שורשית בעם ישראל, דבר שאני בהחלט מאמין בו, אין זה אומר שהיא טבועה בגנים של כל אדם מישראל, בכל זמן ובכל מקום. במציאות של ימי אחאב, בה חדר לישראל פולחן אלילי באופן חסר תקדים, ועוד ממקור ראשון בדמותה של נסיכה צידונית ומאות נביאי ע"ז, בהחלט סביר שחדרה איתו גם אמונה אלילית פוליתאיסטית. קויפמן הרי מראה באריכות כיצד הפולחן האלילי יסודו בתפיסה אלילית – השפעה מאגית על האלהות. ולכן דוקא הגיוני מאוד שעם הפולחן האלילי נפגמה בהדרגה גם האמונה המונותאיסטית בה'. אחרי המעשים נמשכים… Read more »

דביר
Guest
Member
דביר

עשיתי סדר בדברים. קצת ארוך ברשותכם… א. איזבל מאמינה באמונה פוליתאיסטית מבית אבא. בכך אין ספק – "כה יעשון לי אלהים וכה יוסיפון". השאלה היא לגבי אחאב, שהמקרא מעיד בפירוש שנמשך אחריה – "רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ". ב. המקרא אומר בפירוש שאחאב עבד את הבעל (טז לא). עם זאת, הוא גם מאמין בה' – הוא שואל בנביאיו ושומע לדבריהם, קורא לבניו בשם ה' (אחזיה, יהורם, עתליה ויואש). על העם נאמר שפסח על שני הסעיפים, ולא ברור האם מדובר בהתלבטות בין שניהם או עבודה של שניהם, אבל אחאב בפירוש עבד… Read more »

דביר
Guest
Member
דביר

א. יהושפט לא מכחיש מפורשות את נבואתם כיוון שהוא מבין שזוהי עבודת ה' בעיני אחאב. שיתוף הפעולה ביניהם היה חשוב לו, וברור שממלכת ישראל היתה חזקה ממנו. לכן סביר מאוד שבלע לא מעט צפרדעים כדי לשמר את הקשר הזה. למשל, יהושפט אפילו לא מוחה כשבהמשך מיכיהו מוכה ונלקח לכלא בהוראת אחאב (קצת תיאורתי, אבל סביר). ב. עבודה אלילית של ה' בעגלי ירבעם שלטה בממלכת ישראל לכל אורכה, ואפילו יהוא לא פוגע בה. לכן מסתבר שגם אחאב תפס את עבודת ה' כבן זוג אלילי לאשרה כעבודה אותנטית לה'. לא שייכת כאן טיפשות. גם בני ישראל אמרו על העגל "אלה אלהיך ישראל".… Read more »

דביר
Guest
Member
דביר

יהושפט אכן יוזם זאת, אבל הוא גם לא מקבל את דעתם ומחפש נביא אחר. ואם אכן מדובר בזיווג בין ה' לאשרה, ממילא ברור מדוע אחאב קורא להם. אלה נביאי ה' בעיניו. בכלל, תופעה של מאות נביאי חצר קיימת במקרא רק בימי אחאב וסגנונם האלילי, וקשה לטעון שאין קשר בין אלה שבסיפור לאלה שהופיעו קודם, באותו מספר בדיוק, כנביאי חצר לבעל ולאשרה. גם בימי יהורם בנו עדיין היו נביאי ע"ז בחצר בית אחאב, ככתוב "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מַה לִּי וָלָךְ לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ" (מלכים ב, ג יג). כניעת אחאב לפני ה' אינה תשובה שלמה שהרי… Read more »

דביר
Guest
Member
דביר

דוקא פשט הסיפור במלחמת רמות גלעד מחזק את הבנת הרמב"ן שהצגתי, ויש לכך ראיות רבות. א. אחאב הוא שאוסף את הנביאים, ולכן כבר עולה חשש שמדובר בנביאי ע"ז. ב. איזבל עדיין חיה, ואין ראיה לכך שחזרה בה מרדיפת נביאי ה'. ג. המקרא לא קורא להם נביאי ה' אלא נביאים סתם. הם עצמם מתיימרים לדבר בשם ה' (כב ו). ד. כך מובן מדוע המלך הצדיק יהושפט רואה צורך לקרוא לנביא ה' אמיתי. ה. המספר – 400 נביאים, זהה למספר נביאי האשרה שנזכרו קודם בחצר אחאב ושרדו את מעמד הכרמל. ו. הנביאים מתוארים כ'מתנבאים' לפני המלכים (כב י), וכבר קויפמן העיר שבמקרא… Read more »

דביר
Guest
Member
דביר

די ברור מצורת הרבים שאיזבל משתמשת במילה אלהים במובן פוליתאיסטי. צורה כזו מופיעה גם בציטוטים אחרים מדברי גויים. למשל: "וְעַבְדֵי מֶלֶךְ אֲרָם אָמְרוּ אֵלָיו אֱלֹהֵי הָרִים אֱלֹהֵיהֶם עַל כֵּן חָזְקוּ מִמֶּנּוּ וְאוּלָם נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם". אליהו לא צריך להאמין במציאות האלילים בשביל להבין שאיזבל נשבעת להרוג אותו. לגבי משפט נבות ניתן לטעון באותה מידה שנדרש פירוט אם הואשם בקללת ה' דוקא. מילת 'אלהים' מופיעה בלשון המקרא עצמו כמילה כללית לאלהות, זרה או מלאכית. למשל: "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ". עוד עניין – 400 הנביאים במלחמת רמות גלעד גם הם אינם בהכרח נביאי ה', כפי שכתבתם.… Read more »

דביר
Guest
Member
דביר

יישר כוח על המאמר! יש עוד לא מעט נושאים חשובים שקויפמן מראה בהם פערים מהותיים בין המקרא לעולם האלילי. עניין הטומאה למשל. בניגוד מהמקובל אז, במקרא הטומאה אינה מסוכנת ואף איננה אסורה (פרט לבא על נידה). הסיבה לכך היא שבעוד שבעולם האלילי יוחסה הטומאה לרשות אלהית-דמונית המאיימת על האדם ועל האלהות, במקרא הטומאה היא תחום שלילי ביחס לקודש בלבד, ורק ממנו נשקפת סכנה ממשית. לכן רק על הכהנים המשרתים בקודש נאסר להיטמא למת, אבי האבות הטומאה. הטומאה המקראית קשורה אמנם לישויות כמו עזאזל, אך לא מדובר ברשות אקטיבית שמיוחס לה כוח כלשהו. בעניין ההיסטוריה השולית של האלילות בישראל, התיאוריה קצת… Read more »

י
Guest
Member
י

צר לי, אך ויקפדיה כלל לא מזכירה את הקשר שבין "קרונוס" לאל הכנעני. תוכל לראות בויקפדיה בערך של קרונוס. לעומת זאת, אם תפתח את הקישור מויקפדיה שכתבתי לעיל על האל הכנעני, אז כן תוכל לראות קשר רב.

למעשה, אתה ממשיך רק להגדיל את הדיסאינפורמציה כלפי האמת ההיסטורית.
האתרים האתאיסטים נוהגים להביא ראיות אלו על ההקשר בין האל הכנעני לתנכ"י. אין כאן שום התייחסות לכך, וההתייחסות היחידה לוקה בדבר שנראה בין שוגג לסילוף מתמשך.

אם לקויפמן יש ראויות אז אשמח אם תכתוב / תעלה צילום של תורף דבריו, כי אין לאדם הממוצע דרך להגיע לספרים אלו.

י'

י
Guest
Member
י

לא מחוורים לי הדברים שטענת בתחילת המאמר הרי ידוע לנו שראשית המונותאיזם האונברסלי איננו בישראל כי אם בכנען. האל הכנעני (אל) הוא גם בורא וקונה שמים וארץ.
וכידוע בחלק מהטיעונים שאותו אל הכנענישעבר גלגול והגיע ל 'יקוק' של היום.

לא ראיתי התייחסות לפרק חשוב זה של האל הכנעני.