האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

ההיסטוריות של המונותואיזם בישראל

צוות האתר

צוות האתר

הוכחות היסטוריות להיותו של המונותואיזם הבסיס הראשוני לאמונת ישראל משחר ימיה
image_printלחץ לגירסת הדפסה

“אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים! … לא יהיה לך אלהים אחרים על פני! … כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ!”, הדברות האלמותיות האלו לא נודעו ולא עלו על דעת שום אדם על במת ההיסטוריה, עד לאותו יום בו התגלה ה’ לעמו. זו תמצית המונותואיזם, ה’ הוא בורא כל העולם, הוא זה שיצר וגאל את עם ישראל, ואין שום משמעות לאל אחר על פניו.

קויפמן בספרו תולדות האמונה הישראלית, סוקר את כל המיתוסים האליליים הקדמונים הנמצאים בידינו למיניהם: היפנים, הסינים, הפינים, המצרים, הבושמנים, הבבליים, החיתים, הכנענים, הפרסים, ההודים, השומרים, האשורים, היוניים, הגרמניים, הרומיים, הדרום אמריקאיים, האוסטרליים, האפריקנים, הפולינזים, המכסיקנים, הפיליפינים, (הגנוסיים), ועוד ועוד. כפי שתורגמו כתביהם בידי הארכיאולוגים והמומחים לדבר בעולם כולו,.לסיכום קובע הוא מכנה משותף לכולם:

אין בין הדתות האמונות והמיתוסים הקדמונים ויכוח בדבר השאלה מי ברא את העולם- את בריאתו הראשונית המהותית, מי הוא מחוייב המציאות, מי מעל הכשפים החלומות הניחושים, מביא אותם וקובע את חוקיהם, ומי מסדר את הכוכבים על אותותיהם האסטרולוגיים, ומי יכול לשלוט בכל האלים. לא רק שלא שרר ויכוח גם שום גורם לא התיימר לדבר על ישות זו או לטעון שקיימת ישות כזו, לטעון על קשר עמה, על ידיעת רצונה וכל כיוצא בזה. תחום זה של קביעת חוקי העולם לא בא לכלל דיון.

כולם ללא יוצא מן הכלל מתארים את האלים כנולדים מתוך הויה הקודמת להם, מתים, אוכלים, מתאוים, חוטאים, ונענשים. ובמקביל מתארים את הכישוף, החלום, הנחש, האסטרולוגיה, ה”גורל”, ושאר ענפי המאגיה כאינם מתייחסים לאל ספציפי, והאלים עצמם יש להם מה ללמוד מאמצעיים אלו, חלקם בקיאים בהם, ולעתים הם מתלמדים זה מזה. לאלים כולם קדמה איזו הוייה קדומה להם ושולטת בהם – שמעולם לא הוזכר דבר על הכח היוצר אותה[1]. גם האלים כפופים לחוקי הטבע ברמה זו או אחרת. (ע”כ תמצית מדבריו).

עובדה היא שדוקא בקרב העם הקטן והלא מצליח במיוחד משום בחינה -כלכלית מדינית צבאית וכדומה, בנגוד לשאר תרבויות הענק המונומנטליות שעצמתן הקיפה עולם, התפתח המונותואיזם כתורת עם וקנה שביתת עולם בקרבו באופן מוחלט. ואלו בשום תרבות אחרת לא התפתח דבר מקביל, או אפילו כתנועה בעלת משמעות כל שהיא, ועובדה זו קובעת כי המונותואיזם הוא יצירה ישראלית יחודית. בפרט שבאמת לא הובא שום נתון ממקור אחר המזכיר דמיון אמיתי למונותואיזם.

האלילות עסקה בכחות שחשבה אותם למוחשיים וכפופים לכללים המוכרים, ולא בהויה העליונה. ואילו ביהדות להיפך: אין מדובר אלא על הבורא הראשון אדון כל העולם, אין שום מיתוס ולא שריד מיתוס בהווייתו. לא יוחסה מעולם לאלהי ישראל בשום ספר מספרי המקרא כפיפות לכלל כל שהוא, הוא אינו זקוק ואינו מתאווה לדבר, אינו נולד ואינו מת, אינו חוטא ואינו נענש, אינו פרה ורבה, אין בו הבחנה מינית, אין שום כח המאיים עליו או היכול לפגוע בו. לא בספורי בראשית ולא בשירת דבורה, ואין במקרא שרידים של תקופות בהם היתה האמונה אחרת[2].

האלילות פתחה תמיד בהתהוות האלים לידתם, והולָדָתם, נישואיהם, חטאיהם, ענשיהם, מלחמותיהם עם אחרים, תאוותיהם, וכו’ וכו’, זהו הבסיס והיסוד של כל האלילות כולה, וכל זה נעדר באופן מוחלט וחד משמעי מכל מקורות היהדות.

לאחר מתן תורה אנו רואים את המונותואיזם בצורה ברורה ובלתי ניתנת להכחשה. כיצד? לו היתה בעם ישראל או בחלקו אמונה אחרת שונה מן המונותואיזם, הלא דחייתה היתה כרוכה בהכרח באיזה שהוא תהליך בעל רקע אידיאולוגי: מלחמה, פולמוס, ויכוח, ביטול, לעג. זוהי ללא ספק מלחמת הדת הגדולה שידעה ההיסטוריה! אך המציאות היא שאין במקרא כולו (הנלחם בחלקו הגדול נגד עבודת האלילים) ולו משפט אחד אשר נוכל לפרש אותו כויכוח או התפלמסות עם אמונה עממית שונה מן המונותואיזם. אם היתה מלחמה במיתוס האלילי, באמת של האלילות, היא לא התקיימה בתקופת המקרא, משום שאין לה זכר ולו הקלוש ביותר בכל המקרא כולו. המקרא אינו נלחם אלא במימושו של האיסור לעשות מסכה או פסל, איסור טכני שהדוגמא הקלאסית לו היא חטא העגל – צלם ודמות המגלמים את “אלהי ישראל אשר העלוהו מארץ מצרים” (שמות לב ח, מ”א יב ח), צלם ללא מיתוס וללא שום סרך אלילות. התורה מצוה לשבר את הפסילים ולכרות את האשרים, היא איננה מנסה אפילו לדון במשמעותם של הפסילים האלו שאינם אלא אחד מאפני הפולחן לאלים עצמם, התורה אינה מציגה את האמונה העזה החיה והקיימת של כל באי תבל באלים ובמעשיהם, ואפילו לא כקוריוז לשם ליצנות ממנו, היא אינה אוסרת את האמונה הזו ולא מתווכחת עמה, היא רק מצוה לאבד פיזית את הזכר לאלילות, את האמנות המתועבת.

  • “דת ישראל טענה כנראה כבר מראשיתה לבלעדיות ולא נטתה לתופעות של סינקרטיזם”, (אנצ”ע ערך סינקרטיזם).

התורה והנביאים אינם שוללים בשום מקום את האלים כמציאות קיימת, התנ”ך (החל מכותבי הספרים, הנביאים, המלכים, השרים, ועד עמי הארצות, המורדים, והרשעים) מתנהג כמי שאיננו יודע כלל שיש מי שחושב אלים למציאות קיימת. התורה והנבואה אוסרים על עשיית דמות חמרית – גם לצורך עבודת אלהי ישראל (כל פסל הוא “אלהים אחרים” אף אם הוא לה’ – שמות לב א, ד, ח. תהלים קו ח. נחמיה ט יח. מ”א יב כח. יד ט. דה”ב יג ח. ועיקר האסור היא עשיית הצורה והצלם), האלילים מוכרים לפי העמים העובדים להם, אך אין אפילו מקום אחד בו אליל משתייך לחולש על כח מסויים, כמו שמצאנו בכל העמים האחרים, אין הבדלה מינית בין האלים (למשל: “עשתרת אלהי צידונים” (מ”א יא ה, מ”ב כג יג), כל מהותה של עשתרת היא היותה קדשה ואלילת הפריון), העבודה לאלים מתוארת כעבודה לצבא השמים, למרות שאין צבא השמים אלא סמלים של האלים, בעיני העמים.

הנביאים הם שנלחמו בעבודת האלילים, האם באמת היתה מלחמה זו גם במצע של האלילות? עיון בנביאים מגלה שלילה מוחלטת של אפשרות זו. עמוס, שלפי אחת ה’דעות החדשות’ היה הראשון שהגיע למונותואיזם מוחלט, אינו מזכיר בכל כתביו כלל מלחמה זו. הושע נלחם בעבודת עצבים (ד יז) ישראל שואל בעצו ודורש במקלו (ד יב) עושה עגל מסכה מכספו מעשה חרשים (יג ב) ואינו מבין כי חרש עשהו ולא אלהים הוא (ח ו), המטרה היא: ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו (יד ד). ישעיה מתריע על האלילות: למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעותיו (ב ז) ביום גלוי ה’ ישליך האדם את “אלילי כספו ואלילי זהבו” (ב יב). גם מיכה אינו יודע אלא פסילים ועצבים והשתחואה למעשה ידיים, כלשונו. ירמיהו יודע עבודת עץ ואבן (ב כז) פסילים והבלים (ב ה ח יט) האלילים הם אלהים אחרים שישראל לא ידעום ולא באו בבריתם לכן עבודתם היא בגידה (יב י, טז יג, יט ד) “היעשה לו אדם אלהים” (טז יט). בישעיהו אריכות רבה על חרש העצים אשר חציו שרף באש ושאריתו לאל עשה.. “אומר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם” (חבקוק ב יח). ירמיהו מתאר “ותנאף את העץ ואת האבן” (ג ט) שזהו בסיס לכל תיאורי הע”ז אצלו כזנות. כל הנביאים כולם במלחמתם הגדולה נלחמים בסטיה ובגידה, בהקדשת עצמים מעץ ומאבן, במקום לעבוד רק לאלהי ישראל. הם מזלזלים לועגים ומאיימים בכל הקשור לכריעה לפני כסף וזהב, אבל אינם מזכירים דבר מהאפשרות שאל רוחני הנמצא ‘בשמים’ יכול להרע או להיטיב, או יכול לפרות ולרבות להתקוטט ולרדוף תענוגות. לא בשכנוע, לא בלגלוג, לא באיום, ואפילו לא בשלילה או באסור, אין אסור להאמין במיתולוגיה, משום שהיא אינה קיימת בעיני היהדות. אין שום משמעות לכל הלגלוג על העץ שאינו יכול לדבר לא ישמעון ולא יריחון (החוזר בכל ספרי התנ”ך כאמור, גם בתהלים, דניאל, ועוד), כשיסוד העבודה הזרה הוא משתאות האלים, אהבותיהם, וקנאותיהם[3]. התוכחות גם בנויות על ההנחה המוסכמת שהאל אינו נהנה מן הקרבנות, השאלות הספונטניות “למה לי רוב זבחיכם”, או “שבעתי עולות אילים”, אינם באות לשכנע מישהו שבאמת האל אינו אוכל, כי מי שאכן מאמין בזה, לא יסתפק במין שאלה רטורית שכזו בכדי לסתור בה את יסודות אמונתו.

המקרא אינו נלחם אלא בפטישיזם, צורת חיים המשאירה מקום לצלמים פסלים ודמויות, אך לא עבודת אלים ממשית. פטישיזם יכול להיות השפעה או ספיגת תרבות זרה, ויש בו ריח אלילות, אבל בשום אופן אינו מייצג אידיאולוגיה אלילית.

כל דברי הנביאים וחזונם, מראים כי המונותואיזם לא “צמח” מתוך דבריהם, אלא היה המצע שבו צמחו דברי הנביאים. ובמשפט אחד כותב קויפמן (כרך ג’ עמ’ 112):

“הושע – אין זו ראשית, כי אם שיא”[4].

הנביאים אינם יכולים להיות יוצרי המונותואיזם משום שאינם עוסקים בשאלה זו. אלהי ישראל נתפס בכל המקרא כולו כאלהי כל ההוויה כולה, בדברי כל הנביאים הסופרים המדברים על כך אין שום רמז של חדוש או שכנוע לגבי שאלה זו, אפילו לא משפט או מלה אחת יכולים להיות בסיס לכך שהיה מי שלא תפס את האלוהות כך (גם היהודים שחטאו בע”ז, לא הכחישו את קיום או את אחדות האל, הם רק בגדו בו), אין לפנינו את צמיחתה של אמונה זו, אלא את עובדתה. כשם שאי אפשר לתפוס את איינשטין כממציא חוק המשיכה, משום שכל מחקריו התבססו על חוק המשיכה, אך לא נגעו כלל בשאלת חוק המשיכה.

העובדה הברורה היא שבכל המקרא כולו אין זכר לאלילות המיתולוגית ולמלחמה בה, כשם שאנו יודעים על המלחמה בבמות משום שהיא היתה[5], כך איננו יודעים על המלחמה באלילות עצמה משום שלא היתה (בתקופת המקרא). שתי עובדות אלו הן מעצם הוויתו של עם ישראל מראשית קיומו בארצו, ואך ורק שלו, ואין להם שום הסבר טבעי אחר. אין ספק שלא היה אפשר לנצח את האלילות בלא להתיחס אליה כלל, ומכאן שהנצחון היה בראשית ימי עם ישראל, ולא באחרית ימיו על ארצו.

אין שום אליל ‘ישראלי’, אם היתה עבודת אלילים היא היתה פזילה החוצה, אבל התרבות המקורית הישראלית לא מכירה ולא יצרה שום אל מלבד אלהי ישראל.

הנביאים בכל מקום מציגים את העם כדוגל בשם אלהי ישראל ויחודו, והם מוכיחים אותו אך ורק על חוסר הבנה של ההשלכות, הושע אומר (ח): “אל חכך שפר כנשר על בית ה’ יען עברו בריתי ועל תורתי פשעו לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל זנח ישראל טוב אויב ירדפו הם המליכו ולא ממני השירו ולא ידעתי כספם וזהבם עשו להם עצבים למען יכרת[6]“, ירמיהו אומר: (ח) “איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה’ אתנו אכן הנה לשקר עשה עט שקר ספרים”. מיכה: (ג יא) ״ועל ה’ ישענו לאמר הלוא ה’ בקרבנו לא תבוא עלינו רעה”.

דברי ישעיהו המפורסמים: (א) “לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה” מראים כיצד העם סבר לתומו כי הוא עובד את אלהיו כראוי, וישעיהו הבהיר להם כי עבודת הלב היא העיקר. בפרק ה’ הוא אומר: “האמרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה הוי האמרים לרע טוב ולטוב רע.. הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבנים”. האנשים שעליהם הוא קובל אינם מייצגים אמונה שונה, לדעתם הם החכמים והנבונים והם המצפים להתגלות קדוש ישראל ולעצתו. וכן עמוס כבר מוכיח את העם: “המתאוים את יום ה'” (עמוס ה יח), הנביא הסופר הראשון לא בא ללמד את העם שיום ה’ עתיד לבא, הוא בא להוכיח אותם כי לצפות ליום ה’ מבלי לתקן את המעשים, זו לא הדרך.

עובדה זו מורה שהמקרא אינו שייך לתקופה בה שלטה בעם האמונה האלילית והיה צורך להילחם עם אלו שהאמינו במיתולוגיה האלילית. וכן לא קלט רעיונות אליליים. האמונה הישראלית בתקופת המקרא אינה פרי עיון של יחידים, אלא אמונת העם המקבילה לכל שאר העמים שאמונותיהם היוו חלק בלתי נפרד מגרעין העם. ואמונת העם באה מכח מהפכה שהביאה לשינוי יסודי בתפיסת העולם. זהו מתן תורת משה.

גם מניעת ההגשמה היא תופעה היסטורית:

  • “דברי הנביא “ומה דמות תערכו לו” (ישעיה מ יח) או “כי לא מחשבותי מחשבותיכם” (שם נה ח) הרי דמיון מובהק בהם לדבריו של כסינופאנוס האומר על האל “שאינו דומה לבני אדם לא בדמותו ולא במחשבתו”.. מקצת חוקרי זמננו מצאו רעיון זה במה שכתוב בדברים ד יב ואילך, ובדברי הנביא (ישעיה לא ג) ראו מקצתם סימן לתפיסה רוחנית של האלהים. אך דבר זה שאין במקרא שום הקבלה לספורי אומות העולם.. סימנים הם להבדל מוחלט בין תפיסת האלהים הרשמית של דת ישראל לבין התפיסה שבסביבתו”, (אנצ”מ ערך הגשמה).
  • “מבחינה היסטורית אין למצוא בעם ישראל מקרב של הגשמה של אלהי ישראל, אף עגלי הזהב של ירבעם לא ייצגו כנראה אלא הדום לרגלי אלהים. בחפירות הארכיאולוגיות לא נמצאו שום תמונות של אלהי ישראל, הלשון העברית המקראית היא הלשון המפותחת היחידה בעולם שאין בה המונח ‘אֵלָה'”, (אנצ”ע ערך הגשמה).

 

 

עדויות היסטוריות – תקופת נביאים ראשונים

עדות מונומנטלית היסטורית לעובדה שהאמונה הראשונית של ישראל היתה מונותואיסטית ללא שום אלילות, היא העובדה כי לאורך כל ספרי נביאים ראשונים מתברר לקורא היטב שלא היתה כלל אלילות בישראל.

בכל התקופה המתוארת יפה ובפרוטרוט לאורך שני חלקי ספר שמואל ובספר מלכים: בימי עלי, שמואל, שאול, דוד, והלאה, לא נזכרת ולו פעם אחת מציאות של עבודה זרה בישראל.

הכתוב מבקש טעם לגורלו של שאול ותולה בו חטאים שונים, וכן בדוד, אך חטא אלילות לא נזכר כלל, שאול מקנא לה’ ומסיר את האובות ואת הידעונים, אך עבודה זרה כבר אינה קיימת, גם דוד לא נלחם בשום מקום באלילות, גם לאורך כל תקופת ראשית המלוכה והמלוכה, למן שמואל ועד אחאב, אין אנו מוצאים שום אלילות בישראל[7], התקופה מתוארת על כל פרטיה וכל המעשים למיניהם. לאף אדם לא היה ענין או אפשרות להשמיט תיאורים רגילים הנמצאים פעמים רבות בכל הספרים שלאחר מכן של מלחמה באלילות כל שהיא, או פורענות שמוסברת כתוצאה מפעולות אליליות.

דוקא מן התיאור ההיסטורי הראשון של עבודה זרה בישראל יש ללמוד את האמת בנושא זה: המקום הראשון בו חזרה עבודת האלילים לישראל הוא בממלכת ישראל, לאחר שנים רבות: איזבל הצידונית אשת אחאב (שמצאה את מקומה זה מכח נסיבות מדיניות) נלחמה בנביאי ה’ ויסדה פולחן בעל, העם פסח על שני הסעיפים כביכול כלא מתערב, אך שחיטת נביאי הבעל ע”י אליהו היתה לעיני ועל ידי כל העם. גם לאחר הריגת הנביאים נשארו עוד מאה נביאים במערה שנעלמו מעינה של המלכה, (ובהמשך ישנם כבר ארבע מאות נביאים). בנו של אחאב עוד בחיי איזבל “ויסר את מצבת הבעל אשר עשה אביו” (מלכים ב ג ב). בסופו של דבר איזבל המלכה לשעבר הושלכה לכלבים לעיני כל ישראל, ויהוא מכנס את כל עובדי הבעל לבית אחד “לא נשאר אחד אשר לא בא” וממיתם (מ”ב י יט), ובית הבעל הופך למחראות (מ”ב י כו). מה שמלמד כי תופעת הבעל של איזבל היה יבוא זר שלא הושרש בנפש העם פנימה והוקע עד מהרה. כל זה אירע בשומרון בלבד, ומכאן ואילך לא נזכרת שוב עבודת בעלים בישראל עד יום גלות הארץ! והושע מזכיר בזעם את “ימי הבעלים” (ב טו) כפי שהוא מזכיר את “ימי הגבעה” (י ט), שני תקופות אפלות בתולדות העם. גם בספורי הנביאים המפורטים שנמסרו לנו במלכים, המספרים בפרוטרוט את חייהם של אליהו ואלישע – בתקופת אחאב ולאחריה, אין אנו מוצאים שום עבודת בעל בשטח העממי.

אם נרצה לעמוד באמת על הרמה המוסרית בעם בתקופה זו עצמה, נזכור כי אחד החטאים הגדולים שנזקפו לדורות לחובת בית אחאב ולזרעו היתה הריגת נבות, מעשה שנעשה בעצם על ידי איזבל כשאחאב לא העלה על דעתו אפילו לעשותו, אחאב לאחר תוכחת אליהו קרע את בגדיו לבש שק וצם. מאורעות ‘פעוטים’ כאלו של הריגת אדם בעלילה לשם השגת נכסיו היו רווחים ביותר בכל הממלכות גם שנים רבות לאחר מכן, די לקרוא את ההיסטוריה של הורדוס, שהיה תלמיד קטן של רבותיו הקיסרים הרומיים, שלא לדבר על הפרסים והבבלים. גם ההריגה עצמה נעשתה על ידי הבאת שני עדים כדין התורה שהעידו על נבות שקילל אלהים ומלך, והריגתו מחוץ לעיר בשער כדין התורה, בעקבות הידיעה (הפיקטיבית) הזו על אדם שהעז לקלל אלהים ומלך נקראו הזקנים להכריז על יום צום ועצרה! (ומענין, מדוע לא העלילה עליו איזבל שקילל את הבעל?). כן יש רבות ללמוד מכך שאליהו רץ לפני אחאב עד באכה יזרעלה[8]. עבודת הבעל של אחאב היתה אמנם אלילות, אך לא היתה מחמת חוסר אמונה בה’, אלא אמונה בכח נוסף, כדרך שמצאנו צורות רבות ושונות של אמונות טפלות בכחות מאגיים שונים גם בדתות מונותיאיסטיות, ולכן הוגדרה כפסיחה על שתי הסעיפים ובגידה ולא ככפירה.

ביהודה מצאנו בימי עתליה בת איזבל מקדש אחד לבעל וכהן אחד (מ”ב יא יח) שעם הארץ ניפצם מיד לאחר הריגת המלכה. ברית חזקיהו אינה כוללת ביעור ע”ז (מ”ב יח ד) מכאן מובן כי גם אביו אחז לא עבד ע”ז כמו שעולה גם ממלכים ב טז ג. מנשה הוא זה שהחטיא את ישראל בגלוליו, ומעשים אלו נתפסים כמעשה בית המלך (מ”ב כג ה). מנשה היה הראשון שהנהיג עבודת אלילים ביהודה, אך גם הוא קישרה עם עבודת ה’ ואת כל שקוציו הניח בבית ה’ (מ”ב כא א), מעשיו גרמו התקוממות והיה צורך למלא את ירושלים דם נקי פה לפה (מ”ב כא טז, כד ד). אך כל זאת הם מעשי דור אחד, בדור הבא יאשיהו כבר הופך את הקערה על פיה בחזרה.

גם בתקופת השופטים אין שום תיאור ריאלי של עבודת בעלים בקנה מדה, אף שמוזכר בספר שופטים כי חטא ישראל שבעטיו סבלו היה גם שהלכו אחרי הבעלים והעשתרות. יש כאן ראיה כללית של מסדר הספר ובלי ספק היו שחטאו בהתקרבות לכנענים ולמנהגיהם הפרוצים, אך אין כאן שום תעודה היסטורית המצביעה על איש או מקום הקשורים בעבודה לבעל, על עבודת בעל שבאה מתוך העם, שתפסה מקום בחלק מן העם. אין קביעה זו אלא סיכום של כל הסטיות שבודאי היו בשוליים, ואכן מוזכר במפורש פעם אחת בספר שופטים מזבח הבעל שנותץ ע”י גדעון (ולו היו עוד כמותו, מדוע לא מוזכר מה עשה עמם גדעון כשנהיה לשופט על כל ישראל, וגם הוצעה לו המלוכה?). לאורך כל הפרקים החיים שבספרי יהושע שופטים ושמואל וראשית מלכים אין שום מעשה הקשור בעבודת אלהי נכר של איש יהודי, הלא דבר הוא! בגידת ישראל בה’ היתה מוטיב מרכזי שלא ניסו להעלימו אלא להדגישו שוב ושוב כאזהרה. ולו היו נביאים קדמונים שנלחמו והשמידו את האלילים, האם לא היה ראוי לספר את גדולתם? כל ההיסטוריה והמפלות בתקופה זו מוסברים אכן על ידי חטאים, אבל ע”י חטאים אישיים של המנהיגים, כאמור[9].

עצם הציון החוזר על כל המלכים שחטאו בחטא ירבעם בן נבט, מורה כי לא עבדו אלא את אלהי ישראל, העגלים של ירבעם היו רק סמל, (הם כביכול מרכבתו של האל ואמורים להיות מקבילים לכרובים שהם מלאכי האל, שגם להם רגלי עגל). חטא ירבעם היה אך ורק על האמור בתורה: “ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה’ מעשה ידי חרש ושם בסתר” (דברים כז טו)[10]. ככתוב: “ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם בן נבט.. וילך ויעבד את הבעל” (מלכים א יז לא). רוב תוכחות הנביאים הראשונים הם על חטאים שכאלו, חטא הבמות, מקדש בית אל, עגלי שומרון, וכיו”ב. ויוכיח יהוא שמסר את נפשו על השמדת הבעלים והעבודות הזרות בקנאות יתירה, אבל הלך בחטאות ירבעם בן נבט.

התיאורים ההיסטוריים מוכיחים כי ההכללות היכולות להשתמע מן הנביאים אינם אלא דרך הכללה ותוכחה, כדרך הנביאים בכל מקום[11], כשם שאין אנו משערים לעצמנו את כל הכהנים כבוגדים וכל השרים כחבר מנאפים שידיהם דמים מלאו כל העם כרוצחים ורוצצי אביונים שואפים לדם נקיים וחץ שחוט לשונם וכו’ וכו’. התיאור על השחיתות המוסרית רב יותר מן האלילות, ואעפ”כ הכל מבינים כי המדובר על מקרים קיצוניים דרכם מוכיח הנביא את העם. גם חטא העגל מוצג כחטא של העם כולו, ובסופו של דבר מתים במגפה שלשת אלפי איש. החטא המוצג ביהושע (ז ז) כ”חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם ולא יכלו בני ישראל לקום לפני איביהם”, אינו אלא חטא אחד של אדם אחד, עכן לקח והחביא חפצים מן העיר המוחרמת. יחזקאל האומר (כ יג) “בית ישראל במדבר.. את שבתותי חללו מאד”, אינו מסתמך אלא על חטא של אדם אחד: המקושש. וכך הלאה בכל דברי הנביאים.

ישעיה ומיכה אינם מזכירים שום אליל מסויים, וכן עמוס והושע, אף שהושע מזכיר את עבודת הבעלים הוא מזכירה כנחלת העבר[12] (ב טו, יג א, ט י). מה שמלמד שלא היתה עבודה בעלת אופי מסודר בהשפעת עם כלשהוא או חברה מסויימת, אלא סטיה של ההמון הנובעת ממשיכה למאגיה, אותה אפשר לראות גם בימינו, הפחד הטבעי והפרימיטיבי מפני סמלים קוסמיים כל שהם. רק בתקופת מנשה אנו מוצאים את הנביאים מזכירים עבודת אלילים בשמה ובתארה (צפניה מזכיר את עבודת צבא השמים על הגגות (א ד), וכן ירמיה מזכיר את מעשי מנשה שריפת הבנים בתופת ועבודת צבא השמים (בפרקים ז ח ט ועוד עי’ טו ט) ובמלכים ב כג ד הסוסים אשר נתנו לשמש ומרכבות השמש). אך בכלל היחס בנביא לע”ז לא כאמונת דורות בעלת בסיס מיתולוגי, לא ענין מסורתי בעם, אלא הידרדרות נבערת, אמונה כי מקלות ואבנים יכולים לדבר. אין כאן אלא רמש ושקץ, עץ ואבן, בלי יחס כלל לכך שבעיני העמים בעלי המסורת האלילית לא היו העץ והאבן אלא דמיונות ומזכרות של האמונה השרשית הקדמונית.

יחזקאל מספר על עבודה “בחשך איש בחדרי משכיתו”, זוהי תופעת שוליים, ולא תופעה עממית. הסטיות האליליות היחידיות המתוארות, הם שמראות ומוכיחות כי האמונה המונותואיסטית היתה אמונתו הראשונית העממית והאיתנה של העם מעולם[13].

במקדש ירושלים לא היה שום זכר לדמות או לפסל, למרות שנבנה ע”י נכרים! בכל מקדש בעולם הקדמון היו חדרים לפעולות שונות של האל, ולו לפעולות מדומות, מקום למשפחתו, מקום לרחיצתו, ואלו מקדש ירושלים הינו מקדש מונותואיסטי מעיקרו. יש גם לציין כי תבנית בית המקדש הינה תבנית שאין לה מקבילה בעמים:

  • “הנסיונות למצוא הקבלות לתבנית זו במצרים אשור ובבל ובתחומי התרבות האיגאית לא העלו הרבה” (אנצ”ע ערך בית המקדש).

ברור כי לו היו אמונות עוברות מן העמים לישראל היו גם צורות עבודה ופולחן חודרות עמם, אך זה לא אירע.

  • “על אפיו ותרבותו הישראלים של השטח במאות הט’ והי’ מעידה העובדה שמכאן יצאו שני הקנאים הגדולים לעבודת ה’ בממלכת ישראל, שלחמו מלחמה נמרצה בהשפעות הצוריות ובסופו של דבר הביאו גם לידי מהפכה שושלתית מדינית, הלא הם אליהו התשבי ואלישע המחולתי”. (אנצ”מ ערך גד, כרך ב’ עמ’ 428).

שמירת המצוות ברמה העממית מעידה על קדמות השתרשות התורה, פירוט ראה פרק 7, ודי אם נזכיר את השבת, עליה מתאונן עמוס, על “השואפים.. לאמר מתי יעבור החדש ונשבירה שבר השבת ונשברה בר”, גם בממלכת ישראל לא היה כלל מקח וממכר כלל ביום השבת, והחטא הגדול היה לשאוף מתי תיגמר השבת[14]. ובשבת היו קוראים בתורה כדברי ישעיהו פרק א’, גם הכנוי ביחזקאל “ששת ימי המעשה” רק מורה כי שבת לא היה יום מעשה גם במציאות ולא רק בתיאוריה, ואי אפשר להפריד בין התנהגות כזו ובין רוח התורה.

התיאוריות של התפתחות במונותואיזם כבר התיישנו ואין להם מקום במחקר החדיש, וראה באנצ”מ ערך אחדות האלהים:

  • “אשר לשאלה אם תורת האחדות של עם ישראל ואבותיו עברה שלבי התפתחות שונים משיב המקרא גופו.. האחרונים לא ראו שום הבדל של עיקר בין אמונתו של אברהם לאמונתם של עצמם. בדרך כלל לא ראו בתורת האחדות בישראל משום חידוש מהפכני של אנשי המדע כמו שהיה הדבר ביון אלא תלו אותה במסורת האבות (שמ”ב ז כב, ישעיה מד ה).. החוקרים כי התפתחות אטית ומודרגת עברה על אמונה זו.. בימינו גוברת כנראה הנטיה לחזור ולשוב אל התיאור העולה מתוך המקרא גופו, אייכרודט אינו מוציא את האפשרות שכבר משה הורה את תורת האחדות, לדעת אולברייט ובובר לא בא ישעיה השני אלא לפרש את שכבר היה מקופל בעשרת הדברות[15]“.
  • “ולהויזן הרשה לעצמו להיות גלוי לב יותר מתלמידיו, והוא הודה, שלאחר הכל, אין באמצעיה של הבקורת כדי להסביר מדוע נשאר מואב עם כמוש מה שהיה, ואילו ישראל הלך בדרך שונה לחלוטין אע”פ שלפי שיטתו פעלו שניהם בתנאי מציאות דומים. לפי האמת הדרגות של הדת – בסדר ההתפתחותי – דרגות מדומות הן, שלא היו מעולם במציאות. במציאות קיימים חזיונות כאלה בנפרד, זה ליד זה, והמעבר מדרגה לדרגה הוא פרי ריפורמה מכוונת, או פרי כורח מבחוץ, העמים שהם מונותואיסטים כיום, כולם ללא יוצא מן הכלל, במישרין או בעקיפין – תלמידי היהדות הם, ולרוב גם לא הגיעו לכך מרצונם החפשי”, (יחודו וקדמותו של ספר בראשית עמ’ 124).

 

עדויות חיצוניות

מענין לציין כי בעקבות האסור על עשיית תמונה, נוצרה התופעה שלא היה פיסול ופסלים בישראל, המושג “סגנון ישראלי” בבניה, בפיסול, אינו קיים (קויפמן עמ’ 679). אנו מכירים סגנונות יצירה ופיסול מכל העמים מלבד ישראל.

הארכיאולוג י. אהרוני קובע:

  • “אבותינו לא הצטיינו מעולם באמנות הפלסטית ובאמנות הציור, ודאי בגלל איסורי התורה” (עיונים בספר ירמיהו, כב).
  • “בתקופה הישראלית ניכרת ירידה רבה במגוון הצורות והיסודות העיטוריים וברמת הביצוע והערך האמנותי”, (אנצ”מ ערך תכשיטים עמ’ 557).
  • “השמירה הקפדנית על האסור של עשיית פסלים או עיטורים של דמויות בע”ח או של צבא השמים מודגשת ע”י היסטוריונים וגיאוראפים ביון וברומא בתיאורי יהודה ותושביה (וורו, סטרבו, טקיטוס, ליביוס, עמד על כך כבר שירר ח”ג עמ’ 143 והלאה, ובאריכות: א. אורבך, “הלכות עבודה זרה והמציאות הארכיאולוגית וההיסטורית במאה הא’ ובמאה הג'”. ארץ ישראל ה’ תשיט’, עמ’ 191 והלאה).
  • למרות השפעתה של הארכיטקטורה היונית והרומית לא נמצאו בעיטורים שנמצאו בחפירות בירושלים ובמקומות אחרים מוטיבים אחרים מאשר צרורות עלים פירות ופרחים או צורות גיאומטריות, מעטים מאד הממצאים של בע”ח ואף הם מתקופה הקרובה לחרבן, (אורבך, ההלכה מקורותיה והתפתחותה עמ’ 140).
  • “בתקופה הישראלית חלה לראשונה ירידה באיכות הטכנית של הגליל (לחותמת) בו בזמן נעלמים גם סימנים מצריים רבים ובמקומם באות דמויות פשוטות מעולם החי כגון צבאים עומדים זה מול זה”, (אנצ”ע ערך גילוף).
  • “חישבו ומצאו שחותמות חסרי קישוטים מרובים ביהודה ואילו בישראל מצויים יותר החותמת המקושטים”, (אנצ”מ ערך חותם).
  • בין כל הצלמיות והפסלים שנמצאו באיזור ישראל לא נמצא אפילו אחד המגלם אל זכר, אלא אך ורק נקבות, ומשמעות הדבר כי מעולם לא נעשתה שום צורה או פיסול לאלהי ישראל, (עם ועולם בהוצ’ משרד החינוך, 2000, מ. כוגן).

לענין יש השפעה גם על שרשי שפת הדבור:

  • “תפישה מקראית זו הרואה בשמש ובירח שני תופעות דומות זו לזו היא היסוד העיוני ליצירתו של השם הכולל והמופשט: מאורות.. השם עצמו, וכן התפישה שביסודו מיוחדים להשקפת העולם הישראלית. שאר עמי המזרח הקדמון ראו בשמש ובירח אלים חשובים, ולפיכך נהגו שלא לכרכם יחד, כדי להודיע כחם של השמש לעצמה ושל הירח לעצמו. השקפת העולם הישראלית, הכופרת באלהותם של איתני הטבע, מפקעת עצמה בזה מדרך המחשבה המיתית ונוטה לדרך של הסתכלות בתופעות הטבע ולדרך המחשבה ההגיונית” (אנצ”מ ערך מאורות השמים).
  • התעלמות בולטת מן הכוכבים: “המגע עם תרבויות בבל ומצרים כמעט מחייב שיהודי קדם ידעו יותר מדברים פופלאריים בלבד, גם לפני חרבן שומרון. בכל זאת אין אתה מוצא אפילו את ההבחנה בין כוכבי הלכת וכוכבי השבת. אפילו כוכבי לכת בולטים כצדק ומאדים אינם נזכרים במקרא”, (אנצ”מ ערך כוכב).

גם להשמדת הבעל בישראל יש ביטוי ארכיאולוגי:

  • בחרסי שומרון אנו מוצאים שמות המורכבים מן השם בעל, ואילו בחרסי לכיש כבר אין זכר לשמות כאלו (אנצ”מ ערך בעל, עמ’ 285). ומענין לראות שם כי גם בתעודות יב לא נמצא שום שם שכזה.

שמירת הכשרות:

  • כמה מחקרים הראו שבערים ובשכבות של כנענים ופלשתים מרובות עצמות החזירים ובאתרים ובשכבות המיוחסים לישראל החל מן ההתנחלות אין חזירים כלל ונמצאו רק עצמות של בהמות כשרות, (ראה מקורות: י. אליצור על אתר ז’. אנצ”מ ערך חזיר, לחפור את התנ”ך עמ’ 150).

עדות ארכיאולוגית מעניינת ישנה גם למצוות השחתת הפסלים ושריפתם באש ככתוב: “מזבחתיהם תתצו ומצבותם תשברו ואשריהם תגדעון ופסיליהם תשרפו באש” (דברים ז). והנה בחפירות חצור, שנחרבה ע”י הכובשים הישראליים בתקופת ההתנחלות:

  • “בתוך השריפה נמצאו פסלים שהושחתו במתכוין בעיקר ע”י כריתת הראש והידיים. פסלים מצרים וכנעניים”. (אמנון בן תור, מצוטט ב”על אתר” ז’ מאת י. אליצור).

על קדמות אמונת ה’ בישראל, מספרת כתובת מצרית מימי תחותמס ד’ (קרוב לזמן יצי”מ המוערך) העוסקת בערים בארץ כנען ומוזכר בה שם הוי”ה, (גבעון, עקבות פרעה בכנען מ’ 12, מצוטט ב: מקרא וארכיאולוגיה עמ’ 107), וכך כתובת במקדש אמון שבנוביה מימי אמנחותפ השלישי מזכירה את ‘ארץ נודדי יהו’  וכן מוזכר שם יהו בעוד כתובות מצריות, כמו כתובת עמרא מימי רעמסס השני, ברשימה אחרת מימי רעמסס השני מוזכר השם יהו בהקשר לרעואל (המסורות על משה יתרו והר האלהים, משה וידנפלד, תרביץ 56, אפריל יוני 1987). הכתובות הבאות בהם נזכר שם הויה הם מצבת מישע, והכתובת מכנתלת עג’רוד, שניהם מן המאה ה9 לפנה”ס.

 

קץ האלילות

על מקומה של האלילות בישראל, יש ללמוד מאופן היעלמותה. עובדה מפליאה היא כי האלילות הפטישיסטית שהתקיימה בזמן בית ראשון נעלמה לחלוטין מקרב העם מיד עם גלות בבל, גם הנביאים הגולים כדוגמת יחזקאל אינם מזכירים אותה בגלות[16].

הסבה אינה נעוצה בחזרה בתשובה המונית, משום שבפרוש מוזכר ומפורט כי העם חטא והדרדר ביותר באותה תקופה: נשיאת הנשים הנכריות, וההופעה הכללית של ‘חציו מדבר אשדודית’, תוכחות עזרא ונחמיה והנביאים זכריה ומלאכי וכן יחזקאל בגולה, אינן נופלות בחריפותן משאר תוכחות הנביאים[17]. ה”חזרה בתשובה” לא נזכרת בשום מקום כיותר מאשר מנהיג ירא אלהים הכורת ברית – עזרא, שזהו הדפוס הקבוע אותו מצאנו גם בימי בית ראשון (אסא, חזקיה, יאשיה, יהוידע, יהושפט), העם אינו מוצג בשום מקור כחוזר לפתע בתשובה באופן ראוי לציון. המציאות נראית מן התקופות הבאות שעליהן יש לנו עדויות היסטוריות נרחבות כי התקיימו בצורה רצופה בצד הגרעין היראי המסורתי, ‘עם הארץ’ של הלניסטים, צדוקים, ביתוסים, איסיים, כתתיים, ועוד ווריאציות שונות של מרידה ברשויות הדת הפושטת ולובשת צורה, וכך היה גם לאורך כל התקופות שלאחר מכן.

הסבה היא משום שהאלילות היתה מין סרח עודף בלתי עקרוני, אחת מצורות המרידה ברשות הדת. לא הדת העתיקה, או המקבילה ליהדות, אלא מין כתתיות המזלזלת ברשות הדת מסבותיה שלה[18]. ובאמת בגזרות אנטיוכוס הגיעו שוב דלת העם לעבודה זרה והקרבת קרבנות לאלילי יון אבל לא היתה זו תופעה עממית, אלא מכורח המרידה ברשות היהדות והכניעה לרשות יון, הם הסכימו לעשות פעולות אליליות, אבל לא היה להם דבר עם פעולות אלו, ועל כן לא היה להם זכר והמשכיות.

בתקופה בה אנו עוסקים, האלף השני לפני הספירה, לא היו מסדרים, חוגים, או כנסיות. הדת היתה עממית והיוותה חלק ממשמעות הקיבוץ האתני, הדת בנתה ועיצבה כל פרט בחיים, דמות העם, פולחנו, קדושיו, מצוותיו, מוסריו, שירותיו, משטרו המדיני, נביאיו, כהניו, היו צריכים להיראות באור הדת העממית. ואור הדת העממית הוא המונותואיזם ורוח היהדות.

האלילות היתה זרה לרוח ישראל ולכן לא מצאה את מקומה בתקומת ישראל שבבית השני, לו היו יהודים אליליים, הם לא היו חלק אורגני מן העם, ולכן לא היה להם שום בטוי כשהעם שב וקומם את עצמו מתוך הגרעין הנותר[19].

אין שום דוגמא של התפשטות אמונה להיותה עממית בלא סיוע השלטון המדיני. והעובדה כי המונותואיזם היה לאמונת העממית בישראל שלאחר החרבן, למרות השתלטות הגויים עובדי האלילים על חיי העם, מוכיחה כי כך היה גם קודם.

על משמעותה של היעלמות האלילות יש ללמוד ממקבילה מפתיעה: תופעה זו חזרה על עצמה בתקופת הבית השני. הצדוקים, שרושם הקורות המדיני היה מקדיש להם את רוב דברי ימי התקופה ההלניסטית, מוקד הכח והעצמה ומקור לחיכוכים ומלחמות בלתי פוסקות, נעלמו כלא היו מיד עם חרבן המקדש, אין לנו שום ידיעה על שריד שלהם למן יום החורבן[20]. מה שמלמד כי כל האידיאולוגיה שהושמה בפיהם היתה כיסוי לכתתיות מדינית, שלא נותר לה מקום לאחר החרבן.

 

שם ה’

הוכחה ניצחת לאמונה הלאומית של העם היא השמות התיאופוריים, כדרך כל העמים לרמוז את שם אלהיהם בשמותיהם (ראה למשל אנצ”מ ערך ארפחה) כך גם נהגו בני ישראל החל משמותיהם של עולי מצרים כדוגמת: אליצור בן שדיאור, שלומיאל בן צורי שדי, אלישמע, עמישדי[21], פגעיאל, אליסף, דעואל, גמליאל. ועוד שמות רבים הנמצאים בתורה. החל מיהושע בן נון שמשה קראו “יהושע”, ובפרט בספרי הנביאים הרוב המכריע של שמות בני ישראל משלב בתוכו את שם הויה. מה שמורה שהיתה האמונה הישראלית אמונת העם המושרשת בצורה ברורה. ודוגמאות בהערה[22].

השינוי שבין התורה לבין הנביאים, הוא אות להיסטוריות ולנאמנות של ספר התורה, שלא הוכנס בו שום שם תיאופורי המשלב את שם הויה. כפי שהיינו מצפים מספר שלא נכתב בזמן המאורעות. ודוקא השמות של ראשי העם הם שמות מצריים: משה, אהרן, מרים, משפחת הכהונה שמרה על שמות מצריים גם לאחר מכן: חפני, פנחס, חנמאל, חור, פוטיאל, (גם איתמר הוא שם עתיק, ראה אנצ”מ ערך איתמר). וכן מצינו את הנשיא “אחירע” (במדבר א טו) שגם הוא שם מצרי מובהק על שם ראש הפנתאון המצרי “רע”. כך השם הלוי מררי (גריניץ, יחודו וקדמותו של ספר בראשית עמ’ 21 והלאה).

השמות המיוחסים לתקופת האבות גם הם שמות המתאימים לתקופה ומקבילים לשמות המוזכרים בכתובות מתקופת האבות בלבד, ראה פרק 13 על בראשית יב, המכנה המשותף של כל השמות מבנין יפעל (יצחק, יעקב, ישמעאל, יוסף, יאיר, יפתח, יגאל, ירחמיאל) הוא קדום ולא מופיע לאחר מכן (גריניץ, יחודו וקדמותו של ספר בראשית עמ’ 30 והלאה). ככלל קובע גריניץ (ואולברייט) כי מוצא השמות הרווחים בספר בראשית שייך בוודאות למלאי השמות המוכר מראשית האלף השני לפנה”ס.

  • “בשמות של יחידים המיוחסים לתקופת יציאת מצרים וכיבוש הארץ בולטים השמות התיאופוריים, ואילו השמות החילוניים תופסים מקום מועט.. קטן ביותר הוא מספר השמות החילוניים, יש גם כמה שמות נכריים ורובם מצריים”, (אנצ”מ ערך שם עמ’ 46). “שם ה’ אינו מופיע כרכיב תיאופורי בשמות עצם פרטיים עד למסורת על משה, עובדה זו עולה בקנה אחד עם המסורת המקראית על התגלות האל למשה” (שם עמ’ 49).

גם חלק מן האישים המוכרים לנו כחוטאים נקראו בשמות כאלו ואף קראו כך את בניהם: בספר שופטים אנו מוצאים את מיכיהו (בעל פסל מיכה), ואת יהונתן (הכהן בפסל, נכד משה), גם הם באו מבית טוב.. ירבעם בן נבט קרא לבנו אביה, אחז מלך יהודה קרא לבנו חזקיהו. אחאב קרא לבניו בשמות כאלו[23] הדבר מלמד כי זו היתה תופעה עממית מושרשת מימי קדם.

ההבחנה בין התקופות, שאיש לא יכל לתכננה, מוכיחה על קדמות ואמיתות השמות:

  • “בשמות המיוחסים לתקופת השופטים.. הדגם הבולט בהם הוא שם המורכב ביסודות אב או אח.. בשמות מתקופה זו גובר והולך הזיהוי של רכיבים תיאופוריים קדומים עם ה’ ואל, כגון השמות אליאב, אליעם, יואב, המזהים את הרכיבים הקדומים אב ועם עם ה’ או האל.. תוך תקופת ממלכות ישראל ויהודה נעלמים כמעט לגמרי הרכיבים הקדומים אב, אח, אדון, דוד, ועם.. תמונה דומה מתקבלת מאוצר השמות התיאופוריים שבדה”א.. בחומר האפיגראפי מתקופת מלכות ישראל ויהודה מוצאים יותר משמונים שמות תיאופוריים שאינם במקרא.. אוצר השמות התיאופוריים מתקופת שיבת ציון זהה כמעט לזה של ימי בית ראשון.. תמונה דומה עולה גם מאוסף שמות היהודים ביב.. אין למעשה חדושים בשמותיהם של אנשי יב”, (אנצ”מ ערך שם עמ’ 46-8).
  • “בשמות המיוחסים לתקופת הנדודים במדבר נפוץ דגם זה יותר מהדגם של משפט פעלי, פועל בעבר, נשוא + נושא ללא כינוי מושא, והוא הדין בשמות המיוחסים לתקופת השופטים”, (שם עמ’ 52). “פועל בעתיד, נושא+נשוא, בלי כינו מושא.. דגם זה אינו נפוץ בישראל לפני ימי דוד.. עליה בתפוצת הדגם חלה אחרי גלות בבל.. יש לייחס עליה זו להשפעה ארמית”, (שם עמ’ 54). “משקלים הנגזרים משרשים בעלי עיצור אחד.. “קט”.. כולם מיוחסים לתקופת האבות וההתנחלות, “קוט”, כל השמות מיוחסים לתקופת הנדודים במדבר וההתנחלות (מלבד אור).. “קיט”, כולם מתקופת ההתנחלות והשופטים”, (שם עמ’ 64).

לגבי אותנטיות השמות, יש לציין כי בחותמות וכתובות נתגלו כ900 שמות,  מהם רק 200 לא נמצאו במקרא (אנצ”ע שם, עמ’ 1011). נכון לשנות ה80.

דרישת ה’

על מתן תורה ושינוי כל התפיסה של האלהות בקרב בני ישראל מעיד גם אופן דרישת ה’ בישראל מאז ומעולם.

התורה אוסרת את כל פעולות המאגיה למיניהם – כישוף אוב ידעוני דרישה אל המתים ניחוש ועוננות, באסור חמור, עונש הכישוף הוא מוות. אע”פ שבשום מקום איננה מכחישה את פעולותיהם, ומפשטות הענין נראה כי אף האמינו בכחותיהם[24]. עובדה היא כי היהדות של בית שני מאמינה בכחם של רוחות שדים כשפים ואסטרולוגיה. אין שום הסבר טבעי לאיסור הניחוש והכישוף, דוקא לאור העובדה שהמקרא אינו רואה סתירה בין פעולתם בשטח לבין מציאות האלהים.

אסור הניחוש הכישוף האוב והעוננות, נשמר בקפדנות כמתוארת השמדת שאול את כל האבות, וכן המלכים שאחריו, וכשנזכר נאמר “ועננים כפלשתים” (ישעיהו ב), העוננות נמצאת בפלשתים וישנם חוטאים שמידמים להם.  אין שום דוגמא לאיסור הנחש בעולם האלילי.

כל זאת בזמן שבימי קדם כל הדת וגילוייה היו כרוכים דוקא במאגיה, הקשר לאלהים נעשה ע”י מכשפים, הכישוף ודומיו היו מעניקים כח והגנה גם לאל, כל פעולה, מצוה, וגילוי, היו כרוכים בענפי המאגיה. ואילו בישראל לא רק שהדבר היה אסור באיסור חמור, הוא גם לא היה קיים כדרך של דרישה בה’, כפי שאומר בלעם: “לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל”. לא נזכר בשום מקום נסיון של שמוש במאגיה זו לדרישה באלהי ישראל, אין שום מלחמה או תוכחה על ניחוש באלהי ישראל, אין אף רמז על עבודה אלהית בצורה מאגית לשם אלהי ישראל, לו היתה עבודה כזו האסורה על פי התורה, לבטח היינו מוצאים בספרות הנבואה איזה הד ולו הקלוש ביותר לכך, כשם שעל סטיה מן האמונה לעבר אלילות זרה אנו קוראים רבות. למרות שמצינו נביאי שקר רבים, לא מצינו מעולם מכשפים או מאגיים השואלים באלהים בחכמתם.

  • “ייתכן שטשטוש התחומים במקרא בין המאגיה השחורה והלבנה (זו המזיקה וזו המביאה ברכה) נובע מהתנגדות המקרא לכל הכשפים ולא רק לכשפים שנועדו במפורש להזיק” (אנצ”מ ערך כשפים). לכן כורכת התורה את הכישוף עם האוב והידעוני כאסורים יחדיו באסור חמור, בצורה יחידה מכל הידוע לנו על עמי קדם, בהם לא מצאנו אלא הגבלות על כישוף המזיק לאחרים.

לנביאים יש בקורת רבה על הכהנים בחטאים מוסריים (הושע ד ח, ו ט, מיכה ג יא, ירמיה ב ח, כ א, צפניה א ד, יחזקאל כב כו) אבל בשום מקום אין אשמה על שמוש בקסמים ומאגיה לשאלה באלהים.  לא היתה בישראל תרבות פתרון חלומות, אין חלומות ואין ספרות פתרון חלומות כשם שהיה בשאר העמים, רק חלומות מה’, הטומאה בישראל אינה נתפסת כסכנה כלל והיא רק סותרת לקדושה. הקרבן בישראל נתפס רק כרצון ה’ וכריח ניחוח, לעומת הקרבן האלילי שנתפס כמעניק שפע.

משמעות הדבר כי האמונה לא היתה פגומה מתוכה ולא היתה זקוקה להתפתחות, אין שום דרישה אלהית אסורה מתבצעת, מלבד האורים שהם הדרישה באלהים היחידה המותרת. האמונה היתה זקוקה להתחזקות בה ולבלתי נטות ממנה, אבל היא היתה מושלמת מתוכה, ועמדה על דרישת אל אחד באופן אחד ללא שום סטיה, למרות התקדים המוחלט בכל חברה אנושית אי פעם של מאגיה העובדת בשותפות עם האמונה העממית. כן הדבר לגבי עבודה למתים, דבר שהיה רווח בכל התרבויות הקדומות – אין לו שום זכר בכל המקרא כולו משום בחינה או היבט. (ראה באנצ’ מקראית ערך אבל: בספרות המקרא לא נזכר פולחן המתים, אלא כדבר שנאסר לבני ישראל). וכן אסור גמור על עשיית פסל ומסכה גם לעבודת האל האחד.

בכל הדתות חלק חשוב היה מוקדש להגנה מפני כשפים. במקרא אין שום פעולה כזו, אין טקסים מתוך פחד מחמת ליקויי חמה (מה שנהג בעמים רבים, ומוזכר בירמיה י ב כפחד אלילי). הסבה היא משום שהכישוף נתפס בעולם האלילי כמאיים גם על האל, אך ישראל בוטח באלהיו.

היהדות תופסת את האלהים, הנבואה, השאלה באלהים, הקרבן, תפיסה אחרת לגמרי מהתפיסה האלילית, היא שוללת את כל המאגיה והמיתולוגיה כדברים בעלי כח עצמי. ואין אלא את כחו ורצונו של אלהים. אם ישנו חלום, אות, כשוף, טומאה, נחוש, וכיו”ב אין זה אלא גילוי של רצון אלהים.

כל זאת בניגוד מוחלט לטבע ולהרגל האנושי מכל התקופה הקדומה ללא יוצאים מן הכלל להשתמש בכל דרכי המאגיה למטרות של הטבת העתיד וידיעתו. ולראות את המאגיה כבעלת כח עצמי.

דבר זה מלמדנו כי אמונת ישראל מראשיתה על חדושיה המופלאים והלא טבעיים היתה מושרשת בעם מראשית הוייתו בארצו.

 

הנביא – שליח

כל העמים הקדמונים ייחסו תכונות של ידיעת עתידות וגורלות לאדם הנביא, הקדמונים האמינו כי תכונות אלו תורשתיות, וכן כי הם יכולות להילמד, או לבא על ידי פעולות מאגיות שונות, לפעמים סברו כי הם באות מהכרה פראנורמלית של הנביא (אפלטון, פידרוס, 244). ואילו הנבואה הישראלית אינה אלא דבר אלהים עצמו, הוא בחר אדם מסויים כשליח לומר את דברו, אך אדם זה איננו יודע מאומה על העתיד. ברצות אלהים יגלה לו דבר ויתן בפיו את המלים אשר יאמר, וברצותו לא יגלה לו והרי הנביא ככל האדם. אין הוא אלא שומע את דבר האלהים, כשאלהים חפץ בכך. הנביא אינו מטפס אל השמים ואל השגעון בכדי לחלץ מידע, הוא שליח שנשלח מאת ה’ למלא את דברו ופקודתו, ה’ יורד אליו ברצונו ואומר את דברו[25]. גם כאן אנו רואים כיצד אין אלא את רצון ה’ ולא שום כח נוסף.

  • “עם כל הדמיון לנבואה המקראית אין זכר בדברי המתנבאים במארי לערכים המוסריים והחברתיים של נביאי ישראל, ואף השליחות אינה לאומית, אלא מצטמצמת בתביעות מאת המלך”. (אנצ”מ ערך מארי עמ’ 578).
  • “מזדקר לעין הפער העצום שבין מארי למקרא בכל הנוגע לבשורת השליחות הנבואית ולייעודה, בפיהם של מתנבאי מארי אין ציויים מוסריים חברתיים, ועל אחת כמה וכמה אותה האידיאולוגיה הדתית המגובשת המייחדת את נבואת המקרא. שליחותם אינה מכוונת למלא יעוד לאומי כללי אלא מתמצה בבשורה למלך או לנציגיו בלבד ומצטמצמת בדרך כלל בתביעות חומריות מאת הרשות”, (א. מלמט, גילויי נבואה בתעודות חדשות ממארי וזיקתם למקרא, ארץ ישראל ח, תשכז’ עמ’ 231).
  • “כל עסקם של המנחשים והקוסמים ופותרי החלומות וכל ה”נביאים” וה”נביאות” למיניהם בקרב הגוים היה בענינים חילוניים של היחיד והציבור. מעולם לא נעשו מורים ומדריכים לעמם במוסר ודת. מעולם לא הוכיחו את היחיד והכלל על מעשיהם הרעים, כמו נביאי ישראל. רק בישראל אנו מוצאים שורה של אנשים שקמו זה אחר זה במשך דורות המקרא לדבר כשליחי ה'”, (מ.צ. סגל, מבא המקרא עמ’ 229).

הבדל גדול ישנו גם במופתים שמחולל הנביא, כל אנשי הרוח והחרטומים הקדומים היו מחוללים נסים ע”י כחות על טבעיים וכדו’. הנביא הישראלי אינו אלא שליחו של ה’, הוא מבקש מה’ שיעשה למענו אות או מופת, האות אינו אלא סימן שה’ שולחו. ולא כח של הנביא.

הנבואה הקדומה היתה בהכרח קשורה במקום מסויים, ואילו ה’ מתגלה לבני האדם בכל מקום, מגילויו הראשון כאלהי האבות, ועד הנביאים האחרונים.

  • “במאנטיקה האינדוקטיבית הקשר לפולחן ולמקום פולחן הוא תנאי בל יעבור. כלל זה חל גם על המאנטיקה האינטואיטיבית ועל האקסטאזה הנבואית המתוארת במכתבים אלה כאמור, האינספירציה אפשרית רק לפני פסל האל, רק שם אפשר לחזות חזון בהקיץ כפי שיוצא ממכתב אחד”, (הנבואה הקדומה בישראל, ב. אופנהיימר, עמ’ 35).
  • הערות:

[1]כל הדוגמאות שהביאו בעלי ההשערה שלמונותואיזם יש מקור קדמון, אינם חורגות מכל הכללים הנ”ל, ולפיכך אינם שייכות לנושא. אף כי יש בהם התקדמות של האדרת אל אחד על חבריו.

כל ההסברים כדוגמת: איום מצד השכנים, חרבן, זעזוע פנימי, אכזבה, חידלון, כשלון, רוחניות, מוסר, אינם מסבירים את יצירת המונותואיזם דוקא ביהדות משום שהם עברו במדה שוה על עמים אחרים כל אחד בתורו, ובאף אחד מהם לא נתגבשה אמונה כזו. גם ולהויזן (“geschichte” עמ’ 33) כותב כי אין ביכלתינו לבאר מפני מה הלכה האמונה הישראלית בדרך זו, אלא רק לתאר את דרגות המעבר מן האלילות.

האזכור של אחנתון המצרי בנושא, הוא חוסר ידיעה על מהות אמונתו: אחנתון אמנם האמין בשמש אחת, אך הוא עבד לשמש שהיא יצור גשמי נראה לעין, הוא האמין כי השמש הולידה את כולם מאיבריה, היא עייפה בערב ורעננה בבוקר, יש לה ידיים והיא לוקחת בהם את הקרבן, השמש עצמה עובדת לאביה המת, המלך אנחתון גם לא שלל מלכתחלה עבודת אלים אחרים (קויפמן ח”ו עמ’ 43, בפרט שלפי המסורת יצי”מ היתה לפני התיארוך המקובל לתקופת אחנתון).

מיותר להתיחס גם לכל דבריו הטפלים וחסרי הערך של פרויד בספרו “משה”, פרויד כדרכו משחיל בחשאי “סוס פרוידיאני” למוחם של כל בני האדם, ולאחר מכן עושה בהם כבתוך שלו. הדבר נכון לגבי מטופלים הבאים מרצונם החפשי או כתוצאה מתעמולה, אך במה אשמים אישים מפורסמים מן ההיסטוריה כמשה ואחנתון? והדבר אמור לגבי הערך הפסיכולוגי של הדברים (ראה יהדות וחיים מודרניים פרק ו’), אך מבחינת הערך ההיסטורי כפי שאמרנו מיותר להתיחס, די לציין כי פרויד מקבל את האגדה הנוצרית הדמיונית לפיה הרגו היהודים את משה, ועליה מבסס את ספרו..  

[2] הנסיון להסביר את המונותואיזם כצומח מן המוסריות של האל, אינו מסביר העדר כל כח נוסף, גם מלך האלים יכול להיות מוסרי. אין להאריך עוד בתיאוריות שונות שאינם מסבירות את העובדה שבסך הכל רק ביהדות צמח מונותואיזם מוחלט בעוד באלף השנים שלאחר מכן לא נשמע שום זכר משמעותי למונותואיזם בשום עם אחר.

[3]השפטים באלהי מצרים הוא שבירת הפסילים, והשפטים בדגון הוא נפילת פסלו ארצה (ש”א ה ו). גם ישעיהו וירמיהו מתארים את קריסת אלילי בבל – נפילת הפסילים, מה יארע לאלים עצמם, היא שאלה שאינה באה בחשבון. ירמיהו מח ז: ויצא כמוש בגולה – יוליכו את פסיליו לגלות. ומה יארע לכמוש עצמו?

[4]וכן כותבים חוקרים: “יצירתו של עמוס מעורה בלא ספק במסורת ספרותית, וסגנונו המעולה מוכיח שכבר קדמו לו התחלות ושלא היה עמוס ראשון לגיבושם של דברי נבואה בכתב”, (אנצ”מ ערך עמוס עמ’ 282).

אופנהיימר כותב:

“הלשון ‘סגולה’ משמעו רכושו הפרטי של אדם שהוצא מכל זיקה לרכוש המשפחתי.. מלה זו חדרה כבר במאה היב’ לתוך המילון הפוליטי של אוגרית.. ישראל (עם סגולה) הוא רכושו הפרטי של ה’ שהוצא בשל זיקה זו מיתר הגויים, כי לי כל הארץ, רעיון בחירת ישראל על ידי אלהי עולם, אשר ראשית צמיחתו יוחס בידי מחקר המקרא הקלאסי לעמוס, מובע כאן בסגנון ארכאי, המעלה את האוירה התרבותית של תקופת הברונזה המאוחרת”, (הנבואה הקדומה בישראל, עמ’ 86-7).

התמקדנו כאן במונח זה המבטא רעיון של מלכות ה’ על העולם כולו, אבל עוד רבים מאד מן המונחים הטכניים והמשפטיים של הברית, אנו מכירים מימי קדם (אופנהיימר שם), ומובן שהתורה נתנה רוח חדשה וענין בפני עצמו בבריתותיה, אלא שהמונחים בודאי שייכים לשפת הדיבור של זמן מתן תורה.

[5]ומלחמה זו עצמה מוכיחה עד כמה היה המונותואיזם לעובדה קיימת, והויכוח נסוב על השלב השני שהוא הוא “החטא הקדמון” של המלכים הראשונים – האם הפולחן בבמות מותר על פי התורה.  

[6]כבר בפרק ב הוא אומר “כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים”, לפני ימי המלכים הרשעים והשרים מפרי הברית לא היו בישראל זבחים ומצבות וכו’.

[7]נשי שלמה אמנם הביאו עמם את אליליהן ואף בנו להם במות מחוץ לעיר, וכעדות הכתוב אף בסיוע שלמה, אך זה היה ענין אישי להן, ולא נזכר בשום מקום שאי מי נהה אחריהם, ואעפ”כ חטא זה נזכר לשלמה במשך מאות שנים, וזה רק מורה על זרות המקרה בעם. מכך שגם המלכים הצדיקים אסא יהושפט יהוידע וחזקיהו לא עסקו בבמות אלו יש ללמוד שהן היו שוממות, וניתוצן ע”י יאשיהו היה מעשה סמלי.

הארכיאולוג ד”ר י. מייטליס כותב: “אין כמעט אתר מימי הבית הראשון שלא התגלתה בו צלמית כל שהיא, בניגוד לאתרים מימי השופטים”, (לחפור את התנ”ך עמ’ 242).

[8]מענין גם המסופר במ”ב כא: יהורם עשה הרע בעיני ה’ מלך שמונה שנים ויקברוהו בעיר דוד ולא בקברות המלכים, וכן בדברי הימים ב כד לגבי יואש שהרשיע ולא נקבר בקברות המלכים. ובדברי הימים ב כה כז “מעת אשר סר אמציה מאחרי ה’ ויקשרו עליו קשר בירושלים וינס לכישה וישלחו אחריו לכישה וימתהו שם”.

[9]גלות הארון וחרבן שילה, בהדרדרות בית עלי, מות שאול ומפלתו בחטאי שאול האישיים, דבר בישראל בגלל חטא דוד ומנינו, וכן רעב בגלל המתת שאול את הגבעונים, מרד אבשלום בגלל חטא בת שבע, וכדו’.

[10]זוהי עובדה מוסכמת, וכך כתוב גם באנצ”מ ערך בית אל. וזה היה גם חטאו של מיכה כמפורש בפסוקים.

[11]בעיני חלק מן הצבור החרדי כיום, רוב חובשי הכפה בארץ מוגדרים בהכללה של “ויעש הרע בעיני ה'”, כולל הרב הראשי לישראל, וחכי”ם דתיים למיניהם, אך האם מתוך כך יש להוכיח כי אנשים אלו אינם מכירים את ספר התורה, ועובדים לבעל?

[12]את מלחמת הושע ב”אלילות” אפשר למשל ללמוד מן הפסוק (ב יח) ..תקראי לי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי והסירותי את שמות הבעלים מפיה.. הוא תוקף את השמוש בשם בעל ע”י מאמיני ה’ כחלק מאמונת ה’ בלא כוונה לעבודת הבעל.  

[13]וכן:

  • “על אמונת האחדות של שבטי ישראל לפני משה קיימות כמה השערות שהחשובות שבהן הן: ההשערה האומרת כי.. השערה זו הופרכה על ידי רבים מן החוקרים.. כן לא עמדה במבחן העובדות ההשערה השניה האומרת.. גם הדעה של כמה מחוקרי העמים.. אין לה על מה לסמוך.. לדעתו של קויפמן.. היתה אמונת האחדות אידאה יסודית שנתנה לעם במתן אחד ככל אידאה של תרבות.. האידאה החדשה כבשה את האלילות הישראלית בסערת התגלות ראשונה, אבל היא מוכרחה היתה להלחם עוד מלחמה ארוכה עם האלילות..” (סיכום חוקי התורה ד”ר ברקלי עמ’ 174).

[14]ומעניין לציין כי ב1960 נתגלתה כתובת בשרידי מצודה באיזור יבנה מתקופת יאשיהו (מצד חשביהו), ובה כתוב כי העבודה בשדה הופסקה כנהוג מימים ימימה “לפני שבת”. (אחיטוב, כתובות עבריות, עמ’ 98. ראה גם פרופ’ שמריהו טלמון, בית מקרא נובמר 1965 גליון א’ ב’).

על שמירת ביטול מלאכה בראש חדש (כעדות עמוס ועוד כתובים) מעידה כתובת מערד, המצווה את מפקד המצודה לשלם שכר בראשון לעשירי, אך לכתוב את ביצוע הפעולה לפניו רק בשני לעשירי, לפי ליונשטם הסבה היא ביטול מלאכה בראש חדש (ש”א ליונשטם, ‘כתובת 7 מאוסטרקאות ערד, עדות לביטול מלאכה בראש חדש?”, בית מקרא כא’ תשלו’ עמ’ 330).

[15]ראה שם בהקשר לפסוקים והמליצות “שדשו בהם החוקרים עד כדי בחילה” כדי להביא ראיה לכך שלא כל ישראל החזיקו באמונת האחדות, שאין ללמוד מהם דבר.

[16]ההשערה כאלו התאמתות הנבואות הוכיחה את צדקת הנביאים ואמונתם, הינה סותרת את עצמה: אם קודם החרבן העם סבר את ה’ לאלהי העם והארץ בלבד ואת שאר האלים לאלהי הארצות האחרות, הרי שהחרבן מוכיח כי אלהי בבל אכן נצחו את אלהי הארץ, ולא כי אלהי הארץ הוא אלהי כל העולם.

זוהי החשיבה האלילית האופיינית שאנו מוצאים לה תקדימים רבים במציאות, (כפי ירמיהו מה יז כי הנשים המקטרות למלכת השמים הסבירו את הרעה הבאה על ישראל בכך שחדלו לקטר למלכת השמים..).  כך המציאות למדה אותנו, כי שואת יהדות אירופה, הולידה אך ורק כפירה בדת, ובנין המדינה הציונית לאחריה, הולידה כפירה כפולה ומכופלת, עם הארץ הרגיש כי היהדות הדתית נכשלה, ונכחדה, והשאריות הצליחו בכחות עצמם.

[17]כך מתנבאים חגי זכריה ומלאכי:

  • העם הזה אמרו לא עת בא עת בית ה’ להבנות ויהי דבר ה’ ביד חגי הנביא לאמר העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב (חגי א)
  • ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר (זכריה ה) את רעת רעהו אל תחשבו ושבועת שקר אל תאהבו (זכריה ח) הרועים רועי אליל ותקצר נפשי בהם וגם נפשם בחלה בי (זכריה יא) הנביאים לובשי אדרת שער למען כחש (זכריה יב)
  • אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי הכהנים בוזי שמי מקריבים על מזבחי לחם מגואל.. גדול שמי בגויים ואתם מחללים אותו הוגעתם אותי בדבריכם באמרכם כל עושה רע טוב הוא בעיני ה’ (מלאכי א) למימי אבותיכם סרתם מחוקי.. אמרתם שוא עבוד אלהים (מלאכי ב).

ויחזקאל אומר:

  • “ואפיץ אתם בגוים ויזרו בארצות כדרכם וכעלילותם שפטתים ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה’ אלה ומארצו יצאו” (יחזקאל לו).
  • “..ואדעה כי מניות הלוים לא נתנה ויברחו איש לשדהו הלוים והמשררים עשי המלאכה ואריבה את הסגנים ואמר מדוע נעזב בית האלהים ואקבצם ואעמדם על עמדם.. בימים ההמה ראיתי ביהודה דרכים גתות בשבת ומביאים הערמות ועמסים על החמרים ואף יין ענבים ותאנים וכל משא ומביאים ירושלם ביום השבת.. ומכרים בשבת לבני יהודה ובירושלם ואריבה את חרי יהודה ואמרה להם מה הדבר הרע הזה אשר אתם עשים ומחללים את יום השבת.. גם בימים ההם ראיתי את היהודים השיבו נשים אשדדיות עמניות מואביות ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם” (נחמיה יג).
  • “ותתך עלינו האלה והשבעה אשר כתובה בתורת משה עבד האלהים כי חטאנו לו ויקם את דברו אשר דבר עלינו ועל שפטינו אשר שפטונו להביא עלינו רעה גדלה אשר לא נעשתה תחת כל השמים כאשר נעשתה בירושלם כאשר כתוב בתורת משה את כל הרעה הזאת באה עלינו ולא חלינו את פני ה’ אלהינו לשוב מעוננו ולהשכיל באמתך” (דניאל ט).

[18]על הרוב ההתעוררות הכתתית היא רוחנית משהו אך ממנה נולד כח חברתי או אפילו פוליטי מדיני. ידיעותינו על המתיונים והצדוקים מוכיחות זאת, וכן תנועת ההשכלה מראשיתה היתה רוחנית אך עד מהרה הפכה לחברתית פוליטית ומדינית והסתייעה תמיד בשלטון. עגלי הזהב של ירבעם שהיוו החטא הקלאסי והסמלי של תקופת המלוכה היוו באופן רשמי מוקד כח מדיני פוליטי המאפשר לחלק את הממלכה.

[19]וישנן גם עדויות חיצוניות על מהות האמונה בתקופה זו:

  • “בתכונתם המיוחדת של מושגי הא’ בישראל הכירו כנראה עוד בחוגו של אריסטו, ותיאופרטוס תלמידו של אריסטו אומר על היהודים שהם הפילוסופים בין הסורים, משום מושגי האחדות בהכרת הא’ שהוא מוצא בישראל, בן זמנו היקאטיוס מאבדרה היה הראשון בהוגי הדעות היווניים שניסה להגדיר את מהותם של מושגי הא’ בישראל וקבע שאין בני ישראל מוצאים לאפשר לתת צלם או דמות לא’ מפני שהם רואים בקוסמוס (או בשמים) שכולל ומקיף הכל את האלהים, מתוך אותה ההשקפה דן על מושגי הא’ בישראל גם מגאסתמס – סופר יווני מתחלת המאה ה3 לפסה”נ”. (אנצ”ע ערך אלהים).
  • העדות היחידה שיש מקום לראותה כמהימנה היא של קליארכוס (תלמידו של אריסטו, מובא בספר נגד אפיון א 22) המספר על שיחה בין אריסטו ויהודי אחד שבה נתרשם אריסטו מגדולתו של איש שיחו בפילוסופיה ומעמדתו המוסרית, מובן כי יהודי זה לא היה מן היהודים ההלניסטים שניסו לחבר את חכמת יון עם היהדות, שאנו מכירים את כתביהם. ולא הגיע לדרגות גבוהות בפילוסופיה, הוא היה בעל עמדה מוסרית טהורה כפי המסורת היהודית מבית מדרשם של הנביאים (אנצ”ע ערך אריסטוטלס).
  • סגנונם של דברי קליארכוס ותכנם מעידים שאין להטיל ספק באמיתות ההיסטורית של סיפורו.. דבריו של קליארכוס על מדותיו של אותו יהודי היודע לכבוש את יצרו ועל התבונה שנטע בו החינוך היהודי ואף מה שהוא אומר שיהודה היא מדינת פילוסופים, יש בהם כדי ללמדנו שבדיון על שאלת החוקה למופת שהתנהל באותם הימים בחוגי תלמידיו ומעריציו של אריסטו באה לידי בירור אגב אותה פגישה עם אריסטו והיהודי גם שאלת המשטר של יהודה שחייה ערוכים היו לפי חוקי התורה וכנראה השמיע אריסטו דברי שבח לתורת ישראל.. בתיאורו של תיאופרטוס את חכמי ישראל ודיוניהם בעניני האלהות בדבריו על קריאות היהודים לאלהים בתפילותיהם הנערגות בשעה שהם מתבוננים בגרמי השמים מביע תיאופראסטוס בבירור את ההנחה שחכמי ישראל השיגו את השיא של הפילוסופיה האמתית”. (אנצ”מ ערך הלניזם, כרך ב’ עמ’ 830).

ראה גם: אוריגינוס נגד צלסוס (ספר 1 פרק 15):

  • “עוד נאמר כי הרמיפוס רשם בספרו הראשון על המחוקקים שפיתגורס שאב מהעם היהודי את הפילוסופיה שהנהיג בין היוונים”.

ומענין כי גם העדויות ליציאת מצרים שמעתיק יוסף ב’נגד אפיון’ מפרטות כי משה ציוה את עמו להשמיד בחמת זעם את כל בתי האלילים ואת כל המזבחות אשר ימצאו בדרכם.

השוואה מענינת נעשתה ע”י ד”ר י. ד. פריז (דף שבועי של אוניב’ בר אילן 563) בהקשר לאריסטו ואפלטון ששללו את הרבית, כדעה יחידה בתוך עולם שלם שהריבית היתה חלק חשוב ממציאותו הכלכלית. אפלטון מכנה את הריבית כ”עקיצה” – שמובנה גם נשיכה, ואריסטו סומך את סרסרות הרבית לרועה זונות, כאשר שני המושגים האלו כרוכים יחדיו בתורה (ויקרא כג).

גם מישע מלך מואב יודע יפה מיהו אלהי ישראל וכותב “ואקח משם את כלי יהו”ה ואסחב, הם לפני כמוש” (מצבת מישע שורה 17, אנצ”מ ערך אריאל).

[20]כך בדיוק מצאנו את ה”גרמנים בני דת משה” שנעלמו עם אסון היהדות באירופה. המתונים שביניהם שבו אל חיק העם, הזרם האמצעי נטש לטובת אחת המדינות בעולם, והקיצונים הצטרפו אל הצד המנצח. כזה יהיה גם גורלו של השמאל הקיצוני אם חלילה יארע מקרה רע לעם היושב בישראל.

[21]אביו של אחיעזר, וראה אנצ”מ ערך אחיעזר, כי הוא מן השמות הקדומים בישראל. כן ראה (בערך אחירע) לגבי השם אחירע נשיא נפתלי שהוא כנראה שם מצרי. מה שמוכיח כי הרשימה אכן מקורית.

[22]מתוך ספר דברי הימים, המונה את שמות שבטי ישראל מימות הכניסה לארץ והלאה

  • (ב): עשהאל בן צרויה, ירחמאל בכור חצרון, עזריה, אלעשה, יקמיה, אדוניה, (ג): דניאל, עמיאל אבי בת שוע, אלישמע, אלידע, אליפלט, אחזיה, אמציה, עזריה, חזקיהו, יאשיהו, יוחנן, יהויקים, צדקיהו, יכניה, צדקיה, יקמיה, הושמע, נדביה, פדיה, חנניה, ברכיה, חסדיה, פלטיה, ישעיה, רפיה, עבדיה, שכניה, שמעיה, יגאל, נעריה, אליועיני, הודויהו, אלישיב, פליה, דליה. (ד): ראיה, פנואל, (יעקב כינה כך את מקום היאבקו), יואב, יהללאל, אשראל, יקותיאל, בתיה, הודיה, נמואל, יואל, יהוא, יושיביה, שריה, עשיאל, עדיאל, ישמיאל, ישוחיה, עשיה, בניה, ידיה, שמעיה, יחזקיה, פלטיה, נעריה, רפיה, עוזיאל. (ה): יואל, שמעיה, ראיה, יותם, עבדיאל, אליאל, עזריאל, הודיה, יחדיאל, זרחיה, עזריה, אמריה, יוחנן, עזריה, אמריה, חלקיה, עזריה, יהוצדק, (ו): יואח, אלקנה, אוריאל, עוזיה, אליאב, אלקנה, שמואל, אביה, חגיה, עשיה, יואל, שמואל, אלקנה, אלקנה, אלקנה, עזריה, צפניה, חשביה, אמציה, חלקיה. (ז): ירמיה, יריאל, יזרחיה, מיכאל, עבדיה, יואל, ישיה, ידיעאל, אליזער, אליועיני, יחציאל, אשריאל, אלעד, אלישמע, עמיהוד. (ח): אחיה, שכיה, אלפעל, זבדיה, מיכאל, אליעיני, אליעל, עדיה, בראיה, אליאל, חנניה, יפדיה, פנואל, שחריה, עתליה, יערשיה, אליה, יהונתן, יהועדה, ישמעאל, שעריה, עבדיה, (ט) יעואל, יבניה, שפטיה, רעואל, הודויה, ידעיה, יהויריב, עדיאל, שמעיה, חשביה, מתניה, עבדיה, ברכיה, אלקנה, זכריה, משלמיה, יעיאל, רפיה, אלעשה, ישמעאל, שעריה, עבדיה.

מגבורי דוד:

  • (יא): בניה, אלעזר, בניהו, אביאל, אליחבא, יונתן, אחיה, אליפל, יואל, יואב, אוריה, עזיא, ידיעאל, אליאל, יעשיאל. (יב) יזיאל, ישמעיה, ירמיה, יחזיאל, יוחנן, יוזבד, אלעוזא, שמריהו, שפטיהו, בעליה, ישיהו, עזראל, יועזר, זבדיה, עבדיה, ירמיה, אליאב, אליאל, אלזבד, ירמיהו, יהוידע.

רשימת הלויים:

  • (טו): אוריאל, עשיה, יואל, שמעיה, אליאל, ברכיהו, קושיהו, זכריהו, יעזיאל, יחיאל, אליאב, בניהו, מעשיהו, מתתיהו, אליפלהו, מקניהו, יעיאל, עזזיהו, כנניהו, ברכיה, אלקנה, שבניהו, יהושפט, נתאל, עמשי, זכריהו. רשימת הלויים (כד): יואל, יחיאל, חזיאל, שבואל, רחביה, מיכה, ישיה, אלעזר, יהויריב, ידעיה, מלכיה, אביה, ישוע, שכניהו, אלישיב, פתחיה, יחזקאל, יחדיהו, ירחמאל. (כה): נתניה, ישעיהו, חשביהו, מתתיהו, בוקיהו, מתניהו, עוזיאל, שבואל, חנניה, נתניהו, מתניהו, עזראל, מתתיהו, חשביה. (כו): משלמיהו, זכריהו, ידיעאל, זבדיהו, יתניאל, יהוחנן, אליהועיני, יהוזבד, נתנאל, יואח, אליהו, סמכיהו, חלקיהו, טבליהו, זכריהו, זבדיאל, זבדיה, עתניאל, שפטיהו, קמואל, עזזיהו, עזריאל, יואל, פדיהו, עזראל, יהונתן, עוזיהו, יחיאל.

לאחר העיון בספר דה”י, ניתן לראות כי לא כל המשפחות התמידו בכך, בבני אשר למשל אין שמות בסגנון זה, וגם בשאר השבטים נמצא משפחה שכל שמותיה דוקא בשלוב שמות האלהים, ומשפחה שכמעט ולא מצאנו בה תופעה זו.

וכן הגילוי על הכנוי בעל שהיה רווח בישראל מגיע לנו מדברי הימים, אף אדם לא היה בודה שמות שכאלו לבני דוד ושאול, בני שאול בדה”י הם אשבעל ומריבעל, ובשמואל איש בשת ומפיבשת, (ש”ב ב ח, דה”א ח לג). גם יונתן קרא את בנו מריבעל (ש”ב ד ד, דה”א ח לד), בן דוד בעל ידע בדה”י, בשמואל אלידע (דה”א יד ז, ש”ב ה). מדבריו אנו למדים גם על שמות כנעניים שהגיעו לישראל: אשבל, נעמן, יעוש, ענתות, אחישחר, עזמות, גם שמות אלו לא היה בודה אף סופר מאוחר כשמות בני ישראל.

אישוש לקדמות רשימות אלו של דה”י נמצא במפת שישק בה הוא מונה מבני יהודה שמות הנמצאים ברשימות אלו, (ראה אטלס דעת מקרא עמ’ 245) וכן מחרסי שומרון לגבי מנשה (שם מפה 137, וכן אנצ’ עולם התנ”ך).

רוב השמות שנמצאו בארכיאולוגיה הינם תיאופוריים:

  • בגבעון נמצאה הכתובת “חנניהו”, (אטלס דעת מקרא עמ’ 196), ובמקום אחר “אניהו בן מרב” (שם עמ’ 163), עזריהו בן חלקיהו (שם עמ’ 298), ליאזניהו עבד המלך (שם עמ’ 303), לגמריהו בן שפן (שם), לברכיהו בן נריהו הסופר (שם עמ’ 306), לאליקים נער יוכן (שם עמ’ 308). שמריו (התנ”ך האבוד עמ’ 80). לאלישיב בן יאשיהו, ליקמיהו (שם עמ’ 181). בתל לכיש נמצאו השמות: יכבריהו, הודויהו, אחיהו, נדביהו, (שם עמ’ 193). ליהוזרח בן חלקיהו עבד חזקיהו (קדמוניות עמ’ 104). ביבנה: הושעיהו (בית מקרא 1965 א’) עשיהו (אנצ”מ “אביגיל”) יהוחיל (אנצ”מ “אביחיל”) אלישע בן ירמיהו (ארץ ישראל ט’ חפירות ערד). ולאחרונה נתגלה בעיר דוד: יהוכל. ועוד רבים מספור.

[23]באנצ”ע ערך אחאב כתוב:

  • “בכלל היה אחאב נאמן לדת אבות את בניו קרא כולם בשמות ששם ה’ מצורף אליהם: אחזיהו, יהורם, עתליהו, יואש”.

ובאנצ”מ ערך אחאב:

  • “אין לאמור שהתיחס לדת ישראל בשלילה ממש או שנהג בה זלזול שהרי קרא לבניו שמות מורכבים בשם ה’ ובעמדו לפני מאורעות מכריעים היה דורש בנביאי ה'”.

דוגמאות נוספות לאבחנות כאלו:

  • “בפרק זמן מסוים היתה ניכרת כנראה גם השפעת אלהי ישראל על הארמים של סוריה כפי שמעידים הספור על נעמן שר צבא מלך ארם, ושמותיהם של כמה משליטי סוריה (יהובד, גאיה)” (אנצ”ע ערך ארם, המקור כנראה בכתובת סרגון. כך יורם ש”ב ח י).
  • “מהמון רשימות ושטרות שנמצאו בבבל ניכר כי גם בבבל הוקירו היהודים את השמות ששם אלהים בקרבם (ברכיהו מתניה גדליהו יהונתן וכיו”ב) השמות האלו מעידים על תוקף הלאומיות והדת.. אין ספק כי ישוב שהוציא מקרבו קנאים דתיים ולאומיים כעזרא היה נאמן בכללו ליסודי היהדות” (ש. דובנוב דברי ימי עם עולם).
  • “צורת השמות שרובם שם אלהי ישראל בא בסופם (כגון גמריהו) מורה על עמדה דתית מסוימת.. המורה על כת נאמנה לאלהי ישראל.. השמות החורגים מן הכלל כגון: אלנתן, הם שמותיהם של מתנגדי הכת” (אנצ”מ ערך לכיש).

ראה גם חיבורו הלועזי של מכס גרונולד “השמות הפרטיים בתנ”ך מבחינת ערכם לידיעת אמונות העם העברי”, המבורג 1895.

[24]חרטומי מצרים עושים בלטיהם מטה לתנין, וכן הופכים מים לדם, קללות בלעם היו פועלות לולי התערבות אלהית, בעלת האוב של שאול מעלה את שמואל, לחש וחבירת חבר משפיעים על על הנחשים (תהלים נח).

[25]האריך בנושא זה קויפמן (תולדות האמונה הישראלית ח”א, לא נחש ביעקב), ובזמן האחרון: פרופ’ יאיר הופמן, הנבואה בישראל, בתוך: האטלס ההיסטורי תולדות עם ישראל הוצ’ ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1983, עמ’ 23.

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
54 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
בלי שם
בלי שם
2 years ago

למה זורואסטריות ואמונתה באהורה מזדה לא מייצגת מונותאיזם? (דווקא המבנה של הדת הזו מזכיר במשהו את התפיסה הקבלית)

בלי שם
בלי שם
2 years ago

כתובי האווסטה, שנכתבו בשפה האווסטית נאספו לאורך מאות שנים עד אשר קובצו לספר אחד. מבין כתובי האווסטה, בולט במיוחד הכתוב העוסק במזמורים, שהאמונה הזורואסטרית מייחסת את כתיבתם לנביאה ומייסדה – זרתוסטרא, אותם מזמורים נקראים בשפה האווסטית – גאת’ות, שלפי חקר הבלשנות מתוארכת כתיבתם למאה ה-10 לפנה”ס בקירוב.

בלי שם
בלי שם
2 years ago

בנוגע לזמנם של הגת׳ות יש כמה דעות, המקסימליסטים טוענים שזה מאה ה12 לפני הספירה.
בוודאי שיש בזורואסטריזם הרבה מונותאיסטיות.
יש כמה דברים שנראים כאלילות אבל אילו זה היה ביהדות היינו מתגברים עליהם, כמו שמושגים קבליים לא מתפרשים כאלילות.
אם מישהו חושש מזה שמונותאיזם היהודי לא הראשון בעולם אז בוודאי שיש לו מה לחקור. למרות שבאמת זה לא מעלה ולא מוריד.

עיקר הזדקקות של מבקרי המסורת לאירן היא בנוגע לגלות בבל שהסתיים במגע עם הפרסים. פה התווכחתם על זה עם יום ולילה בתגובות https://rationalbelief.org.il/%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%90%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a0%d7%a4%d7%a9-%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%99%d7%aa/#comment-3063

בלי שם
בלי שם
2 years ago

אני חושש שמקור היחיד שאתה שואב ידיעה על זורואסטריזם זה וויקיפדיה בעברית וזה לא כל כך מדויק.
האל בזורואסטריזם הוא אחד רק שיש שם כח הרע (אני לא יודע להגדיר את זה, אולי כעין צמצום) שעתיד להיות מנוצח וישאר רק טוב ותפקיד של בני אדם לעזור לזה לקרות.
ולכן הם שומרים על טומאה וטהרה ונידה ועוד כל מיני דברים כמו רמיסת ג׳וקים. בוודאי בין מבקרי האתר יש בקיאים בדת זו שיסבירו לנו בדיוק במהות האלוהות שם.

בלי שם
בלי שם
2 years ago

נכון, כר״ת ודלא כרש״י.
זה הבדל מסוים ולכן כתבתי שיש שם הרבה ממונותאיסטיות ולא שזו דת מונותאיסטית.
ידיעת אהורמזדא האין סופית ותבוסה סופית של אהרימן שבלתי נמנעת, מקרבים אותה הרבה למונוטאיזם.

נוריאל
נוריאל
2 years ago
Reply to  בלי שם

אברהם אבינו הפיץ מונוטאיזם בעולם הרבה לפני המאה העשירית(הוא חי בערך במאה ה18 לפנה”ס) גם מתן תורה(המאה ה14 לפנה”ס) קדם לזה.

בלי שם
בלי שם
2 years ago
Reply to  נוריאל

לא. יותר מזה! נח סיפר הכל לילדיו ודרכם זה התפרסם בעולם. וממילא לא יכול להיות מונותאיזם לפני זה כי רק הם נשארו אחרי המבול. ואע״פ שחלק מצאצאיהם התבלבלו מכל מקום אברהם דבק במסורת שקיבל משם בן נח…
נוריאל היקר, אני מציג עמדה ספקנית ובשביל אחד כזה דבריך אין להם ביסוס כלשהו.

נוריאל עזרא
נוריאל עזרא
2 years ago
Reply to  בלי שם

אתה הקדמת אותם על פי חוקרי בלשנות שזה כלל לא דבר מוסכם לפי הבלשנות גם כותב התורה חי בזמן המאורעות אתה לא יכול לתפוס את המקל בשתי קצותיו.

לצורך
לצורך
2 years ago

מה הגישה שלכם לגבי אלוהים בלשון רבים? האם זה בגלל כבוד או בגלל סיבה אחרת?

ישראל
ישראל
2 years ago

ביחס לדיון הארוך שהתנהל כאן בתגובות, אני חושב שצריך להעמיד צווי דינים ביחס למשנת קויפמן:
הרעיון בדבר מהותה האנטי-מאגית של האמונה הישראלית הוא נכון וחשוב.
הרעיון בדבר הטבע המונותאיסטי הישראלי הוא קשה, ולמעשה אין סיבה לקבלו.
הרעיון הזה נובע מניסיון חילוני מודרניסטי לצייר את האמונה הישראלית כיצירת רוח האומה,
ולאדם דתי המאמין במקור אלוהי חיצוני אין צורך בו ובקשיים שהוא מעלה.
למעשה, ניתן לומר שקבלה דתית ולא רק מחקרית של הרעיון הראשון של קויפמן – שאלוהי
ישראל הוא חופשי מכל טבע מאגי ופילוסופי – מייתרת את הרעיון של השני של קויפמן.

דביר
דביר
3 years ago

אז אם בימי מנשה היה סינקרטיזמוס עד כדי זיווג אלילי בין ה’ לאשרה, הרי שבימי אחאב, על ההשפעה הכנענית הישירה בדמות איזבל ומאות נביאי אשרה, הדבר מסתבר פי כמה.

דביר
דביר
3 years ago

וכעת לראיה חדשה בעניין נביאי האשרה:

כאמור, קויפמן רואה גם בימי מנשה ביטוי לסינקרטיזם, וכאמור, גם אצלו סינקרטיזמוס הוא מיזוג אלים.

מנשה הכניס את פסלי האשרה למקדש, ואם אכן מדובר בסינקרטיזם אלילי, מתבקש שמדובר בזיווג בין ה’ לאשרה.

בהפיכה הדתית של יאשיהו בנו נאמר “ויתץ את בתי הקדשים אשר בבית ה’ אשר הנשים ארגות שם בתים לאשרה” (כג ז). על רקע התובנות מקודם, לא מן הנמנע שמתואר כאן פולחן מיני אלילי של ה’ והאשרה.

דביר
דביר
3 years ago

קויפמן משתמש במונח סינקרטיזם כמיזוג אלים.
והראיה בדבריו שם: “סינקרטיזמוס אנו מוצאים רק בתקופת מנשה. כי הכנוי בעל, שנתן לה’ ביחוד בתקופת השופטים והמלכים הראשונים, אין בו משום סינקרטיזמוס”. 671

“וכי מישהו טען שעבודת הבעל של אחאב לא היתה אלילות?”
אתה עצמך הרי טוען (וממשיך לטעון גם בתגובה זו) שגם ימי אחאב מונותאיסטים ביסודם והבעל נעבד רק ככוח זוטר לה’, אז איך בדיוק אתה גם מסכים במקביל שאמונת אחאב היתה אלילית? אם אחאב עבד את הבעל ככוח זוטר תחת אל מונותאיסטי, הרי שלא האמין באלילות, במובנה הפוליתאיסטי.

דביר
דביר
3 years ago

קודם כל תודה על התשובה המפורטת. אכן לא ערערתי על קדמוניות המונותאיזם המקראי ולא טענתי להתהוות הדרגתית. טענתי רק שימי אחאב הם יוצאי דופן אלילי. למעשה בדקתי מה קויפמן כותב, ונדמה שהוא דוקא מסכים איתי: “איזבל ואחאב ובניהם מכניסים את עבודת הבעל והאשרה באפרים, ועתליה – ביהודה. בפעם הראשונה נראה בארץ פולחן אלילי נכרי… בדם ואש וקלון נחתם פרק זה של תולדות האלילות בישראל”. ספר שלישי, 670 גם בעיניו מדובר באלילות, והוא רק מראה שמדובר היה באפיזודה קצרה ללא תמיכה עממית רחבה. לגבי אמונת אחאב – הוא מכריע כדעתי: “היה סינקרטיזמוס אצל איזבל ואחאב ואלה שהלכו אחריהם. אבל בעם לא… Read more »

דביר
דביר
3 years ago

ומה פשר הקריאה בסוף המעמד “ה’ הוא האלהים”?

דביר
דביר
3 years ago

אני חוזר על דברי כדי לפרט את טענותי בבירור, וגם אם לא קיבלתי תשובה מספקת.. למעשה זנחת כאן את אחת הטענות המרכזיות של קויפמן. קויפמן מראה שהמקרא רואה באלילות פטישיזם בלבד, וכמעט בשום מקום לא מתייחס לקיום האלים עצמם. הוא הסיק מכך שהמונותאיזם כל כך שורשי בעם שאפילו לא הכירו את רעיון האלים כדמויות מיתולוגיות חיות. כלומר, המקרא לא שולל את מציאותם אבל לא משום שהוא מכיר בה אלא משום שהוא לא יודע אותם בכלל. אתה טוען שהתורה מכירה בקיום האלים? אם כן, הרי שמדובר באחת משתי דעות: א. ה’ דורש בלעדיות בשל קנאתו לקשר האהבה שלו עם ישראל, כמו… Read more »

דביר
דביר
3 years ago

תסביר לי איך עבודה ישראלית לאלים מיתולוגיים כמו הבעל והאשרה לא משקפת כפירה במהותו המונותאיסטית של ה’, ותפיסה פוליתאיסטית כלפיו (כשיתוף או כמיזוג). וכמו שאמרתי, אלהי ישראל הוא לא רק “יוצר יחידי של העולם ושליט יחידי בו ושופט כל הארץ”. יש לו גם מאפיינים לאומיים ופרסונליים יחודיים, וכפירה במהותו המונותאיסטית עדיין משמרת אותם, והפעם במודל פוליתאיסטי. גם המאפיינים המונותאיסטים אותם הזכרת – בורא, שליט ושופט – מקבילים כביכול לאלים ראשיים מיתולוגיים. ההבדל אמנם חד ועקרוני, אבל במידה ומטשטשים אותו ה’ הופך דומה לאלים אחרים בסביבה. בעולם פוליתאיסטי החידוש המקראי היה מהפכני, ומופרך לחשוב שבני ישראל לא פקפקו בו מעולם. הרי… Read more »

דביר
דביר
3 years ago

*מהמונותאיזם המקראי צמחו בסוף גם הנצרות, זרמים גנוסטיים ומינים שונים, ואם כך בתקופה בה המחשבה הפילוסופית שלטה בעולם, אז בתקופה האלילית בה אנו עוסקים על אחת כמה וכמה.
גם הקבלה משחקת על הגבול האלילי, ואף ממנה יצאו כופרים דואליסטיים.

דביר
דביר
3 years ago

לא דברתי בכלל על סינקרטיזם שממנו התפתחה לכאורה האמונה בה’, כפי שאתה מייחס לי, אלא למיזוג מאוחר עם אל אחר בתקופה מסוימת. עד כמה שידוע לי, זה עדיין כלול במונח הזה, ויש מקבילות בהיסטוריה ליוזמות מיזוג אלילי ממניעים שונים, ולאחאב בהחלט היה אינטרס דיפלומטי לכך. אלהי המקרא הוא לא אל פילוסופי שכל מהותו היא הפשטה, לפחות לא בעיני העם. יש תכונות פרסונליות המיוחדות לו בעיני עובדיו, והן יכולות להתקיים גם אם יתפס כאל מיתולוגי. למשל, האל שליווה את אבות האומה וכרת איתם ברית. האל הלאומי שהוציא את שבטי ישראל ממצרים, כפי שגם הציג את עצמו במעמד הר סיני. כשמשה רוצה… Read more »

דביר
דביר
3 years ago

אני מכיר את טענתו המרכזית של קויפמן, ובאמת חולק על מוחלטותה. גם אם האמונה המונותאיסטית בה’ היא שורשית בעם ישראל, דבר שאני בהחלט מאמין בו, אין זה אומר שהיא טבועה בגנים של כל אדם מישראל, בכל זמן ובכל מקום. במציאות של ימי אחאב, בה חדר לישראל פולחן אלילי באופן חסר תקדים, ועוד ממקור ראשון בדמותה של נסיכה צידונית ומאות נביאי ע”ז, בהחלט סביר שחדרה איתו גם אמונה אלילית פוליתאיסטית. קויפמן הרי מראה באריכות כיצד הפולחן האלילי יסודו בתפיסה אלילית – השפעה מאגית על האלהות. ולכן דוקא הגיוני מאוד שעם הפולחן האלילי נפגמה בהדרגה גם האמונה המונותאיסטית בה’. אחרי המעשים נמשכים… Read more »

דביר
דביר
3 years ago

עשיתי סדר בדברים. קצת ארוך ברשותכם… א. איזבל מאמינה באמונה פוליתאיסטית מבית אבא. בכך אין ספק – “כה יעשון לי אלהים וכה יוסיפון”. השאלה היא לגבי אחאב, שהמקרא מעיד בפירוש שנמשך אחריה – “רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה’ אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ”. ב. המקרא אומר בפירוש שאחאב עבד את הבעל (טז לא). עם זאת, הוא גם מאמין בה’ – הוא שואל בנביאיו ושומע לדבריהם, קורא לבניו בשם ה’ (אחזיה, יהורם, עתליה ויואש). על העם נאמר שפסח על שני הסעיפים, ולא ברור האם מדובר בהתלבטות בין שניהם או עבודה של שניהם, אבל אחאב בפירוש עבד… Read more »

דביר
דביר
3 years ago

א. יהושפט לא מכחיש מפורשות את נבואתם כיוון שהוא מבין שזוהי עבודת ה’ בעיני אחאב. שיתוף הפעולה ביניהם היה חשוב לו, וברור שממלכת ישראל היתה חזקה ממנו. לכן סביר מאוד שבלע לא מעט צפרדעים כדי לשמר את הקשר הזה. למשל, יהושפט אפילו לא מוחה כשבהמשך מיכיהו מוכה ונלקח לכלא בהוראת אחאב (קצת תיאורתי, אבל סביר). ב. עבודה אלילית של ה’ בעגלי ירבעם שלטה בממלכת ישראל לכל אורכה, ואפילו יהוא לא פוגע בה. לכן מסתבר שגם אחאב תפס את עבודת ה’ כבן זוג אלילי לאשרה כעבודה אותנטית לה’. לא שייכת כאן טיפשות. גם בני ישראל אמרו על העגל “אלה אלהיך ישראל”.… Read more »

דביר
דביר
3 years ago

יהושפט אכן יוזם זאת, אבל הוא גם לא מקבל את דעתם ומחפש נביא אחר. ואם אכן מדובר בזיווג בין ה’ לאשרה, ממילא ברור מדוע אחאב קורא להם. אלה נביאי ה’ בעיניו. בכלל, תופעה של מאות נביאי חצר קיימת במקרא רק בימי אחאב וסגנונם האלילי, וקשה לטעון שאין קשר בין אלה שבסיפור לאלה שהופיעו קודם, באותו מספר בדיוק, כנביאי חצר לבעל ולאשרה. גם בימי יהורם בנו עדיין היו נביאי ע”ז בחצר בית אחאב, ככתוב “וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מַה לִּי וָלָךְ לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ” (מלכים ב, ג יג). כניעת אחאב לפני ה’ אינה תשובה שלמה שהרי… Read more »

דביר
דביר
3 years ago

דוקא פשט הסיפור במלחמת רמות גלעד מחזק את הבנת הרמב”ן שהצגתי, ויש לכך ראיות רבות. א. אחאב הוא שאוסף את הנביאים, ולכן כבר עולה חשש שמדובר בנביאי ע”ז. ב. איזבל עדיין חיה, ואין ראיה לכך שחזרה בה מרדיפת נביאי ה’. ג. המקרא לא קורא להם נביאי ה’ אלא נביאים סתם. הם עצמם מתיימרים לדבר בשם ה’ (כב ו). ד. כך מובן מדוע המלך הצדיק יהושפט רואה צורך לקרוא לנביא ה’ אמיתי. ה. המספר – 400 נביאים, זהה למספר נביאי האשרה שנזכרו קודם בחצר אחאב ושרדו את מעמד הכרמל. ו. הנביאים מתוארים כ’מתנבאים’ לפני המלכים (כב י), וכבר קויפמן העיר שבמקרא… Read more »

דביר
דביר
3 years ago

די ברור מצורת הרבים שאיזבל משתמשת במילה אלהים במובן פוליתאיסטי. צורה כזו מופיעה גם בציטוטים אחרים מדברי גויים. למשל: “וְעַבְדֵי מֶלֶךְ אֲרָם אָמְרוּ אֵלָיו אֱלֹהֵי הָרִים אֱלֹהֵיהֶם עַל כֵּן חָזְקוּ מִמֶּנּוּ וְאוּלָם נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם”. אליהו לא צריך להאמין במציאות האלילים בשביל להבין שאיזבל נשבעת להרוג אותו. לגבי משפט נבות ניתן לטעון באותה מידה שנדרש פירוט אם הואשם בקללת ה’ דוקא. מילת ‘אלהים’ מופיעה בלשון המקרא עצמו כמילה כללית לאלהות, זרה או מלאכית. למשל: “זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה’ לְבַדּוֹ”. עוד עניין – 400 הנביאים במלחמת רמות גלעד גם הם אינם בהכרח נביאי ה’, כפי שכתבתם.… Read more »

דביר
דביר
3 years ago

יישר כוח על המאמר! יש עוד לא מעט נושאים חשובים שקויפמן מראה בהם פערים מהותיים בין המקרא לעולם האלילי. עניין הטומאה למשל. בניגוד מהמקובל אז, במקרא הטומאה אינה מסוכנת ואף איננה אסורה (פרט לבא על נידה). הסיבה לכך היא שבעוד שבעולם האלילי יוחסה הטומאה לרשות אלהית-דמונית המאיימת על האדם ועל האלהות, במקרא הטומאה היא תחום שלילי ביחס לקודש בלבד, ורק ממנו נשקפת סכנה ממשית. לכן רק על הכהנים המשרתים בקודש נאסר להיטמא למת, אבי האבות הטומאה. הטומאה המקראית קשורה אמנם לישויות כמו עזאזל, אך לא מדובר ברשות אקטיבית שמיוחס לה כוח כלשהו. בעניין ההיסטוריה השולית של האלילות בישראל, התיאוריה קצת… Read more »

י
י
4 years ago

צר לי, אך ויקפדיה כלל לא מזכירה את הקשר שבין “קרונוס” לאל הכנעני. תוכל לראות בויקפדיה בערך של קרונוס. לעומת זאת, אם תפתח את הקישור מויקפדיה שכתבתי לעיל על האל הכנעני, אז כן תוכל לראות קשר רב.

למעשה, אתה ממשיך רק להגדיל את הדיסאינפורמציה כלפי האמת ההיסטורית.
האתרים האתאיסטים נוהגים להביא ראיות אלו על ההקשר בין האל הכנעני לתנכ”י. אין כאן שום התייחסות לכך, וההתייחסות היחידה לוקה בדבר שנראה בין שוגג לסילוף מתמשך.

אם לקויפמן יש ראויות אז אשמח אם תכתוב / תעלה צילום של תורף דבריו, כי אין לאדם הממוצע דרך להגיע לספרים אלו.

י’

י
י
4 years ago

לא מחוורים לי הדברים שטענת בתחילת המאמר הרי ידוע לנו שראשית המונותאיזם האונברסלי איננו בישראל כי אם בכנען. האל הכנעני (אל) הוא גם בורא וקונה שמים וארץ.
וכידוע בחלק מהטיעונים שאותו אל הכנענישעבר גלגול והגיע ל ‘יקוק’ של היום.

לא ראיתי התייחסות לפרק חשוב זה של האל הכנעני.

י
י
4 years ago

בוודאי שיש לנו ידע, ראה בויקפדיה. כתבת בתחילת המאמר בסיכום דברי קויפמן, שאף עם אחר לא התעסק וחשב על “…מי ברא את העולם- את בריאתו הראשונית המהותית..” אז אני טוען שזהו טעות מוחלטת (בכוונה או בשוגג). ראה באריכות פה: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C_(%D7%90%D7%9C_%D7%9B%D7%A0%D7%A2%D7%A0%D7%99) במיתולוגיה הכנענית, אֵל הוא שמו של ראש האלים בפנתאון !…. נקרא גם אִל… ו”קדוש”! במובן של נשגב ונעלה. מכונה באוגרית בכינויים “בני בנות” (=יוצר היצורים, בונה הבניות), “אב אדם” (=אבי האדם) ו”אב שנם” (=אבי השנים). “מלכ יכננה” (=מלך בוראה) ו”לטפן אל בעל הלב” (האל הלטפן בעל הלב, בשל רחמנותו וטוב ליבו), מתואר כאל השמים ואביהם של כל האלים….. צר לי… Read more »

54
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x