נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ההיסטריה של המחר – סקירה על ספרו של יובל נח הררי ג

הפרק על המשמעות, מלא גם הוא במסות היסטוריות מרתקות, אבל אנסה לבודד את החלק הלוגי, איזה תהליך מתאר הררי, ולהיכן הוא רוצה להגיע עם תהליך הענקת המשמעות

חלק ב – האדם נותן משמעות לעולם

לחלק הקודם

הפרק על המשמעות, מלא גם הוא במסות היסטוריות מרתקות, אבל אנסה לבודד את החלק הלוגי, איזה תהליך מתאר הררי, ולהיכן הוא רוצה להגיע עם תהליך הענקת המשמעות. בגדול ניתן לסכם במשפט אחד: בעבר הדת אחזה בבלעדיות למשמעות החיים, כיום התרבות המערבית מציעה משמעות משלה. זה כמובן נכון.

אבל יש כאן הרבה מעבר, הצורה בה נתפסים התהליכים השונים, מלמדת שוב על תפיסה צרה, שאינה מבחינה במורכבות. וגם הטפה חוזרת ונשנית לאתוסים ולמיתוסים שהררי מנסה להטמיע מכל כיוון שלא נסתכל על כל שלב בהיסטוריה.

התיאור של המצב הסופי, במסגרת הורודה נכון, השאלה היא מה הביא למצב הזה? הררי מתאר את התהליך ה'בריא' של ההתפתחות, ואיך הדת והדמיון כמעט הסיטו אותו מן המסלול, עד שהתבונה מצאה את הנוסחה הורודה בת ימינו.

1.      רשת הסיפורים הדמיונית

בפרק הקודם המציאות הדמיונית היתה רק יכולת אינטלקטואלית, כעת מציג הררי את תפקידה האמיתי: היא בעצם עושה את ההיסטוריה.

"הכל התחיל לפני כ70,000 שנה כשהמהפכה הלשונית נתנה לסאפיינסטים את היכולת הבסיסית לדבר זה עם זה על דברים שקיימים רק בדמיונם" (עמ' 172), המחשה מצויינת למשהו שקיים רק בדמיון, אין שום עדות וזכר ובודאי לא הוכחה למהפכה לשונית שקרתה אצל הסאפיינסים כפי שהוא מתעקש לקרוא לאדם, אנו מכירים את האדם כיצור בעל יכולת דיבור מלאה, ואין הוכחה שבשלב מסויים של חייו היה נעדר יכולת זו. התיאור הזה עצמו הוא מיתוס תעמולתי המציג את האדם כבעל חי שמיתג את עצמו ע"י מהפכה המאפשרת דמיון.

"למרות שבני האדם נוטים לחשוב שהם עושים את ההיסטוריה, הגיבורה האמיתית של ההיסטוריה היא רשת הסיפורים הבין סובייקטיבית" (עמ' 171), שוב הנסיון הפאתטי להציג היסטוריה של מולקולות, מה היא "רשת הסיפורים"? היא הדעות האמונות והמחשבות של בני האדם, מי שעשה משהו הם בני האדם, מי באמת מפתח ננו טכנולוגיה הרשת או בני האדם? נכון שאנו מסתמכים על ידע שאספו עמיתינו ואבותינו, אבל האדם הוא זה שעושה את ההיסטוריה. אפילו לשיטתו שכל הדעות והאמונות של בני האדם הם שטויות דמיוניות.

אפילו חברה בע"מ היא לא ישות דמיונית, היא הסכם בין בני אדם, קבוצת אנשים ישקיעו אנרגיה ומשאבים מסוגים שונים בפיתוח מוצר, והם מסכמים ביניהם כיצד יחלקו את הרווחים. אבל בעיני הררי גם מצרים העתיקה פעלה בשם ישות דמיונית, שכן היא התנהלה על פי המיתוס שפרעה החי הוא אל. מדובר בפילוסופיה חסרת משמעות, ברור שחלק גדול מהרעיונות שהניעו בני אדם הם שקרים, וחלק גדול מהרצונות שלהם היו שליליים לפחות בעינינו. אבל אין כאן שום ישות דמיונית, אלא רק הסכמים בין בני אדם. המצרים כולם עשו כל אחד את חלקו בכדי ליצור מערכות כלכליות והנדסיות ועוד במצרים. העובדה שההסכמים נוסחו לפי תבניות לא הופכת את ה'מציאות הדמיונית' לשחקן משמעותי, ואת ההגדרה הזו כבעלת השלכות כל שהן.

לאיפה כל זה מתקדם? "זה נשמע מוזר לומר על ישויות מדומיינות שהן הקימו, גייסו, בנו, ושלטו. אבל גם היום אנו אומרים שישראל בנתה התנחלות, שאיראן בנתה כור גרעיני, שטויוטה בנתה מכונית חשמלית ושגוגל בנתה מכונית ללא נהג – מדוע אם כן לא לומר שהאל סובק בנה מאגר מים?" (עמ' 178). זו סוג של הטפה להיסטוריה של מולקולות, בעוד מדובר במשחקי מלים, ישראל בנתה התנחלות, נכון שלא כל האזרחים בנו, אבל הגורמים האחראיים לאישור בניה, שנבחרו ע"י כל האזרחים, אישרו זאת. כך גם לגבי איראן, אפילו אם אין דמוקרטיה, העם האיראני הוא מציאות קיימת, ונציגיו – אפילו אם נניח שהשתלטו עליו בכח והם מייצגים אותו בכח – נתנו הוראה לבניית כור, מדובר בעובדות. וכך בדיוק גם לגבי גוגל וטויוטה. האל סובק לפי השקפתינו כיום אינו קיים, ולכן האמירה שהוא בנה היא שקר, האמת היא שהמצרים בנו כי חשבו שזה רצונו, או יותר נכון כי רצו לבנות, וייחסו אליו את ההוראה. מי שפעל הוא האדם.

שלב שני במהפכה, הוא המצאת הכתב: לקטים ציידים נפגשו עם עצים פטריות חזירים וצבאים, ואילו אחרי המצאת הכתב התעסקו עם פפירוסים ויכלו לספר בהם מה שרצו, (עמ' 178), אך האם הדתות והמיתוסים של הלקטים ציידים היו יותר רציונליים? האמונות והמיתוסים של האינדיאנים עשירים בדמיון ורחוקים מן המציאות לא פחות מאשר של האשורים הקדמונים. הכתב מבחינה מסויימת מביא לרציונליות כי הוא מעביר מידע ומתעד, הקפיצה של האנושות בעת החדשה היתה קשורה בהמצאת הדפוס.

איך נוצרו הדתות? "בלי איזשהם מיתוסים בדיוניים לא ניתן לארגן שיתוף פעולה יעיל בין המוני אנשים" (עמ' 187), מבלי להבדיל בין 'בדיוני' בטרמינולוגיה ה'הרריית' במובן של 'הסכם מופשט', ובין 'בדיוני' בעברית – שקרי, מסתמך על תיאור מציאות לא נכון.

בעיניו, כשם שמכריזים על ערכו של הכסף למרות שהוא 'רק נייר', או על משמעותם של ציוני הבגרות למרות שהם 'המצאה', וזה מנציח את עצמו, כך הדת מכריזה על שקר. שוב הוא לא מבדיל בין הסכם לשקר, ההחלטה לסחור בכסף של מדינה פלונית אינה שקר, אלא רק הסכם, כך גם ציוני הבגרות, ואילו השקר – לא חייב להתקבל. ברור שדת יכולה לשכנע גם בשקרים, או אפילו לכפות שקרים, אבל האנלוגיה שגויה.[1]

כשרוצים ללמוד היסטוריה: "חשוב במיוחד להבחין בין נקודות המבט של ישויות אמיתיות לבין נקודות המבט של ישויות מדומיינות, מדינות, לאומים, תאגידים, ואלים קיימים רק בדמיונם המשותף של בני האדם, ולמרות זאת ההיסטוריה מסופרת פעמים רבות דוקא מנקודת המבט שלהם, כדאי לכן לעצור מדי פעם ולשאול את עצמנו מה באמת קיים ומה אינו אלא סיפור שטוינו בדמיונינו", (עמ' 196). שוב ושוב הוא כורך את כל העולם כולו יחד עם האלים, כדי לכנות את הכל דמיון, אך האם היסטוריה של מדינות היא דמיון? האם היא סיפור שטוינו בדמיונינו? היא היסטוריה של בני אדם שחיו במקום מסויים, או שהאמינו באידיאל מסויים.

מכיון שזה נשמע מסובך, יש להררי קריטריון לגלות מה 'דמיון': "אחד המבחנים שמסייעים להבחין בין מציאות לדמיון הוא מבחן הסבל. אם אתם רוצים לדעת אם דבר מה הוא ממשי, שאלו את עצמכם: האם הוא יכול לסבול? כשמקדשו של אל עולה באש, האל לא סובל, כשהדולק מאבד מערכו הוא לא סובל. כשבנק פושט רגל הוא לא סובל" (עמ' 197). ובכן, כשבנק פושט רגל, ה'בנק' לא סובל, אבל בני אדם סובלים, מכיון שלפי ההסכם שביניהם תהיה הרעה משמעותית באספקת הצרכים שלהם מאת עמיתיהם. אין כאן שום חלק דמיוני. הררי מבלבל 'סדר הסכמי' עם 'מציאות דמיונית'.

במקום: "בלי איזשהם סיפורים על דברים כגון כסף מדינות ותאגידים אי אפשר לקיים חברות אנושיות מורכבות" (עמ' 197), הוי אומר: בלי חוקים והסכמים, אי אפשר לקיים חברות אנושיות מורכבות. אין צורך בשום סיפורים.

משפט המחץ המסיים את פרק 5: "כאשר אנשים שוכחים שאלו רק סיפורים, הם מאבדים קשר עם המציאות. ואז אנשים יוזמים מלחמות כדי שהתאגיד ירויח הרבה כסף, או כדי להגן על האינטרסים של המדינה והלאום. זהו טירוף, הרי תאגידים, כסף, מדינות ולאומים קיימים רק בדמיון שלנו. אנחנו המצאנו אותם כדי לשרת אותנו – איך יכול להיות שפתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מקריבים את חיינו למענם?" (עמ' 197), בהחלט מצביע על טירוף, האמנם כסף הוא דמיון? האם הכסף הרב שמרויח הררי ממכירת ספריו, אינו מתורגם לטובות הנאה שהוא יכול לקבל על ידיו? או שמא מדובר בדמיון. התאגיד הוא הסכם המזכה מספר אנשים ממשיים בטובות הנאה ממשיות, כשלתאגיד יהיה יותר כסף, לעובדיו יהיה יותר לחם חלב וטאבלטים, כשלמדינה יהיה יותר טוב, יהיו לה יותר שטח ותנאים, יהיה לחייל ולילדיו מקום טוב לחיות בו. הטירוף הוא שאדם יכול לערער על דברים כה פשוטים ולהציגם כ'אנשים ששוכחים שאלו רק סיפורים'!

המטרה בכל זה היא בעצם להכליל, לטעון שכל מה שחשבו בני אדם וכל המניעים האידיאולוגיים שלהם, הכל בסך הכל סיפור, הסיפור הרויח מזה שבני אדם שעבדו את עצמם אליו, והסיפור הוא ההיסטוריה, בני אדם סתם פראיירים מתחלפים בשירות הסיפורים. זה מה שמקדם את תחזית הקריסה, שיום אחד ייגמרו הסיפורים ולא תהיה יותר משמעות. – האמת מורכבת הרבה יותר, הדברים שהאמינו בהם אנשים משקפים במדה מסויימת את הצרכים שלהם לאורך הזמן, ובמדה מסויימת את הערכים והשאיפות הנפשיות או הרוחניות שלהם. זו בעצם תמצית האנושיות והאנושות, ולא סתם סיפורים. גם במיתולוגיות של עמי קדם מוטמעים הרגשות שאנו מכירים אצלינו כבני אדם, השאיפות, החלומות, האמונות, והפרשנויות למציאות. רק מי שרואה את המולקולות כעיקר ההוייה בעולם, ואת תוצרי המח כהפרשות, ייחס לכל התרבות והוייה האנושית את הכינוי סיפור בדיוני, וידמיין שכל זה עומד להיעלם מחוסר ענין שכן האדם יהפוך למחשב ולאוסף מולקולות פונקציונלי.

2.      האם יש בעולם תהליך ניתן לזיהוי, ומי זיהה זאת?

כיצד מתייחס הררי לדעה שיש יד מכוונת בהיסטוריה? "זהו כשל פסיכולוגי נפוץ וידוע שכל בני האדם לוקים בו בילדותם, ילדים קטנים בטוחים שהם מרכז העולם ושכל דבר שקורה קורה בגללם", (עמ' 189), הבה ונאמר בלשון מעודנת, כי לא מדובר בטיעון פילוסופי מן השורה הראשונה. אבל, זו רק הרמה להנחתה, טיעון המחץ הוא גיוס מלא של כל כחות 'מדעי החיים' למערכת 'הפרכה' לוגית למהדרין: היוונים המלומדים כגון הרודוטוס ותוקידידס, ידעו את האמת, הם הבינו –את מה שגילו מדעי החיים המודרניים- שההיסטוריה תלויה במשתנים שונים, שיש אירועים שנגרמים כתוצאה מהר געש, יש אירועים שנגרמים כתוצאה משרירות לב של מלך מסויים, ולכן פירטו כ"כ יפה את ההיסטוריה, בצורה הרבה יותר מפורטת מהמקרא.

אך האם המקרא אינו מכיר בסיבתיות? נעים להכיר להררי את המושג המקראי 'סיבתיות כפולה', מושג שטבע פרופ' יחזקאל קויפמן (למרות ששיטת החשיבה הזו מתוארת בפרקים מפורשים במקומות רבים במקרא, ראה למשל כאן), גם העברים הקדמונים ידעו שאם זורקים אבן היא נופלת, אבל האמינו שלכל המערכת ההיסטורית יש גם גורמים מוסריים. הקביעה של הררי שכשמדינת ישראל מטכסת עצות נגד אירן היא לא חוזרת בתשובה אלא משתמשת במודיעין, מגלה על אימוץ הדוקטורינה ההיסטורית של הרודוטוס ושות'. מתעלמת מכך שההיסטוריונים היוונים גם הם תלו אירועים שונים ומשונים במיתולוגיות חסרות טעם. האמת היא להיפך, גם בזמננו יודעים שמלחמה בתחבולות היא רק צד אחד של המטבע, חברה שרוצה לנצח צריכה גם 'לחזור בתשובה' ולשמור על עמוד השדרה והאיכות המוסריים שלה. ההיסטוריה נוקמת במושחתים, וממלכות רקובות רוחנית נרקבות גם פיזית. הסיבתיות הכפולה היא עובדה.

את השלב הראשון של ה'התבגרות', רואה הררי באנימיזם או באלילות: "כבר בתקופת התנ"ך היו תרבויות שהבינו את ההיסטוריה הרבה יותר טוב, דתות אנימיסטיות ופוליתיאיסטיות האמינו במגוון רחב של אלים שדים ורוחות ועל כן ציירו את העולם כשדה קרב בין כחות רבים ושונים", (עמ' 190), זה רציני? לייחס את מכות מצרים לאל אחד שרוצה להוציא את הישראלים ממצרים, זה ילדותי, אבל לייחס כל מכה לאל אחר או לשד אחר, זה בוגר ורציונלי יותר או מדעי יותר? מסתבר שההיסטוריון אינו מכיר ולו במעט את ההיסטוריוסופיה, הפילוסופיה של ההיסטוריה, עובדה מוסכמת היא שההיסטוריה נוצרה דוקא ביהדות, משום שעד אליה לא נתפס העולם כלל כאחדותי, לא היה טעם לתאר השתלשלות אחת כי לא היה אפשר למצוא בה שיטתיות, האחדות של המונותואיזם, היא גם הבסיס למדע, המתאר את כל הטבע מנקודת מבט אחת, כמציית לחוק אחד, ושכל חלקיו קשורים בגורל אחד העשוי להשליך מכל פעולה על הכל.

רק כדי להשוות, בין כתיבה פופוליסטית זולה, לבין ניתוח מעמיק של מקצוען, נעתיק קצת מדברי היסטוריון מפורסם, הפילוסוף של ההיסטוריה, פרופ' הרברט בטרפילד מקימברידג':

"לפי דבריו של היסטוריון בן זמננו: 'אין שלילת משמעותה של היסטוריה בגדר משהו יוצא מן הכלל אלא בגדר כלל בקרב הפילוסופים ומורי הדת בכל הדורות מהודו ועד יון ומסין ועד אירופה הצפונית' ההינדואיזם והבודהיזם האפלטוניות והנאו אפלטוניות ודתותת מיסטיות שונות ומשונות סירבו ליחס כל חשיבות ממשית לעובדות של ההיסטוריה או להשתלשלות המאורעות בזמן, מפליא הדבר באיזו מידה שלטה במחשבה האנושית במערב או במזרח הסברה מחזורית של ההיסטוריה בצורה מן הצורות.. טוינבי מצא את הדבר בין האצטקים שבאמריקה הקדומה ובין הסינים בימי קדם, וכן בין ההיסטוריונים הפילוסופים וכותבי הדרמות של יון העתיקה.. מושגים אלו לא הניחו מקום לרעיון שההיסטוריה מתנהלת בכיוון מסויים או שוקדת על הישג כלשהו"…

"גם מחוץ לזריזות מלאכתם באמנות הספור ההיסטורי מתבלטים העברים הקדמונים בתחום ההיסטוריה, כי שום עם עתיק מאלה שנזכרו עד עכשיו לא סקר מעולם סקירה כזו את מהלך חייו ולא פירש פרוש דומה לזה את תולדותיה של אומה וייעודה… העבירו את המורשה ההיסטוריוגרפית של המזרח הקרוב העתיק באמצעות הנצרות לתוך המסורת האירופית. עמדתם כלפי העבר גרמה שבפעם הראשונה זכתה ההיסטוריה להשפעה כבירה על מחשבתו של האדם מהם באה ההשקפה שלא היתה כלל וכלל רווחת בעולם שיש לראות את המאורעות של ההיסטוריה החולונית כבעלי משמעות ובעלי חשיבות, המקרא מדבר על אל שמתגלה בהיסטוריה, מוצא ענין בעסקי בני האדם, ונוטל חלק פעיל במהלך המאורעות, ע"י כך הופקע האלוה מתחומי אי הממשות המיתית והובא במגע ישיר יותר עם העולם הממשי. יש לציין שמשהתחילו בני אדם ליתן את דעתם על פעלו של האל בהיסטוריה האנושית יותר מעל פעלו בטבע, היו לדבר תוצאות רעיוניות מרחיקות לכת. משמעותן של תוצאות אלו (בדומה לזו שהיתה כרוכה בהופעתו של המונותואיזם) היתה התקדמות באותו כיוון שכיום היינו קוראים לו שכלתנות… התוצאה בכללותה היתה שכמעט אחז בהם (בעברים) דיבוק של היסטוריה ויותר משעבדו את האל כבורא העולם עבדוהו כשליט ומצוה בהיסטוריה האל שהוציא את עמו מארץ מצרים. מעולם לא זכתה ההיסטוריה לרוממות כזו בימים מקדם"…

"העובדה שהיו מכוונים את מחשבתם אל האל כאלהי ההיסטוריה הביאה בין השאר לידי כך שהתחילו רואים באל התגלמות עליונה של המוסר, עסקי בני האדם ומאורעות היסטוריים נתפרשו עכשיו במונחים מוסריים.. קנו להן הדת וההיסטוריה גם יחד חשיבות מוסרית עליונה.. אל דת שהיא מיוסדת אך ורק על הקשות מן הטבע מתלווים כל מיני הפקרות.. המונותואיזם ההיסטורי והמוסרי שנתעלו אליו היהודים בימי קדם הביאם בין השאר לידי שמירה על המגע עם העולם הזה אפילו בתחומי דתם ולידי זניחה של החשיבה נטולות השרשים והמיסטיות הערטילאית שהיא בת לוייתן של דתות אחרות ספרי המקרא אינם סתם מסכתות על העל טבעי אלא אף וקודם כל אסופה מופלאה של היסטוריה ארצית רגילה אינם רק גלוי ממקום של האל ומצוותיו אלא אף הרצאת דברים נמרצת על האדם ועל מעמד האדם, שום אומה אחרת בבואה לחבר את ספר קורותיה לא הרבתה כל כך בתהלות ותשבחות לאל שקבע את גורלה כאומה הישראלית. כמו כן לא היתה שום אומה אחרת נכונה כל כך לגלות ברבים את חולשותיה וחטאיה ולהודות בהם".

"ספר התנ"ך הוא שהסב את תשומת הלב לתולדות מין האדם כשהוא פותח בבריאת העולם.. בתחלת המאה 5 חש אוגוסטינוס בצורך ללמד זכות על חשיבותה של ההיסטוריה.. ספר התנ"ך הוא הוא שהצמיד את רגליו לקרקע.. והחזירו אל זיקת אמת להיסטוריה.. ברור הדבר שרק בתוך מסגרת דוגמת שיטה יהודית נוצרית זו אפשר היה לו לרעיון הקידמה להיולד בזמן מן הזמנים.. מספר התנ"ך באה גם ההשקפה שנעשתה רווחת בנצרות בדבר קשר הגומלים ההדוק בין היסטוריה ובין מוסר הדגשת התגלמותם של משפטי צדק בהיסטוריה". (דבריו מובאים באנצ"ע ע' היסטוריוספיה).

מצא את ההבדלים!

"מדענים בני ימינו חושבים שהרודוטוס ותוקידידס הבינו את העולם בצורה מדוייקת הרבה יותר מהתנ"ך", (עמ' 190), איך יודעים מי הבין יותר טוב? האם העובדה ש: "בספרי ההיסטוריה שלהם מפגינים הרודוטוס ותוקידידס התענינות רבה מאד בדת המצרית, במערכת המסחר באגן הים התיכון, ובמצב הגיאופוליטי של האימפריה הפרסית" (שם), מלמדת שהם הבינו את ההיסטוריה יותר טוב? תחום ההתעניינות שלהם היה סיפורי מלחמות, והתיאור הרטורי של הנאומים או תיאורי הטבח והנצחון, הם שהסבו הנאה יותר לשומעיהם, האם זה עושה אותם למבינים יותר?

הבה ונתבונן במה שכותבים באמת "מדענים בני ימינו", ולא בהכללות אנונימיות של פופוליסט:

חוקר המקרא קאסוטו כותב:

"אשר לעבר, נתיחד ישראל בכך, שהוא הקדים את שאר עמי התרבות ביצירת היסטוריוגראפיה, במלוא משמעותה ודיוקה של המלה. וכבר עמדו על דבר זה ההיסטוריונים של ימינו. בו בזמן שיוצרי התרבויות הגדולות שבארצות המזרח עדיין שרויים היו בגבולות המיתוס והאגדה מצד אחד, ובגבולות האנאליסטיקה היבשה מן הצד השני, כבר צמחה יצירת ההיסטוריה בישראל", (ספרות מקראית וספרות כנענית, עמ' 13).

ההיסטוריון הגרמני אדוארד מיאר כותב:

"שום עם תרבותי אחר של המזרח הקדום לא היה לאל ידו לעשות זאת (לכתוב היסטוריה לשמה), גם היוונים הגיעו לכך רק במאה החמישית לפני הספירה בעמדם כבר על פסגת התפתחותם התרבותית… משא"כ בישראל כשהמדובר הוא בעם צעיר שאך זה נכנס לחיי תרבות… עומדים אנו פה כמו בתולדות האנושות בכלל לפני חידת הפלאים…", ("תולדות העולם הקדום" כב' 1931).

"לתיאור שיטתי מפורש של העבר, דוגמת זה המופיע במקרא אין תקדים במזרח הקדום ולמחברי תולדות עם ישראל לא היה ממי ללמוד זאת. גם לז'אנר שבו נכתבה ההיסטוריוגרפיה המקראית אין אח ורע בעולם העתיק, וההיסטוריונים הישראלים היו חייבים ליצור אותו יש מאין", (פרופ' נדב נאמן, "היסטוריוגרפיה, עיצוב הזיכרון הקיבוצי ויצירת תודעה היסטורית בעם ישראל בסוף ימי הבית הראשון", ציון ס' תשנה' עמ' 459-460).

"רשימת עמי תבל והשתלשלותם הגינאלוגית זה מזה מאלפת ביחודה, לא נתגלה במזרח הקדום נסיון לצייר מפה גיאופוליטית כזו" (עולם התנ"ך בראשית עמ' 71).

"זהו המקרה הראשון הידוע לנו בעולם העתיק שנכתבה היסטוריה במלוא משמעותה של מלה זו, לא עוד רישום של שושלת מלכים והנצחת מעללי גבורתם במצבות זכרון מפוארות כדרך מושלי הממלכות האדירות של המזרח הקדמון אלא צירוף המאורעות השאובים לעתים תכופות ממסורות וממקורות שונים למסכת אחת מסודרת ומבוארת לפי השקפת עולם דתית ורוחנית אחידה… עם ישראל היה העם היחידי בהיסטוריה ששמר זכרונות נאמנים רבים על ראשית התהוותו ועל ימי התנחלותו בארצו " (אהרוני-אבי יונה, תולדות א"י, כרך א' תקופת הברזל).

חוקר המקרא י"ש ליכט: "החשיבה ההיסטורית של המקרא נספגה בתרבות האנושית הכללית ומשום כך מתקשים רבים לעמוד על יחודה. עם זאת נתברר שאין בסביבתו התרבותית של המקרא כתיבה שתדמה לכתיבה ההיסטורית המקראית. תשומת הלב להשתלשלות האירועים זה מזה במשך פרקי זמן ארוכים.. מבחינת מלאכת הכתיבה של אירועי העבר נעשה בתורה דבר שקשה למצוא לו מקבילה בתרבויות העולם. מסופר באריכות על התהליך שבו היו ישראל לעם, או בלשון אחר: על מוצאה של הישות הגיאופוליטית של עם ישראל", (אנצ"מ ערך תורה עמ' 488).

"במקרא מתואר פרק זמן ממושך ובמרכזו ההיסטוריה של עם ישראל. זאת בניגוד לחיבורים אחרים מהמזרח הקדום המתארים פרק זמן קצר ובמרכזם עומד בדרך כלל המלך. מדובר בניסיון יחיד במינו, שאינו מוכר בשום תרבות במזרח הקדום, לתאר היסטוריהה לאומית של עם", (מ. כוגן, לא לבדד ישכון, מתוך 'עם ועולם' בהוצ' משרד החינוך האוניב' העברית, 20000. פרק רביעי).

"בעקבות אמונתם בריבונות האל בהיסטוריה הגיעו הישראלים  לחשיבה היסטורית, וממנה לכתיבה היסטורית. ואכן, שילובה של האמונה הדתית היחודית עם התודעה הלאומית העצמית של ישראל כעם הבחירה, מהוה בסיס עיקרי להיסטוריוגרפיה הישראלית", (פרופ' זאב וייסמן, מבא למקרא, 7.2.)

הררי מקונן: "אע"פ שתוקידידס הבין את העולם בצורה מדוייקת הרבה יותר ממחברי התנ"ך… היוונים אימצו את התפיסה ההיסטורית התנכי"ת", (עמ' 190).

ומה אומר היסטוריון אמיתי על ה'היסטוריה' המעוותת והמיתולוגית של הרודוטוס וחבריו?

"גם ההיסטוריונים לא נתנו תיאור מדויק ואמתי של האומות ואף לא ניתן אמון רב להיסטוריה העתיקה של הפרסים או המדים או הסורים, בגלל התמימות הפתיה של ההיסטוריונים וחיבובם למיתוסים, הואיל וראו שאלו שכתבו מיתוסים בגלוי נהנו משם מפורסם, חשבו שגם הם יצליחו לעשות חבוריהם מקובלים אם יספרו תחת מסכת היסטוריה מה שמעולם לא ראו או אפילו לא שמעו, על כל פנים לא מאנשים שידעו את העובדות, במטרה זו בלבד- לספר מה שהעניק לשומעיהם הנאה והתפלאות, יותר קל להאמין להסיודוס ולהומירוס בסיפוריהם על הגבורים אנשי השם או למשוררי הטרגדיות, מאשר לקסיוס להרודוטוס להלניקוס ולמחבריםם אחרים מסוג זה", ("הגיאוגרף סטראבו" לונדון 1960, עמ' 2477).

ההיסטוריון בטרפילד כותב:

"בדרך כלל מותר לומר שההיסטוריוגראפיה ההלניסטית היתה נתונה להשפעתה החזקה של הרטוריקה, באיזו מדה היתה הרטוריקה בעוכריה של היסטוריוגראפיה זו אנו למדים מעדותו של פוליביוס על היסטוריונים כגון פילארכוס טימיוס ואחרים לסופרים אלו היו המאורעות ההיסטוריים חשובים רק במדה שהיה בהם כדי לשרת את המטרות האסתטיות של חבוריהם, תכליתם של החבורים הללו היתה בראש וראשונה להשפיע על הקורא, שיזדעזע מן המסופר בהם, יראה את עצמו מעין שותף לחיי העבר, ויהנה הנאה נפשית אסתטית מן הקריאה. לפיכך לא חשוב היה לדעת ההיסטוריונים הללו לספר את הדברים כפי שהיו אלא לקשטם באופן שיעוררו בקורא רחמים זעם תרעומת ורגשות כיוצא באלה… יותר משהיה בהיסטוריוגרפיה זו היסטוריה, כלומר תיאור של העובדות לאמיתם, היה בה מן היצירה הספרותית האסתטית. היסטוריון כפוליביוס… מדבר בלעג שנון על אותן מן היסטוריונים שהפכו לדעתו את ההיסטוריוגראפיה לכתיבת טראגדיות" (בטרפילד, שם).

הכרונולוגיה לא ממש ענינה את הרודוטוס, כפי שכותב ההיסטוריון המפורסם ראולונסון:

הוא מאד לא דייקן בקביעותיו הכרונולוגיות מפני שהסתכל על הנושא כולו כבלתי חשוב כפי שנראה בברור", (ראולונסון, "הרודוטוס", כרך ראשון עמ' 104).

לא רק שההיסטוריה של היוונים, לא היתה יותר ריאלית, אלא שהיא לא היתה ממש היסטוריה, היא היתה יותר אוסף אנקדוטות בלי תפיסה כללית באירועים ובכרונולוגיה.

מה רוצה הררי לעשות בכל זה? מבחינתו האנימיסטים היו הבוגרים, היוונים היו הבוגרים, ואילו התרבות הנוצרית שאימצה את הדוקטורינה היהודית, היא זו הבלתי בוגרת, היא זו שזמנה עבר. כך אנו אמורים להיות מוכנים לפרק הבא על קריסת האדם.

3.      הדת המערבית

בדפים הבאים, הררי משתמש בכל התרגילים האינטלקטואלים שהוא מסוגל, כדי לחבר את כל התנועות המוכרות לנו בהיסטוריה של המערב ואולי של האנושות בכלל, להגדרה שברירית אחת, לסוגים של דתות שבסופו של דבר כרתו בריתות זו עם זו. כהכנה לתיאורי הקריסה, הוא מרכז את כל ה'אוייבים' לחדר אחד קטן וצר, ומבחינתו עדיף שכולם יישכבו באותה מיטת סדום, כדי להנחית עליהם את גרזן הקריסה במכה אחת, בלי להתאמץ אינטלקטואלית.

איך מגדירים דת?

"דת היא אמונה בקיומם של חוקי מוסר על אנושיים שמהם נגזרים כללי התנהגות אנושיים" (עמ' 201), תחת ההגדרה הזו הוא מכניס למרבה הפלא גם את הקומוניזם הנאציזם והקפיטליזם, האם הקומוניזם או הקפיטליזם מאמינים בחוקים 'על אנושיים'? הם מציעים הסדר שבעיניהם הוא ריאלי, האם הנאציזם או הקפיטליזם מציעים חוקי מוסר? הדת אכן מוגדרת בד"כ כהתארגנות מתוך הכרה בחוק או צו או התגלות על אנושית. אך ההתארגנויות הנ"ל הן אנושיות במוצהר. לא כל התארגנות אנושית היא דת.

יתירה מכך, דת מטבעה אינה יכולה להכיר בערכה השוה של דת אחרת, אפילו הדתות האליליות, סברו שאל פלוני הוא האל של אומתינו, ואיננו יכולים להכיר בכך שאל של אומה אחרת יהיה אלהינו. ואילו הקפיטליזם אינו סותר את הנצרות למשל, אדם יכול להיות נוצרי מאמין, ולחשוב שהדרך הנכונה לניהול הכלכלה הוא הקפיטליזם, אדם יכול להיות גם דתי וקומוניסט, למרות שהקומוניזם שנוצר ברוסיה אימץ את האתאיזם.

דומה שהררי חותר להגדרה הבאה שלו : "דת אם כן היא מכשיר לשמירת הסדר החברתי ולארגון שתופי פעולה במספרים גדולים" (207), זו שוב קפיצה לוגית ומושגית, שמטרתה לחבר אותנו להגדרות של הפרק הקודם על שת"פ כיסוד החיים, דת לא בהכרח יוצרת סדר חברתי, ולא בהכרח מארגנת שיתופי פעולה. יש כאן ערבוב של שיטות מוצהרות לסדר חברתי כמו קומוניזם וקפיטליזם, עם רעיון הדת שעיקרו מוסרי או לכל הפחות דרישת ציות לצו כל שהוא. מטבע הדברים כשרעיון בסדר גודל של דת מתפשט באומה מסויימת, נוצרת בתוך הדת היררכיה של ארגון, אבל אין זה חלק בלתי נפרד מכל דת, הנצרות למשל עד שהפכה לדת מדינה, לא ניסתה לארגן סדר חברתי. כאמור, להררי חשוב מאד לחבר את כל האידיאולוגיות לאורך ההיסטוריה תחת מטריה אחת. כדי שיותר קל יהיה לו 'להפריכן' בגשם אחד.

החלוקה: "מטרתה העליונה של הדת היא הסדר, מטרתו העליונה של המדע הוא הכח" (227), באה לתמוך את אמירתו של הררי שלא הדת ולא המדע מעוניינים באמת (שם). אך זו וזו שגויות, הדת לא שואפת לסדר, והמדע לא שואף לשום דבר, מדע הוא הגדרה של מתודה לעיבוד ותיעוד נתונים, והוא אינו יכול לשאוף לשום דבר, המונח מדע מתאר פעולה ושיטת עבודה, ולא אידיאולוגיה. יש רבים שצוברים נתונים באופן מדעי כדי לצבור כח, ויש שצוברים נתונים כדי להיטיב ולרפא, יש גם כאלו שצוברים למטרות שליליות בלבד.

האם נכון להגדיר את הדת כ'לא מעוניינת באמת'? אפשר לטעון שמוסדות דת יכולים להיות מושחתים, אפשר לבא בטענות קשות לדתות שונות, אבל אי אפשר להפוך את ההגדרה העצמית, הדת אמורה לשאוף לאמת, ובמדה ואינה עושה זאת, היא חוטאת לעצמה. (וגם ד"ר מאיר בוזגלו, שואל את הררי, במאמץ לא להתפרץ: "האם לא נכון היה להגדיר דת באופן שלא מניח את המופרכות שלה?".

גם את המדע אי אפשר להגדיר כ'לא מעונין באמת', ברור שזו שטות, המדע הוא שיטה לתיעוד נתונים, והוא עוסק רק באמיתות. בפועל כמובן שאפשר להתווכח על הדרך הנכונה להבין ולתעד לפרש ולנתח את הנתונים, וממסד מדעי שלם יכול לנטות מן האמת, אבל ממסד מדעי אינו מדע.

להיכן חותר הררי עם זה? להגדרה שלו שהמדע והדת סוגרים ביניהם עיסקאות, המדע התפתח דוקא באירופה שהיתה קנאית דתית, משום שנח לו לחיות בדו קיום עם הדת. אני מניח שלהגדרה המעוותת הזו הגיע הררי מתוך השאלה, מדוע הממסד המדעי אינו יוצא למלחמת חרמה ולנסות עכ"פ לבטל את הדת, להוציא אותה מחוץ לנורמה האינטלקטואלית?[2] שאלה שנסמכת כמובן על המדעניזםם ועל ההנחה שלמדע יש דעה בשאלות דתיות ערכיות, או שהמדע כבר הוכיח בצורה מסויימת שהאמיתות הדתיות הן שקר. ההנחותת האלו אינן נכונות, ולכן השאלה שלא במקומה, אין שום עיסקה בין מדע לדת, שני תחומי הידע האלו כוללים בתוכם מליוני בני אדם, אינטלקטואלים, חכמים, מוערכים, שתרמו תרומות חשובות לאנושות, ועדיין לא הגיע הזמן לבטל אחד מהם. הדו קיום שביניהם אינו עיסקה סודית, אלא ביטוי לרצון הציבור בכללו. למרות שהמיעוט הקיצוני שבכל צד היו מוכנים בשמחה לבטל את כל מה שמעבר למתרס. הציבור יותר פיקח מזה, ואינו הולך שולל אחרי דרישות קיצוניות, וכך יש מקום לשני המפעלים החשובים האלו.

4.      הטיעונים העובדתיים של הדת

בכדי להצריך את הדת לסגור עיסקאות עם המדע, הוא חייב למצוא נקודת עימות, עיסקה כידוע מצריכה ויתור של שני הצדדים, והנה זו נמצאה, למרות שהדת אמורה לעסוק בערכים ולא בעובדות, הנה לכם!

"(המחלוקת על ההפלות) אינה ערכית אלא עובדתית, גם הנוצרים וגם הליברלים מאמינים בערכם המקודש של חיי האדם, וסומכים את ידיהם על הדיבר 'לא תרצח'. אבל הם חלוקים בסוגיא עובדתית – האם חיי אדם מתחילים ברגע ההתעברות, ברגע הלידה, או בנקודה כלשהי באמצע?" (עמ' 213), לא, זו לא סאטירה, הכותב התכוין ברצינות. לא בגלל שהוא לא מסוגל להבין, הוא פשוט לא התאמץ. האם יש הגדרה עובדתית ל"חיים"? כמובן שלא, החיים באים בהדרגה, והקביעה המוסרית מאימתי אנחנו "לא נוגעים" בהם היא ערכית גרידא, וכי יש ויכוח שהעובר הוא חי? יש לו לב וכלי דם ובשר ועצמות, בשלב מסויים הוא נושם וגם מוצץ אצבע, השאלה אינה עובדתית, ואין ויכוח מה נראה כשנפתח את הרחם. השאלה היא מוסרית ערכית גרידא.

שוב, הקביעה המשובשת אינה אלא הקדמה למנגנון שעליו בנויות הדתות לפי הררי: 1. הצגת ערך עליון. 2. תיאור עובדתי (למשל זמן תחילת החיים). 3. החלה של הערך על מציאות מסויימת. (עמ' 214). כנראה שהוא מצא רק דוגמא אחת לקביעה עובדתית של הדת, ומכחה בנה מנגנון שגוי. הדתות בד"כ אינן עוסקות בקביעות עובדתיות, הויכוח בין דתיים לאנשי מדע מגיע הרבה פעמים מכח עובדות שנזכרות בכתבי הקדש, לא כקביעה דתית, אלא תוך כדי התיאור הערכי מוסרי (למשל תיאור הבריאה, או תיאור השמש), ואלו שלוקחים אותן כפשוטן, מקבלים את הכתוב כלשונו, לא משום שמדובר בענין ערכי, אלא משום שיצא מפי הנביא. זה חלק צדדי מאד בדת, שמהותה היא הדרישות הערכיות. (אם כי אין זה מפחית מחשיבות הנושא של איך לפרש את כתבי הקדש).

אמנם היהדות, דוקא כן טוענת טיעון עובדתי אחד מרכזי, אמנם לא 'עובדתי' כפשוטו, שכן מדובר באירועים שהתרחשו בעבר, אבל טיעון היסטורי, העוסק בעבר שהיה בזמנו ממשי. את ההערכה למה שאירע בעבר, מתאר הררי בצורה פסקנית ומנותקת מן המציאות, ומציגה כאילו היא עובדה:

"המדען יכול להשתמש עכשיו בארסנל שלם של שיטות מחקר מדעיות, כדי לבדוק מתי ובידי מי חוברה התורה. אפשר למשל לתארך את כתבי היד הקדומים ביותר של התורה שהגיעו לידינו באמצעות בדיקות פחמן 14. אפשר לעשות מחקר בלשני ולבדוק את סגנונו הספרותי של ספר התורה ואת אוצר המלים שלו. אפשר לעשות מחקר ארכיאולוגי, ולבחון אם תיאורה של ארץ ישראל בתורה אכן דומה למצב הארץ לפני שלשת אלפים שנה. אפשר לעשות מחקר השוואתי ולהשוות את התורה לטקסטים אחרים מהמזרח התיכון הקדום שהגיעו לידינו" (עמ' 217).

אף אחד מהכלים שהוזכרו כאן, אינו יכול באמת לבדוק את השאלה העובדתית, בדיקות של כתבי יד לא רלבנטיות לשאלה מתי התחבר הנוסח הראשוני, מחקר בלשני אינו נותן תשובה חד משמעית, בין השאר משום שאין לנו ספרים אחרים מלבד התנ"ך שנתחברו בישראל בתקופה בה התנ"ך מייחס את חיבורו, ובעיקר משום שבפועל הוא לא נותן תשובה כזו או דומה לזו, לא תמצא במחקר מסקנה מגובשת של מחקר בלשני הקובעת זמן או זמן מוערך לחיבור התורה. כך גם לגבי הארכיאולוגיה, המידע שלנו על א"י לפני שלשת אלפי שנה לא כ"כ מפורט, ואינו מספק תוצאות חד משמעיות, ובודאי לא תוצאות נגטיביות לגבי מה שלא מצאנו עדיין. טקסטים אחרים מהמזרח הקדום דוקא מקבילים לתורה כשהם בני הזמן המסורתי, לפני שלשת אלפים שנה ויותר.

כל הנושאים האלו נתונים בפולמוסים ובדעות שונות, אין שום דעה מגובשת ומוכרת חד משמעית, וההכרזה הבאה מיד: "על סמך השיטות האלה הגיע המחקר המדעי למסקנה שהתורה היא אוסף של טקסטים נפרדים אשר חוברו בזמנים שונים על ידי אנשים שונים… ושהטקסטים קובצו יחדיו לכלל ספר קדוש אחד רק אחרי חורבן בית ראשון", היא פסבדו מדע, המחקר המדעי לא הגיע לשום מסקנה אחידה, עיקרו של המחקר הוא הטלת ספק, בהתאם להנחות היסוד, ותשובות שונות. אבל טענה להוכחה בודאי לא הציג, ואף אם היה מי שהציג לא התקבלה זו כ"דעת המחקר".[3]

וכשנשאלת השאלה מה אומרת סוף סוף היהדות, לפי הררי זה כך: הדוגמה היהודית – בתנ"ך כתוב שאלהים העניק לעם היהודי את השלטון בכל חלקי א"י, ומכאן שליהודים בני ימינו יש זכות לשלוט בכל חלקי א"י ויתר בני האדם חייבים לכבד זאת", (עמ' 223), האמנם זו דוגמה מוסכמת ביהדות, או עמדה פוליטית, שזוכה לתמיכה של מעט רבנים?

איך קביעות עובדתיות שקריות מתקבלות? הנה דוגמא משל הררי: האמירה שירושלים היא בירתו הנצחית של העם היהודי, היא נבובה, כדוה"א קיים כ13.5 מליארד שנים, ויתקיים עוד כ13.5 מליארד שנים (נ.ב. ושבועיים), האם בעוד 172 מליון שנה עדיין ירושלים תהיה בירתו של עם יהודי כל שהוא? (עמ' 225), האם אין לו את היכולת האינטקלטואלית להבין את המשמעות הסמלית שבדבר? הנצח לא בא כאן במשמעות קוסמולוגית (אין בכלל נצח במשמעות קוסמולוגית, לדבריו שהעולם יתקיים עוד כך וכך שנים, שום דבר אינו נצחי, ולכן עצם קיומה של המלה נצח במילון הוא נבוב), אלא במשמעות היסטורית, שמבחינתינו כך יהיה כל עוד אנחנו קיימים, זו ההגדרה של נצח בהקשר ההיסטורי. האם זה לא מובן מאליו? לא, להררי יש הסבר אחר מדוע משתמשים באמירה זו: "קל מאד להבין באינטלקט שאין שחר לרעיון שירושלים היא בירתו הנצחית של הם היהודי, אבל האינטלקט הוא חסר אונים אל מול עצמתם של הרגשות הלאומיים" (שם), נשמע כמו סמולנות פאתטית. כתוב כבר על הכריכה שאתה מאוניב' ת"א, לא צריך להדגיש את זה כל עמ' על חשבון התוכן.

יש כאן נסיון 'על הדרך' לבטל את הטיעון הדתי המרכזי, ולהמשיך הלאה. אבל קצת קשה לעשות את כל זה תוך כדי הליכה.

5.      האם הקפיטליזם וההומניזם צריכים עיסקאות עם הדת?

הפרקים 7-8 מתארים באריכות את כחו של הקפיטליזם, אבל שוב ושוב הוא מוצג כסותר את הרעיון הדתי של תיאוריה קוסמית אלהית, או של תכנית אלהית להיסטוריה, וזה לא נכון. הקפיטליזם הוא ארגון כלכלי של משאבים, הוא אדיש לגמרי לרעיונות דתיים. הוא יכול להיות חלק מהתכנית האלהית, ורוב הקפיטליסטים הם אנשים דתיים, כמו רוב בני התרבות המערבית. הדת והדתיים לא רואים את הסתירה, הקפיטליזם והקפיטליסטים לא רואים את הסתירה, ורק הררי רואה אותה.

העובדה שפעם אמרו שהמגפות והעוני באים מהאל, והיום יש דרכים להתגבר עליהן, לא משנה את ההשקפה היסודית, פעם האל הביא מגפות, והיום הוא מביא את האיידס, ואם תימצא תרופה לאיידס, הוא יוכל להביא דברים אחרים לפי שיטתו (מבחינה אובייקטיבית מה שהשתנה הוא רק הכמות, הרי גם לפני 3000 שנה האדם בנה חומות, חפר אמות מים, ריפא מחלות, עיבד שדות, בנה סכרים, והשפיע על ההתרחשות ההיסטורית). נכון שמבחינה רגשית הרבה פחות מובן מאליו בעידן של שכרון כח, להאמין גם באל, אבל האמונה עדיין קיימת, סתירה אין. הכותרת 'עולם ללא משמעות', נכונה במובן שהקפיטליזם מספק משמעות והסחות דעת משל עצמו, ואינו דורש משמעות נוספת, אבל הוא אינו דורש שלא תהיה משמעות, ובניגוד למה שכותב הררי (עמ' 248) אין הקפיטליזם מתנגד לאמונה בקיום תוכנית קוסמית.

ההומניזם מתואר בצורה שטחית: "לגנוב זה רע לא כי כתוב בספר עתיק לא תגנוב, אלא כי זה גורם הרגשה רעה למי שמאבד את רכושו" (עמ' 253), והרי מהותו של המוסר, ובכלל זה ההימנעות מגניבה אינו נגזר מהגדרת ההרגשה הרעה, וכי לגנוב ממליונר שלא ירגיש נחשב למותר? או לגנוב מבנק שאין לו רגשות?

"מעניין לציין שהיום אפילו יהודים אדוקים אימצו את השיח הרגשי ההומניסטי, והם מבקשים לאסור על נסיעה בשבת בשכונות שלהם או על קיום מצעד גאוה בעיר שלהם בטענה שזה פוגע ברגשותיהם" (עמ' 253), מזה משתמע כאילו הפגיעה הרגשית בבני אדם היא משהו שההומניזם זיהה והמציא, בעוד זה חלק מהטבע האנושי. ההומניזם טען שהימנעות מפגיעה רגשית היא אחד הדברים העיקריים בעולם, אבל לא המציא אותה.

דוגמא מופלאה להומניזם: "בשנת 1917 הציג מארסל דושאן אסלת בית שימוש במוזיאון, חתם עליה את שמו, הכריז שזוהי אמנות, וקרא ליצירה שלו בשם 'מעיין', איש ימי הביניים היה פוטר את הצעד הזה במשיכת כתף, כשטות גמורה שחבל לבזבז עליה מלים. בעולם המודרני יצירתו של דושאן נחשבת לאבן דרך בתולדות האמנות, ומשמשת עד היום נושא לדיונים אינסופיים בשאלה מהי אמנות" (עמ' 255), גם אם נסלח להגזמה הפאתטית של 'אבן דרך בתולדות האמנות ומשמשת נושא לדיונים אינסופיים', בכל אופן מדובר באסלה ותו לא, הרי שגם לעצם הנושא, כל אדם שפוי בזמננו יצטרף למה שמתואר כאן כתגובת 'איש ימי הביניים'. אכן מדובר בשטות גמורה, הצבת אסלה אינה אמנות, ואין טעם לבזבז עליה מלים. המהתלה חביבה, ומאתגרת את עולם האמנות. אבל ההגדרה של הררי לאירוע היא בהחלט כשלון באתגר. אגב, גם התרגום שגוי, יצירת האמנות המדוברת כונתה ע"י דושאן 'מזרקה' ולא 'מעיין'.

(על התסמינים הנוספים של מה שהררי קורא כאן 'הומניזם' ראה: עודף מידע מחסום בפני ידע).

בניגוד לקפיטליזם, ההצגה של הומניזם כדת יש לה מקום, שכן ההומניזם מציב את האנושיות כערך, אך לפי המקובל יש כמה סוגים של הומניזם, ואכן אוגוסט קונט ייסד את ה'הומניזם הדתי'.

איך נולד ההומניזם, שהוא המייצג העיקרי של תרבותינו, הרבה יותר מהקפיטליזם? (ההומניזם מייצג את הרובד הערכי, והקפיטליזם את רובד הצרכים).

יש פתרון: החידוש העיקרי של האינקויזיציה בעיני הררי, היה הרצון לשלוט על המחשבות של המאמינים, החקירות באו לגלות את המסתתר בעמקי הנפש, והתהליך הזה הוא שהביא בסופו של דבר לעליית ההומניזם, כאשר האדם גילה את סוד חשיבות המתרחש בעמקי הנפש (עמ' 262-265), האנלוגיה מעניינת, אבל זה לא באמת התהליך, האינקויזיציה לא ידעה בכלל שהיא שולטת על המחשבות, המטרה היתה לגלות אנשים שאינם נאמנים  לנצרות, שחוטאים בסתר, הטכניקות של החקירה ושל נסיון להבין מה האדם חושב, לא באה אלא בתורת סימן וגילוי על מה שהוא עשוי לעשות או עושה בסתר. אני מניח שכל פעילותה של האינקויזיציה לא תרמה בשום צורה לשום ניצן והתחלה של ההומניזם, פעילותה העיקרית של האינקויזיציה היתה דיכוי והפחדה, זה ההיפך מההומניזם. שעיקרו התמקדות ברצון השונה והפרטי של כל אדם. המחשבות שהאינקויזיציה דרשה לא התמקדו באישיותו של החושב, את אף אחד לא ענין איך הוא מבין את הענין של הדם היוצא מלחם הקודש, צריכים רק לוודא שהוא חושב באמת שהאמונהה הנוצרית היא אמיתית, גם החשיבה של החטא נתפסה מן הסתם כאוניברסלית, לא היו סוגים שונים של אישיויות חוטאים, מי שהתבררר שהוא חוטא בלבבו, ינק מן הסתם משדי השאול ומהשטן ועולם החטאים.

הוא בעצם מקצין כל דבר והופך אותו לתופעה על חוד הקצה שלו, כך על תיאור הילד השורק ששיבח הבעש"ט הוא כותב: "אם זה המצב, בשביל מה צריך לבזבז שנים בשינון תורה ותלמוד, או אפילו בללמוד קרוא וכתוב? כל מה שצריך זה לדעת לשרוק ולהיות מחוברים ללב שלנו" (267), האם זו כוונת הסיפור? הכוונה היא שאפילו אם אדם בור ואינו יודע כלום, גם לו הזכות לפנות לאלהים. לא שזו הדרך הראשית.

הדיאגרמה שלנו לפרק זה תיראה כך:

לחלק הבא

הערות:

[1] קשה להררי להיכנס לתחום הדת, בלי להיכשל בטעות או שתיים, לכן הוא כותב: "כתבי הקדש אומרים שנשים הם קלות דעת ולכן פסולות לעדות" (עמ' 188), בעוד אין זכר לזה בכתבי הקדש, הסיבה שאשה לא מעידה היא מפני צניעות והרצון שלא תצטרך להופיע שוב ושוב בפני בית הדין.

היהדות בכלל מתוארת אצלו כך: "אי שם לפני אלפי שנים נחתם חוזה בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, ומאז ועד היום מבלים היהודים את זמנם בנסיון  למצוא פרצות בחוזה הזה" (עמ' 208).

[2] זו גם משמעות האמור בעמ' 345: "כפי שהנצרות והאיסלם לא נעלמו ביום שדרוין פירסם את מוצא המינים, כך גם הליברליזם לא ייעלם לפתע רק בגלל שהמדענים מגיעים למסקנה שאין רצון חפשי או שאין אינדבדואל בעל קיום מתמשך"… בעיני הררי המדע גילה את 'האמת', והעובדה שלא חושבים כך היא סתם דיסוננס קוגנטיבי.

[3] הוא לא מסוגל בלי טעות או שניים בהבנת המסורת, ולכן שוב: "בימי בית ראשון ואפילו בתקופת בית שני, היהדות כלל לא היתה מושתתת על לימוד תורה" (עמ' 218), מספיק לקרוא פסוק אקראי בתהלים פרק קיט, המהלל ומשבח במאות פסוקים את לימוד התורה ומרכזיותו, או בספר יהושע "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", כדי להבין שהררי שוגה.

כמו גם ההצהרה ההיסטורית: "לדידו של הכהן הגדול בימי החשמונאים או בימי המלך הורדוס היהדות לא היתה מושתתת על שום טקסט קדוש" (שם), היא אות ודגל של בורות היסטורית בסיסית, אפילו את ספר חשמונאים עצמו המבסס את היהדות על הטקסט של התורה אין הררי מכיר, ובודאי לא את התיאורים האחרים בני הזמן, פילון ויוספוס, ועוד רבים, מהם ברור כי התורה היתה הספר המקודש על הצדוקים, הכהנים, וכל שאר יושבי הארץ.

גם בנוגע להגדרת העל טבעי הוא כותב: "אלה שמאמינים שקמע יכול לרפא אתכם ממחלה מתייחסים לקמע הזה כפי שרופא מודרני מתייחס לאנטיביוטיקה" (עמ' 201), ממש לא נכון, האנטיביוטיקה היא טבעית במובן שהיא פועלת תמיד, באותם תנאים פיזיים וביולוגיים, ואילו הקמע אינו פועל בדרך טבעית, ולכן לא בהכרח שיפעל. מהותן של הסגולות ושאר הדברים שלפי מאמיניהם הם לא טבעיים, שאינם מצייתים לעיקרון ההדירות. הם יכולים להיות תלויים ברצון חפשי של כח רוחני מסויים.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות