נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ההיסטריה של המחר – סקירה על ספרו של יובל נח הררי א

הספר בהחלט עשה היסטריה, הפך לרב מכר, ולכן אין צורך להציג אותו בפני הקורא.

 

ההיסטריה של המחר

סקירה על ספרו של יובל נח הררי, 'ההיסטוריה של המחר', הוצ' דביר 2015.

הספר בהחלט עשה היסטריה, הפך לרב מכר, ולכן אין צורך להציג אותו בפני הקורא.

הספר מרתק ומעורר מחשבה, ולא לחינם שמו הלך לפניו. אבל מטרתו של הספר אינה לרתק, כי אם ליצור מודל מסויים, קונספט היסטורי שאמור לשכנע את הקורא בנכונותו ובביסוסו לפחות כאופציה אפשרית או סבירה.

דמיינו לעצמכם שאתם מאזינים להרצאה, המרצה בוחר נושא, נניח שהוא תופס מפלגה פוליטית מסויימת, ועובר על כל האלמנטים המרכיבים את המפלגה ואת פעולותיה, ומעביר עליהם ביקורת, המרצה באמת שנון, הדברים מעניינים, הקהל מקשיב, ואז פולט המרצה: "ובכן, אתם מסכימים אתי שיש להוציא את המפלגה הזו מחוץ לחוק ולדון את חבריה למאסר עולם?".

המרצה לא נותן לשומעים זמן להתאושש מהמקום אליו הוא לוקח את הרעיונות שלו, וממשיך בקטעי סטנד אפ חזקים ביותר, בסגנון: "יש את הקטע במכולת, שני סוגים של אנשים, יש את הקומבינטור וכו' ויש את התועלתי וכו'", ושוב בסיום, מחלק המרצה את כל האנשים בעולם לשני הסוגים, אובמה מסוג א' פוטין מסוג ב', אלכסנדר מוקדון היה א' וחניבעל ב', ובעצם, מהות קיומה של האנושות היא המלחמה הבלתי פוסקת בין הקומבינטור לתועלתי. יש כאן מישהו מבת ים?

בשלב מסויים הצופים מאבדים את החוט, זה ממשיך להיות מרתק, שנון,  אבל רגע, אתה בטוח שבנית כאן איזה מודל שבאמת מייצג את הדברים כמות שהם? או שסתם העלית רעיונות? אתה לא יכול לספר איזה סיפור שמציג נקודת מבט מצומצמת על משהו, ולהפוך את זה לחזות הכל.

אכן, גם המחבר יודע שהוא לא כותב "נבואות", והוא יודע לפעמים להציג ספקות, אבל היחס בין הטיעונים לבין ההסתייגויות הוא חסר פרופורציה, הספר כולו בנוי על מיתוס, והיחס שלו לענפי המדע השונים מלמד על בורות וחוסר הבנה בסיסיים. והבעיה המרכזית היא כאמור: שימוש בברירה כוזבת באופן שיטתי לאורך כל הספר.

ההופעה המבריקה של ההיסטוריון, היא המשך של השואו בספר הקודם, מה שיפה הוא שההיסטוריון גולש כאן מעבר למה שעושים כל ההיסטוריונים חבריו, ומה שלא יפה שהוא משקיף על כל ספקטרום ענפי המדע מנקודת המבט הצרה של ההיסטוריון.

ההיסטוריונים מסבירים, זו העבודה שלהם, גם אם לא יודעים הרבה על התקופה, הם צריכים להסביר, לספק איזו כותרת להתרחשויות, הכללה לאירועים, מה אפשר לשער שקרה, מה גרם למלחמה או להתפוררות של מדינה. ב'חכמת הבדיעבד' אפשר להסביר כל דבר – וזה בסדר, כי זה אכן קרה. הבעיה היא כשמנסים לגזור מהסברים כאלו מסקנות מרחיקות לכת עבור המחר = זה לא בסדר, כי זה לא קרה ולא יקרה. 'ברירה כוזבת' הוא כשל בו מציגים בפניך מספר אפשרויות כאילו אין עוד דרכים, ועליך לגזור את המסקנה מתוך הקיים. הקיים של הררי נדמה לנו כהצצה מבעד לחור מנעול.

פתח דבר – סדר היום

הספר בנוי אריח על גבי לבנה, כדיון לוגי המבסס מסקנה אחת, וממנה גוזר את הבאה בתור. מההיסטוריה אל המחר. הבעיה היא שכבר מהטיעון הראשון, אין שום עקיבות לוגית, יש רק ברירה כוזבת.

1.      בעיית המלחמות נפתרה?

הררי מכריז כי "בעיית המלחמות נפתרה", ההסבר: בעבר המלחמות היו משתלמות מכיון שהשתלטו על משאבים, כיום הכלכלה תלויה בידע יותר מאשר במשאבים, "בעוד שבדורות קודמים משמעותה של המלה שלום היתה כרגע אין מלחמה משמעותו של השלום החדש בן זמננו היא אי אפשר לדמיין מלחמה… כשאומרים היום שיש שלום בין צרפת לגרמניה מתכונים לכך שפשוט לא יעלה על הדעת שתפרוץ ביניהן מלחמה בשנה הבאה" (עמ' 22). האין זה מבט צר של היסטוריון שאינו מצליח 'לצאת מהקופסה', האמנם מלחמות באו תמיד בכדי להשתלט על משאבים? האמנם לא צפויות בעתיד מלחמות? רוסיה של פוטין השתלטה על חלקים מאוקראינה בשביל משאבים? אם כן, כנראה שהיא לא מודעת לכך שזה לא כלכלי, אם לא, כנראה ששאיפות לאומניות הן לא משהו שעבר מן העולם. שוב ושוב מתמקד הררי בחבל הארץ הקטנטן של מערב אירופה כדוגמא, הסברים ונימוקים שלא בהכרח יספקו מליארד הודים ומליארד וחצי סינים, ומה עם צפיפות אוכלוסין? מתח בין דתי, כגון טרור איסלמי שמביא למלחמות? השתלטות איסלמית על צרפת, לא תוכל בשלב מסויים להביא להתנגשות כל שהיא עם גרמניה? ומה בדבר כל מפלגות הימין הקיצוניות שצצות במערב אירופה, האם לא יתכן שאחת מהן תזכה ברוב בשלב מסויים, ומה יקרה אז? מי שמסיק מכך ש"בשנה הבאה לא תפרוץ מלחמה בין צרפת לגרמניה", ש"ניצחנו את המלחמות", מלמד שצר עולמו כעולם נמלה.

בכל רגע נתון קיימים בעולם ארגוני טרור שנלחמים במדינה א' ונתמכים ע"י מדינה ב', ארגוני פשע ומאפיות השולטות על חלקים של מדינות שלמות, מהגרים ופליטים העוברים ממדינה למדינה, מתחים בין דתיים קיצוניים, הבדלי אידיאולוגיות, נסיונות השתלטות, ולא, לא הכל קשור לכסף ומשאבים. אם כי גם הנימוק המרכזי שידע הוא העיקר ולא המשאבים לא תמיד תופס במציאות. קיימות בעולם חברות ומדינות בעלות כח עצום, כמו רוסיה, יפן, סין, המרחב האיסלמי, תרבויות המזרח, ועוד גופים וגושים רבים, הקבוצות הללו לא בהכרח תשתפנה פעולה, והעובדה שיותר כלכלי לחיות בשלום לא תדבר אליהן במקרה של סכסוך. אין שום סיבה לחשוב שהאנושות עשתה שינוי ערכין בתחום הזה, ואנחנו עתידים לצערינו לראות עוד הרבה מלחמות. מאז מלחמת העולם השניה, בה למדנו כולנו שהמלחמה לא משתלמת (למעשה למדנו זאת כבר בראשונה), התרחשו בעולם מאות מלחמות, בהן היו מעורבות גם מדינות מערביות, ואף עמדנו על סף שואה גרעינית. המלחמה בין המערב לאיסלם, בד"כ לא קשורה במשאבים. אין שום סטטיסטיקה שמלמדת על היכחדות המלחמות, וגם אם היתה כזו, הרי שלא מדובר בתהליך בלתי הפיך. סיבות לסכסוכים חדשים לא חסרות, ואף הקידמה עצמה תספק אותן: מאבקי איתנים על התעשיה שאולי מזהמת ופוגעת באקולוגיה, מאבקים על החודרניות של הטכנולוגיה, וכך הלאה. כיבוש יעדים בחלל, גילוי משאבים עצומים שאינם ידועים לנו כעת, מקורות אנרגיה חילופיים, כל אלו הן ערובה למלחמות בלתי פוסקות, ולא לשלום עולמי דמיוני.

כאשר האקר אנרכיסט או ממדינה עויינת תוקף את השרת של רכבת עירונית, זו לא מלחמה? ואם יתקוף את מערכת המחשב של מטוס? ואם תותקפנה מערכות בריאות זו לא מגפה? מספיק שהאקר אחד יכפיל בעשר את כמות הכלור המוכנסת למי השתיה במדינה מסויימת, ותהיה כאן לא רק מגפה אלא גם צמא. לא מסובך לחשוב על תסריטים שיפגעו גם בשוק המזון. הקידמה מאפשרת מלחמות מסובכות הרבה יותר. והיחידות ללוחמות בסייבר הן צבא לכל דבר, אין שום סיבה שהמלחמות האלו יסתיימו או יקטנו, להיפך, הן תתרבינה ותהוינה איום. כל עוד האגו האנושי קיים, המלחמות קיימות.

"לימוד מעמיק של ההיסטוריה יחשוף… הבנה אמיתית של ההיסטוריה תגלה להם שמלחמת העולם השניה לעולם לא תפרוץ שוב, שהסכם מינכן לעולם לא ייחתם שוב, ושהיטלר לעולם לא יתפוס שוב את השלטון", (עמ' 57), זה מאד IN ללגלג על נתניהו שהשווה את הסכם הגרעין עם איראן להסכם מינכן, אבל הקביעה הנגדית היא שטות מוחלטת. אין שום ערובה נגד דיקטטורים, כאלו קיימים כבר היום למאות, ויצוצו רבים בכל מקרה של התמוטטות או קריסה שיכולה לקרות מאחת מתוך המון סיבות, אסון טבע, קריסה כלכלית, הגירה עצומה, וכו'. היטלר שולט כיום בצפון קוריאה, ואמונה בסדר העולמי השברירי הקיים בזמננו, ובמאזן האימה שלו, כגורם לשלום עולמי, היא שטחיות קיצונית של מי שאינו יכול לחזות שום דבר מעבר לסיבוב.

2.      ואקום בסדר היום? והאם באמת הרעב חוסל?

הקביעה שבעיית המלחמות נפתרה, היא חלק מהסדרה של הבעיות ה'פתורות', נכללים בה גם הרעב והמגפות, ומכאן מגיע הטיעון הראשון של פרק א': "סדר היום של האנושות במאה ה20 במאה ה19 במאה ה18 ובכל המאות הקודמות היה תמיד אותו סדר יום, בראש הרשימה עמדו תמיד אותן שלש בעיות: רעב מגפות ומלחמות… אז אם השגנו שליטה על הרעב על המגפות ועל המלחמות ואם אפשר לקוות שהם הולכים ונעלמים מן העולם, מה יחליף אותם בראש סדר העדיפויות האנושי" (עמ' 12), "בהיסטוריה אין ואקום, אם הרעב במגפות והמלחמות אכן הולכים ונעלמים משהו בטוח יתפוס את מקומם על סדר היום האנושי… מה תהיינה המשימות החדשות של האנושות במאה ה21?" (עמ' 23).

הררי מחבר כאן שני מושגים שאינם מקבילים, והופך אותם לאחד: בעיות קיומיות – סדר היום. זו שגיאה מתודולוגית, הרעב המלחמות והמגפות היו הבעיות הקיומיות של החברה מאז ומעולם, אכן, אבל לא הן מה שעמד על סדר היום. שלשת הגורמים הללו נגסו אחוזים נכבדים מהאנושות באופן קבוע, אבל לא הם אלו שעמדו בראש סדר היום, האם הבשורה הנוצרית שהתפשטה באירופה באה במקום הבעיות הקיומיות? כמובן שלא, כל אדם ניסה לשמור על בריאותו[1] ולהשיג לעצמו אוכל, וכל מדינה השתדלה שלא יתקפו אותה או שתהיה לה יכולת להילחם, אבל סדר היום האנושי תלוי בתרבות האנושית, בלי שום קשר לבעיות הקיומיות. המלחמה בין הפרוטסטנטים לקתולים עמדה על סדר היום, משום שהיו הבדלים אידיאולוגיים קיצוניים, זה לא היה במקום המאבק ברעב ובמגפות, זה היה סדר יום תרבותי אנושי. כך לגבי אלפי מלחמות במהלך ההיסטוריה, הן לא היו רק מלחמות על משאבים, אלא מלחמות תרבות. לפעמים קשה לנו להזדהות עם התרבות של אומות שונות, כפי שהיא מתבטאת במלחמות, בנימוקים לפתיחתן, או בצורה בה התנהלו. אבל אין שום קשר למצב הרעב והמגפות. כשהיוונים יצאו למלחמה על טרויה בעטיה של חטיפת הנסיכה הלנה, לא חשוב לענינינו בכלל כמה מתו בדרך ממגפה, או כמה רעבו ללחם. נכון שאשה היא 'משאב', אבל בסופו של דבר המלחמה היתה מלחמה בין שתי תרבויות, שהיו לה גורמים רבים שאין לנו יכולת לסכם ולנתח. במשך אלפי שנים עמדו על סדר היום של האדם סוגיות תרבותיות רבות, והן אלו שמלאו את עולמו של האדם. האדם לא קם בבוקר והסתובב סביב עצמו בנסיון להימלט מ'רעב מלחמות ומגפות'. בני האדם עסקו בסוגיות תיאולוגיות, פילוסופיות, רוחניות, פיזיות, אמנותיות, ומסתבר שעדיין נוכל להמשיך לעסוק בנושאים כאלו גם כאשר סכנת רעב לא מאיימת עלינו.

חשוב להבין, שהאמירה שהרעב חוסל, אינה אומרת שבזמננו או בעתיד אדם לא צריך לעבוד. המשמעות היא שהתוצר גדל, תמורת יום עבודה בימי קדם היית מצליח להשיג בקושי חלק ממנת הקלוריות החיונית, ותמורת יום עבודה בזמננו או בעתיד תשיג כל טוב ותסבול מהשמנת יתר. אבל עדיין האדם צריך ורוצה לעבוד, סדר היום הוא אותו סדר יום, רוב האנשים רוב הזמן עובדים. אם לא יעבדו ולא יאכלו – ירעבו, אם הרפואה לא תעבוד – תהיינה בעיות רפואיות ומחלות (אם תוחלת החיים תעלה בצורה משמעותית, גם הדרישות ממערכת הבריאות יעלו בצורה משמעותית מאד). אבל מכיון שבני אדם אינם מכונות, יש להם גם נושאים תרבותיים, נושאי ענין, המעניקים לאדם סיפוק והנאה, או לחילופין הופכים לטעונים ומפרנסים ויכוחים פולמוסים ואפילו מלחמות. שום דבר לא הולך להשתנות, אין ולא יהיה שום ואקום.

להיפך, חיי האדם הקדום, למרות העבודה הקשה והתוצר הנמוך, היו מלאים בהרבה יותר ואקום, מכיון שההיצע של הפעולות והאובייקטים שנחשף אליהם היו מועטים, העבודה החקלאית, או הסנדלרות, לקחו הרבה פחות שעות מאשר כל עבודה ממוצעת בימינו. מעבר להרהורים אודות מלחמות מגפות ורעב, היה לאדם זמן פנוי רב. היצירה האנושית לא מוגבלת, ואין שום סיבה להיווצרותו של ואקום, בני אדם יוצרים ספרים סרטים ומחזות, ספורט מוזיקה וריקודים, בכל דור ישנן אפנות שונות הנוגעות לכל ענפי החיים, ואין שום בסיס לטיעון הואקום.

איום המגפות והרעב לא הוסר באיזו נוסחת קסם חד פעמית, הוא מצריך את פעילותה המלאה והשוטפת של מערכת כלכלית שלמה של המדינות, ומערכת רפואית מסובכת ומורכבת. אין שום סיבה שבשלב מסויים לא יהיה צורך באותה האנרגיה שאנו משקיעים היום בכלכלה בתוצר וברפואה. סביר מאד שהתפוקה תגדל, והרפואה תוכל לתת עוד ועוד דברים שאינה נותנת היום, אבל כל זה לא יביא לשעמום, אלא להיפך, ליותר תעסוקה. לפני עשרים שנה קנינו משקפיים והמשכנו הלאה, היום אנו עושים ניתוח ליזר, לפני עשרים שנה עשינו דיאטות, כיום אנו עושים שאיבת שומן / קיצור קיבה. בשביל זה צריך לעבוד יותר, וכך הלאה.

גם כאן מתעלם הררי מחלקים גדולים ומשמעותיים מאד של האנושות שלא מנהלים חיי קידמה, ואין סיבה לחשוב שבשלב מסויים כל האנושות תנהל חיי קדמה, שכן הקדמה מבוססת במדה מסויימת על ניצול של חלקי העולם הנחשלים יותר. הפריחה של התעשיה במערב, בנויה על ניצול כח העבודה במזרח. לו החברות האמריקאיות היו צריכות לשלם משכורת בסדר גודל אמריקאי לעובדים המרכיבים את המוצרים שלהם, הן לא היו מרויחות, לכן הן מקימות מפעלים במזרח. באופן מטאפורי, למעשה עד היום המערב נהנה מכך שהאינדיאנים מוכרים לו את המשאבים שלהם תמורת חרוזים וסדקית במונחים של המערב.[2]

הררי מתעלם גם מבעיה מהותית, אם אנו מנצחים את הרעב המגפות והמלחמות, הרי שכדוה"א יתפקע מרוב אוכלוסין, הגידול של בני האדם הוא מעריכי, ורק מגפות ומלחמות מקצצות אותו. תוך מספר דורות נחזור שוב לרעב וממילא גם למגפות ולהיעדר קידמה, שכן אין סיבה שהקדמה תדביק את ריבוי בני האדם. זו בעיה מהותית שאלפי שנות טכנולוגיה לא תפתורנה, שכן ריבוי הטכנולוגיה הוא גורם הבעיה.

אם נתקדם הלאה בתחזיות של הררי, ונקבל גם את הארכת תוחלת החיים, שוב אנו מגיעים לריבוי עוד יותר בלתי נתפס של אוכלוסין, היעדר של מוות. וכמובן גם מלחמות דת ותרבות הרבה יותר גרועות, תארו לעצמכם שבזמננו עדיין היו חיים צלבנים מהמאה ה12, אינקויזיטורים מהמאה ה14, קוזאקים מהמאה ה17, וכו'. (ועוד משהו מזכיר לנו חיים נבון: החברה הזו שהררי מנבא לה שגשוג כה גדול, נמצאת כרגע בהתאבדות דמוגרפית, ז"א היא לקראת הכחדה ולא להיפך).

3.      מהותה של ההיסטוריה המשוכתבת – הפיכת תהליך כל שהוא למיתוס בעל שרשים בעבר וענפים בעתיד

הררי מתאר: "אין זה מקרה שאחת המשימות הראשונות של כל תנועה שמבקשת לעשות שינוי משמעותי בעולם, היא לכתוב מחדש את ההיסטוריה…. הסיפור יסביר שמצבכם הנוכחי אינו טבעי ואינו נצחי. פעם זה היה אחרת ואז קרה א' וקרה ב' וקרה ג' וכתוצאה מכך נוצר המצב של ימינו, כפי שהמצב הזה לא התקיים מאז ומעולם כך גם אין סיבה לחשוב שהוא יתמיד לנצח" (עמ' 58).

אכן, תנועות אידיאולוגיות השתמשו במניפסטים היסטוריים או פסבדו היסטוריים, וההיסטוריה מנסה להתנער מהם ולהשתדל להיות אובייקטיבית, או לפחות להציג את כל הצדדים שאנו יכולים לראות. הספר של הררי הוא בפירוש מניפסט היסטורי, ההופך תהליכים או מצבים נתונים למיתוסים, ממש כפי שהוא מתאר את המניפסט ההיסטורי שבא לגרום לעליה לא"י, כך הוא עושה להיסטוריה כולה.

חלק גדול מהתחזיות של הררי נגזרות מתוך מיתוסים מקובלים בזמננו, שאין בכוונתי להאשימו על כך שהוא מקבל אותם, אלא רק להבהיר לקורא את חוסר ההבחנה של הררי בין מציאות לבין השערות.

ההווה שאנו מכירים, העולם המלא חיים, הוא המציאות היחידה המוסכמת על כולנו. באשר למוצאו של העולם החי המוכר לנו, הרי שישנן השערות ודעות מקובלות, אך אין הן עובדות. המסתמך עליהן כעובדות, ממשיך וגוזר מהן מבלי משים תיאורים של תהליכים, שאין להם בסיס במציאות, ועכ"פ לא הוכחו.

התיאור של היווצרות האדם במקרה בעבר, מצטרף לתיאורים קודרים על ירידתו מהבמה בעתיד, ויוצר מיתוס, המנוגד למציאות היחידה שאנו מכירים, האדם כנזר הבריאה, מבחינה אינטלקטואלית וערכית.

בתרגיל מעניין הוא מסיים את הפרק: "זהו הפרדוקס של הידע ההיסטורי, אם יש לי ידע על ההיסטוריה שאינו מביא לשינוי בהתנהגות, אזי מה התועלת בו? אם יש לי ידע על ההיסטוריה שמתבטא בשינוי בהתנהגות, השינוי הזה יקרום לידע שלי להתיישן ולהיעשות לא רלבנטי" (עמ' 55). אבל זה ממש לא נכון, גילוי עקרונות היסטוריים יכול להביא לשינוי (התמרמרות, אמצעי הגנה של קבוצות, וכו'), אבל יכול שלא להביא לשינוי, ואעפ"כ הוא רב ערך למבינים את השוק והדינמיקה שלו, לא רק שידעו איזה מניות לקנות, אלא שידעו למקסם לעצמם את התועלת.

הררי מנסה להכריח אותנו להאמין שבלי שכתוב היסטוריה אי אפשר, בשם כל ההיסטוריונים הוא כותב "היסטוריונים חוקרים את העבר לא כדי ללמוד ממנו, אלא כדי להשתחרר ממנו. העבר מעצב את המחשבות שלנו, את התקוות שלנו, ואת הפחדים שלנו, ועל ידי כך מונע מאיתנו לראות את ההוה והעתיד בצורה בהירה" (עמ' 56), לאמור: יש צורך להסביר את ההיסטוריה מחדש, לשחוט פרות ומיתוסים בעבר, ורק כך נבין את העתיד. וזה נכון, סירוס העתיד מסתמך על סירוס העבר.

למשל הטענה שדשא הוא יפה רק משום שהוא סמל סטטוס כי אחזקתו יקרה (עמ' 58 והלאה: קיצור תולדות הדשא), ממש לא משכנעת, אנחנו אוהבים ירוק, וירוק זה רענן פורח ויפה. ולא רק דשא. דשא זה פרקטי לשחק עליו, לשכב עליו, וליהנות ממנו. זה גם יפה וגם אפשר לדרוך על זה (להבדיל מפרחים, שהם גם מצריכים השקעה הרבה יותר גדולה). אם אתה מעדיף בוץ, תרקח תיאוריה יותר משכנעת…

הכל כדי לקבוע: "בתוך סיפור עלייתו של האדם טמונים גם שרשי נפילתו הממשמשת ובאה" (עמ' 64), ובכן ממש לא, סיפור עלייתו של האדם מצוץ מן האצבע, וכך גם סיפור נפילתו ומשמושיה.

"הומו סאפיינס מעדיף לשכוח זאת, אבל האמת שהוא בעל חיים" (עמ' 65). זהו שישנם כאלו שעדיין לא סופר להם המיתוס הזה, מבחינה ביולוגית אכן יש משותף בין האדם ובין בעלי החיים ואף הצמחים. אבל האדם לא מתייחד דוקא בכחו, בגדלו, או ביפיו, אלא ביכלתו הנפשית ערכית ומוסרית, אינטלקטואלית ואנושית. בזה הוא לא בעל חיים, מעולם לא היה כזה, וגם אין סיבה שיהיה.

הטיעון החוזר במקורות שונים, כי גם לקופים יש חמלה, וגם לפינגוינים יש חוקים חברתיים. סובל שוב מכשל הסקאלה, הוא מושיב כל שני מופעים בשני צדדים של סקאלה, ומצהיר ש'שניהם על אותו סקאלה'. אבל לכל צד יש רף עליון, להיכן יכולים החוקים של הקופים או הפינגוינים להתקדם? זה מקרב אותם לאדם בשלב מסויים? לא, מה הקשר אם כן, להומניזם, לרגשות הנעלים של בני האדם, להקרבה ולאהבה, לאידיאלים גבוהים, לרוחניות ולקדושה?

4.      מיתוס הסכנה האקולוגית

במאמר ביקורת על ספר, לא אכנס לויכוח על הסכנה האקולוגית, מה שברור הוא שאין הסכנה האקולוגית להמשך החיים בכדוה"א בבחינת עובדה, יש הרואים שחורות, ויש המבטלים את החששות האלו כזניחים. בדיוק כמו לגבי "התחממות כדוה"א", אך מתוך ההשקפה אותה מקבל הררי, על יקום שהתפתח באקראיות משלב לשלב, והחיים עליו הופיעו במקרה זניח, בהחלט נגזר שהחיים והאיזון שלהם שבריריים ועתידים להתנפץ בשלב מסויים, כמו כל דבר שהופיע במקרה. הררי כותב זאת כדבר פשוט, מבלי להביא מקורות, כפי שהוא מנסה לעשות לגבי קביעות אחרות שלו: "משימה מרכזית אחת תהיה להגן על האנושות… בפרט מפני הסכנות שמציב הערעור של שיווי המשקל האקולוגי בעולם" (עמ' 23), דבר קיומה של הסכנה הזו לא הוכח לדעת רבים, והוא רק חלק מהמיתוס. הקביעה: "האנושות בינתיים לא הסכימה להקריב שום קרבן כללי או פוליטי אמיתי כדי לקדם את פני הסכנה", מלמדת אולי שאכן לדעת רבים אין הסכנה כה גדולה.

מה שהררי עושה לאורך כל הספר, הוא לתפוס תופעה מציאותית, תופעה של שינוי, ולמתוח את קצוות הסקאלה מראשית הימים ועד העתיד הרחוק. נניח שהחור באוזון גדל ב10 השנים האחרונות, מכאן יש להסיק שהחור ילך ויגדל ככל שנתקדם בעתיד, ושהאוזון היה מגן ועצמתי יותר ככל שנתקדם לאחור. זו דרך של הפיכת תהליך מסויים למיתוס נצחי, תוך הצבעה על העובדה שבמשך כך וכך שנים גדל החור, ומכאן שהוא הולך וגדל. אך יתכן שלחור זה אין משמעות רבה בתוך כלל האיזון ביקום, יתכן שהחור גדל ונסתם באופן מחזורי, או שיש משתנים אחרים המשלימים את תפקידו. יתכן שמעבר להקטנה מסויימת הוא לא נעלם לגמרי. אך זו דוגמא לא חשובה.

5.      מיתוס מיגור הזקנה

הטיעון המרכזי שעליו בנויים הפרקים הבאים הוא הפיכתו של האדם לאל, "ימיו האחרונים של המוות", טיעון זה נגזר מהתקדמות הרפואה, "מרבית המדענים והרופאים מסתייגים מהרעיון של חיי נצח, וטוענים שהם עסוקים רק בפתרון בעיות טכניות נקודתית. אבל כשמצרפים את כל הנקודות יחד, קשה לא לראות את התמונה הגדולה. מות וזקנה נגרמים תמיד מבעיות טכניות נקודתיות, ואין אף נקודה שהמדענים והרופאים יעצרו בה ויגידו: עד כאן ולא צעד אחד נוסף, התגברנו על השחפת והסרטן אבל לגבי אלצהיימר אנחנו לא הולכים לנקוף אצבע".

הררי 'מצרף את הנקודות', אבל הוא הופך תהליך למיתוס, בעוד אין שום סימוכין לכך. ברור שהרפואה מתקדמת ומנצחת עוד מחלות ובעיות, אבל הזקנה אינה בעיה טכנית אלא חלק מהמבנה הגנטי של האדם, התאים מפסיקים להתחלף לאט לאט. גם בלי שום מחלה ושום איום ספציפי, הגוף הולך ונחלש עד שהוא קורס. העלאת אורך החיים הממוצע היא הבאתו של האדם לפוטנציאל המקורי שלו, ומיגור מחלות ואיומים. לא נעשה אפילו צעד אחד קטן של הארכת הפוטנציאל האנושי, אפילו לא בעשר שניות. ישנה אכן טענה שניתן יהיה אולי בעתיד לבטל את הזקנה ע"י התערבות גנטית כל שהיא, אולי התערבות גנטית תוכל ליצור לנו עוד עיניים, להפוך קוף לאדם, וכך הלאה. אבל אין כאן שום 'תהליך של צירוף נקודות' שבסופו תנוצח הזקנה, כיום אין לדעת אם תנוצח הזקנה. ואין שום בסיס לכך שרעיון זה יהיה פרוייקט הדגל של האנושות. כרגע אין שום נתון שתומך ברעיון תיאורטי כזה. כרגע לתוחלת החיים האנושית ישנן מגבלות מובנות, שאין דרך לעקוף אותן, ולא מדובר בתהליך שימשיך וימשיך, אלא בשינוי מסויים שיתכן עד לרף עליון כל שהוא. מבחינה מתודולוגית נעשה כאן מהלך של הצגת תהליך כל שהוא, כמיתוס כוללני.

6.      מיתוס המפתח לאושר

למיתוס קודמת הערכה מציאותית שגויה: "לפי הגישה הביולוגית לאושר, יש דבר אחד ויחיד שגורם לאנשים להיות מאושרים, והוא תחושות נעימות בגוף שלהם. זה נכון שאם קיבלתי קידום בעבודה אזי המערכת הביוכימית תיכנס לפעולה, ובדרך כלל תייצר תחושה נעימה שתגרום לי להיות מאד מסופק. אבל האמת היא שאני מגיב לתחושה הנעימה בגוף לא לקידום בעבודה… אם פיטרו אותי מהעבודה אבל יש לי תחושה מאד נעימה בגוף – אולי כי לקחתי איזו גלולה – אני ארגיש מצויין" (עמ' 37). לא ידוע לי בשם איזו 'גישה ביולוגית' מדבר הררי כאן, בלי ספק מדובר בשטות, הסיפוק הנפשי אליו אנו שואפים, לא מלוה תמיד בתחושות נעימות בגוף, וגם במקרה שכן התחושות זניחות מבחינה עצבית-חשמלית, ופחותות בהרבה מפעולות יומיומיות 'מענגות' רגילות.

לדעתו, העיסוק השני על סדר יומה של האנושות, הוא לספק אושר באמצעים מלאכותיים, אם אלו כימיקלים (סמים) או גירויים עצביים (אלקטרודות חשמליות), "עושה רושם שהפרוייקט השני של האנושות במאה ה21 יהיה להנדס מחדש את הומו סאפיינס כדי שיוכל להתענג עד אין קץ" (עמ' 44). מדובר בשטות לפי כל קנה מדה, ראשית הוא שוב חוזר למיתוסים במקום לדברים אפשריים, הטבע האנושי בנוי, כפי שהוא מתאר, כך שאינו מוצא סיפוק ארוך טווח מתחושת עונג. אמצעים כימיים לא ישנו זאת, אלא רק יוכלו לספק גירויים חוזרים שוב ושוב, ובכמות גדולה יותר, זו בפשטות לקיחת סמים, בטכנולוגיה כזו או אחרת, דבר שקיים כבר שנים רבות, והיה ידוע לפני שנים רבות מאד במזרח ובמרכז אמריקה. כידוע לכולנו זה מביא להתמכרות, לניוון שכלי ורגשי, ולאיבוד חוש האחריות. אך מהיכן רעיון העוועים שהתרבות האנושית תחליט שהיא מעוניינת בהתמכרות לסמים או תחליפיהם?

על כך שהעתיד הוא לגרום אושר באמצעים ביוכימיים הוא לומד מההסכמה לקחת ריטלין לשיפור ריכוז (עמ' 40), המשטרים מפרידים בין מניפולציות שתורמות ליציבות כגון ריטלין, ובין כאלו שמערערות יציבות כגון סמים, "אבל הגבולות זזים כל הזמן, סמים חדשים נולדים מדי שנה במעבדות המחקר של האוניברסיטאות של חברות התרופות ושל ארגוני הפשע" (עמ' 41), נו באמת?!

הרציונל האנושי מספיק יציב ואיתן בדעתו, והוא למד להבין את הנזק של הסמים, לא נראית באופק שום סיבה לשינוי, הרדיפה אחר האושר והסיפוק בעיצומה כבר אלפי שנים, ואין שום סיבה לחשוב שתשתנה שינוי מהותי.

7.      מיתוס והייתם כאלהים

"אם אי פעם יהיה לנו הכח להעלים את המוות והכאב ממשוואת החיים, אותו הכח יאפשר לנו ליצור כל דבר העולה בדעתנו, ממש כמו אלהים בספר בראשית" (עמ' 44). איך בדיוק? נניח שהאדם לא מת, ונניח שבבית החרושת ניתן לייצר את כל סוגי הרובוטים המשרתים והמענגים והמאכלים, האם זה דומה לתיאור של אלהים בספר בראשית? זה לא מצריך עבודה כבירה ומערכת תשתיות אינסופית? "מערכות של שליטה על אלקטרודות ע"י התודעה" (עמ' 45), זה נחמד בתור סימולטור, ואם יש קצר חשמלי? המערכת לא פועלת בצורה נצחית, ומי שהתקין אותה ומפקח עליה הוא האדם. מישהו צריך לספק חשמל, להחליף בטריות, לתכנן איזה רובוטים הוא מעדיף, וכו'.

ניתן להפעיל איברים ביוניים ממרחק, האם זה הופך אותי לאל? לא ניתן להשתמש ביותר ממערכת עיניים אחת בו זמנית, יש לנו איזור ראיה אחד במח, 100,000 עיניים ברחבי העולם יתנו כולן תמונה אחת מעורבבת, כך שלא הייתי ממליץ לאף אחד 'עיניים בגב'…

לאורך כל הספר אין הררי נותן דעתו לבעיית האנרגיה והבקרה, האם מחשבים עובדים 'מעצמם'? כל אחד מאיתנו יודע שאת המחשב שלנו אנחנו צריכים לפנק עד אין קץ, רכיבים נדפקים תכנות נתקעות וכו', נכון שלכל דבר ישנו פתרון ממוחשב, תיאורטית ייתכן אפילו רובוט תיקונים ביתי שהוא זה שיזמין את חלקי החילוף ויחליף אותם בעצמו, אבל אין בעולם פרפטום-מובילה, כל דבר צריך מקור אנרגיה ובקרה ותכנון, ואם יש מתכנן ומבקר אלקטרוני, מישהו צריך לתכנן את המתכנן ולבקר את המבקר. ככל שנשכלל את מערכות המחשוב, נצטרך לשכלל את הפיקוח, הבקרה, והתכנון העתידי. האם מישהו בעולם יסכים למצב של: "מליוני רובוטים זעירים שיסתובבו בתוך גופינו, יאבחנו בעיות ויתקנו קלקולים" (עמ' 44), בלי שום בקרה אנושית?.

אפילו אם הדבר היה אפשרי מבחינה טכנית, האדם אינו מעוניין לאבד את הבקרה שלו ואת הבחירה שלו, ולא יעשה זאת. הוא לא יתן למחשב להחליט עבורו איך ייראו פני הדברים, גם אם נניח שבשאלות בטחוניות הוא יתייעץ עם המחשב (הלו, נגמרו המלחמות!), בתכנון החיים שלו, הוא ירצה לקבל החלטות בעצמו. נניח שמחשב יכול לעצב בית, עדיין האדם ירצה לראות כמה דוגמאות ולבחור, וכך הלאה. התכנון הבקרה והפיקוח יהיו תמיד בידי האדם, כי הוא ירצה בכך. כשהוא ירצה ללמד את ילדיו, הוא יעדיף לבחור מה ילמד אותם ואיך, וכך הלאה.

"אפילו הנדסת סייבורגים היא עדיין שמרנית יחסית, מכיון שהיא מניחה שהמח האורגני ימשיך להיות מרכז הבקרה והשליטה על החיים. הנדסה של ישויות לא אורגניות תשאף לוותר אפילו על רשתות תאי העצב וליצור תכנות מחשב אינטלגנטיות אשר יוכלו לגלוש במרחבים וירטואליים חופשיות לגמרי ממגבלות הביולוגיה האורגנית", (עמ' 45). לא מדובר במדע בדיוני שהמרחק ממנו כזה או אחר אלא בחוסר הבנה, התודעה האנושית מקבלת ההחלטות מתפקדת דרך המח, תכנות מחשב חופשיות יכולות לגלוש כאוות נפשן, כל עוד האדם לא ניתק את המח מן הגוף, הרי שהמח הוא מרכז הבקרה של כל אדם ואדם. האם באמת התחזית לעתיד היא שבני אדם ימלקו את ראשיהם של עצמם, ויחברו את גופיהם כ'יבולים' עבור המטריקס?

"הומו סאפיינס ירד מהבמה בשלבים, בתהליך שבו הוא ישדרג את עצמו ויתמזג עם הרובוטים והמחשבים, זה יעשה מרצון ולא בכפיה, תוך כדי מרדף אחרי בריאות אושר וכח, בני האדם ישנו את עצמם קצת, ועוד קצת, ועוד קצת, עד שהם כבר לא יהיו בני אדם" (עמ' 47). שוב השטחיות של הפיכת תזוזה למיתוס נצחי. בן אדם אינו יכול להיות לא בן אדם, גם אם הוא התקין לעצמו עשר ידיים ביוניות, ועשרים עיניים ביוניות, הוא אדם יותר מבולבל ויותר לחוץ, וגם יכול לתקן יותר תכנות ביותר מקומות, אבל הוא אותו אדם כמוני וכמוך. לא כל דבר יכול לקרות ע"י "עוד קצת ועוד קצת".

"עוד ועוד אנשים ארגונים תאגידים וממשלות כן לוקחים ברצינות את הנסיונות להשיג חיי נצח אושר עילאי וכחות אלהיים. כך, למשל, חברות ביטוח ומשרדי אוצר כבר הפנימו את הרעיון שתוחלת החיים מזנקת ושאנשים הולכים לחיות הרבה יותר זמן ממה שתכניות הפנסיה הביאו בחשבון" (עמ' 48), נו באמת, מה הקשר? תוחלת החיים מזנקת, זו עובדה, עקב התקדמות הרפואה, אבל לא עשירית שניה מעבר לפוטנציאל האנושי שהיה כאן כל הזמן.

מהשתלת דנ"א מיטוכונדרי בריא במקום דנ"א מיטו' נגוע, הוא לומד על "הצעד הפוטנציאלי הבא עשוי להיות תיקון של גנים בעייתיים מבלי להחליף אותם" (עמ' 51), יש כאן קפיצה לוגית, כשיש בידינו דנ"א בריא של א' אנחנו יכולים לשתול אותו בזרע הפגום של ב', אבל לשנות את כלל המין האנושי כדי שיהיו חזקים כמו הרקולס יפים כמו אתנה וכו', אין לנו מקור, אנחנו לא יודעים להמציא דנ"א חילופי, אפילו לא פיפס אחד קטן. רק לקחת מכאן ולשים כאן.[3]

הוא מסיים שאולי זה יותר קשה ממה שחסידי הטכנולוגיה מספרים לנו (עמ' 53), אבל חסידי הטכנולוגיה כלל לא מספרים על זה, כולם יודעים שהתהליכים האלו לא התחילו עדיין, ומימי לא ראיתי מי שחושב שהאנושות בדרך להסניף לעצמה אושר באמצעים של סמים ואלקטרודות, או לוותר על השליטה בעולם ולמסור אותה בידיים של ביל גייטס והוינדוס שלו.

כל הרעיונות האלו, וגם בפרקים הבאים, מתעלמים לגמרי מהאינטלקטואל האנושי, כאילו המחשב כבר מצא נוסחה להחליף את איינשטיין. המחשב נכון לעכשיו עושה רק מה שהגדיר עבורו האדם, הוא לא ביצע ולא יכול לבצע שום פריצת דרך מדעית, דוגמת הניתוח של איינשטיין או של כל מדען פורץ דרך אחר. המחשב אינו יכול להיות יצירתי מעבר למה שהוגדר כמטרה עבורו ע"י האדם. הוא יכול לעבור על מליארדי נתונים וללמוד מהם פרמטרים, אבל רק במסגרת התפקיד המוגדר לו. אם מחשבים היו עוסקים במדע במקום האדם, חלק גדול מההתקדמות המדעית לא היה קורה, רק החלק הטכני חישובי, היה יכול להיערך ע"י המחשב, לפי איך שיגדיר אותו האדם. וראה: אגדת הביג דאטא.

8.      מיתוס האבולוציה

לאורך כל הספר חוזר מדי פעם כמנטרה ה'הסבר' האבולוציוני, כמו: "מי שאשם במצב הענינים הזה היא האבולוציה. במהלך מליוני דורות של אבולוציה המערכת הביוכימית שלנו הותאמה להגדיל את סיכויי הישרדות  והרביה שלנו, לא את האושר שלנו" (עמ' 38, עמ' 43, עמ' 83, ועוד רבים), כמו במאות ואלפי ספרים אחרים שנכתבים בידי משכתבי היסטוריה, מבלי להבין כי 'הסבר' כזה הוא חסר ערך ממש. כל דבר ניתן להסביר ב'סיטואציה אבולוציונית', סוף סוף אין לך תכונה שלא ניתן לדמיין שבמקום וזמן מסויימים הביאה 'תועלת'.[4] הנטיה להתבודד יעילה כאשר טורף מסתער על המקום בו מרוכזים בעלי החיים, והנטיה שלא להתבודד יעילה כאשר טורף מזנב בנחשלים. הסיפוק והעונג יעילים למניעת סיכונים מיותרים, ובלתי יעילים להימנעות מדאגה לצרכים, וכך הלאה.[5] הסבר שיסביר כל תופעה באשר היא, הוא חסר ערך, ומקביל ברמתו הלוגית לסיפור: פעם היה קיסר שתכנת דנ"א בעולם, והסיבה שלבע"ח פלוני יש תכונה פלונית, פשוטה מאד, זה מוסבר בדרך 'קיסרית', הקיסר 'רצה' שכך יקרה, התחשק לו.

על פי המיתוס יודע הררי לספר: "שינויים קטנים במערכת העצבים, בשלד ובמערכת ההורמונלית הספיקו כדי לשדרג את הומו ארקטוס שידע לייצר רק סכיני אבן וחניתות להומו סאפיינס שיודע לבנות חלליות ומחשבים, מי יודע מה תהיה תוצאתן של עוד כמה שינויים קטנים כאלה?" (עמ' 44), וכמה חוסר הבנה טמון בפיסקה קטנטנה זו, וכי שינויים במערכת העצבים ובשלד ובמערכת ההורמונלית הם שהעניקו את היכולת לבנות חלליות? היכולת הזו היא שכלית – נפשית, והיתה בפוטנציאל של כל אדם קדמון, גם אם ידע לייצר רק סכיני אבן וחניתות (כמובן שמתקופת האבן ועד ימינו, פחות מ4000 שנה, אין שום שינוי אבולוציוני). אין לנו שום מידע על היכולת הנפשית שכלית של הומו ארקטוס, יתכן שנפח המח שלו היה פי שניים משלנו, אבל היה בעל חיים, נעדר יכולת כזו, ויתכן שנפח מחו היה קטן משלנו, ועדיין היה אדם. ואילו לגבי הניאדרטלי כותב הררי: "ברור שהיכולות התודעתיות שלהם היו שונות משלנו" (עמ' 382), שוב, אין לאמונה זו שום בסיס.

אגב הררי אומר, "אני היסטוריון, אני לא מבין בביולוגיה וגנטיקה, אני קורא מאמרים ומאמין או לא מאמין למה שכתוב שם" (כאן: בדקה 18:40).

9.      חוסר הבנה מהותי לאידיאות אותן בא להפריך

"כשמביאים בחשבון את המחוייבות האידיאולוגית שלנו לקדושת החיים… הפרוייקט הזה (לנצח את המוות) נראה בלתי ניתן לעצירה" (עמ' 30), זה ממש שיבוש של ערך קדושת החיים, ואף מטיף לקדושת החיים אינו מחבר לערך הזה גם את המאמץ ליצירת חיי נצח. המשמעות של קדושת החיים היא שהחיים הם לא 'שלנו', ולכן אסור לנו להפיל עובר מתוך גופינו, וכן אסור לנו לנתק חולה מהמכשירים גם אם אין לו סיכוי. ואין משמעות קדושת החיים הרצון לחיות עוד ועוד ולהיות כאלהים.

מתוך שהררי אינו מסוגל להבין זאת, הוא שואל במקום אחר: "מתוך אמונה בלתי מתפשרת בקדושת חיי האדם אנו מחזיקים בחיים אנשים עד שהם מגיעים לפעמים למצב שחושף את האדם בשיא חולשתו ועליבותו, וגורם לנו לשאול "מה בעצם קדוש כאן כל כך?" (עמ' 64), זהו, שמה שקדוש הוא לא העוצמה והאון של הגבר, אלא החיים עצמם, משהו שאנו מקדשים ולא נוגעים בו. האדם מגיע דרך תקופה שהוא חלש ועלוב עד שהוא גודל, וכך גם עוזב לפעמים בהדרגה.

הרציונל התועלתני ממשיך 'להפריך' את קדושת החיים: "במאה ה21 נעשה כנראה דברים שיציגו את המין האנושי בשיא חולשתו ועליבותו ויגרמו לנו לשאול: מה בעצם קדוש כל כך בבעל החיים הזה? בדיוק אותן הטכנולוגיות שיכולות לשדרג בני אדם לאלים, יהפכו את בני האדם למיותרים, לדוגמא מחשבים שיהיו חזקים מספיק כדי להבין את מנגנוני הזקנה והמוות ולשנות אותם, יהיו כנראה חזקים מספיק גם כדי להחליף את בני האדם בכל משימה שהיא ובכך להפוך את בני האדם לחסרי תועלת", (שם). מלבד החלק הטכני ששגוי לגמרי, יש כאן חוסר הבנה משווע של מהות קדושת החיים ומהות האדם, נניח שהמחשב עושה את הכל יותר טוב מהאדם, האם בכך האדם הוא 'בעל חיים', וכי יחודו של האדם הוא הטכנולוגיה שלו? האדם יכול לחיות חיי קדושה, להיות מוסרי, להיטיב לאחר ולקבל מכך סיפוק ואושר. המחשב אינו בעל תודעה, ואינו בתמונה הזו כלל. זו היא קדושת חיי האדם. וקשה להבין איך יש מישהו שאינו רואה זאת.

לפרק הבא

לקריאת כל פרקי הביקורת בפורמט PDF: ההיסטריה של המחר

הערות:

[1] המציאות היתה בדיוק להיפך, בימי הביניים אדם לא היה צריך להשקיע בבריאות שלו שום דבר, אם למזלו הרע הוא היה מקבל דלקת ריאות / זיהום / סרטן בגיל 30 הוא היה מת, כמו גם שליש מהיולדות, ושליש מהנולדים. אבל הרפואה לא היתה חלק מהחיים. התרבות שלנו, מחמת היכולת שלה לרפא, דורשת מאיתנו הרבה, לא רק מס בריאות שאנו משלמים כל חודש, אלא המון טיפולים אנרגיה מעקבים וכו' תקציבי ממשלה לבניית בתי חולים וערכות טיפול וכו', הרפואה על סדר היום שלנו בסדר גודל של כמה מאות יותר מאשר על סדר היום של כל הדורות הקודמים.

[2] ראה גם בספר עמ' 55, שהסיבה שמלחמת המעמדות שצפה מארקס לא פרצה היא משום ש"טריק אחר שאימצו בעלי ההון היה להעביר הרחק אל מעבר לים חלק ניכר מתהליך היצור הנצלני… היכולת לשפר את חייהם של פועלי מנצ'סטר הושתתה במדה לא מבוטלת על ניצולם הגובר של הפועלים בכלכותה". התהליך מתואר בלשון עבר, ועדיין הוא מייצג את ההווה הרבה יותר. אנשי המזרח הם המעמד הנמוך של המערב, ושדרוגם יחייב שדרוג יותר גבוה של אנשי המערב או קריסת הכלכלה כמות שהיא (בהדרגה או במהירות, בהתאמה), ולכן שלום עולמי וביטול מגפות ומלחמות לא הולכים להתרחש.

[3] רק כדי להכניס לפרופורציה, נעתיק כמה מלים מדברי הביולוג ברוס ליפטון (הביולוגיה של האמונה עמ' 60):

"מראשיתו היה פרוייקט הגנום האנושי מהלך שאפתני ביותר. המחשבה המקובלת אז היתה כי נדרש גן אחראי ליצירת התבנית לכל אחד מיותר מ100,000 חלבונים שונים הבונים את הגוף. לכך יש להוסיף עוד לפחות 20,000 גנים מווסתים, המכשירים את פעילות הגנים מקודדי החלבון. המדענים הגיעו למסקנה כי הגנום האנושי כולל לפחות 120,000 גנים הנמצאים ב23 זוגות של הכרומוזומים האנושיים…

הגנטיקאים הזדעזעו לא פחות (מאשר מתגליתו של קופרניקוס) כאשר בניגוד לציפיותיהם ליותר מ120,000 גנים, הם גילו כי הגנום האנושי כולל בסביבות 25,000 גנים בלבד. יותר מ80 אחוזים מהDNA  הנדרש ע"פ כל ההנחות כלל אינו קיים. ענין הגנים החסרים מטריד הרבה יותר מאשר 18 הדקות החסרות בהקלטות של ניקסון. הרעיון שלכל חלבון יש גן אחראי משלו היה הבסיס המחשבתי של הדטרמיניזם הגנטי, כעת לאחר שפרוייקט הגנום האנושי ניפץ את כל ההנחה הזו, אפשר לזרוק לפח את כל התיאוריות העכשויות המסבירות כיצד נוצרים החיים. אי אפשר יותר לסמוך על כך שמהנדסים גנטיים יוכלו לפתור בקלות יחסית את כל הדילמות הביולוגיות שלנו. הסיבה לכך היא פשוטה: אין מספיק גנים שיאפשרו לנו להבין את מורכבות החיים האנושיים או המחלה האנושית…

בהתייחסות לממצאים המפתיעים של פרויקט הגנום האנושי, כתב דיויד בלטימור, גנטיקאי דגול בעל שם עולמי וזוכה פרס נובל, בהתיחסו למורכבות המין האנושי (2001): "אם לא קיימים עוד גנים רבים בגנום האנושי שהמחשבים שלנו אינם מסוגלים לזהות, אז ברור למדי שריבוי הגנים אינו מקנה לנו את המורכבות המשמעותית שלנו בהשוואה לתולעים ולצמחים… ההבנה של הגורמים המעניקים לנו את המורכבות הזאת – אוסף אדיר של ביטויי התנהגות, יכולת לייצר פעולה מודעת, תיאום גופני מרשים, תיקונים קלים ומדוייקים בתגובה לשינויים בסביבה החיצונית, לימוד, זיכרון, האם יש צורך להמשיך? – נשארה אתגר לעתיד".

כפי שטוען בלטימור, ממצאי פרוייקט הגנום האנושי מאלצים אותנו לשקול רעיונות אחרים על האופן שבו מתנהלים החיים. "ההבנה של הגורמים המעניקים לנו את המורכבות הזאת נשארה אתגר לעתיד", השמים אכן נופלים. נוסף על כך, ממצאי פרוייקט הגנום האנושי מאלצים אותנו לשקול מחדש את מערכת היחסים הגנטית שלנו עם יצורים אחרים החיים על כדוה"א. אנחנו כבר לא יכולים להיאחז בגנים כדי להסביר מדוע המין האנושי ממוקם במרומי סולם האבולוציה. מתברר שאין הבדל רב בין מספר הגנים הנמצאים בבני האדם לבין מספר הגנים ביצורים חיים פרימיטיביים".

[4] גם עצם הרעיון שגוי, מוטציה תועלתית אינה יכולה להיות מוטמעת לדורות הבאים, ולהיות זו שתקבל את המוטציה התועלתית הבאה, אם לא שנוצר מצב בו המוטציה מוטמעת והופכת לרוב, משום שהיא מצילה את החיים. זה תסריט הזוי, שאין שום מודל בטבע שמראה דוגמתו, וגם מה שנחשב כהיסטוריה של ההתפתחות לא מלמד בשום מקום על תופעה כזו או משהו דומה לה, ואף אין נתונים שניתן לפרש אותם כך כאופציה. לא כך באים מינים לעולם, ולא כך נכחדים מינים. מדובר במיתוס גרידא.

[5] בעמ' 83 טוען הררי שהנטיה שלנו להסתכן היא ציות לצו גנטי קדמון, לפני עשרות אלפי שנים צייד צעיר שחירף נפשו במרדף אחרי ממותה זכה באהבתה של יפהפיית השבט, "ואנחנו היום תקועים עם הגנים המצ'ואיסטים שלו". האם זה הסבר? בסופו של דבר נטיה להסתכן מביאה בדרך כלל לנפילה ולמוות, באותה מדה זה יכל להתפרש כגן שלילי, אגב, גם מי שלא מקבל את יפהפיית השבט יכול להתחתן עם אשה פחות יפה אבל יותר פוריה, כך שמבחינה אבולוציונית היינו יכולים לטעון שדוקא הנטיה להרשים לוקחת את היפות ומשאירה את הפוריות, ואין קץ להבלים.

שם: מדוע אנו חושקים בדברי מתיקה? מכיון שבסואנה של אפריקה אם נתקלת בפירות בשלים היה חשוב למהר לזלול. האם לא הובאה בחשבון העובדה שדברי מתיקה הם פשוט טעימים ומתוקים ולכן גורמים לאדם הנאה, בכל תקופה שהיא? ומדוע דוקא פרות בשלים צריכים להיחטף, ואילו דברים בריאים אחרים אינם צריכים להיחטף מבחינה אבולוציונית? גם כאן מדובר בדברי הבל. אם האדם היה נמשך לדברים בריאים, היה ניתן לומר שזה פרי התפתחות, מה שמועיל להישרדות.

עמ' 332: מדוע אשה חוזרת על הלידה, הכואבת כ"כ, האבולוציה עלתה על הטריק, אחרי הלידה מופרשים הורמונים שיוצרים תחושת הקלה ולעתים אפילו התעלות… ומה בדבר העובדה הזניחה שהאשה מביאה בן לעולם לפי רצונה, פשוט, בלי שום טריק. יש נשים שמוכנות לסבול בשביל זה.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות