נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ההיסטריה של המחר – סקירה על ספרו של יובל נח הררי ד

בחלק הזה מסתמך הררי על הנקודות שפורטו בחלקים הקודמים, ולפעמים מקצין אותן עוד יותר. לכן יהיו נושאים שנידרש אליהם מחדש.

חלק ג האדם מאבד שליטה

למאמר הקודם

1.      מה תפקידן של הדתות במאה ה21?

"יש כמובן מאות מליונים שבכל זאת מאמינים באיסלם בנצרות בהינדואיזם ובדתות מסורתיות אחרות, אבל המספרים לבדם לא הופכים את הדתות הללו לכוח היסטורי מוביל" (עמ' 314). המספרים לא, מה בכל אופן כן?

"למה מרקס ולנין הצליחו לשנות את פני העולם המודרני בעוד שהמהדי ופיוס התשיעי נדחקו לשוליים? מכיון שמרקס ולנין היו רלבנטיים לזמנם" (עמ' 315), ושכח שמרקס ולנין היו רלבנטיים לזמנם, ורלבנטיותם חלפה, ואילו האפיפיור עדיין רלבנטי, משום שהוא ישב על בסיס יותר עמוק. הנצרות לא הולכת כל כך מהר להיעלם מן העולם, ולא נכון לומר שהנצרות נמצאת בשוליים.

"בתחילתה של המאה ה21 שוב עומדת רכבת הקדמה לצאת  מהתחנה, וזו הרכבת האחרונה שתצא אי פעם מהתחנה שנקראת הומו סאפיינס, מי שיפספסו את הרכבת בפעם הזאת לא יקבלו הזדמנות שניה" (עמ' 317). הוא מדבר כאן על כמה עשרות שנים קדימה, ויוצא בהחלט הזוי.

איפה הבעיה הגדולה של הדתות? "הדתות התיאיסטיות הישנות הן עדיין כח חשוב בעולם אבל הן כוח מגיב בעיקרו… ביולוגים ממציאים גלולה נגד הריון והאפיפיור מתלבט איך להגיב על זה, מדעני מחשב מפתחים את רשת האינטרנט ורבנים מתווכחים באיזה אתרים מותר לגלוש ובאיזה אסור" (עמ' 318), מבלי לשים לב לגיחוך שבדבריו, מבחינה טכנולוגית הדתות הן 'מגיב', כי מעולם הדת לא היתה בעמדה של הנפקת טכנולוגיות, מבחינה מוסרית ערכית דתית וכדו' הן קיימות באותה מדה בה היו קיימות לפני אלף שנה, גם לפני שלשת אלפים וארבע מאות שנה כשהתורה קבעה תשלומים לנזק שור הנוגח חמור, היתה היא בגדר 'מגיבה' לשור שיזם את הנגיחה, מכיון שעמדתה היא דתית ומוסרית. ואתגרי העת החדשה אכן מחייבים את הדת לגבש עמדה מוסרית ערכית ודתית. בדיוק כמו שהדת התמודדה עם אתגרים מורכבים לא פחות בעת הישנה.

המשפט הבא יוצא מאותה נקודת מוצא מעגלית: "אם תשאלו את עצמגם מה ההמצאה הטכנולוגית או התגלית הרעיונית החשובה ביותר של המאה ה20 תתקשו בודאי לתת תשובה… עכשיו שאלו את עצמם מהי ההמצאה או התגלית החשובה ביותר של הדתות התיאיסטיות במאה ה20, גם במקרה הזה יהיה לכם קשה לתת תשובה, אבל מהסיבה ההפוכה" (עמ' 319), זה כמו לשאול "איזה פסק הלכה פסקו רופאים במאה ה20? אפילו לא אחד! מצב הרפואה עלוב אם כן!". הדת לא מתיימרת לתת תגליות מדעיות, ובכלל אין ענינה בתגליות, אלא בציות למעכת מוסרית או לצו אלהי. את התגלית הזו גילתה הדת מזמן.

2.      ושוב: האדם הוא אלגוריתם

"במאה ה21 פתחו המדענים את הקופסה השחורה, וגילו כי מה שיש בתוכה אינם נשמה או ניצוץ פלאי או רצון חפשי, אלא תהליכים נוירולוגיים הורמונליים וגנטיים", (עמ' 321). וואו!

לראשונה בא נתון (מופע יחיד בספר!) שבא לאשש את מה שאומר הררי כל הזמן בשם מדעי החיים, שהאדם הוא אלגוריתם, המחקר לפיו סריקת FMRI (הממפה סטטיסטית איזורים במח לפי החלטות שונות), צפתה החלטה של אדם 10 שניות לפני שהוא ביצע אותה בפועל. אך האם זה מוכיח שהאדם הוא אלגוריתם? ראשית כדאי לדייק, חוקרים לא "הצליחו לחזות", אלא הצליחו בקירוב של 60%, שזו סטיה של 10% מאקראיות. כלומר, החוקרים צפו בסבירות מה תהיה ההחלטה שתתקבל, ולא צפו בהחלטה עצמה. יתירה מכך, גם אם אדם הוא אלגוריתם, הרי אדם מקבל החלטות בעשירית שניה בנוגע להתלבטות שצצה במיידי, מה שקורה 10 שניות לפני ההחלטה הוא בודאי לא ההחלטה עצמה, אלא ככל הנראה הגורמים להחלטה, הניסוי עסק בבחירה בין צבעים שהיו מונחים בכל אחת מידי הנחקר, נניח שלאדם יש חיבה לצבע אדום מסיבות שונות, או לחילופין חיבה לפעולות ביד ימין, כשתת ההכרה עסק בתחום, הוא באמת בחר הרבה פעמים בהחלטה שהיתה קרובה יותר לתת ההכרה שלו, ולכן ניתן היה לזהות את הפעילות התת הכרתית בקירוב מסויים. אבל ההחלטה עצמה בידי האדם, למרות שכשמדובר בנושא טריויאלי כמו בחירת מתג, אין התערבות ערכית, אבל אם היתה מתעוררת שאלה ערכית, למרות שבתת ההכרה היו מוצפים הזכרונות הנעימים לצבע אדום או ליד ימין, היתה לאדם התלבטות אחרת, והוא יכל לבחור בטוב או ברע כהרף עין.

אנו חשים במציאות את הרובד התת הכרתי שפועל 'מעצמו', כשאדם מנגן מן הזכרון יצירה מוזיקלית הוא לא 'מחליט' לגבי כל תו, ולפעמים הוא מסוגל לבצע את הפעולה רק מבלי מודעות, כשאנחנו מקלידים בשיטה עיוורת, ידינו מתורגלות לכך, אבל אם מישהו ישאל אותנו היכן ממוקמת אות כל שהיא על המקלדת, רבים מאיתנו לא ידעו. אך עדיין ישנה רמת מודעות נמוכה למתרחש, אדם שנזכר תוך כדי הקלדה, שנאמר לו אתמול שמקש ה"ף" ממולכד, יכול לעצור את אצבעו בשניה האחרונה כשהיא כבר על ה"ף". כך גם לגבי הבחירה האקראית בצבע האדום.

בצורה קיצונית יותר יש המסבירים את המחקרים הללו, בקבעם שהבחירה היא רק נגטיבית, כלומר, אכן האדם נמשך תמיד לפעול לפי הגירויים השונים, ובלא שיפעיל התנגדות אכן המח והעצבים מחליטים בשבילו, אך הוא יכול תמיד להטיל 'ווטו', ולמנוע את הימשכותו אחר הטבע.

אגב, לא ממש מאוזן מצד הררי להזכיר באופן סלקטיבי ניסוי אחד שמתיימר להסיק מסקנות על חופש הרצון כן או לא, ולהתעלם מניסויים אחרים שאומרים להיפך, (אחד המחקרים המצדד ברצון חפשי, התפרסם בPANS 26 לינואר 2016). נראה שאף אחד מהניסויים לא מוכיח באמת דבר, והשאלה מבחינה מחקרית נשארת פתוחה. בסך הכל הבחירה החפשית אינה 'טיעון דתי', אלא נושא נרחב בפילוסופיה שנשאר פתוח עדיין, ותורות קלאסיות כמו הלוגותרפיה של ויקטור פראנקל, וכן רעיונותיו של אריך פרום, ועוד רבים, מיוסדות על חופש הרצון. (על הניסוי הזה ומשמעותו, ראה: ד"ר מיכאל אברהם: בחירה חפשית לאור הפילוסופיה והמדע המודרניהרב ד"ר דורון לדווין – בחירה חפשית לאור מחקרי המחבחירה חפשית לאור ממצאי הנוירולוגיההפיזיקאי דורון לדוין: בחירה חפשית ברמה הקוונטית.

אך לדברי הררי הענין הוא אחר: "הויכוח בשאלת הרצון החופשי ממשיך בכל זאת לסעור, בעיקר מכיוון שאפילו מדענים ממשיכים לחשוב באמצעות מונחים שגויים הלקוחים מתיאולוגיה" (עמ' 323). נו טוב, לך תסביר למדענים האלו משהו… אם הנוירולוגים והפילוסופים שעוסקים בנושא היו פונים להיסטוריה, מיד היו יודעים את הבעיה שלהם, שהם לוקחים משהו שגוי מהתיאולוגיה.

"ניסויים שנערכו על בני אדם מראים שגם אצלינו אפשר ליצור או להעלים הרגשות של אהבה כעס פחד ודיכאון…. החלו לאחרונה לטפל באנשים הסובלים מדיכאון עמוק באמצעות השתלת אלקטרודות זעירות במוח… חולה אחד התלונן שכמה חדשים אחרי הניתוח הוא שוב החל לסבול מדיכאון עמוק, בבדיקה התברר שהבטריות של המחשב התרוקנו. כשהוחלפו הבטריות הדיכאון התפוגג והעולם נראה לו פתאום הרבה יותר ורוד" (עמ' 325). האם זה מוכיח שהרגשות הן אלגוריתמים? אין כאן שום חידוש עקרוני על כדורים פסיכיאטריים שכידוע משפיעים על רגשות. אבל השפעתן היא רק בכך שהם מאפשרים את התהליך הטבעי. הגוף הבריא מתמודד עם החיים באמצעות הורמונים ואנזימים שונים בין השאר, המופרשים ומשפיעים על הגוף. בעת חרדה המח מעביר את הגוף למצב חרדה, וכך גם בעת אהבה, כעס, ואף דיכאון. הגוף החולה מעביר את עצמו למצב דיכאון בלי שום סיבה שנחשבת בעינינו הבריאים כ'מוצדקת', כאשר הוא סובל מכך ומבקש לשנות, הרפואה מאפשרת לו לאזן את מצבו. אבל כל אלו רק ההשלכות של הרגשות. ולא הרגשות עצמם. דומה הדבר לטענה, לאדם ששמיעתו לקויה, הרופאים הטובים התקינו לו מכשיר שמיעה, והנה "כמה חדשים אחרי הניתוח הוא שוב החל לסבול מ'חרשות' עמוקה, בבדיקה התברר שהבטריות של המכשיר התרוקנו. כשהוחלפו הבטריות ה'חרשות' התפוגגה והעולם נראה לו פתאום הרבה יותר קולני וורבלי", האם זה מוכיח שאין בעולם קולות ודיבורים, והכל מגיע מהבטריה של המכשיר? נכון, מכשיר השמיעה יכול במקרה של תקלה או זדון להשמיע קולות נוראים ולשבש את שפיותו של בעל השמיעה הלקויה, ויכול גם להשתתק ולקחת לו את יכולת השמיעה, אבל כשהוא תקין (וגם הבטריות!), הוא מאפשר ליהנות מהקולות היפים שבעולם, ולא שבמכשיר.

החלוקה בין החלקים השונים במח, ומצבים של ניתוק ביניהם, ממחישה שאכן אין לנו 'אני' אחד מוגדר, הררי מדמה זאת למשרד החוץ ולמשרד הבטחון (עמ' 329), ובהמשך לאני החווה מול האני המספר, אך האם זה מוכיח שאין אני? היכולת של האדם להכיל בקרבו כמה כחות נפרדים ומנוגדים כאלו, הן רק מה שמגביר את היכולת לראות מורכבות ולנתח אותה. זה בסיס טוב לאלגוריתם משוכלל, לאפשר לו כמה נקודות מבט נפרדות ומקבילות. נכון, אפשר לפגוע ביכולות הללו גם בדרך הפיזית, כאשר פוגעים במח, שוב, זה לא מוכיח שיש כאן רק מח פיזי. כאשר אנחנו שונאים מישהו, אנחנו יכולים לפגוע בו בכל הכח, אבל כמה דקות לאחר מכן, מתעורר האני המוסרי, המצטער ומיצר על כך שפגענו באדם והפרנו את הזכות שלו. האם זה מלמד שאנחנו לא קיימים? או להיפך, שיש לנו עושר נפשי מעל הפיזי?

"בעשורים האחרונים גילו מדעני המדינה, שהלאום הוא רק סיפור שבני האדם ממציאים, כלכלנים גילו שכסף הוא רק סיפור שבני האדם ממציאים. חוקרי דתות גילו שאלוהים הוא רק סיפור שבני אדם ממציאים. מתגברים הסימנים שגם האני הוא רק סיפור שבני האדם ממציאים", (עמ' 339). האמת, לקח לי זמן להבין שהכל כתוב כאן בהומור.

על הניסוי המחשבתי, המתאר 'שיגור' של אדם למאדים, באמצעות שכפול של העתק מדוייק שלו, כולל הזכרונות והאופי, אומר הררי: "מבחינה תפקודית נהיה חייבים להודות שהמדובר באותו האדם בדיוק… איש המאדים יהיה זהה לחלוטין לאיש כדור הארץ, למרות שברור שהוא לא באמת אותו אחד. ניסוי המחשבה הזה מעורר אי נחת באנשים רבים, מכיון שהוא חותר תחת התפיסה העצמית שלנו" (עמ' 341-3), בעוד האמת בדיוק להיפך, הניסוי הזה ממחיש בדיוק שה"אני" ישנו, והוא לא מסתכם במישור הפיזי, שהרי מבחינה פיזית, כפי שאומר הררי, האדם ימשיך להתקיים על כל המאפיינים הפיזיים שלו, אבל מבחינה אנושית, האם יש אדם אחד בעולם שיסכים למות, מתוך הסכמה לכך שישכפלו העתק שלו? כל עוד אותי הורגים, לא אתנחם בכך שיווצר העתק שלי, אשתי אולי תתנחם, אבל אני – אמות. מה גם שהאני המשוכפל, לו יעמוד לצדי, יהיה דומה לי רק רגע אחד, הבחירה הראשונה של שנינו, תיצור פיצול, בו כל אחד יבחר מה שיבחר, ותוך זמן קצר, נהפוך בדומה לתאומים זהים, לאנשים דומים, אבל נפרדים.

בהערה 77 לפרק א מובאת בשם "יודעי ח"נ" טענה לעליונות התודעה על פני האלגוריתם, בהסתמך על משפט גדל, והתשובה היא: הרוב המכריע של ההכרעות אינן עוסקות בטענות מסוג זה, ולא ברור שיצור חי צריך לעסוק בטענות מסוג זה כדי לשרוד ולהתרבות. נניח שזה נכון, האם זה לא מוכיח שליצור חי יש משהו שאין לאלגוריתם, אם הוא מתעלה עליו בביצועים – משמע הוא אינו אלגוריתם! ועוד, האם זה ענין ליודעי ח"ן, מה עם קצת ביבליוגרפיה דוקטור? עשרות מאמרים ופולמוסים דנים בטענת לואיס. אז במקום לדחוף את זה בהערת שוליים בחצי התעלמות, לך תלמד.

3.      היעלמות המקצועות והאמנות – עתידינו אבטלה וסמים?

כלכלנים מתחילים לחשוש שבמוקדם או במאוחר, לבני אדם משודרגים לא יהיה במה לעבוד, עורכי דין מחפשים תקדימים, מה יקרה כשהמחשב יאתר יותר טוב תקדימים? כשיחליף את השופטים? ומה יעשו הרופאים, שכבר היום המחשב יודע יותר טוב מהם? גם מדריכי טיולים / קופאים / נגרים לא צריכים כבר וכו' (348-357), לקראת הסיום, הררי ממש מתעלה על עצמו, ומתעלם שוב מתובנות בסיסיות. האם אין צורך במדריכי טיולים? נכון, יש לנו את הוייז ואת גוגל מפות, אבל מה זה 'טיול', האם זו הגעה מנקודה א' 'לנקודה ב'? עבור המחשב 'הומו-פנטיום' כן, אבל עבור האדם ממש לא. מהותו של הטיול הוא החוייה הסובייקטיבית של האדם, המחשב יכול לצבור נתונים – שהזינו אותו בני אדם. את הגובה הוא יכול למדוד לבד, וגם את הזוית של השמש, או את ספיקת המים. אבל לשלוח אותנו ל"מקום מדהים, שקיעה נפלאה, רגוע ונוסטלגי", יכול רק האדם. כמובן שהמחשב יכול ללמוד ולעזור גם בתחום זה, אבל יש צורך להגדיר לו כל הזמן מחדש מטרות, שכן אין דרך ללמד אותו מראש מה בני אדם יאהבו בעתיד, איזו אבן שבורה היא סתם אבן נגף, ואיזו היא שריד למשהו שמרשים אותנו, או נוסטלגיה, או בעלת צורה משובבת נפש.

אותו הדבר בתחום הרפואה, האם המחשב באמת יודע משהו? כל הסיוע שהוא נותן הוא ע"י הזנה אנושית. בלי ניטור ובקרה אין לידע שלו ערך והוא יתחיל לחסל בני אדם. הידע הרפואי המוזן במחשב הוזן על ידי בני אדם שבצעו מחקרים, המחשב רושם עבורם את הידע ומחפש בתוכו, אבל הידע אנושי ומבוקר תמיד אנושית.

מכונת אמת משוכללות מאד, יעזרו, אבל האם זה במקום שופט? האם אין אחד מיסודות השיפוט חדירה לעומק נפשו של הנאשם, מניעיו, רמת לקיחת האחריות שלו וכו'. גם לזה אפשר להמציא עזרים ממוחשבים, אבל כולם צריכים הגדרה אנושית. ומציאת תקדימים, הרי יש מכנה משותף מופשט לתקדימים, המחשב אינו יכול להבין מעצמו מכנים משותפים מופשטים, צריכים ללמד אותו מה לחפש, ואז אפשר בחהלט להיעזר בו.

לכל המקצועות יש מימד אנושי, רק חיסול המימד האנושי יכול להעבירם למיחשוב. פועל הבנין העתידי יוכל אולי להשתמש בעזרים טכנולוגיים בלי להזיע, אבל הוא צריך לבנות את הבנין לפי רצונו של הבעלים, לפי טעמו וצרכיו. מישהו צריך ללמד את המכשיר מה רוצים, ולהכיר אותו כדי להפעיל אותו בהתאם. וכך בכל תחום אחר, זה גם ענין חוייתי, שהאדם דורש את החוייה שהוא מזמין, וגם ענין טכני, הרבה יותר קל ללמד את המחשב כל תחום. כי ללמד אותו מראש להבין כל דבר, זו עבודה הרבה יותר גדולה, וגם היא צריכה פיקוח ובקרה. המחשב מזהה פרצופים כי לימדו אותו לזהות פרצופים, הוא לא החליט מעצמו: רגע, אני יכול לזהות בני אדם. וכך לגבי כל פעולה אחרת. הוא לא יכול להחליט: בא נוסיף פונפון לכובעים של הגבירות? את זה מחליטות הגבירות, ולפי רצונן הן יכולות לתכנת את המחשב. הנגר יהיה זה שמכיר את התכנות ואת המאפיינים של המדפסות תלת מימד או מה שלא יהיה שייצור את הריהוט, הוא יכיר את האפנה, הוא ימליץ ויתכנן, ככל שהמורכבות של המחשב גודלת, צריכה לגדול המורכבות של המתפעל. זה בדיוק כמו בנושא הצריכה (סעיף 2), נעבוד אותו זמן עבודה תמורת תוצר יותר משוכלל. ברור שיצטרכו בסופו של דבר פחות אנשים, ככל שמורידים מעבודת הכפיים, אבל יצטרכו יותר אנשים בתחום המחשבים, אם הכל ממוחשב, מיייצרים יותר מחשבים, מתחזקים יותר מחשבים, מתכנתים יותר מחשבים, וכו'. בסופו של דבר שום מוצר לא נהיה מעצמו, ותעשיה ממוחשבת צריכה תעשיית אחזקה. הנגר יהיה מתחזק ומתכנת של מחשבי נגרות, הסנדלר מתחזק ומתכנת של מחשבי סנדלרות וכו'. גם כשהמציאו את הגלגל, חלק מהסבלים הפכו למייצרי גלגלים, וחלק למייצרי צירים ושמן צירים. כשהומצאה אניית הקיטור, איגוד הספנים ניסה לחבל בכל כחו, מאז ההמצאות החדשות ייתרו מאות מקצועות, והולידו אלפים תחתיהם.

הררי לא מסתפק בזה, אלא מאריך 'להוכיח' שגם המחשב יכול ליצור מוזיקה, והראיה שיצירות קלאסיות נוצרות בצורה ממוחשבת, ומשביעות רצון למאזיניהן. אך האם העובדה שהמחשב יכול ליצור אמנות מייתרת את האמנות האנושית? האם יש השוואה בכלל. המצלמה יוצרת יצירות מדהימות, האם זה ביטל את הציור? האם הצילום עצמו לא תלוי איך מצלמים? מוזיקה קלאסית יש בה מימד מתמטי, ויש מקום ליצירה ע"י אלגוריתם, האם מחשב יכול להיהפך לכוכב רוק סוחף? הרי כבר היום ניתן ליצור סרט מלא באנימציה ממוחשבת, כולל השחקנים, מדוע מפיקי הסרטים משלמים מליארדים לשחקנים מפורסמים? אפילו אם המחשב היה יכול להפיק תוצר זהה לאדם, וכי אדם היה מתאהב ברובוטית, יפהפיה ככל שתהיה? במיוחד בזו שתוכננה לא לריב עמו לעולם, ולומר תמיד 'אתה הגבר הכי מרשים ומושלם בעולם'? הררי מוציא את הרצון האנושי מהמשוואה, מבלי להתייעץ איתנו.

האמת שהמחשב לא יוכל לעולם להפיק תוצר זהה לאדם, כל הדוגמאות הן משימות שהוגדרו למחשב מראש, אותן הוא עושה יותר טוב מאדם, הוא זוכר יותר טוב, מעבד נתונים בתוך אלגוריתם מוגדר יותר טוב. אבל אין לו את היכולת לסגל דפוס חדש למשימה שלא הוגדרה עבורו.

ואילו הררי? הוא בשלו: "הטכנולוגיה החדשה תאפשר להאכיל די בקלות את ההמונים חסרי העבודה ויהיה, כנראה, גם די פשוט לתת להם תעסוקה שתמלא את זמנם ותיתן להם הרגשה טובה. מינון נכון של סמים ומשחקי מחשב יעשה את העבודה היטב", (עמ' 358). זה פשוט חוסר הבנה מדהים, לא רק בענין הטכני, אלא גם של הטבע האנושי. האדם יעדיף לקחת סמים, כשמחשבים יוצרים עבורו מוזיקה ואמנות? נו באמת, "צא מאצטגנינות שלך"…

4.      קבלת החלטות ממוחשבת

ואם בכל אופן יש למישהו פקפוק "האם בני האדם באמת יעזו לוותר על השליטה בעולם לישויות מדומיינות ולאלגוריתמים אנונימיים?", כאן באים הפרקים הקודמים לעזרנו, הררי הרואה את הנולד, כבר הקדים רפואה למכה, משהו שכבר קיבלנו והפנמנו לאורך המון עמודים בפרקים הקודמים: "הרכבת הזו מזמן יצאה מהתחנה, כבר לפני מאות ואלפי שנים נתנו בני אדם את השליטה בעולם לישויות מדומינות כגון מדינות אלים ותאגידים" (עמ' 359), הלו, עדיין לא נעלמנו, ואתה מזלזל באינטלגנציה שלנו כאילו הומו סאפיינס כבר נכחד? אם למישהו עדיין נותר ספק, הרי הוא צריך לדעת שבקרן הונג-קונגית יש אלגוריתם המנתח סיכוני הון, והקול שלו נחשב בהצבעות כמו קולם של חברים אנושיים. הבנתם? עכשיו תורם של כל בני האדם ללכת.

האריכות בעמ' 361 ואילך, על כך שהמחשב מכיר אותנו יותר טוב, מתמקדת בפרטים שוליים. המעקב של גוגל אחרי הלייקים שחילקתי, אחרי נושאי החיפוש שלי, ואחרי הקליקים שלי לפי קטיגוריות, יוכלו בלי ספק להמליץ לי על סרט שאוהב, או על תחום התעניינות, מבצעים, וכו'. הרבה יותר טוב מאשתי. אבל האם מעקב כזה לאורך 80 שנה אחרי הרגלי הגלישה שלי, יוכל פעם לנחם אותי ולדבר על לבי? לא במשפטים גזורים מראש שנלקחו מטקסט שמישהו כתב, ולא מתוך כתבה שעשיתי עליה לייק פעם, אלא מתוך היכרות אמיתית עם מצבה הנוכחי של נפשי? המחשב לא מכיר באמת אף אחד, הוא יכול לפעול לפי הדרכה אנושית צמודה, האלגוריתמים של גוגל לא יוצרים את עצמם, בני אדם מעדכנים אותם כל הזמן לפי הניתוח שלהם את הנתונים. כרגע הם מנחים את גוגל להבין שאנשים שחיפשו 10 סרטים זהים לאלו שאני חיפשתי, חיפשו גם את הסרט ה11 השייך לאותה קטיגוריה, זו תובנה אנושית, והיא עשויה להשתנות. אם גוגל ימשיך עם תובנות כאלו בבחינת ראש בקיר, מהר מאד המתחרים יעקפו אותו. גוגל משלמת לטובי המוחות, לא משום שחסרים לה מעבדים, אלא משום שהמחשב לא עושה כלום מעצמו, והאנליסטים הם שמלמדים אותו כל הזמן.

וגם בשאר ההחלטות בחיים, הררי מדהים את הקורא כשהוא כותב: "ברגע שתיווצר מערכת שזוכרת על צעד שצעדתי, כל נשימה שנשמתי, וכל פעימת לב שהחסרתי – היא תוכל לעשות בחירות הרבה יותר נכונות עבורי גם בקלפי, גם בסופרמרקט וגם בשוק הנישואין". (עמ' 360), תומר פרסיקו שואל: "מה פירוש "נכונות" כאן? האם אותה מערכת תוכל לומר לי מה המשקל המוסרי של המשך שליטת ישראל בשטחים? של קניית בשר בסופר? של מוסד הנישואין?".

הדוגמא של השחקנית שהחליטה לכרות את שדיה, עקב שכיחות גנטית של מחלת הסרטן במשפחתה, היא דוגמא להחלטה שמחשב יכול לקבל? ואולי ישנם אנשים שיעדיפו שלא לחבול בגופם, ולקחת את הסיכון של המחלה? גילוי נאות: יש עוד הרבה נשים שגופן נושא את השכיחות הזו, ולא הלכו בדרכה של אותה שחקנית. זה רק ממחיש שאין מה שיכול להחליף את ההחלטה האנושית.

המציאות הזו שהררי מתאר היא סרט אימה, מציאות בה החלטות של כדאיות ותועלת במונחים של אנרגיה ומולקולות, קובעות את גורל כל בני האדם, הכל בניתוח ממוחשב. האמת היא שסרט מפחיד כל כך עדיין לא הופק, אז טוב שיש לפחות ספר כזה. האמת שכך בדיוק נוצרה האלילות, אנושות שלמה שמאמינה ש"המחשב הגדול יודע מה טוב לך", ובאשר להוכחה, זה הוכח כבר מזמן אי שם במאה ה20 הוא היה אחלה מזהה פרצופים. אוי לה לתרבות שתכרות את איברי בניה ובנותיה בצורה כזו.

סיום הספר מוקדש למצבי תודעה שונים אפשריים, הדוגמאות שמביא הררי מתבססות על מחקרים שונים, אבל בלי ספק יש גם קשר למדיטציה האישית שהוא עושה. זה בהחלט חשוב מאד לתת את הדעת על יכולות התודעה האנושית, שככל הנראה משתרעות הרבה מעבר לשימוש הפונקציונלי שיש בה היום במערב. אבל זו לא סיבה להרחיק לכת עד סמים פסיכודליים ואלקטרודות מחשב, אלא יותר לתוך האדם פנימה, אנשים שואפים לכך, וימשיכו לשאוף.

הרבה יותר יפה בעיני לו היה הספר מסתיים במצבי התודעה, כאפיק של הרחבת הידע לגבי תודעתינו ונפשינו. ולא מצרף את פרק 11, הגיקי משהו, על חסידי דת הדאטא, זה נחמד, אבל כמו כל הדברים האחרים בספר, לא הולך כל כך רחוק, אף אחד לא צריך לחבר כל עץ ל-אינטרנט-של-כל-הדברים, וגם אם יעשה כך הרי שכולם יצטרכו לתחזק את כל התיעוד, ולתעד את התחזוק, ואין לדבר סוף. קפיטליזם וקומוניזם הם דרכים לעיבוד מידע? אולי לשימור אנרגיה? ואולי לאיסוף בולים, הלא כל התכתובת שהיא הבסיס העיקרי למידע נערכת ע"י בולים? איך מתקשרת שאלת השוויון וחלוקת המשאבים – לנושא עיבור המידע?

5.      לסיכום

לסיכום, מצד אחד מתחשק פשוט לקטול, כמו האקונומיסט:

"למרות שיש הרבה מה להעריך בהיקף ובשאפתנות של הספר הזה, בסופו של דבר הוא יצירה שטחית, מלאת מעשי אחיזת עיניים והכללות, יש להררי נטייה להזכיר כלאחר יד מושגים כמו 'ביוטכנולוגיה', 'ננוטכנולוגיה', 'בינה מלאכותית' בשפע, אבל הוא כמעט ולא עוסק בנושאים אלה בשום צורה שהיא. במקום זאת, הוא כותב באריכות בזרימה של פרוזה תיאורית, ומטשטש את החורים בטיעוניו. נותן אשליה של טיעונים מוצקים, אבל ממש לא יותר מזה, כאשר עוצרים את שטף הקריאה, "הומו דאוס" נעשה פתאום פחות משכנע, אוירת הביטחון העצמי מאד מפתה, אבל מטעה. הוא פשוט כתב את זה סתם". (תרגום חפשי).

נראה כאילו האקונומיסט העתיק מהביקורת של אורי כץ, ב'הארץ':

"דווקא מכיוון שאני מעריך את כשרונו של הררי ואת תובנותיו, מעציב אותי לקרוא אותו כותב על כלכלה. בתחום זה, המהווה להערכתי בין רבע לשליש מספרו האחרון "ההיסטוריה של המחר", נקלע הררי לכל הסטריאוטיפים השגויים הנפוצים מחוץ לפקולטות לכלכלה, ולניסיונות אופנתיים להתנגח בממסד הקיים על בסיס טיעונים קלושים, חוסר הבנה היסטורי, חוסר הבנה של המנגנונים הכלכליים וחוסר הבנה של טענות הכלכלנים".

אבל זה לא לגמרי מדוייק, כץ למשל כותב: "הקפיטליסט המעמיד את הצמיחה מעל לכל הוא איש קש שלא קיים במציאות", אבל הררי כן מזהה נכונה את התהליך, כמובן, שאף אחד לא טוען כך, אבל זו הדינמיקה, זה המסר שבו האיום על החברה היא למשל המיעוט החרדי שעובד פחות או אולי מרויח פחות, ולכן יש פחות צמיחה. זו תרבות צריכה וצמיחה, ולא 'טיעון' של מישהו.

מצד שני, יש משהו בקטילה, כמו שאומר כץ בנושא המהפכה התעשייתית: "זה לא סתם איזה מאמר או שניים שהוא שכח להזכיר – עשרות ספרים עבי כרס נכתבו על מקורות המהפכה התעשייתית, והררי זורק את כולם לפח ושולף מהמותן איזו תיאוריה על אמון בצמיחה עתידית, ללא שום תימוכין, שמספיק שיטוט קצר בויקיפדיה על מנת להפריך אותה (שלל ציוויליזציות עתיקות מימנו בעזרת אשראי בניית נמלים, גשרים ופתיחת דרכי מסחר חדשות מאות שנים לפני המהפכה התעשייתית). לדעתי הדבר דומה לאיזה פיזיקאי שבספר מדע פופולארי לקהל הרחב יתחיל לכתוב על שדונים קטנים שקופים שמושכים דברים למטה בתור הסבר לכוח הכבידה. נפלא מבינתי כיצד יכול היסטוריון רציני להתנהל באופן שכזה", וזה נכון, יש להודות.

האמת, שגם על אילוסטרציות היסטוריות שמביא הררי יש מקום להתווכח, האם הם באמת 'ההסבר', האם באמת הסיבה לנצחון ישראל במלחמת העצמאות היא חוסר שיתוף הפעולה בין הערבים? בכל אופן שבע מדינות באו לעזרת ערביי ישראל, בסה"כ כפריים התארגנו בצורה ספונטנית ל'צבא ההצלה', וכהנה רבות, אבל לא נתרחב עד כדי כך.

בעצם כאן המקום של הדיאגרמה, אבל בפרק הזה אני מוותר עליה, יש לי משהו טוב לומר על הספר, – בקטע הבא.

יובל נח הררי – בארבע עיניים

ובכן, שלום יובל נח היקר, קראנו את כל הספר שלך, התרשמנו, עכשיו, כשרק אנחנו ואתה כאן, בארבע עיניים, אתה יכול לגלות לנו מה באמת רצית?

טוב, אתה שותק, אבל העיניים שלך קורצות בחיוך ממזרי…

ידוע שיצירות אומנות, ברגע שיצאו מידיו של האמן, הן נתונות לפרשנות, אין לאמן בעלות על הפרשנות, לא בהכרח שהוא תמיד מבין את עצמו עד הסוף, או שבהמשך החיים שלו יבחר תמיד להדגיש את הצד המרכזי במניעים ובמטרות שלו כפי שהיו בעת היצירה.

מה שאני מוצא בספר, הוא המון אירוניה, בעצם המבנה שלו אירוני, הוא מתוכנן כך, מלבד המון הדוגמאות הממחישות את האירוניה שבהיסטוריה, הוא גם יוצר הנגדות אירוניות, הרבה פעמים בספר, לאחר שהררי מסביר רעיון מסויים, הוא יוצר המחשה השמה את אותם נימוקים בפיהם של צייד לקט, סטודנט מערבי, ובחור ישיבה. צחוק הגורל המכניס אנשים בזמנים ומקומות שונים ומרקע שונה, לפינה לוגית אחת.

הספר בעצם מציב מראה מול החברה המתקדמת כולה, מול ההומניות, מול הליברליזם, מול הדתות, מול הממסד, מול כל מה שיש. התבוננות ברמה המולקולרית של איך באים דברים לעולם, מגלה שלא תמיד הם באים דרך החסידה צחורת הכנפיים. המחשת האפסות של הנימוקים בהם משתמשים רבים, הדינמיקה המביאה בני אדם לפעול היפך ממה שלכאורה חרטו על דגלם, היא מרתקת. היה שוה לעשות מנוי, כדי לראות את הררי עושה את 'דת הצמיחה' הקפיטליסטית ללעג וקלס.

נכון, הררי החביב שלנו לפעמים מעגל פינות בשביל זה, טיפש הוא ממש לא, אבל אמן הוא כן, והוא עושה את זה יפה. כמו שהזכרנו בהקדמה, זה אכן מופע סטנד-אפ, אבל הרבה יותר חזק ממה שאנחנו מכירים, המופע לא צוחק על 'מישהו מבית ים', אלא על החברה כולה. נכון שאנשים לא באמת יהפכו את לקיחת הסמים לסדר יום חברתי, אבל איכשהו ההתמכרות לטכנולוגיה ולעונג היא בדרך לשם, אולי כדאי להבין את זה לפני שנגיע ממש לכיוון.

הררי הוא איש רוחני שעושה מדיטציה כדי להתחבר לתודעה שלו, המשפט שהמורה המנוח שלו תלה על הדלת: "התלמידים מתבקשים להגביל את שאלותיהם לנושאים הקשורים בתרגול שלהם, ולהימנע משאלות פילוסופיות תיאורטיות" (עמ' 428), כל כך נכון. כשעוסקים בנפש ובתודעה, אין ספק שאפשר להערים המון שאלות, ואפילו להרים במקום סטנד-אפ-לוגיקומיקס, אבל במקום לשאול, אפשר פשוט לפנות לתרגול עצמו, בתרגול פוגשים את הנפש באופן אישי, ומגלים שלפעמים החויה הישירה מבהירה משהו, שיש בו ממשות גם אם אין בידינו לנסח ולנתח לוגית, כי אולי ישנה מציאות שכרגע מבחינתינו אין לנו כלים פיזיים להגדירה.

אבל לחברה שלנו הוא עושה בדיוק להיפך, הוא לא מקשיב למה שבאמת קורה אצל האדם, שהוא זה שעושה באמת את ההיסטוריה. הוא עוסק כל הזמן בשאלות פילוסופיות תיאורטיות, ובניתוחים לוגיים חביבים, אבל כאילו לא רואה את העיקר. הוא בעצם לוקח את הרטוריקה ההיסטורית שהשתמשו בה כל (או רוב) מפיצי הבשורות, ממציאי האידיאולוגיות, ומגלי העידן החדש, שסיפרו שוב את ההיסטוריה מבחינת התיאוריה שלהם. ומשתמש בה בהפוך על הפוך להקטין ולגמד את האדם. הוא משתמש ב'מדע', 'זה לא אני', אומר הררי, זה מה ש"מדעי החיים" אומרים, הם אלו שקבעו שהאדם הוא אלגוריתם, ושהדת היא סוג של מנגנון להמצאת כתבים או לסדר חברתי בינוני ומיושן, זה מה שהחברים שלי בקפיטריה של הסגל מדברים ביניהם לבין עצמם כל היום, הגיע הזמן לקחת את זה הלאה. קבלו את ההיסטוריה של המולקולות. אתם עוטפים את הדינמיקה שסביבכם בכל מיני סיסמאות ואידיאולוגיות, אבל זה יותר אלגוריתמים ומולקולות, אתם לא ממש שולטים במה שקורה, אלא נסחפים.

הררי מחזיר אותנו למאה ה19, בה היו 'אנשי אשכולות' שניסו ללכת בעקבות ליאונרדו דה וינצ'י, לתת תמונה כוללת מבחינתם לכל ענפי המדע והחיים, נכון, זה באמת על חשבון המקצועיות. אבל גם ההיתקעות בתת נושא של תת זרם של ענף פנימי בחקר גידים של עטלף, מונעת את היכולת לתת תמונה כללית. וכפי שאומר הררי: "העזתי לקחת את עצמי קצת פחות ברצינות… אם אתה לוקח אותו יותר מדי ברצינות, זה לא טוב", (כאן, דקה 24:00).

אם אנחנו אלגוריתם, אז סיימנו כאן, יותר מרומז לנו הררי. לפעמים תחזית היסטורית היא זו שמונעת הידרדרות ומטרתה היא שלא תתגשם. זו היתה בדיוק שליחותו הסיזיפית של יונה הנביא לנינוה: לך ותצעק שנינוה נהפכת, כדי – שהיא לא תיהפך. נביא הזעם הוא זה שצועק: אל תשמעו בקולי, תוכיחו שאני לא צודק ונינוה לא תיהפך. יונה הנביא ברח מהמשימה, הררי עושה אותה בתחפושת ובציניות. אבל המסר צריך להיקלט. מי שעלול להיכחד הוא לא ההומו סאפיינס, אלא האדם המשדרג את עצמו, ההומו-תיאורטיקן, הכולא את עצמו לדעת בשעבוד לטכנולוגיה ולעונג מדומה. פתחו את עיניכם וראו, התחברו לעצמכם, ואח"כ לבני מינכם. נשארו לנו עוד כמה דברים קטנים לסדר על הכוכב הזה, אל תלכו לשום מקום.

 

הומו סאפיינס בן זמננו בטבע (צילום – האוניב' העברית)

 

ראה עוד כאן, על סתירתיות אצל הררי.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות