חלק א: האדם כובש את העולם

למאמר הקודם

בחלק זה חוזר הררי להתחלה, כדי להבין מה יקרה לאדם בעתיד, יש לנתח מה אירע לו בעבר, כיצד כבש את העולם? וכיצד יכבוש המחשב את מקומו?

אפשר להציג את הטיעונים שבפרק כך:

בסקירה על הפרק הזה, לא נסתפק בהפרכת היסוד הלוגי הרעוע עליו בנויים הדברים, אלא נפנה את תשומת הלב לבורות ממש, חוסר הבנה זועק, בכל מקום שהררי יוצא מתחום ההיסטוריה לכל תחום שהוא, במדעי הטבע או הרוח.

הכשרון הסיפורי שלו, והידע ההיסטורי, מאפשר לו לתבל כל טיעון בהרבה אפיזודות היסטוריות פיקנטיות, ובמבט מקורי ומרענן ואף הומוריסטי על פרשיות שונות. עד שהקורא המרותק בולע גם את הטיעונים הרופפים, כשהם מתובלים בהרבה פפריקה וסוכר. נצטרך לעשות הפרדה בין הררי החביב, השנון, והכנה, לבין מה שהוא מנסה למכור לנו.

ונתחיל מהשלב הראשון.

 

1.      האדם החל את דרכו כאנימיסט

האנימיזם הוא יחוס של נשמה לטבע, לחי, ולדומם. מדובר בתיאוריה של האנתרופולוג טיילור מן המאה ה19, אותה השליך על האדם הקדמון בכלל. התיאוריה בעיקרה פשטנית ביותר, וכיום אינה מקובלת. כהיסטוריון הררי אמור לדעת עליה, אך כאנתרופולוג בן ימינו, לא כל כך. כבר מאמצע המאה ה20 משתמשים יותר בהגדרות של אירוינג הלוול, וההגדרה של אנימיזם מבית מדרשו של טיילור נתפסת כאנכרוניזם של המאה ה19.

הצגת האנימיזם כשלב ראשוני של האדם בעולם, היא חסרת בסיס לחלוטין. ההכללות לגבי אמונותיהם ומחשבותיהם של בני קדם, הן פשוט אות לחוסר ידע וחוסר הבנה. אין לנו שום מידע אמיתי ושום יכולת לשחזר מה חשבו בני אדם במשך עשרות אלפי שנים או מליוני שנים, לפי הכרונולוגיה המקובלת. אפילו המבנה המורפולוגי של האנשים האלו לא ידוע לנו באמת, מלבד מספר ממצאים בודדים וחלקיים ביותר בפערים של מליוני שנים ביניהם, וגם הממצאים עצמם ניתנים לפרשנויות שונות. מבחינה תרבותית מדובר באפס מידע. ואי אפשר לעשות הכללות על תקופות, אפילו לגבי תקופת האבן הקדומה, אנחנו לא יודעים מה באמת חשבו האנשים, העובדה שהיו אלילים, או שהיו אפילו מלכים וממלכות שסגדו לאיזה אל, אינה אומרת כלום על תפיסתם והבנתם את העולם, גישתם המוסרית, וכדו'. האם אנשים שסוגדים לבודהה בימינו הם אליליים? ואנשים שמייצרים ומציבים דיוקנאות קדושים נוצריים? ויהודים שמציירים אריות על ארון הקודש שלהם? והאם זו הכללה לכל התרבות האנושית באותה תקופה? זו פשוט שטות לרקום תיאוריות על בסיס של אפס מידע.

הררי לא מסתפק בטיילור, יש לו מקור עדכני לכך שהלקטים ציידים היו אנימיסטים, מנין? דני נוה חקר שבט מסויים בן ימינו של לקטים ציידים בדרום הודו (עמ' 78 ואילך), וכי העובדה שהשבט הזה הוא צייד לקט קובעת איך חשבו וחיו אנשים כאלו לפני מליוני שנים? (אולי אלגוריתם שנובע מפעולת הליקוט-ציד?) מתוך הסיפור בהמשך מתברר שהם בכלל לא ציידים לקטים, יש להם חלקות וגידולים…

הסיפור עצמו בכלל לא קשור לאנימיזם: נחש הכיש גבר בעת עבודה בחלקת השדה שלו (!), התברר שלנחש היתה מאורה בתוך חלקתו, והגבר הלקט צייד הגיב "לנחש לא היתה כל אפשרות אחרת, כמונו הנחש הזה גם גר פה" (עמ' 79), זו לא דוגמה לאנימיזם, אלא להכרה בהתנהגות הטבעית של בעלי החיים, הנחש לא חיפש את מי לנשוך, אלא פשוט הופתע בביתו, זו תגובה רגילה של כל חובב טבע בזמננו, כל מי שחי בטבע רוחש כבוד להדר ולהתנהלות שלו. אחד מחובבי הצלילה שננשך על ידי כריש (רודני פוקס), הקדיש את חייו מאז לחקר הכרישים, ולא הפך ללוחם משוגע בכרישים. מן הצד השני, גם רודני פוקס אוכל לפעמים במסעדות דגים, וגם בני השבט הנ"ל צדים ואוכלים להנאתם בשר, הם לא סוברים "שלבעלי חיים יש מעמד זהה לזה של בני אדם", אלא שיש להם מקום וחיים משל עצמם, והעליונות שלנו לא צריכה לבא מיחס של ביטול ורשעות.

"הרעיון שלבעלי חיים יש מעמד זהה לזה של בני אדם נשמע לרובינו קצת מטורף, כי אפילו הסיפורים שבעינינו נתפסים כמסורות עתיקות נוצרו בעצם זמן רב אחרי שעידן הלקטים הגיע אל קצו. התנ"ך למשל נכתב באלף הראשון לפני הספירה, וסיפוריו הקדומים ביותר משקפים אולי את המציאות של האלף שלפניו" (עמ' 79). כמובן שהררי מקבל דעה מסויימת בנוגע לזמן כתיבת התנ"ך ומציג אותה כעובדה, אבל זו לא הנקודה, הרי כל התיאור של לקטים ציידים שהררי מיטיב להעלות על נס בכל הזדמנות, נמצא גם נמצא בתורה כתיאור של ראשית הימים. אדם הראשון נמצא במקום בעל אקלים טרופי המאפשר לו ליהנות מהעצים הקיימים, בשלוה יחד עם בעלי החיים, מכיון שאין סיבה לריב ולרדוף, כאשר אוכל לא חסר, רק אחרי הגירוש מגן העדן נגזר עליו 'בזיעת אפיך תאכל לחם', רק אז היה צורך לביית את החטה, ורק אז נגזרה עבודת האדמה. לפני כן האדם חי עם הנחש כחברים שוים בעלי דעה שוה. התורה היא המסמך היחידי של האנושות שמתאר את המציאות ההיסטורית כפי שהתרחשה, מתוך מסורת ולא מתוך שחזורים. הררי בעצמו שם לב לזה, אבל זה לא מפריע לו לקבוע שהתיאור בתורה "משקף רק את האלף שלפניו".[1]

2.      האם רגשות הם רק אלגוריתמים?

"על פי התיאוריות המקובלות היום במדעי החיים רגשות אינם תופעה רוחנית מסתורית שיש רק לבני אדם, אלא אלגוריתמיים ביוכימיים לעיבוד מידע שנפוצים לגמרי בעולם החי", (עמ' 84).

שוב, לקביעות המהותיות ביותר אין ההיסטוריון טורח להביא מקור, מדובר בשטות, 'מדעי החיים' ככלל לא אומרים שום דבר על רגשות, אין דרך לנתח ולהבין מה הם רגשות והיכן הם שוכנים, יש דרך לנתח את ההשלכות הפיזיות בגוף בשעה שיצור כל שהוא כועס או עצוב או משתוקק, וזה מה שעושים 'מדעי החיים' של הררי. מכאן ועד לקביעה שאין רגשות אלא רק אלגוריתם, יש מרחק עצום. הטענה שאין מעבר לפעילות ביוכימית, היא שגיאה שהררי חוזר עליה, מכיון שכל אחד מאיתנו חש את הרגש באופן סובייקטיבי, כחלק מהתודעה שלו, וברור לנו שמבחינה פיזית אין עצם פיזי יכול לדעת שהוא קיים או לרצות משהו או להרגיש משהו. ז"א התודעה והרגשות קיימים, אלא שאין להם היתכנות פיזית, ואין דרך לפיזיקה לנתח אותם. אין שום קשר ל'עיבוד מידע'. המחשב מעבד מידע מעולה, אבל אין הוא יודע על קיומו של עצמו, ובודאי לא מרגיש כלום. וגם לו יהיה משוכלל מליוני מונים לא יתרחש כאן תהליך של תודעה או של רגשות.

ההדגמה הארוכה בהמשך סובלת מאותו חוסר הבנה: "כשאשה רואה גבר וחושקת בו, או כשטווסה חושקת בטווס, הן עושות משהו די דומה למכונת המשקאות, הן כמובן לא מודעות לכך, אבל אלגוריתמים ששוכללו במליוני שנות אבולוציה נכנסו לפעולה ופלטו את התוצאה: הזכר הזה כנראה מאד בריא, פורה ובעל גנים משובחים, אם אני אזדווג איתו לגנים שלי יש סיכוי לא רע בדור הבא" (עמ' 88), שוב אותה הטעות, גם אם נניח שהתועלת שבמצב זה היא פוריות, והגורם למצב זה הוא מליוני שנות אבולוציה, אבל מה הוא המצב עצמו? האם הרגשות שאשה חשה כלפי גבר או להיפך, יכולות להיות תכונות פיזיות? האם אלגוריתם שישתכלל וישתכלל יתחיל לדעת שהוא קיים, לרצות דברים, לאהוב מישהו? מה בדיוק מרגישה הטווסה לעולם לא נוכל לדעת, אבל יתכן שהיא מרגישה משהו באמצע. כך או כך מה מרגיש האדם אנחנו כן יודעים, ואין שום קשר לאלגוריתם ולשכלול של האדם. יש כאן מימד נוסף, שהתעלמות ממנו אינה מבטלת אותו. (בכלל, הרעיון מעיקרו שגוי, שהרי אין קשר בין גבר יפה, מפתה, וכדו', לגבר פורה, ייתכן גבר יפה תואר ומרשים, אבל סריס, או עצלן שלא יפרנס את משפחתו, או אכזר שיסכן את ילדיו).

"האלגוריתמים הללו (-רגשות ותשוקות) אינם יחודיים לסאפיינסים או אפילו לקופים, הם פועלים באופן דומה אצל כל היונקים… כאשר אדם מרגיש פחד וכאשר כלב מרגיש פחד פועלים אצל שניהם אזורים דומים במערכת העצבים ובמח, לכן יש סיבה טובה לחשוב שהפחד האנושי והפחד הכלבי דומים זה לזה", (עמ' 89). מנין לו להררי כי הרגשות והתשוקות של עכבר דומים לשל אדם? מהאיזור במח שמעבד אותם, האם זו הוכחה? האיזור במח הוא ההשלכה של הרגש, כאשר אדם מפחד המח נכנס למצב עבודה של פחד (אנדרלין וכו'), אבל האם מכאן נגזר שהרגש הוא אותו רגש? ושיש דמיון למכלול הרגשות והתשוקות האנושיים אצל עכברים? הוא כותב שישנם הבדלים ושאי אפשר לדעת, אבל האנלוגיה מעיקרה שגויה וחסרת משמעות, ומסתמכת שוב על נסיון לגזור נתונים לגבי מה שלא ניתן למדידה, מתוך מה שניתן למדידה.

הפילוסוף מיכה גודמן כותב על זה: "וכאן אנו דורכים על אחד הכשלים הגדולים, המערערים על הפילוסופיה של הררי. אשמה היא רגש אנושי ולא יונקי".

הדבר המדהים הוא, שהררי באמת עושה את עצמו, הוא לא מאמין בכל מה שהוא כותב, מי שהחזיק מעמד עד ל'תודות' שבסוף הספר, ובכלל זה עד סוף ה'תודות',[2] ימצא בשורות האחרונות כך:

"אני מסביר באריכות את הרעיון ש"אורגניזמים הם אלגוריתמים" לא מפני שאני אישית מאמין שזה נכון, אלא מפני שזוהי היום הדוגמה השלטת במדעי החיים… גם אם הרעיון הזה שגוי זה לא בהכרח ימנע ממנו להשתלט על העולם", (עמ' 432 ואחרון). לא יאומן כי יסופר! כל התסריט העתידי בנוי על הרעיון שאלגוריתם יחליף את האדם, משום שגם האדם רק אלגוריתם, מה המשמעות של דוגמה שלטת (נניח) או בלתי שלטת, לגבי התחזית עצמה??? (אם לאדם יש יתרון על אלגוריתם, האלגוריתם לא באמת יחליף אותו), האם כל הספר הוא רק נסיון לנגן על מה שנחשב סקסי באוניב' ת"א? (סמולנות אתאיזם ואובמה).

3.      אבולוציה ואלגוריתמים

כפי שראינו בסעיף ‎8, הררי משתמש באבולוציה כהסבר קסם, ובכך הוא לא היחיד, אבל בלקיחת ההסבר הזה לאבסורדים, תוך גילוי בורות של ממש במה שמכונה בימינו אבולוציה, הוא אלוף דגול.

"האבולוציה פועלת בצורה סטטיסטית אשר מנפה בכל יום ובכל דקה את בעלי החיים השונים, ולדור הבא עוברים הגנים של בעלי החיים שהחישובים שלהם שיקללו את הנתונים בצורה האופטימלית" (עמ' 87), המדובר בטעות פאטלית וחוסר הבנה של האבולוציה. האבולוציה אינה יכולה לנפות כל יום וכל דקה, שכן שום מוטציה משובחת לא תעבור הלאה, אם לא שיד הגורל תגרום לכך שה'תועלת' שלה תביא להיכחדות כל שאר בני המין באותו מקום וזמן (ראה הערה 4), זה משהו שיכול לקרות פעם באלפי שנים, וכל שאר המוטציות ה'טובות' בינתיים לא יביאו שום תועלת לאבולוציה.

לשיא חוסר ההבנה הוא מגיע בדוגמא שהוא מוצא לאבולוציה בימינו: "פרות בנות ימינו איבדו את פחדן מאנשים" (עמ' 83). כל מלה נוספת מיותרת.

ופנינה נוספת: הסיבה שילדים קטנים מפתחים קשר רגשי עם בובות שמיכות וסמרטוטים ולא עם קוביות עץ אבנים ומזלגות, תלויה במליוני שנות אבולוציה, בהם התברר שיש סיכוי יותר טוב ליצור קשר עם דברים רכים ופרוותיים למגע, (עמ' 91). שוב הסבר טפלון חסר משמעות. מדוע מליוני שנות אבולוציה לא הטמיעו שהקשר צריך להיווצר עם דבר שגדול מהיונק הקטן, עם דבר בעל פטמות, וכו', דוקא הפרוה, שמזכירה לנו את הקוף חשובה כ"כ? והרי לרוב היונקים אין פרוה. מה הבעיה בהסבר הפשוט שהילד נהנה מדברים נעימים למגע, ולא ממזלג?

ניתן לסכם, כי תקיעת האבולוציה כפסבדו מודל בכל מקום אפשרי מסרסת את הריתמוס של ההסברה.

4.      האם לדתות התיאיסטיות היה חלק בעליונות האדם על החי?

"הלקטים ציידים שחיו לפני המהפכה החקלאית לא ראו את עצמם כיצורים עליונים, כיון שהם לא היו מודעים להשפעה שלהם על המערכת האקולוגית", (עמ' 97). כמה אנכרוניסטי! וכי חמורבי היה מודע להשפעה שלו על המערכת האקולוגית? אין לנו שום דרך לדעת איך ראו את עצמם הלקטים ציידים, אבל השיקול האקולוגי לא רלבנטי בכלל. האדם היה יצור עליון בטבעו, וברור שרק הוא דיבר, שר, צייר, ויצר תרבות. אין צורך להיסחף לפילוסופיה כדי להגדיר את עצמו, עליונותו היתה עובדה הנגזרת מעצם קיומו. רק מי ששטף את מוחו במיתוס ההסתכלות האטומיסטית-מולקולרית-בינארית, יכול לראות משהו אחר בעולם.

"החקלאים… ידעו כיצד הם מנצלים את בעלי החיים המבוייתים ומכפיפים אותם לרצונותיו ולגחמותיו של האדם, את ההצדקה לכך נתנו דתות שונות", (עמ' 92).

זו שטות מוחלטת, האדם ביית את בעלי החיים והשתמש בהם בלי שום קשר לדתות ואלפי שנים לפני הדתות התיאיסטיות, מעולם לא הוזכרה דילמה כזו, והאדם באשר הוא השתמש בבעלי חיים, בדיוק כמו שהצייד לקט הקדמון אכל בעלי חיים כשרצה, בלי שום קשר לאנימיזם שהיה או לא היה. ההקשר ההיסטורי עוד יותר בעייתי: "הדתות התיאיסטיות… הופיעו והתפשטו בעקבות המהפכה החקלאית" (שם), מדובר בשגיאה היסטורית גסה, לפי כל כרונולוגיה, החל מהמקראית, וכלה במודרנית, אלפי שנים הפרידו בין המהפכה החקלאית ובין הדת התיאיסטית הראשונה.

יש משהו יחודי בדתות התיאיסטיות בנושא, אבל ממש לא מה שהוא מתאר, השימוש של האדם בחי לאכילה ולכל דבר אחר היה מובן מאליו, מכיון שהיסוד המוסרי לא היה קיים, החוקים האנושיים כולם עסקו בסדר חברתי. הדתות שהביאו לעולם את הרעיון המוסרי הנאצל באשר הוא, את צער בעלי חיים, את לא תחסום שור בדישו, וכל אלו, צריכות היו להסביר מפני מה בכל אופן מותר הדבר להשתמש בבעלי החיים ולרדות בהם, אף שאסור להתעלל בהם.

בכדי להצדיק את הקישור בין עליונות האדם על החי ובין הדת, הררי קובע קביעה תיאולוגית: "משפחה ישראלית חילונית שמנצלת את חג שבועות כדי לעשות מנגל משמרת את המנהגים היהודיים המקוריים בנאמנות רבה יותר מאשר משפחה דתית אדוקה שמבלה את החג בלימוד תורה בבית הכנסת" (עמ' 93), זאת בהסתמך על המתואר לעיל, את בית המקדש, כיצד "זמירות הלויים אך בקושי התגברו על הפעיות הגעיות והצווחות של השיים התמימים והגדיים הקטנים, כהנים בבגדים מוכתמים אספו את הדם… ריחות הקטורת התערבבו בריח בשר חמוץ… ענני זבובים שחורים זמזמו בכל מקום (ראו למשל במדבר כז, דברים יב, שמואל א ב)". אך שוב הוא מסתכל על המכניקה ולא על התוכן, המכנה המשותף של בשר צלוי אכן קיים, אבל האם כל צליות הבשר בעולם דומות זו לזו, והחלק התרבותי והאנושי לא קיים?

נדמיין לעצמנו אב מבוגר שהזמין את ילדיו לחגוג עמו יום הולדת 70 במסעדה סינית, שניים מהילדים שלא הגיעו שלחו מכתבים, הראשון כותב כך: "שלום אבא יקר, כפי שאתה יודע, לא יכלתי להגיע לחגיגות יום ההולדת, אך ישבתי בבית עם הילדים וסיפרתי להם על כל מה שהענקת לנו במשך השנים, תיארתי להם את חגיגות יום ההולדת שהיינו חוגגים פעם במסעדה האהובה עליך, את הדברים שלימדת אותנו, ואת דברי השבח שאמרנו עליך בחגיגות בשנים קודמות, שלך באהבה ישראל". השני כותב: "שלום אבא, אני מקוה שאתה בחיים, אם כי אין לי הוכחות לכך, לא הגעתי לחגיגה, אבל אני עובד כאן אצלינו במעבדה על זיקוק צבע מאכל מכנפי עטלפים, כך שבכל אופן אני במדה מסויימת מבשל בשר של יונקים על האש, ובכך זה דומה למה שעושים במסעדה הסינית, ואפילו אין כאן את הזבובים שבמסעדה ואת המלצרים המוכתמים, ביי, יובל נח".

הבילוי בחג הוא נחמד, ואף נחשב כמצוה, מותר לבשל בחג בשר ולאכול, ואפילו לעשות על האש, אך לפי ההלכה יש לחלק את החג בין אכילה ובין עבודת ה'. במקדש לא רק פעו וגעו, אלא גם התפללו לה', התוודו על החטאים, בקשו ממנו וכו', היה לכל זה מימד רוחני (כמובן שהתיאור שלו מסולף מחוסר היכרות, זמירות הלויים לוו בכלי נגינה, ובודאי היו יותר חזקות מגעיות של גדיים, על פי ההלכה אסור לכהן לעבוד בבגד מוכתם, בשר חמוץ לא היה כי יש לאכלו באופן מיידי ולכל קרבן יש 'תאריך תפוגה' שלאחריו הוא מוגדר כ'נותר' ומושמד. זבובים בכלל לא היו שם, אחת הסיבות לכך היתה הקטורת שמלבד ריחה היחודי, סילקה גם את המזיקים כמו כל עשן, בנוסף לעשן המזבח, ומערכת שטיפה יחודית, כמו גם הוראות טיפול מיוחדות שלא השאירו שום שארית מהבשר. במראי המקומות שציין אין זכר לכל התיאור הבלתי מלבב שבדה מלבו. דברים יב ושמואל א ב, הם אזכורים אקראיים של המזבח וההקרבה, ובמדבר כז עוסק בבנות צלפחד. סתם טעות של חובבן.

בהמשך לחוסר ההבנה של האידיאלים הבסיסיים של הדת, הוא כותב כאילו בתמימות: "למחברי התנ"ך נראה מובן מאליו שאלהים ימחה את כל הבהמה הרמש והעוף כעונש על פשעי האדם כאילו בריאתם של הקרנפים החסידות וחיפושיות הזבל איבדה את כל תכליתה אם הומו סאפיינס אינו מתנהג כשורה" (עמ' 95), אין לו את היכולת להבין את הרעיון שהאדם הוא נזר הבריאה, זה לא מובן מאליו, זה מה שבא התנ"ך ללמד, שהעולם נברא בשביל היצור שיודע לחיות במוסריות ובקדושה, ולא בשביל הלטאות הגדולות או הקטנות.

ופנינה נוספת: סיפור העקדה הוא סיפור מכונן של המיתולוגיה החקלאית, העיסקה נחתמת על חשבונו של האיל (עמ' 95). סיפור מכונן? זו פשוט שטות, אפילו לא 'קריאה מחדש'. האיל לא היה מבויית אלא פראי, אברהם היה צריך לצוד אותו, ולנוחותו האיל נאחז בסבך, אין כאן שום רמז לחקלאות. אברהם היה נודד בעוד הכנענים היו חקלאים וגרו בערים.

5.      האידיאות בעת החדשה ויחוד האדם

"הרעיון הבסיסי של דתות הומניסטיות כגון הליברליזם הקומוניזם והנאציזם הוא שלהומו סאפיינס יש איזשהו טבע יחודי נשגב ומקודש שונה מטבעם של כל יתר בעלי החיים ויתר התופעות בעולם, הטבע היחודי של הומו סאפיינס הוא הדבר הכי חשוב בעולם הוא מה שנותן משמעות לעולם", (עמ' 100). דברים בדויים, הקומוניזם לא עוסק בחשיבות יחודיות וקדושה של גזע האדם, אלא בהסדר הראוי בין בני האדם, הקומוניזם היה אתאיסטי והתנגד לכל דת ואמונה, הנאציזם בכלל הסתמך על תורות גזע אבולוציוניות, הוא הציג את הגזע הארי כגזע נבחר מעל שאר הגזעים, אבל לא מתוך אמונה שהאדם הוא נשגב ומקודש, אלא להיפך, האדם הוא כרגע חזק והחזק מנצח, הגזע הארי הוא המוצלח ביותר וצריך להיות החזק המנצח.

ומחוסר ידע בסיסי במדעי החברה, עובר ההיסטוריון לפרשנות פסיכולוגית בגרוש:

"בשנים האחרונות… מתעורר ענין חסר תקדים במצבן של חיות המשק וחיות הבר… יתכן שאנו חשים כי בקרוב נאבד את מעמדנו כצורת החיים העליונה של העולם, לטובתם של סופרמנים מהונדסים גנטית… אי לכך אנו מגלים לפתע ענין חסר תקדים בגורלן של צורות חיים נחותות, שהרי אנו עצמנו עשויים להיות בקרוב צורת חיים כזו" (עמ' 101), הזוי, אין מלים.

6.      מה יתרון האדם?

הררי עושה את עצמו כאילו אינו מצליח להבין את הטיעונים בדבר יתרון האדם, ומתנהג כאילו הוא מחפש טיעונים מן הגורן ומן היקב:

"בפרט אנו רוצים לדעת אם מעצם העובדה שלמישהו יש יותר אינטלגנציה ועוצמה נובע שיש לו גם ערך מוסרי עליון, האם ברגע שתכנות מחשב ייהנו מאינטלגנציה על אנושית ומעצמה חסרת תקדים יהיה עלינו לייחס להן ערך רב יותר מאשר לבני אדם" (עמ' 101), האם יש מישהו בעולם שחושב שמהירות מעבד מעניקה ערך? או שעצמה מעניקה ערך מוסרי עליון, ולכן לשופל מסוג D9 יש ערך מוסרי? כל יחודיותו של האדם היא בתודעה שלו, משהו שלא יהיה למחשב, וביכולת המוסרית שלו.

"האם יש להומו סאפיינס איזה ניצוץ קסום כל שהוא שמבדיל אותו מהשימפנזים מהפילים מהתוכים ומהתמנונים? אם כן מאין הגיע הניצוץ הזה? והאם יש לו סיכוי לשרוד גם את התהפוכות של המאה ה21"? (101), נעים להכיר, אכן אין הסבר פיזי מאין הגיע הניצוץ הזה, אבל כן, יש לאדם משהו שאין לשימפנזים ולפילים (ששימפנז ידבר איתנו על התיאוריות של 'ההיסטוריה של המחר' – אולי נשנה את דעתנו, בינתיים נראה שהררי חי בסרט של וולט דיסני), ואין שום סיבה שהמשהו הזה לא ימשיך לשרוד כפי ששרד אלפי שנים.

"האם העובדה שהמין האנושי חזק בהרבה מהמין הבבוני הבכרח הופכת את חיי האדם לבעלי ערך רב מחיי הבבון?" (102), החזרה האינסופית על המסר הזה היא ממש בגדר הטפה, מי דיבר על חזק? ושוב בתחילת פרק 3: "מה הוא אותו X  שיש לנו ואין לאחרים?", ובכן: אפשרות מסורתית אומרת שזו הנשמה, "מפתיע להיווכח עד כמה ההסבר הזה עומד בסתירה לתובנות המקובלות היום במדעי החיים… המחקרים במעבדות מערערים את הטיעון… שלבני אדם יש נשמה. עשרות אלפי ניסויים שונים ומשונים שמנערכו על סאפיינסטים לא חשפו עד כה שום ניצוץ אלהי נצחי השוכן אי שם במעמקי המח והלב", (עמ' 104), ובכן, טיעון מחץ, שנראה לקוח מסיפור הילדים על המורה הקומוניסטי, לא ראינו את הנשמה במעבדה, סימן שהיא לא קיימת. האם זה "עומד בסתירה"? אם מעיקרא הטענה היתה שהנשמה אינה ישות פיזית, איך אישוש הטענה שאין ישות פיזית כזו סותרת את הטענה?

את הסיבה להתנגדות לאבולוציה, הוא מתאר: "מי שמבין לעומק את תורת האבולוציה מבין שאין נשמה" (עמ' 105), מבלי להבין שזו בדיוק הנקודה, האבולוציה לא מסבירה את הדבר העיקרי שאנו יודעים על האדם, היותו יודע ומרגיש את עצמו, והיותו בעל שאיפה לרוחניות, ולכן אי אפשר לקבלה כהסבר למציאות.

"מדעי החיים מספרים לנו שקופים וחולדות מקבלים החלטות ע"י תהליך אלגוריתמי… המערכת המשפטית והפוליטית המודרנית רוצה להאמין שאצל בני אדם זה אחרת… שלאדם ישנה איזו מהות חופשית לגמרי החורגת מכל חוקי הטבע הידועים לנו ושהמהות הזו מתרבת ברגע המכריע בתהליכי קבלת ההחלטות שלנו… הפתרון למיטב הבנתם של אנשי מדעי החיים הוא להודות שאין דבר כזה נשמה. אין לנו שום ראיה לכך שאיפשהו בתהליך האבולוציה צוידו בעלי חיים במהות לא גשמית" (עמ' 109), כך הפכה האבולוציה מנסיון הסבר של המציאות, לקובעת שמה שלא ניתן להסביר לא קיים, – נסיון לחבל במציאות. המחשבים אולי יקנו את זה, לך ספר את זה לבני האדם!

"סיפור חשוב נוסף שבני אדם ספרו ועדיין מספרים לעצמם כדי להסביר את מעמדם היחודי, הוא שרק להומו סאפינס יש תודעה" (עמ' 109), הטיעון הוא לא שרק לבני אדם, אלא שלבני אדם יש, וזה לא טיעון אלא עובדה, התודעה היא לא זרם חויות כפי שמגדיר הררי, אלא עצם העובדה שהאדם יודע ומרגיש את קיומו שלו עצמו. הסחת הדעת העוסקת באריכות בשאלה אם יש לבע"ח תודעה, לא תורמת מאום לדיון, אין לנו יכולת לנתח מה קורה אצל בע"ח, ואולי יש להם תודעה חלקית, אבל לאדם בודאי יש תודעה, וזו לא מוסברת ע"י האבולוציה, ומכאן שהאבולוציה בטלה.

וכך בעמ' 111 נכתב במפורש, מה שכולם יודעים, שכרגע אין לנו הסבר מה היא התודעה ואיך היא נוצרת, ולא זו בלבד שלא יודעים, לא ברור גם מה התועלת האבולוציונית בזה, (מוזר, מה הבעיה להמציא תועלת בגרוש, כפי שהוא עושה בכל מקום?). זה בעיני הררי לא מספיק להפריך, להיפך הוא שוב ושוב מספר על מה ש'מדעי החיים' האנונימיים מלמדים אותנו, בעוד המציאות להיפך, מדעי החיים עדיין לא מצאו הסבר חילופי, וזה לא מדע.

"אם אי אפשר להסביר את התודעה, ואם מנגד גם לא ברור איזו תועלת יש בה אולי אפשר פשוט לוותר עליה?" (116), קיימת בעיה פעוטה אחת, שאנו יודעים שהיא קיימת….

גם על הבחירה הוא אומר בפירוש: "האם יש איזשהו שלב בדרך המפותלת הזו שבו בין פעולתו של נוירון אחד לתגובתו של נוירון אחר מתערבת התודעה ומחליטה אם נוירון יירה או ינצור את נשקו? … אין לנו מושג" (עמ' 115). אכן אין מושג, השאלה היא פילוסופית, מכיון שברור שהבחירה אינה מתרחשת במישור הפיזי, ואין להכריע את השאלה הזו ע"י עיון פיזיולוגי. לכן אי אפשר לחזור שוב על המנטרה ש'מדעי החיים מלמדים אותנו שההחלטות הן אלגוריתם', ממש לא, מדעי החיים אינם יודעים, והדטרמיניזם אינו בשום אופן 'הדעה המקובלת', אלא רק אחת הדעות.

אנלוגיה לויתור על התודעה הוא לוקח מקיום האל: "במאות השנים האחרונות לא התגלו שום עדויות אמפיריות לקיומו של אלוהים, ובמקביל מדענים מצאו הסברים יותר מפורטים לברק לגשם ולהופעת החיים", (עמ' 117), שוב הוא חוזר על השגיאה הלוגית, של חיפוש עדות אמפירית פיזית לקיום של יש לא פיזי, העולם כולו הוא עדות אמפירית לקיומו של אלהים, כל עוד הוא לא מוסבר, והוא לא, לא בריאתו יש מאין, ולא חוקי הטבע, ואפילו לא הופעת החיים, איזה הסברים מפורטים להופעת החיים מכיר הררי שתורת האביוגנזה עדיין לא יודעת? מומלץ להיסטוריון לקחת קורס או שניים בביולוגיה,[3] במקום לקרוא לכל ענפי המדע גם יחד 'מדעי החיים' ולהמציא דברים בשמם.

בכלל מוקדם  להספיד את אלהים רוב מוחלט של האנושות עדיין מאמינה בו ולא נראה שזה הולך להשתנות, הוא עדיין לא 'ירד מהבמה', כפי שחשבו אולי במאה ה19 שיקרה, ולא הגיע הזמן לתכנן את השלב הבא.[4]

7.      מותר האדם – שיתוף פעולה?

חוסר ידע מדהים במדעי הטבע הוא מגלה בעמ' 131: "הומו סאפיינס שולט בעולם לא מכיון שהסאפיינס הבודד חכם ומיומן הרבה יותר מהשימפנזה הבודד, אלא מכיון שסאפיינסים הם בעלי החיים היחידים על כדור הארץ שמסוגלים לשתף פעולה במספרים גדולים ובצורה גמישה". זו שטות, הדבורים, הנמלים, ועוד בעלי חיים משתפים פעולה בצורה מופתית ובמספרים עצומים, הנמלים והדבורים מעבירות מידע ברשתות קשר מתוחכמות, ופועלות בתיאום מלא (דוגמא קטנה, השמדת פולש לקן דבורים יכולה להיעשות ע"י פעילות יתר של עשרות אלפי דבורים מה שמעלה את החום בכוורת, ופוגם בצרעות למשל שאינן עמידות לחום כזה. הנמלים מעבירות מידע מדוייק ע"י פרומונים, ובכלל מפעילות צבא מיומן וממושמע של מאות אלפי פרטים ויותר).

נכון שהמהפכה הטכנולוגית ומהפכת המידע קשורים ביכולת האנושית לשת"פ, אבל כבר לפני אלפי שנים, כשלא היתה שום טכנולוגיה, האדם היה נזר הבריאה ותפארתה, מחמת היכולות המנטליות שלו, ולא בהכרח בגלל שיתוף פעולה, פרק תהלים אחד של הרועה דוד יספר לנו זאת (הוא גם ניצח את הארי ואת הדוב, בלי שום שת"פ בעזרת עוז רוחו וחכמתו). נכון שאריה אחד חזק יותר מאדם אחד, אבל אדם אחד חכם יותר מאריה אחד. מספיק שהוא יודע להשחיז אבן, ולזנק על האריה מלמעלה כשהאבן ננעצת במפרקתו של האריה, והוא מנצח. תשאלו את רובינזון קרוזו.[5]

הררי מערבב בין הקידמה והמודרניזציה, שתלויות בשיתוף פעולה, ובין היתרון הטבעי המנטלי והאינטלקטואלי של האדם על החי, אותו הררי כלל לא רואה. הסיום הפאתטי: "זהו אם כן מותר האדם מהבהמה, לא נשמה לא תודעה, לא רגשות, אלא היכולת לשיתוף פעולה במספרים גבוהים" (132), הוא עלבון לאינטלגנציה, "לא תודעה" האמנם? האריכות אין קץ שבאה בהמשך ששיתוף פעולה מביא לנצחון בין בני האדם, יכולה להיות נכונה, אבל לא קשורה לנושא. ואחרי ששכחנו כבר איך הגענו למסקנות העלובות הללו, מגיע הסיכום בפאתוס: "אם סוד ההצלחה הסאפיינסי הוא היכולת לשתף פעולה במספרים גדולים יש לכך השלכות מוסריות מרחיקות לכת, בראש ובראשונה זה מעמיד בסימן שאלה את קדושתו של האדם" (138), דרוש על המערכה, הקורא אולי לא שם לב מרוב התיבול במעשיות היסטוריות פיקנטיות, על הקפיצות הלוגיות והשגיאות המרובות במבנה הפרק.

8.      מציאות דמיונית

היכולת לשת"פ תלויה לפי הררי במציאות הבין סובייקטיבית, ענין שהררי עושה ממנו עסק כבר בספר הראשון, אין ספק שהרעיונות והאידיאלים הם מרכיב חשוב במנטליות ובכח הרצון של האדם, אבל אין זה קשור למציאות דמיונית או לא דמיונית. הרעיון היפני להילחם ואף למות "בשביל הקיסר" היה למען אדם מסויים, שהפך אצלם לאידיאל, אנשים נלחמים גם בשביל רעיונות, שהם בפשטות ענין משותף של כולם, בלי קשר להגדרה המתמיהה של מציאות דמיונית או מציאות בין-סובייקטיבית.

תוך התעקשות להפוך כל דבר למציאות דמיונית הוא כותב: "ברית המועצות יכלה פעם להשמיד את האנושות כולה, אך ב26 לדצמבר 1991 היא חדלה מלהתקיים, כאשר הסובייקט העליון הודיע על פירוקה" (עמ' 147), אבל לא היה כאן שום דמיון, הקומוניזם היה מטרה של מליונים, חלק מרצון חלק מכפיה, השיטה הקומוניסטית נכשלה, והסובייט העליון הודיע על כך, אבל קבוצת האנשים שבחרו במדה מסויימת בקומוניזם נשארה, והרצונות שלהם תועלו שוב להמלכת פוטין לשליט כמעט בלתי מעורער, וזה בשליחותם מנסה לשוב ולהשתלט על משאבים ועל חלקים בעולם, כך ששוב הוא יכול לגרום נזק גדול לאנושות כולה. ה'מציאות המדומיינת' לא תורמת שום דבר למהלך ההיסטורי כאן. היא כמו דרקון שקוף.

לפי הררי, האיחוד האירופי למשל, הוא "מציאות מדומיינת", אך זו הגדרה פגומה, האיחוד האירופי היא קבוצת אנשים שנשלחה ומונתה ע"י מדינות אירופה לטפל בעניניהן, שום דבר כאן לא דמיוני. הקיבוץ אינו מציאות דמיונית, הוא מקום בו גרים קבוצת אנשים, המסמיכים פרטים מתוכם לנהל בשם כולם קניות, רכישות, והחלטות אחרות לגבי צורת החיים. כשיש ויכוח מתנהלת הצבעה בין חברי הקיבוץ, איזה חלק כאן הוא דמיוני? גם מלחמה למען המדינה נחשבת בעיני הררי ל'מלחמה בעד מציאות מדומיינת', ושכח שאפילו בעלי חיים נלחמים על טריטוריה שמסומנת ע"י שתן וכיו"ב, אין כאן שום מרכיב דמיוני. קבוצת אנשים נלחמת על הטריטוריה שלהם ועל הדרך בה הם רוצים לחיות.

9.      המחשב החכם והחזק

כפי שראינו כבר בסעיף ‎7, אין באמת בסיס רציני לרעיון של המחשב החכם והחזק, ועוד נגיע לכך בפרקים הבאים. בפרק הזה ברור שכל הרעיון של עליונות המחשב כביכול, מסתמך על המבנה הלוגי הרעוע והעמדת הפנים כאילו איננו מבינים את יחודיות האדם, עד כדי כך שהררי מתחבט בשאלה הפורימית משהו אם למחשב תהיה תודעה במשך הזמן: איך נדע שלמחשב אין תודעה? "לשאלה הזו אין כרגע תשובה" (עמ' 120).

הצגה של ההיסטוריה מנקודת מבט מולקולארית, משמעותם של השינויים עבור החי והצומח או עבור האטומים, יותר מאשר עבור בני האדם. זה בהחלט מעניין, אבל לא מחליף את ההיסטוריה האמיתית.

ולסיום שגיאה בסיסית בחומר לימודים של תיכון: "מבחן טיורינג אומר שכדי לדעת אם למחשב יש תודעה אנו צריכים לתקשר עם אותו מחשב ובמקביל לתקשר עם אדם…." (עמ' 121), חוסר ידע, זה לא מבחן טיורינג, ומבחן טיורינג לא עוסק כלל בתודעה אלא באינטלגנציה מקבילה לאינטלגנציה אנושית. טיורינג לא העלה על דעתו את הרעיון המטופש שלמחשב יש או תהיה תודעה.

בכלל מומלץ להררי להתעדכן בתחום זה, כבר ג'ון סרל העביר ביקורת על המודל של טיורינג, שאינו מבדיל בין הצלחה באתגר להיראות כאילו הוא בעל בינה, לבין הבינה המלאכותית עצמה. תודעה – לא עלתה על הדעת.

לסיכום, נציג את המודל המעודכן:

לחלק הבא

הערות:

[1] הררי אמנם מעיר ש"חוץ מסיפור אחד" של הנחש בגן עדן אין בתורה אנימיזם, והלא זו בדיוק הנקודה, האנימיזם משקף את מצבם של הלקטים ציידים לפני המהפכה החקלאית, ורק הסיפור הראשון בתורה עוסק בזה. כמובן שגם בתורה אין הכוונה לשויון זכויות של הנחש, אלא לקיום בעל מקום הרבה יותר מאשר לאחר הקללה והמלחמה הנצחית בין המינים.

[2] מיכה אנקורי, לא החזיק מעמד כנראה, ולכן הוא כותב: "אמנם הררי בדרך כלל לא נוקט עמדה מוצהרת נגד התפישה הדואליסטית המכירה בנפש וברוח, אך בצטטו את "מדעי החיים" ומדעים אחרים ניכר שהוא מזדהה עם העמדה המטריאליסטית שעליה מבוססות כל תחזיותיו האימתניות… תרומתה של האבולוציה לסוציולוגיה ולפסיכולוגיה היא אפסית. היות בעל חיים פירושו לחיות ולפעול על פי הטבע. היות אדם, לעומת זאת, פירושו להתייצב מול טבענו.".

[3] מה שימנע גם טעויות פשוטות, כדוגמת התיאור הארוך בעמ' 162 ואילך, כיצד שימפנזים פולים קוצים מפרוות חבריהם!!!  (הם פולים כינים ולא קוצים).

[4] הררי כותב: "כאשר הכריז פרידריך ניטשה בשלהי המאה ה19 שאלהים מת, לכך הוא התכוין… מרבית האנשים בעולם המערבי הם אתאיסטים, רובם אתאיסטים שמאמינים באלהים… גם אם הם בוחרים להאמין באלהים הרי זו רק בחירה שלהם", (עמ' 270), ההגדרה נכונה, אבל נייטשה כלל הנראה לא לכך התכוין, הוא חשב בהתאם לתקופתו, בה נראה היה שישנו תהליך חד כיווני לטובת מטריאליזם ואתאיזם. בעוד האנושות לא קיבלה את האבחנה.

[5] תומר פרסיקו כותב על הקטע הזה: "אשכרה? לא בטוח? יכול באמת להיות שהחולדה או השימפנזה היתה מתגלה כחכמה יותר? אולי אפשר לפחות להסכים לכך שאם יש סיכוי כלשהו שהאדם, השימפנזה, הסוס, הכלב והחולדה אי פעם יעזבו את האי זה לא מפני שהסוס בנה רפסודה? או מפני שהכלב הצליח לאותת לקבוצת כלבים שהפליגו בכיף שלהם על יאכטה בקרבת האי?".

19.נספח: בני אדם כאלגוריתמים?

מכיון שהררי משתמש בנתונים מענף הנוירולוגיה בצורה שגויה, גם בהמשך הספר, אני מעתיק קטע מדבריה של סאלי סאטל, מחברת הספר:  "Brainwashed: The Seductive Appeal of Mindless Neuroscience", בו מתוארת השטחיות שבה לוקים התיאורים על מחקרי המח החדשים, מבלי להבין באמת מה הם אומרים ומה הם לא אומרים:

"בשנים האחרונות קשה להתעלם מהתופעה: כמעט מדי שבוע אנחנו נחשפים למחקרי מוח מרשימים ביותר, החושפים את מנגנוני הנפש האנושית. האינסטינקט האימהי, עצלות וחריצות, אפקט האימה בסרטים, אהבה נכזבת… נדמה כאילו כל אלה ועוד הם תעלומות שמדעני מוח סימנו עליהן וי והשלב הבא הוא לפענח מה באמת "כלבים חושבים על בני אדם".

השכנוע מתבצע בדרך כלל באמצעות מונח המהלך עלינו קסמים: fMRI. נזירים השקועים במדיטציה, מכורים לקוקאין, צרכנים המתלבטים בין קולה לפפסי: כולם מוזמנים להיכנס ל"מכונת הפלאים" הזו, כדי שמדענים יוכלו להציץ מה קורה במוחם ולהפיק תמונות צבעוניות ומפורטות של אזוריו השונים. בשנים האחרונות, הטרנד התחזק כל כך, עד שנולדו להם תחומים חדשים המצליבים את מדעי המוח עם כלכלה (neuroeconomics), משפטים (neurolaw), פילוסופיה (neurophilosophy) ואפילו היסטוריה וספרות. זוהי רשימה חלקית בלבד וכל אחד מהתחומים החדשים הללו זוכה להתייחסות במדיה, לסוללה של מומחים ולערך בוויקיפדיה.

אך לצד הפריחה האדירה של חקר המוח ושלוחותיו הרבות, ישנם חוקרים המביעים אי-נוחות עד ביקורת נוקבת לגבי האופן בו עסקנים, שרלטנים או סתם עורכי עיתונים, מעוותים את התמונה שהתחום הרציני של נוירולוגיה שואף ליצור. ספר חדש שראה אור שבוע שעבר, הנקרא "Brainwashed: The Seductive Appeal of Mindless Neuroscience", מרכז את רוב הביקורת הזו.

בעיה מרכזית ברוב הפרסומים במדיה הפופולארית, היא הקלות בה מתבצעת הקפיצה הלוגית בין פעילות מוחית קונקרטית, לבין מושגים כמו תודעה, רגש ואפילו נפש. אפשר, כמובן, לזהות פעילות דומיננטית במוח ולהצליבה עם משתנים אחרים, אבל מכאן ועד היכולת לבודד תהליכים ולתרגמם לפונקציות מנטאליות מוכרות, הדרך עוד ארוכה.

מחברי הספר אינם מטילים דופי בטכנולוגיות סריקות המוח המסייעות, למשל, לכירורגים לקבל תמונת מצב על החולה לפני ניתוח מוח. חוקרים מסוגלים באמצעותן למפות אזורי שפה ושליטה מוטורית או לזהות אזורים בעייתיים אצל חולים עם דיכאון כרוני ומחלות אחרות. אך לצד כל אלה, פוטנציאל ההטעיה במחקרים רבים הוא עצום ומתברר כי זו לא רק אשמת אמצעי המדיה הפופולאריים. מחקר שפורסם ב- 2008 תחת הכותרת "המתאם שבין תאי-העצב לבין שנאה", למשל, הוא מקור חסר אחריות לדיסאינפורמציה. העובדה שהחוקרים ביקשו מהנבדקים להתבונן בתמונה של אדם שהם שונאים, לא אומרת בהכרח שהפעילות המוחית שהם תיעדו היתה "שנאה". ואולם, זה לא מנע מהעיתונים לצהול עם כותרות בסגנון "מנגנון השנאה התגלה במוח". אחד החוקרים אף צוטט כי בעתיד, יהיה ניתן להעריך את רמת שנאתו של נאשם ברצח כלפי הקורבן, כדי להעריך את חפותו. קל להבין, אם כן, מדוע ישנם חוקרים המכנים את הטרנד "נוירו-מאניה".

בעייתיות נוספת מתגלה בעיבוד הסטטיסטי הנדרש, שמצד אחד עלול להעלים חלק מהתוצאות, אך מצד שני, בלעדיו, צצות תוצאות חיוביות שקריות. מחקר המדגים בעייתיות זו זכה שנה שעברה בפרס האיגנובל. החוקרים מדדו את פעילות מוחו של סלמון מת, שנדרש היה להעריך סיטואציות חברתיות אנושיות. הסלמון כמובן שתק כמו ששותקים דגים בדרך כלל, במיוחד אם הם מתים, אבל החוקרים הראו כי ללא העיבוד הסטטיסטי הנדרש, סריקות fMRI כן הראו הבדלים בתגובות מוח הסלמון. בבדיקה מאוחרת יותר, גילו החוקרים כי עד פרסום מחקרם, 40% ממחקרי ה- fMRI לא ביצעו את העיבוד הסטטיסטי. עד הזכיה באיגנובל שיעור זה כבר צנח ל- 10%.

מהם הגורמים ל"נוירו-מאניה"? מחקר המוח מצית את הדמיון בשל הפוטנציאל הטמון בו לפענח את אחת התעלומות הגדולות של המדע והפילוסופיה. קל להבין, אם כן, את הטרנד העצום שנוצר סביב חקר המוח בשנים האחרונות: סין ארה"ב ואירופה משקיעות מיליארדי דולרים בפרויקט שהפך להיות ה"מרוץ לחלל" העכשווי. אך לצד הטרנד אפשר להצביע גם על החולשה הפסיכולוגית של בני אדם להזדרז להסיק מסקנות ממידע שמתקבל בחוש הראיה. למי שאינו מומחה אין סיכוי לפענח סריקת fMRI אך כולם רואים תצוגה מרהיבה, מורכבת למדי. מורכבות זו נוטעת בנו את הרושם כי מאחוריה מסתתר סיפור. במילים אחרות, גם תמונת הfMRI "שווה אלף מילים", אך השאלה היא מהו הסיפור שאותן אלף מילים יחברו.

לעיתים הסיפור משעשע אך בלתי מזיק, כמו טרנד הנוירו-ניהול הכולל ספרים כמו "המוח שלך ועסקים", אשר עוטפים עצות פופולאריות בארשת מחקרית רצינית. לעיתים זה פחות משעשע כשעסקנים מתחומים שונים (פוליטיקה, צרכנות) עושים מניפולציות פופוליסטיות ומנופפים בתוצאות מחקריות. אך סכנה מוחשית יותר, עליה מצביעים החוקרים, טמונה בהפיכת סריקות fMRI לעדויות משפטיות ואין זה מפתיע שעורכי דין בתחום הפלילים כבר עושים בהן שימוש. "ייתכנו אינספור סיבות לביצוע עבירה", מסבירה סאלי סאטל, אחת מכותבי הספר, בריאיון לNational Review, "אך לא משנה מה ההסבר – החל מפעילות נוירונים, דרך ילדות עשוקה ועד תחזית אסטרולוגית מנבאת רעות – נאשמים יורשעו כל עוד נותרה בהם קיבולת מחשבה רציונאלית שלא נפגעה". הבעיה נוצרת עם יצירת פרשנויות שחקר המוח הרציני אינו סובל, פרשנויות שהן מדרון חלקלק משפטי לביטול מושג הרצון החופשי ולהסרת אחריות מעבריינים."