אצל רבים מאיתנו מסתובבת קרוב ללב חידה קלאסית, שאין עליה תשובה: "מי הוא בן של אבא שלי, אבל איננו אחי"? שואלת החידה. התשובה נשמעת די פשוטה ("אני"). אך התשובה הזו אבודה מאיתנו, מי הוא "אני" ומה המשמעות שלו בזמננו? מי זה הבן של אבא שלי, זה שאיננו אחי? מה הוא רוצה? ולמה?
על גבו השחוח של כל אחד ואחד מאיתנו, מוצבת אוטוסטרדת המידע, ישנן דלתות רבות וחלונות רבים דרכם ניתן לצפות או להיכנס לאוטוסטרדה. אם זה דרך המכשיר שבכיס, או המסך שעל השולחן. אבל המידע הזמין לכל אדם, שבעבר היה ניתן לכימות, הפך לאינסופי.
הזמינות של המידע האינסופי, מייתרת גם את המעט שיכלנו לדעת בעצמנו. לשם מה אדם צריך לדעת משהו אם המידע זמין לו כשירצה? מי זוכר מספרי טלפונים, כשכל המספרים רשומים בזכרון המכשיר, וגם האתר של 144 זמין בכל עת? למה שארצה לדעת משהו על איך מזהים פרח, אם יש לי אפליקציה שתמיד תספר לי הכל על כל פרח שאפגוש. למה בכלל שאתעניין בפרח שנמצא מתחתי על הקרקע, כשיש לי את ערוץ מס' 1088 בכבלים שמוקדש כולו לצמחים ופרחים מטורפים בעולם? למה שאאסוף תקליטים, אם בלחיצת כפתור אני יכול להשיג כל שיר מתוך מליוני שירים שקיימים ברשת?
מעבר לאיבוד החוויות של המידע האישי והאינטימי שכל אדם צובר לעצמו מתוך חיבה והתענינות. המציאות של אוטוסטרדת המידע יוצרת אצלינו קונקרטיות מדומה. אנחנו יכולים בקלות לאסוף כל מידע שנרצה, ולכן אין לנו צורך באגירת מידע. כשיש לנו צורך, אנו שולפים את המידע הקונקרטי לנו. כל מה שלא מוגדר אצלינו כקונקרטי מיותר ואינו מעניין. מערכת המידע יודעת הכל בשבילינו, לא צריכים להכיר מדינה כדי לנסוע בה למקומות הרצויים לנו, לא צריכים ללמוד רפואה כדי לדעת איך אפתור בעיה רפואית בדרך המהירה ביותר.
מדוע קונקרטיות מדומה? מפני שמה ש'קונקרטי' עבורי, הוא מה ש"אני" רוצה או צריך. כשאני רוצה להתפרנס ואני פותח עסק, אני משתמש במידע הקיים, איך פותחים עסק. אבל אלו הדרישות של המערכת, לא שלי. כשאני יודע על תחום מסויים מה שכולם יודעים, מפני שכולם קראו את אותו הערך בויקיפדיה, או את אותו הספר הקלאסי, או שצפו באותו הסרט. זה מאד קונקרטי "עבורי", כל עוד אני משרת את החברה. אבל אין כאן בהכרח משהו שנובע מרצוני החפשי. זה לא נעשה "עבורי", וזה לא מה ש"אני" רציתי.
נכון הדבר שהמערכת מציעה לנו אפשרויות רבות ומגוונות, כמו מסעדה שמציעה תפריט עשיר עד שאי אפשר לקרוא את כולו בערב אחד. אבל עדיין הכל חלק מתפריט המסעדה. האם אפשר לאכול משהו שהוא לא חלק מהתפריט? הרי רק בשביל לדעת שהוא לא חלק מהתפריט נצטרך להשקיע כמה שבועות.. האם אפשר שבעולם בו הכל נחקר, הכל נבדק, והכל נאמר, יש מקום לדעה אישית. למשהו ש"אני" אומר. ותהיה זו אמירה שלי. לא משהו שראיתי באיזה אתר אינטרנט, לא דעה שנאמרה כבר מזמן על ידי איזה פילוסוף / בלוגר / טוקבקיסט?
איכשהו נוצר הרושם, שיכלתינו היא רק לבחור מנות שמורכבות מתוך התפריט הענק שמוצע לנו במסעדת החיים בתרבות המערבית. יש כל כך הרבה בילויים וחוויות, מה זה משנה אם נמציא משהו שלא הומצא עדיין. יש כל כך הרבה דעות ומחקרים, מה זה משנה אם נגיע לאיזו תובנה שלא נאמרה בכל מליוני ספרי המחקר? סבתא בישלה דייסה, חילקה לכולם, ולאדון "אני" לא נשאר מה לבשל. אבל הוא לא צריך לדאוג, כי הוא יכול לבחור מה שירצה מתוך מליארדי מנות.
עודף המידע מדגדג אותנו לשאול 'למה'? בלי מאמץ אנחנו יכולים לראות ולדעת הכל. מה קורה בכל מקום בעולם. בחלל, במדינות העולם, בג'ונגלים, באקדמיות. ודוקא לכן אנחנו שואלים את עצמנו: למה אנחנו נראים דוקא כך, למה אנחנו עושים דוקא כך. מה הערך לדברים שאנחנו מתאמצים עליהם, בעוד אחרים מתאמצים בשביל מטרות הפוכות. אין לנו את הפריבילגיה של להיות מחוברים רגשית לעולמינו המצומצם. אנחנו מסתכלים על כל האנושות במבט על, וצוחקים על עצמנו, בתוך כל הכוורת האנושית. כל אחד גר באיזה שהוא חור, ועובד נואשות במשך כל חייו, עבור דברים שהוא לא בחר. הוא משתלב במערכת הקיימת. גם כשהוא חושב שהוא בוחר מנה מקורית מהתפריט, הוא עדיין חי בעולם שרירותי, עמוס בבחירות שרירותיות שמשתלבות בכוורת המקומית. ה"אני" שלו / שלנו הוא חסר משמעות.
אך האם זו גזרה? האמנם צריכים אנו להשלים עם עודף המידע המעקר את הבעת הדעה האישית? האם באמת אין משמעות לחשיבה של אדם בודד בתוך מערכת של מליונים החושבים ביחד?
הסרט הויראלי: Information Deformation מספר: למרות זינוק בכמות המידע בזכות האינטרנט, בני אדם יודעים כיום פחות על המתרחש סביבם מאשר לפני 20 שנה. למרות כיסוי תקשורת בלתי פוסק של העימות במזרח התיכון, 63% מהאמריקאים בגילאי 18-24 אינם מסוגלים למצוא את עיראק במפה של המזרח התיכון. 9 מתוך 10 לא מסוגלים למצוא את אפגניסטן במפה.
מעולם לא היה לנו מידע רב כל כך על כדור הארץ, אולם היכולת שלנו לשמור עליו ממשיכה להתדרדר. מעולם לא עמדה לרשותנו כמות כה גדולה של מידע פיננסי, אולם בכל אחת משמונה השנים החולפות, יותר אמריקאים הכריזו על פשיטת רגל מאשר סיימו לימודים באוניברסיטה, ומספר מרכזי הקניות בארה"ב כפול כעת ממספר בתי הספר התיכונים. מעולם לא עמד לרשותנו מידע רב כל כך על בריאות, אבל לא נראה שאנחנו הופכים לבריאים יותר.
אולי אנחנו שואבים יותר מדי מידע ממקורות לא נכונים… לראשונה בהיסטוריה, ילדים שואבים כיום את מרבית המידע שלהם מגופים שמטרתם למכור להם משהו, ולא מהמשפחה, מבית הספר או בית תפילה.
אנחנו היפר-מקושרים, אבל למה? ז'אן בודריאר אומר: "אנחנו חיים בעולם שבו יש יותר ויותר מידע, ופחות ופחות משמעות".
אולי אנחנו מתבלבלים בין מידע לידע, ובין ידע לחכמה. ההבדל בין ידע מהיר לידע איטי מאוד ברור: ידע מהיר מתרכז בפתרון בעיות, בדרך כלל טכנולוגיות, ואילו ידע איטי עוסק במניעת הבעיות מלכתחילה.
חכמה כרוכה בראייה מעבר לרושם המיידי, תוך הבנה רחבה ומעמיקה יותר של: התמונה הגדולה, הטווח הארוך, טובת הכלל, מורכבות ומשמעות עמוקה יותר, דקויות וריבוי משמעויות, שלמות עם מערכות חיים אנושיות וטבעיות, הדדיות, העובדה ש"תמיד יש משהו מעבר", ואחדות הרוח אשר ביסוד כל פרטי החיים.
ואם אפשר להוסיף על הדברים האלו את המונח "קללת הידע", זה שם ספרם של האחים צ'יפ ודן הית (Chip & Dan Heath), פרופסור בסטנפורד ומחבר פופולארי, בספר הם מראים כי אדם בעל ידע בתחום מסויים, יתקשה מאד לחשוב מנקודת מבטו של האדם שאין לו את הידע, בעל הידע כבול
לצורת התפיסה שלו הנובעת מהידע שהוא מחזיק. זאת אומרת: נהג המונית יכול ללמוד ולהיות פרופסור, אבל הפרופסור לא יכול לחשוב כמו איש פשוט.