הופמאייר וברמן על יציאת מצרים

בהמשך לדיון על המספרים במקרא, ישנו דבר נוסף שכמדומני שהוא מעניין: הפרופסור מ"ד קאסוטו כתב כך: "בשתי התעודות השומריות הקדומות וגם אצל בירוסוס מיוסדת הכרונולוגיה על שיטת השישים השומרית. לפי שיטה זו שישים שנה מהוות יחידה, הנקראת בשם "שוש" עשרה שושים, כלומר 600 שנה, מהווים "נר"… שני היסודות, שיטת השישים ומספר שבע, רגילים גם בישראל… כמה מספרים עגולים מיוסדים על שיטת השישים שכיחים מאד בספרות המקראית ובספרות התלמודית והמדרשית. למשל מאה ועשרים, שלוש מאות, שש מאות, אלף ומאתיים, שלושת אלפים, ששת אלפים, שנים עשר אלף, שלושים אלף, ששים אלף, שש מאות אלף, או ששים ריבוא, וכיוצא בהם. וכוונת כולם: מספר גדול, או מספר גדול מאד" (בספרו: "מאדם ועד נח", בהקדמתו לבראשית פרק ה).

ואמנם הנה מספר דוגמאות מהמקרא ומדברי חז"ל המציינים ספירה כזאת:

• תחילת המבול: "וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ" (בראשית ז, ו).
• כשפרעה רדף אחרי בני ישראל כתוב: "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ" (שמות יד, ז).
• ובספר שופטים כתוב: "וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חֲגוּרִים כְּלֵי מִלְחַמְתָּם נִצָּבִים פֶּתַח הַשָּׁעַר אֲשֶׁר מִבְּנֵי דָן" (שופטים יח, טז).
• ועל דוד המלך כתוב: "וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל הַבְּשׂוֹר וְהַנּוֹתָרִים עָמָדוּ" (שמואל א, פרק ל, פסוק ט).
• בתלמוד כתוב: "ששים רבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך" (גיטין נז, ע"א).
• עוד כתוב בתלמוד: "למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא" (חגיגה טו, ע"א).
• מדברי הזוהר משמע שיש בתורה שישים ריבוא אותיות [ויש על כך אפילו התייחסות בערך בויקיפדיה תחת הכותרת: "מספר אותיות התורה"], ולמעשה מספר האותיות בתורה הוא: 304,805 אותיות.
• לאחר יציאת מצרים כתוב: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" (שמות יב, לז), והמהר"ל מפראג כבר התייחס לכך והנה דבריו: "וראייה לזה ששלימות ישראל זה המספר, שהרי כשיצאו ממצרים היו שש מאות אלף (שמות יב, לז), וכשנפלו בעגל היו שש מאות אלף, ובפרשת במדבר היו שש מאות אלף (במדבר א, מו), ובפרשת פנחס היו גם כן שש מאות אלף (במדבר כו, נא), שמזה נראה כי צורת ישראל ושלימותם שש מאות אלף. ומה שנתוספו אחר כן, זהו מפני הברכה שנתברכו, אבל שלימות ישראל המספר שראוי להם הוא שש מאות אלף" (גבורות השם, ג, ו).
• וישנה הרצאה מעניינת של מאור עובדיה ביוטיוב תחת הכותרת: "מפקד בני ישראל – מה מסתתר מאחורי המספרים".

מכאן אפשר להבין, לכאורה, שהתורה דיברה כלשון בני אדם, וכאשר היא התייחסה למספרים, היא לפעמים התייחסה לפני מושגי המספרים שהיו בזמנה.

1) לא קראת את הדוגמא של מספר האותיות שבתורה? אפילו לא קרוב ל-600 אלף!
2) מניין לך שמדובר בעיגול של מספר? גם לעיל כשדנו בכמות שירדה למצרים, הגענו למסקנה שמדובר בכמות שהיא הרבה יותר מ-70, והתורה לא עיגלה ולמעשה היא לא היתה קרובה בכלל למספר היורדים המדויק, אלא ציינה מספר 70 מסיבה מסוימת [לפי הנצי"ב זה היה מכוון כנגד 70 שרי אומות העולם, אבל אפשר אולי לפרש 70 כנגד הסבר אחר, כפי שהמקרא אוהב את המספר 7, והשווה לביאור "עץ יוסף" על בראשית רבה (סה, יא) שכתב: "כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ (משלי כו, כה) – מבואר ע"פ הנודע ליודעי חן שיש בחיצונים שבע מדרגות וכל אחד כלול מעשרה הרי שבעים"].
3) גם אם יש השלכה הלכתית למספר 600 אלף – אזי לכאורה מדובר לפי המספר הסימלי המוצג במקרא ולא בהכרח לפי העובדה ההיסטורית (וראה מה שהבאתי לעיל בשם המהר"ל מפראג על המספר 600 אלף דייקא בנוגע ליציאת מצרים, ולכך שיש לו משמעות סימלית).
4) לאיזה מאמר הפנית – לא מצאתי לינק?

1) זאת רק דוגמה, ממנה תלמד לכל השאר.
2) לא כתוב גברים אלא: וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ (שמות א, ה).
3) איפה כתוב במקרא שהיו 600 אלף חצאי שקלים?

בוא ננסה לדון בזה מזווית אחרת: במאמר שמובא באתר דנן תחת הכותרת: "כה. מקורות האגדה סגנונה ודרכיה", ישנה התייחסות למספרים בדברי חז"ל תחת התת-כותרת: "מדות ומספרים", ושם כתוב כך בין היתר: "הקדמונים תיארו מציאות כזו בהדגמה של פרטים: על כמות גדולה אמרו "שלש מאות"… ויש להדגיש: אין הכוונה שהם עיגלו מספר הקרוב לשלש מאות, אלא גם על כמות של עשרות פעמים, כאשר היה הדבר מוגזם ומרובה התבטאו בביטוי "שלש מאות". 300 הוא גם מספר, אך גם מונח שפירושו "הרבה מאד"… "מספר ששים הוא דרך הש"ס לנקוט ולאו דוקא" (ב"ק צב:)… רש"י כותב בפשטות "ששים, כלומר הרבה פעמים" (מו"ק יא.), שיתין יש מפרשים לאו דוקא (תוספות מו"ק כח.) אחד מששים כלומר כל שהוא (תוספות ב"מ קז: ורש"י סנהדרין ז.). ושברה ס' כרכים, מספר ס' הוא גוזמא (מהרש"א בכורות נז:)". וכן הלאה, ע"ש.

נמצאנו למדים שדרכי המקורות התורניים לדבר בלשונות מסוימים שלפי הנאמר כאן מטרתם: לשון גוזמא.

שאלה: האם אתה מתנגד עקרונית להבנה שיכול להיות שהמקרא השתמש במספרים סימליים / מספרי גוזמא / מספרים טיפולוגיים וכיו"ב, או שאתה פתוח לרעיון הזה אם יוצגו טיעונים שמתקבלים על הדעת?

1)    נו – בהיות וברור לך שכך הוא הדבר בלשון חז"ל, ואנו ידועים שכך היה נהוג גם ברחבי העולם העתיק, אין שום סיבה שלא יהיה כך גם במקרא, וכפי שהבאתי לעיל מדברי קאסוטו: "מספרים עגולים מיוסדים על שיטת השישים שכיחים מאד בספרות המקראית ובספרות התלמודית והמדרשית. למשל מאה ועשרים, שלוש מאות, שש מאות, אלף ומאתיים, שלושת אלפים, ששת אלפים, שנים עשר אלף, שלושים אלף, ששים אלף, שש מאות אלף, או ששים ריבוא, וכיוצא בהם. וכוונת כולם: מספר גדול, או מספר גדול מאד".

2)    ולכאורה כך הוא גם במחצית השקל – 600 אלף מחצית שקל, שהם 300 אלף שקל, והנה שוב המספרים: 300, 600. והמקרא מתכוון פשוט לומר שנאסף כסף רב (וראה עוד שם בפרשנותו של קאסוטו לספר שמות – היאך המספרים המתוארים שם לגבי המשכן מתאימים לשיטת ספירה סמלית).

3)    האם עברת על הרצאתו של מאור עובדיה – שלחתי לינק לעיל, הוא מציג טיעונים מעניינים מאוד בנוגע למפקד, אתה לא חושב כך?

מספר שאלות על ה-600 אלף מחצית השקל:
1) אני מניח שמדובר במטבע של מחצית השקל שעשוי מכסף (Silver) – מאיפה כרו (Mining) אפוא את המתכת היקרה הזאת? לפי מה שהבנתי מחיפוש בגוגל באנגלית – מעולם לא היו מכרות כסף במצרים, והמצריים הקדמונים לא עסקו בכרייה של מתכת הכסף. ובכלל באנציקלופדיה המקראית כתוב: "למעשה לא הונהג במצרים השימוש במטבע אלא בתקופה הפרסית, והמטבעות הראשונות שנטבעו שם, הידועים לנו, הם מימי התלמיים" (ערך: מטבע, עמ' 817-816).
2) איזה מִטְבָּעָה ייצרה כמויות גדולות כאלו של מטבעות בתקופת המדבר? כמדומני שבמקרא לא נזכר דבר זה.
3) האם יש ממצאים ארכיאולוגיים מתקופת יציאת מצרים למטבע של מחצית השקל גופא?

בסדר – אז לפי הבנתך: כמה קילו של מתכת כסף נאסף בסוף לאחר שנתנו את מחצית השקל?

שאלתי את גוגל באנגלית כך:
Are there gold mines in ancient Egypt?
והנה ענה:
Gold Mining in Ancient Egypt – more than 250 gold production sites in the Eastern Desert of Egypt and the Nubian Desert of Northeast Sudan were located
והמשכתי לשאול:
How many tons of gold was there in ancient Egypt?
והנה ענה:
Just how much gold the ancient Egyptians mined will never be known, but the German geological-archaeological research team of geologist Dietrich Klemm and Egyptologist Rosemarie Klemm estimates the total Egyptian production at 7.1 tonnes.
ועל כך כמדומני שיש להוסיף שמשמע מהמקרא שמתכת הכסף הזאת היתה מצויה אף לעני (=וכפי שנאמר: "הדל לא ימעיט") – ומכאן משמע שבת'כלס היתה כמות הרבה יותר גדולה מצויה במחזור המתכות היקרות במדבר סיני.
ומכאן השאלה: בהיות ובמצרים היו מכרות זהב לרוב, וסך כל הזהב שהם כרו מבחינת כל ההיסטוריה שלהם מסתכם בכ-7 טון, אזי מניין היה כל-כך הרבה מתכת כסף מצוי לבני ישראל במדבר, ובפרט שמשמע שזה היה בסך הכל בקשה קטנה שאף העני יכול להשיג אותה בקלות?!

1) לא שאלתי את GPT, אלא כפי שכתבתי לעיל: שאלתי את גוגל באנגלית. פשוט אפשר להעתיק את השאלה שכתבתי לעיל ותקבל הפניה למקורות. כמה קל ככה פשוט.
2) היו מכרות זהב במצרים העתיקה, ולאורך ההיסטוריה שלהם הם הצליחו להפיק רק כ-7 טון זהב, ולעומת זאת לא היו מכרות כסף במצרים, ואתה כתבת שאספו כמעט 5 טון כסף, זאת אומרת מספר הקרוב לכל הזהב שכרו בהיסטוריה של העתיקה, ויתירה מזאת – משמע מהמקרא שכסף זה נאסף כ"כ בקלות עד שאפילו לעני היה לתת.
3) השאלה בעברית: מאיפה הביאו כ"כ הרבה כסף? במצרים לא עסקו בכריית המתכת, וגם כמות הזהב (שאותה כן כרו) לא הגיע לכמות כזאת בעת אחת.

במחשבה ראשונה אפשר לחשוב כך בטעות, ואז שאלתי את גוגל כך:
What was more valuable in ancient Egypt, silver or gold?
והנה הפנה לכתבה הבאה:
https://www.metmuseum.org/toah/hd/silv/hd_silv.htm

שם כתוב כך:
Silver was used to fashion beads as early as the Predynastic Period (ca. 4400–3100 B.C.) and remained important for personal ornaments and cult objects in Egypt through Roman times. Temple inscriptions suggest that for much of Egypt’s history, silver was valued more highly than gold. However, unlike gold, which is known to have been brought from the Eastern Desert and Nubia, the sources of silver are obscure, and in view of the relative scarcity of local geological resources, assuredly much was imported from neighboring lands. For this reason, and because silver, especially hammered sheet, is highly susceptible to the corrosive salts found in most Egyptian burial environments, it generally appears less frequently in the Egyptian archaeological record than gold or cupreous metals.

דברים פשוטים. אז השאלה במקומה עומדת – מאיפה היו 5 טון כסף?

היה יבוא של כסף למצרים, אך כאמור מדובר היה בעסק יקר, וכפי שכתוב גם באנציקלופדיה המקראית: "מחמת הצורך להביאו מן החוץ היה הכסף יקר במצרים מן הזהב, ובמשך תקופה ארוכה (עד הכיבוש הפרסי) היה ערכו שם כפול מזה של הזהב" (ערך: מתכות, עמ' 670).
נמצאו למדים אפוא כי – לא היו מכרות כסף במצרים, הייבוא שלו היה עניין יקר שהרי ערכו היה כפול (!) מזה של הזהב, ואמנם נמצאו ממצאים ארכיאולוגיים מועטים של כסף ממצרים העתיקה, ובהיות שמצרים היתה עשירה מאוד בזהב ועדיין בסכ"ה הצליחה להוציא מקירבה 7 טון זהב לאורך כל ההיסטוריה שלה, למה יש להניח שבעת אחת בזמן יציאת מצרים שבה העבדים יצאו בחיפזון – היו 5 טון כסף (שמחירם כפול מזהב) שהיו זמינים? אתמהא!

והרי ציטטתי לעיל את הכתוב:
 Temple inscriptions suggest that for much of Egypt’s history, silver was valued more highly than gold

אז אתה כותב: "מכיון שבתורה מתואר הרבה כסף הרי לנו מקור…",
נו – אז חזרנו לתחילת הדברים: שבמקרא כתוב…
נו – ועל זה אמרנו שהמספר 600 (ו-300) שימשו בעולם הקדום לתאר דבר רב, ולפי קאסוטו כך הוא גם במקרא, ובהיות ולפי המצוי בידינו לא היו במצרים כמויות כאלו של מתכת הכסף בעת ובעונה אחת, הרי שקל וחומר שמכאן יש להבין שהמספר 600 הוא מספר שמציין הרבה מאוד (ומידיעתנו על כמות הכסף במצרים, אולי אפילו הרבה מאוד מאוד מאוד…).

כמדומני שמיצינו את הדיון הזה על מתכת הכסף, וכל אחד הציג את הצד שלו, וכעת נעבור לעניינים נוספים הקשורים לדיון:

• כתוב בתורה: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת: אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה" (שמות א, טו), ומכאן מובן ש-2 מיילדות הספיקו לכל העם כולו, ואם היו מאות אלפי נשים, קשה להבין איך זה מסתדר?
• כתוב בתורה: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז, ז), וראה עוד בתפסיר רס"ג ובפירושי הרלב"ג, והרשב"ם, והרד"צ הופמן – שעם ישראל היו מועט אפילו מ-7 העמים שישבו בארץ כנען. ומכאן מוכח שהם היו מעטים. וכך מבואר במפורש בכתוב: "כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ" (דברים ז, א).
• בנוגע למפקד – הרי לפני הכניסה לארץ ישראל לא נשארו אף אחד מיוצאי מצרים מלבד יהושע וכָּלֵב, וכפי שנאמר: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה… אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" (במדבר יד, כט-ל), ועדיין במיפקד שערך משה רבנו לאחר 40 שנות נדודים שבו כבר הלכו כל הדור יוצאי מצרים, נחש מה? הבנת נכון – עדיין נמנו כ-600 אלף איש (במדבר כו, נו), וכבר הבאתי לעיל את דברי המהר"ל מפראג שכתב על המיפקד הזה כך: "ובפרשת פנחס היו גם כן שש מאות אלף (במדבר כו, נא), שמזה נראה כי צורת ישראל ושלימותם שש מאות אלף… שלימות ישראל המספר שראוי להם הוא שש מאות אלף" (גבורות השם, ג, ו).
• וכבר הפניתי לעיל להרצאתו של מאור עובדיה: "מפקד בני ישראל – מה מסתתר מאחורי המספרים". שם הוא הציג עוד כל מיני עניינים שקשורים לספירה שנעשתה לפי השבטים, שהרי הזכרת את השבטים, ושם בערך בין הדקות 35-25, הוא התייחס לעניין המספר של הבכורות, ואני מניח שאתה מכיר את העניין.

1)    לא כתוב שהן היו מיילדות ראשיות, אלא מיילדות, ובגלל שהן לא הקשיבו לפרעה, אזי הקב"ה בירך אותן. ובנוגע ל-80 שנים, הרי שמדובר על שנים של גזירות ושיעבוד, ומה שכתוב שבני ישראל פרו ורבו וכו' – זה היה לפני הגזירות של המלך החדש שקם.

2)    הרד"צ הופמן כתב: "[כִּי אַתֶּם הַמְעַט] מכל העמים – כלומר מכל אחד ואחד מן העמים", כלומר שהיינו יותר קטנים מכל עם ועם בפני עצמו ולא מכל יושבי כנען ביחד. ואמנם זה ברור מתוך הפסוק – אתם העם הכי קטן.

3)    המהר"ל כותב שזה מספר שמייצג שלימות, ולכן הם תמיד נמנו 600. ובנוגע לתוחלת החיים – ובכן בויקיפדיה בערך: Life expectancy, כתוב שממוצע הגילאים בתקופת הברונזה היה: 26, אז לפי זה – כן, זה שנמנו שוב 600 אלף אחרי 40 שנה – זה מפתיע.

4)    איך הבנת את זה מפשט המקרא?

כמדומני שמיצינו את הדיון הזה, וכל אחד הציג את הצד שלו, ואולי נמשיך יהיו חידושים בעתיד.

שלום וברכה ומועדים לשמחה,
הנה במהלך השבת עלה במחשבתי רעיון נוסף בקשר לדיון העתיק שלנו כבר, ובהצטרף לנאמר כבר לעיל, וכדלהלן:
הנה יהושע ע"ה באחרית ימיו אומר למנהיגי ישראל כך: "וַיּוֹרֶשׁ יְהוָה מִפְּנֵיכֶם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצוּמִים, וְאַתֶּם לֹא עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיכֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. אִישׁ אֶחָד מִכֶּם יִרְדָּף אָלֶף כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (יהושע כג, ט), והמצודת דוד ביאר: "אִישׁ אֶחָד – כי אחד מכם היה רודף אלף".
והשוו גם לכתוב: "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" (ויקרא כו, ז-ח). והרד"צ הופמן ביאר: "חֲמִשָּׁה מֵאָה וגו׳ – אמנם, היחס המספרי אינו שוה, אולם כאשר ירבה מספרכם כן יכול להתרבות גם עודף יחס העצמה של אויביכם. וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם – בחזרה זו נאמר לנו, שלמרות עודף–כוחות כה גדול, יפלו אויביכם לפניכם, ולא רק שינוסו מפניכם".
עוד מעניין לציין שכמדומני שמסתבר הדבר שכל המספרים הנזכרים לעיל (=אִישׁ אֶחָד, אָלֶף, חֲמִשָּׁה, וּמֵאָה) הם מספרים טיפולוגיים שבאים לציין מיעוט וריבוי. וצריך עיון מדוע אפוא אי אפשר לפרש שה-600 אלף יוצאי מצרים לא יהיה טיפולוגי? אתמהא.
בכל אופן הכתוב מסתיים שם בברכה: "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם" (ויקרא כו, ט), ור"ע ספרונו ביאר: "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם – אחר אבדן האומות, כאמרו: 'כי אעשה כלה בכל הגוים… ואותך לא אעשה כלה' (ירמיהו מו, כח)", זאת אומר שאחרי שעם ישראל יסיים להתעסק עם שבעת העממים אז תחול בו הברכה: "וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם".
[ובהיות ועסקינן בספר יהושע – אזכיר רק את הידוע שלמרות שבמקרא כתוב שבמלחמת העי "וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ" (יהושע ז, ה), בתלמוד נאמר: "אמר לו ר' נחמיה: וכי שלשים וששה היו? והלא לא נאמר אלא 'כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ'? אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כנגד רובה של סנהדרין" (סנהדרין מד, ע"א)].

תודה על הדברים. ולהלן ההתייחסות:
1) "לא ברור מדוע אתה מתעלם מכל הטיעונים דלעיל" – גם אתה לא התייחסת למקורות שהבאתי, שמהם אפשר להבין שעם ישראל היה במיעוט של – אחד מול מאה, או אפילו אחד מול אלף. ועל כך שברכת הריבוי תחול בהם רק לאחר שינצחו את אותם עממים שהיו אז בארץ.

2) "'מספר טיפולוגי' זה מושג המתייחס למספר התלוש מקונטקס ומתאר הפלגה מספר בני ישראל נמצא בלב קונטקס היסטורי מורכב סבוך ומפותל והוא הבסיס לכולו… שאין בו שמץ טיפולוגיות" – הבאתי לעיל מדברי קאסוטו: "מספרים עגולים מיוסדים על שיטת השישים שכיחים מאד בספרות המקראית ובספרות התלמודית והמדרשית. למשל מאה ועשרים, שלוש מאות, שש מאות, אלף ומאתיים, שלושת אלפים, ששת אלפים, שנים עשר אלף, שלושים אלף, ששים אלף, שש מאות אלף, או ששים ריבוא, וכיוצא בהם. וכוונת כולם: מספר גדול, או מספר גדול מאד".

3) "המנין המדויק של כל השבטים שוב ושוב" – שוב, כאשר אתה מבין שמדובר במספר טיפולוגי אז המניין יעלה בהתאם ל-600 אלף. זאת ועוד, כאמור, המספר אלף בא לציין לשון ריבוי. לכן כאשר כתוב כי שבט פלוני היה "כך וכך אלף" – אז המילה אלף ניתנת לפרשנות של ריבוי מסוים. או אפילו תיאור של יחידה מסויימת.
זאת גישה המכונה בדברי הרמב"ם בתואר: "לשון מושאלת" או לשון "רב משמעית" דהיינו – מילה שיש לה יותר ממשמעות אחת ניתנת להתפרש לפי אחת ממשמעויותיה הנוספות. אני מניח שאת שאר הטיעונים שלך אולי אפשר ליישב בצורה כזאת של פרשנות.

4) "הבסיס לפדיון הבכורות, למחצית השקל ממנה יצקו אדנים ממשיים למשכן" – על האדנים כבר דיברנו לעיל. לא מצאנו כמויות כאלו של כסף בזמנו. ע"ש. וכך גם בקשר לפדיון הבכורות (שהיו צריכים לתת 5 שקל ולא רק מחצית השקל!) וצרף את זה לכאן.
מלבד זאת, כמדומני שיש גם קושיא על מספר הבכורות גופא, כי איך ייתכן שב-600,000 גברים בוגרים יש רק 22,000 בכורים? זה אומר שבכל 27 גברים בוגרים יש רק בכור אחד. במילים אחרות: זה אומר שבממוצע, כל אמא ילדה כ-27 בנים שכולם הגיעו לבגרות, ורק אחד מהם הוא הבכור.

5) "לגבי יאיר בן מנשה, הדרשה נסמכת על האמור 'כשלשים וששה איש', שאכן לא תקני, לא כותבים 'כ' על מספר קטן ומדוייק" – אבל עדיין, מכאן ועד להגיע למספר אחד הדרך ארוכה, ולעולם לא היית מבין כך ללא הגמרא. מלבד זאת, הצגתי לעיל גם את שאר המספרים במקרא בהקשר לנידון (=אִישׁ אֶחָד, חֲמִשָּׁה, מֵאָה, אָלֶף), שמסתבר שהם מספרים טיפולוגיים שבאים לציין מיעוט וריבוי. פשוט תמשיך הלאה גם למספרים: רבבה, ו-600 אלף שבאים לציין ריבוי (וכמבואר לעיל בדברי מד"ק).

5) חשוב לי לציין – אני לא טוען שאני בהכרח מקבל את הגישה הזאת, אני באופן אישית מאמין שהיו 600 אלף. אני פשוט חוקר את הגישה השנייה ומנסה להבין למה היא לא נכללת בתור פרשנות מתקבלת. הטיעונים שלהם מסתמכים גם על ההיגיון הפשוט שקשה להבין שנולדו מיליונים בתוך 4 דורות (כי 600 אלף זה רק הראויים לצאת למלחמה) – ועובדה שרבים מתקשים עם הדבר הזה [וזכורני שגם הרשב"א נתקשה בדבר הזה וניסה להציע כל מיני פרשנויות ליישב את הדבר (ואם אינני טועה אפילו פרשנות כגון שהם נשאו נשים לא מבנות ישראל, כך שלכל גבר היה כמה נשים כאלו). והספר אינו מצוי תחת ידי כעת, ואולי בהמשך יזדמן לידי].
[ומעניין עוד לציין בהקשר לדיון דנן – שבספרו של הרב ישראל מאיר לאו (="אל תשלח ידך אל הנער") ישנו סיפור מעניין שכשהוא נפגש עם פידל קסטרו, פידל סיפר לו שמאז שהיה ילד הציקה לו השאלה איך זה שמתוך 70 נפש הם צמחו להיות 600 אלף כ"כ מהר (ואפילו לא נכנס לטענה שהיו מיליונים…), אז הרב לאו סיפר שהם היו יולדים 6 בכרס אחת. פידל התפלא, זה לא נשמע לו היגיוני. אז הוא אשכרה התיישב לשולחן והתחיל לעשות חישובים מתמטיים על אתר, וסיכם שאפילו הכי – זה לא מסתדר. הרב לאו שהרגיש לא בנוח אמר: "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם", אז פידל אמר: בסדר…)].

תודה על התגובה.

לא צריך להגיע למקומות של הכחשה חלילה. משה אמת ותורתו אמת. אנחנו רק מנסים לברר את כוונת הדברים – שהתורה אמת כתיב בה. וכאמור – באופן אישית אני אוחז בגישה שלך, דהיינו שאכן היו 600 אלף.

ולעניינו – אתה בעצמך העלת לאתר את הסרטון דלעיל עם הפרופסורים הנכבדים, ושם בערך מדקה 5:40, מציג הפרופסור את גישתו שהמספר "אלף" הוא "רב משמעי" במקרא, דהיינו יש לו משמעויות נוספת, כמו בית אב או יחידה צבאית. ולכן – הוא מכיל אותה גם על תיאור יוצאי מצרים. (ואין בגישה זאת כל חדש כי גם הרמב"ם בנה חלק גדול מספר מורה הנבוכים על גישה זאת).

בקשר לאדנים – הרי הפרופסור הנכבד בעצמו אומר בסרטון דלעיל (מדקה – 7:26) שכל אוכלוסיית מצרים מנתה פחות מ-3 מיליון איש. כך שלטעון שרק בני ישראל מנו סכום כזה של אנשים לא מסתדר עם הידוע לו ממצרים העתיקה. ובהיות ועסקינן בטיעונים על הידוע לנו מהעולם העתיק – הצגתי גם את הנתונים על הידוע על כמות הכסף במצרים העתיקה. זה דיון ריאליסטי. איך לדעתך הפרופסור הנכבד יבאר את עניין האדנים לאור שיטתו שהמושג: 600 אלף בא להציג משמעות אחרת, שבה סכום האנשים היה באמת קטן יותר?!

מה ההוכחה שלך לטיעונך: "הבכורות שנפדו הם רק הבכורות שנולדו אחרי מכת בכורות שבה נקנו לה',"?

נו באמת – יש כאן באתר ביאורים שמאמינים במפץ הגדול, ואין להם בעיה לטעון שהשמש והירח והכוכבים לא נבראו ביום הרביעי אלא ביום הראשון. האם זה נחשב להכחשת המקראות לשיטתך? [יש לציין שכיום הטלסקופ ג'יימס ווב מערים קשיים על גישת המפץ הגדול, ולעניות דעתי המודל כבר קרס, ויש חוקרים פשוט ממאנים לקבל את התוצאה הבלתי נמנעת הזאת].

בקשר לאדנים – ישנו מאמר מעניין שהחכם יוסף יעבץ העלה לא מזמן לרשת: "המתמטיקה של אדני המשכן: מסע בעקבות החישוב המרתק", ושם הוא מעלה כל מיני קושיות על התיאור המקראי של האדנים ומנסה ליישב אותם כיד הפרשנות הליטאית הטובה עליו (=שמילאום בחול, או שב"אדנים השתמשו בכמות גדולה של סגסוגת"). וכי אין פה הכחשת המקראות שמדברת על "כסף" – וללא תוספת של סגסוגת? אתמהא! מתי אפוא מותר להגיד: "כסף – לא ממש, אלא יותר סגסוגת", ואסור להגיד: 100 כיכר כסף, זה לא ממש, אלא 100 זה לשון ריבוי (או אם נשתמש בלשונו של המהר"ל: לשון שלימות).

אם לדעתך דברי הפרופסור אינם נכונים, אז למה את מציג אותם באתר? אתמהא!

לא הבנתי בקשר לבכורות – אתה הצגת טיעון שעסקינן רק בבכורות שנולדו אחרי מכת בכורות. זה אתה טענת. מה ההוכחה אפוא לטיעון הזה שלך גופא?

כשאתה כותב: "פרשנויות אחרות שצריכות להיבחן לגופן ומקומן" – זה באמת עניין חשוב. מפורסמים דברי הראב"ע (בתחילת ספרו: "שפה ברורה") שכתב כך על פירוש רש"י: "והדורות הבאים שמו כל דרש עיקר ושרש כרב שלמה ז"ל, שפירש התנ"ך על דרך דרש, והוא חושב כי הוא על דרך פשט, ואין בספריו רק פשט אחד מני אלף, וחכמי דורנו יתהללו באלה הספרים".

איך אתה יודע לומר – שפירוש מסויים הוא פירוש מקובל ואילו הפירוש האחר הוא שגוי? (כמובן – כאשר מדובר עסקינן בפירושים שלא סותרים את י"ג עיקרי האמונה).

עדיין לא הבנתי מה הטיעון שלך בקשר לבכורות – מה בכלל טענתך? מי נולד אחרי מכת בכורות? ואם כן – אז מה? ועדיין לא הבנתי איך אתה מבין כך בטקסט? וחשוב שהתשובה שלך תהיה מבוססת – כי השאלה היא שאלה טובה שנובעת מקריאת הטקסט גופא, ולעניות דעתי קשה קשה לדחות אותה רק באיזה סברת הכרס אלא צריך תשובה שיש לה על מה שתסמוך.

אם אין כללים מוחלטים "מה נכון ומה שגוי" – אז לכאורה הפסוק לא אומר לי כלום. אתה יוצא כאן מהבחינה של "ככל שיש תשובה אין שאלה", זה אולי מתאים בישיבות שמחפשים סברות, אבל אנשים שמחפשים אמת, לא יסתפקו בהכרח בסברות ודחייה בקש, בפרט שהשאלות הן שאלות טובות שעולות מהטקסט. ואתה יודע שיש שאלות טובות, הרי אתה בעצמך כותב לפעמים בתשובה לאנשים: "שאלה טובה", אז למה ככה?

עדיין לא הבנתי מה אתה רוצה לומר בקשר לבכורות – השאלה היא: מהטקסט יוצא שיש 27 בכורות משפחה בממוצע. איך אתה מיישב את זה? הרי נספרו כ-22 אלף בכורות? וכי אתה טוען שכולם נולדו אחרי מכת בכורות? דבריך אינם ברורים לי בכלל.

ובקשר למה שהבאת לעיל: "וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" (דברים א, י), הרי המקרא מייד ממשיך שם: "יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים", ולכאורה יש לשאול: אם הם כמספר כוכבי השמים, למה להרבות אותם פי אלף? אלא רש"י כבר תירץ שזה לא חוזר אחר ריבוי אלא שזה דימוי לכוכבים: "מהו וְהִנְּכֶם הַיּוֹם? הנכם משולים כיום – קיימים לעולם כחמה וכלבנה וככוכבים".

אני לא יודע מה להגיב על זה מלבד לומר – שיש שאלות טובות, ויש תשובות גרועות שבנויות על סברת הכרס או סתם דחיה בקש. ופשוט.

בקשר לבכורות – ממכת בכורות (שהתרחשה בליל ט"ו בניסן – שמות, פרק יב), ועד מפקד הבכורים שנערך באחד באייר בשנה השנית ליציאת מצרים (במדבר, פרק ג) – עברה שנה וקצת פחות מחודש (כ-12 וחצי חודשים). ובמקרא כתוב שנמנו: 22,273 בכורות.
עכשיו – אתה רוצה לומר לי שכל אלה נולדו בתוך ה-12 וחצי חודש הללו? זה כ-1700 בכורים חדשים כל חודש. יש להניח ממשפחות טריות. זה אומר שכ-60 בכורות כל יום. כל יום! בכורות! שלא נדבר על אינסוף החתונות הטריות…
מלבד זאת – הסברא שלך לא מסתדרת עם המקרא גופא שהרי התורה אומרת שצריך למנות כל בכור, או כמו שאומרים בעגה הצבאית: "הכל כולל הכל", והנה הפסוק: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם… וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֶת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְהִי כָל בְּכוֹר זָכָר בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם" (במדבר ג, מ-מג).

בקשר לפסוק: "וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" – כאמור, הביטוי הזה לא חוזר על מספרם של בני ישראל אלא על דימויים לכוכבי השמיים.

כמדומני שמיצינו את הדיון הזה, וכל אחד הציג את הצד שלו, ואולי נמשיך אם יהיו חידושים בעתיד.

"לשון הקודש שבה כתובה התורה", על איזה לשון קודש אתה מדבר? הפיניקית שאיתה נכתב החומש? או הלשון היהודאית? או הישראלית, או האשדודית? תהיה יותר ספציפי בבקשה

אני תמה כי אם נלך לפי המסורת היהודית, בשלב של כתיבת החומש הייתה רק שפה פרוטו כנענית, לכן שאלתי אולי היא היא לשון הקודש? כי לא ראיתי שפה בשם "עברית" בכל התנך

כן התכוונתי לכתב, ואם משה כתב/קיבל את החומש במאה ה13, באותו הזמן היה רק כתב פרוטו כנעני. ולמה לא פתור? זה כתב שהגיע לכנען ממקום שהיום מכונה "סיני", כי מחוץ למקרא אין זכר למקום בשם סיני

"עברים" זה שם גנאי לישראלים בידי המצרים. לפי דעתי יגאל בן נון הוא גדול חוקרי המקרא בארץ ועדיין לא הצלחתם באתר להפריך אותו. אף אחד לא משתווה והשתווה אליו בהיסטוריה של חקר המקרא בארץ.

סתם שאלה: יש לכם אולי מושג למה התכוון הטיפוס ההוא כשהוא חילק בשאלתו בין "יהודאית" ל"ישראלית" כאילו היו אלה שתי שפות שונות? יש פה איזו תיאוריה חדשה מבי אתונא דחקר המקרא שלא הספקנו לקלוט או מה בדיוק?

למה השפה מכונה: "לשון הקודש"? ובכן – יש לכך כמה הסברים אצל רבותינו הראשונים, אם אינני טועה ר' יהודה הלוי בספר "הכוזרי" סבור שזאת השפה שה' דיבר עם אדם הראשון (ובאופן מעניין השמות בפרשת בראשית מתאימות ללשון העברית – אדם, חווה, קין הבל וכו'). ואילו הרמב"ם סבר שבגלל שזאת שפה נקייה. ומסתמא שיש דעות נוספות וצ"ע.

לא כתבתי "לשון שהתורה נכתבה בה" אלא "שהתורה כתובה בה" – כיום. איך היה הצורה הפונטית בזמן שמשה רבנו כתב את התורה? ובכן אינני יודע, כמדומני שיש בקרב רבותינו הראשונים כמה דעות בדבר, אבל אני אדם שמאמין בתמימות ובפשטות שהיא ניתנה באופן הפונטי שמקובל כיום (וכמדומני שכך היא דעת הרמב"ם).
וכמדומני שקראתי פעם איפשהו הוכחה מעניינת לטיעון זה: במגילות קומראן מצאו ששם הוויה (=השמות האלוהיים) כתוב בצורה שכיום הוא כתוב בספרי התורה שלנו, אך כל השאר לא כתוב באותו אופן אלא במה שמכונה כיום בתואר: עברית קדומה. ולמה זה כך? כי אולי הכל היה פעם נכתב בעברית קדומה אפילו ספרי התורה! ורק ספר התורה שהיה במקדש נכתב באותו אופן שהוא כתוב גם כיום. שוב זאת השערה מעניינת שכמדומני שיש להמשיך לבדוק אותה.

וישנה סדרה דוקומנטרית מעניינת של שמחה יעקובוביץ' (שמכונה: "הארכאולוג העירום"), ויש שם פרק שבו הוא גם מתייחס למסורת הזאת של מסירת התורה מדור לדור לפי הכתב המקובל כיום בספר התורה, ועל הדיוק החשוב שיש בכתיבת כל אות ואות. פרק מאוד מעניין (הנה קישור לפרק – באנגלית כמובן):
https://www.youtube.com/watch?v=SyTkHbyRcko

מעניין מאוד. תודה על הדברים.

ורק אוסיף שהר"מ כשר בספרו "תורה שלמה" (כרך כט) דן באריכות בשיטות השונות של הכתב, והנה לינק לספר:
https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=51444&st=&pgnum=11&hilite=

וכאן הוא מסכם את השיטות השונות לאחר שדן בהם:
https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=51444&st=&pgnum=31&hilite=

אגב, פעם כתבתי מאמר המציע לבאר הפסוקים השונים, באופן שהחשבון של שש מאות אלף הוא חשבון כולל של כל בני העם, כולל נשים וטף, ולא רק מבני עשרים שנה ומעלה.

אם תרצה אוכל לשלוח בפרטי.

כן, מה שיצחק אמר. אז לפי זה – אכן מדובר בספר של הרשב"א.

וגם הוא נתן כאן כיוון מעניין נוסף – שכל העם כולו 60 ריבוא כולל הנשים והטף.
ואמנם בספר במדבר כתוב: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ" (במדבר יא, כא), אך מה נעשה עם הכתוב: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" (שמות יב, לז), כלומר נזכרים כאן הגברים. ומעניין שלא כתוב: "לבד מטף ונשים", כי אולי הן כן בכלל ה-60 ריבוא ומסיבה מסוימת הכתוב ציין רק את הגברים? ואפשר גם לשאול – למה נזכרים כאן רק "רַגְלִי הַגְּבָרִים", ולא הגברים גופא, וכי מכאן אפשר להבין שהיו רק 300 אלף גברים, כי הרי לכל גבר יש 2 רגליים. ואז מובן איך כל העם כולו מנה 60 ריבוא כולל הנשים (אם כי יש עדיין לשאול על הטף, אבל צריך להבין את הביטוי: "לְבַד מִטָּף", מה זה "לְבַד" כאן, אולי איזה מילה רב-משמעית כמו שהרמב"ם לימדנו).

ועדיין צ"ע – גם עניין המפקד ומחציות השקל, אך אם נאמר שכל העם כולו זה 60 ריבוא, אז אולי גם הנשים היו בכלל העניין הזה, שהרי גם הנשים נתנו למלאכת המשכן, וכפי שכתוב: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים" (שמות לה, כב), כלומר כולם הביאו ביחד למלאכת המשכן. ובכלל – גם עם נאמר 60 ריבוא לכל העם, עדיין צריך להבין איך אפשר שהם התרבו אפילו ל-60 ריבוא בתוך 4-3 דורות.

לא דייקתי בלשוני, לא כולל טף, אבל טף אלו רק קטני קטנים.

על החידוש ש"הגברים" כולל נשים ובא להוציא רק קטנים, כתב לי יואל אליצור (בעבר) סיוע לכיוון זה:
בכתובת מישע שהיא מואבית הקרובה לעברית המקראית (וכתיבה חסר כמו הכתובות מיהודה וישראל), הוא כותב שלקח בשבי מישראל "גברן וגברת" = גברים וגברות. אונקלוס מתרגם כל 'איש' – גבר גם כשהמצוה או הסיפור כוללים אנשים ונשים. והרי 'נער' בלשון התורה לפי הכתיב כולל נערה, וכן קראתי במחקר כל שהוא שלפי הכתיב ביהושע ב "ואת אחי ואת אחותי" גם 'אח' כלל זכר ונקבה.

כמובן שהפסוקים המאתגרים לתיאוריה הזו, הם סביב מחצית השקל בפרשת פקודי, ומנייני בני ישראל בבמדבר, שבכל המקומות הללו כתוב בפשטות אחרת, (ובמאמר הנ"ל דובר בהרחבה לבאר כל זה).

לגבי 3-4 דורות, לא מבין למה לחשוב שלא היו ביניים לידות יותר מוקדמות, התורה הבטיחה "ודור רביעי ישובו הנה", זה אומר שבשבים צריכים להיות מדור רביעי, אבל אין סיבה שלא יהיו להם גם צאצאים וצאצאי צאצאים בשעת ביאתם.
ותדע, שהדורות שמנח עד אברהם הולכים ופוחתים, ומולידים בסביבות גיל 30 (ולפי ספר הישר אברהם נולד בגיל 38, ומה שכתוב שתרח הליד בגיל 70 היינו שאז סיים להוליד שלושת בניו)

בקשר ל-4 דורות, הרי שזה כתוב במקרא במפורש בקשר לירידה לגלות מצרים: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (בראשית טו, טז), כלומר, בני ישראל ישובו לארץ ישראל לאחר 4 דורות (="יָשׁוּבוּ הֵנָּה"), וכפי שביאר רש"י: "וְדוֹר רְבִיעִי [יָשׁוּבוּ הֵנָּה] – לאחר שיגלו למצרים יהיו שם שלושה דורות, והרביעי ישובו לארץ הזאת, לפי שבארץ כנען היה מדבר עמו וכרת ברית זו, כדכתיב: 'לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ' (בראשית טו, ז), וכן היה – יעקב ירד למצרים, צא וחשוב דורותיו: יהודה ופרץ וחצרון, וכלב בן חצרון מבאי הארץ היה" (ביאור רש"י לבראשית טו, טז).

והנה, מעניין לציין – שדוד בן גוריון (שכבר הזכרתי מקודם) חקר את העניין הזה, בספרו: "עיונים בתנ"ך" (הדיון סביב יציאת מצרים מתחיל מעמוד 308 והלאה), והוא כתב על האנשים ממש שירדו ועלו ממצרים בקשר לשבט לוי:

"נשאלת השאלה: כמה נכדים יוצאי מצרים נולדו לנכדי יעקב, שהיו בין יורדי מצרים? אין בת"ך, בשמות היוצאים, תשובה מפורטת על שאלה זו… אבל יש די ידיעות קטועות שמהן אפשר ללמוד על הכלל. יש לנו ידיעות מלאות על יוצאי מצרים מבני בניו של לוי — גרשון, קהת ומררי; ואם כי על יסוד מספרם של אלה מיוצאי מצרים הנזכרים בספרי המקרא אין להסיק מסקנה מדויקת על מספר יוצאי מצרים — אפשר להגיד להערכה כללית על היקף היוצאים. והיסודות למסקנה הם שניים: העובדה שרק שני דורות נולדו במצרים, ואפשר לשער כמה ילדים יכלו להיוולד במשך שני דורות ליורדי מצרים שמנו שבעים זוגות. המספר המפורט של יוצאי מצרים ממשפחת לוי — לפי שנותיהם, שמות הוריהם והורי הוריהם. ללוי היו כידוע שלושה בנים שירדו למצרים: גרשון, קהת ומררי. לגרשון היו שני בנים: לבני ושמעי (במדבר ג, 19; דברי־הימים א י, 2). במקום אחר בדברי־הימים א (כג, 7) נקראו בני גרשון: לַעדָן ושמעי, ובאותו מקום מונים שלושה בנים לְלַעדָן: יחיאל, זֵתָם, יואל (דברי־הימים א כג, 8). לשמעי היו ארבעה בנים: יַחַת, זינא (או זיזא), יעוש, בריעה (שם, שם, 10). כל אלה נכדי גרשון היו בין יוצאי מצרים ומספרם: שבעה, שלהם אני מוסיף שבע נשים — הרי ארבעה־עשר. לקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון, עוזיאל (במדבר ג, 19; שמות ו, 18; דברי־הימים א ו, 3). לעמרם בן קהת היו שני בנים ובת: אהרן, משה, מרים. ליצהר בן קהת היו שלושה בנים: קורח, נפג, זכרי (שמות ו, 21). לעוזיאל בן קהת היו שלושה בנים: מישאל, אלצפן, סתרי (שמות ו, 22). לחברון בן קהת היו ארבעה בנים: יְרִיָהו,ּ אֲמַרְיָה, יַחֲזִיאֵל, יְקַמְעָם (דברי־הימים א כג, 19). לקהת היו איפוא שלושה־עשר נכדים; יש להוסיף להם שלוש־עשרה נשים — הרי עשרים ושישה. למררי בנו של לוי היו שנים בנים: מחלי ומושי (שמות ו, 19; דברי־הימים א ו, 4). למחלי בן מררי היו שני בנים: אלעזר וקיש(דברי־הימים א כג, 21) ולמושי בן מררי שלושה: מחלי, עֵדר, יְרֵוֹת (שם, שם, 23). למררי היו איפוא חמישה נכדים, ואם נוסף חמש נשים הרי עשרה. לכל בני לוי היו איפוא עשרים וחמישה נכדים, ואם נוסיף להם נשים — הרי חמישים יוצאי מצרים מבני בניו של לוי. אם נקבל הילודה של בני לוי כממוצעת ונייחס לכל בני יעקב אותו המספר הממוצע של נכדים הרי נקבל שש מאות נפש (50X12), לאחר שנוסיף גם נשים, אשר מלבד מקרים בודדים לא נזכרו בתנ״ך. יוצא לנו איפוא שמספר יוצאי מצרים היו בערך שש מאות נפש, פחות קצת או יותר קצת, אם נכון הדבר שרק שני דורות נולדו במצרים — וסיפורי המקרא אינם מניחים כמעט כל ספק בדבר שלא נולדו יותר משני דורות במצרים". 

1) המספר של יחזקאל הנביא – שהיו רק כ-10 אלפים מבני ישראל במצרים, מסתדר גם עם המתואר במקרא שלבני ישראל במצרים היו בסך הכל רק 2 מיילדות (כמבואר בשמות א, טו), וזה הגיוני, שהרי אם נוריד ממספר 10 אלף את הגברים (שזה נניח 50%), ואת הילדים, ואת הנשים הזקנות שלא יכולות להוליד, אזי בהחלט מספיקות 2 מיילדות.

ובנוסף לכך, המספר 10 אלף מסתדר גם עם מה שנאמר בתורה לאחר חטא העגל, שכתוב על בני לוי שהם הענישו את החוטאים: "וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ" (שמות לב, כח), וכאשר נוריד את בני לוי שלא חטאו, וילדים קטנים (=אולי אפילו אלו שהיו מתחת לגיל 20?), וזקנים שלא השתתפו במחולות, ואנשים כשרים (כדוגמת יהושע וכלב וכיו"ב), אזי מובן למה משה מייחס את חטא העגל לעם ככלל ולא לקבוצה יחידנית: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה" (שמות לב, ל), וייתכן שמדובר ברוב העם המבוגרים שחטא, וממילא הכתוב התייחס לרובם ככולם. הם העם.

2) למה יש להוסיף עוד דורות? בפרט כשזה מסתדר – 3 פרעונים, 4-3 דורות של בני ישראל (כמובן, באופן כללי, שהרי הגיוני שהיו משפחות שילדו מהר יותר אזי להם היו יותר דורות), וזאת כאשר יתכן שהם ירדו למצרים אפילו כמה מאות אנשים (לפי הנצי"ב בפירוש העמק דבר, לבראשית מו, ז), ותוך 4-3 דורות צמחו ל-10 אלף כמבואר בתיעוד של ספר יחזקאל, והכל כפתור ופרח.

3) אני לא חושב שזה בהכרח עניין של "לשכתב את הפסוקים", שהרי גם הרמב"ם סבר שסיפור אברהם והמלאכים וסדום ועמורה היה בחלומו של אברהם, כלומר הוא לא אכל איתם סטייקים, ולוט לא אפה להם עוגות מצות. הכל חלום ותו לא מידי (מורה נבוכים, חלק ב, פרק מב). אז מה? זה פרשנות שהרמב"ם הוציא אותה מפסוק אחר במקרא שבו ה' אומר שכאשר הוא יתגלה לנביא אזי הוא יתגלה אליו בחלום [=בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ (במדבר יב, ו)], וממילא שאר המקראות מתפרשות לפי עקרון זה. ולא משנה שאברהם "רץ אל הבקר", זה הכל חלום, ופשוט שהרמב"ם לא מכחיש את המקראות. ולפי זה – אם התיאור לא מתקבל על דעת הלומד והחוקר שתוך 3 דורות בני ישראל הפכו למיליונים, מה גם שזה לא מסתדר עם טיעונים של ארכיאולוגים שנסמכים על תעודות ארכיאולוגיות שלא היו במצרים בכלל כל כך הרבה אנשים (כולל המצריים!), ובפרט שמכל מיני מקורות במקרא אפשר להבין שבני ישראל לא באמת היו כל כך הרבה אנשים [כאמור מספר יחזקאל, ומעוד מקורות כגון: "כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכׇּל הָעַמִּים" (דברים ז, ז)], אזי ממילא אולי אפשר להבין את שאר המקראות שמדברים על 600 מאות אלף לאור זאת, במקום להישאר עם הגישה שלמדנו בתור ילדים שכל אישה (!) ילדה 6 בכרס אחד, והרבנים הוסיפו עוד בצחוק שמעניין איך האמא היתה מארגנת אותם לבית הספר בבוקר, בפרט כשלילד אחד חסרה גרב שלא מוצאים אותה – And a good laugh was had by all… 

1) כתבת לעיל: "מספר הדורות הוא ארבעה זה כתוב במפורש בתורה".
והנה, אכן, זה כתוב במפורש במקרא: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (בראשית טו, טז).
אז נמצאנו למדים – ש-4 דורות זה מספר מוסכם. וזה מסתדר כאמור עם התיאור של 3 הפרעונים שחיו במקביל. עכשיו, תסביר לי, איך, לפי זה, צומחים בתוך 4 דורות, מקבוצה של כמה מאות (לפי הנצי"ב המוזכר לעיל) לכמה מיליונים, מבלי להשתמש בתעלולי פלא של מתמטיקה גרנדיוזית, אלא באופן ריאלי בהתחשב בתנאי העולם העתיק ותוחלת החיים דאז.

2) ישנו טיעון נוסף לכך הקשור לדיון, והוא מספר עצי התמר שהיו במדבר, וכפי שכתוב שהיו "שִׁבְעִים תְּמָרִים" (שמות טו, כז), ובהנחה שהתמרים הללו היה עמוסים ב-10 אלף תמרים (שהרי עץ תמר עמוס יכול להכיל כזאת כמות של פירות בקטיף אחד), אז יוצא שאם היו מיליוני אנשים, הרי שזה לא יספיק אפילו לתמר 1 לכל איש (ויש לזכור שכמדומני שאפילו תינוקות יכולים לאכול תמר מעוך, ואין סיבה שייגרע חלקם).

נניח וב-210 שנים אפשר יהיה להתרבות מכמה מאות לכמה מיליונים, אבל – בהיות והסכמנו שמדובר בכ-4 דורות, ואמנם כאשר קוראים את רשימות היוחסין בד"כ מדובר על 4-3 דורות, אזי זה תמוה כי ניחא היו 10 דורות, אזי מהדור ה-6-5 יש קפיצה בריבוי הולדה, אבל כאשר עסקינן רק ב-4-3 דורות, אזי לכאורה זה מעט דורות בשביל ריבוי כזה. איך אתה מיישב את זה?

מעניין לציין שמטע של עצי תמר יכול להכיל מאות של עצים. והנה, כתוב בתורה: "שִׁבְעִים תְּמָרִים" (שמות טו, כז), וייתכן שבאמת היו הרבה יותר עצי תמרים, אולי אפילו מאות עצים, וכך זה הספיק לכל העם גם אם הוא מנה מיליונים, וא"כ – למה התורה ציינה רק 70 תמרים? אז רש"י (ומפרשים נוספים) כתב שזה "כנגד שבעים זקנים", וזה מזכיר לנו שגם למצרים ירדו מאות אנשים, אך התורה ציינה רק "שִׁבְעִים נָפֶשׁ" (שמות א, ה, וכבר הובאו דברי הנצי"ב לעיל בקשר לכך שצויין דווקא מספר 70 של יורדי מצרים).

ובקשר למספר יוצאי מצרים, כאמור, ב-210 שנים, יכולה להיות התרבות כזאת מכמה מאות לכמה מיליונים, והנה – מעניין לציין שבספר דברי הימים א (פרק ז, פסוקים כב-כז), ישנו אילן יוחסין של שבט אפרים, ושם מצוינים תשעה דורות במצרים (!), וזה מתאים בקלות לתקופה של 210 שנים. ולפי זה – אם נאמר שהיו משפחות שהביאו 10 דורות, הרי שזה מסתדר. וזכרוני ראיון שעשו פעם עם אדם בדואי, והוא אמר שלאבא שלו היו 150 ילדים, אבל הוא נהיה מודרני ולכן יש לו "רק" 8 ילדים. 
ולפי זה – כאשר עסקינן בתקופה של 210 שנים, שבמסגרתה היו משפחות רבות שהביאו 10 דורות (כמבואר בדברי הימים), ובכל דור נולדו הרבה ילדים (כמו שהבאתי לדוגמה מהבדואי), אזי זה מסתדר.

ובקשר למחייה במדבר, כמדומני שיש עוד לציין שכתוב במקרא שמשה רבנו מזכיר את העניין של רכישת מים ומזון: "אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם" (דברים ב, ו; דברים ב, כח). וכמובן שאנו יודעים מסיפור יוסף שהיו אורחות של סוחרים יורדות למצרים (בראשית לז, כח), כך שאפשר להניח שהיו ברחבי המדבר שם כל מיני מקומות שבהם הסוחרים יכלו לרכוש מזון ומים ואולי אף לנוח ללילה (=והשוו את הנאמר על משה ומשפחתו: "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן" (שמות ד, כד)], כך שמלבד מָן ובאר ניסית, גם היו להם מקורות מחיה נוספים.