האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

החיים לאחר המוות מנקודת מבטו של חוקר מח

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

קטעים מתוך הספר: הוכחה לגן עדן, מאת ד"ר אבן אלכסנדר

(על מחבר הספר, ראה גם כאן).

אני נוירוכירורג. סיימתי את לימודי באוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'אפל היל ב- 1976, בחוג לכימיה, ואחר כך קיבלתי תואר דוקטור לרפואה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת דיוק ב 1980. באחת עשרה שנות לימודי בבית הספר לרפואה ובהתמחות באוניברסיטת דיוק וגם בבית החלום הכללי של מסצ'וסטס בהרווארד, התמקדתי בנוירו- אנדוקרינולוגיה: כלומר, בחקר האינטראקציה בין מערכת העצבים למערכת האנדוקרינית.

עבדתי חמש עשרה בפקולטה לרפואה בהרווארד כפרופסור חבר לכירורגיה, עם התמחות בנוירוכירורגיה: במהלך שנים אלה ניתחתי חולים רבים מספור, בהם חולים עם מחלות מוח קשות ומסכנות חיים.

ב 10 בנובמבר 2008, בגיל ארבעים וארבע, לקיתי במחלה נדירה ושקעתי בתרדמת שנמשכה שבעה ימים. מה שקרה במהלך אותו תקופה, הוא שהניאו- קורטקס, פני השטח החיצוניים של המוח, החלק שעושה אותנו, יצא אצלי לגמרי מכלל פעולה. שבק חיים. ובעצם לא היה בנמצא.

מה שקרה כשהייתי שקוע בתרדמת, הוא לא שהמוח שלי לא תיפקד כהלכה, הוא לא תיפקד בכלל. אני מאמין עכשיו שזה היה הגורם לעומק ולעוצמה של חוויית סף המוות (death experience NDE near)  שעברתי אז.

נקלעתי למציאות  של הכרה, בעולם שהתקיים לגמרי בנפרד ממגבלות המוח הפיזי שלי.

כמי שעוסק בנוירוכירורגיה, ושמאחוריו עשרות שנים של מחקר ועבודה מעשית בחדרי ניתוח, הייתי בעמדה טובה יחסית לשפוט לא רק את המציאות, אלא גם את המשמעויות של מה שקרה לי.

המשמעויות האלה הן אדירות מעל ומעבר לכל תיאור. החוויה שלי הוכיחה לי שמותם של הגוף והמוח אינו סוף ההכרה, שהחוויה האנושית ממשיכה אל מעבר לקבר. וחשוב יותר, היא ממשיכה ופועלת תחת מבטו של אלוקים, שאוהב כל אחד מאתינו ודואג לו, וגם משגיח על היקום עצמו וכל אשר בו ועוקב אחריו כדי לדעת לאן מועדות פניו בסופו של דבר.

המקום שהלכתי אליו היה אמיתי במובן שבהשוואה אליו החיים שאנחנו חיים כאן ועכשיו חלומיים לגמרי. אבל זה לא אומר שאני לא מעריך את החיים שאני חי עכשיו. אדרבה, אני מעריך אותם יותר מאשר בעבר. וזאת משום שעכשיו אני רואה אותם בהקשר האמיתי שלהם.

כשגדלתי, עם כל הרצון שהיה לי להאמין באלוקים ובעולם הבא ובחיים שאחרי המוות, עוררו בי עשרות שנותיי בעולם המדע הנוקשה של הנוירוכירורגיה במוסד אוניברסיטאי את השאלה איך דברים כאלה יכולים להיות קיימים. מדעי במוח המודרניים קובעים שהמוח יוצר את ההכרה את התודעה, הנשמה, הרוח או איך שלא תקראו לחלק הבלתי נראה והבלתי מוחשי שבנו, שבאמת עושה אותנו מה שאנחנו ולי לא היה ספק שזה נכון.

אמונה יכלה להיות דבר נחמד. אבל המדע אינו עוסק במה שיכול להיות נחמד. הוא עוסק במה שיש.

אם אינני יכול להרגיש משהו או לנגוע בו בעצמי, קשה לי למצוא בו עניין…

המילה אמיתי מבטאה משהו מופשט, והיא מתסכלת בחוסר היעילות שלה להביע את מה שאני מנסה לתאר. נתאר לעצמנו נער שהולך לסרט ביום קיץ. נתאר לעצמנו שאנחנו אותו נער. אולי הסרט היה טוב ונהנו לכל אורכו. אבל אחר כך הסרט נגמר, ואנחנו יוצאים מהאולם ומגיחים שוב אל החמימות העמוקה והתוססת של יום קיץ אחרי הצהריים. וכאשר האוויר והאור השמש נוחתים עלינו, אנחנו תוהים למה בשם אלוקים בזבזנו את היום הנפלא הזה בישיבה באולם חשוך.

אם מכפילים את ההרגשה הזאת פי אלף, עדיין לא מתקרבים אפילו להרגשה שהיתה לי במקום שהייתי בו.

אינני יודע כמה זמן בדיוק עפתי ככה (הזמן היה שונה מהזמן הליניארי הפשוט שאנחנו מכירים על פני האדמה, וככל היבט אחר במקום הזה, הוא קשה עד ייאוש לתיאור.) אבל בשלב מסוים נוכחתי שאני לא לבד שם למעלה.

אל תשכחו מי מדבר אליכם עכשיו. אני לא רגשן רפה שכל. אני יודע איך מוות נראה. אני יודע איך זה להיות אדם חי, שדיברת והתלוצצת איתו בימים טובים יותר, הופך לאובייקט חסר חיים על שולחן הניתוחים, לאחר שנאבקת שעות להחזיק את המכונה של גופו בפעולה. אני יודע איך נראה סבל ואיך נראה היגון שאין לו מענה, על פניהם של יקירים שאיבדו מישהו שמעולם לא העלו על דעתם שיאבד להם. אני יודע ביולוגיה, ולמרות שאינני פיזיקאי, אני גם לא לגמרי בור בעניינים האלה. אני יודע את ההבדל בין דמיון למציאות , ואני יודע שהחוויה הייחודית, שאני נאבק למסור פה תיאור שלה, מעורפל ובלתי מספק ככל שיהיה, היתה החוויה האמתית ביותר בחיי.

למעשה, המתחרה היחידה שלה במחלקת המציאות היתה מה שבא בעקבותיה.

הראייה והשמיעה לא היו נפרדות במקום הזה שהייתי בו עכשיו. יכולתי לשמוע את היופי החזותי של הגופים הכסופים של הישויות המנצנצות שמעל, ויכולתי לראות את השלמות רווית האושר של שירתן. זה היה כאילו באותו עולם לא היה אפשר להביט בשום דבר ולא לשמוע שום דבר, בלי להיות חלק ממנו, בלי להתחבר אליו באופן מסתורי כלשהו. ושוב, מנקודת המבט הנוכחית שלי, הייתי אומר שבאותו עולם לא היה אפשר להסתכל על שום דבר בכלל, כי מילת היחס "על" מרמזת על הפרדה שלא היתה קיימת שם. הכל היה מובחן, ברור, ועם זאת הכל היה גם חלק מכל דבר אחר, כמו הדוגמאות העשירות והשלובות בשטיח פרסי…. או בכנף פרפר.

 

אף שעדיין היה לי תפקוד כלשהו של שפה, לפחות כפי שאנחנו חושבים על כך כאן על פני האדמה, התחלתי לשאול שאלות, בלי מילים, שהופנו אל הרוח הזאת, ואל הישות האלוקית שחשתי שהיתה בפעולה מאחוריה או בתוכה.

איפה המקום הזה? מי אני? למה אני פה?

בכל פעם שהצגתי בשתיקה את אחת השאלות האלה, התשובה הגיעה מיד בהתפוצצות של אור, צבע, אהבה ויופי, שעברו דרכי בסערה כמו גל נשבר. מה שהיה חשוב בפרצים הללו זה שהם לא רק השתיקו את השאלות שלי בהתגברות עליהן. הם השיבו עליהן, אבל באופן שעקף שפה. מחשבות נכנסו בי ישירות. אבל זאת לא היתה מחשבה כזאת שאנו יודעים על פני האדמה. היא לא הייתה מעורפלת, רוחנית או מופשטת. המחשבות האלה היו מוצקות ומידיות לוהטות מאש ורטובות ממים ומשקלטתי אותן, יכולתי להבין מיד ללא מאמץ מושגים ששנים היו נדרשות לי להבין לאשורם בחיי הארציים.

המצב שלי היה, למרבה הפליאה, דומה לזה של עובר ברחם. העובר צף ברחם עם בת הזוג השקטה שלו שהיא השליה, שמזינה אותו ומנהלת את קשריו עם האם, ההווה בכל מקום ועם זאת הבלתי נראית. במקרה הזה, "האם" היתה אלוקים, הבורא, המקור האחראי לבריאת היקום וכל אשר בו. הישות הזאת היתה קרובה כל כך, עד שהיה נדמה שאין שום מרחק בין אלוקים לביני. ועם זאת, בה בעת, יכולתי להרגיש את גודלו העצום, יכולתי לראות כמה זעיר לחלוטין הייתי אני בהשוואה אליו. מדי פעם אשתמש במילה אוֹם ככינוי הגוף לאלוקים, כי זה השם שהשתמשתי בו בכתיבה שלי אחרי התרדמת. זכרתי כי אוֹם היה הצליל ששמעתי בהקשר של אלוקים הכל יודע, הכל יכול והאוהב ללא תנאי, אבל כל מילת תיאור תהיה לוקה בחסר.

יידרשו לי כל חיי, ולמעלה מזה, כדי לפרוק את מה שלמדתי שם למעלה. את הידיעה שניתנה לי לא "לימדו" אותי כשם שמלמדים שיעור בהיסטוריה או תיאורמה מתמטית. תובנות התחוורו שם באופן ישיר, במקום שיהיה צורך לטפחן ולקלוט אותן. הידע אוחסן בלי שינון, מיידית ולתמיד. הוא לא דהה, כפי שקורה למידע רגיל, ועד היום כולו ברשותי, והוא ברור בהרבה מהמידע שרכשתי במשך כל שנות לימודי בבית הספר.

אין זה אומר שיש לי גישה פשוטה אל הידע הזה. זאת משום שעכשיו, כשאני שוב במחוז הארצי, עלי לעבד אותו באמצעות הגוף והמוח הפיזיים המוגבלים שלי. אבל הוא שם. אני חש אותו, טמון בתוך עצם ישותי. כמי שכל חייו עבד קשה כדי לצבור ידע והבנה בדרך הישנה, היה די בעצם הגילוי של אותה רמה מתקדמת יותר של למידה, כדי להעניק לי חומר למחשבה לעידנים הבאים…

עבור משפחתי ורופאי שעל פני האדמה, היה המצב הזה, לרוע המזל, שונה מאד.

כמה זמן הייתי שם הפעם? שוב, אין לי שמץ של מושג ממשי, שום דרך לאמוד את זה. אבל אני כן יודע שלאחר שחזרתי למחוז הנמוך, נדרש לי זמן רב לגלות שהיתה לי בעצם שליטה מסוימת בנתיב שלי, שלא הייתי עוד לכוד בעולם התחתון הזה. במאמץ מרוכז יכולתי לנוע שוב למעלה, אל המישורים הרמים יותר. בשלב מסוים במעמקים החשוכים, מצאתי את עצמי מייחל לשמוע שוב את הנעימה הסובבת. אחרי מאמץ ראשוני להיזכר בצלילים, המוזיקה הנהדרת וכדור האור המסתובב שהקרין אותה הפציעו אל תוך תודעתי. הם פילסו שוב את דרכם ברפש הקרוש, ואני התחלתי להתרומם.

למעשה, אחת האמיתות שהתחוורו לי בליבה, בכל פעם שחזרתי אליה, היתה כמה בלתי אפשרי יהיה להבין את כל מה שקיים, הצד הפיזי, הנראה או הצד (הגבוה בהרבה הרבה יותר) הרוחני, הבלתי נראה, שלא להזכיר את היקומים האחרים הרבים מספור שקיימים או שהיו קיימים.

תובנה לא מדעית במיוחד? ובכן, יורשה לי לחלוק על כך. אני חזרתי מהמקום ההוא, ושום דבר בעולם לא יוכל לשכנע אותי שזאת אינה רק האמת הרגשית הייחודית החשובה ביותר ביקום, אלא גם האמת המדעית החשובה ביותר.

 

זה שנים אחדות אני מדבר על החוויה שלי, ופוגש אנשים אחרים שחקרו או עברו חוויות סף מוות, ואני יודע שהמושג אהבה ללא תנאי מתגלגלים בחוגים כאלה כמטבע עובר לסוחר. כמה מאתנו מסוגלים להבין את משמעותו האמיתית?

 

אנחנו יכולים לראות רק את מה שמסנן המוח שלנו מרשה לנו. המוח בייחוד החלק הלשוני הגיוני השמאלי שלו, זה שמייצר את הרציונליות שלנו ואת ההרגשה שאנחנו אגו מוגדר בבירור או "אני" הוא מחסום בפני הידע והחוויות הנעלות יותר שלנו.

אנחנו יכולים לראות רק את מה שמסנן המוח שלנו מרשה לנו. המוח בייחוד החלק הלשוני הגיוני השמאלי שלו, זה שמייצר את הרציונליות שלנו ואת ההרגשה שאנחנו אגו מוגדר בברור או "אני" הוא מחסום בפי הידע והחוויות הנעלות יותר שלנו.

אני מאמין שאנחנו עומדים בפני תקופה גורלית בקיומנו. עלינו לשקם יותר מהידע הגדול הזה בעודנו חיים כאן על פני האדמה, בעת שהמוח שלנו ( כולל החלקים האנליטיים שבו, בצד שמאל) מתפקדים במלוא היכולת . המדע, המדע שהקדשתי לו כל כך הרבה מחיי אינו סותר את מה שלמדתי שם. אבל רבים, רבים מדי, מאמינים שכן, כי כמה חברים בקהילת אנשי המדע, שמחויבים להשקפת העולם המטריאליסטית, מתעקשים שוב ושוב לטעון שמדע ורוחניות לא יכולים להתקיים זה בצד זה.

הם טועים. הפצה מוגברת של העובדה עתיקת היומין, אך הבסיסית בתכלית הזאת, היא הסיבה לכתיבת הספר הזה, והיא מציגה את כל ההיבטים האחרים שבסיפורי התעלומה שאופפת את הגורם שהפיל אותי למשכב, איך הצלחתי להיות בהכרה בממד אחר במשך שבוע של תרדמת, ואיך התאוששתי איכשהו בשלמות כזאת באור משני לחלוטין.

האהבה והקבלה ללא תנאי שחוויתי במסעי הן הגילוי הייחודי החשוב ביותר שגיליתי מעודי, או שאגלה אי פעם, וקשה ככל שאני יודע שיהיה לפרוק את מטען הלקחים האחרים שלמדתי בהיותי שם, אני גם יודע בלבי ששיתוף הזולת במסר הבסיסי מאוד הזה, הפשוט כל כך, שרוב הילדים מקבלים אותו בשמחה, הוא המשימה החשובה ביותר שקיבלתי על עצמי.

אבל עכשיו ידעתי. הבנתי שהייתי חלק מאלוקי וששום דבר שום דבר בכלל, לא יוכל לבטל את זה לעולם. החשוד (המוטעה) שאנחנו יכולים איכשהו להיות נפרדים מאלוקים, הוא השורש לכל צורה של חרדה ביקום, והמרפא לה, שאני קיבלתי חלקית בתוך השער ובשלמות בתוך הליבה הוא הידיעה ששום דבר לא יוכל לקרוע אותנו מאלוקים, לעולם לא.

יהירות ככל שהן אולי נשמעות, כוונותי אינן כאלה. הספרות העשירה על חוויות סף מוות נמצאה חיונית ביותר להבנת המסע שעשיתי בתרדמת. אינני יכול לטעון שאני יודע מדוע חוויתי את מה שחוויתי, אבל אני יודע עכשיו (שלוש שנים לאחר מעשה), מקריאת ספרות אחרת על חוויות סף מוות, שהחדירה אל העולמות הרמים יותר נוטה להיות תהליך הדרגתי שכרוך בהשתחררות של הפרט מכל התקשורת שיש לו בכל רמה שהוא נמצא בה, הקודם שיוכל ללכת גבוה יותר או עמוק יותר.

זאת לא היתה בעיה מבחינתי, מפני שבמשך כל החוויה שלי לא היו לי שום זיכרונות ארציים, והכאב והצער היחידים שהרגשתי היו כשהייתי צריך לחזור אל פני האדמה, שם התחלתי.

ההשקפה על ההכרה האנושית המקובלת על רוב המדענים היום היא, שההכרה מורכבת ממידע דיגיטלי, כלומר, נתונים שהם בעיקרו של דבר מאותו סוג שמשמש במחשבים. אף שכמה מפיסות הנתונים הללו שקיעה מרהיבה שאנחנו רואים, סימפוניה יפה שאנחנו שומעים בפעם הראשונה, אפילו התאהבות אולי מעוררת בנו רגשות עמוקים או מיוחדים יותר משעושות אינספור פיסות המידע, במובן איכותני, הן למעשה זהות. המוח שלנו בונה דגם של מציאות חיצונית בקליטת המידע באמצעות החושים, והופך אותו למארג דיגיטלי עשיר. אבל התפיסה שלנו היא רק דגם, לא המציאות עצמה. אשליה.

זאת היתה, כמובן, גם ההשקפה שלי. אני זוכר שבבית הספר לרפואה שמעתי לפעמים טענות שההכרה אינה אלא תוכנית מחשב מסובכת מאד. על פי טענות אלה, כעשרת מיליארד הנוירונים (תאי העצב) הפועלים בקביעות בתוך המוח שלנו, מסוגלים לייצר הכרה וזיכרון של חיים שלמים.

כדי להבין איך המוח שלנו יכול למעשה לחסום את הגישה שלנו לידע של העולמות הרמים יותר, עלינו לקבל לפחות היפותטית ולפי שעה את ההנחה שהמוח עצמו אינו מייצר הכרה שהוא, במקום זאת, פועל כמעין שסתום מצמצם או מסנן, שמעביר את ההכרה הגדולה יותר והלא פיזית שיש לנו בעולמות הלא פיזיים, למטה, אל יכולת קיבול מוגבלת יותר ולמשך התקופה של חיינו כבני תמותה. לכך, מנקודת המבט הארצית, יש יתרון ברור מאד. בדיוק כשם שהמוח שלנו עובד קשה כל רגע בחיי הערות שלנו, מסנן את מטר המידע החושי שמגיע אלינו מהסביבה הפיזית שלנו, ובוחר את החומרים הדרושים לנו באמת לצורך הישרדות כך מאפשרות לנו שכחת הזהות הטרנס ארצית שלנו להיות "כאן ועכשיו" בצורה יעילה הרבה יותר. אם רוב הזמן בחיים הרגילים אנו מוצפים במידע רב מכדי שנוכל לקלוט בבת אחת ובכל זאת לעשות משהו, מצב של מודעות מוגזמת אל העולמות שמעבר לכאן ועכשיו יאט עוד יותר את ההתקדמות שלנו. אם נדע עכשיו יותר מדי על המחוז הרוחני, יהיה ניווט חיינו על פני האדמה אתגר גדול אף יותר משהיה עד כה. (אין זה אומר שעלינו להימנע כעת ממודעות לעולמות שמעבר, אלא רק שנדע כי אם נהיה מודעים במיוחד לגדלותם ולאינסופיותם, הם עלולים למנוע פעולה בעודנו עדיין כאן, עלי אדמות.) מנקודת מבט תכליתי יותר (ואני מאמין עכשיו שהיקום הוא קודם כל תכליתי) קבלת ההחלטות הנכונות, מתוך הרצון החופשי שלנו, נוכח הרשע והעוולות על פני הארץ, תהיה משמעותית הרבה פחות אם נזכור, כשאנחנו כאן, את מלוא היופי והזוהר של מה שמחכה לנו. מדוע אני כל כך בטוח בכך? משתי סיבות. הראשונה היא שהראו לי את זה (הישויות שלימדו אותי כשהייתי בשער ובליבה), והשנייה היא שאני חוויתי את זה בפועל. בעת שהייתי מחוץ לגופי, קיבלתי ידע על הטבע ועל מבנה היקום שהיה הרבה מעבר להבנה שלי. אבל קיבלתי אותו בכל זאת, בעיקר מפני שבלי הדאגות והטרדות הארציות שסולקו, התפנה בי במקום הדרוש לכך. עכשיו, כשאני שוב על פני האדמה וזוכר את זהותי הגופנית, הזרע של הידע הטרנס ארצי הזה כוסה שוב. אבל הוא עדיין שם. אני מרגיש אותו, בכל רגע. יידרשו לי שנים להבין, לעשות שימוש במוחי בן התמותה והחומרי את מה שהבנתי במיידיות ובקלות כזאת במחוזות החופשיים ממוח של העולם שמעבר. אף על פי כן אני בטוח, שבעבודה קשה מצדי, ימשיך חלק ניכר מהידע הזה להיחשף.

מצבי היה הראשון מסוגו בהיסטוריה הרפואית. דלקת קרום המח ספונטנית מחיידק אי קולי היא נדירה אצל מבוגרים. פחות מ1 מ10 מיליון מאוכלוסיית העולם לוקה בה מדי שנה. וככל הסוגים של דלקת קרום המוח הנגרמים מחיידק אי קולי, גראם שלילי, סוג זה הוא אלים ביותר. אלים כל כך, שמבין האנשים שהוא תוקף, יותר מ 90 אחוזים מאלה שסובלים בהתחלה מהתדרדרות נוירולוגית מהירה, כמוני, מתים. וזה היה שיעור התמותה כשרק הגעתי לחדר המיון. 90 האחוזים המבהילים האלה נטו אצלי לכיוון ה 100 אחוזים ככל שהשבוע התקדם, וגופי לא הגיב לאנטיביוטיקה.

איש מאיתנו לעולם אינו בלתי אהוב. בורא שאנו יקרים לו מעל ומעבר ליכולתנו להבין, מכיר לעומק כל אחד ואחד מאיתנו ודואג לו. ידיעת הדבר הזה אסור שתישאר עוד בגדר סוד.

ביום ששערי העולם העליון נסגרו בפני, חשתי עצב שונה מכל עצב אחר שידעתי אי פעם. הרגשות שם למעלה שונים. כל רגשות האדם נוכחים שם, אבל הם עמוקים ורחבים יותר הם לא רק בפנים אלא גם בחוץ. נתאר לעצמנו שבכל פעם שמצב הרוח שלנו משתנה כאן על פני האדמה, משתנה מזג האוויר מיד יחד איתו, שדמעותינו יורידו גשם סוחף ושמחתנו תפזר מיד את העננים. בכך יש משום רמז לעוצמה שאנו חשים בה את שינויי מצב הרוח שם למעלה, ולמשמעות שנודעת לכך מבחינתנו, ואיך, באופן מוזר ורב עוצמה, מה שנתפס אצלנו כ"פנים" ו"חוץ" אינו קיים שם בעצם בכלל.

מה שקרה מחוץ למחוזות הארציים היה קשור מכל בחינה ומובן לשמחה ללא קץ שהתעוררתי איתה, ולאושר העילאי שהמשיך להיות איתי. הייתי מאושר עד הגג כי חזרתי אל האנשים שאהבתי. אבל הייתי מאושר עד הגג כי חזרתי אל האנשים שאהבתי. אבל הייתי מאושר גם אם לנסח זאת בפשטות רבה ככל שאוכל מפני שבפעם הראשונה הבנתי מי אני באמת, ובאיזה מין עולם אנחנו חיים.

הייתי להוט בפראות ובנאיביות לשתף אחרים בחוויות האלה, בייחוד רופאים. אחרי הכל, מה שעברתי שינה את הדעות שהיו לי זה כבר על טיבו של המוח, על טיבה של ההכרה, ואפילו על חיים מה הם ומה אינם. מי לא ישתוקק לשמוע את תגליותי? לא מעט אנשים , כפי שהתברר. בייחוד אנשים בעלי תארים ברפואה.

בל תטעו, רופאי היו מאושרים מאד בשבילי. "זה נפלא, אבן", הם אמרו, וחזרו בכך על מה שאני אמרתי לאינספור מטופלים שלי שניסו, בעבר, לספר לי על התנסויות חוץ ארציות שהם חוו בזמן ניתוח. "הייתי חולה מאד. המוח שלך שחה במוגלה. אנחנו לא מאמינים שאתה בכלל פה ויכול לדבר על כך. אתה בעצמך יודע מה המוח יכול להמציא כשהוא מגיע לשלבים כאלה".

בקיצור, הם לא יכלו להתחבר אל מה שניסיתי נואשות כל כך לחלוק איתם.

אבל איך יכולתי להאשים אותם? אחרי הכל גם אני בוודאי לא הייתי מבין את זה לפני כן.

ישנן שתי דרכים ללכת שולל: אחת היא להאמין במה שאינו נכון, האחרת היא לסרב להאמין במה שנכון. סרן קירקגור (1855-1813)

בכל הכתיבה הזאת מילה אחת עולה שוב ושוב.

מציאותי.

לפני התרדמת לא העליתי על דעתי מעולם עד כמה יכולה מילה להטעות. אותי לימדו, בבית הספר לרפואה ובבית הספר לשכל הישר שנקרא החיים, שמשהו הוא מציאותי (תאונת דרכים, משחק פוטבול, כריך על השולחן שלפניך) או שאינו מציאותי. בשנות עבודתי כנוירוכירורג, ראיתי אנשים רבים במצבים של הזיות. חשבתי שאני יודע בדיוק כמה מבהילה יכולה להיות תופעה לא מציאותית לאלה שחווים אותה. ובכמה מימי פסיכוזת היחידה לטיפול נמרץ שעברו עלי, היתה גם לי ההזדמנות להתנסות בכמה מהסיוטים הריאליסטיים המרשימים האלה. אבל משחלפו, עמדתי מיד על טיבם של הסיוטים הללו, הם היו חזיון תעתועים, פנטזיה עצבית שנוצרה ממעגל חשמלי במוח שמתאמץ להיכנס שוב לפעולה.

אבל בזמן שהייתי בתרדמת, המוח שלי לא פעל בצורה בלתי תקינה. הוא לא פעל בכלל. החלק במוחי, כפי שלימדו אותי שנים של לימודים בבית הספר לרפואה, שאחראי ליצירת העולם שחייתי והסתובבתי בו, שאמון על קליטת הנתונים הגולמיים באמצעות החושים ועיצובים ליקום משמעותי, החלק הזה במוחי היה סגור וכבוי. ולמרות כל זאת , הייתי חי, ומודע, מודע באמת, ביקום שמאופיין יותר מכל באהבה, הכרה ומציאות. (שוב המילה הזאת.) לגבי דידי לא היה שום מקום לוויכוח על העובדה הזאת. ידעתי אותה בשלמות מוחלטת , מוחלטת להכאיב.

מה שחוויתי היה מציאותי יותר מהבית שישבתי בו, מציאותי יותר מהעצים שבערו באח. ואף על פי כן לא היה מקום למציאות הזאת בהשקפת העולם המדעית רפואית שרכשתי במשך שנים. מה שהעלה את השאלה: איך אבנה חדר ששתי המציאויות הללו יוכלו לדור בו בכפיפה אחת?

אני טוען שהתעלומה האנושית זוכה ליחס מזלזל להפליא מצדו של רדוקציוניזם מדעי, על טענתו המטריאליסטית, המחייבת להסביר בסופו של דבר את כל העולם הרוחני במונחים של דפוסי פעילות עצבית. אמונה זו יש לסווג כאמונה טפלה… עלינו להכיר בכך שאנו ישויות רוחניות עם נשמות שקיימות בעולם רוחני, כמו גם ישויות חומריות עם גוף ומוח, שקיימות בעולם חומרי. סר ג'ון ק' אקלס (1997-1903)

זה אחר זה ריכזתי את כל הרעיונות שידעתי שעמיתי ואני, כפי שהייתי בעבר, היינו מציעים כ"הסבר" למה שקרה לי. (לפרטים רבים יותר, עיינו בסיכום ההיפותזה המדעית שלי, בנספח ב'.)

האם החוויה שלי היתה מערכת פרימיטיבית של גזע המוח, שהתפתחה כדי להקל כאב וסבל סופניים, ככל הנראה שריד מאסטרטגיה של "העמדת פני מת" אצל יונקים נחותים? את האפשרות הזאת הורדתי מיד מן הפרק. החוויות שלי, על רובדיהן החזותיים והשמיעתיים המתוחכמים, והרמה הגבוהה של משמעות חושית שנבעה מהן, לא יכלו בשום פנים ואופן להיות תוצר שך החלק הנחות שבמוחי.

האם היתה זאת העלאה מחודשת אך מעוותת של זיכרונות מחלקים עמוקים יותר במערכת הלימבית שלי, מהחלק במוח שמזין את התפיסה הרגשית? שוב, לא, כי בלי ניאו-קורטקס מתפקד, המערכת הלימבית אינה יכולה לייצר מראות בצלליות ובהגיון שאני חוויתי.

האם החוויה שלי היתה מעין חיזיון פסיכדלי, שהפיקו כמה מהתרופות (הרבות) שקיבלתי? שוב, כל התרופות האלה פועלות על הקולטנים בניאו- קורטקס. ובלי ניאו- קורטקס מתפקד, לא היה שום מצע שהתרופות הללו יכלו לעבוד עליו.

מה בקשר לפריצת שנת רע"מ, שהיא השלב שבו מתרחשת החלימה? פריצת רע"מ היא שמה של תסמונת, המופיעה כאשר מוליכים עצביים טבעיים, כמו סרוטונין, פועלים יחד עם קולטנים בניאו-קורטקס. צר לי, אבל פריצת שנת רע"מ זקוקה לניאו- קורטקס מתפקד כדי שתוכל להתרחש, ולי לא היה הדבר הזה.

וכן עלתה כאפשרות התופעה ההיפותטית הידועה בשם הצפת די-אם-טי (DMT dump). במצב הזה מייצרת בלוטת האצטרובל, המגיבה למצב של דחק שנתפס כאיום על המוח, חומר שנקרא די-אם-טי

(או N.N  – דימתילטריפטאמין, dimethyltryptamine  ). הדי-אם-טי דומה במבנהו לסרוטונין ויכול לגרום למצב פסיכדלי עוצמתי ביותר. לי לא היה שום ניסיון אישי בדי-אם-טי ועדיין אין לי אבל אין לי גם שום ויכוח עם מי שטוענים שדי-אם-טי יכול לייצר חוויה פסיכדלית חזקה מאד, ואולי כזאת שיש לה השלכות על ההבנה שלנו את טיבן האמיתי של ההכרה והמציאות.

 

ואולם, בעינה נותרת העובדה שבמקרה שלי, החלק במוח שהדי-אם-טי משפיע עליו (הניאו-קורטקס) לא היה שם כדי להיות מושפע ממנו. ולכן במונחים של "הסבר" למה שקרה לי, הצפת די-אם-טי נמצאה לחלוטין בלתי סבירה, כמו המועמדים הראשיים האחרים לשמש כהסברים להתנסות שלי, ומאותה סיבה עיקרית: הלוצינוגנים- סמי הזיות- משפיעים על הניאו-קורטקס, והניאו-קורטקס שלי לא היה זמין להשפעה.

 

ההיפותזה האחרונה שבדקתי היתה זו של "תופעת האתחול מחדש". ההנחה הזאת היתה מסבירה את ההתנסות שלי כריכוז של מחשבות וזיכרונות מפורקים ביסודם, שנותרו מהזמן שלפני שיתוקו המוחלט של הקורטקס שלי. כמו מחשב שמאותחל אחרי קריסה כוללת של המערכת, ושומר את מה שהוא יכול, כך היה המוח שלי תופר את ההתנסות שלי מפיסות השאריות הללו כמיטב יכולתו. דבר זה היה קורה אולי באתחול הקורטקס והבאתו למצב של הכרה אחרי קריסה ממושכת של המערכת כולה, כמו שקרה בדלקת קרום המוח הקשה שלי. אבל זה נראה בלתי סביר ביותר, לאור המורכבויות האינטראקטיביות של הזיכרונות המפורטים שלי. כמו שחווה בעוצמה כזאת את טיבו הלא לינארי של הזמן בעולם הרוחני, אני יכול עכשיו להבין מדוע כתובים רבים כל כך על הממד הרוחני יכולים להיראות מעוותים או פשוט אוויליים מנקודת המבט הארצית שלנו. בעולמות שמעל העולם הזה, הזמן פשוט לא מתנהג כמו שהוא מתנהג כאן. בעולמות האלה אין הכרח כי דבר אחד יקרה אחרי דבר אחר. רגע יכול להיראות כמו חיים שלמים, או שכמה מחזורי חיים יכולים להיראות כמו רגע. אבל אף שהזמן אינו מתנהג באופן רגיל (במונחים שלנו) בעולמות שמעבר, זה לא אומר שהוא מבולגן, והזיכרונות שיש לי מהזמן שהייתי בתרדמת רחוקים מלהיות כאלה. העוגנים הארציים ביותר שהיו לי בהתנסות שלי, במובן של זמן, היו האינטראקציות שלי עם סוזן ריינטג'ס, כשהיא יצרה איתי קשר בלילה הרביעי ובלילה החמישי, וההופעה, לקראת סוף המסע שלי, של ששת קלסתרי הפנים. כל מופע אחר של בו זמניות בין מאורעות על פני האדמה לאלה שבמסע שלי אל מחוצה לה, הוא, אפשר לומר, פרי השערה בלבד.

 

 

יש רק שתי דרכים לחיות את החיים:

האחת היא לחיות כאילו דבר אינו נס:

האחרת היא לחיות כאילו הכל הוא נס. (אלברט איינשטיין)

 

אם אתה מבקש להיות שוחר אמת של ממש, עליך להטיל ספק, ככל האפשר, בכל הדברים, לפחות פעם בחיים. (רנה דקארט 1650-1596)

 

בשנות העשרים של המאה שעברה גילה הפיזיקאי ורנר הייזנברג (יחד עם מייסדים אחרים של מדע מכניקת הקוואנטים) תגלית מוזרה כל כך, שהעולם עדיין לא השלים איתה לגמרי. כאשר מתבוננים בתופעה תת אטומית, אין שום אפשרות להפריד לגמרי את המתבונן (כלומר, המדען שמבצע את הניסוי) ממה שהוא מתבונן בו. בעולם היומיום שלנו, קל להחמיץ את העבודה הזאת. אנו רואים את היקום כמקום מלא עצמים נפרדים (שולחנות וכיסאות, אנשים וכוכבי לכת) שיש ביניהם לעתים פעילות גומלין, ובכל זאת הם נשארים ביסודו של דבר נפרדים הופך להיות אשליה גמורה. במחוז של הדברים הכי הכי קטנים, כל עצם ועצם ביקום הפיזיקלי קשור למשנהו בקשר קרוב והדוק. למעשה, אין באמת שום "עצמים" בעולם, רק תנודות של אנרגיה, וקשרים.

 

כל העצמים ביקום הפיזיקלי עשויים מאטומים. האטומים, מצדם, עשויים מפרוטונים, אלקטרונים וניטרוניים. אלה, מצדם (תגלית נוספת של הפיזיקאים בשנים הראשונות של המאה העשרים), הם חלקיקים כולם. והחלקיקים עשויים מ… ובכן, האמת היא שהפיזיקאים לא ממש יודעים, אבל דבר אחד שאנחנו כן יודעים על חלקיקים הוא, שכל חלקיק וחלקיק מחובר לחלקיק אחר ביקום. כולם, ברמה העמוקה ביותר, קשורים זה לזה.

לפני ההתנסות שלי במעבר, הייתי מודע באופן כללי לכל הרעיונות המדעיים המודרניים הללו, אבל הם היו רחוקים ומרוחקים. בעולם שחייתי ונעתי בו, העולם של מכוניות ובתים ושולחנות ניתוח וחולים שהחלימו או לא, בין השאר בכפוף למידת הצלחת הניתוח שביצעתי בהם היו העובדות האלה של הפיזיקה התת אטומית קלושות ומרוחקות. הן אולי נכונות, אבל הן לא נגעו למציאות היומיומית שלי.

אבל לאחר שעזבתי את הגוף הפיזי שלי, חוויתי את העובדות האלה באופן ישיר. למעשה, אני יכול לומר בביטחון, אף שלא ידעתי את המונח באותה עת, כשהייתי בשער ובליבה, למעשה "עסקתי במדע". מדע שנשען על הכלי האמתי והמתוחכם ביותר שיש לנו מחקר מדעי:

ההכרה עצמה.

ככל שהעמקתי לחפור, כן השתכנעתי יותר שהתגלית שלי לא היתה רק מעניינת או דרמטית. היא הייתה מדעית. ההכרה תלוי עם מי מדברים היא אחת משתיים: התעלומה הגדולה ביותר שהמחקר המדעי עומד בפניה, או עניין חסר חשיבות. מה שמפתיע הוא כמה רבים המדענים החושבים שהאפשרות השנייה היא הנכונה. לדידם של מדענים רבים אולי רובם ההכרה אינה באמת עניין ראוי להתייחסות , כי היא פשוט תוצר לוואי של תהליכים פיזיקליים. מדענים רבים מרחיקים לכת עוד יותר וטוענים, שלא זו בלבד שההכרה היא תופעה משנית, היא אפילו לא אמתית.

ואולם רבים מבני הסמכא בתחום מדעי המוח של ההכרה והפילוסופיה של התודעה, יחלקו על הטענה הזאת. בכמה העשורים האחרונים הם למדו להכיר בקיומה של "הבעיה הקשה של ההכרה". הרעיון התגבש במשך עשרות שנים, ודייויד צ'אלמרס היה מי שהגדיר אותו בספרו המבריק מ- 1996, "המוח המודע". הבעיה הקשה נוגעת לעצם קיומה של חוויה תודעתית, ואפשר לצמצם אותה לשאלות הבאות:

איך עולה ההכרה מתוך תפקודו של המוח האנושי?

איך היא קשורה להתנהגות שהיא מלווה?

איך העולם הנתפס מתייחס אל העולם המציאותי?

הבעיה קשה כל כך לפתרון, עד שהיו הוגים  שטענו כי התשובה נמצאת לגמרי מחוץ למדע. אבל גם אם היא נמצאת מחוץ לגבולות המדע הנוכחי, אין בכך משום המעטה בערכה של תופעת ההכרה, למעשה זה דווקא רמז לתפקיד העמוק לאין שיעור שיש לה ביקום.

עליונותה של השיטה המדעית המתבססת, בארבע מאות השנים האחרונות, אך ורק על המתרחש במחוז הפיזיקלי, מעלה בעיה גדולה, איבדנו מגע עם התעלומה העמוקה שבמרכז היקום ההכרה שלנו. היא היתה (תחת שמות שונים, ומובעת באמצעות השקפות עולם שונות) משהו מוכר וידוע מאד, שדתות פרה מודרניות החזיקו צמוד אליהן, אך משהו שאבד לתרבות המערבית החילונית שלנו, בשעה שהתאהבנו יותר ויותר בכוחם של המדע והטכנולוגיה המודרניים.

עם כל הצלחותיה של הציוויליזציה המערבית, העולם שילם על הספר "המוח שאינו ניתן לצמצום, לקראת פסיכולוגיה של המאה ה21", שראה אור ב -2007. העדות להכרה שמחוץ לגוף מוצגת יפה בניתוח המדעי הקפדני הזה. החיבור "המוח שאינו ניתן לצמצום" הוא אבן דרך שהעמידה קבוצה נודעת בשם "המחלקה ללימודים תפיסתיים" שפועלת באוניברסיטת וירג'ינה. המחברים מספקים לקורא סקירה ממצה של הנתונים הרלוונטיים, והמסקנה היא בלתי נמנעת, התופעות הללו אמתיות, ועלינו לנסות להבין את טיבן, אם אנחנו רוצים להבין את מציאות קיומנו.

פיתו אותנו לחשוב שהשקפת העולם המדעית מתקרבת במהירות אל "התאוריה של הכל" או TOE  Theory of Everything)), שכנראה לא תשאיר מקום רב לנשמה או לרוח שלנו, או לעולם העליון ולאלוקים. המסע שלי עמוק אל תוך התרדמת, אל מחוץ למחוז הפיזיקלי הנחות הזה, ואל מקום המגורים הרם ביותר של הבורא הכל יכול, חשף את התהום העצומה להדהים הפעורה בין הידע האנושי שלנו לבין הממלכה הכבירה והמעוררת יראת כבוד של אלוקים.

כדי לחקור באמת את היקום ברובד עמוק, עלינו להכיר בתפקיד הבסיסי שיש להכרה בציור המציאות. ניסויים במכניקת הקוואנטים זעזעו את  האבות המזהירים של התחום, שרבים מהם (ורנר הייזנברג, וולפגנג פאולי, נילס בוהר, ארווין שקדינגר וסר ג'יימס ג'ינס, אם למנות כמה מהם) פנו אל השקפת העולם המיסטית בחיפוש אחרי תשובות. הם נוכחו לדעת שאין שום אפשרות להפריד את עורך הניסוי מהניסוי, ולהסביר מציאות בלי הכרה. הדבר שאני גיליתי שם, במעבר, הוא שליקום ממדים עצומים לאין שיעור והוא מורכב באופן שלא יתואר, ושההכרה היא הבסיס לכל מה שקיים. הייתי מחובר לדבר הזה בשלמות כזאת, שלעיתים קרובות לא היתה שום הבחנה בין "אני" לבין העולם שנעתי בו. אילו נדרשתי לתמצת את כל זה, הייתי אומר ראשית שהיקום גדול בהרבה מכפי שהוא נראה כשאנחנו מסתכלים רק בחלקיו הנראים מיידית. (זאת באמת אינה תובנה מהפכנית מאד, נוכח העובדה שהמדע הקונבנציונלי מכיר בכך ש- 96 אחוזים מהיקום עשויים מ"חומר אפל ואנרגיה אפלה". מהן הישויות האפלות האלה?" איש עדיין אינו יודע. אבל מה שעשה את ההתנסות שלי ליוצאת דופן היה המידיות  המטלטלת שבה חוויתי את התפקיד הבסיסי של ההכרה או הרוח. זאת לא היתה תיאוריה כשלמדתי  את זה שם למעלה, אלא עובדה, מהממת ומידית כמו מהלומה בפנים של משב אוויר ארקטי רב עוצמה.) שנית: שאנחנו- כל אחד מאיתנו קשורים בקשר מסובך ובלתי ניתן להתרה אל היקום הגדול יותר. זהו ביתנו האמיתי, ולחשוב שהעולם הפיזיקלי הזה הוא כל מה שנחשב, זה כמו להסתגר בארון קטן ולחשוב שאין עוד שום דבר אחר מעבר לו. ושלישית: שהכוח המכריע שיש לאמונה מאפשר מצב של "הרוח מעל החומר". לא אחת, כסטודנט לרפואה, עמדתי נבוך מול כוחה המדהים של השפעת הפלצבו העובדה שלימודי הרפואה  היו חייבים להתגבר על כ 30 אחוזי התועלת שיוחסו לאמונתו של חולה שהוא מקבל תרופה שתעזור לו, גם אם היתה פשוט חומר לא פעיל. במקום לראות את כח האמונה העומד בבסיסו של הדבר, ואיך הוא משפיע על בריאותנו, ראה מקצוע הרפואה את "חצי הכוס הריקה", כלומר, השפעת הפלצבו היא מכשול להמחשה של טיפול.

הומור, אירוניה, פאתוס. תמיד חשבתי שאלה הן תכונות שאנו בני האדם פיתחנו כדי להתמודד עם העולם הזה, שלא אחת הוא מכאיב ולא הוגן. וזה נכון. אבל בנוסף על היותן נחמות, תכונות אלה הן הכרות קצרות מאד, רגעיות, אך בעלות חשיבות מכרעת בעובדה שיהיו אשר יהיו מאבקינו וסבלותינו בעולם הנוכחי, הם לא יכולים ממש לגעת בישויות הגדולות והנצחיות שאנחנו באמת. צחוק ואירוניה הם ביסודם תזכורות עמוקות לכך שאיננו אסירים בעולם הזה, אלא נוסעים שעוברים דרכו.

בדיוק כשם שהמודעות שלי היתה אינדיווידואלית ובה בעת מאוחדת לגמרי עם היקום, כך פעלו גם הגבולות של מה שחוויתי כ"אני" שלי: לעתים הם התכווצו ולעתים התרחבו, כדי להכיל את כל מה שקיים בכל הנצח. טשטוש הגבול שבין המודעות שלי למחוז שסביבי, היה לעיתים חזק כל כך, שנהייתי היקום כולו. אפשר לנסח זאת באופן אחר ולומר, שלרגע ראיתי זהות עם היקום, שהיה שם כל הזמן, אלא שעד אז הייתי עיוור אליו.

כדי להמחיש את ההכרה שלי ברובד העמוק ביותר, אני משתמש תכופות בדימוי של ביצת תרנגולת. בעת שהייתי בליבה, אפילו כשהייתי לאחד עם כדור האור ועם היקום על ממדיו הרמים והנצחיים, ואלוקים ואני היינו אחד, חשתי בעוצמה, שההיבט היצירתי, הקדמוני (המניע הראשוני), של אלוקים הוא כמו הקליפה העוטפת את תכולת הביצה, וכי יש בין הקליפה לתכולה זיקה חזקה (כמו שההכרה שלנו היא שלוחה ישירה של האלוקי), ועם זאת היא לעולם מעבר ליכולת של הזדהות מוחלטת עם ההכרה שבברוא. אף בעת שההכרה שלי נהייתה זהה לכל ולנצח, חשתי שאני והמניע היצירתי המוליד של כל מה שיש, לא נוכל להיות לגמרי אחד. בלב ההוויה האינסופית ביותר שבאחדות, עדיין קיימת הדואליות. ייתכן שהדואליות הזאת היא תוצאה של הניסיון להחזיר מודעות כזאת אל המחוז הזה שלנו.

1 1 vote
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
1 תגובה
Inline Feedbacks
View all comments
נווה
נווה
3 years ago

מדהים!
המילה "שלום", אחד השמות של הקב"ה, ביהדות היא לא במקרה דומה למילה "אום".
להודים יש תפישה מסויימת של רוחניות אלא מהצד האחר.
התורה שבורא עולם נתן היא אמת אוניברסלית.
שלום וכל טוב!

1
0
Would love your thoughts, please comment.x