החיים לא הוגנים, ומוסר ההשכל

בליל חורף קר בשנת 1737, התדפק נער על חלונו של הכומר המקומי באחד מאיי סילי: 'סבתא גוססת והיא רוצה להתוודות', קרא בקול רועד. הכומר התעטף באדרתו ורכב לבית הסבתא. עם כניסתו של הכומר, סימנה הקשישה לנכד על מקום מסתור תחת המיטה, הנכד שלף משם טבעת זהב משובצת ברקת, והגיש אותה אל הכומר.

מתחילה לא הבין הכומר את המתרחש, אבל אחרי מלים ספורות של האישה, הסיפור התחוור: הטבעת הזו היתה שייכת לאדמירל סר קלאודיסלי שובל, שמת בדמי ימיו ב22 באוקטובר 1707, שלושים שנה קודם לכן.

ציור שמן של קלאודסלי

שובל, שחזר בראש חמש אניות קרב ענקיות, אחרי שהנחית מכה קשה על הצי הצרפתי. באותו חודש אוקטובר של 1707, הוביל את האניות בחזרה לבריטניה, דרך ערפל מתמשך של 12 ימים, שובל קבע לפי החישובים שבידו, כי הצי נמצא כעת ממערב לאי אואסן, בו יש מקום עגינה בטוח. בקבוקי השמפניה כבר היו מוכנים לחגיגת הנצחון. שובל עצמו היה על אנית ה'אסוסיאיישן', ופיקד על כל הצי שאחריו. ב22 באוקטובר, בצהרי היום, ניגש אל האדמירל אחד המלחים, וטען כי לפי חישוביו נמצאים הם באיזור איי סילי הידועים בשרטוניהם, ולכן צפויה להם סכנה חמורה. שובל עטור התהילה הורה מיד לתלותו באשמת מרד. ניווט עצמאי אסור באניה.

שעות ספורות לאחר מכן, התברר שאותו מלח צדק, אסוסיאיישן היתה הראשונה להרגיש על בשרה את הזעזוע של ההתנגשות בשרטון, בתוך דקות היא כבר היתה בקרקעית האוקיינוס האטלנטי. שלש אניות נוספות צללו כעופרת בעקבותיה. סר קלאודיסלי עצמו היה אחד משני ניצולים יחידים שהגיעו אל החוף, הוא זחל על החול בשארית כוחותיו והקיא כמויות של מי מלח, למזלו הרע, הטבעת היפהפיה שעל אצבעו נצנצה בשמש הבוקר, וכפריה מקומית שהיתה עסוקה בחיפוש אחר דג שתוכל לשלוף מהמים לארוחת הבוקר, התפנתה לצוד את הדג היותר שמן, את האדמירל הנכבד. היא סגרה את כפות ידיה הכפריות סביב צוארו הענוג והמותש, ותוך זמן קצר  מאד האדמירל הגיע לשדות הציד הנצחיים. החיים לא הוגנים, אבל על דאטפת אטפוך.

בשנות ה60 של המאה העשרים, גילו צוללנים את מיקומן של הספינות הטרופות, ואוצרותיהן נמכרו במכירות פומביות, ב1970 נמכר בבית המכירות סותבי'ס סיר הלילה של אדמירל שובל, תמורת 270 לירה שטרלינג.

תחריט עץ מהמאה היח' המתאר את טביעת הצי הבריטי באיי סילי

מה גרם לאדמירל המכובד לטעות טעות כה גסה, שעלתה בחייהם של 1400 בני אדם?

בדיעבד, היסטוריונים חדשים מפריכי מיתוסים, העלו הסברים שונים ומשונים ואף סיפקו נימוקים ואסמכתות, אבל לענינינו חשוב מה היתה הדעה הרווחת באנגליה באותם ימים, וזו קבעה כי הטעות התרחשה בשל חוסר יכולת לקבוע את קו האורך.

קביעת קו הרוחב נעשית בקלות על פי השמש והכוכבים, (על פי הזוית של השמש, או כוכב הצפון), אבל האורך לא היה ניתן למדידה מדוייקת, ספנים נטו להפליג עד קו הרוחב הרצוי, וכשהגיעו אליו פנו מזרחה או מערבה והשתדלו לשוט ישר…

בעקבות האסון, הוקמה ב1714 'וועדת קו האורך', אשר לפי 'חוק קו האורך' שחוקק הפרלמנט הבריטי, תבחן הצעות לפתרון בעיית הניווט וקביעת קו האורך, מציע הפתרון הטוב ביותר יזכה ב20,000 ליש"ט, שהיה סכום עצום באותם ימים.

וועדת קו האורך נצמדה לקו המחשבה המדעי המקובל במדע של אז: מיפוי גרמי השמים באופן מדוייק, יפתור גם את בעיית קוי האורך. אמנם השמש וכוכב הצפון לא יכולים להועיל כאן, אבל כל צבא השמים יעמוד לימינינו, אם רק נמפה אותו כדבעי. עוד ב1514 הציע האסטרונום יוהנס ורנר למפות את הכוכבים שברקע מסלול הירח, וליצור מפות חדשיות של הרקע הכוכבי הצפוי מאחורי הירח – לפי קוי אורך. רב החובל יציב את התמונה מול המשקפת (טלסקופ פרימיטיבי), וישחק 'מצא את ההבדלים'. הבעיה שהידע של אז לגבי מפת הכוכבים הכללית היה דל ומשובש וחסר סיכוי לאפשר ניווט על פיו. ב1598 הבטיח פליפה מלך ספרד קצבה שנתית במטבעות זהב, למי שימצא דרך לנווט בבטחה אל קווי האורך הרצויים, ולאתגר נענה האסטרונום המפורסם גלילאו, זה גילה כי ירחיו של צדק מנהלים אורח חיים מגוון מאד, למעשה ישנם יותר מאלף ליקויים לירחים אלו (זמן בו הם נמצאים מאחורי צדק ונעלמים מעינינו), גלילאו עיצב קסדה מיוחדת, שלאחת מעיניה חובר טלסקופ, ואילו בעין השניה יצטרך הצופה לאתר את צדק כדי שיוכל להתמקד עליו. גם במקרה הזה, מדובר היה ברעיון מתקדם מדי לאמצעים של המאה ה16, גלילאו נשא את קסדתו (שכיום מזכירה לנו מסכת אב"כ) לנמל ליוורנו, אבל אף אחד לא הצליח בפועל למדוד עימה שום דבר. גם ארצות השפלה הציעו פרסים שונים, אך הקסדה היפה לא זכתה בפרס, אם כי כפרס ניחומים העניקו לו ההולנדים שרשרת זהב.

עיני כל המלומדים היו נשואות אל השמים, הם האמינו שעם עוד קצת דיוק הם יוכלו להדפיס ספר מפות כל שהוא, שהנווטים יביטו בו ובשמים, וידעו בדיוק באיזו משבצת נמצאת ספינתם. ולכן דחו מהשורש רעיון הרבה יותר פשוט: שעון, ככל שאנחנו מפליגים על הציר מזרח-מערב, השעה שונה, בכל רגע נתון מתרחשת זריחה במקום כל שהוא סביב כדור הארץ, ובכל רגע מתרחשת גם שקיעה במרחק של חצי היקף כדוה"א ממקום הזריחה, ומכיון שכך, כל שצריך הנווט הימי לעשות הוא לקחת שעון שכוון בנמל ממנו הפליג, ולהשוות את זמן חצות היום בשעון – אל חצות היום במקומו, מה שכמובן ניכר על ידי מיקום השמש באמצע השמים. הפרש הזמנים, יגלה לו בדיוק באיזה קו אורך הוא נמצא.

איך אפשר לדחות רעיון כל כך פשוט? הסיבה האמיתית: עולם המדע היה שקוע בחיפוש פתרון מדעי, של מיפוי שמים, בזה הוא ראה מדע אמיתי, ובכל השאר קומבינות פשטניות. הסיבה בפועל: שעונים לא היו דבר אמין, השעון היה רק 'בערך', רוב השעונים פיגרו או מיהרו. ובפרט במסעות, שכן הפרשי הטמפרטורה גרמו למתכות להתרחב או להתכווץ, לשמני סיכה להתאדות או להתקשות, חלודה, מלח, ועוד הרבה 'צרות' בשביל מכשיר מכני קטן ושברירי. תאמרו: הפתרון בידיים שלכם, תשקיעו אנרגיה בשעון מדוייק. אבל כמו שאמרנו, העולם המדעי היה שבוי בקונספציה.

הקונספציה לא הפריעה להעלות רעיונות חדשניים ומקוריים בני הזמן, אחד מהם היה 'תיאוריית הכלב הפצוע', שהסתמכה על תגליתו של סר קנלם דיגבי מדרום צרפת, זה גילה ב'מחקרו' אבקת קסם המרפאת ממרחקים, על ידי פיזורה על חפץ של הפצוע. כך חייל היה יכול להיפצע בשדה הקרב, ובאותה שעה אימו הרחומה היתה מפזרת את אבקת הקסם על הפיג'מה שלו, והחייל היה מתחיל להרגיש תהליך של צריבה וחיטוי, התהליך כאב אמנם, אך הכאב היה משתלם: הפצע מחלים והולך. ובכן, פתרון פשוט לניווט ימי: קח עמך כלב פצוע, בכל יום, בחצות היום בדיוק, תפוזר האבקה על אחד מחפציו האישיים של מר כלב, ובאותו רגע, על סיפון האניה, הוא ירגיש את הצריבה ויפצח ביללות.

נשמע מושלם, לא? ובכן, כפי שצפיתם ישנה בעיה, מה יעשו כאשר הכלב יחלים? האם יפצעו אותו שוב? ובכן, כפי שהכרזנו בפתיחה: החיים לא הוגנים, המציע של 'שיטת הכלב הפצוע', כתב בטופס ההצעה, כי למעשה גם נווטים ימיים מקריבים את עיניהם (הם מסתכלים בטלסקופ באופן קבוע מול השמש, ובגיל מסויים הם מאבדים את הראיה באותה העין), ולכן גם הכלב עשוי לשלם את המחיר.

המתמטיקאי ויליאם ויסטון, הציע לרשת את האוקיינוס בספינות שתטלנה עוגן ותעמודנה בקביעות, במרחקים של מאות קילומטר, ואלו יירו מטחי פגזים בשעות קבועות, כאשר הנווטים הימיים ישמעו את קול היריה, ועל פיה ייחשבו את מיקומם. ברור שהפיתרון אינו פרקטי משום כיוון, ובנוי על חוסר היכרות של תנאי השטח, עומק הקרקעית (עוגן צריך להגיע לקרקעית), אי היכולת לשמוע את כיוון הירי, ועוד ועוד.

כמובן שרעיונות כאלו לא נלקחו באמת ברצינות. עיני המלומדים היו נשואות כאמור, לשמים, והועדה זימנה אליה את הפיזיקאי המהולל סר אייזיק ניוטון, יחד עם תוכן השמים אדמונד האלי, ניוטון פתח את נאומו בביטול רעיון השעון, מכיון שסביר ששעון מדוייק לא יהיה לעולם. חזר על רעיון הירחים של צדק, ולמעשה לא הציע שום פתרון מעשי. המונח 'מציאת קו האורך' הפך באותם ימים כביטוי למשהו דמיוני, כפי שאומרים בימינו 'כן, והוא המציא גם תרופה לסרטן'. וכפי שכתב הסטיריקן השנון ג'ונתן סוויפט ב'מסעות גוליבר': "גילויים של קו האורך, התנועה המתמדת, התרופה שתרפא את כל המחלות, ועוד הרבה המצאות חשובות אחרות שיגיעו לשיא שכלולן". רעיון השעון שימש כבדיחת פתיחה, הגישה הפאתטית, כך סופר אנגלי בשם ג'רמי ת'אקר, תיאר בלגלוג את ההצעות השונות, וסיים בתיאור: פתרתי את הבעיה, אני מכניס שעון לתוך תא ריק, "אני בטוח שהקורא שלי מתחיל להאמין שאין להשוות כלל את הפונומטרים, הפירומטרים, הסלנומטרים וההליומטרים וכל שאר המטרים – לכרונומטר שלי". כאן מונה ת'אקר את כל מכשירי המדידה שהיו בשימוש הנווטים, וממציא כביכול שם מלומד לשעון הפשוט: 'כרונומטר' במרכאות, כאילו שעל ידי המצאת שם מפוצץ פותרים בעיות. צחוק הגורל שאכן השעון היה זה שפתר את הבעיה, ואף קיבל את הכינוי 'כרונומטר' שנאמר בצחוק, ככינוי רציני לגמרי. מה שעצוב הוא, שלקח לעולם המדעי ארבעים שנה (40) לאמץ את הפיתרון הזה, ולהניח למפות הכוכבים לתקופה אחרת עם קצת יותר טכנולוגיה. אתם בני המאה ה18, תתמקדו פשוט בשעון…

הפיתרון הגיע על ידי אנגלי כפרי מיורקשייר, ג'ון הריסון, שפיתח שעון שעשוי בעיקר מעץ, ושאינו מצריך חומרי סיכה, בבואו ללונדון להציע את הרעיון, לא מצא את חברי הוועדה, שכן מרוב הצעות חסרות תוחלת הם פרשו איש לביתו. הריסון פנה להאלי, וזה שלח אותו אל שען מפורסם, כדי שיעבור על התכניות, הריסון חשש לגלות את הפטנט לשען, שעשוי לגנוב את הרעיון, אך השען, גרהם, דוקא התפעל מאד וצייד אותו בתמיכה ובהמלצה. אך האדמירלות לא התלהבה, במשך שנה לא עשו כלום עם הרעיון, השעון, וההמלצה. לאחר שנה הואילו לשלוח את השעון לניסוי בהפלגה לליסבון (ניסוי כזה לא יזכה בפרס, שכן חוק קו האורך קובע שהפתרון יבדק בהפלגה לאיי הודו המערבית), יחד עם רב החובל פרוקטור. רב החובל שהיה אדם מלומד, השיב לאמור: "אני מלא דאגה לאיש הישר הזה ואני חושש שהוא מנסה את הבלתי אפשרי".

לאחר ההצלחה של הניסוי הראשון, הוועדה הסכימה שהריסון יבנה מכשיר חדש לטובת הניסוי האמיתי בהפלגה לאיי הודו המערבית, אך כאשר ייבנה המכשיר החדש, שני המכשירים ייהפכו רכוש הממלכה. (הנה כי כן, רב החובל פרוקטור היה צריך לדאוג 'לאיש הישר הזה', מפני סעיפים דרקוניים, ניצול, ואונאה, ולא מחמת דיוקם של שעוניו). הריסון הלך ושכלל את שעוניו, ויצר שעון שני, ואף שלישי, ובהמשך רביעי, כל אחד משוכלל יותר מקודמיו. אבל בכל השנים האלו שהריסון התחנן למקדמה וחזר לבית המלאכה הכפרי שלו. ישב לו האסטרונום המפורסם ד"ר נוייל מסקלין ושקד במרץ על פיתוח הדרך המקובלת במדע: מפות שמים. ב1760, כשהריסון חזר שוב מן הכפר לעיר והציג בגאווה לפני מועצת קוו האורך את השעון הרביעי שלו, 46 שנה אחרי שנחקק חוק קו האורך והוצע הפרס הגדול, היה מסקלין בטוח שהוא קרוב לפיצוח מפות השמים. האמת היתה להיפך, אבל המפתחות היו בידיים של האריסטוקרטיה. מסקלין שהיה צעיר מהריסון בכ40 שנה, היה בן למשפחת מלומדים מפורסמת, ובוגר טריניטי קולג', ואילו הריסון היה כפרי נטול השכלה. הריסון שכבר היה איש לא צעיר, שלח את השעון הרביעי שכונה H4 בחודש מאי 1761 יחד עם בנו ויליאם, בהפלגה מלונדון לפורטסמות, בהמתנה לספינה שתבצע סוף סוף את הניסוי המיוחל. אך האישור להפלגה ולביצוע הניסוי לא הגיע, האסטרונום המלכותי, ד"ר ברדלי, היה עסוק מאד בפיתוח מפות השמים, וכנראה ציפה לפצח את החידה תוך מספר חדשים. (למצב כזה קוראים בזמננו 'ניגוד ענינים', ברדלי, שהיה חלק מהוועדה שקובעת מי יזכה בפרס, היה גם אחד המתחרים על הפרס, ולכן יכל לעכב את המתחרה האחר, כדי לאפשר לעצמו סיכויי זכיה לפניו). אך העיכובים ומשיכת הזמן לא עזרו, מפות השמים נותרו סתומות, והH4 יצא להפלגת בכורה.

ובכן, חברי הוועדה הנכבדים הוסיפו מדי יום תנאים והגבלות נוספות על הניסוי, תנאים שהריסון המסכן ניסה לעמוד בהם, אך השיא היה תנאי מסויים שהריסון כלל לא ידע עליו, ולכן לא יכל לעמוד בו. התפעלותו של רב החובל, כאשר עם ההגעה לג'מייקה נמצא השעון כמדוייק להפליא, לא שינתה את המצב. הוועדה צריכה להתכנס כדי להכריע אם הניסוי הצליח או לא. ובאורח פלא התברר שאכן הניסוי לא הצליח, לא עמד בכל התנאים. ולכן היא ממליצה על ניסוי חוזר בפעם אחרת. הריסון קיבל מענק של 1500 ליש"ט "למרות שבשעונו אי אפשר לעשות שימוש רב בקביעת קו האורך, בכל זאת זו המצאה שתביא תועלת"…

ב1762 מת ברדלי, שהיה כאמור מתחרה לא שקול להריסון. את מקומו מילא נתניאל בליס, שקבע עם כניסתו לתפקיד כי דיוקו של השעון בהפלגה לג'מייקה היה מקרי לגמרי, וברור שהפיתרון יגיע ממיפוי השמים, שכן אין סיכוי שהניסוי הבא של הריסון יניב תוצאות. ב1764 בוצע ניסוי נוסף בH4 של הריסון, המכשיר שוב דייק כמו שעון. אך מועצת קוי האורך לא התכנסה כדי לדון בהענקת הפרס, הם המתינו לסיום עבודתם של המתמטיקאים על החשיבות הסטטיסטית של מפות השמים. לאחר מספר חדשים נקבע כי אכן הדיוק שהוכיח השעון הוא ברמה פי 3 מזו שנקבעה בחוק קו האורך. אך עדיין ישנם דברים רבים שצריכים לבדוק… בסופו של דבר הציעה הוועדה להעניק להריסון מחצית מכספי הפרס, בתנאי שיתן להם את כל השעונים שייצר וכן יתן את הפטנט במתנה למדינה.

במקביל מת בליס, ותחתיו התמנה הד"ר מסקלין לאסטרונום המלכותי, עם כניסתו לתפקיד פצח בסדרת נאומים המהללת את מיפוי השמים שלו ושל חבריו, ובמקביל נחקק בפרלמנט חוק קו אורך חדש, המוסיף תנאים שמטרתם להיטיב עם מסקלין והשיטה הישנה… בסופו של דבר נכנע הריסון לכל התכתיבים, והסכים לחשוף את סודותיו ולתת אותם למדינה, בכדי לזכות בפרס הנכסף. במשך ששה ימים הוא פירק והרכיב מחדש את השעון בפני צוות מומחים. ואז החליט הד"ר מסקלין שהגיע הזמן לעשות את הניסוי הגורלי שיקבע סוף סוף האם הריסון זכאי לפרס. וכך בוצע הדבר: באפריל 1766 הופיע מסקלין במפתיע במעונו של הריסון, בראש פלוגת חיילים, ודרש את השעונים שהם עתה רכוש המדינה לפי החוק, בכדי לבצע בהם את הניסוי. להריסון לא אושר לדאוג להובלה נאותה של המכשירים המורכבים, ולוודא שהם מוכנים לניסוי ומתופעלים כדת. השעונים הובלו בלי שום תנאים נאותים, הופלו על הרצפה בשוגג או במתכוין, קיפצו על פני כרכרות לאורך כל אנגליה, עד שהגיעו אל מצפה הכוכבים המלכותי, בהנהלתו של האסטרונום המלכותי מסקלין, שהוא גם חבר הוועדה המעניקה את הפרס, וכמובן הוא גם המתחרה העיקרי על הפרס, והוא גם יבצע את הניסויים…

מסקלין

במשך עשרה חדשים ביצע מסקלין 'ניסויים' בשעוניו של הריסון, באותו זמן ממש, ערך רב החובל ג'ימס קוק את מסעיו המפוארים שזיכו את אימפריית הכתר בתהילת עולם נצחית, הוא השתמש בשעון של הריסון והגיע איתו לדיוק מקסימלי. אלא שבשדה הניסויים של מסקלין הדברים נראו אחרת, הוא קבע שהשעון נכשל בניסויים, ואילו היה בים היה מכשיל את הנווט במאות מילין… הריסון הדפיס חוברת מפורטת המצביעה על הכשלים ב'ניסויים' של מסקלין, אך מסקלין לא טרח להשיב, ולשם מה? אך הריסון טרח, טרח ובנה את H5, דגם משוכלל עוד יותר. ב1772 היה וילסון בן 79, חולה, וכמעט עיוור, בנו ויליאם השיג פגישה עם המלך ג'ורג' השלישי שהזדעזע מהיחס שקיבל הריסון. H5 נשלח לניסוי בידי מומחים שאינם חברי הוועדה, זמן הניסוי הוארך עוד ועוד, כדי למנוע אפשרות של טענות מצד חברי הוועדה, והשעון נמצא מדייק עד טווח של שליש השניה ביממה. המלך הצליח להשיג להריסון עוד מענק כספי, אבל לא את הפרס המובטח…

ב1773 נחקק בפרלמנט חוק חדש המגדיר את התנאים לפרס קו האורך, מעכשיו יש צורך בשני עותקים של כל מכשיר (הריסון השקיע שנים בבניית כל אחד משעוניו…), הניסוי יארך שנה תמימה, ולאחר מכן עוד שני מסעות ימים בסיסיים, ועוד מסעות לפי דרישת הוועדה… הסיכוי של הריסון לקבל את הפרס הרשמי אבד. אך זה לא עזר לאסטרונום הנכבד מסקלין להגיע לתוצאה מעשית עם הרשימות שלו.

ב1775 חזר ג'ימס קוק והילל את השעון של הריסון. ב1776 לקח איתו קוק את השעון שוב, למסעו האחרון, אך באותה שנה כבר מת ג'ון הריסון, בגיל 83. אחרי עשרות שנים של מאבק בקהיליה המדעית, באליטות, בביורוקרטיה. את הפרס המושלם לא השיג, אבל הצלחתו המקצועית הביאה תהילת עולם לבריטניה, והיתה חלק ממה שהפך אותה לאימפריה חובקת ימים.

מסקלין המשיך בנכליו וניסה לחבל בייצור ובדיקת השעונים, אבל בסופו של דבר המציאות דיברה בעד עצמה, הביקוש לשעונים מדוייקים הלך וגבר, ובסוף ימיה, עד 1828 שימשה וועדת קו האורך כוועדת פיקוח על שעונים מדוייקים.

H1 של הריסון, מוצג במוזיאון הימי באנגליה, צילם: Phantom Photographer כאן.

מדוע דברים כאלו קורים? כאמור, זה משום שהחיים לא הוגנים. אין מישהו ספציפי להאשים, בני אדם חיים כעדר, הם מאמינים בקונספציה, ובטוחים שכדי לגדוע רעיונות שגויים (-נגד הקונספציה), ניתן לפעול בכל דרך, או כמעט בכל דרך. כך זה גם בזמננו, החל מהמקרה המפורסם של ד"ר דן שכטמן, וכלה בעוד מליון מקרים אחרים.

קל לנו לצחוק על מומחים שרחוקים מאיתנו בזמן ובתרבות, זה  אפילו נחשב בסדר, כפי שניתן ללמוד מהספר 'דבר המומחים' בו שני מלומדים מפורסמים ומוערכים מלקטים מאות אמירות של מומחים, ללא מרכאות, שהתבררו כבדיחה.

המחברים סקרו במשך 25 שנה אלפי תחזיות השונות של מומחים.

בהקדמה כותבים המחברים:

"המחקר שערכנו חשף אלפי דוגמאות של מידע מוטעה ומטעה, דיס אינפורמציה מכוונת, חוסר הבנה בסיסי, חישובים לא נכונים, תחזיות מבישות, טעויות מטופשות, פאשלות, וסתם שקרים 'רגילים' ופשוטים, שאותם פיזרו לעתים קרובות מאד מי שנחשבו, או חשבו עצמם, למומחים בתחומם.

בהתבסס על הממצאים הראשוניים שסיפק לנו המחקר הנרחב הזה, אנחנו יכולים לומר במידת מה של ביטחון כי מומחים לא מעטים טועים, ולעתים די קרובות… הם טועים בעובדות, ושוגים בתיאוריות, בתאריכים, בגיאוגרפיה. הם טועים לגבי העתיד, הם שוגים לגבי העבר, ובמקרה הטוב ביותר הם מטעים ומשלים את מאזיניהם ותלמידיהם לגבי ההווה".

בהקדמה הם דנים כיצד יוכל האדם הפשוט לזהות טעות של מומחה, אחד הכללים שהם מנסחים הוא: "כאשר מומחים מסכימים ביניהם, זה הזמן לאקספרטולוג (=חוקר מומחים) להתחיל בעבודתו ולבחון את הדברים". (בדומה לכלל התלמודי, שכאשר כל חברי הסנהדרין מרשיעים אדם, הוא יוצא זכאי, כי זה מוכיח שהם לא חושבים באופן עצמאי וביקורתי).

אבל מה? כמעט כל המומחים ששמים המחברים ללעג, חיו עד ראשית המאה ה20 פחות או יותר, כי זה מאד קל (הידעתם כי מבקר התיאטרון לואיס קרוננברגר, קבע ב17 במאי 1946 כי המוסיקה של ארווינג ברלין אינה מלהיבה? בעוד המחזה שלו היה ההצלחה הבימתית הגדולה ביותר בכל הקריירה שלו ועלה על הבימה 1147 פעמים!). ומה עם המומחים של זמננו? עבודת האלילים של 'איש המקצוע' לא פסה מן העולם… עיני ההמון נשואות ממש ברגע זה, אל מומחי אליל, ואף נביאי שקר.

אל לנו להתרגש לא ממומחים, ובפרט לא ממומחים המסכימים כולם לאותה דעה, והכי גרוע: הרודפים באף וחימה כל מי שמעיז להביע דעה אחרת.

אמת, לא כל מי שאומר משהו הפוך הוא הריסון, ברור שהאמת להיפך: רוב האנשים שחושבים שהם יותר חכמים מהמומחים מן הסתם טועים. אבל: מול כל סוללת מומחים, יש אי שם הריסון אחד, שאין לו תואר ולא קשרים, ולכן כל מה שיגיד לא יניע את כנפי טחנות הרוח של הממסד.

שוחחתי עם פרופסור נכבד לפיזיקה על גיל העולם, ציטטתי את אמירתו של הרמן כהן: "הכוכבים אינם נמצאים בשמים אלא בספרי האסטרונומיה", כלומר: כל הידע שלנו על הרכבם של הכוכבים, מיקומם, תנועתם, אינו משהו שראינו בשמים. אלא מסקנות שלנו מחישובים המופיעים בספרים. לכן, אמרתי, אני לא מתווכח איתך על החישובים מהם ניתן להסיק על גיל הכוכבים, גיל היקום, גיל כדוה"א וכו'. אני רק אומר, שמדובר בסה"כ בחישובים, וכמו שהמדע של המאה ה17 לא שרד עד המאה ה18, וכך הלאה, ישנה אפשרות, שידע חדש אודות היקום, שיכנס לספרים שלנו, ישנה גם את התוצאות שכתובות בספרים אלו.

אך הפרופסור טען, שהפעם זה לא ייתכן, הוא לא רואה איזה נתון  יכול להשתנות. פעם לא ידעו הרבה דברים, אבל היום יודעים המון על הכוכבים שמתוארים בספרים שלנו. ואני טענתי: לפני איינשטיין אף אחד לא העלה על דעתו שיתכן כי הזמן הוא חלק מהמרחב, כי המרחב מתעקם, כי הזמן יכול להתארך או להתקצר. דוקא משום שאתה מומחה, ועפר אני תחת כפות רגליך בחישובי הפיזיקה, דוקא לכן לא תוכל לראות מאיפה יפול הפטיש על הראש למדע של המאה ה21. כל נסיון שלי לתת דוגמאות יהיה מגוחך מבחינת הפיזיקה של זמננו, אבל פתאום יכול להתרחש מהפך, והמסקנות יהיו אחרות. הריסון ממתין מעבר לפינה.

החיים לא הוגנים כלפי אנשים שרואים יותר טוב מהמומחים, אבל הרבה פעמים ההיסטוריה עושה צדק עם האמת. וכך לגבי כל דבר בחיים, אנשים עושים עוול לאחרים, אבל משפט ההיסטוריה בדרך כלל מעמיד אותם במקומם. העולם מתקדם, ולכן חוסר הגינות מוקע, וסופו של הצדק והטוב להתפשט ולמלא את העולם דעה כמים לים מכסים.