משה רט: הטיעון הכושל – מפלצת הספגטי המעופפת.
הטיעון הכושל: מפלצת הספגטי המעופפת.
במהלך כתיבתי את עבודת הדוקטורט שלי, כתבתי פרק קצר המתייחס למפלצת הספגטי המעופפת – אותה דמות קריקטורית המשמשת את האתאיסטים כדי ללעוג לדת – ומסביר מדוע הביקורת שהיא מייצגת מופרכת. המנחה שלי, ד"ר יהודה שנאל, הורה לי להשמיט את הקטע הזה, שכן לדבריו עבודת דוקטורט נועדה לקריאה בידי אנשים אינטליגנטיים, ואין בה מקום להתייחס לשטויות כמו מפלצת הספגטי. אבל מכיוון שלמרבה הצער יש לא מעט אנשים (כנראה קצת פחות אינטליגנטיים) שמנופפים באותה מפלצת (להלן מס"מ) על ימין ועל שמאל, מצאתי לנכון להסביר כאן בקצרה מה הבעיה איתה ואיך צריך להתייחס אליה.
המס"מ היא יצירתו של בחור בשם בובי הנדרסון, בוגר אוניברסיטת אורגון בעל תואר בפיזיקה. בשנת 2005 שלח הנדרסון, שהיה אז בן 24, מכתב לרשויות החינוך בקנזס, ובו הוא מוחה על הכוונה להקדיש ללימוד תיאוריית התכנון התבוני זמן שווה לזה המוקדש ללימודי אבולוציה. לדבריו, האבולוציה מבוססת על תצפיות מדעיות, ואילו תיאוריית התכנון התבוני חסרת כל בסיס מדעי; אז אם כבר מלמדים דברים לא מדעיים, חסרי כל הוכחה – למה לא להקדיש זמן שווה לתיאוריה לפיה מס"מ היא זו שבראה את העולם? במה היא גרועה יותר מהטענה חסרת הבסיס, שאלוהים הוא זה שברא את העולם ותכנן את היצורים החיים?
מאז צברה המס"מ תאוצה ופופולאריות, והתפתחה סביבה דת פארודית שלמה, המכונה פאסטפריאניזם. ה"דת" הזו מכילה טיעונים מקבילים לאלו של הדתות, שמטרתם להגחיך אותן וללעוג להן. כך למשל באוסטריה ובצ'כיה התעקשו כמה אנשים להצטלם לרישיון הנהיגה כשמסננת פסטה חבושה לראשם, בטענה שמדובר בכיסוי ראש דתי, שהחוק מתיר לחבוש בתמונות.
למעשה, המס"מ אינה אלא ניסוח מודרני של הרעיון שביטא כבר הפילוסוף ברטרנד ראסל, במשל "קנקן התה המעופף". לדבריו של ראסל, אם מישהו טוען שקיים קנקן תה מעופף אי שם מסביב לירח, חובת ההוכחה מוטלת עליו, ולא הספקן הוא זה שצריך להוכיח שקנקן התה לא קיים. על אותה הדרך, אם מישהו טוען לקיומו של אלוהים, הוא זה שצריך להוכיח את דבריו, ולא מי שמטיל ספק בכך.
מעבר לצחוקים ולבדיחות, מה בעצם הטיעון שמייצגת מס"מ? כפי שראינו לעיל, זהו למעשה טיעון לגבי חובת ההוכחה או נטל הראיה. יותר נכון לומר, שזה לא טיעון לוגי, אלא טענה הפונה לאינטואיציה: כשם שלא נראה לנו סביר להאמין במס"מ רק מפני שקיומה לא הופרך, כך אין זה סביר להאמין בשום דבר אחר רק מפני שקיומו לא הופרך. האדם הרציונאלי הוא זה שמכיר רק בקיומם של דברים שהוכחו כראוי, ולא זה שמאמין בדמיונות מוזרים למיניהם. זוהי אותה אינטואיציה המתבטאת בכלים כמו התער של אוקהם, לפיו אין לרבות ישויות שלא לצורך, ויש להכיר רק במינימום הישויות הדרוש לנו כדי להסביר את העובדות. לפיכך, כל מי שרוצה להוסיף ישות כלשהי לתפיסת עולמנו, חובת ההוכחה מוטלת עליו.
מה הבעיה בטענה הזו? קודם כל, היא תוקפת איש קש. אף אדם דתי שאני מכיר, לא מאמין באלוהים רק מפני ש"קיומו לא הופרך". אנשים מאמינים באל בגלל כל מיני ראיות: מסורת, חוויה דתית, טיעונים פילוסופיים וכן הלאה. על כל הראיות הללו אפשר להתווכח, אבל אי אפשר להכחיש את קיומן. אפשר לטעון שהמסורת בדבר מעמד הר סיני אינה אמינה, אבל אי אפשר לטעון שאין מסורת כזו. אפשר לטעון שחוויה של התגלות אינה אלא הזיה, אבל אי אפשר לטעון שאין חוויות כאלה. מי שמאמין באל, עושה זאת על סמך ראיות, לא סתם בתור יריה עיוורת בחלל הריק – "יאללה, בואו נמציא משהו ונאמין בו".
ניקח למשל את שאלת התכנון התבוני, ממנה התחיל הסיפור. כולם מסכימים שהמערכות הביולוגיות בעולם החי מורכבות באופן מדהים, ואף יוצרות רושם מובהק של תכליתיות, שהיא מאפיין מובהק של תבונה. גם אם פה ושם מצויים "דפקטים" שנראים כמו תוצר של תהליך אקראי, הרי שבמכלול כולו, הסדר, ההרמוניה והמורכבות עולים על הפגמים בכמה וכמה סדרי גודל (תחשבו על תוכנת ווינדוז הכוללת כמה באגים. כמו מה היא נראית יותר – תוצר אקראי או מתוכנן?). כעת יש בפנינו שתי אפשרויות: לטעון שהרושם הזה מוטעה, ובאמת כל המורכבות היא תוצר של תהליכים סיבתיים עיוורים, בלי תכלית או תכנון – או לטעון שהרושם הזה מוצדק, ואכן קיים מתכנן תבוני כלשהו מאחורי יצירת החיים. למה שנעדיף את הראשונה על פני השניה?
אמנם איננו מכירים באופן ישיר מתכנן תבוני כלשהו שיכול היה לברוא את העולם, אבל אנחנו כן מכירים מתכננים תבוניים שיכולים ליצור יצירות מורכבות – אנחנו, למשל. השערה בדבר קיומן של ישויות תבוניות נעלות מאיתנו, שתכננו את העולם, אין בה שום דבר מופרך. התער של אוקהם קובע שאין לרבות ישויות שלא לצורך. אבל "צורך", בהקשר זה, הוא עניין סובייקטיבי. מכיוון שעיקרון התער עצמו אינו מבוסס אלא על אינטואיציה, הרי שבמקום בו קיימת אינטואיציה הפוכה, אפשר בקלות להסתמך עליה כדי להוסיף ישות למציאות.
חישבו על הדוגמא הבאה. האסטרונאוט הראשון נוחת על המאדים, ומוצא שם פירמידה מאבן שעליה חרוטים סימנים שנראים כמו כתב. יש שתי אפשרויות להסביר את קיומה של הפירמידה: יתכן שהיא נוצרה בתהליך עיוור של שחיקת רוח ומים, רעידות אדמה, פגיעת מטאורים וכדו' – ויתכן שהיא נוצרה באופן מלאכותי בידי יצורים תבוניים כלשהם. אמנם איננו מכירים אף יצור כזה, אבל אם הפירמידה עושה רושם של תכנון (במידותיה המדויקות למשל, או בדייקנות הסימנים החרוטים בה) – הרי שהיא עצמה יכולה לשמש כראיה לקיומו של מתכנן. גם אם תהליך אקראי יכול להסביר את היווצרותה, אין לנו שום סיבה מיוחדת להעדיף את ההסבר הזה על פני ההסבר התבוני, בפרט אם האינטואיציות שלנו נוטות לכיוון השני.
במילים אחרות, ההבדל בין קנקן התה והמס"מ לבין התכנון התבוני, הוא שאותן ישוית-דמה נוצרו כביכול בחלל ריק, בלי קשר לעובדות או הסברים כלשהם. לעומת זאת התכנון התבוני אינו אלא פרשנות לממצאים ולעובדות – פרשנות שאינה נופלת מהחלופה. העובדה שאיננו יודעים בדיוק מיהו המתכנן, לא אמורה להפריע לנו לשער שיש כזה.
טיעון המס"מ צודק בכך, שאין לנו הצדקה להתחיל ולייחס לאותו מתכנן תכונות כלשהן, מעבר למה שמתבקש מהממצאים עצמם. יתכן שאנו יכולים להסיק מסקנות מסוימות על תכונותיהם של יוצרי הפירמידה על המאדים, אבל לא להתחיל לתאר בפירוט את דמותם, אופיים, והתוכניות שלהם לגבי היקום. באופן דומה, גם אם האינטואיציות שלנו מורות על מתכנן תבוני ליצורים החיים, אין בכך כדי להוכיח שמדובר באל מסוים הקשור לדת מסוימת. אבל עצם הטענה לפיה תכנון תבוני עומד מאחורי התופעות – טענה המתבססת על הרושם האינטואיטיבי שהן עושות עלינו – אינה פחות מוצלחת משום בחינה מההסבר האקראי והעיוור.
אתאיסטים רבים טוענים שאין מקום לאינטואיציות בנושא כמו זה, ושהן משקפות לא יותר מנטיות פסיכולוגיות ודמיון (מפותח או מוגבל – תלוי את מי שואלים). אבל אם נשליך לפח את כל האינטואיציות שלנו, הרי שנצטרך לוותר גם על האבולוציה. אף אחד הרי לא ראה במו עיניו חיידקים מתפתחים לבני אדם. אלו השערות המבוססות על ראיות שונות, כמו מאובנים, דמיון גנטי, שרידי איברים וכן הלאה. אבל מי אמר שיש קשר כלשהו בין כל אותם נתונים? אולי המינים נוצרו בקפיצות קוואנטים ספונטניות ונפרדות, ורק במקרה הם נראים כאילו התפתחו ממוצא משותף? אולי במקרה הופיעו אברים שנראים כמו שרידים משלבי התפתחות קודמים? אולי האבולוציה רק משרתת צורך פסיכולוגי שלנו, למצוא תהליכים מסודרים ועקביים ביקום כאוטי ומבולגן? זה אולי לא נשמע סביר – אבל הי, סבירות זה עניין של אינטואיציה, ועליה כבר ויתרנו קודם…
לסיכום, המס"מ תוקפת בעצם איש קש. היא טוענת שזה מגוחך להאמין במשהו ללא כל ראיה. אבל המאמינים הדתיים אינם חולקים על כך. גם הם מסכימים שזה מגוחך להאמין במשהו ללא ראיה – אבל הם סבורים שישנן גם ישנן ראיות לקיומו של האל, וביניהם כמובן המורכבות המופלאה של האורגניזמים. כל זמן שאינם מתיימרים לייחס למתכנן התבוני יותר ממה שמתבקש מהראיות, הרי שההסבר שלהם לממצאים אינו נופל משום בחינה מההסבר העיוור, ולא עוד אלא שהאינטואיציה (שגם הצד השני נזקק לה) נוטה לטובתו. תחשבו שוב על הפירמידה במאדים. האם מי שיסיק שהיא תוכננה באופן תבוני, הוא נלעג כמו מאמיני המס"מ? ממש לא. זה הסבר הגיוני ורציונאלי ביותר.
הנחה נוספת של המס"מ, שהיא אופיינית לגישה מדעניסטית, היא ההנחה לפיה יש להתייחס למציאות באופן בינארי: או שמשהו הוכח בוודאות – או שהוא חסר כל משמעות. כל דבר שלא הוכח באופן אמפירי ומדעי, הוא קשקוש באותה מידה, בין אם מדובר באלוהים, בעולם הבא, בפיות או במס"מ. למעשה, זו גישה ששוללת את עצם האמונה ולועגת לה. או שאתה יודע – או שאתה מדמיין לפי משאלות לבך.
לעומת זאת, הגישה האמונית, שכתבתי עליה במקומות רבים אחרים, שוללת את הבינאריות הזו. לא כל הדברים שלא הוכחו הם שווים. גם אם קיומו של אלוהים לא הוכח, עדיין ישנן כאמור ראיות רבות המצביעות לעברו. זו הרי הסיבה לכך שרוב רובה של האנושות האמין ומאמין באלוהים, בצורה זו או אחרת. האתאיסט יכול להשוות בלגלוג את אלוהים למס"מ ואת התנ"ך לאגדות האחים גרים, אך עובדה היא שבראשונים מאמינים מיליארדי בני אדם, ובאחרונים איש לא האמין ברצינות מעולם. אם כל בני האדם חוץ מהאתאיסטים הם טפשים כאלה, שמוכנים להאמין בכל דבר לא הגיוני – למה אין למס"מ אף מאמינים אמיתיים? למה איש לא שוקל ברצינות את האפשרות שהיא אכן קיימת? למה אין כת המתייחסת לספרי הארי פוטר ככתבי קודש? פשוט מאד – כי להיות מאמין, לא אומר להיות מאמין עיוור. לא כל האמונות שוות. יש סביר יותר ופחות, אינטואיטיבי יותר או פחות, עם ראיות יותר או פחות. לכרוך את כל האמונות הלא-מדעיות בסל אחד, ולהטביע על כולן את חותמת "מפלצת הספגטי המעופפת", זו לא אמונה עיוורת – זו שכלתנות עיוורת, גרועה לא פחות. זלזול בשכל הישר האנושי, ודבקות קנאית באמפיריציזם נוקשה, תוך התעלמות מהבעייתיות הפילוסופית וההנחות האמוניות הכרוכות בו עצמו.
כמו כל פארודיה, המס"מ אינה מבטאת טיעון פילוסופי רציני, אלא לגלוג וזלזול. אבל מי שלועג ומזלזל ברוב האנושות, נמצא יורה לעצמו ברגל. אם אינטואיציה ושכל ישר הינם חסרי כל ערך, הרי שגם טענות מס"מיות, שלמעשה פונות אליהן, הן חסרות כל ערך. אז בתור בדיחה זה אולי היה משעשע בכמה פעמים ראשונות, אבל ברצינות חברים – הגיע הזמן שתתבגרו.