הייתכן שהתובנות האינטואיטיביות, טובות לא פחות מהמדע המודרני?

גילויי הקוואנטים והכאוס במהלך המאה ה-20 הרעידו את אמות הסיפים של המדע הקלאסי, הניוטוני, וזעזעו גם כמה קביעות והנחות לגבי חיינו. אלא שמסתבר שאנו מוצאים תפיסות אלו ואחרות כבר במאה ה-6-5 לפנה"ס אצל הרקליטוס ביוון ולאו-צה בסין, אצל אריסטו במאה ה-3 לפנה"ס, ובמאה ה-1 לפנה"ס אצל לוקרציוס, והן מהוות חלק מתפיסת עולם ודרך חיים. 

(קטע הפתיחה דולג, וניתן לקריאה במקור)

הקוואנטים

כל אלו הביאו, ב- 1924, לניסוח מכניקת הקוואנטים. [מכניקה – האופן שבו כוחות קובעים תנועה של גופים]. הפיזיקאים המובילים היו ורנר הייזנברג ונילס בוהר. מכניקת הקוואנטים עוסקת במיקרוקוסמוס, קרי: ברמה התת-אטומית של היקום, ושני המאפיינים המרכזיים שלה הם עקרון אי-הוודאות וההשלמתיות. הם מכונים "פירוש קופנהאגן". [מרכיב מרכזי נוסף הוא עניין הלוקאליות, שאומר שבין שני עצמים שאין ביניהם קשר ולמיטב הבנתנו אין שום אפשרות שיהיה ביניהם קשר – יש תלות הדדית. זהו נושא סבוך ומורכב, הוא אינו תורם ידע נוסף לעניין היחסיות והאקראיות, ולכן בחרתי לא להיכנס אליו.]
♦ עקרון אי-הוודאות של הייזנברג אומר, שכל ניסוי יש לו מספר תוצאות אפשריות, לכל תוצאה אפשרית כזו יש הסתברות משלה לצאת לפועל, להתממש – ושאי-אפשר לנבא במדוייק איזו תוצאה תתקבל בסוף הניסוי. אפשר רק לחשב ברמת הסתברות זו או אחרת מה החלקיק עשוי לעשות ברגע זה או אחר. הסיבה – למעשה החלקיקים אינם ממשיים. הם מצבים פוטנציאליים. וזהו מצב קוואנטי.
מצב קוואנטי הוא מצב אפשרי, פוטנציאליות במקום ממשות. כלומר – זו אמנם מציאות מופשטת, אבל מציאות ריאלית. קיימת. [זוהי למעשה הפוטנציה של אריסטו – אבל בשינוי מהותי: הפוטנציה היא לא במסגרת תכלית קבועה וידועה מראש, אלא הסתברותית, ואי-וודאית. מעבר לכך – הפוטנציה אצל אריסטו איננה אופן של ממשות.] וזוהי מהפיכה! כעת המציאות איננה רק משהו פיזי, חומרי, מוחשי, כפי שאנחנו קולטים זאת, ושניתן להגדרה, אלא גם, ואולי בעיקר – מצבים אפשריים, שעדיין לא באו לידי מימוש, ולא בטוח שיתממשו!
לגבי תוצאת הניסוי – כאן מדברים על "קפיצה קוואנטית". קפיצה קוואנטית – ממצב בו קיימות כל האפשרויות, מתממשת רק אחת – וזה קורה ע"י קטיעה אקראית. זו קטיעה, כי אי-אפשר לדעת את הגורם המדוייק שהביא למימוש האפשרות האחת הזו מבין כל השאר. כלומר – לא רק שאין "שרשרת אירועים ידועה ורציפה", קרי: ליניארית, שבעקבותיה ניתן לדעת בוודאות מה תהייה התוצאה – אלא שגם אי-אפשר לנתח בדיעבד את שרשרת האירועים שהביאה דווקא לתוצאה א' ולא ל-ב' – ו"ללמוד מהנסיון" – כי התהליך עצמו אינו ליניארי, אלא קוואנטי, קרי: אקראי, לא וודאי, הסתברותי.
לכך התייחס איינשטיין כשאמר "אלוהים לא משחק בקובייה". הוא לא האמין שיש אקראיות ביקום. ועל כך הרי השיב לו בוהר: "מאין אתה יודע מה אלוהים מתכנן?"… [ובגירסה אחרת: "תפסיק להגיד לאלוהים מה לעשות עם הקוביות שלו".]
♦ עקרון ההשלמתיות [קומפלמנטריות] של בוהר אומר, שניתן לתאר "אובייקט" כמו אלקטרון כגל או חלקיק בלי סתירה לוגית, דבר שלפי חוק הסתירה לא ייתכן – וזו לא דואליות! הסיבה – חלקיק וגל הם שני אופנים לתיאור מצב קוואנטי של חלקיק, שניהם נכונים – אלא שהם לא יכולים להתקיים בו-זמנית. על זה נאמר שהם "מושגים משלימים". כלומר – הם מוציאים אחד את השני. מושגים משלימים אלו הם מופעים שונים של אותו האובייקט. זהו עצם טבעו של חלקיק קוואנטי. מה שקובע כיצד הם יופיעו תלוי בסידורי הניסוי אותם קובע האדם. כלומר – סובייקטיביות.

אם כן:
במכניקת הקוואנטים יש סיבתיות. אלא שזו אינה סיבתיות במובן הרגיל של המילה, דהיינו – ליניארית חד-ממדית, אלא זו סיבתיות רב-ממדית, לא לינארית, קוואנטית, קרי: מתבצעת בקפיצות אקראיות, ניתנת לידיעה הסתברותית בלבד – ותלוייה בחלקה בצופה. [הליניאריות בקוואנטום היא רק לגבי משרעת ההסתברות. משרעת זו ניתנת לחישוב. אולם במהות לא ניתן לחשב את התוצאה המדוייקת. כיום מסתכלים על מכניקת הקוואנטים לא כעל תיאוריה, אלא כמסגרת שכל תיאוריה פיזיקלית חייבת להתאים את עצמה לתוכה. מסגרת זו מחייבת ויתור על הדטרמיניזם שאפיין את הפיזיקה הניוטונית, ה"קלאסית", משום שמכניקת הקוואנטים מאפשרת, כאמור, רק חישוב של הסתברויות.]
לעומת זאת, ברמה המאקרוסקופית – העולם כפי שאנחנו מכירים אותו – ניתן לדבר על תחום דמוי-קלאסי, שאמנם הוא נובע מהחוקים הקוואנטיים, אבל כאן אפשר לעסוק בקירובים, כי ברמה הזו המסה של הגופים גוברת על התנודות הזעירות הללו של המיקרוקוסמוס, ואינה מושפעת מהן. זהו התחום של חוקי ניוטון. ככל שהמסה גבוהה יותר – העצם מתנהג בצורה "קלאסית" במידה גבוהה מאוד של קירוב. כלומר – בתחום הדמוי-קלאסי גופים מצייתים במקורב לחוקים הקלאסיים [של ניוטון]. במילים אחרות – חוקי הפיזיקה הם מכניים-קוואנטיים.
נשמע טוב, ואפשר לומר: בסדר, עם זה ניתן לחיות. אבל – מסתבר שגם התחום הדמוי-קלאסי לא פטור מאקראיות. כאן יש לנו את הכאוס, שמוסיף לאקראיות גם אי-סדר.

הכאוס

העיסוק בכאוס החל בשנות ה-40 של המאה ה- 20, על-ידי לורנץ, בניסיון לחזות מזג-אוויר. הכאוס עוסק במקרוקוסמוס: ביקום שאנו רואים וממששים, בחפצים בקנה-מידה אנושי – בתופעות הטבע. הכאוס הוא מדע של תהליך, ולא של מצב – של התהוות ולא של הוויה. הוא עוסק במערכות דינמיות ואי-ליניאריות. מערכות דינמיות הן מערכות שאינן מוצאות לעולם מצב יציב. אלו מערכות החוזרות על עצמן כמעט – אבל לעולם אינן מצליחות לעשות זאת בדיוק.
המאפיין מערכות כאוטיות – רגישות לתנאי ההתחלה, כאשר אין כל אפשרות לדעת במדוייק את כל תנאי ההתחלה הללו. זהו אפקט הפרפר המפורסם: די שפרפר יפרוש את כנפיו בסין כדי לגרום לסופה מעל ניו-יורק. ומעבר לכך – גם התנאים ההתחליים יכולים להשתנות. כך, תנודות משק כנפי הפרפר יכולות להיתקל בדרך במשהו נוסף, ומשהו אחר יקרה במקום אחר בעולם. הרגישות הזו היא שאינה מאפשרת את הניבוי. מערכת שנמצאת במצב של כאוס היא טורבולנטית, כלומר – יש לה צורת מערבולת. הביטוי המתמטי לצורת מערבולת הוא משוואה אי-ליניארית, כלומר – משוואה שאינה ניתנת לפתרון.
גם כאן, במאקרו, הניבוי כפי שהמדע הקלאסי תופס אותו [קרי: דטרמיניזם] איננו קיים, פשוט בגלל שאי-אפשר לדעת או לחזות את כל התנאים ההתחלתיים בכל רגע נתון עבור כל דבר; ולא רק זאת – גם תנאים התחלתיים יכולים להשתנות בכל רגע. גם כאן יש סיבתיות, אבל שוב: מכיוון שלא ניתן לאתר את כל הגורמים – היא אינה ניתנת לניבוי. היא אקראית.

אם כן, המצב באופן כללי הוא כזה:
למעשה מה שיש הוא רק אנרגיה במצבי ריכוז ודחיסה שונים:  mc² = E  [זו, לדעתי, ה-מהפיכה, בה'א הידיעה.] ובמצב הזה, התמונה שמתקבלת היא מאוד נזילה ומאוד זורמת:
♦ היקום הוא דינמי, לא סטטי, הן מבחינת יסודותיו [הרמה התת-אטומית] והן מבחינת המקרוקוסמוס, והוא קוואנטי, כלומר – התהליכים בו אקראיים, לא וודאיים.
♦ המציאות היא אוסף של מצבים פוטנציאליים [קוואנטיים]; אוסף של אפשרויות שחלקן יתממשו וחלקן לא, והמימוש הוא אקראי [עיקרון אי הוודאות], כלומר – המקריות ממלאת תפקיד בסיסי בתיאור הטבע.
♦ המציאות ניתנת לתיאור באופנים שונים שכל אחד מהם מוציא את האחר – ואין כאן סתירה [עיקרון ההשלמתיות], כלומר – המציאות איננה דואלית-דיכוטומית [או-או], אלא מכלול זורם.
♦ וגם כאשר יש הצדקה לקירוב הקלאסי, ולכן אפשר להתעלם מאי-הוודאות של מכניקת הקוואנטים – עדיין נשארת תופעת הכאוס, הנובעת מתהליכים דינמיים אי-ליניאריים שהם כה רגישים לתנאים ההתחליים, עד ששינוי זערורי במצב בתחילתו של התהליך יביא להבדל גדול בסיומו. כלומר: הטבע הוא דינמיקה אי-ליניארית [=כאוס], ונוטה לגלוש למצב של אי-סדר גובר [=אנטרופיה].
כל אלו אומרים דבר אחד: תם זמנו של המדע הניוטוני הדטרמיניסטי, שתפס את היקום כמכונה מדוייקת, וצייר לנו את תמונת השעון. אין שעון ואין שען! זוהי שבירת המוסכמה הרציונלית-ליניארית, שבירת המוסכמה של הדואליות, שבירת המוסכמה של סיבתיות חד-ממדית – ושבירת מוסכמת יכולת הניבוי! עם זאת – הם רק מגדירים את גבולות ההכרה הרציונלית! הם לא אומרים שאי-אפשר לדעת באופני הכרה אחרים.

הדינמיות בחיים

המשמעות של גילויים אלו לגבי חיינו היא ברורה למדי. כמו הטבע, שאנחנו חלק ממנו, הסיבתיות הקוואנטית נמצאת גם במהות הקיום שלנו. אנחנו יודעים היום שהתפתחות היקום, והחיים, הם תוצאה של קטיעות אקראיות [קרי: קוואנטיות], ששינו לא אחת את מסלול התפתחות החיים, למשל – היכחדות הדינוזאורים פינתה את הדרך לעליית היונקים ולהופעתינו אנו. גילויים אלו על התנהגותו האקראית, הקוואנטית והכאוטית לעיתים של הטבע אומרים הרבה גם על חיינו.
החיים הם קוואנטיים. כלומר – הם אוסף של מצבים פוטנציאליים, ולא תמיד ניתן לפרק ולבודד לגורמים יחידים, ולבדוק דרך פעולה ואינטראקציה של גורמים יחידים כאלה על מנת לנבא תוצאה [קרי: סיבתיות ליניארית, חד-ממדית]. יש מצב מסויים; מכלול, ובמכלול הזה לא ניתן לצפות התנהגות, כי אי-אפשר לאתר ולבודד בתוכו את כל הגורמים ולראות מה תהיינה התוצאות.
יתרה מכך: גם אם אפשר היה לבודד גורמים אלו – עדיין לא ניתן היה לאתר את כל האפשרויות בכל המצבים על מנת שנוכל לנבא מה תהייה התוצאה של פעולה מסויימת. פעולה אחת משפיעה על ומושפעת מכל הגורמים בקוואנטום – פלוס הגורם המרכזי והיחיד, והוא – המציאות עצמה. כלומר – מכלול הקוואנטים האחרים. כך – אפשר לתפוס את האדם כקוואנטום. כל אדם הוא קוואנט יסודי – ה-אני שלו, אופיו, ביתו, תרבותו ונסיבות חייו. ישנם מיליארדי קוואנטים, וכל פעולה של כל קוואנט לא מתבצעת בחלל ריק. היא משפיעה על אחרים.
כולנו מכירים את מודל קבלת ההחלטות: במהות הוא בנוי כתרשים זרימה האמור למפות את מכלול הנתונים האפשריים בכל המצבים האפשריים שיכולים לקחת חלק בתהליך כלשהו, ולקבוע מה קורה באיזה מצב. אבל – מי יכול להגיע ליכולת חיזוי כזו, כאשר המציאות היא קוואנטית?
לא רק זאת – מנקודת המבט של תבונה רציונלית-ליניארית, הקיום האנושי הוא לא רק קוואנטי, אלא עם נטייה ברורה לכאוס. אי-הוודאות המהותית שקיימת בחיים אמנם מביאה מידי פעם לתוצאה כזו ולא אחרת, לא תמיד התוצאה היא הדבר המקווה – אבל ממשיכים הלאה, מרוצים יותר, מרוצים פחות….. ועדיין מצפים / מקווים / מאמינים… ומחפשים משמעות; הסבר ל-מה שקורה. וישנם מקרים בהם אי וודאות זו יכולה להתפתח למצב כאוטי לחלוטין. כלומר – התוצאה שהתקבלה יכולה להביא לטירוף מערכות – לכאוס. אנחנו מכנים זאת "הקש ששבר את גב הגמל"… מצב כאוטי זה כשמו כן הוא: מצב נפשי קשה, התמוטטות נפשית. האמירה העממית "המציאות עולה על כל דמיון" אומרת בדיוק את זה: לא ניתן לצפות לכלום ולתכנן כלום.

בחזרה לתובנות קדומות

אלא שמסתבר שהדברים הללו אינם חדשים. מכניקת הקוואנטים והכאוס על המשמעות שלהם לחיינו רק מאשרים את מה שהיה ידוע לנו אינטואיטיבית כבר במאה ה- 6 וה- 5 לפנה"ס במערב ובמזרח, גם אם בחרנו להתעלם ממנו: אולי בתודעה שלנו הכל שחור/לבן, כי כך נוח לנו. אבל לא בחיים או בעולם. לא הכל קבוע מראש, הידיעה האפשרית היא ברמת ההסתברות בלבד, לא הכל ניתן לדעת, החיים הם מערכת דינמית שיכולה להפוך לכאוטית מבלי שנוכל לדעת את הנקודות הרגישות, וה"חמור" מכל – לא לכל דבר יש סיבה. ברמה מסויימת אין סיבות לתופעות – כי כך.
♦ ה-דאו והשונייאטה – הריקות הדאואיסטית והבודהיסטית – אומרים במפורש: המציאות היא קוואנטית, קרי: מצבים אפשריים, פוטנציאליים. לשום דבר אין יישות קבועה. הכל תלוי בהכל.
הרקליטוס מדבר על הלוגוס – הטבע הוא מערכת דינמית, הנמצאת בתנועה מתמדת, הכל נמצא בזרימה מתמדת ומשתנה כל הזמן. לאותו נהר לא נכנסים פעמיים [סתירת חוק הסתירה] – אין סיבתיות ליניארית, ואין כאן שום דבר אישי: כך הם פני הדברים. זוהי למעשה תפיסה קוואנטית.
זוהי גם תשובתו של לאו-צה: העולם הוא כפי שהוא, זורם ומשתנה – זהו ה-דאו: כי כך.
הבודהיזם וה-זן מדברים על הככות [טאטאגאטא]: כי כך.
♦ עקרון ההשלמה של בוהר אומר כי מושגים משלימים הם למעשה הצגות שונות של מציאות אחת ויחידה – וכבר הרקליטוס מדבר על צמדי הניגודים הנמצאים במהות הכל ומהווים את היקום ואת הקיום האנושי (הלוגוס) : ישן-ער, בריאות-חולי, צעיר-זקן; לאו-צה אומר כי "קשה וקל משלימים זה את זה, ארוך וקצר מדגישים זה את זה, גבוה ונמוך נשענים זה על זה"; וכמובן – צמד המושגים חיים-מוות: זוהי מהות חיינו. זוהי המציאות היחידה שיש לנו. החיים שאנחנו מכירים מסתיימים במוות. וללא ספק אלו מושגים המוציאים זה את זה. מסתבר שעקרונותיו של העולם זהים, והאדם, כחלק ממנו, אינו יוצא דופן. ובוהר עצמו הביא כהסבר לעקרון ההשלמה את סמל הטאי-צ'י – היין והיאנג.
♦ הכאוס מדבר על אקראיות, על דינמיקה, על מערבולות, האנטרופיה מדברת על אי-סדר, ובכל זאת יש תבנית כלשהי. לא מדובר בכאוס במובן של תוהו ובוהו מוחלט. ושוב הרקליטוס: "כערימה המגובבת באקראי סדר-העולם היפה ביותר".

אבל לא רק בקוואנטום ובכאוס. גם המדע הקלאסי מוצא עצמו לא אחת מגלה ומאשר חוקים אשר היו ידועים אינטואיטיבית כבר בימים רחוקים מאוד. 
♦ ניקח, למשל, את חוק שימור האנרגיה – והנה לוקרציוס, רומא, מאה 1 לפנה"ס: "אין יצירה מן האין" ו- "הטבע נוהג לפרק יצוריו שוב ליסודות הראשית – אך אין מבטלם הוא לאין".
♦ ו-  mc² = E מול הרקליטוס, המזהה את הלוגוס עם אש: נדלקת במידה וכבה במידה. הייזנברגמציין כי אש למעשה היא אנרגיה. כלומר – מה שנמצא בבסיס הכל היא אנרגיה נצחית; לאו-צהמדבר על ה-דאו, שהוא למעשה אנרגיה – צ'י; ואריסטו מדבר על המניע הבלתי מונע, שהוא מקור התחלת הכל, ומכנה אותו בשם ENERGIA .
♦ וכמובן דמוקריטוס, במאה הרביעית לפנה"ס, הבולט באסכולת האטומיסטים, שנותן לנו לראשונה את התשתית הפיזיקלית של העולם. הוא יוצא נגד פרמנידס וחוק הסתירה [הקביעה "היש ישנו והאין איננו"], אומר ש-מה שקיים הם אטומים וחלל ריק [כלומר – האין קיים]; והוא זה שמציג את היחידה הפיזיקלית הקטנה ביותר שאיננה ניתנת לחלוקה – האטום.

השפה הזו בוודאי איננה שפתו של המדע כפי שאנו מכירים אותו היום. במבט לאחור נוכל לכנות זאת ידע ישיר, אינטואיטיבי. אבל אמיתות אלו, שנהגו בתקופות כה קדומות, מותירות אותנו פעורי פה. התשובה לכך יכולה להיות רק זאת: הידיעה הישירה, האינטואיטיבית, אותו כלי-הכרה שזרקנו הצידה ככל שהתקדמנו במדע, היא הכלי המספק את התשובות הנכונות, פשוט מפני שאנחנו חלק מן העולם, וככאלה אין שום מניעה שלא נדע את אמיתותיו, אם רק נתבונן בדברים כפי שהם, ללא הנחות מוקדמות וללא ציפיות.
המדע במאה ה- 20 חוזר ומגלה בסופו של דבר את שהיה ידוע לפני אלפי שנים. כתיאורו של ראסל: הפיזיקה היתה בצד של פרמנידס עד איינשטיין ותיאורית הקוואנטים. הפיזיקה המודרנית היא בצד של הרקליטוס ונגד פרמנידס.[ History of Western Philosophy, p. 87 ]
"לאותו נהר אין נכנסים פעמיים" – אמירה מפורסמת זו של הרקליטוס מקפלת בתוכה את תמצית הכל: הנהר הלוא הוא אותו נהר. עם זאת, הוא משתנה ללא הרף שכן מים אחרים זורמים בו כל הזמן, כך שבהגדרה אינך יכול להיכנס אליו פעמיים; כלומר – חוק הסתירה, שנמצא במהות הרציונליות, אין לו קיום במציאות. הוא פיקציה. אנחנו נאחזים ברציונליות, שהיא, כפי שראינו, רגשית ולא תבונית, כי היא עוזרת לנו להתאים את המציאות לצרכים ולציפיות שלנו. כך, כאשר אמר לנו גליליאו ש"הטבע כתוב בשפה מתמטית" שמחנו, כי היינו בטוחים שכעת נפתחה בפנינו האפשרות לדעת הכל, לנבא הכל בדייקנות, ולזכות בביטחון קיומי ובאושר המיוחל. אבל איזו מתמטיקה יכולה לתאר את הנהר על זרימת המים המתמדת שבו ועל המערבולות הנוצרות בו מידי פעם?

ושוב: כדי לא ליפול במלכודת הרציונלית של או-או: נכון, ישנם אירועים במציאות הפיזית אותם אנחנו יכולים למדוד ולכמת ולנסח במשוואות מתמטיות שיתנו לנו יכולת ניבוי, ואולי גם שליטה. אבל אנחנו לא יכולים לעשות זאת לגבי אירועים בחיינו. אנחנו לא יכולים להסביר באמצעות משוואות מתמטיות למה קיים סבל, למה דברים קורים לנו, למה אנחנו מתים. אין לנו, כדברי מילן קונדרה, מתמטיקה אכזיסטנציאלית…
לדעתי – גם אין לנו צורך בכך. כי, בסופו של דבר, משוואות מתמטיות, על יכולות הניבוי שלהן, נותנות ידע סטטי, שטוח, וחד-גוני. איני בטוחה שהיינו רוצים שחיינו יהיו כאלה.

ראה עוד: תודעה קוסמית כהוכחה לבריאה, מציאותו של אלהים ג: ההוכחות המוחשיות, האיש שגילה את התודעה הקוסמית.