נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

הייתכן שינוי פרדיגמה בתורת האבולוציה?

כל תחום מחקר, מורכב משני חלקים מרכזיים: התיאוריה, הרעיונות שעל פיהם מבינים ומפרשים את הנתונים, והנתונים עצמם, אותם מסבירים או שמהם מוכיחים את הפרשנויות.

על תורת האבולוציה והרעיונות שלה נכתב רבות.  אך האם ייתכן שהנתונים, כל הממצאים המקוטלגים במשך כמאתיים שנה בדרך אבולוציונית, ניתנים גם לפרשנויות אחרות, המסתמכות על עקרונות אחרים? ואם כן מה הגמישות הזו אומרת על ערכה ותקפותה של כל השיטה הזו, שניתן על פיה לפרש מה שרוצים ואיך שרוצים?

הסופר והעיתונאי האמריקאי טום וולף, פרסם ב2016 את ספרו "ממלכת הדיבור", בספרו הוא יוצא בשצף קצף על מי שנחשבים כשני עמודי תווך בהבנת ההתפתחות של האדם: צ'ארלס דרוין ונועם חומסקי, הספר משלב התקפות אישיות (דרוין גנב את התיאוריה מואלס, אבל קלקל אותה. . . ), עם איסוף נתונים וטיעונים עיוניים.  טענתו המרכזית היא שאין שום קשר בין התפתחות האדם לבין תנאי המחיה, המאבק על המזון שאיפשר לו להזדקף וכו', וכל התיאורים המקובלים באבולוציה.  אלא שההתפתחות תלויה בהתפתחות השפה.  השפה היא שעשתה את האדם, ולא האדם את השפה.  השפה אינה תוצאה של ברירה טבעית, אלא היא זו שיצרה את העליונות האנושית.

כמובן שהספר ספג ביקורות מאבולוציוניסטים אדוקים, אבל הנתונים, מקוטלגים במוזיאונים ובספרי הלימוד, יושבים בשקט וממתינים לכל מי שירצה לפרש אותם בדרך שירצה.

מקרה הרבה יותר מסובך הוא הטיעונים למהפכה מצד המצדדים באפיגנטיקה.

הנושא מתואר בהרחבה ע"י הביולוג האבולוציוני פרופ'  קווין לאלנד, במאמרו "מדע בשיטפון", (לאלנד הוא מנהל הפרויקט של תוכנית המחקר הסינתזה האבולוציונית המורחבת .  ספרו האחרון הוא הסימפוניה הבלתי גמורה של דרווין: כיצד התרבות הפכה את המוח האנושי (2017. להלן קטעים מתוכן דבריו:

כאשר חוקרים מאוניברסיטת אמורי באטלנטה יצרו תלות אצל עכברים בין ריח של שקדים לבין פחד (ע"י התניה פבלובית), הם גילו למרבה התדהמה, שגם הילדים והנכדים של העכברים האלה ירשו את התכונה הזו, זה לא אמור לקרות.  דורות של תלמידים חונכו כי הירושה של מאפיינים נרכשים במהלך החיים היא בלתי אפשרית.  עכבר אינו יכול להיוולד עם תכונה שההורים שלו למדו במהלך חייהם.

הסימנים מלמדים שהאבולוציה הרבה יותר מורכבת ממה שחשבנו בעשרות השנים האחרונות, מההשקפה המסורתית והדומיננטית, שההסתגלות – מהמח האנושי ועד זנב הטווס – היא כולה פרי מוטציות שנבררו ע"י ברירה טבעית.  כנראה שהמציאות מורכבת הרבה יותר.

לאלנד תומך בתיאוריה הידועה בשם הסינתזה האבולוציונית המורחבת  (EES)המסבירה את התפתחות המינים כתוצאה של שטף אירועים כשמרכיב מרכזי הוא אירועים שאינם קשורים במוטציות, אלא בהסתגלות של המינים, באפיגנטיקה. בניגוד ל"השקפה האורטודוקסית" של הממסד האבולוציוני. יש התוהים אם לא מסתמנת כאן מהפכה.

האם זה באמת מחייב מהפכה באבולוציה? שואל לאלנד, ומשיב: לפני שנוכל לענות על שאלה זו, עלינו לבחון כיצד פועל המדע. את זה נוכל ללמוד לא מפיהם של ביולוגים, אלא מפיהם של פילוסופים והיסטוריונים של המדע, תומס קון ("המבנה של מהפכות מדעיות", 1962) טען שהמדעים משתנים בעקבות מהפכות בהבנה, ולא בעקבות הוכחות ישירות, המהפכה מתחוללת בעקבות משבר אמון בתיאוריה הישנה, שנובע בין השאר מהצטברות נתונים סותרים. זה מתחבר עם הטיעון של פופר, שתיאוריות מדעיות לא ניתן להוכיח אלא רק להפריך. ההגדרות של קון ופופר עדיין שנויות במחלוקת.

לא קון ולא פופר לא מתארים את מה שקורה בעולם האמיתי, במציאות תצפיות מדעיות לא תלויות רק בפרשנות שלהן, אלא גם חשופות לטעויות מדידה, מדענים הם בני אדם ורואים את הדברים בהתאם לתיאוריות שלהם, רעיונות מדעיים יכולים להיות מאד מורכבים, היפותזות מדעיות הן עסק מאד מבולגן, במקום להסיק – מה שהיינו צריכים להסיק – שההשערה לא נכונה, קוראים תגר על המתדולוגיה, מיחסים את התוצאה לטעות דגימה, לטעות בפרשנות, או מנסים לשפץ ולשכלל את ההשערות הראשוניות, מבלי להטיל בהן ספק אמיתי.

סוג זה של התנהגות מתבטא בבירור בדיונים מדעיים על האבולוציה. היסוד לאפיגנטיקה הוצע כידוע ע"י למארק, בשנים האחרונות הוא אושש ע"י נתונים רבים, עם זאת המושג 'למרקיזם' הוא מושג גנאי בחוגים אבולוציוניים. זה נחשב לדבר הזוי, אלא שזו עובדה, כל דבר יכול להשפיע על התוצר הגנטי, החל מתזונה ועד זיהום אויר או התנהגות הורית. ההשפעה היא על החלבונים המפעילים או עוצרים את הגנים ומשפיעים גם על תהליך השכפול.

בדומה למחקר שהוזכר לעיל על תורשה של ידע נרכש אצל עכברים, בשנת 2011 מחקר יוצא דופן נוסף דיווח כי תולעים הגיבו לחשיפה לנגיף מסויים ע"י יצור גורמים הפוגעים בנגיף, והגורמים האלו נכנסו לתורשה של התולעים, באמצעות מולקולות רגולטוריות.  ישנם עוד מאות מחקרים כאלה, רבים פורסמו בכתבי העת הבולטים והיוקרתיים ביותר. הביולוגים מתווכחים אם המנגנון האפיגנטי הוא אכן למרקיסטי, או רק דומה לו במדה מסויימת, אבל התורשה האפיגנטית הינה עובדה.

לפי המודל של פופר, האבולוציה הקלאסית העוסקת במוטציות היתה צריכה מזמן להודות באמת. אולם הביולוגים האבולוציונים לא ממהרים לשנות את התיאוריה, הם משתמשים בכל העזרים שהוזכרו לעיל, כדי לשכלל כביכול את התיאוריה, ובלבד שלא יודו בנכונותו של הרעיון החדש. גם אם יש אפיגנטיקה זה נדיר, זה לא משפיע על מדדים עיקריים, זה תחת שליטה גנטית, זה לא יציב כדי לבסס על זה התפתחות, וכו'. הטיעונים האלו למרבה הצער אינם נכונים. (כאן מאריך הכותב להביא דוגמאות רבות והפניות למחקרים מכל רחבי עולם הטבע).

אבל למרות ההתרגשות מהנתונים החדשים, לא הולכת לקרות מהפכה, מהסיבה הפשוטה, שהמדע אינו פועל כך במציאות, לפחות לא המדע האבולוציוני. הרעיון שהפרכה של תיאוריה יגרום לשינויה, הוא מיתוס פופרייאני. בפרט שלא באים לבטל את רעיון המוטציה.

מדוע, אם כן, ביולוגים אבולוציוניים מסורתיים מתלוננים על הנסיונות לשינוי פרדיגמה רדיקלי? ומדוע עיתונאים כותבים מאמרים על מדענים הקוראים ל"מהפכה" בביולוגיה האבולוציונית? התשובה לשאלות אלה מספקת תובנה מרתקת בסוציולוגיה של הביולוגים האבולוציוניים.

סנסציות מביאות לעליה במכירות, גם הבריאתנים נהנים להציג את הרושם שהביולוגיה האבולוציונית סוערת. מה שמפתיע הוא עד כמה נפוצים הביולוגים האבולוציוניים השמרנים המשחקים את 'אנחנו תחת התקפה' נגד חבריהם שמנסים לשנות משהו. הצגת המתנגדים האינטלקטואלים כקיצוניים, והטענה כי אנחנו מותקפים, הם טריקים רטוריים עתיקים כדי לזכות בדיון או באמון.

תמיד קישרתי משחקים כאלה לפוליטיקה, לא למדע, אבל עכשיו אני מבין שהייתי תמים. כמה מהדברים שראיתי מאחורי הקלעים, שנועדו לכאורה למנוע רעיונות חדשים מלהתפשט באמצעים הוגנים או מעוותים, זעזעו אותי באמת, והם נחשבים לקוים אדומים בתחומים אחרים שאני מכיר.  גם למדענים יש קריירה, מאבקים על מימון, כוח והשפעה...

פלורליזם במדע הוא בריא... דוגמה טובה נוגעת למה שמכונה "הטיה התפתחותית", הדגים שבאגם מלאווי שבמזרח אפריקה, עשרות ואולי מאות מינים, מחזיקים ב'כפילים' באגם טנגנייקה, שלהם צורת גוף דומה ומנגנון תזונה דומה. הם לא התפתחו אלו מאלו, אז מהיכן הדמיון? רגילים להסביר אותו באמצעות 'אבולוציה מתכנסת', מוטציות אקראיות, שנבחרו ע"י תנאי סביבה דומים. אבל הסבר זה אינו מספיק, האמנם אין עוד אפשרויות לשרוד בתנאים כאלו? כל דג היה חייב להתפתח ככפיל של דג במקום אחר ותו לא?

שיני הלחיים (הטוחנות) ביונקים מספקות חלק מהנתונים המשכנעים ביותר לשינוי פרדיגמה. מחקרים מראים כי ניתן להשתמש במודל מתמטי, המבוסס על עכברי מעבדה, כדי לחזות את גודל ומספר השיניים במדגם של 29 מינים אחרים של מכרסמים. במקום חופש ואקראיות שהיינו מצפים לראות במוטציות אקראיות, אנו רואים כי מינים נדחפים למסלול ספציפי מאד שנוצר ע"י מנגנוני פיתוח קבועים. קיומם של יוצאים מן הכלל, מעידים שדרך החשיבה הישנה ש'חייב להיות' בצורה של ההתכנסות – שגויה.

כל זה רק מדגים לנו, (למורות רוחו של לאלנד...), שחילוקי הדעות בין הביולוגים האבולוציוניים, אינם רק 'מדע טהור', אלא גם ענין של הנחות יסוד, הנתונים מתפרשים בצורה אחת, לפי פרדיגמה אחת, ויכולים להתפרש אחרת, ואפילו יותר טוב, לפי פרדיגמה אחרת, ועוד היד נטויה...

 

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *