נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ההיסטוריה של האנושות ע"פ התורה ד: אלים או בני אדם?

האם יש לראות כמקרה את העובדה שדוקא במצרים היה נחשב המלך כאל בן אל כפשוטו, ודוקא בה אנו מוצאים תרבות בניה מגה מגליתית? (הפירמידה של גיזה נבנתה מ2,300,000 אבנים שמשקלן הממוצע 2.5 טון, ויש מהן 15 טון, תכנונה ההנדסי הוא מעל ליכולות של האדם בן זמננו, ללא מיחשוב וכלי מדידה אלקטרוניים) נדבכי האבן סותתו והונחו בדייקנות שאין ביניהם ריוח של דבק אלא אחד חלקי חמש מאות המילימטר (קורות העולם, ג'וזף רייתר, עמ' 31). "הכוונתן המדוייקת כלפי רוחות השמים הכוונה של חדריהן ומנהרותיהן כלפי עמדות כוכבים מסויימות בתאריכים מסויימים בשנה חישוב זויותיהן לפי שיעורים ויחסי שיעורים אסטרונומיים.. כיוונה לפי רוחות השמים מדוקדק כל כך שאפשר להיעזר בה לבדיקת סטיותיו של מצפן. ארבע פינות הפירמידה הן זויות ישרות בתכלית הדיוק", (אנצ"ע כד' עמ' 779).

והנה ישנו גם הבדל בולט בין מצרים לשאר ארצות:

"היתה לו לאדם הרגשה כי יש לעשות הכל כדי לעורר את דעתם של כחות על אנושיים אלו על ישוב הקבע וסביבתו.. משום כך ניכרים כבר בישובים העתיקים ביותר סימנים של מקומות שהיו מקודשים במיוחד לאלים, בשכבה הניאוליתית הקדם קרמית ביריחו.. מאידך גיסא במצרים שבה נתאוששה מקדם קדמתה ההשקפה כי ראש הישוב הוא עצמו אל.. לא נודעה למקדש המקומי חשיבות גדולה כל כך.. עיקר ידיעותינו על המקדשים באות מבנינים שהוקמו לפולחן המלך המת בסמוך לקברו", (אנצ"מ ערך מקדש, עמ' 304 והלאה)

יכולים אנו להסיר את האילוץ הזה העוסק ב"הרגשה כי יש לעשות הכל כדי לעורר את דעתם", ולתאר במקומו כי בעלי הכחות העל אנושיים הבהירו את עמדתם בעצמם. במצרים המצב היה שונה מכיון שה'אל' הכתיר עצמו למלך של ההמונים, ולכן אין באמת מקדשים נפרדים מלבד מגורי וקברי המלכים, שכן בשום מקום לא היו בעידן ההוא מקדשים נפרדים ממגורי וקברי ה'אלים'. בהמשך אנו קוראים:

"ההשקפה על המקדש כמקום מגורי האלהות חייבה גם מערכת נהגים יומים כדוגמת מה שנהג כל אדם בביתו מדי יום ביומו, התעוררות, התכוננות לעבודת היום, רחצה, לבישת בגדים, אכילה, שתייה וכיוצא בזה, עבודת היום, מנוחה התכוננות לערב, שכיבה למנוחת לילה" (אנצ"מ ערך מקדש, עמ' 304 והלאה).

תיאור זה של מקדשים שנעשו במתכונת ביתית ואנושית לגמרי, והיו נראים בדיוק כמו בית המוכן לתשמיש אדם על כל פרטיו ודקדוקיו. מתאים ביותר ל'אלים' חיים וקיימים בעלי צרכים ורצונות, קשה לנו להבין באופן אחר איך וכיצד אלים רמים ונישאים נתפסים בעיני אנשים כבני אדם על כל פרטיהם? המקדשים הם ביסודם בתיהם של בני אדם בעלי גודל כחות וחכמה יתירים מן ההמון, שבמשך הזמן ייחסו עצמם כאלים. מצרים הוא המקום היחיד בו נחשב המלך כאל, ובו אנו רואים חוסר גבול בין בניה מונומנטלית בלתי מוסברת לבני אדם לבין בניה זו לאלים. מה שמלמד שראשוני מלכי מצרים היו באמת גזע עליון בעל כחות על אנושיים.

ובכל אופן דבר אחד ברור מעל לכל ספק, מן העובדה שהמצרים תיארו את מלכם כאל, כאחד האלים לכל דבר. מכאן מוכרע כי אחת התרבויות האליליות הקדומות והגדולות לא ראתה את האלים כיצורים רוחניים, אלא כבני אדם רגילים הפרים ורבים, אוכלים ושותים, וגופם שוה לגוף בני אדם. וראה גם בישעיהו (יט): "חכמי יעצי פרעה עצה נבערה איך תאמרו אל פרעה בן חכמים אני בן מלכי קדם". המספר גם הוא על יחוסו המיוחד של פרעה ל"מלכי קדם".

אם נתקדם ממצרים אל הממלכות העתיקות האחרות, נראה כי כולם ראו את ה'אלים' כבני אדם מפותחים, ולא כיצורים רוחניים או בלתי נראים:

"ראשי האלים מתוארים במסורת גבל כבני אדם" (אנצ"מ ערך פילון מגבל).

גם בשומר מתוארים האלים כבני אדם:

"בהשקפת עולמם של השוּמֵרים נראתה עצרת האלים כנוהגת בעולם בשרירות לב, שאין לה הסבר: ו"שחורי הראש" (=בני האדם) נראו כיצורים שנבראו לשרת את האלים ללא כל תמורה ודאית" (אנצ"מ ערך מקדש עמ' 307)

השומרים הכירו בקבוצה של אלים המתאספים להם יחדיו ("עצרת"), כמו כל האומות שהפנתיאון שלהם היה אסיפה של אלים, הכנענים כינו את אסיפתם "פחר מועד", (אנצ"מ ערך משכן ה'), ובעל היה מתגורר בארמון בראש הר צפון. היוונים אף ידעו את מקום היוועדותם – הר האולימפוס. (גם ישעיה מזכיר את מלך בבל שחשב כי ידמה לעליון ויעלה ל"הר מועד"). אלים מופשטים ובלתי נראים אינם צריכים להיות מתוארים דוקא כקבוצה המתאספת לה דרך קבע. מן התיאור השומרי למדים אנו כי לא 'ייצרו' אותם לשם השגת מטרות ע"י ריצוי האלים, שכן תפסו את האלים כנוהגים בשרירות ואין תמורה ודאית לכל עמלם של בני האדם בשבילם. ובעיקר אנו למדים: שהאלים נראו בדיוק כמו בני האדם, והשומרים ראו אותם, אלא שהשומרים הבדילו את עצמם בכך שראשם (של השומרים) שחור (כהה יותר).

ענין אסיפת האלים מקל עלינו להבין קטע בעלילות גלגמש, הנראה במבט ראשון ילדותי ומגוחך: גלגמש שואל את אנתפשם גיבור המבול מה היתה הסבה לכל קטסטרופה נוראה זו? ועל כך הוא משיב לו כי האלים הביאו את המבול על שום שבני האדם הקימו רעש גדול שהפריע את האלים לעבוד לפרנסתם.. ובכן, אלו הם האלים היכולים להביא מבול על העולם ברצונם, כאלו המתקשים להתרגל לרעשם של בני האדם הבוקע אליהם השמימה.. דימוי כזה אינו מתאים אלא לקבוצה של בני אדם. כמובן שכל נימוק זה לא היה ולא נברא ואין בכח בני אדם או אלים להביא מבול, אך לכל הפחות אפשר להבין את מקומו של טיעון זה במיתוס.

"תבל זו, הפעלתה, הנהגתה וההשגחה עליה מסורות, על פי השערם של השומרים, בידי האלים. האלים הם יצורים בדמות אדם, אבל ניחנו בסגולות על אנושיות ובחיי אלמוות", (אנצ"מ ערך שומר עמ' 559).
תורתם של השומרים יכולה להיות מפתח להבנת ההיסטוריה. הבאנו כאן כמה מקורות המראים כי האלים השומריים תוארו כבני אדם ממש, וכן כי ההיסטוריה מאשרת את קיומם של חלק מאנשים אלו, והנה לא זו בלבד אלא שגם פעולותיהם של האלים בשומר הם בהכרח חלק מהתרחשויות היסטוריות, נצטט כאן מתוך מאמרו של ש"נ קרמר "ההיסטוריוגרפיה השומרית" (ארץ ישראל, ג, תשיד, עמ' 51-57):

"השומרים לא יצרו היסטוריוגרפיה במובנה המקובל של המלה. ודאי ששום סופר שומרי לא כתב היסטוריה כפי תפיסתו של ההיסטוריון המודרני.. כפוף להשקפת העולם המיוחדת לו ראה הוגה הדעות השומרי את אירועי ההיסטוריה כעולים על בימת העולם מוכנים ומוגמרים "במלא גידולם במלא פריחתם", ולא כתוצאה איטית מפעולת גומלין של האדם וסביבתו. הוא האמין למשל כי ארצו שומר הידועה לו כמקום של כרכים וערים כפרים וחוות משגשגים, בה מצויה מערכת משוכללת של מוסדות ומנגנוני פעולה מדיניים, דתיים וכלכליים – היתה תמיד כזאת פחות או יותר, מבראשית. כלומר למן הימים שתכננו ופסקו האלים שתהיה כזאת, עקב בריאת העולם. מסתבר שאפילו המלומד בחכמי שומר לא העלה על דעתו שארצו היתה לפנים אדמת ביצות שוממה ובה ישובים מועטים ומפוזרים בלבד שהגיעה אך בהדרגה למצבה הקיים..

יתר על כן דומה שהשיטות הפסיכולוגיות של הגדרה והכללה שההיסטוריון המודרני רואן פחות או יותר כמובנות מאליהן לא היו ידועות כנראה למורה ולהוגה השומרי.. מספר הגון של רשימות דקדוקיות.. בשום מקום לא נמצא הגדרות או כללים דקדוקיים מפורשים.. רשימות ארוכות של עצים בעלי חיים ואבנים.. אך אין כאן הבנה יסודית של עיקרים וחוקים.. ספרי חוקים מרובים.. אך אין בשום מקום מחשבה משפטית תיאורטית.. מספר די רב של אמונות דתיות ונוהגי מוסר מקובלים, אך בשום מקום לא נוסחו אלה ניסוח פילוסופי או תיאולוגי. ממש כך בשטח ההיסטוריה".

השומרים שהם החוליה הראשונה בשלשלת התרבות האנושית, מהם קבלו הבבלים את הכתב, הבנת מסלול גרמי השמים, שיטת ניהול המדינה, שכירות וחוזים, מסים ורישומי שטחים, צורת המלוכה וכו'. לא החזיקו בכל תרבותם אלא כאוסף של פרטים, תרבות זו לא נוצרה מתוך ידיעה והבנה מופשטת אלא מתוך חיקוי גרידא. השומרים קבלו כל זאת מן המוכן ולא ידעו על שום התפתחות אנושית, כפי שניתן לקרוא בהמשך המאמר:

"לפי הפילוסופים והתיאולוגים השומריים נוצר הקוסמוס בהתאם לתכניותיו השקולות ולחוקיו הקבועים של פנתיאון אלהי, הוא קבוצה גדולה של דמויות חיות הלובשות צורת בני אדם, אלא שהן על אנושיות ובנות אלמוות.. (את) פנתיאון זה ראו פועל בתור אסיפה בראשותו של מלך.. האדם לא נוצר אלא לתכלית אחת: לעבוד את האלים ע"י הספקת מזון משקה וקורת גג למען יוכלו להתמסר לגמרי לתפקידיהם האלהיים. להבטחת הצלחה של תכנית זו ייסדו האלים מדינות וערים ומינו מבין חברי פנתיאון להיות שליטיהן האלהיים, ואלה מצדם בחרו בנציגיהם האנושיים, נוסף על כך כדי להבטיח את פעולתם הסדירה והיעילה של המוסדות והתופעות התרבותיים המהוים את אשר מתארים הדרך כלל כ"ציבילזאציה" ערכו האלים מערכת כללים או תקנות שצויינו בפי השומרים במילת "מֶ" לצרכי הדרכה ופיקוח, בשביל משרת המלך, עובדי עבודת הקודש, תשמישי הפולחן, האמנויות והמלאכות.. היו "מֶ"ים לכל אחד ממאה וכמה יסודות שלפי הוגי הדעות השומרים הקדמונים היוו את מערכת תרבותם (הכתר הנעלה ומאריך הימים.. הנשק המלכותי.. מעמד המלכה מאריך הימים.. דגל, המבול, נשק, יחסי מין.. דיבור משפטי.. אמנות.. מעמד הגיבור.. מלאכתם של חרש המתכת, חרש העץ, הסופר, הנפח, עובד העור, הבנאי, קולע הסלים..)".

יש כאן תיאור היסטורי ברור, שלו רק נחליף בו את המונח 'אלים' ב'מלכים גיבורים' או 'מתכנני התרבות השומרית', נצטרך לקבלו בהתחשב בכל הנתונים. השומרים היו אנשים פחותים בהרבה מן התרבות אותה נשאו[1]. מענין להתבונן במסמך מן ההיסטוריה השומרית (מתוך המאמר הנ"ל):

"המסמך.. נמצא רשום בנוסח כמעט זהה על שני גלילי חומר.. תכליתו העיקרית היא לציין את חידושה של חפירת הגבול בין לגש ובין אממ.. על מנת להציג את המאורע בפרספקטיבה ההיסטורית הנאותה חשב הגַנָז לנכון לתאר את רקעו המדיני.. בעשותו זאת לא נקט את הצורה העובדתית ישרת הקו של תיאור סיפורי שמצפים לה אצל היסטוריון. במקום זה שאף לשבץ את המאורעות ההיסטוריים במסגרת המקובלת של השקפת העולם התיאוקרטית שלו. מתוך כך פיתח סגנון ספרותי מקורי למדי המשלב וחורז כל מעשי אדם במעשי אלים, ותכופות לא יבדיל בין אלה לאלה.. משנסיר את הלוט התיאולוגי ונשתחרר מהפראזיאולוגיה הפאנתאיסטית תתגלה פרשת מאורעות מדיניים בתולדות שומר המתאשרת במדה רבה על פי שאר המקורות שבידינו".

כנראה שמה שבשביל 'חוקר אובייקטיבי' בן ימינו הוא "לוט תיאולוגי" ו"סגנון ספרותי מקורי", היה בשביל היסטוריון של ימי קדם תיאור של עובדות, ואכן ההיסטוריה מאשרת את התיאור ההיסטורי הזה שאינו מבדיל בין פעולות אדם שהם במציאות לבין פעולות אלים שהם "רק תיאולוגיה" לפי הידע האובייקטיבי שבידינו..

אי אפשר כאן להעתיק את כל התיאור על מעשי האלים האלו בלגש ושכנותיה, נציין כאן רק עובדה פנטסטית אחת, אחד מהמעשים המתוארים בה הנוגע לגדר הגבול שבעטיה נכתבה הכתובת, הוא מעשהו של האל אנליל בכדי להבטיח את הגדר בין שני המדינות:

"איש אממ שיעבור את תעלת הגבול ישמידהו אנליל.. לאחר שישליך עליו את רשת השש הגדול שלו, ינחית עליו את ידו הנעלה ורגלו הנעלה".

בכדי לשכנע אותנו בממשותו של האיום מצרף הכותב תמונה של אנליל כאשר בני אדם לכודים ברשת שלו: הרשת מגיעה עד למתניו של אנליל ובני האדם הקטנים הצבורים בה נראים כדגים שנאחזים במצודה, תיאור דמיוני? אולי. הציור הזה בודאי מלמדנו מה חשבו בני שומר על האלים שלהם, ואיך הזהירו את שכניהם. אנליל בכל אופן נראה כאיש מגודל ותו לא (למען ההגינות ההיסטורית נציין כי אפשר שהאיש בציור הוא ננגירס שהיה רק פקודו של אנליל. השימוש ברשת כזו נזכר בכמה מקומות מן התקופה, ראה מקורות נוספים: א. מלמט, ארץ ישראל ח' תשכז' עמ' 235 הע' 25).

"אע"פ שהשומרים המציאות את הכתב, כלומר את המכשיר המאפשר את קיום ההיסטוריה, להם עצמם לא היה, באופן פרדוקסלי, שום חוש להיסטוריה. ערי מדינה נוסדו על ידי האלים מקדמת דנא, האלים הם שנתנו לשומרים "שחורי הראש" את כלי העבודה ואת כלי הזין ואת ההמצאות המופלאות. ל'התפתחות' ול'התקדמות' לא היתה שום משמעות בתרבות הנצח של שומר, בשומר, כל מה שהיה, העיר שלה, השדות שלהם, העדרים שלהם, המחרשות שלהם, מעולם היה", (תומס קהיל, מתת היהודים, מהדורה מתורגמת הוצ' כנרת 1999, עמ' 21).
"הטכניקות החקלאיות והמשקיות של שומר הצטיינו בתחכומן (מאתיים מילים שימשו את השומרים רק לציון סוגי הכבשים) הידע של השומרים במתמטיקה אפשר להם לחשב שורש מרובע ושורש מעוקב, לחשב בדיוק את שטחו של שדה או של בנין ולחפור או להרחיב תעלות. הרפואה שלהם היתה מעשית, לא כישופית, ובספרי התרופות שלהם נמצאו תרופות לכל דבר החל מפצעי קרב ועד מחלות מין", (שם עמ' 19).
מעניין כי השפה השומרית היתה 'שפת חובה' אצל המלומדים והכהנים הבבלים והאשורים, במשך כל תולדותיהם חוייבו הסופרים ללמדה מתוך מילונים ולדעתה, למרות ששום עם כבר לא דיבר בה! (אנצ"ע ערך שומר עמ' 627).
הסגנון ה"ספרותי המקורי" של ההיסטוריון השומרי, מלוה כנראה חלקים גדולים מן ההיסטוריה העתיקה:

"מן התעודות הכתובות שנשתמרו מימי קדם, מרמז אלינו לפעמים הלך מחשבות שלא תמיד יכולים אנו לחשוף את משמעותו. דין וחשבון מצרי קדום מאורעות מסויימים מוצע כמעשה ידיו של מלך, אך אותו מלך מדבר אלינו כאילו היה הוא עצמו אל. ביחס לתעודות סיניות אנו תמהים לפעמים אם לא נתחברו בשביל אחד מן האלים.. במידה שהמלכים פוסקים להיות כעין אלוהויות מולכות בכפה נעשה הנוף כולו היסטורי יותר", (אנצ"ע ערך היסטוריוגרפיה).
"לפי המסורת גורדיאס היה מלכם הראשון של הפריגים בארץ מגוריהם החדשה, הסיפור אודות בחירת האתר עבור עיר בירתו גורדיון הינו אגדה ידועה, בנו דל גורדיאס, מידאה אף עלה על אביו כנושא לאגדות.. היו לו אזני חמור, ובכל זאת היה מלך היסטורי שמלך, לפי רשומותיו של הירונימוס אצל אבזביוס בין השנים 742 ל696", (תקופות בתהו, ד"ר ע. וליקובסקי עמ' 21).
כך מראה וליקובסקי כי האל היווני קדמוס, ממציא הכתב, אינו אלא ניקדם מלך אוגרית, שהקים ספריה בשפות שונות, והתאים את הא"ב העברי לשפה היוונית, (וליקובסקי, אדיפוס ואחנתון).
אסקלפיוס אל האהבה, ככל הנראה אינו אלא רופא אגדי שבמשך הזמן נתעלה למדרגת אל, (אנצ"ע ערך אסקלפיוס).
"ינוס, אל רומי קדום.. הרומאים ראו בינוס גם מלך איטלקי קדום ובאור זה הוא מופיע בספרות יה"ב", (אנצ"ע ערך ינוס).
פיגמליון, אל פניקי קדום המוזכר בכתובת מקרת חדשת מן המאה ה8 לפני הספירה. אך גם אישיות היסטורית מאותה התקופה: מלך צור אחיה של דידו, זמנו של מלך זה מוזכר ב'נגד אפיון' א' יח' בראשית המאה ה8 לפני הספירה. (אנצ"ע, פיגמליון).
שירת הניבלונגים המספרת מיתוסים מערב אירופאים, מספרת על המלחמה בין הבורגונדים וההונים, לה היו שותפים מלכים על טבעיים, אך לפרטי המלחמה הזו יש גם סימוכין היסטוריים (אנצ"ע ערך ניבלונגים).
תסוס מלך אתונה, בנו של פוסידון "אל הים", הביא את אריאדני לדיוניסוס "אל היין", והשתתף בעוד עלילות גבורה מיתולוגיות. אלא שבצד המיתולוגיה והאגדות היה גם מלך ממשי של אתונה, והוא זה שביצע את ה"סינאויקיזם" איחוד אטיקה. (ראה פלוטארכוס, חיי אישים, אנשי יון).
בתעודות יון המיקנית נזכרים עבדי האל כמונח משפטי של עבדים המשועבדים, מעמדם היה נעלה משאר עבדים, ופחות מבני חורין (אנצ"ע ערך עבדות עמ' 580). בתקופה ההיסטורית נקראו כהנים וכמרים 'עבדי האל' בדרך מליצה, אך אין זה מתאים למונח משפטי בתעודות מסחריות באלף השני לפני הספירה. המדובר בעבדים ממשיים של יצורים ממשיים.
"לפי אחת מאמונות הסינים לא היו בשחר העולם מחיצות בין שמים וארץ, ואלים ובני אנוש חיו בצותא, עד שהוכעסו האלים והשכנות פסקה", (אנצ"ע ערך גן עדן).
"פילון (מגבל) תיאר ברוח אוהמריסטית את האלים כבני אדם מיטיבי האנושות, ומשום כך הוטל ספק באמינותו, אולם במיתוסים של אוגרית והחתים נמצאו הקבלות לסיפורי פילון כגון ארבעה דורות של האלים, עליון, שמים, אל, דמרן",(אנצ"ע, פילון מגבל).
האומות הקדומות יצרו פסלים רבים המתארים את מראם של האלים, ופסלים אלו הם אנושיים לכל דבר וענין, לכל אל צלם ודמות משלו. האמונה הברורה של כל אנשי קדם באלים לא היתה פרי טפשות אלא פרי ידיעה היסטורית, ואפילו הפילוסופים השכלתניים לא השתחררו מאמונה זו[2] מכיון שידעו שזו מסורת דורות שלא הומצאה מלא דבר. בני האדם ידעו כי הרקולס ואכילס אנשי השם היו ונבראו, ואבותיהם צפו בהם. אפילו היוצרים של העת החדשה כדוגמת דנטה (הקומדיה האלהית) ושקספיר מייצגים תרבות שנראה כי חיה באמונה זו שיש בסיס היסטורי לכל המיתוסים. וגם אפיקורוס, המכחיש הקלאסי, לא הכחיש את מציאותם של האלים, אלא רק טען כי האלים אינם מתערבים במעשי האדם.

אישיותו של זאוס מלך האלים היווני, מתוארת היטב בקוי אופי שאנו יכולים לנתח אותם כמודל פסיכולוגי, והתנהגותו מזכירה התנהגותם של רודנים שונים בהיסטוריה, שעם עלייתם השפילו ודכאו כל גורם שיכול לצבור כח. יפת בן נח מוזכר בתורה כאבי יון, ובני יון הם: אלישה ותרשיש כתים ודודנים. והנה במיתולוגיה היוונית מוזכר הענק יפת כאל, ובניו הם הלאס, תרקיה, קפריסין, ודדונרים (ברזילי). ברור שיפת האדם שבתורה, ובניו בני האנוש, מזוהים במיתולוגיה כאלים.

הבטוי" אל" מטעה אותנו, ומקשה עלינו לקבל את האלים כבני אדם, אך זהו באמת החטא הקדמון של האנושות. אנו המכירים את המושג 'אלהים' על משמעותו האמתית, מתקשים לקשר בינו לבין בני אדם, ויהיו כבירים ככל שיהיו. אך בימים ההם, לא השתמשו בחשיבה המופשטת כבזמננו, האתאיזם הפרימיטיבי אינו מכיר במה שאינו נתפס בחושים, ונתפס להערצת מה שקיים למולו. אם נתבונן בהערצה שאנשים בימינו חשים לזמר, שחקן, סלבריטים, וכיו"ב, שהם בס"ה בעלי כריזמה מפוקפקת או כשרון מדומה שנוצר ע"י חבורת יועצים מאפרים ומאמנים. קל וחומר אם נתבונן על ההערצה של מנהיגים בעלי כריזמה כדוגמת אלו שראינו במאה הקודמת. נוכל להבין אפס קצה של ההערצה שיכול לרכוש אדם, לאדם אחר, החי תקופות של מאות שנים, גבוה וחזק ממנו, יפה ממנו, חכם ממנו, בריא ממנו, ומכיר בעשרות טכניקות ושיטות, הנראות לאיש פשוט כמעל הטבע.

אם ננסה לדמיין את ההשפעה שיכולה להיות לאיש מפותח אחד על אנשים פשוטים, נוכל להיזכר למשל בהשפעתו של קורטז על עמי דרום אמריקה. ההבדל בין קורטז לבין הילידים לא היה מהותי, אך הוא כאדם אחד בעל ידע משוכלל ומפותח יותר הטיל אימה ותוהו ובוהו על ממלכה שלמה, ולו היה קורטז מסתלק קודם הכחדת ממלכות דרום אמריקה בודאי היה נזכר שמו ביניהם כאל מפלצתי.

בדתות של ילידי האוקיינוס השקט נוצרו לקראת העת החדשה תנועות דתיות שנקרא "פלחני המטען", קיומו של האדם הלבן העליון והמסתורי המופיע בספינות קיטור ופורק שפע של מטעני פלא הביא לנבואות של כהני הדת על בואם העתידי של אניות מטען שיהיו שייכות לילידים. ( Worsley, The Trumpet Shall Sound, 1957).
אחד המיתוסים המפורסמים ביותר הוא "פרומתאוס הכבול", האלים שלחו שני שליחים לכבול את פרומתאוס בראש מצוק, עקב בגידתו של פרומתאוס בהם, כשגילה את סוד הבערת האש לבני אדם. סיפור זה יכול להיות מעשה שהיה, כאשר פרומתאוס גילה לבני האדם ההמוניים כיצד בעצרת האלים היו מבעירים את האש, ומשם התפשטה הבערת האש אצל הכל (גם לפי המיתוס הפולינזי והאינדיאני ועוד הבערת האש היא חיקוי לפעולת האלים). ומענין להתבונן בטרגדיה של איסכילוס "פרומתאוס הכבול" המתארת את פרומתאוס כמוסר את כל סודות האלים, ולא רק את האש. ומה הם סודות האלים, האם נבכי השמים ועשיית נסים? או להיות רואה ואינו נראה, ריחוף, וקריאת מחשבות? לא ולא, סודות האלים הם ראשית התרבות האנושית, וכך מתאר פרומתאוס את פעלו:

-לבעל שכל ובן דעה

את האדם הבער פעלי הפך..

-הכל בלבלו, טרם למדו לבנות

בית לבנים, חרשת עץ לא ידעו

כנמלים אז גרו במחילות עפר

-ללא אור שמש קננו במערות

הכל עשו בלי דעת עד שלמדתים

מתי ינצו כוכבים מתי יכבו

-למענם המצאתי את המספרים

יסוד לדעת למדתים את הכתב..

-אני הכנעתי את הסוס משוש עשיר

ואסרתיהו למרכבת האדם

ואניות תדאינה בארחות ימים

קלות גפיים לא המציא איש לפני..

-והמטמונים בבטן ארץ נצפנו מעין אדם

רבי תועלת, מי חשף?

-מי לפני גילה ברזל ונחשת, כסף וזהב?

מכאן אנו רואים כי הקדמונים ראו את עליונות האלים על בני האדם בהמצאות אלו של עשיית לבנים, חרושת עץ, בנית בתים, השמוש בצמר ובפשתן ודרכי האריגה בשתי וערב, אסטרונומיה, כתב, מספרים, ביות הסוס, בניית אניות, גילוי מחצבים, וכיו"ב. וכן האמינו כי דברים אלו הם לימוד שלמדו בני האדם מהאלים. אמנם לא סביר כי אדם אחד הוא שהעביר את כל הידיעות האלו לבני האדם, ואכן המיתוס המקורי מספר על העברת האש בלבד. אך יותר מן המעשה הסצפיפי הזה, אנו לומדים מכאן את תפיסת הקדמונים על ההפרש בין אלים לבני אדם.

בדו שיח שבין שליחי זאוס לפרומתאוס, מתברר כי פרותמאוס נחשב קרוב משפחה (תמיס, אמו של פרומתאוס, היא בת אורנוס. וזאוס אביו של הפיסטוס הוא נכד אורנוס), והאלים נחשבו בני נצח לעומת בני האדם[3]:

קרטוס: פשע באלי נצח ייענש כחוק

עד לאהוב ילמד את שלטונו של זאוס

ומלבו ישכיח אהבת אדם

הפיסטוס: הצו פי זאוס השמיע, לא יחסר כלום

אך לי כ"כ קשה – הן אל הוא, וקרוב

אבל.. אין לזלזל באומר, פי האב גזר!

..קשה לשכוח קשר משפחה, רעות

קרטוס: מנת האלים רמים גזלת

מתת הגשת ליצורי חלוף..

אלים כינוך פרומתאוס רק בטעות!

אין הכוונה לומר כי כל המיתוסים אכן התרחשו במציאות, שהרי סיפורי בדים ודמיונות היו מעולם. אלא שהמושגים בהם הם עוסקים היו מציאותיים ואמיתיים, שכן כל ההיסטוריה האנושית מושתתת על קיומם של המושגים האלו. המצאת הרקע של המיתולוגיה מן הדמיון בלבד היא בלתי מציאותית, מעל ליכולת הקבלה של החברה האנושית, ומתחת לרמה השכלית של האדם הממוצע, גם זה שחי בימי קדם, (על התסביך הרואה את בני קדם כנחותים, ראה במאמרים על התרבות המערבית).

מובן שאין אנו יכולים לקבוע כללים, כי כל מי שנחשב לאל היה ענק, מאריך ימים, בעל יכולות מופלאות וכו'. דוקא את הפרעונים, שנחשבו לאלים, אנו מוצאים בעלי גוף די ננסי (אם כי נראה שהם רק ישבו על כסאותיהם של אלים קדומים, ולא שהיו באמת שונים משאר בני האדם). ובכל אופן יש להניח כי גילויים כאלו פה ושם נטעו הרגשה זו בקרב המין האנושי. וראה למשל את תיאורו של האל נרגל בתבליט מלרסה (מן האלף השלישי לפנה"ס), שם הוא מתואר בדמות אדם הדורך על חייל אויב ומטיל בו חנית. האל נראה כאדם רגיל, והוא הורג ע"י חנית ולא ע"י שום כח מטפיזי, אבל גודל גופו הוא בערך פי 3 מגודל החייל אותו הוא הורג (האל נרגל מוזכר בטקסטים אשורים רבים, ומוזכר גם בתנ"ך מ"ב יז ג).

רעיון זה של מהות המיתוסים בדבר האלים, אינו ענין צדדי, אלא אחד מן הרעיונות המרכזיים שחלקו הראשון של ספר בראשית בא ללמדנו. וראה תהלים פב': "אלהים ניצב בעדת אל, בקרב אלהים ישפוט.. אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפלו קומה אלהים שפטה הארץ כי אתה תנחל בכל הגוים".

הקורא את דברי התורה והנביאים בכל מקום על האלים, אינו מתרשם שמדובר בדמויות בדיוניות, כך: "מי כמוכה באלים ה'" (שמות טו ב), או "השתחוו לו כל בני אלהים" (תהלים צז ז). "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים" (שמות יח יא).[4] האם מפארים את ה' על פני יצורים שלא היו ולא נבראו? או על פני בני אנוש בעלי כחות מיוחדים, שכלפי "אלהי האלהים ואדוני האדונים" (דברים י יז, תהלים קלו ב) אינם חשובים?

והנה מלומדים רבים, והמפורסם שבהם קאסוטו, ביארו את כוונת התורה להקטין את המיתוס האלילי, וללמד כי התנין אינו אלא ברוא ה', וכו'. ומן הצד השני חובבים רבים בזמננו מתעקשים להוכיח ארוכות וקצרות מממצאים שונים בעולם שיצורים מן החלל החיצון בקרו בעולמינו ופעלו בו בכחות על טבעיים. אך שני אסכולות אלו גם יחד לא עמדו על האמת הפשוטה: כי התורה אינה מקטינה את המיתוס ומקבלת סיפור בדים למחצה, אלא מספרת פשוט מה שהיה ואירע, וכן כל הפעולות והסימנים שמייחסים ליצורים בעלי כחות על טבעיים, אינם אלא פעולותיהם של בני אדם, בני אדם שלא התנוונו כמונו.

פעולותיהם של ה'אלים'

ספרות עניפה עוסקת בנושא יצירות שונות של בני קדם, הנראות כמצריכות ידע וחכמה רבים. רבים מן הדיווחים מפוקפקים ומגמתיים, אך בכל אופן נצטט כאן כמה קטעים מענינים: אלן לאנדסבורג הוא עיתונאי חובב, שהסתובב בעולם בסקרו ממצאים שונים ומסתוריים. שמו של ספרו "קשר החלל החיצון" (הוצ' שוקן 1980) מעיד אמנם רק על רעיונותיו האישיים של המחבר, אך אין בכך בכדי לפסול את אותנטיותם של ראיונות מצולמים שערך עם אישים שונים בעולם, סרטיו שודרו בתכניות עולמיות לחובבי מדע (מהם: 'בחיפוש אחר המסתורין העתיק').

בספרו (עמ' 19) הוא מספר על ראיון מצולם שערך עם ד"ר פרנאנדו קביאזאס, מנתח עצבים באוניברסיטה שע"ש סנט מרקו בפרו. בריאיון מציג פרנאנדו מאות גולגלות של בני תרבות האינקה, שעבור ניתוחי מוח, ואומר: "גולגלות אלו אינן אלא דוגמא קטנה מתוך הכמות העצומה של גולגלות שנמצאו בקבריהם של תושבי פרו העתיקים. דומני שבסך הכל חקרנו יותר מעשרת אלפים גולגלות שנחפרו באיזור זה". על גולגולת אחת הראה: "איש זה עבר ארבעה ניתוחים בראשו, והוא נשאר בחיים לאחר כל אחד ואחד מהם.. רופא זה היה טכנאי מעולה, שני חורים אלה מכסים על אזורים רגישים ביותר. אפילו היום עם כל הטכניקה העומדת לרשותינו אנחנו חוששים לנתח בהם. ואדם זה נשאר בחיים לאחר כל ניתוח וניתוח. העצם סביב החור חלקה, ושפות החור הם שכבות עצם דקות, זה מעיד על החלמה, תאי עצם גדלו מחדש בשפות החור. אילו היה האדם מת אחר הניתוח לא היו סביב החור כל הסימנים שהראיתי לך. אני חושב שבסביבה זו בוצעו ניתוחי עצבים מוצלחים רבים מאד, שכן באתר טאלקה בצ'ילה מצאנו בשמונים וחמשה אחוזים של הגולגלות המנוקבות סימני החלמה, תאים חדשים בשפות החורים".[5]

מתוך ריאיון מצולם עם ד"ר פטריק פלאנגן חוקר פירמידות, במקור מקליפורניה:

"המטר הצרפתי שהפך לאמת מידה מקובלת מתבסס להלכה על ממדי כדור הארץ כפי שחושבו בידי מדענים. בשנה הגיאופיסית הבינלאומית 1958 נמדדו מדותיו השונות של כדור הארץ בעזרת לויין, ונמצא שהמטר הצרפתי אינו מה שהיה צריך להיות. לעומת סאת, נבדק ונמצא שהקוביט, יחידת המידה המשמשת בפירמידה הגדולה, מתאימה למידות של כדור הארץ עד חמש ספרות אחרי הנקודה, והדבר מפליא ואכן מדהים. ועוד, העובדה שהפירמידה הגדולה ניצבת ישר על מישור ששטחו 57 דונם בסטיה שאינה עולה על סנטימטר ומשהו והיא המבנה המדויק ביותר בעולם, כמעט לגמרי על ציר צפון דרום", (עמ' 67).

"פיסות מידע ספציפיות מצביעות על כך שברשותו של העולם העתיק היה יותר ידע מדעי ממה שהינו נוטים לשער.. כיצד יכלו האנשים הקדומים לדעת ללא טלסקופ שהכוכב אורנוס מכסה את ירחיו באופן סדיר במהלכו סביב השמש?.. מאיזה מקור שאב דנטה אליגריי את ההקרנה המוקדמת שלו על צלב הדרום מאתיים שנה לפני שאירופאי כלשהו ראה או ידע אודותיו? ("פניתי ימינה מתבונן אל הקוטב האחר וראיתי ארבעה כוכבים שאיש לא ראה אותם קודם לכן פרט לאנשים הראשונים"). מדי פעם בפעם בתדירות גבוהה למדי מתגלה מכשיר מעשה ידי אדם מאיזו תרבות עתיקה, שהוא כל כך לא שייך לזמנו, עד שהדבר כמעט מדהים. בשנת 1853 הוצגו עדשות בדולח, דומות לעדשות האופטיות המודרניות, בחברה הבריטית לקידום המדע. המיוחד בעדשות היה, שהן נחשפו באתר נינוה, בירת אשור העתיקה, והן מייצגות תקופה של 1900 שנה לפני הופעת הליטוש המודרני של העדשות", (מתוך אטלנטיס הוצ' צ'ריקובר ת"א תשלח' עמ' 79).
"ידוע המקרה של מפת פירי רייס: מפת עולם שהיתה רכושו של רב חובל טורקי במאה ה16. המפה כוללת את חופי דרום אמריקה, את אפריקה, וחלקים של אנטארקטיקה, למרות שעד היום אין זה ברור כיצד יכלה אנטארקטיקה להיכלל במפה. מה שעוד יותר מסתורי הוא שמדידות ארץ מודרניות של הקוטב הדרומי מאשרות את דיוקה של מפה זו. על מפת פירי רייס נאמר כי היא שאבה את המידע שלה ממפות יווניות עתיקות שאבדו בהרס הספריה באלכסנדריה".
הקדמונים ידעו על ירחיו של מאדים, באנצ"ע כתוב בטעות: "יש משום מופלאות ספרותית היסטורית בעובדה ששני ירחים קטנים שג'ונתן סויפט יחס בדמיונו במסעי גוליבר למאדים נתגלו 150 שנה לאחר מכן וערכיהם בפועל נמצאו קרובים לפארמטרים שהסופר קבע להם", (אנצ"ע ערך כוכבי לכת). אך המופלאות אינה יצירתו של סויפט, שכן שני מלוים של ארוס מוזכרים במיתולוגיה היוונית, וגם שמותיהם פובוס ודמוס לקוחים מן המיתוס הזה, ומיוחסים לאימה ופחד שזרעו בכדוה"א בעבר.
אלו רק דוגמאות מים של חומר בנושא, ומחבר פופולארי בן זמננו כותב בתימהון:

"האם ייתכן איפה שהציבילזציה שלנו המגלה כיום את צפונותיו של כדור הארץ, את הפינה שלנו ביקום, את השמים, היא בעצם רק דרמה, שניתן לכנותה "בחזרה לבראשית" – גילוי מחדש של כל מה שהיה ידוע כבר לתרבות קדומה בהרבה משלנו, על פני כדור הארץ ועל גרמי שמים אחרים?", ("בחזרה לבראשית", ז. סיטשין, מהדורה מתורגמת הוצ' שני 1993, בהקדמה).

אין אנו חייבים לקבל כל דיווח שהוא, אך בודאי יש בסיס לחשוב שאין לדחות את הדיווחים האלו רק מתוך הנחה קדומה שלא תיתכן ציביליזציה נאורה בימי קדם.

היסטוריה של האנושות ע"פ התורה ה: יצורים גדולים וקטנים

נניח לרגע את ה'אלים' בני המזל, ונפנה אל שאר היצורים האנושיים. האגדה מספרת לנו על אנשי קוף, כך למשל מוזכר במשנה (כלאים פ"ח מ"ה) 'אדני השדה', לגביו נחלקו התנאים אם הוא חיה, או שמטמא באהל כאדם (דעת חכמים). הרי לנו יצור שהוא ספק חיה ספק אדם, הרמב"ם מפרש "אלנסאנס", מלה שפירושה "אדם ההר" – איש השלג הידוע מספורי העם האירופים (ולפ"ז יותר טוב לגרוס או לפרש "אדמי השדה" מלשון אדם, או אנשי השדה כפשוטו. בלשון המשנה המקורית 'אדן' הוא 'אדם' כמוזכר באנצ"ע ערך עברית עמ' 645. ה'ערוך' כותב 'בני אדם הגדלים ביערים'). המדובר אם כן בספק בני אדם ספק חיות שחיו בשלג ובהרים כבעלי חיים, וגם הרמב"ם מתאר אותם כיצורים חיים וקיומם ידוע[6].

על שרשיהם של אנשי קוף אלו מספרת האגדה: "בעת שהפיצם.. (אנשי הפלגה) אלה שנפלו ביער נעשו קופים, ואלו שנפלו במדבר נעשו שדים" (מדרש אגדה בובר, בראשית יא. תנחומא נח יח'). ברור שאין בני אדם יכולים להיעשות קופים או שדים לפי מקום בריחתם, שהרי ההפצה היתה טבעית ע"י בריחה והגירה ולא שום נס, ואיך וכיצד בסיום הבריחה לפתע נעשה להם נס להפכם לקופים במקום אחד ולשדים במקום שני? ומה דין אלו שהגיעו ליער אבל המשיכו משם למדבר? הכוונה כאן לאנשי קוף, וכן שדים הם אנשי ערבה החיים במדברות ובערבות.

אין הכוונה כי אנשי קוף או שדים נוצרו רק בדור הפלגה, וראה בילקו"ש (פרשת נח רמז סב') כי בימי אנוש "נעשו פניהן כקופים", והכוונה בזה לתקופת ירידה ופרימיטיבזציה. וכך גם לאחר דור הפלגה החלה תקופה כזו עם התמוטטות מגדל בבל, בדומה לתקופת ימי הביניים שהחלה עם התמוטטות האימפריה הרומית. אלא שבדור אנוש והפלגה אירע גם פיזור גדול מאד של המין האנושי מה שהאיץ את צורת החיים הפרימיטיבית. יתירה מכך מספרת לנו האגדה על צורות אנושיות פגומות שנוצרו היישר מאדם הראשון, ובכל אותן השנים אחרי חטאו נולדו ממנו שדים ולילין (תנחומא בראשית כו), וכבר הרמב"ם במורה הנבוכים (ח"א ז') פירש את מאמר חכמים כי הכוונה ליצורים פגומים ופחותים כאלו שהם קרובים לבני אנוש. וחכמים למדו זאת מן הפסוק "ויולד בדמותו כצלמו", שעד עכשיו הוליד שלא בדמותו כצלמו, אלא יצורים פגומים, ש"לא הגיע להם זאת הצורה אשר ביארנו ענינה, והוא אינו איש אבל בהמה על צורת איש ותבניתו, אבל יש לו יכולת על מיני ההיזק וחדוש הרעות, מה שאין כן לשאר ב"ח, כי השכל והמחשבה שהיו מוכנים לו להגעת השלמות אשר לא הגיע, ישתמש בהם במיני התחבולות המביאות לרע והוליד הנזקים.. וכן היו בני אדם הקודמים לשת"[7], (מו"נ שם).

סביר מאד, כפי שיודע גם המדע בימינו, שהעולם אינו סטאטי, ומינים פחותים של אנשי קוף ייתכנו בהחלט, ואכן נתגלו אנשי קוף בעלי מבנה גוף וגולגולת שונים, וגם המיתוסים יודעים לספר על אנשי מפלצת (כך למשל אמפדוקלס), אלו הם השדים. לא רק יצורים פגומים גנטית, אלא אף צאצאי האדם המוכר לנו יכלו ליהפך לשדים כאשר חיו כאנשי קוף. מתוך תנאי חייהם הקרובים לבעלי חיים, קבלו חייתיות ועזות, בצד מראה שעיר ומעורר אימה.

ישנו מקור במסורת חכמים על יצור בעל תבונה הדומה לאנושית, שהוא בעצם בהמה ולא אדם, בירושלמי (נדה פ"ט) מדובר על יצור הדומה לאדם בצורתו, עומד וקורא בתורה, אלא שפניו אינם אנושיות, ולכן הוא מוגדר כבהמה לפי ההלכה (וכנראה "עומד וקורא בתורה" הוא דרך הפלגה). ומעניין כי האגדה מספרת גם שנח הכניס לתיבה שדים (ב"ר לא יג), ולכן אפשר להניח שקבוצות פגומות כאלו התקיימו גם לאחר המבול, ולא שכולם צאצאי נח. רבי יחיאל מפריז בויכוחו עם הכומר הנוצרי משיב לו:

"על שאמרת שהוליד שדין רוחין ולילין, על כרחנו הוא (-אדם הראשון) הולידן, שלא מצינו ברייתן בבראשית ויש הרבה שיש להן גוף ונשמה ופרין ורבין כאדם ומתין, כאותן שקורין לוטין [Lutin פאלטאר גייסט] הרבה מצוי בינינו ואותן שקורין פיאש (?) ממי יצאו", (ויכוח רבינו יחיאל מפאריז, עמ' 19).

הרי שהיה ידוע באירופה כדבר פשוט על 'שדים' בעלי גוף ונשמה, קבוצות אוכלוסיה, ואף היה להם כינוי מוכר. אולי לפי השורש Loot – בָזַז, שָדַד, במקביל ל'שדים' בעברית.

כינויים של השדים במקרא 'שעירים' מלמד שההבדל החיצוני העיקרי ביניהם לבני האדם הוא בריבוי שערות לא טבעי:

"יש כמה כתובים בהם המלה שעיר מתפרשת על בעל חיים שוכן שממה וחרבות.. בתיאור חורבנה של בבל בישעיה יג נאמר "ורבצו שם ציים ומלאו בתיהם אוחים ושכנו שם בנות יענה ושעירים ירקדו שם וענה איים באלמנותיו (בארמנותיו) ותנים בהיכלי עונג" (כא-כב). וכיוצא בזה מצינו בנבואת החרבן על בצרה.. מכתובים אלו ברור שהמדובר בבעל חיים שוכן חרבות", (אנצ"מ ערך שעירים).
לענין הכינוי שעירים, משמעות דברי הרמב"ן שפרט זה הוא סוג של דמיון, וכך הוא כותב: "ולא יזבחו עוד לשעירים הם השדים.. בעבור שיראו אותם המשוגעים כדמות שעירים", (רמב"ן ויקרא טז).
"במקורו של דבר היה בנמצא מין שלישי, נוסף על מין הזכר ומין הנקבה. לאנוש זה היו ארבע ידיים וארבע רגליים, עצום היה כחם של בני אנוש אלה, רוחם עזה וחצופה היתה, ותיכננו להסתער על השמים ולשים ידם הכבדה על האלים, לפרוע בהם פרעות", (אפלטון, "סימפוזיון". גם בירוסוס הכשדי מספר שלאחר בריאת העולם היו בני אדם הדומים לחיות בחלק ממבנה גופם).
ברור שאין לתלות את כל אמונת השדים האנושית בלא כלום. שכן לשם מה 'ברא' הדמיון גם את השדים, בנוסף לאלים, מלאכים, ורוחות? השדים אינם מתוארים כשלוחים של אף אחד, לא של השטן או הצד הרע וגם לא של הצד הטוב, הם סתם יצורים אלימים. השדים הם אנשי ההר החייתיים, הפושטים לעתים בלילות בלאט בקצווי השדות ומתנהגים כחיות רעות, בתוספת שכלם ומראם האנושי המשווה להם אופי מאיים ביותר, בפרט אם היו מסוגלים להוציא הברות ולהשתמש בשכל אנושי על כל המשתמע מכך (כפי שמתאר הרמב"ם שם). ואכן כך מתוארים השדים בכל המקורות – כבני אדם חייתיים, בעלי גוף ה"פרים ורבים כבני אדם" (חגיגה יג.). אין ספק שלפי אגדת חכמים צורת השד היתה כשל אדם ממש, והם אף אמרו שבלילה אפל אי אפשר להבדיל בין שד לאדם (מגלה ג.), "שד יש לו פרצוף אדם" (רש"י נדה כד: על המשנה שיש אשה שמפילה ולד בדמות לילית[8]). בב"ק טז. אמרו שצבוע נעשה שד, ומזה מבואר ששד הוא בעל חיים ככל בעלי החיים, (וכמובן אינו נשאר בצורת צבוע, אלא שלצבוע מיוחסות תכונות שמפתה בני אדם ולוכדם, על ידי צחוקו המפחיד).

עובדה היא שכשם שלאלילים יש פסלים ודמות ברורה, כך גם לשדים יש דמות ידועה וישנם פסלי שדים רבים, (ראה אנצ"מ ערך שד תמונה של פסל שד בבלי – בגוף אנושי). ואילו למלאכים אין שום פסל מוחשי מהעת העתיקה. זה הבדל ברור בין השדים והאלים שהם בעלי גוף, לבין המלאכים שאינם אלא נראים לבני האדם בחזון ובנבואה אבל אין להם גוף גשמי באמת. גם במיתולוגיה המצרית מתוארים השדים בדומה לקופים (אנצ"מ ערך קוף עמ' 106).

ואפשר אף שאותם בני אדם שנהפכו בדור ההפלגה לקופים היו מפותחים פיזית יותר מבני האדם הפשוטים בדורות שלאחר מכן, ושמרו על טהרת גזע זה כמה וכמה דורות (ומן הצד השני נישואים בתוך שבט מצומצם בלבד, מרבים פגמים גנטיים, שיצרו שונות נוספת, אותה הכירו בני האדם, וכן הארכיאולוגים). כך האדם הקרומאניוני היה בגובה ממוצע של 180 ס"מ ונפח מוחו היה 1800 סמ"ק (בימינו נפח המח הממוצע 1400 סמ"ק, והגובה הממוצע הגיע ל180 רק בדור האחרון ממש) למרות שהוא נחשב כפרימיטיבי וקדום בהרבה לאדם ההיידלברגי שצורתו הפיזית יותר קרובה לצורתינו.

"בצ'אטל הויוק שבטורקיה, העיר הקדומה ביותר שנתגלתה עד היום, משנת 6000 לפנה"ס לערך, חשפו ארכיאולוגים ציורי מערות המתארים אנשי זאב צדים", (ד"ר סטיבן ג'ואן, הכובען המטורף ואייזק ניוטון, עמ' 44. הוצ' אריה ניר 2002 ).
מלכי קדם היו רגילים להביא לחצרותיהם שכיות חמדה מיוחדות, וגם יצורים מוזרים ונדירים, גמדים וליצנים, ובריות פגומות ומשונות. לכן מתאימה מאד האגדה ששלמה המלך שלח את שר צבאו בניהו לתפוס את השד אשמדאי שהיה גר בראש הר מסויים (גטין סח. על אשמדאי מספר גם ספר טוביה מן הספרים החיצונים) ולהביאו לחצרו. וכן מספרים ההיסטוריונים היוונים על פלוגה מיוחדת בצבאו של דריוש הפרסי (ששלט על כל המזרח), פלוגת שדים ואנשי מפלצת שאף צבא לא יכל לנצחם, והספרטנים נלחמו נגדם בקרב תרמופילי.

רק כך אפשר להבין את הצורה בה התורה מדברת על שדים בלגלוג, באמרה "יזבחו לשדים לא אלוה חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם" (דברים לב יז), כאומרת: יצורים פחותים ומנוונים אלו שלא היו קיימים כלל קודם ההתנונות, הראויים הם להאלהה עקב חיתיותם?

וכך יש לומר לפליאונטולוגים המוצאים את שרידיהם של אותם אנשי קוף (?) פרימיטיביים שהתגוררו במערות, ו'עובדים להם' בחשבם כי זה מורה על רעיונות ההתפתחות, ואנשים אלו קדמו למין האנושי המפותח. גם עליכם מלגלגת התורה באמרה "חדשים מקרוב באו", יצורים מנוונים וירודים אלו הם פרי החטא והקלקול, ולא שום שלב בבריאה הראוי להאלהה ולפתח מתוכו אמונות אליליות ואתאיסטיות.

העובדה שהאגדה מספרת על אנשי קוף אלו, די בה לבטל את כל ההשערות על מוצא היצורים האלו, שהרי ההיסטוריה מוכיחה שהם שייכים לתקופה ההיסטורית עליה אנו יודעים מפי קדמוננו. וכי מנין ידעו קדמוננו דבר זר כל כך, אם לא שהכירו את המציאות, המתגלה לעינינו כיום?

וראה את הדו שיח בין רבי ללוי (קדושין עב.) כאשר רבי ביקש מלוי שיתאר לו כיצד נראים הישמעאלים, אמר לו לוי "כשעירים של בית הכסא". הרי שתלה הדבר המצוי בדבר הבלתי מצוי, אבל לא היה מנסה להסביר לו בדבר שאף אחד אינו יודע צורתו.

אשפה שקדמה לפלטרין

במאמר: היחס לאבולוציה ע"פ התורה, הבאנו את דעת הרב קוק והרב דסלר הסוברים כי בריאת העולם נעשתה בדרך של התפתחות המינים. מובן שלא נבא להכריע בנושאים כאלו, אך נביא כאן כמה נתונים השייכים לקדמותו של מין האדם. ראשית נקדים כי ברור שלפי הדעה ש'אדני השדה' הוא מין חיה, בודאי נברא ביום הששי לפני בריאתו של האדם. ז"א שהיו אנשי קוף שקדמו לאדם הראשון. את התיאוריה הזו מבסס מבחינה מדעית אביעזר, וראה ברמב"ן (בראשית ב ז) ויהי לנפש חיה, שלאחר שקיבל את הנשמה נהפך לאיש אחר. ומדרש מספר כי חוה בחרה להאכיל את אדם הראשון מעץ הדעת מכיון שפחדה שאדם יקח אשה אחרת.[9]

לפי הדעות האלו נטל ה' איש קוף ועשאו לאדם הראשון כשנפח בו נשמה, כח הדיבור וההבנה. והנה גם האגדה מספרת כי אדם הראשון לא נברא בצורתו הנוכחית, לאדם הראשון היה זנב בתחלה (ערובין יח. ב"ר יד). וכן אמרו כי האדם הראשון היה מתחלה אנדרוגינוס היכול להתרבות (ב"ר ח א). לפני חוה היתה בעולם אשה אחרת וקין והבל התקוטטו עליה (ב"ר כב יז). האדם מתחלה הזדווג עם כל בעלי החיים (יבמות סג). ועל שינויים בהמשך סיפרו כי אצבעות האדם היו מחוברות בימי קדם עד נח (ילקוט פ' נח)[10].

הספורנו (א כו', ב' ז') כותב שהאדם נוצר תחילה ביחד עם בעלי החיים כ'נפש חיה' – בלתי מדברת, ואחר כך ניתן בו צלם אלהים השכלי. וכך הוא במדרש (ב"ר ז ה) "אמר ר' אלעזר נפש חיה זה רוחו של אדם הראשון".

בודאי בולט הדבר שהתורה כלל אינה רואה צורך לפרט עם מי התחתנו קין, הבל, ושת, וכיצד התרבו. אלא שעל אריכות בנושא זה אמרו חז"ל: "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור" (משנה חגיגה פ"ג). ובגמרא שאלו: מילא מה למעלה, מה למטה, מה לאחור, אלא לפנים -מה שהיה היה (ומה איכפת לי)? והשיבו: "משל למלך שאמר לעבדיו בנו לי פלטרין גדול על האשפה, הלכו ובנו לו, אין רצונו של מלך להזכיר (על הפלטרין) שם אשפה". וייתכן בהחלט כי חז"ל שהיו מודעים היטב לכל המסורות העתיקות, ידעו על עמים שיש להם מסורות עתיקות ביותר כדוגמת המלכים הבבליים, ואת כל זה כינו בשם "אשפה" שאין רצונו של מלך להזכיר.[11]

יש לשים לב כי התורה מתארת (כפי שהדגישו גם חז"ל) כי האדם בתקופתו הראשונה (עד המבול) היה לַקָט וניזון מעשבים בלבד, וכן שמתחלה היה מהלך ערום, עד שקיבל בינה להתקין לו כתנות העשויות מעור. אין ספק כי יצירת דמיון היתה מתארת את גן העדן באור אחר, ובודאי לא חשבו הקדמונים כי אדם הראשון בכבודו ובעצמו התהלך ערום והיה לקט, או לכל הפחות היו מלבישים אותו לאחר חטאו בבגדים מהודרים כראוי למעמד מיתולוגי. ואילו התורה שומרת כאן על הידיעה המציאותית, שלא התבררה לנו אלא מתוך חקירות הארכיאולוגיה.

רבות מסופר במיתוסים ובאגדות העם עד האלף האחרון על אנשי זאב וערפדים, במאמר מדעי משנת 1994 נכתב: "ערפדים, ככלות הכל, הם בני אדם שמתו אך נותרו בני אלמות, או מתים חיים. אחד מתפקידיה החשובים של המיתולוגיה העוסקת בערפדים הוא ככל הנראה לאפשר לאבלים, המבכים את מות יקירם, להאמין בהמשך קיומו של האדם האהוב". אכן הסבר מדעי מופלא! מדוע שלא אדמיין את אמי היקרה לי כערפדית מוצצת דם ומאושרת? לעומת זאת הסבר משכנע הרבה יותר ניתן בימינו:
"הפורפירייה היא מחלת כבד תורשתית.. לטענת ד"ר דיויד דולפין מומחה בעל שם ובר סמכא בחקר הפורפירייה ומחלות כבד אחרות, אנשים שנחשדו בימים עברו כי הם ערפדים או אנשי זאב, סבלו ממחלת הכבד הנדירה הזו. הוא גורס שחשיפה לקרני שמש ולו החלשות ביותר היא הרת אסון לחולה בפורפירייה. הפגיעה בעור עלולה להיות חמורה ביותר עד כדי כרסום האף והאצבעות. הניבים אמנם אינם גדלים, בניגוד לניבי הערפדים בספרות ובקולנוע, אך השפתיים והחניכיים נסוגים באורח דרמתי, מה שגורם לשיניים להיראות גדולות מהרגיל, ולניבים – חדים יותר. נוסף על כך נוטים חולי הפורפירייה להצמיח שיער רב.
לא קשה לדמיין כיצד התקבל בחברה של ימי הביניים אדם שנהג לצאת מביתו רק בלילות, שנראה חייתי – בעל גוף שעיר, שיניים גדולות ופנים או גוף מושחתים. לגמרי לא מפתיע שהתייחסו אל אדם כזה, באותם ימים, כאל ערפד או אדם זאב. ד"ר דולפין מאמין שערפדים מוצצי דם היו למעשה קרבנות פורפירייה שניסו להקל על תסמיני המחלה הנוראה בה חלו. שתיית דם עשויה לספק חלק מכמות ה'הם' החסרה בדמם של החולים עקב תהליך הביוסינתזה הפגום, ולהקל את תסמיני המחלה.. מחסור חמור ב'הם' עלול לגרום למוות. משום כך התסמינים הנפשיים של המחלה כוללים גם שינויים במבנה האישיות ואפילו שיטיון ודיכאון..

מאחר שהמחלה היא תורשתית, סביר להניח שבאירופה של ימי הביניים התפתחו קהילות שלמות של חולי פורפירייה. באותם הימים אנשים לא הרבו בנסיעות, לעתים אף לא עזבו מעולם את כפר הולדתם, ונישואין בין קרובי משפחה היו נפוצים מאד, במיוחד באיזורים נידחים. יש בכך כדי להסביר מדוע נבחרה דוקא טרנסילבניה ההררית והמבודדת לארצם המיתולוגים של הערפדים.

האגדה מספרת שניתן לגרש ערפדים בעזרת שום. ד"ר דולפין טוען שלרבים מהכימיקלים ומהחומרים ההורסים את ה'הם' יש מאפיין הדומה למרכיב העיקרי בשום, גופרה דיאקלקלית. אך השום לדבריו עלול להחריף את מצבו של חולה הפורפירייה. לכן, אולי ניתן להשתמש בו לגירוש ערפדים, (ד"ר סטיבן ג'ואן, הכובען המטורף ואייזק ניוטון, עמ' 34. הוצ' אריה ניר 2002 ).

הרעיון של בידוד היוצר ריבוי של פגמים גנטיים, מתאים לעוד פגמים רבים ושונים ומסייע לסיפורים על קבוצות של 'שדים'. באחד מאיי האלמוגים של האוקיינוס השקט (פינגלאפ) ישנה קהילה שלמה של עיורי צבעים, מכיון שהם מתחתנים בינם לבין עצמם דורות רבים.
מעניין כי אגדה נוספת קשורה בתופעות פיזיולוגיות. לואיס קרול בספרו אליס בארץ הפלאות (1865) מצייר דמות אגדית של כובען מטורף, והנה בזמננו התברר כי האגדה הזו יסודה במציאות שכנראה הכיר קרול. במאה ה19 השתמשו באירופה ובארה"ב בכספית כחומר מייצב ביצור כובעי לבד. העובדים בתעשיית הכובעים היו חשופים להרעלת כספית וסבלו לא אחת מתסמינים חמורים שלה, כגון רטט בלתי נשלט, בעיות נפשיות, אובדן זיכרון והתנהגות מוזרה, (שם עמ' 132).
הערות:

[1]בכדי לתת מושג על התרבות השומרית, נעתיק מתוך "בחזרה לבראשית" (ז. סיטשין מהד' מתורגמת הוצ' לשני תשנג'):

"החוקים נשמרו בעזרת מוסדות משפטיים. משומר ירשנו את הרעיון של שופטים, מושבעים, עדים, וחוזים. מקורה של היחידה החברתית שאנו מכנים "משפחה", המבוססת על נישואים חוזיים, אף הוא בשומר. וכך גם הדינים והמנהגים של הירושה, של האימוץ, ושל זכויות האלמנה. שלטון החוק הוחל גם על הפעילות הכלכלית, חליפין המבוססים על חוזים, על דיני עבודה, שכר עבודה, ומיסוי. כמובן, אנו יודעים למשל, רבות על סחר החוץ של שומר, בדרהם היתה תחנת מכס ובה נשמרו רישומים מפורטים של כל הפעולות המסחריות בסחורות ובבעלי חיים" (עמ' 199)..

[2]כך היתה נראית האקדמיה של אפלטון: (מתוך אנצ"ע ערך אקדמיה):

"כשנתארגנו תלמידיו לחבורה.. ועל שם המקום קיבל בית הספר את השם אקדמיה, החבורה נתארגנה בצורה של עדה דתית לשם פולחן המוזות שאת היכלן יסד אפלטון וקבע לו כהנים, אופי פולחני היה גם לסעודות שהיו נערכות חודש חודש".

[3]בכל המיתוסים מוזכרים האלים כבני נצח (והמיתוס של עלילות גלגמש מיוסד על רצונו של גלגמש שלא להיות בן תמותה אלא כאחד האלים), אך מן הצד השני בכל המיתוסים מוזכר גם מותם של אלים. ומיתוס זה עצמו מושתת על מותם של כמה אלים, זאוס עלה למלוכה על כסאו של אביו שמת, קרונוס מת, עובדי האלילים היו מבכים את מותו של התמוז, וכו' (לפי אחת הגירסאות הרי שתמוז נהרג על ידי חזיר בר! אנצ"מ ערך תמוז). מכאן עולה כי חיים ארוכים של מאות שנים נחשבו כחיי נצח. העובדה שאל חי בקרב קבוצה מסויימת, ועזבם, ולאחר מאות שנים חזר לאותו מקום ופגש את נכדי נכדיהם שהכירו את הסיפורים עליו, בודאי לימדה אותם שאל זה הוא נצחי, והומירוס אומר "גם האלים שונאים את הזקנה".

ומעניין לציין תכונה אנושית נוספת: הצורך הבלתי נשלט בשינה תכופה, גם היא מתוארת בעלילות גלגמש כתכונה שאינה מגבילה את האלים, וגלגמש רואה באכזבה כי לא הפך להיות אל, לאחר שאינו מצליח לשהות מספר ימים מבלי לישון. גם אלכסנדר מוקדון החליט בצער רב כי כנראה שאיננו אל, מכיון שיש לו תאווה רבה לשינה (פלוטארכוס).

[4]וכבר אמרו חכמים: יתרו נתן ממש בעבודה זרה שאמר כי גדול ה' מכל אלהים (דב"ר ב' יט').

[5]"התעניינות המחקר הופנתה לתופעה החריגה של ניתוחי גולגולת שכבר בוצעו בתקופה הפלאוליתית והנאוליתית.. ב1876 הראה ברוקה בגולגולת מפרו כי טרפנציות בוצעו גם מטעמים רפואיים ממש, כדי לנקז קריש דם שהתהווה מתחת לקרום המח אחרי שבר הגולגולת", (אנצ"ע ערך רפואה עמ' 249). "מן הפאלאוליתיקון העליון או מן המאוליתיקון הגיעו אלינו מספר גולגלות ובהם סימינם ברורים של רפנציות שהן ניתוחים המבוצעים היום במקרים מסוימים של מחלות מח או של שבר הגולגולת יש אנתרופולוגים שרואים בכך עדות שכבר האדם הקדמון עשה את המעשה הריפויי כירורגי הגדול הזה.. במקרים מסויימים בוצע התהליך בגולגולת אחת פעמיים ומכאן שהמנותח יצא חי עכ"פ מן הניתוח הראשון, עובדה המפתיעה ביותר נוכח התנאים והאפשרויות הכניות של הימים ההם", (אנצ"ע ערך כירורגיה עמ' 798).

[6]מענין שהאגדה מוסיפה לספר כי לאדני השדה יוצא חבל מטבורו והוא מחובר לאדמה, (מובא בברטנורא, ראה תפארת ישראל שמפקפק בענין החיבור לאדמה, ואכן יש גורסים "חי מן עבורי" במקום "מן טבורי", עבורי הוא תבואה. ראה תורה ומדע יא' איר תשמו'). מזה נראה כי בריות אלו לא ידעו או לא חפצו לחתוך את חבל הטבור והיו מסתובבים גם בבגרותם כשחבל הטבור מחובר לכרסם (אנו רגילים שקצה חבל הטבור נושר מאליו, אך ייתכנו כמובן שינויים בפרטים כאלו בין המקומות והמינים, או שסיבת נשירתו נעוצה בחיתוך המיידי הגורם לו להתייבש).

[7]כן ראה ב"ר כג': "עד כאן בצלם ובדמות, מכאן ואילך נתקלקלו הדורות ונברא קינטורין", הכוונה לקנטורין ריבוי של קנטאור – יצור שחציו אדם וחציו סוס, עליו כתב ר' אברהם בן הרמב"ם "דימויים של דברי עוועים.. דימוי שדים ומזיקים ועוף החול וקנטאור", (המספיק לעובדי ה' עמ' קעב'). אמנם בספר הערוך ערך קנתר מפרש קנתר אדם בער וחסר דעה, חכמים אמרו עליו שאינם "בצלם". וכל הדברים מתכוונים לאותו ענין. יש אומרים כי הסיפור על קנטאור הוא תגובת ילידים שלא ראו מימיהם אדם רוכב על סוס..

[8]הכוונה לולד שנולד פגום, ודומה לשד. ולא לאשה שנבעלת לשד, כפי שהבין בטעות באנצ"ע ערך שד.

[9]מעניין שהאגדה מספרת על הנחיתות של מין האשה לעומת האדם בימי קדם: חוה היתה קוראת לאדם מתחלה "אדון" (אדר"נ א, וכן בספר החיצוני אדם וחוה).

האגדה גם מספרת על חרדתו של "אדם הראשון" מפני הלילה, בסברו שאולי מחר לא תזרח השמש. וכן שכאשר ראה את הלילות מתארכים חשב שמא לא יתקצרו יותר ותבא חשיכה נצחית (ע"ז יז), בהתאם למה שמקובל לחשוב בימינו על האדם הקדמון וידיעותיו.

[10]האגדה של טיאחואנאקו מספרת כי לאלה אוריאנה היו רק 4 אצבעות שהיו מחוברות בקרום, והיא הולידה 70 ילדים (מרכבות האלים עמ' 34). ומענין כי שינוי באצבעות היו גם לבני הרפה הענקים "אצבעות רגליו שש ושש, עשרים וארבע מספר" (ש"ב כא כ). ואולי מקור שיטת הששים בספירה, שחלקים ממנה מקובלים עד היום, כמו חלוקת המעגל והיקום ל360 מעלות, מקורה בידיים בעלות שש אצבעות, (בדיוק כמו השיטה העשרונית המיוסדת על שתי ידים של חמש אצבעות). ובטיאוחואנקו ישנם ציורי קיר המתארים בעלי 7 אצבעות. – על הקשר לדרום אמריקה ראה לעיל.

[11]בר קפרא אמר "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום", למן היום שנבראו ימים אתה דורש ואין אתה דורש לפנים מיכן". (ב"ר א).

"הזאת ידעת מני עד מני שים אדם עלי ארץ"… ויומו של הקב"ה אלף שנים שנא' "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול", הדא היא: "הזאת ידעת מני עד", התורה יודעת מה היה קודם ברייתו של עולם, אבל אתה אין לך עסק לדרוש אלא מני שים אדם עלי ארץ" (ילקוט שמעוני).

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

7 מחשבות על “ההיסטוריה של האנושות ע"פ התורה ד: אלים או בני אדם?”

  1. מרתק..
    אם אפשר להפנותי למאמר (אם יש) על הטרנספורמציה בין עבודת האלים לעבודת האלוהים, שכן מ"מ ניתנה תורה בעולם שאלו מושגיו ובהכרח יש טעם לזה.

  2. מאמר מעניין, אם כי יש בו אי דיוקים מסוימים. למשל, הרעיון שאור שמש הורג ערפדים לא מופיע בפולקלור ואפילו לא בספר "דרקולה" של בראם סטוקר, אלא מקורו בסרט הגרמני "נוספראטו" משנת 1922. בפולקלור, ערפדים יכולים להסתובב בדרך כלל באור יום בלי קושי. ממילא התאוריה על חולי פורפיריה מופרכת.
    אבל לא הבנתי מה הנקודה שהוא רוצה להעביר – שהקדמונים לא האמינו באלים שמימיים אלא בבני אדם? שהיה להם ידע נרחב על המציאות?

    1. צוות האתר

      אני מפחד שאם אתווכח אתך בעניני ערפדים אור השמש יחרוך אותי… (אמנם קיבלתי מרבותי שפעמים הרבה יש מוטיבים באגדה שלא מופיעים להדיא בסרט או בספר, אבל הם משקפים איזו תפיסה עממית. בכל אופן הערפדים המקוריים הם יצורי לילה, בכלל כל המזיקים שדים רוצחים גנבים וכו' פועלים בלילה, ולמה ייגרע חלקם של ערפדים).
      הנקודה היא שהאלילות היא לא רק הזיה אלא יסודה באיזה תהליך טבעי היסטורי

  3. נראה לי פשוט לומר שהאלילות היא ניסיון לתאר בצורה מוגשמת את האלוהות הטרנסצדנטית, כך שאל המלחמה או אלת האהבה הם פשוט ייצוג מוחשי של האידיאות הללו. כלומר, אלה באמת לא סתם הזיות או שטויות, אלא סוג של אלגוריה שמנסה להמחיש את מה שלא ניתן לתאר, כמו שהסביר חוקר המיתוסים ג'וזף קמפבל. יתכן שההמונים הבינו את הדברים כפשוטם, כאילו האלים הם באמת מעין בני אדם, והחכמים הבינו את העומק הרעיוני. מעין זה רואים היום אצל ההינדואיסטים, שההמונים מאמינים באלילים המשונים כפשוטם, והחכמים מסבירים שאלה באמת ציורים של האלוהות המופשטת, וכיוצא בזה. קשה לדעת במה באמת האמינו באותם זמנים.

    1. צוות האתר

      אכן, ביוון רואים שהפילוסופים הסבירו את האלילות בצורות מופשטות.
      באומות האחרות אין לנו תרבות כתובה מלבד ממצאים דלים וכתובות, בהן נראה כי האלילות היתה מאד מוחשית. אבל באמת אין לדעת.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *