נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

היעדר פלורליזם באקדמיה

שיתוף ב print
הדפס מאמר

ד"ר דני אורבך כותב:

באקדמיה נהוג ומקובל העיקרון של גיוון (Diversity), שלפיו יש להעדיף מועמדים מקבוצות שאינן מיוצגות דיין בקמפוס, אולם עיקרון זה מוחל לרוב על קבוצות אתניות ומגדריות, לא פוליטיות. בינתיים, האוניברסיטאות הופכות להיות יותר ויותר הומוגניות מבחינה אידיאולוגית, והתוצאה היא רדיפה של בעלי דעות שונות, קונפורמיזם ודיכוי של ויכוחים עקרוניים. כדי לפתור את הבעיה, אין מנוס מהכנסת עיקרון חדש – גיוון פוליטי. ינשוף אקדמי מסביר.

…חשבתי עד כמה דיונים כאלו בין חוקרים שמגיעים מנקודות מוצא שונות לחלוטין ומתווכחים על בעיות אקטואליות בוערות, נדירים כיום בעולם האקדמי דובר האנגלית. במהלך שנותי באקדמיה האמריקאית שמעתי אמנם דיונים מרתקים על נושאים מחקריים שונים, אבל ככל שהדבר נוגע לבעיות השעה הבוערות, פאנלים למיניהם נטו להזכיר יותר את מקהלת הגבעתרון מאשר דיבייט אמיתי. שתי דוגמאות יספיקו. במקרה אחד, במהלך לימודי באוניברסיטת הרווארד, הגיע חוקר יפן בשם הרברט ביקס בכדי להציג את ספרו החדש. ביקס, מרקסיסט מבוגר מהדור הישן, השווה בין הדיקטטורה היפנית של שנות השלושים ל"מדינת הביטחון הלאומי" האמריקאית, וטען שאנו (כלומר תושבי ארה"ב) לא חיים בדמוקרטיה אלא בדיקטטורה צבאית מתמשכת. התזה היתה מעניינת, שנויה במחלוקת, ומרובת חורים, אבל מי שציפה לדיון ביקורתי התאכזב מרות. בפאנל היו ארבעה מגיבים, שעמדותיהם דמו זו לזו כמו שיבוטים של הכבשה דולי. כולם היללו את ביקס ואת התזה שלו, גינו בחריפות את הממשל האמריקאי ותהו "מה המשמעות של לחיות בדיקטטורה צבאית." לפני כשלוש שנים היתה לי חוויה דומה בכנס בינלאומי ללימודי אסיה. באחד הפאנלים, דנו חוקרים, בראשותו של פרופ' ג'ף קינגסטון, בפוליטיקה יפנית עכשווית. כולם עד אחד הוקיעו את ראש ממשלת יפן השמרני, שינזו אבה. בדעתם של המארגנים לא עלה אפילו להביא לפאנל תומך אחד של ראש הממשלה, ולו כדי ליצור ויכוח. בהתאם, אף אחד מהמידיינים לא מצא אפילו נקודה חיובית אחת בכהונה שנמשכה שנים רבות, וכדי לחדד את המסר, המנחה אפילו כינה את אבה "נציג כוחות הרוע".

כדי להבהיר, אני רוצה להדגיש שכל החוקרים שהזכרתי (או לפחות רובם הגדול) היו אנשים הגונים שאכן הביעו את עמדותיהם הפוליטיות בכנות. הבעיה היא, שמחלקות אקדמיות בארצות הברית מאוכלסות יותר ויותר באנשים שמחזיקים בדיוק באותן העמדות. ב-2017, פרסם מיצ'ל לגנברט מחקר מקיף, שממנו עלתה הומוגניות מפחידה. ב-39 אחוזים מהמוסדות אין רפובליקאים כלל, וברבים מהיתר המספר שלהם שואף לאפס. במכלול המוסדות, דמוקרטים עולים על רפובליקאים ביחס של 10.4 לאחד. אם מתעלמים ממוסדות צבאיים כמו ווסט פוינט ואנאפוליס, הרי שהיחס עולה ל-12.7 לאחד. אולם אפילו המספרים הללו מטעים, מפני שמדובר בממוצע כללי, ובפועל משתנה רמת ההומוגניות לפי הדיסציפלינה האקדמית. במחלקות להנדסה, למשל, יש 1.6 דמוקרטים על כל רפובליקאי, ואילו בהיסטוריה, 17.4. ברוב התחומים של מדעי הרוח, מספר הרפובליקאים אפסי. כך למשל בסוציולוגיה (43.8 דמוקרטים על כל רפובליקאי), בספרות אנגלית (48.3) ובחקר הדתות (70). באנתרופולוגיה ובתחומים כמו לימודים אפריקאיים, לימודים אתניים ולימודי מגדר, אין אפילו מרצה רפובליקאי אחד לרפואה. הנתונים הללו אינם מפתיעים, כי הרי מדובר בתחומים שעצם ההגדרה הבסיסית שלהם נובעת מרעיונות פוליטיים של שמאל רדיקלי שצמחו בשנות השישים והשבעים.

התפלגות רפובליקאים ודמוקרטים במחלקות אקדמיות שונות, לפי דיסציפלינה, מהמחקר של מיצ'ל לנגברט

יש כאלו שיכולים להתנגד, ולומר שהמפלגה הדמוקרטית עצמה מכילה קשת רחבה של דעות. לכן, התעלם החוקר סמואל אברמס מההגדרה המפלגתית, ובדק מרצים שמגדירים את עצמם "שמרנים" מול כאלו שמגדירים את עצמם "ליברלים". לפי הנתונים שלו, אמנם בכל ארצות הברית (לרבות מוסדות נוצרים דתיים וקולג'ים קטנים במדינות רפובליקאיות מובהקות) הליברלים עולים על השמרנים "רק" ביחס של 6 ל-1, אבל באוניברסיטאות העילית בניו אינגלנד (למשל הרווארד), היחס הוא 28 ל-1.

אברמס עצמו נטה להיות אופטימי בנוגע לנתונים, וטען כי אנשי אקדמיה שמרנים לא נרדפים וחשים שביעות רצון חרף היותם מיעוט. אולם האופטימיות הזאת, אם היתה נכונה אי פעם, התרסקה כבר מזמן על קרקע המציאות. דרך העולם היא שרוב הומוגני אינו יכול להחזיק במעמדו זמן רב בלי להתחיל לרדוף את מתנגדיו, מדעת או שלא מדעת. בשנים האחרונות, ומאז שהתחילה תנועת "חיי שחורים חשובים" לטלטל את דעת הקהל בארצות הברית, גל רדיפה סוחף איתו לא רק את השמרנים הבודדים שנותרו באקדמיה, אלא גם ליברלים מתונים ואפילו אנשי שמאל רדיקלי שחרגו מהשורה. הרדיפה מגיעה לפעמים מסטודנטים, לפעמים מקואליציה של סטודנטים ומרצים רדיקלים, ולפעמים, כמו במקרה של הכלכלן הרלד אוהליג – מהתנכלות מוסדית מצד קולגות.

כמובן, יש הרבה דרכים להסביר את ההומוגניות של דמוקרטים ואנשי שמאל באקדמיה. אלו שנמצאים שם, חושבים לעיתים קרובות שאין בכלל בעיה: שמרנים הם מטומטמים ואנטי-אינטלקטואלים, אז ברור למה הם לא נמצאים באקדמיה. יש כאלו שחושבים שזה בסדר גמור לארגן כנסים שבהם כל הדוברים מטיפים לעמדה אחת ויחידה. אחד מעמיתי לשעבר בהרווארד טען בפני ששמרנים מתעניינים רק בכסף, ולכן הם הולכים לקריירות מתגמלות יותר. במאמר מקיף בכתב העת האמריקאי להשכלה גבוהה, גרס סקוט יאשיק שמדובר בעיקר בהטיית בחירה עצמית. כלומר, שמרנים לא הולכים לקריירה אקדמית מלכתחילה. בפוסט הנוכחי, אמנע מלהיכנס לויכוח הזה, מפני שבלי שום קשר לגורמים שהובילו למצב הנוכחי, חשוב יותר לדון בהשלכותיו: ההגמוניה השמאלית באקדמיה חונקת ויכוחים עקרוניים, משמעותיים על בעיות השעה עוד בטרם התחילו. הנה בפרינסטון, למשל, כבר תבעו 350 חברי סגל וסטודנטים להקים ועדה שתסרוק פרסומים של מרצים ותעניש אותם אם פרסמו בעבר משהו "גזעני", כאשר המילה "גזעני" תוגדר כמובן על ידי אותה ועדת טיהורים.

התופעה החמירה בתקופה האחרונה, מפני שהמוסדות והאיגודים האקדמיים עצמם התחילו לאמץ עמדות פוליטיות של שמאל רדיקלי ולגנות בחריפות כל מי שסוטה מהתלם. החוג להיסטוריה באוניברסיטת ברקלי, למשל, גינה מכתב פתוח של אחד מחבריו שטען כי פשע של שחורים נגד שחורים מסוכן לקהילה האפרו-אמריקאית יותר מאלימות משטרתית, כי הוא נוגד את "ערכי החוג".  בפרינסטון, הוקיע הנשיא בפומבי חבר בחוג ללימודים קלאסיים שביקר בחריפות קבוצות אקטיביסטים שחורות בקמפוס ויצא נגד עצומת ההשתקה האקדמית שעליה חתמו (למרבה הבושה) מאות מעמיתיו. זה רגיל, שגרתי ואף רצוי שאנשי אקדמיה מבקרים זה את זה, אפילו בחריפות. זו המשמעות של ויכוח אקדמי אמיתי. אבל כשהמוסדות שאתה עובד בהם והחוגים שאתה מלמד בהם מבהירים לך באופן רשמי שהעמדה הפוליטית שלך "נוגדת את ערכי החוג", מי יעז להביע עמדה פוליטית לא מקובלת? המקרה של ג'סיקה קרוג, היסטוריונית שנדחפה להתפטר משום שאימצה זהות שחורה שלא תאמה למוצאה האתני, מלמד שאפילו קביעות כבר לא מחסנת בפני הרס הקריירה. רק דמיינו כיצד מקרים כאלו ישתיקו סטודנטים לתארים מתקדמים ומרצים צעירים חסרי קביעות, שדואגים לעתיד הקריירה שלהם. כפועל יוצא, קשה יותר ויותר לנהל ויכוחים עקרוניים וגדולים על נושאים שנויים במחלוקת. האם מישהו במחלקה ללימודים אתניים או אפילו להיסטוריה, למשל, יעז לבקר את המושג "גזענות מערכתית", לתמוך במדיניות החוץ של דונלד טראמפ, לטעון שפשע של שחורים נגד שחורים משמעותי יותר מאלימות משטרתית, או למצוא צדדים חיובים בקולוניאליזם האירופי, כאשר אפילו מילה לא נכונה בסינית שהזכירה למישהו עלבון נגד שחורים עלולה להוביל לצעדים משמעתיים נגד מרצה?

הבעיה, חשוב להדגיש, אינה טמונה אך ורק בחוסר ההגינות או הדורסנות של סטודנטים וחברי סגל (אם כי יש לכך לא מעט דוגמאות) אלא בגורמים מבניים. ברגע שיש הגמוניה פוליטית ורעיונית מוחלטת של צד אחד במוסדות מסויימים, היא תבוא לייד ביטוי במוקדם או במאוחר גם בהשתקת דעות מתחרות ובצמצום הולך וגובר של המרחב המותר לויכוח. ההגמוניה, יש לציין, רעה לא רק לצד המושתק אלא גם לצד השולט, שפטור מהצורך להגן על עמדותיו. אלו, ברבות הימים, יסתיידו ויהפכו מעמדה פוליטית מלאת אנרגיה לדוגמה מסויידת, מצוות אנשים מלומדה. גרוע מכך, הויכוחים האקדמיים וה"מדעיים" עצמם הולכים ומאבדים את אמינותם בעיני הציבור. איך אפשר לקחת ברצינות ויכוח"מדעי" על אלימות המשטרה נגד שחורים או על השפעת הקולוניאליזם על העולם השלישי, למשל, כאשר עמדות מסויימות פסולות א-פריורית? כדי לפתור את הבעיה, אין די ברפורמות קוסמטיות. האקדמיה חייבת להנהיג בתוכה גיוון פוליטי.

מזה שנים, האקדמיה מעלה על נס את עיקרון הגיוון (diversity). בהרווארד, למשל, היה נהוג לומר שהעדפה מסויימת לקבוצות שלא יוצגו בקמפוס בעבר (נשים, שחורים, היספאנים) אינה מייצגת רק אפליה מתקנת, אלא גם שאיפה לקמפוס מכיל, רבגוני ומעניין יותר. אנשים שגדלו, למשל, בקבוצות מיעוט, יגיעו לקמפוס עם פרספקטיבה שונה על העולם מאשר סטודנט לבן ועשיר, ובכך יתרמו לדיון האינטלקטואלי. בטיעון הזה, הצדיקו אוניברסיטאות כמו פרינסטון והרווארד אפליה בקבלה נגד קבוצות כמו אסייאתיים-אמריקאים, שהמשקל שלהם בקמפוס עולה במידה ניכרת על שיעורם באוכלוסיה. אותו הטיעון עולה כמובן גם בדיונים על קבלת חברי סגל חדשים. אולם במה הועילו חכמים בתקנתם, אם כל חברי הסגל, גברים ונשים, לבנים ושחורים, אסייאתים ומלטזים, אינדונזים ובורמזים, מחזיקים באותן העמדות האינטלקטואליות והפוליטיות בדיוק, עם הבדלי ניואנסים זעירים בלבד?

כיצד יונהג גיוון פוליטי בקבלת מרצים למוסד אקדמי? יש להבהיר שלא מדובר בעמדה פוליטית מפלגתית-גרידא. לצד הקריטריונים הרגילים של מצויינות אקדמית, כל מועמד ייאלץ להסביר כיצד העמדות האינטלקטואליות שלו בנושאים מחקריים, בשאלות הבוערות הרלוונטיות לדיסציפלינה שלו ו/או בבעיות השעה שונות מהמקובל, כמו גם מגוונות את הדיון בקמפוס, מעשירות אותו ותורמות לו, לצד חתימה על הצהרה של מחוייבות מוחלטת לחופש האקדמי ולחופש הדיבור. קריטריון כזה יתמרץ מקוריות מחקרית וגיוון אינטלקטואלי כבר אצל סטודנטים לתארים מתקדמים, ייצור מרחב לויכוחים סוערים וישפשף את העמדות השונות זו על להבה של זו. הוא יהווה משקל נגד לכוח המשיכה האדיר של הקונפורמיזם האינטלקטואלי. אם לא יאומץ קריטריון כזה, והמגמה של הומוגניזציה ורדיפה פוליטית באקדמיה דוברת האנגלית תימשך, אני חושש שבעתיד לא יהיה מנוס מרפורמות רדיקליות בהרבה.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of