נקדיש כמה מלים לתיאוריות היסטוריות שונות, למרות שבזמננו אין נוהגים בנושאים אלו באותה פסקנות כפי שנהגו בדורות הקודמים, כאשר סברו חוקרים שביכלתם להרכיב ‘עץ התפתחות’ לכל הדעות והידיעות העולמיות, ולהצביע איך ‘התפתחו’ אמונות שונות. בשלב מסויים שררה הדעה שעיקרי האמונה של חכמים באו כתוצאה מהשפעה פרסית, כאילו זו הוכחה בצורה מסויימת. ואף הסתמכו על כך שבתורה לא הוזכרו הישארות הנפש, גן עדן, גהינום, וכיוצא בהם.
כך למשל כותב אורבך:
- “רעיון שכר ועונש לאחר המוות מופיע כמאה שנה לפני חורבן הבית”, (אורבך, ההלכה מקורותיה והתפתחותה, עמ’ 152). “האמונה בתחית המתים נחשבת כמקובלת כבר בס’ מכבים ב”, (אורבך, חז”ל אמונות ודעות, עמ’ 588).
ננסה לבחון את דבריו בצורה בקורתית.
האמונה בהישארות הנפש היתה נחלתו של כל אחד ואחד מבני קדם, וכבר בחפירות יריחו מן השכבות הקדומות ביותר יש עדות לאמונה זו (‘חפרנו את יריחו’, ק. קניון). ענין האוב והידעוני המוזכר בכמה וכמה מקומות בתורה ובנביאים, מוכיח בעליל כי הכל האמינו בהישארות הנפש, וגם כי חשבו שהנפש נמצאת במצב נעלה מבני האדם שבעולם הזה, והיא יכולה לדעת את העתיד או לעזור וכדו’. וכן שמואל העולה באוב מתרעם “למה הרגזתני”, הרי שהוא נמצא במקום שטוב לו שם[1]. (איסור התורה הוא להרחיק מעבודה זרה, אבל אינו שייך לעצם מציאות המעשים האלו כמובן).
הדורשים אל המתים נזכרים גם בדורות מאוחרים יותר (ישעיה יד יט, סה ד). וכן ראה: רחל מבכה על בניה ברמה (ירמיהו לא). “ועתה מת… עוד אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי”, (שמואל ב יב) – דוד מתבטא כי הוא יפגוש את בנו לאחר מיתתו שלו עצמו, אך בנו לא ישוב אליו בעודו בחייו.
ובס’ שמואל (א כה): “והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה’ אלוקיך, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע”. המושג צרור החיים מוכיח מתוכו כי הוא מושג של קיום נצחי רוחני (ראה להלן מתהלים), גם אם נאמר כאן בדרך השאלה. קיומה של הרוח ופעולותיה וכן האפשרות לקשר שלה עם האלהים מוזכר גם במלכים (א כב) ויצא הרוח ויאמר אני אפתנו.
ברור שאמונה זו היא מקור הבטויים “וייאסף אל עמיו”, “וישכב עם אבותיו”, גם למי שאינו נקבר במקום אבותיו ועמיו (ראה דברים לב).
וזוהי גם קללת התורה: “ונכרתה הנפש ההיא מלפני”, כשההדגשה היא על כריתת הנפש ו”מלפני ה'”, וכן ההיכרתות מהעם ומהקהל “והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה” (ויקרא כג ל), לא מהעולם הזה, אלא שנדונה כנשמת מי שאינו יהודי.
המקום אליו מגיעות הנשמות לאחר המוות נקרא “שאול”, והנביאים האריכו בפרטי המאורעות בו. פרק לב ביחזקאל כולו עוסק בהמון מצרים שיבא לשאול וימצא שם את כל המוני המתים האחרים, ומה יחשוב עליהם פרעה כשיראה אותם באים לבקר: “נהה על המון מצרים והורדהו אותם ובנות גויים אדירים אל ארץ תחתיות את יורדי בור… ידברו לו אלי גבורים מתוך שאול את עזריו ירדו שכבו הערלים חללי חרב שם אשור וכל קהלה… שם עילם וכל המונה… אשר נתנו חתיתם בארץ חיים וישאו כלמתם את יורדי בור… ולא ישכבו את גבורים נפלים מערלים אשר ירדו שאול בכלי מלחמתם ויתנו את חרבותם תחת ראשיהם… שמה נסיכי צפון כולם וכל צדוני אשר ירדו את חללים בחיתתם מגבורתם בושים… אותם יראה פרעה ונחם על כל המונו חללי חרב פרעה וכל חילו”. בתהלים (ו יג) מוזכר כי “יורדים” אל שאול שהיא מתחת לאדמה, בור בארץ תחתיות (יחזקאל לב יח). הגוף הלא נח בקברו, וברור כי המדובר כאן על הישארות הנפש.
בתהלים מודגש כי הרשעים הם הבאים לשאול, ואילו הצדיקים מצפים להיות בחיק ה’ לנצח. בפרק טז: “לדוד… לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת תודיעיני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח”. תהלים מט: “לבני קורח… כי יראה חכמים ימותו יחד כסיל ובער יאבדו ועזבו לאחרים חילם… כצאן לשאול שתו… אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה אל תירא כי יעשר איש כי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל..”. יש גם יסורים בשאול כפי שמובא בתהלים קטז “מצרי שאול מצאוני”, השאול לא נתפס כאפיסה. “ואחר כבוד תקחני… כלה שארי ולבבי… וחלקי אלהים לעולם”. (תהלים עג כד). אבל שמואל הנביא לא סבל יסורי שאול, ממקומו הוא ידע את עתידו של שאול, והחזרתו לעולם הזה היתה ‘הרגזה’. ראה גם במלכים א כב א על הרוח שהתנדב לצאת להתעות את הנביאים.
בישעיהו יד מתוארת קבלת הפנים למלך בבל בשאול: “שאול מתחת רגזה לך לקראת בואך, עורר לך רפאים כל עתודי ארץ הקים מכסאותם כל מלכי גוים, כלם יענו ויאמרו אליך גם אתה חלית כמונו אלינו נמשלת”. ואיוב יודע את הגורל המצפה לו בשאול: “למה לא מרחם אמות… כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי, עם מלכים ויעצי ארץ הבונים חרבות למו, או עם שרים זהב להם… שם רשעים חדלו רוגז ושם ינוחו יגיעי כח יחד אסירים שאננו לא שמעו קול נוגש. קטן וגדל שם הוא ועבד חפשי מאדניו”.
הנביא ישעיהו (סו) מדבר במפורש על אש השורפת את הרשעים לאחר מותם: “פגרי האנשים הפושעים בי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה”.
האמונה בתחיית המתים, היא עדות ברורה לכך שהנפש קיימת ונמצאת, ורק הגוף הוא שצריך לקום, בתורה נאמר ‘אני אמית ואחיה’ (דברים לב). בדניאל (יב): “ורבים מישני אדמת עפר יקיצו”, וכך ישעיהו (כו יט) “יקומו מתיך נבלתי יחיון הקיצו ורננו שוכני עפר”, ויחזקאל: “וידעתם כי אני ה’ בפתחי את קברותיכם”. בשירת חנה נאמר “ה’ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל” (ש”א ב ו), גם במלכים א יז כשאליהו מחיה את הילד “ותשב נפש הילד אל קרבו”, נפש שאפסה ונעלמה אינה יכולה לשוב. וכן מ”ב ד ומ”ב יג. אורבך כנראה התחיל את האמונה בתחית המתים רק בספר מכבים. (יש לציין כי גם פילון רואה כדבר פשוט את האמונה בתחית המתים, למרות שהיה מן הפזורה ההלניסטית, ולא הושפע מן התנאים, ראה בדבריו על המבול בספרו על קדמוניות בראשית).
אליהו עולה בסערה השמימה (מ”ב ב) וכן חנוך “לקח אותו אלהים” (בראשית ה), מכאן מובן כי ישנה מערכת קיום לנשמות בשמים.
גם קהלת (יב) אומר: “העפר ישוב על הארץ כשהיה והרוח תשוב את האלהים אשר נתנה”. (והפסוק “רוח האדם יורדת היא למטה” הוא השאול כמוזכר להלן ועוד מקומות רבים כי אל השאול “יורדים”, ואין הספק על הישארות הנפש).
מבחינה טכנית אפשר אמנם לפרש חלק מן המקורות דרך מטאפורה ומשל, אבל האמת ידועה לנו, כי הקדמונים האמינו בכל אלו. ההשוואה הברורה בין “מצרי שאול” ו”כף הקלע”, ובין “נעימות בימינך נצח” ו”מדוע הרגזתני”, כמו הרעיון שהנפש עתידה לשוב לעולם, מראים בבירור כי גם לאחר המוות יש ‘תכנית’ עבור הנשמה. וזו כמובן מתחלקת לטובים ולרעים. הנסיון לפרש את המקור למטאפורות, כמטאפורה עצמה, הוא אנכרוניסטי. עוד לסתירת דעה זו שהאמונה בהישארות הנפש חדשה היא, ובניגוד למסורת שאנשי כנסת הגדולה קבעו למי אין חלק לעולם הבא, ראה: ח”ד מנטל, אנשי כנסת הגדולה עמ’ 108 והלאה. ראה שם גם שאמונת תחית המתים כפי שמתבטאת אצל חז”ל, שונה מאמונות בעמים אחרים בהישארות הנפש ונושאים קרובים, ולכן אין להניח קשר. ושם עמ’ 291 מקורות לכך שמשנה זו “נכתבה לכל המאוחר באמצע המאה השלישית לפני הספירה”.
- “האמונה בהישארות הנפש אינה נעדרת במקרא, כדעתם של כמה ממבקריו” (יצחק היינמן, אנצ”מ ערך הישארות הנפש). “האמונה שנפש המת קיימת קיום נפרד מן הגוף היא מן האמונות העתיקות ביותר… את האמונה הזאת אנו מוצאים באמת גם במקרא”, (תולדות האמונה הישראלית ח”ה עמ’ 544).
- גם י. קלוזנר (היסטוריה של הבית השני) מאריך לדחות את המוצאים בתורת אחרית הימים של בית שני השפעות פרסיות, מלבד ההבדלים והתהומות העוברים בין האמונות, גם את הגשרים המדומים המציאו מתחברים אל היהדות זמן רב לאחר בטול מלכות פרס. וקויפמן: “לעומת זה יש להטעים את העובדה שדת פרס לא נזכרה לא במקרא ולא בספרות החיצונית, לא נזכר שום אל מאלהי פרס בספרות המקראית והחיצונית. אין שום פולמוס נגד דת פרס, ואין שום סימן לגרוי של מגע” (אנצ”מ ערך דת ישראל כרך ב עמ’ 768. ראה שם על הבדלי התפיסות בין היהדות של בית שני, ובין הדת הפרסית באותם ימים).
טעות נפוצה היא להבדיל בין המסורת המאוחרת למוקדמת מבלי שום בדיקה, עצם העובדה שענין נזכר בכתבים מזמן הבית השני, אין זה מכריח שלא היה קיים בימי הבית הראשון וקודם לכן. שהרי ספרי הנביאים הם בעלי מגמה מיוחדת, ולא כל ענין מתאים להיכנס בהם. כשם שמכתבי “בעלי המוסר” שבדורינו אין למצוא שום ענין השייך לקבלה, אבל לא משום שאינם מאמינים בענינים אלו, אלא מפני שאין הנושא והמגמה שלהם מתאימים לכך.
- “פרשנותו של גריניץ נובעת מהשקפתו הבסיסית שרעיון שרי אומות העולם נולד בישראל יש מאין בימי חיבורו של דניאל, וראיתו הם הכתובים הידועים הגורסים שאין ממש בעבודה זרה ומזהים את אלהי העמים לפסילים המתים. אבל אין להגזים בהערכתם של אותם דברי פולמוס. רעיון אלהי אומות העולם נעוץ בהשקפה תיאולוגית שקדמה לספר דניאל מאות בשנים”, (ש”א ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, עמ’ 50).
ר’ הלל אמר אין משיח לישראל, ובעל העיקרים כותב כי לא היה ר’ הלל מין מכיון שאמר דבריו בטעות, ואכן אין משמעות רבה לפרשנות זו, מכיון שדעת הרוב היא הקובעת, ודעה חריגה אינה משנה את ההכרעה. ואמנם דברי רש”י שאין משיח אלא ה’ בעצמו יגאלם מסתברים מאד מכיון שהתורה כולה מלאה בנבואות הטובה והשיבה אם ישמעו בקול ה’, ולא ייתכן להכחישם. ראה גם בקובץ ‘תלפיות’ את דברי פרופ’ אהרן לוין שרוצה לפרש אין משיח “לישראל” דהיינו לעשרת השבטים, לאפוקי יהודה, שכבר אכלוהו בימי חזקיהו, הימים בהם נכלה ישראל ונותר רק יהודה.
ומה עושים כשהמציאות סותרת את התיאוריה?
- “מפירוש הכתוב תמות נפשי מות ישרים שבנוסח הנוכחי משתמעת האמונה בעולם הבא, ואין לאמונה זו תימוכין בתקופת המקרא, לכן יש חוקרים הסבורים שיש כאן שיכול אותיות: תתם נפשי תם ישרים, כלומר תהא נפשי תמה ומושלמת כישראל. הנוסח שונה כנראה בימי בית שני”, (ד”ר יצחק אבישור. עולם התנ”ך במדבר כג. גדולה כפירה שמקלקלת את השורה).
ומאידך באותו ספר עצמו:
- “ייאסף אהרן אל עמיו, ביטוי זה נמצא אך ורק בתורה… משמעותו מתבררת בסיפורי האבות כפעולה המתרחשת אחרי המיתה ולפני הקבורה, לפיכך אי אפשר שביטוי זה מתכוין למיתה או לקבורה בקבר המשפחתי. ושמא הכוונה בו היא: לשוב ולהתאחד עם אבותיו בעולם הבא, ומכאן שהמונח המנוגד ‘ונכרת מעמיו’ מדבר על מי שנשלל ממנו איחוד זה” (שם במדבר כ כד).
אין צורך עוד להאריך, ערכן של תיאוריות התפתחות והתקה של דעות בימי קדם, אפסי. אין לנו אלא להקשיב לחכמים ולנביאים, ולראות כיצד כל דבריהם מתחברים לאחדים, דברים כפשטן.
ראה: נפש ונשמה בחז”ל, נשמה או אורגניזם – הישארות הנפש.
הערות:
[1]גם המפרשים השכלתניים בימי הביניים, שהוציאו כתובים מפשטן, לא פקפקו בהישארות הנפש. אך פקפקו ביכלתו של כל הולך בטל ושרלטן ליצור עמה קשר.
הזכרתם כאן שהטעם שהתורה לא פירטה את השכר המובטח בעתיד הוא משום שהיא רצתה להביא קלפים הניתנים לבדיקה, ולא להרחיק עדותם למקום שלא ניתן לאמת אם כן או לא. הבעיה היא שהתוצאה בשטח אינה תואמת למה שהיא מתיימרת שיהיה, ותמיד מוצאים את הנוסח או את ‘הסיבה’ למה בכל זאת קרה ההיפך [לדוגמא: בדורות של המלכים הרשעים כאחאב ומנשה הצליחו ביותר, ואילו בזמן חזקיהו עברה חרב בארץ והיו באיום קיומי חמור], כך שאם התורה נתנה קלף כדי שיוכל להתאים עם המציאות הרי שעובדת צדיק ורע לו [אחרי כל ‘ההסברים’] סותרת זאת. ועוד, שטעם זה אמור לגרום שלא להתבסס על הבטחה זו,… Read more »
אתה לא מדייק בהבאת הדברים לא נטען שהתורה מבטיחה דברים הניתנים לבדיקה אלא שהתורה מבטיחה דברים ממשיים שאנשים מעוניינים בהם והם רלבנטיים עבורם הצלחה בעולם הזה היא רלבנטית לאנשים שפויים, הצלחה רק בעולם אחר – פחות. ולגוף דבריך אתה מציג את ההצלה המופלאה של חזקיהו כ”עברה חרב בארץ והיו באיום קיומי חמור”, זה קצת מראה את הגמישות שלך, לא את אי ההתגשמות של ההבטחה… החורבן לא בא בדור המלכים הרשעים, כי לא יתכן שכל פעם שיש מישהו רשע תיחרב הארץ, רק אחרי כמה דורות וככתוב בתורה ‘ונושנתם בארץ’, רשעו של אחאב לא החזיק מעמד וקשרו עליו מתוך העם והמיתוהו וטיהרו… Read more »
אין טעם שנחזור על עצמנו….
זה נכון שמבחינת לוגיקה טהורה כמדע אין כאן הוכחה שלמה אבל…
לא מחפשים הוכחה לוגית, מחפשים הוכחה משכנעת…
אילו היינו מבקשים הוכחה לוגית למעמד הר סיני לא היינו מוצאים!
מלבד זאת יש הרבה דברים שצריכים להסביר כמו הופעת השטן וכד’, לא רק השארות הנפש.
אתה אכן חוזר על אותה השגיאה
לא מבקשים כאן הוכחה, כי אי אפשר להוכיח
להיפך, מבקשים להראות שמי שהציג את הדעה המנוגדת כהוכחה – טעה
ובהחלט נשארו עוד דברים להסביר, אתה מוזמן
האם יש זכר או לא (למעט סיפור על שאול ובעלת אוב ושלשת סיפירי החייה במלכים שיותר פשוט לפרשם כפשוטם מבחינת קריאת הטקסט אך לא מבחינות אחרות) זה בדיוק הנושא של ההערה שלי. אם מושגים שבנית עליהם מתפרשים כמטריאליסטיים זה אומר שאין זכר, אם כמיסטיים — יש. טיעון שלי על אירוע היסטורי בא רק כדי לסתור את אחד הנימוקים שלך (אקסטרפולציה מתרבויות אחרות) ולא היה הוכחה לעצם הנושא. שאול אכן זה מקום שנמצאים שם לאחר המוות אבל ההוכחות שלי שזה מקום גשמי ולא רוחני. לגבי נפש וכף הקלע ומשוגע יתבאר תכף. הפירוש של “נצח” הוא יותר כולל ממה שכתבתי בדוגמה של… Read more »
אין טעם שנחזור על עצמנו. אתה כותב “מושגים שבנית עליהם מתפרשים כמטריאליסטיים – זה אומר שאין זכר”. זו אותה שגיאה לוגית, נניח שניתן לפרש אותם כמטריאליסטיים, עדיין אין מקום לטענת ‘אין זכר’, כלומר: “אם היו מאמינים מפני מה לא נזכר”, שהרי טענה כזו יש לה מקום רק אם היא מוכיחה שאכן “לא נזכר. הטיעון שלך על האירוע ההיסטורי, מאפשר להתחמק מהעובדה הברורה שאמונות אלו היו נחלתם של כל באי עולם. ובמדה ואין לו מקום, חוזרים לכלל שזו ההנחה הפשוטה שמתוכה מתפרשים הביטויים, וחזקה שכך הובנו ע”י בני הדור. לא הוכחת בשום צורה ששאול זה מקום גשמי ולא רוחני, רק הבאת… Read more »
אני לא מצליח לראות איך “הדעה המתיימרת לסתור אותם” בטלה? עד כמה שאני רואה, ביססתי את הדברים מתוך הטקסט עצמו והם מתפרשים בצורה חד משמעית (אשמח אם תעמידני על הטעות) ולמה להניח שיש מקומות שפירושם שונה? ואם נקבל דעת חזל ונפרש את הפסוקים בהתאם, הרי אנחנו סומכים שלא נכנסה תפיסה שונה לדעתם וזה בדיוק מה שרצינו להוכיח. — לגבי הטענה שלא ריאלי לקבל וכו’ בדיוק כך היה אפשר לטעון על אריסטוטליות, שלא יתכן שתתקבל בניגוד לשיטה המסורתית של חכמי ישראל שדווקא נלחמו ביוון… אבל הדבר ידוע שזה נכנס דרך גדולים כמו שטען רב האיי גאון על חותנו רב שמואל בן… Read more »
הדעה המתימרת לטעון שאין זכר למושגי הישארות הנפש בתורה ובנביאים, ושזה מוכיח שחז”ל קלטום מן החוץ – בטלה, מכיון שיש בהחלט זכר למושגים אלו. גם אם מישהו מתעקש לפרשם בצורה מטאפורית, הוא לא יכול לטעון ‘אין זכר’, אלא ‘אני מניח שהפירוש הוא כך וכך’, ואין להשיב לו אלא שאם כך קיבל – נקבל. מה שברור שטענה מן ההיעדר אין כאן. לא איכפת לי שתציע שערי פירושים. אבל לדעתי טענותיך כולן בטלות, אתה אומר שבני ישראל חוו אירוע שבכחו לבטל אמונות שונות, אבל התורה לא מבטלת כלל אמונה בהישארות הנפש. להיפך, הקורא אותה למשל את פרשת האוב ברור לו שהישארות הנפש… Read more »
לא מבין כל כך…
מי שסומך על קבלת חזל בעיניים עצומות לא אכפט לו אם מוזכר או לא
ומי שלבו נוקפו ומחפש אישוש לקבלת חזל הרי לא מצא…
לדעתי בדברים יש בהחלט אישוש לקבלת חז”ל אלא שאני טוען שגם מי שלא מוצא בהם אישוש ,ייאלץ להודות כי לכל הפחות הדעה המתיימרת לסתור אותם – בטלה — מלבד זאת. אמנם אני לא חושב שניתן להוכיח בוודאות פרשנות של מושגים עמומים ורחוקים מחיי היום יום ולכן לא אומר שאם אתה מפרש אחרת פירושך בהכרח בלתי אפשרי אבל זה לא הופך את מה שכתבת לנכון בעיני… וכפי שכתבתי למשל לגבי דוגמא אחת של ‘שאול’ — ‘אם קבלה נקבל’ אינו רק בחירה שרירותית אלא גם טענה היסטורית רציונלית שלא ריאלי לקבל שאכנה”ג הכניסו לעיקרי האמונה כל מיני דברי הבל איראניים בלי שום… Read more »
גם לאחר הוויכוח הארוך של צוות האתר עם אברהם נדמה שלא מיצו את הנושא… ובאמת כמדומני שבמאמר הזה צוות האתר עזב את דרכו הזהירה והבטוחה… ויש לציין כי מבנה המאמר מבליט את הענפים בעוד השורש נשאר מכוסה וזה מה שגרם לדעתי לחוסר תקשורת בין המתווכחים. אם נסדר את הנאמר מתחילתו ועד סופו בסדר לוגי הרי הדברים יהיו כדלהלן: 1 מאחר שהכתוב סובל פרשנויות רבות כדי להגיע לכוונת הכותב עלינו להיצמד לעקרונות ההרמנויטיקה 2 מכיוון שהידע שלנו על עולם העתיק מספק לנו תמונת חיים אפופים מיסטיות, אם כן פירוש מיסטי הוא הפשוט ביותר. 3 ורק כאן צריכה לבוא רשימה ארוכה של… Read more »
תודה על הדברים אין ויכוח שהפירוש של נושאים אלו אינו חד משמעי והסיבה שאנו תופסים צד אחד היא מפני הקבלה כמו שכתב הרמב”ם בנוגע לחידוש העולם מטרת המאמר אינה להכריח את מי שיוצא מהנחה נגדית – לקבל את הדעה המנוגדת אלא לסתור את הסוברים שדעה זו בהכרח מחודשת ולכן אם קבלה נקבל עם זאת, איני מסכים לצורה בה אתה מציג את הדברים למשל: אתה מזכיר כמה מקומות בהם ניתן לפרש שאול כקבר. ומתעלם מאחרים בהם מדובר על מאורעות המתרחשים בשאול. המקורות שהבאת לא מוכיחים שאין הישארות הנפש, אלא שלכל מוות ניתן לקרוא ‘שאול’, הקדמונים ראו את ה’שאול’ כשלב הראשון אליו… Read more »
הטיעונים שהזכרתי אינם הכללה, מכיון שהם מפורטים לעיל, ואשמח לחזור עליהם בקצרה: ראשית אתה מתעלם מהמקורות האחרים שהבאתי, כמו דין הכרת, תיאורי יחזקאל וישעיהו על השאול ומאורעותיו, התיאורים בכמה וכמה מקומות בתהלים, והפסוקים בסוף ישעיהו. שנית, אתה מתעלם מהטענה שמכיון שהישארות הנפש היתה הנחה פשוטה של כל באי העולם, יש כאן המשך של ההנחה הפשוטה המקובלת בכל העמים שאלהים מעניש את מי שעובר על דבריו, את זה ידע כל מצרי כל מואבי וגם כל ישראלי, ומכיון שאחר המוות מתאספים סביב אלהים, הוא ממשיך לנהוג כמו מלך בארץ, ואין שום סיבה לחשוב אחרת. התיאורים של הרוח הנמצאת ב’חצר המלכות’ של האלהים,… Read more »
איני יכול להתייחס להכללה שלא התייחסתי לX טיעונים שX. לגבי הטיעון ‘הפשוט’ שהזכרת, אתה צודק לחלוטין בעצם הטיעון, אלא שאתה עושה בו שימוש הפוך. לא ניתן להביא מקור לקיומו של שכר ועונש בעולמו של המקרא מפסוק הסובל שתי פרשנויות, אשר רק לפי אחת מהן יש מקור. עליך לשכנע ראשית שזוהי הפרשנות העדיפה ולאחר מכן תוכל לבסס עליה. כל עוד ולא עשית זאת, ישנה עדיפות לפרשנות שאיננה טעונת הנחה מוקדמת (קיומם של שכר ועונש לאחר המוות). מדבריך אני מבין שלטעמך, הפרשנות הפשוטה היא זו המיסטית. נעים להכיר. אולם הטענה כי פירושם של רד”ק מהר”י קרא ומלבי”ם הוא מטאפורי, הינה הכפשה חסרת… Read more »
אתה ממשיך להתעלם מרוב הטיעונים שהבאתי, כולל הנימוק הפשוט ביותר, שההגדרה של פשט היא ההבנה של המלים ללא הנחות קדומות. כשמדובר בנביא על נפש הצרורה בצרור החיים אצל האלהים, לעומת נפש המתקלעת בכף הקלע. הפשט הוא שמדובר על מאורעות הקשורים בנפש, מכיון שזה מה שאומרות המלים, אם לא מניחים שום הנחה. לגבי הטענה שלא הזכרתי את פירוש מלבי”ם ורד”ק, במחילה, זו היתממות, הפירוש שהזכרתי הוא פירושם של חז”ל במקומות רבים (שבת קנב: חגיגה יב: אדר”נ פי”ב ספרי נשא פרשה מ’ וזאת הברכה שמד’ דב”ר י’ ד’ קה”ר ג’ א’ ובעוד עשרות מקומות), כן פירש התרגום, ורש”י, רמב”ן בראשית מט’ לג’… Read more »
נושא הדיון שלנו הוא כמובן הביקורת שלי על המאמר. הביקורת התמקדה אך ורק בשאלת קיומו של שכר ועונש לאחר המוות בעולמו של המקרא ולא בפרטים האחרים שהוזכרו במאמר. אין טעם לערב אותם שוב ושוב בדיון הספציפי הזה. טענתי כי הפסוקים שעליהם התבססת, מהוים ראייה לפי פרשנות אחת, אך לפי פרשנות אחרת המקובלת על לפחות חלק מהפרשנים הקלאסיים, אינם מהוים שום ראייה. ביקשת דוגמא והבאתי. טענת, כי פרשנותם של רד”ק ומלבי”ם נובעת מהנחות יסוד מסויימות, שאינן מקובלות כיום. טיעון זה אינו נכון בעליל, שכן הם עצמם מביאים את הפרשנות המיסטית ללא שום הסתייגות, ועם זאת הם מציעים פרשנות אלטרנטיבית אשר לדעתם… Read more »
לא טענתי שהפרשנות לפסוק ספציפי זה היא אריסטוטלית, אלא רק הדגמתי כיצד פרשנות רציונליסטית לא חותרת בהכרח לפשט, אלא יותר למה שנחשב אצלה כהנחת יסוד אמיתית. האם זה במודע או שלא במודע, וכפי שאתה כותב “חתרו לפשוטו של מקרא”, יש להניח שאכן חתרו לפשט, אלא שלא ראו את הנחות היסוד שלהם כנתונות לדיון, ולכן זה נחשב אצלם פשט. אבל כנודע הפשטות מתחדשות כל יום, ובפרט בדורות האחרונים שנגלו להם הרבה ידיעות משל הדורות הקדומים באופן בלתי אמצעי. העובדה שהמקרא נתון לפרשנות, כמו כל נושא, אינה אומרת שהוא ‘ניטרלי’, בתחום של פרשנות או של היסטוריה אי אפשר ‘להוכיח’ דברים, אפשר רק… Read more »
פרשנותם של רד”ק מהרי”א והמלבי”ם לפסוק זה, אינה נובעת מתפיסה אריטוטלית. הרלב”ג לדוגמא, מפרש את הפסוק על הנפש לאחר המוות. ואף הרד”ק והמלבי”ם בהמשך דבריהם מביאים את תרגום יונתן המפרש את הפסוק על הנפש לאחר המוות ואין להם בעיה עם עצם התפיסה. האמונה בשכר ועונש לאחר המוות אינה נוגדת את התפיסה האריסטוטלית לפחות בגירסתה היהודית. המניע לפרשנותם הוא הרצון להצמד לפשוטו של מקרא. אם רוצים לבסס אמונה בשכר ועונש בעולמו של המקרא, יש להתבסס על מקורות חוץ מקראיים, משום שהמקרא עצמו ניטרלי בעניין זה ונתון לפרשנויות שונות. אם נוח לך לפרש את המקרא בדרך מיסטית, ניחא. אך לא ניתן להציג… Read more »
מה שהמלבי”ם עושה זו רציונליזציה, ואכן גם חלק מהפרשנים הספרדים לעתים הלכו בדרך זו, זה מן המשותף לתור הזהב הספרדי ולמאה היט’. מן המאה הכ’ והלאה הוכר שבדרך הרציולניזציה יש אנכרוניזם, כלומר בתקופות האלו האמינו באמיתות האריסטוטליות או בהגיון אוניברסלי שהוא “אמת”, והניחו שמן הסתם דברי התורה והנביאים קשורים ב”אמת” הזו, החל מהרמב”ם שפירש חלקים מרכזיים בתורה כולל מעשה מרכבה על פי הנחות אריסטוטליות, דרך הדברים המובאים ברד”ק ועוד שבימי הנביא לא האמינו באמת בבעלת אוב והדברים היו רק הצגה להפחיד את שאול. האמת ההיסטורית היא שהמיסטיקה היתה מרכיב מרכזי בחיי הרוח בזמן מתן תורה, וכשהתורה מתייחסת למושגים מיסטיים, אין… Read more »
לא ברור על סמך מה קבעת כי הוא לא על דרך הפשט. וכי מה כן? רמז, דרש, סוד? המלבי”ם במקרה זה, כמו בעוד מקומות, מפרש בעקבות רד”ק ומהר”י קרא. וכפי שהוא כותב בהקדמתו לספר יהושע, שהוא נוטה אחר פירושיהם משום שהם נוטים לפרש על הפשט. בעקבות פירוש זה צעדו גם מחברי ‘דעת מקרא’ הידועים כפשטנים. הטענה כי ‘אין זכר בתנ”ך’ זכורה לך כנראה ממקום אחר, לא ממני. לא טענתי שאין זכר, אלא שאין ביסוס, וההבדל ביניהם רב. אם מקבלים את דברי חז”ל אודות שכר ועונש לאחר המוות ניתן לפרש פסוקים מסויימים בדרך זו ולמצוא לכך ‘זכר’, אולם לא ניתן להוכיח… Read more »
כעת זו לא הכללה, כי הבאת טיעון. ובכן פירוש המלבי”ם כאן אינו פירוש על דרך הפשט, (כמו בעוד מקומות), הפסוק מדבר בצורה די ברורה על הנפש הקרובה לה’ ומשתמשת במושג מיסטי בולט. אי אפשר לבחור סלקטיבית פירושים שמתאימים לאג’נדה מסויימת ולאחר מכן להכריז “אין זכר בתנ”ך”.
זו לא הכללה, לאחר עיון קל בפרשנים הקלאסיים המופיעים בכל ספר נ”ך מצוי, בכל אחד מהפסוקים שהבאת (מהתורה לגבי כרת, מספר שמואל, תהילים וישעיהו), תיווכח כי לדעת לפחות חלק מהפרשנים, מדובר על החיים כאן בעולם הזה. לדוגמה: וְֽהָיְתָה֩ נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה׀ בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים אֵ֚ת יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ וְאֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ אֹיְבֶ֙יךָ֙ יְקַלְּעֶ֔נָּה בְּת֖וֹךְ כַּ֥ף הַקָּֽלַע: מלבי”ם שמואל א פרק כה פסוק כט ר”ל שתהיה נפשך שמורה מן המות האורב עליה כדבר הצרור בצרור ונטור ושמור מכל צד, והצרור הזה שבו תהיה שמורה, הוא החיים את ה’ אלהיך, השגחת ה’ שישמור אותה בחיים, כי עמו מקור חיים ולא יקרב המות לגבולה: ואת נפש… Read more »
איני יכול להתייחס להכללה שחלק מהפסוקים לדעת חלק מהפרשנים עוסקים בX, לטיעונים כן אוכל להתייחס. התיאורים של הנפש כוללים אפשרות של מנוחה בימין ה’ ושל הרגזה או יסורי שאול, הרוח נמצאת אצל ה’ ופמלייתו, ושם אין את האריכות אפיים של ה’, ה’ מאריך אפו לחוטא בעולם הזה, בו הוא לא מתגלה. אבל כשהחוטא מגיע אליו ויושב אצלו, מתואר במקראות שהובאו במאמר שישנן שתי אפשרויות, להיות בימין ה’ ותחת כנפיו ובצרור החיים וכו’ (שמואל למשל עולה באוב ויודע את העתיד, ז”א יש לו מעמד מכובד בשמים), או להיות בשאול ולסבול יסורים ובכף הקלע. (לא הבנתי את האמירה “תחית המתים לא רלבנטית… Read more »
הצדק איתך במידה והפסוקים שציטטת מדברים לאחר המוות, אולם לדעת לפחות חלק מהפרשנים הקלאסיים, מדובר על החיים כאן בעולם הזה, כך שלא ניתן להתבסס עליהם.
“הטיעון שהנפש יכולה לעזור ולדעת או לחילופין להיות מורגזת”, מוכיח לכל היותר את עובדת הישארותה ותו לא. כשם שאין להוכיח מכך שאנו עוזרים יודעים ומורגזים, כי יש שכר ועונש בעולם הזה. כמו כן, תחיית המתים אינה רלוונטית לעניננו.
לא רק שאין במקרא עיגון לשכר ועונש לאחר המוות, ההתעלמות הטוטאלית של המקרא משכר ועונש לאחר המוות לעומת העיסוק הרב בשכר ועונש בעולם הזה, מהווים ראייה טובה לדבריו של אורבך.
אתה מתעלם מ’נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע’, ‘מצרי שאול מצאוני’, ‘נעימות בימינך נצח’, הטיעון שהנפש יכולה לעזור ולדעת או לחילופין להיות מורגזת, האפשרות שהנפש ‘תיכרת’ מלפני ה’, פגרי האנשים הפושעים בי אשם לא תכבה, המקורות השונים לתחית המתים וכו’. התימוכין שהובאו במאמר פורשים את כל היריעה, החל מהישארות הנפש, ועד מצבה ומעשיה בשאול או בימין ה’, עד עתידה בתחית המתים.
בפתיחת המאמר הבאת את דברי אורבך על שכר ועונש ותחיית המתים ואילו כל התימוכין שהבאת, מתייחסים להישארות הנפש בלבד, מכאן ועד שכר ועונש יש כברת דרך.
לפחות התקדמנו במשהו