נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

הישארות הנפש – אמונה פרסית?

נקדיש כמה מלים לתיאוריות היסטוריות שונות, למרות שבזמננו אין נוהגים בנושאים אלו באותה פסקנות כפי שנהגו בדורות הקודמים, כאשר סברו חוקרים שביכלתם להרכיב 'עץ התפתחות' לכל הדעות והידיעות העולמיות, ולהצביע איך 'התפתחו' אמונות שונות. בשלב מסויים שררה הדעה שעיקרי האמונה של חכמים באו כתוצאה מהשפעה פרסית, כאילו זו הוכחה בצורה מסויימת. ואף הסתמכו על כך שבתורה לא הוזכרו הישארות הנפש, גן עדן, גהינום, וכיוצא בהם.

כך למשל כותב אורבך:

  • "רעיון שכר ועונש לאחר המוות מופיע כמאה שנה לפני חורבן הבית", (אורבך, ההלכה מקורותיה והתפתחותה, עמ' 152). "האמונה בתחית המתים נחשבת כמקובלת כבר בס' מכבים ב", (אורבך, חז"ל אמונות ודעות, עמ' 588).

 ננסה לבחון את דבריו בצורה בקורתית.

האמונה בהישארות הנפש היתה נחלתו של כל אחד ואחד מבני קדם, וכבר בחפירות יריחו מן השכבות הקדומות ביותר יש עדות לאמונה זו ('חפרנו את יריחו', ק. קניון). ענין האוב והידעוני המוזכר בכמה וכמה מקומות בתורה ובנביאים, מוכיח בעליל כי הכל האמינו בהישארות הנפש, וגם כי חשבו שהנפש נמצאת במצב נעלה מבני האדם שבעולם הזה, והיא יכולה לדעת את העתיד או לעזור וכדו'. וכן שמואל העולה באוב מתרעם "למה הרגזתני", הרי שהוא נמצא במקום שטוב לו שם[1]. (איסור התורה הוא להרחיק מעבודה זרה, אבל אינו שייך לעצם מציאות המעשים האלו כמובן).

הדורשים אל המתים נזכרים גם בדורות מאוחרים יותר (ישעיה יד יט, סה ד). וכן ראה: רחל מבכה על בניה ברמה (ירמיהו לא). "ועתה מת… עוד אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי", (שמואל ב יב) – דוד מתבטא כי הוא יפגוש את בנו לאחר מיתתו שלו עצמו, אך בנו לא ישוב אליו בעודו בחייו.

ובס' שמואל (א כה): "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוקיך, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע". המושג צרור החיים מוכיח מתוכו כי הוא מושג של קיום נצחי רוחני (ראה להלן מתהלים), גם אם נאמר כאן בדרך השאלה. קיומה של הרוח ופעולותיה וכן האפשרות לקשר שלה עם האלהים מוזכר גם במלכים (א כב) ויצא הרוח ויאמר אני אפתנו.

ברור שאמונה זו היא מקור הבטויים "וייאסף אל עמיו", "וישכב עם אבותיו", גם למי שאינו נקבר במקום אבותיו ועמיו (ראה דברים לב).

וזוהי גם קללת התורה: "ונכרתה הנפש ההיא מלפני", כשההדגשה היא על כריתת הנפש ו"מלפני ה'", וכן ההיכרתות מהעם ומהקהל "והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה" (ויקרא כג ל), לא מהעולם הזה, אלא שנדונה כנשמת מי שאינו יהודי.

המקום אליו מגיעות הנשמות לאחר המוות נקרא "שאול", והנביאים האריכו בפרטי המאורעות בו. פרק לב ביחזקאל כולו עוסק בהמון מצרים שיבא לשאול וימצא שם את כל המוני המתים האחרים, ומה יחשוב עליהם פרעה כשיראה אותם באים לבקר: "נהה על המון מצרים והורדהו אותם ובנות גויים אדירים אל ארץ תחתיות את יורדי בור… ידברו לו אלי גבורים מתוך שאול את עזריו ירדו שכבו הערלים חללי חרב שם אשור וכל קהלה… שם עילם וכל המונה… אשר נתנו חתיתם בארץ חיים וישאו כלמתם את יורדי בור… ולא ישכבו את גבורים נפלים מערלים אשר ירדו שאול בכלי מלחמתם ויתנו את חרבותם תחת ראשיהם… שמה נסיכי צפון כולם וכל צדוני אשר ירדו את חללים בחיתתם מגבורתם בושים… אותם יראה פרעה ונחם על כל המונו חללי חרב פרעה וכל חילו". בתהלים (ו יג) מוזכר כי "יורדים" אל שאול שהיא מתחת לאדמה, בור בארץ תחתיות (יחזקאל לב יח). הגוף הלא נח בקברו, וברור כי המדובר כאן על הישארות הנפש.

בתהלים מודגש כי הרשעים הם הבאים לשאול, ואילו הצדיקים מצפים להיות בחיק ה' לנצח. בפרק טז: "לדוד… לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת תודיעיני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח". תהלים מט: "לבני קורח… כי יראה חכמים ימותו יחד כסיל ובער יאבדו ועזבו לאחרים חילם… כצאן לשאול שתו… אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה אל תירא כי יעשר איש כי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל..". יש גם יסורים בשאול כפי שמובא בתהלים קטז "מצרי שאול מצאוני", השאול לא נתפס כאפיסה. "ואחר כבוד תקחני… כלה שארי ולבבי… וחלקי אלהים לעולם". (תהלים עג כד). אבל שמואל הנביא לא סבל יסורי שאול, ממקומו הוא ידע את עתידו של שאול, והחזרתו לעולם הזה היתה 'הרגזה'. ראה גם במלכים א כב א על הרוח שהתנדב לצאת להתעות את הנביאים.

בישעיהו יד מתוארת קבלת הפנים למלך בבל בשאול: "שאול מתחת רגזה לך לקראת בואך, עורר לך רפאים כל עתודי ארץ הקים מכסאותם כל מלכי גוים, כלם יענו ויאמרו אליך גם אתה חלית כמונו אלינו נמשלת". ואיוב יודע את הגורל המצפה לו בשאול: "למה לא מרחם אמות… כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי, עם מלכים ויעצי ארץ הבונים חרבות למו, או עם שרים זהב להם… שם רשעים חדלו רוגז ושם ינוחו יגיעי כח יחד אסירים שאננו לא שמעו קול נוגש. קטן וגדל שם הוא ועבד חפשי מאדניו".

הנביא ישעיהו (סו) מדבר במפורש על אש השורפת את הרשעים לאחר מותם: "פגרי האנשים הפושעים בי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה".

האמונה בתחיית המתים, היא עדות ברורה לכך שהנפש קיימת ונמצאת, ורק הגוף הוא שצריך לקום, בתורה נאמר 'אני אמית ואחיה' (דברים לב). בדניאל (יב): "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו", וכך ישעיהו (כו יט) "יקומו מתיך נבלתי יחיון הקיצו ורננו שוכני עפר", ויחזקאל: "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם". בשירת חנה נאמר "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל" (ש"א ב ו), גם במלכים א יז כשאליהו מחיה את הילד "ותשב נפש הילד אל קרבו", נפש שאפסה ונעלמה אינה יכולה לשוב. וכן מ"ב ד ומ"ב יג. אורבך כנראה התחיל את האמונה בתחית המתים רק בספר מכבים. (יש לציין כי גם פילון רואה כדבר פשוט את האמונה בתחית המתים, למרות שהיה מן הפזורה ההלניסטית, ולא הושפע מן התנאים, ראה בדבריו על המבול בספרו על קדמוניות בראשית).

אליהו עולה בסערה השמימה (מ"ב ב) וכן חנוך "לקח אותו אלהים" (בראשית ה), מכאן מובן כי ישנה מערכת קיום לנשמות בשמים.

גם קהלת (יב) אומר: "העפר ישוב על הארץ כשהיה והרוח תשוב את האלהים אשר נתנה". (והפסוק "רוח האדם יורדת היא למטה" הוא השאול כמוזכר להלן ועוד מקומות רבים כי אל השאול "יורדים", ואין הספק על הישארות הנפש).

מבחינה טכנית אפשר אמנם לפרש חלק מן המקורות דרך מטאפורה ומשל, אבל האמת ידועה לנו, כי הקדמונים האמינו בכל אלו. ההשוואה הברורה בין "מצרי שאול" ו"כף הקלע", ובין "נעימות בימינך נצח" ו"מדוע הרגזתני", כמו הרעיון שהנפש עתידה לשוב לעולם, מראים בבירור כי גם לאחר המוות יש 'תכנית' עבור הנשמה. וזו כמובן מתחלקת לטובים ולרעים. הנסיון לפרש את המקור למטאפורות, כמטאפורה עצמה, הוא אנכרוניסטי. עוד לסתירת דעה זו שהאמונה בהישארות הנפש חדשה היא, ובניגוד למסורת שאנשי כנסת הגדולה קבעו למי אין חלק לעולם הבא, ראה: ח"ד מנטל, אנשי כנסת הגדולה עמ' 108 והלאה. ראה שם גם שאמונת תחית המתים כפי שמתבטאת אצל חז"ל, שונה מאמונות בעמים אחרים בהישארות הנפש ונושאים קרובים, ולכן אין להניח קשר. ושם עמ' 291 מקורות לכך שמשנה זו "נכתבה לכל המאוחר באמצע המאה השלישית לפני הספירה".

  • "האמונה בהישארות הנפש אינה נעדרת במקרא, כדעתם של כמה ממבקריו" (יצחק היינמן, אנצ"מ ערך הישארות הנפש). "האמונה שנפש המת קיימת קיום נפרד מן הגוף היא מן האמונות העתיקות ביותר… את האמונה הזאת אנו מוצאים באמת גם במקרא", (תולדות האמונה הישראלית ח"ה עמ' 544).
  • גם י. קלוזנר (היסטוריה של הבית השני) מאריך לדחות את המוצאים בתורת אחרית הימים של בית שני השפעות פרסיות, מלבד ההבדלים והתהומות העוברים בין האמונות, גם את הגשרים המדומים המציאו מתחברים אל היהדות זמן רב לאחר בטול מלכות פרס. וקויפמן: "לעומת זה יש להטעים את העובדה שדת פרס לא נזכרה לא במקרא ולא בספרות החיצונית, לא נזכר שום אל מאלהי פרס בספרות המקראית והחיצונית. אין שום פולמוס נגד דת פרס, ואין שום סימן לגרוי של מגע" (אנצ"מ ערך דת ישראל כרך ב עמ' 768. ראה שם על הבדלי התפיסות בין היהדות של בית שני, ובין הדת הפרסית באותם ימים).

טעות נפוצה היא להבדיל בין המסורת המאוחרת למוקדמת מבלי שום בדיקה, עצם העובדה שענין נזכר בכתבים מזמן הבית השני, אין זה מכריח שלא היה קיים בימי הבית הראשון וקודם לכן. שהרי ספרי הנביאים הם בעלי מגמה מיוחדת, ולא כל ענין מתאים להיכנס בהם. כשם שמכתבי "בעלי המוסר" שבדורינו אין למצוא שום ענין השייך לקבלה, אבל לא משום שאינם מאמינים בענינים אלו, אלא מפני שאין הנושא והמגמה שלהם מתאימים לכך.

  • "פרשנותו של גריניץ נובעת מהשקפתו הבסיסית שרעיון שרי אומות העולם נולד בישראל יש מאין בימי חיבורו של דניאל, וראיתו הם הכתובים הידועים הגורסים שאין ממש בעבודה זרה ומזהים את אלהי העמים לפסילים המתים. אבל אין להגזים בהערכתם של אותם דברי פולמוס. רעיון אלהי אומות העולם נעוץ בהשקפה תיאולוגית שקדמה לספר דניאל מאות בשנים", (ש"א ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, עמ' 50).

ר' הלל אמר אין משיח לישראל, ובעל העיקרים כותב כי לא היה ר' הלל מין מכיון שאמר דבריו בטעות, ואכן אין משמעות רבה לפרשנות זו, מכיון שדעת הרוב היא הקובעת, ודעה חריגה אינה משנה את ההכרעה. ואמנם דברי רש"י שאין משיח אלא ה' בעצמו יגאלם מסתברים מאד מכיון שהתורה כולה מלאה בנבואות הטובה והשיבה אם ישמעו בקול ה', ולא ייתכן להכחישם. ראה גם בקובץ 'תלפיות' את דברי פרופ' אהרן לוין שרוצה לפרש אין משיח "לישראל" דהיינו לעשרת השבטים, לאפוקי יהודה, שכבר אכלוהו בימי חזקיהו, הימים בהם נכלה ישראל ונותר רק יהודה.

ומה עושים כשהמציאות סותרת את התיאוריה?

  • "מפירוש הכתוב תמות נפשי מות ישרים שבנוסח הנוכחי משתמעת האמונה בעולם הבא, ואין לאמונה זו תימוכין בתקופת המקרא, לכן יש חוקרים הסבורים שיש כאן שיכול אותיות: תתם נפשי תם ישרים, כלומר תהא נפשי תמה ומושלמת כישראל. הנוסח שונה כנראה בימי בית שני", (ד"ר יצחק אבישור. עולם התנ"ך במדבר כג. גדולה כפירה שמקלקלת את השורה).

ומאידך באותו ספר עצמו:

  • "ייאסף אהרן אל עמיו, ביטוי זה נמצא אך ורק בתורה… משמעותו מתבררת בסיפורי האבות כפעולה המתרחשת אחרי המיתה ולפני הקבורה, לפיכך אי אפשר שביטוי זה מתכוין למיתה או לקבורה בקבר המשפחתי. ושמא הכוונה בו היא: לשוב ולהתאחד עם אבותיו בעולם הבא, ומכאן שהמונח המנוגד 'ונכרת מעמיו' מדבר על מי שנשלל ממנו איחוד זה" (שם במדבר כ כד).

 

אין צורך עוד להאריך, ערכן של תיאוריות התפתחות והתקה של דעות בימי קדם, אפסי. אין לנו אלא להקשיב לחכמים ולנביאים, ולראות כיצד כל דבריהם מתחברים לאחדים, דברים כפשטן.

ראה: נפש ונשמה בחז"ל, נשמה או אורגניזם – הישארות הנפש.

הערות:

[1]גם המפרשים השכלתניים בימי הביניים, שהוציאו כתובים מפשטן, לא פקפקו בהישארות הנפש. אך פקפקו ביכלתו של כל הולך בטל ושרלטן ליצור עמה קשר.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

14 מחשבות על “הישארות הנפש – אמונה פרסית?”

  1. בפתיחת המאמר הבאת את דברי אורבך על שכר ועונש ותחיית המתים ואילו כל התימוכין שהבאת, מתייחסים להישארות הנפש בלבד, מכאן ועד שכר ועונש יש כברת דרך.

  2. אתה מתעלם מ'נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע', 'מצרי שאול מצאוני', 'נעימות בימינך נצח', הטיעון שהנפש יכולה לעזור ולדעת או לחילופין להיות מורגזת, האפשרות שהנפש 'תיכרת' מלפני ה', פגרי האנשים הפושעים בי אשם לא תכבה, המקורות השונים לתחית המתים וכו'. התימוכין שהובאו במאמר פורשים את כל היריעה, החל מהישארות הנפש, ועד מצבה ומעשיה בשאול או בימין ה', עד עתידה בתחית המתים.

  3. הצדק איתך במידה והפסוקים שציטטת מדברים לאחר המוות, אולם לדעת לפחות חלק מהפרשנים הקלאסיים, מדובר על החיים כאן בעולם הזה, כך שלא ניתן להתבסס עליהם.

    "הטיעון שהנפש יכולה לעזור ולדעת או לחילופין להיות מורגזת", מוכיח לכל היותר את עובדת הישארותה ותו לא. כשם שאין להוכיח מכך שאנו עוזרים יודעים ומורגזים, כי יש שכר ועונש בעולם הזה. כמו כן, תחיית המתים אינה רלוונטית לעניננו.

    לא רק שאין במקרא עיגון לשכר ועונש לאחר המוות, ההתעלמות הטוטאלית של המקרא משכר ועונש לאחר המוות לעומת העיסוק הרב בשכר ועונש בעולם הזה, מהווים ראייה טובה לדבריו של אורבך.

  4. איני יכול להתייחס להכללה שחלק מהפסוקים לדעת חלק מהפרשנים עוסקים בX, לטיעונים כן אוכל להתייחס.
    התיאורים של הנפש כוללים אפשרות של מנוחה בימין ה' ושל הרגזה או יסורי שאול, הרוח נמצאת אצל ה' ופמלייתו, ושם אין את האריכות אפיים של ה', ה' מאריך אפו לחוטא בעולם הזה, בו הוא לא מתגלה. אבל כשהחוטא מגיע אליו ויושב אצלו, מתואר במקראות שהובאו במאמר שישנן שתי אפשרויות, להיות בימין ה' ותחת כנפיו ובצרור החיים וכו' (שמואל למשל עולה באוב ויודע את העתיד, ז"א יש לו מעמד מכובד בשמים), או להיות בשאול ולסבול יסורים ובכף הקלע.
    (לא הבנתי את האמירה "תחית המתים לא רלבנטית לענינינו", לאיזה ענין?)
    הבאתי מספיק מקורות המעגנים את הישארות הנפש ושכר ועונש אחרי המוות. אך השאלה מדוע התורה לא מבססת את האמונה על הדברים האלו אכן חשובה. וכנודע דברו עליה רבים. ולדעתי התשובה פשוטה מאד: הרעיון של ביסוס התורה על שכר ועונש אחרי המוות, הוא ההיפך הגמור מהמטרה שלה. כאילו אמרנו: בעולם הזה תהיו נרדפים וסובלים, ואח"כ נשלם לכם. והרי כל מה שהתורה באה לומר הוא שעלינו לתקן את העולם הזה ועם התיקון יאריכו ימי האדם בעוה"ז, ויתקן את חטא אדם הראשון, והעולם יפרח כגן עדן. רק בגלות כשאין בידינו ליהנות מתיקון האומה והמשמעות הלאומית של זה, מתנחמים בשכר עוה"ב, אבל זו לא סיבה לקיים מצוות ולשמור את התורה רק כדי לקבל בעד זה דברים במקום אחר, וזו לא המטרה של התורה, לסבול בעולם מעוות ולקבל החזרים בעולם אחר.

  5. זו לא הכללה, לאחר עיון קל בפרשנים הקלאסיים המופיעים בכל ספר נ"ך מצוי, בכל אחד מהפסוקים שהבאת (מהתורה לגבי כרת, מספר שמואל, תהילים וישעיהו), תיווכח כי לדעת לפחות חלק מהפרשנים, מדובר על החיים כאן בעולם הזה. לדוגמה: וְֽהָיְתָה֩ נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה׀ בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים אֵ֚ת יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ וְאֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ אֹיְבֶ֙יךָ֙ יְקַלְּעֶ֔נָּה בְּת֖וֹךְ כַּ֥ף הַקָּֽלַע:
    מלבי"ם שמואל א פרק כה פסוק כט

    ר"ל שתהיה נפשך שמורה מן המות האורב עליה כדבר הצרור בצרור ונטור ושמור מכל צד, והצרור הזה שבו תהיה שמורה, הוא החיים את ה' אלהיך, השגחת ה' שישמור אותה בחיים, כי עמו מקור חיים ולא יקרב המות לגבולה: ואת נפש איביך. הרודפים אותך: יקלענה בתוך כף הקלע. היא מליצה, שמן כף הקלע שמשם זורקים חצים ואבנים עליך לקחת את נפשך, משם יזרק את נפשם, כאילו נפשם שוכבת שמה, ובזרקם אבנים את נפשם הם זורקים, ע"ד (משלי כו, כז) וגולל אבן אליו תשוב.

    מלבד הפסוקים הנ"ל שעליהם אתה מתבסס, לא ראיתי במאמר שום ביסוס נוסף לשכר ועונש לאחר המוות.

    מתחיית המתים אין שום ראייה לכך.

  6. כעת זו לא הכללה, כי הבאת טיעון. ובכן פירוש המלבי"ם כאן אינו פירוש על דרך הפשט, (כמו בעוד מקומות), הפסוק מדבר בצורה די ברורה על הנפש הקרובה לה' ומשתמשת במושג מיסטי בולט. אי אפשר לבחור סלקטיבית פירושים שמתאימים לאג'נדה מסויימת ולאחר מכן להכריז "אין זכר בתנ"ך".

  7. לא ברור על סמך מה קבעת כי הוא לא על דרך הפשט. וכי מה כן? רמז, דרש, סוד?
    המלבי"ם במקרה זה, כמו בעוד מקומות, מפרש בעקבות רד"ק ומהר"י קרא. וכפי שהוא כותב בהקדמתו לספר יהושע, שהוא נוטה אחר פירושיהם משום שהם נוטים לפרש על הפשט.
    בעקבות פירוש זה צעדו גם מחברי 'דעת מקרא' הידועים כפשטנים.
    הטענה כי 'אין זכר בתנ"ך' זכורה לך כנראה ממקום אחר, לא ממני. לא טענתי שאין זכר, אלא שאין ביסוס, וההבדל ביניהם רב. אם מקבלים את דברי חז"ל אודות שכר ועונש לאחר המוות ניתן לפרש פסוקים מסויימים בדרך זו ולמצוא לכך 'זכר', אולם לא ניתן להוכיח זאת מהמקרא עצמו, לפי פשוטו. כך שהביקורת על אורבך ודומיו אינה במקומה. אם כי ניתן לבקר אותם על יחסם לחז"ל, אך זו סוגיא נפרדת.
    קביעתך כי המקרא משתמש במושגים מיסטיים, היא הנחת המבוקש. המשמעות המיסטית של מושגים אלו, באה בעקבות חז"ל, ייחוס משמעות זו למקרא היא אנכרוניזם.

  8. מה שהמלבי"ם עושה זו רציונליזציה, ואכן גם חלק מהפרשנים הספרדים לעתים הלכו בדרך זו, זה מן המשותף לתור הזהב הספרדי ולמאה היט'. מן המאה הכ' והלאה הוכר שבדרך הרציולניזציה יש אנכרוניזם, כלומר בתקופות האלו האמינו באמיתות האריסטוטליות או בהגיון אוניברסלי שהוא "אמת", והניחו שמן הסתם דברי התורה והנביאים קשורים ב"אמת" הזו, החל מהרמב"ם שפירש חלקים מרכזיים בתורה כולל מעשה מרכבה על פי הנחות אריסטוטליות, דרך הדברים המובאים ברד"ק ועוד שבימי הנביא לא האמינו באמת בבעלת אוב והדברים היו רק הצגה להפחיד את שאול.
    האמת ההיסטורית היא שהמיסטיקה היתה מרכיב מרכזי בחיי הרוח בזמן מתן תורה, וכשהתורה מתייחסת למושגים מיסטיים, אין טעם לתרגם אותם ולהמיר אותם למושכלות אריסטוטליות או מושכלות המאה היט'. כשהפסוק מדבר בצורה ברורה על נפש הצרורה ב"צרור החיים" עם ה' ונפש המתקלעת ב"כף הקלע", לפרש את זה על סתם מאורעות בחיים – זו רציונליזציה, ולא הפשט.
    בא נאמר שלנופף במקורות זו קצת היתממות, מי שסומך על הפרשנים הקלאסיים, ימצא בנקל במאות מקומות בדבריהם שהם מפרשים את התורה והנביא בהקשר להשקפה החזלי"ת על פרטיה ודקדוקיה. הנושא שלנו כאן הוא מה ניתן ללמוד מפשט הנביא, ולא להיתמם כאילו אנחנו מקבלים את דברי הפרשנים באדיקות יתר ומזה אנו מגיעים למסקנות…
    אני לא מדבר על כך שאתה טענת ש"אין זכר", לא בדיוק אמרת אמירה כוללת ולא התייחסת לרוב הטיעונים. אנחנו מדברים על הטענה של רבים המובאת במאמר, שאין זכר לדברים האלו עד התקופה הפרסית. ולדעתי היא אנכרוניזם גמור, מושגי הישארות הנפש היו חלק בלתי נפרד מהעולם העתיק, הרי כל התרבות המצרית בנויה על זה, וכל העמים האחרים גם הם. המיסטיקה והתיאולוגיה היו ברורים ופשוטים לא פחות מכל תחום מוחשי אחר, הקשר עם האלהים, הזעם שלו והעונש שלו לעומת הסליחה שלו והמתנות שהוא נותן, גם הם הנחת יסוד. העולם הזה מהווה מכשול בו מופעלות יג' מדות וה' סולח ומאריך אף, ברור שמעבר למכשול, כשמגיעים אליו ויושבים בחיקו, שם, בדיוק כמו כל מלך אחר, ה' ופמלייתו נוהגים באנשים לפי ערכם, את הקרובים מקרבים ואת הרחוקים מענישים. כל זה הרגשה פשוטה וריאלית של כל אדם בזמן מתן תורה.
    האמירה שהמקרא משתמש במושגים מיסטיים היא לא הנחת המבוקש, היא הפשט הפשוט התואם לידע ההיסטורי שלנו על האנשים ועל הזמן. כפי שכתבתי לעיל, המושגים של "שאול" "צרור החיים" "כף הקלע" ועוד רבים שהוזכרו לעיל, הם מושגים מיסטיים במהותם, כלומר עוסקים בסיטואציה לא פיזית לפי ההגדרה המילולית, שאין שום סיבה להסיע אותם מפשטם ולפרש אותם על אירועים פיזיים. וזה בפשטות אנכרוניזם.
    נכון הדבר שהתורה לא דברה בפירוש כחלק מהברית על התחום הזה, מן הסיבה שכתבתי לעיל, שזה ההיפך הגמור ממטרתה (כמו מישהו שלוקח עובדים למפעל שלו ובמקום לדבר על המשכורת החדשית הוא מדבר על כך שהוא נותן להם ביטוח חיים אם ימותו, המטרה של התורה שנדע שמקבלים משכורת על העבודה ומתקנים כאן). וגם משום שהרוצה לשקר ירחיק עדותו, כל העמים הבטיחו אין סוף דברים אחרי המוות, ובקושי בני ישראל האמינו למשה כאן בעולם הזה משלב לשלב, ואין שום סיבה שמישהו יאמין להבטחות במקום שאף אחד לא חוזר משם ולא יודעים מי נמצא שם ואיזה אל מכל המוני האלים מחלק שם סוכריות. ה' הראה לבני ישראל שבעולם הזה הוא מנצח את האלים ומכניעם ודואג לעמו, וזה יסוד התורה. כל הסחה למקום בו מבטיחים ואין צורך בקבלות, היא כניסה לנישה של כל האלים האחרים, וה'קבלות' המדומות שלהם משכנעות אף יותר, הפירמידות וצוותי הקרקע שנשלחו עם הפרעה לעולם המתים, מוחשיים הרבה יותר מהבטחות אחרות. זה תחום מסוכן שהתורה לא רצתה אותו. רק אחרי אלפי שנים כשהאמונה התאזרחה והשתקעה, יכלו הנביאים וחז"ל להרחיב את הדברים, וגם עקב הגלות היה בכך צורך כדלעיל.

  9. פרשנותם של רד"ק מהרי"א והמלבי"ם לפסוק זה, אינה נובעת מתפיסה אריטוטלית. הרלב"ג לדוגמא, מפרש את הפסוק על הנפש לאחר המוות. ואף הרד"ק והמלבי"ם בהמשך דבריהם מביאים את תרגום יונתן המפרש את הפסוק על הנפש לאחר המוות ואין להם בעיה עם עצם התפיסה. האמונה בשכר ועונש לאחר המוות אינה נוגדת את התפיסה האריסטוטלית לפחות בגירסתה היהודית. המניע לפרשנותם הוא הרצון להצמד לפשוטו של מקרא.
    אם רוצים לבסס אמונה בשכר ועונש בעולמו של המקרא, יש להתבסס על מקורות חוץ מקראיים, משום שהמקרא עצמו ניטרלי בעניין זה ונתון לפרשנויות שונות. אם נוח לך לפרש את המקרא בדרך מיסטית, ניחא. אך לא ניתן להציג זאת כ'הוכחה'.
    אין ספק שהתפיסה המיסטית הייתה רווחת בעולם העתיק, אולם המסיטיקה אינה כולה מקשה אחת. כל פרט דורש דיון בפני עצמו. מהמקרא עצמו ניתן להוכיח די בבירור את הישארות הנפש ועוד וכפי שציינת במאמר. הדיון שלנו, מתמקד בשכר ועונש לאחר המוות, זאת לא ניתן להוכיח מן המקרא. ואם יש בידך מקורות חוץ מקראיים אשמח לקבל הפניות, ובכל מקרה אין טעם לבקר את אורבך על בסיס זה.

    נ.ב. מן הראוי להביא את דברי הרד"ק על בעלת האוב בהערה מס' 1 במאמר.

  10. לא טענתי שהפרשנות לפסוק ספציפי זה היא אריסטוטלית, אלא רק הדגמתי כיצד פרשנות רציונליסטית לא חותרת בהכרח לפשט, אלא יותר למה שנחשב אצלה כהנחת יסוד אמיתית. האם זה במודע או שלא במודע, וכפי שאתה כותב "חתרו לפשוטו של מקרא", יש להניח שאכן חתרו לפשט, אלא שלא ראו את הנחות היסוד שלהם כנתונות לדיון, ולכן זה נחשב אצלם פשט. אבל כנודע הפשטות מתחדשות כל יום, ובפרט בדורות האחרונים שנגלו להם הרבה ידיעות משל הדורות הקדומים באופן בלתי אמצעי.
    העובדה שהמקרא נתון לפרשנות, כמו כל נושא, אינה אומרת שהוא 'ניטרלי', בתחום של פרשנות או של היסטוריה אי אפשר 'להוכיח' דברים, אפשר רק לקרב אל השכל ולנסות לבסס. אני חושב שהטענה שהאמונות המובאות במפורט ומפורש בהמשך הן תולדה של הדברים המובעים במקרא עצמו. והדעה שאין זכר במקרא ושמדובר בחדירה מן החוץ היא הדעה הפחות מבוססת ונסתרת מהפירוש הפשוט של הפסוקים.
    אתה כותב "הנושא שלנו הוא שכר ועונש", איני יודע לפי מה אתה מגדיר את הנושא "שלנו", כותרת המאמר עוסקת בהישארות הנפש, והמאמר עוסק במגוון נושאים הקשורים בנפש ומאורעותיה, הבאתי הרבה מקורות מקראיים העוסקים בגורלה של הנפש אחרי המוות, מרובם התעלמת, ולחלק שהתייחסת כתבת שלך נראה פירוש אחר, זה בסדר גמור. זכותו של כל אחד לבחור את הפירוש הנראה לו, כשנמצאים בדיון כדאי לנסות לבסס ככל האפשר את הפירוש, כדי שהבחירה לא תיראה שרירותית.
    לגבי מקורות חוץ מקראיים, איני מבין איך הם יכולים להשיב על השאלה מה עמדת האמונה היהודית. לגבי אמונות העמים השונים על המתרחש אחר המוות יש חומר רב כמובן.

  11. נושא הדיון שלנו הוא כמובן הביקורת שלי על המאמר. הביקורת התמקדה אך ורק בשאלת קיומו של שכר ועונש לאחר המוות בעולמו של המקרא ולא בפרטים האחרים שהוזכרו במאמר. אין טעם לערב אותם שוב ושוב בדיון הספציפי הזה.

    טענתי כי הפסוקים שעליהם התבססת, מהוים ראייה לפי פרשנות אחת, אך לפי פרשנות אחרת המקובלת על לפחות חלק מהפרשנים הקלאסיים, אינם מהוים שום ראייה.
    ביקשת דוגמא והבאתי. טענת, כי פרשנותם של רד"ק ומלבי"ם נובעת מהנחות יסוד מסויימות, שאינן מקובלות כיום. טיעון זה אינו נכון בעליל, שכן הם עצמם מביאים את הפרשנות המיסטית ללא שום הסתייגות, ועם זאת הם מציעים פרשנות אלטרנטיבית אשר לדעתם כנראה, מתאימה יותר לרובד הפשט. גם פרשנים מודרניים (מהמאה ה-20) כמחברי 'דעת מקרא' מפרשים כך.
    יתכן והינך משוכנע בכך שהפרשנות המיסטית היא היא 'פשוטו של מקרא' ומשום כך הינך רואה בכך בסיס מקראי מוצק לשכר ועונש לאחר המוות. זה לגיטימי. אך אין טעם, ואף לא הוגן כלפי הקורא, לצטט את הפסוקים בתמימות, ללא הצגת הפרשנויות השונות והצדקת הפרשנות הנכונה בעיניך. מובן מאיליו כי בסיס שכזה, הכרוך בעימות עם פרשנים מרכזיים, רחוק מלהיות מוצק בעיני הקורא שאינו מצוי בעניין.

  12. אתה ממשיך להתעלם מרוב הטיעונים שהבאתי, כולל הנימוק הפשוט ביותר, שההגדרה של פשט היא ההבנה של המלים ללא הנחות קדומות. כשמדובר בנביא על נפש הצרורה בצרור החיים אצל האלהים, לעומת נפש המתקלעת בכף הקלע. הפשט הוא שמדובר על מאורעות הקשורים בנפש, מכיון שזה מה שאומרות המלים, אם לא מניחים שום הנחה.
    לגבי הטענה שלא הזכרתי את פירוש מלבי"ם ורד"ק, במחילה, זו היתממות, הפירוש שהזכרתי הוא פירושם של חז"ל במקומות רבים (שבת קנב: חגיגה יב: אדר"נ פי"ב ספרי נשא פרשה מ' וזאת הברכה שמד' דב"ר י' ד' קה"ר ג' א' ובעוד עשרות מקומות), כן פירש התרגום, ורש"י, רמב"ן בראשית מט' לג' ודברים יא' כב' ובשער הגמול, הרמב"ם במו"נ א' כא', רבינו יונה בשע"ת ב' יט', דרשות הר"ן דרוש ח', ספר העיקרים ד' לא', ר"ח פלטיאל שמות לט' ו', ריקאנטי בראשית ב' ג' ועוד רבים, רבינו בחיי שמות ג' א' ועוד רבים, רלב"ג על אתר, אברבנאל שמות כה', ספורנו דברים לב' נ', מצודות דוד על אתר, אוה"ח ויקרא כו' יא', הכתב והקבלה בראשית ט' ה', רש"ר הירש במדבר כז' טז', וכן בר"ח חגיגה שם, רמ"ה סנהדרין צ. ובשאר ספרי האחרונים והמפרשים בעוד מאות מקומות.
    גם רד"ק פותח בפירושו ומסיים בדברי התרגום ודברי חז"ל, וכן מוכח מדבריו בישעיהו נח' ח' ובתהלים עג' כ' שמקבל את פירוש חז"ל, ואין זה סותר לפרש את הפשט בדרך מטאפורה, כי מכיון שהדבר קיים אפשר להשתמש בו כמטאפורה (למשל: אם אני אומר שאני נמצא בגן עדן, ייתכן שאני מתכוין כמטאפורה, אבל זה מכיון שאני מקבל את המושג גן עדן כמקום נפלא וכו', ואני מדמה את מצבי אליו).
    ואף המלבי"ם עצמו בבראשית טו' טו' ובפ' תרומה רמזי המשכן וכן בבמדבר כ' כד' וביחזקאל לז' ו' ובתהלים לט' ח' ומט' ו' ובמשלי כז' ח' ובאיוב טו' יג' ויח' כא' ובהקדמה לשיר השירים מפרש את הצרירה בצרור החיים כעולם הבא, ופירושו לפסוק בשמואל הוא כמו שכתבתי בדעת הרד"ק. וכן מבואר למעיין בפירושו בשמואל שציטטת באופן חלקי. (גם ר"י קיל בדעת מקרא מביא גם את דעת חז"ל).
    כך שעם כל הכבוד לקטעי מקורות שמצאת (בלי שום קשר לשאלה אם הם התכוונו לפשט), הם לא מייצגים את הדעה המסורתית ולא את הפירוש הפשוט, וההיתלות בהם והתעלמות מטיעונים ברורים, היא לכל הפחות היתממות.

  13. איני יכול להתייחס להכללה שלא התייחסתי לX טיעונים שX.
    לגבי הטיעון 'הפשוט' שהזכרת, אתה צודק לחלוטין בעצם הטיעון, אלא שאתה עושה בו שימוש הפוך. לא ניתן להביא מקור לקיומו של שכר ועונש בעולמו של המקרא מפסוק הסובל שתי פרשנויות, אשר רק לפי אחת מהן יש מקור. עליך לשכנע ראשית שזוהי הפרשנות העדיפה ולאחר מכן תוכל לבסס עליה. כל עוד ולא עשית זאת, ישנה עדיפות לפרשנות שאיננה טעונת הנחה מוקדמת (קיומם של שכר ועונש לאחר המוות).
    מדבריך אני מבין שלטעמך, הפרשנות הפשוטה היא זו המיסטית. נעים להכיר. אולם הטענה כי פירושם של רד"ק מהר"י קרא ומלבי"ם הוא מטאפורי, הינה הכפשה חסרת שחר. לא ראיתי בדבריךכל נימוק להעדפת הפרשנות המיסטית מלבד השימוש במונח "נפש", אולם זו טעות, שכן זהו כינוי נפוץ במקרא לאדם חי כמו "ונפש כי תקריב" וכפי שציין רבינו ישעיה בפירושו על אתר (בשמואל).
    ההפניות למאות ואלפי מקורות שציינת, אינם מועילים לך מאומה. האמונה החז"לית והמסורת היהודית בעקבותיה, בשכר ועונש לאחר המוות, ידועים ומפורשים בדבריהם. הדיון שלנו (=הביקורת שלי) הוא כלפי המקרא עצמו. חז"ל, כידוע, מעניקים לרוב פרשנות דרשית לפסוקים, דבריהם אינם מהוים כל ראייה לתפיסתם הפשטית – תחום שהם לא עסקו בו רבות לדעת רשב"ם. והוא הדין לכל המצטטים את דבריהם, ביניהם רד"ק ומלבי"ם, שעל אף דברי חז"ל ראו צורך לפרש את הפסוק בדרך פשטית ולאחר מכן הביאו את דברי חז"ל. הפרשנים הפשטניים החל מרד"ק ועד יהודה קיל עוסקים באינטנסיביות בבירור הפשט, לקרוא לזה מטאפורה, פירושו לא להסכים איתם מתוך זלזול. זו זכותך (לא להסכים), אך כאמור מקור מבוסס לא תוכל להפיק מכך. זה כמו נסיון להוכיח מהמקרא עצמו איך היו נראים תפילין בתקופתו באמצעות ציטוט הפסוק "והיו לטוטפות בין עינך", אשר לפי פרשנות חז"ל, מדובר על התפילין המסורתיות. זוהי הנחת המבוקש במיטבה, שכן הנסיון להוכיח מהמקרא עצמו ללא הסתמכות על חז"ל, מסתמך על פרשנות חז"לית לא הכרחית.

  14. הטיעונים שהזכרתי אינם הכללה, מכיון שהם מפורטים לעיל, ואשמח לחזור עליהם בקצרה:
    ראשית אתה מתעלם מהמקורות האחרים שהבאתי, כמו דין הכרת, תיאורי יחזקאל וישעיהו על השאול ומאורעותיו, התיאורים בכמה וכמה מקומות בתהלים, והפסוקים בסוף ישעיהו.
    שנית, אתה מתעלם מהטענה שמכיון שהישארות הנפש היתה הנחה פשוטה של כל באי העולם, יש כאן המשך של ההנחה הפשוטה המקובלת בכל העמים שאלהים מעניש את מי שעובר על דבריו, את זה ידע כל מצרי כל מואבי וגם כל ישראלי, ומכיון שאחר המוות מתאספים סביב אלהים, הוא ממשיך לנהוג כמו מלך בארץ, ואין שום סיבה לחשוב אחרת. התיאורים של הרוח הנמצאת ב'חצר המלכות' של האלהים, כמו שמואל ורוח נבות, מביאים למסקנה פשוטה שגם שם אלהים שולט ומנהל את הענינים, ומובן מאליו שהוא נוהג בכל אחד כפי שמגיע לו, בדיוק כמו כל מלך.
    לגבי הפסוק בשמואל, כל פסוק נתון לפרשנויות שונות, אין דרך להכריח פירוש מסויים, אלא רק לנמק. זה מה שעושים בכל המחקרים והדיונים בנוגע להשקפת המקרא או כל נושא אחר דומה. הנימוק שכתבתי לעיל אינו מכח המלה "נפש" אלא מההקשר שלה ל"צרור החיים את ה' אלהים", וכן התיאור ההפוך של נפש המתקלעת בכף הקלע. תיאור זה, כל עוד לא מניחים הנחה קדומה, עוסק בדבר שאינו מתקיים במישור הפיזי. (אגב, גם הביטוי נפש כי תקריב הוא נדיר ויש לו הקשר יחודי, וכפי שאמרו שם במדרש "מה נשתנה מנחה שנאמר בה נפש… מעלה אני כאילו הקריב נפשו לפני" וכו').
    לטעון שפירוש מסויים הוא מטאפורי או לא לפי הפשט זו לא הכפשה וגם לא זלזול כפי שאתה מנסה לטעון. זו טענה לגיטימית וקבילה.
    דברי המפרשים לא הבאתי כדי להביא ראיה שזה הפירוש הנכון היחידי, אלא כלפי דבריך כאילו התעלמות מדברי הרד"ק והמלבי"ם היא סוג של חד צדדיות. כל עוד רוב המפרשים וביניהם גם הפשטנים כמו הרמב"ם הרמב"ן רלב"ג רש"ר הירש הכתב והקבלה ועוד נקטו שזה הפירוש, אין שום סיבה להזדקק לפירוש אחר. מה גם שאתה מתעלם ממה שהראיתי שהן הרד"ק והן המלבי"ם כתבו את דבריהם רק כתוספת אבל הם מסכימים שצרור החיים הם חיי העולם הבא.
    בברכה

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *