לחץ לגירסת הדפסה

נקדיש כמה מלים לתיאוריות היסטוריות שונות, למרות שבזמננו אין נוהגים בנושאים אלו באותה פסקנות כפי שנהגו בדורות הקודמים, כאשר סברו חוקרים שביכלתם להרכיב ‘עץ התפתחות’ לכל הדעות והידיעות העולמיות, ולהצביע איך ‘התפתחו’ אמונות שונות. בשלב מסויים שררה הדעה שעיקרי האמונה של חכמים באו כתוצאה מהשפעה פרסית, כאילו זו הוכחה בצורה מסויימת. ואף הסתמכו על כך שבתורה לא הוזכרו הישארות הנפש, גן עדן, גהינום, וכיוצא בהם.

כך למשל כותב אורבך:

• “רעיון שכר ועונש לאחר המוות מופיע כמאה שנה לפני חורבן הבית”, (אורבך, ההלכה מקורותיה והתפתחותה, עמ’ 152). “האמונה בתחית המתים נחשבת כמקובלת כבר בס’ מכבים ב”, (אורבך, חז”ל אמונות ודעות, עמ’ 588).

 ננסה לבחון את דבריו בצורה בקורתית.

האמונה בהישארות הנפש היתה נחלתו של כל אחד ואחד מבני קדם, וכבר בחפירות יריחו מן השכבות הקדומות ביותר יש עדות לאמונה זו (‘חפרנו את יריחו’, ק. קניון). ענין האוב והידעוני המוזכר בכמה וכמה מקומות בתורה ובנביאים, מוכיח בעליל כי הכל האמינו בהישארות הנפש, וגם כי חשבו שהנפש נמצאת במצב נעלה מבני האדם שבעולם הזה, והיא יכולה לדעת את העתיד או לעזור וכדו’. וכן שמואל העולה באוב מתרעם “למה הרגזתני”, הרי שהוא נמצא במקום שטוב לו שם[1]. (איסור התורה הוא להרחיק מעבודה זרה, אבל אינו שייך לעצם מציאות המעשים האלו כמובן).

הדורשים אל המתים נזכרים גם בדורות מאוחרים יותר (ישעיה יד יט, סה ד). וכן ראה: רחל מבכה על בניה ברמה (ירמיהו לא). “ועתה מת… עוד אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי”, (שמואל ב יב) – דוד מתבטא כי הוא יפגוש את בנו לאחר מיתתו שלו עצמו, אך בנו לא ישוב אליו בעודו בחייו.

ובס’ שמואל (א כה): “והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה’ אלוקיך, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע”. המושג צרור החיים מוכיח מתוכו כי הוא מושג של קיום נצחי רוחני (ראה להלן מתהלים), גם אם נאמר כאן בדרך השאלה. קיומה של הרוח ופעולותיה וכן האפשרות לקשר שלה עם האלהים מוזכר גם במלכים (א כב) ויצא הרוח ויאמר אני אפתנו.

ברור שאמונה זו היא מקור הבטויים “וייאסף אל עמיו”, “וישכב עם אבותיו”, גם למי שאינו נקבר במקום אבותיו ועמיו (ראה דברים לב).

וזוהי גם קללת התורה: “ונכרתה הנפש ההיא מלפני”, כשההדגשה היא על כריתת הנפש ו”מלפני ה'”, וכן ההיכרתות מהעם ומהקהל “והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה” (ויקרא כג ל), לא מהעולם הזה, אלא שנדונה כנשמת מי שאינו יהודי.

המקום אליו מגיעות הנשמות לאחר המוות נקרא “שאול”, והנביאים האריכו בפרטי המאורעות בו. פרק לב ביחזקאל כולו עוסק בהמון מצרים שיבא לשאול וימצא שם את כל המוני המתים האחרים, ומה יחשוב עליהם פרעה כשיראה אותם באים לבקר: “נהה על המון מצרים והורדהו אותם ובנות גויים אדירים אל ארץ תחתיות את יורדי בור… ידברו לו אלי גבורים מתוך שאול את עזריו ירדו שכבו הערלים חללי חרב שם אשור וכל קהלה… שם עילם וכל המונה… אשר נתנו חתיתם בארץ חיים וישאו כלמתם את יורדי בור… ולא ישכבו את גבורים נפלים מערלים אשר ירדו שאול בכלי מלחמתם ויתנו את חרבותם תחת ראשיהם… שמה נסיכי צפון כולם וכל צדוני אשר ירדו את חללים בחיתתם מגבורתם בושים… אותם יראה פרעה ונחם על כל המונו חללי חרב פרעה וכל חילו”. בתהלים (ו יג) מוזכר כי “יורדים” אל שאול שהיא מתחת לאדמה, בור בארץ תחתיות (יחזקאל לב יח). הגוף הלא נח בקברו, וברור כי המדובר כאן על הישארות הנפש.

בתהלים מודגש כי הרשעים הם הבאים לשאול, ואילו הצדיקים מצפים להיות בחיק ה’ לנצח. בפרק טז: “לדוד… לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת תודיעיני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח”. תהלים מט: “לבני קורח… כי יראה חכמים ימותו יחד כסיל ובער יאבדו ועזבו לאחרים חילם… כצאן לשאול שתו… אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה אל תירא כי יעשר איש כי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל..”. יש גם יסורים בשאול כפי שמובא בתהלים קטז “מצרי שאול מצאוני”, השאול לא נתפס כאפיסה. “ואחר כבוד תקחני… כלה שארי ולבבי… וחלקי אלהים לעולם”. (תהלים עג כד). אבל שמואל הנביא לא סבל יסורי שאול, ממקומו הוא ידע את עתידו של שאול, והחזרתו לעולם הזה היתה ‘הרגזה’. ראה גם במלכים א כב א על הרוח שהתנדב לצאת להתעות את הנביאים.

בישעיהו יד מתוארת קבלת הפנים למלך בבל בשאול: “שאול מתחת רגזה לך לקראת בואך, עורר לך רפאים כל עתודי ארץ הקים מכסאותם כל מלכי גוים, כלם יענו ויאמרו אליך גם אתה חלית כמונו אלינו נמשלת”. ואיוב יודע את הגורל המצפה לו בשאול: “למה לא מרחם אמות… כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי, עם מלכים ויעצי ארץ הבונים חרבות למו, או עם שרים זהב להם… שם רשעים חדלו רוגז ושם ינוחו יגיעי כח יחד אסירים שאננו לא שמעו קול נוגש. קטן וגדל שם הוא ועבד חפשי מאדניו”.

הנביא ישעיהו (סו) מדבר במפורש על אש השורפת את הרשעים לאחר מותם: “פגרי האנשים הפושעים בי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה”.

האמונה בתחיית המתים, היא עדות ברורה לכך שהנפש קיימת ונמצאת, ורק הגוף הוא שצריך לקום, בתורה נאמר ‘אני אמית ואחיה’ (דברים לב). בדניאל (יב): “ורבים מישני אדמת עפר יקיצו”, וכך ישעיהו (כו יט) “יקומו מתיך נבלתי יחיון הקיצו ורננו שוכני עפר”, ויחזקאל: “וידעתם כי אני ה’ בפתחי את קברותיכם”. בשירת חנה נאמר “ה’ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל” (ש”א ב ו), גם במלכים א יז כשאליהו מחיה את הילד “ותשב נפש הילד אל קרבו”, נפש שאפסה ונעלמה אינה יכולה לשוב. וכן מ”ב ד ומ”ב יג. אורבך כנראה התחיל את האמונה בתחית המתים רק בספר מכבים. (יש לציין כי גם פילון רואה כדבר פשוט את האמונה בתחית המתים, למרות שהיה מן הפזורה ההלניסטית, ולא הושפע מן התנאים, ראה בדבריו על המבול בספרו על קדמוניות בראשית).

אליהו עולה בסערה השמימה (מ”ב ב) וכן חנוך “לקח אותו אלהים” (בראשית ה), מכאן מובן כי ישנה מערכת קיום לנשמות בשמים.

גם קהלת (יב) אומר: “העפר ישוב על הארץ כשהיה והרוח תשוב את האלהים אשר נתנה”. (והפסוק “רוח האדם יורדת היא למטה” הוא השאול כמוזכר להלן ועוד מקומות רבים כי אל השאול “יורדים”, ואין הספק על הישארות הנפש).

מבחינה טכנית אפשר אמנם לפרש חלק מן המקורות דרך מטאפורה ומשל, אבל האמת ידועה לנו, כי הקדמונים האמינו בכל אלו. ההשוואה הברורה בין “מצרי שאול” ו”כף הקלע”, ובין “נעימות בימינך נצח” ו”מדוע הרגזתני”, כמו הרעיון שהנפש עתידה לשוב לעולם, מראים בבירור כי גם לאחר המוות יש ‘תכנית’ עבור הנשמה. וזו כמובן מתחלקת לטובים ולרעים. הנסיון לפרש את המקור למטאפורות, כמטאפורה עצמה, הוא אנכרוניסטי. עוד לסתירת דעה זו שהאמונה בהישארות הנפש חדשה היא, ובניגוד למסורת שאנשי כנסת הגדולה קבעו למי אין חלק לעולם הבא, ראה: ח”ד מנטל, אנשי כנסת הגדולה עמ’ 108 והלאה. ראה שם גם שאמונת תחית המתים כפי שמתבטאת אצל חז”ל, שונה מאמונות בעמים אחרים בהישארות הנפש ונושאים קרובים, ולכן אין להניח קשר. ושם עמ’ 291 מקורות לכך שמשנה זו “נכתבה לכל המאוחר באמצע המאה השלישית לפני הספירה”.

• “האמונה בהישארות הנפש אינה נעדרת במקרא, כדעתם של כמה ממבקריו” (יצחק היינמן, אנצ”מ ערך הישארות הנפש). “האמונה שנפש המת קיימת קיום נפרד מן הגוף היא מן האמונות העתיקות ביותר… את האמונה הזאת אנו מוצאים באמת גם במקרא”, (תולדות האמונה הישראלית ח”ה עמ’ 544).
• גם י. קלוזנר (היסטוריה של הבית השני) מאריך לדחות את המוצאים בתורת אחרית הימים של בית שני השפעות פרסיות, מלבד ההבדלים והתהומות העוברים בין האמונות, גם את הגשרים המדומים המציאו מתחברים אל היהדות זמן רב לאחר בטול מלכות פרס. וקויפמן: “לעומת זה יש להטעים את העובדה שדת פרס לא נזכרה לא במקרא ולא בספרות החיצונית, לא נזכר שום אל מאלהי פרס בספרות המקראית והחיצונית. אין שום פולמוס נגד דת פרס, ואין שום סימן לגרוי של מגע” (אנצ”מ ערך דת ישראל כרך ב עמ’ 768. ראה שם על הבדלי התפיסות בין היהדות של בית שני, ובין הדת הפרסית באותם ימים).

טעות נפוצה היא להבדיל בין המסורת המאוחרת למוקדמת מבלי שום בדיקה, עצם העובדה שענין נזכר בכתבים מזמן הבית השני, אין זה מכריח שלא היה קיים בימי הבית הראשון וקודם לכן. שהרי ספרי הנביאים הם בעלי מגמה מיוחדת, ולא כל ענין מתאים להיכנס בהם. כשם שמכתבי “בעלי המוסר” שבדורינו אין למצוא שום ענין השייך לקבלה, אבל לא משום שאינם מאמינים בענינים אלו, אלא מפני שאין הנושא והמגמה שלהם מתאימים לכך.

• “פרשנותו של גריניץ נובעת מהשקפתו הבסיסית שרעיון שרי אומות העולם נולד בישראל יש מאין בימי חיבורו של דניאל, וראיתו הם הכתובים הידועים הגורסים שאין ממש בעבודה זרה ומזהים את אלהי העמים לפסילים המתים. אבל אין להגזים בהערכתם של אותם דברי פולמוס. רעיון אלהי אומות העולם נעוץ בהשקפה תיאולוגית שקדמה לספר דניאל מאות בשנים”, (ש”א ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, עמ’ 50).

ר’ הלל אמר אין משיח לישראל, ובעל העיקרים כותב כי לא היה ר’ הלל מין מכיון שאמר דבריו בטעות, ואכן אין משמעות רבה לפרשנות זו, מכיון שדעת הרוב היא הקובעת, ודעה חריגה אינה משנה את ההכרעה. ואמנם דברי רש”י שאין משיח אלא ה’ בעצמו יגאלם מסתברים מאד מכיון שהתורה כולה מלאה בנבואות הטובה והשיבה אם ישמעו בקול ה’, ולא ייתכן להכחישם. ראה גם בקובץ ‘תלפיות’ את דברי פרופ’ אהרן לוין שרוצה לפרש אין משיח “לישראל” דהיינו לעשרת השבטים, לאפוקי יהודה, שכבר אכלוהו בימי חזקיהו, הימים בהם נכלה ישראל ונותר רק יהודה.

ומה עושים כשהמציאות סותרת את התיאוריה?

• “מפירוש הכתוב תמות נפשי מות ישרים שבנוסח הנוכחי משתמעת האמונה בעולם הבא, ואין לאמונה זו תימוכין בתקופת המקרא, לכן יש חוקרים הסבורים שיש כאן שיכול אותיות: תתם נפשי תם ישרים, כלומר תהא נפשי תמה ומושלמת כישראל. הנוסח שונה כנראה בימי בית שני”, (ד”ר יצחק אבישור. עולם התנ”ך במדבר כג. גדולה כפירה שמקלקלת את השורה).

ומאידך באותו ספר עצמו:

• “ייאסף אהרן אל עמיו, ביטוי זה נמצא אך ורק בתורה… משמעותו מתבררת בסיפורי האבות כפעולה המתרחשת אחרי המיתה ולפני הקבורה, לפיכך אי אפשר שביטוי זה מתכוין למיתה או לקבורה בקבר המשפחתי. ושמא הכוונה בו היא: לשוב ולהתאחד עם אבותיו בעולם הבא, ומכאן שהמונח המנוגד ‘ונכרת מעמיו’ מדבר על מי שנשלל ממנו איחוד זה” (שם במדבר כ כד).

אין צורך עוד להאריך, ערכן של תיאוריות התפתחות והתקה של דעות בימי קדם, אפסי. אין לנו אלא להקשיב לחכמים ולנביאים, ולראות כיצד כל דבריהם מתחברים לאחדים, דברים כפשטן.

ראה: נפש ונשמה בחז”ל, נשמה או אורגניזם – הישארות הנפש.

הערות:

[1]גם המפרשים השכלתניים בימי הביניים, שהוציאו כתובים מפשטן, לא פקפקו בהישארות הנפש. אך פקפקו ביכלתו של כל הולך בטל ושרלטן ליצור עמה קשר.