הטיעונים שהזכרתי אינם הכללה, מכיון שהם מפורטים לעיל, ואשמח לחזור עליהם בקצרה:
ראשית אתה מתעלם מהמקורות האחרים שהבאתי, כמו דין הכרת, תיאורי יחזקאל וישעיהו על השאול ומאורעותיו, התיאורים בכמה וכמה מקומות בתהלים, והפסוקים בסוף ישעיהו.
שנית, אתה מתעלם מהטענה שמכיון שהישארות הנפש היתה הנחה פשוטה של כל באי העולם, יש כאן המשך של ההנחה הפשוטה המקובלת בכל העמים שאלהים מעניש את מי שעובר על דבריו, את זה ידע כל מצרי כל מואבי וגם כל ישראלי, ומכיון שאחר המוות מתאספים סביב אלהים, הוא ממשיך לנהוג כמו מלך בארץ, ואין שום סיבה לחשוב אחרת. התיאורים של הרוח הנמצאת ב'חצר המלכות' של האלהים, כמו שמואל ורוח נבות, מביאים למסקנה פשוטה שגם שם אלהים שולט ומנהל את הענינים, ומובן מאליו שהוא נוהג בכל אחד כפי שמגיע לו, בדיוק כמו כל מלך.
לגבי הפסוק בשמואל, כל פסוק נתון לפרשנויות שונות, אין דרך להכריח פירוש מסויים, אלא רק לנמק. זה מה שעושים בכל המחקרים והדיונים בנוגע להשקפת המקרא או כל נושא אחר דומה. הנימוק שכתבתי לעיל אינו מכח המלה "נפש" אלא מההקשר שלה ל"צרור החיים את ה' אלהים", וכן התיאור ההפוך של נפש המתקלעת בכף הקלע. תיאור זה, כל עוד לא מניחים הנחה קדומה, עוסק בדבר שאינו מתקיים במישור הפיזי. (אגב, גם הביטוי נפש כי תקריב הוא נדיר ויש לו הקשר יחודי, וכפי שאמרו שם במדרש "מה נשתנה מנחה שנאמר בה נפש… מעלה אני כאילו הקריב נפשו לפני" וכו').
לטעון שפירוש מסויים הוא מטאפורי או לא לפי הפשט זו לא הכפשה וגם לא זלזול כפי שאתה מנסה לטעון. זו טענה לגיטימית וקבילה.
דברי המפרשים לא הבאתי כדי להביא ראיה שזה הפירוש הנכון היחידי, אלא כלפי דבריך כאילו התעלמות מדברי הרד"ק והמלבי"ם היא סוג של חד צדדיות. כל עוד רוב המפרשים וביניהם גם הפשטנים כמו הרמב"ם הרמב"ן רלב"ג רש"ר הירש הכתב והקבלה ועוד נקטו שזה הפירוש, אין שום סיבה להזדקק לפירוש אחר. מה גם שאתה מתעלם ממה שהראיתי שהן הרד"ק והן המלבי"ם כתבו את דבריהם רק כתוספת אבל הם מסכימים שצרור החיים הם חיי העולם הבא.
בברכה

אתה ממשיך להתעלם מרוב הטיעונים שהבאתי, כולל הנימוק הפשוט ביותר, שההגדרה של פשט היא ההבנה של המלים ללא הנחות קדומות. כשמדובר בנביא על נפש הצרורה בצרור החיים אצל האלהים, לעומת נפש המתקלעת בכף הקלע. הפשט הוא שמדובר על מאורעות הקשורים בנפש, מכיון שזה מה שאומרות המלים, אם לא מניחים שום הנחה.
לגבי הטענה שלא הזכרתי את פירוש מלבי"ם ורד"ק, במחילה, זו היתממות, הפירוש שהזכרתי הוא פירושם של חז"ל במקומות רבים (שבת קנב: חגיגה יב: אדר"נ פי"ב ספרי נשא פרשה מ' וזאת הברכה שמד' דב"ר י' ד' קה"ר ג' א' ובעוד עשרות מקומות), כן פירש התרגום, ורש"י, רמב"ן בראשית מט' לג' ודברים יא' כב' ובשער הגמול, הרמב"ם במו"נ א' כא', רבינו יונה בשע"ת ב' יט', דרשות הר"ן דרוש ח', ספר העיקרים ד' לא', ר"ח פלטיאל שמות לט' ו', ריקאנטי בראשית ב' ג' ועוד רבים, רבינו בחיי שמות ג' א' ועוד רבים, רלב"ג על אתר, אברבנאל שמות כה', ספורנו דברים לב' נ', מצודות דוד על אתר, אוה"ח ויקרא כו' יא', הכתב והקבלה בראשית ט' ה', רש"ר הירש במדבר כז' טז', וכן בר"ח חגיגה שם, רמ"ה סנהדרין צ. ובשאר ספרי האחרונים והמפרשים בעוד מאות מקומות.
גם רד"ק פותח בפירושו ומסיים בדברי התרגום ודברי חז"ל, וכן מוכח מדבריו בישעיהו נח' ח' ובתהלים עג' כ' שמקבל את פירוש חז"ל, ואין זה סותר לפרש את הפשט בדרך מטאפורה, כי מכיון שהדבר קיים אפשר להשתמש בו כמטאפורה (למשל: אם אני אומר שאני נמצא בגן עדן, ייתכן שאני מתכוין כמטאפורה, אבל זה מכיון שאני מקבל את המושג גן עדן כמקום נפלא וכו', ואני מדמה את מצבי אליו).
ואף המלבי"ם עצמו בבראשית טו' טו' ובפ' תרומה רמזי המשכן וכן בבמדבר כ' כד' וביחזקאל לז' ו' ובתהלים לט' ח' ומט' ו' ובמשלי כז' ח' ובאיוב טו' יג' ויח' כא' ובהקדמה לשיר השירים מפרש את הצרירה בצרור החיים כעולם הבא, ופירושו לפסוק בשמואל הוא כמו שכתבתי בדעת הרד"ק. וכן מבואר למעיין בפירושו בשמואל שציטטת באופן חלקי. (גם ר"י קיל בדעת מקרא מביא גם את דעת חז"ל).
כך שעם כל הכבוד לקטעי מקורות שמצאת (בלי שום קשר לשאלה אם הם התכוונו לפשט), הם לא מייצגים את הדעה המסורתית ולא את הפירוש הפשוט, וההיתלות בהם והתעלמות מטיעונים ברורים, היא לכל הפחות היתממות.

לא טענתי שהפרשנות לפסוק ספציפי זה היא אריסטוטלית, אלא רק הדגמתי כיצד פרשנות רציונליסטית לא חותרת בהכרח לפשט, אלא יותר למה שנחשב אצלה כהנחת יסוד אמיתית. האם זה במודע או שלא במודע, וכפי שאתה כותב "חתרו לפשוטו של מקרא", יש להניח שאכן חתרו לפשט, אלא שלא ראו את הנחות היסוד שלהם כנתונות לדיון, ולכן זה נחשב אצלם פשט. אבל כנודע הפשטות מתחדשות כל יום, ובפרט בדורות האחרונים שנגלו להם הרבה ידיעות משל הדורות הקדומים באופן בלתי אמצעי.
העובדה שהמקרא נתון לפרשנות, כמו כל נושא, אינה אומרת שהוא 'ניטרלי', בתחום של פרשנות או של היסטוריה אי אפשר 'להוכיח' דברים, אפשר רק לקרב אל השכל ולנסות לבסס. אני חושב שהטענה שהאמונות המובאות במפורט ומפורש בהמשך הן תולדה של הדברים המובעים במקרא עצמו. והדעה שאין זכר במקרא ושמדובר בחדירה מן החוץ היא הדעה הפחות מבוססת ונסתרת מהפירוש הפשוט של הפסוקים.
אתה כותב "הנושא שלנו הוא שכר ועונש", איני יודע לפי מה אתה מגדיר את הנושא "שלנו", כותרת המאמר עוסקת בהישארות הנפש, והמאמר עוסק במגוון נושאים הקשורים בנפש ומאורעותיה, הבאתי הרבה מקורות מקראיים העוסקים בגורלה של הנפש אחרי המוות, מרובם התעלמת, ולחלק שהתייחסת כתבת שלך נראה פירוש אחר, זה בסדר גמור. זכותו של כל אחד לבחור את הפירוש הנראה לו, כשנמצאים בדיון כדאי לנסות לבסס ככל האפשר את הפירוש, כדי שהבחירה לא תיראה שרירותית.
לגבי מקורות חוץ מקראיים, איני מבין איך הם יכולים להשיב על השאלה מה עמדת האמונה היהודית. לגבי אמונות העמים השונים על המתרחש אחר המוות יש חומר רב כמובן.

מה שהמלבי"ם עושה זו רציונליזציה, ואכן גם חלק מהפרשנים הספרדים לעתים הלכו בדרך זו, זה מן המשותף לתור הזהב הספרדי ולמאה היט'. מן המאה הכ' והלאה הוכר שבדרך הרציולניזציה יש אנכרוניזם, כלומר בתקופות האלו האמינו באמיתות האריסטוטליות או בהגיון אוניברסלי שהוא "אמת", והניחו שמן הסתם דברי התורה והנביאים קשורים ב"אמת" הזו, החל מהרמב"ם שפירש חלקים מרכזיים בתורה כולל מעשה מרכבה על פי הנחות אריסטוטליות, דרך הדברים המובאים ברד"ק ועוד שבימי הנביא לא האמינו באמת בבעלת אוב והדברים היו רק הצגה להפחיד את שאול.
האמת ההיסטורית היא שהמיסטיקה היתה מרכיב מרכזי בחיי הרוח בזמן מתן תורה, וכשהתורה מתייחסת למושגים מיסטיים, אין טעם לתרגם אותם ולהמיר אותם למושכלות אריסטוטליות או מושכלות המאה היט'. כשהפסוק מדבר בצורה ברורה על נפש הצרורה ב"צרור החיים" עם ה' ונפש המתקלעת ב"כף הקלע", לפרש את זה על סתם מאורעות בחיים – זו רציונליזציה, ולא הפשט.
בא נאמר שלנופף במקורות זו קצת היתממות, מי שסומך על הפרשנים הקלאסיים, ימצא בנקל במאות מקומות בדבריהם שהם מפרשים את התורה והנביא בהקשר להשקפה החזלי"ת על פרטיה ודקדוקיה. הנושא שלנו כאן הוא מה ניתן ללמוד מפשט הנביא, ולא להיתמם כאילו אנחנו מקבלים את דברי הפרשנים באדיקות יתר ומזה אנו מגיעים למסקנות…
אני לא מדבר על כך שאתה טענת ש"אין זכר", לא בדיוק אמרת אמירה כוללת ולא התייחסת לרוב הטיעונים. אנחנו מדברים על הטענה של רבים המובאת במאמר, שאין זכר לדברים האלו עד התקופה הפרסית. ולדעתי היא אנכרוניזם גמור, מושגי הישארות הנפש היו חלק בלתי נפרד מהעולם העתיק, הרי כל התרבות המצרית בנויה על זה, וכל העמים האחרים גם הם. המיסטיקה והתיאולוגיה היו ברורים ופשוטים לא פחות מכל תחום מוחשי אחר, הקשר עם האלהים, הזעם שלו והעונש שלו לעומת הסליחה שלו והמתנות שהוא נותן, גם הם הנחת יסוד. העולם הזה מהווה מכשול בו מופעלות יג' מדות וה' סולח ומאריך אף, ברור שמעבר למכשול, כשמגיעים אליו ויושבים בחיקו, שם, בדיוק כמו כל מלך אחר, ה' ופמלייתו נוהגים באנשים לפי ערכם, את הקרובים מקרבים ואת הרחוקים מענישים. כל זה הרגשה פשוטה וריאלית של כל אדם בזמן מתן תורה.
האמירה שהמקרא משתמש במושגים מיסטיים היא לא הנחת המבוקש, היא הפשט הפשוט התואם לידע ההיסטורי שלנו על האנשים ועל הזמן. כפי שכתבתי לעיל, המושגים של "שאול" "צרור החיים" "כף הקלע" ועוד רבים שהוזכרו לעיל, הם מושגים מיסטיים במהותם, כלומר עוסקים בסיטואציה לא פיזית לפי ההגדרה המילולית, שאין שום סיבה להסיע אותם מפשטם ולפרש אותם על אירועים פיזיים. וזה בפשטות אנכרוניזם.
נכון הדבר שהתורה לא דברה בפירוש כחלק מהברית על התחום הזה, מן הסיבה שכתבתי לעיל, שזה ההיפך הגמור ממטרתה (כמו מישהו שלוקח עובדים למפעל שלו ובמקום לדבר על המשכורת החדשית הוא מדבר על כך שהוא נותן להם ביטוח חיים אם ימותו, המטרה של התורה שנדע שמקבלים משכורת על העבודה ומתקנים כאן). וגם משום שהרוצה לשקר ירחיק עדותו, כל העמים הבטיחו אין סוף דברים אחרי המוות, ובקושי בני ישראל האמינו למשה כאן בעולם הזה משלב לשלב, ואין שום סיבה שמישהו יאמין להבטחות במקום שאף אחד לא חוזר משם ולא יודעים מי נמצא שם ואיזה אל מכל המוני האלים מחלק שם סוכריות. ה' הראה לבני ישראל שבעולם הזה הוא מנצח את האלים ומכניעם ודואג לעמו, וזה יסוד התורה. כל הסחה למקום בו מבטיחים ואין צורך בקבלות, היא כניסה לנישה של כל האלים האחרים, וה'קבלות' המדומות שלהם משכנעות אף יותר, הפירמידות וצוותי הקרקע שנשלחו עם הפרעה לעולם המתים, מוחשיים הרבה יותר מהבטחות אחרות. זה תחום מסוכן שהתורה לא רצתה אותו. רק אחרי אלפי שנים כשהאמונה התאזרחה והשתקעה, יכלו הנביאים וחז"ל להרחיב את הדברים, וגם עקב הגלות היה בכך צורך כדלעיל.

כעת זו לא הכללה, כי הבאת טיעון. ובכן פירוש המלבי"ם כאן אינו פירוש על דרך הפשט, (כמו בעוד מקומות), הפסוק מדבר בצורה די ברורה על הנפש הקרובה לה' ומשתמשת במושג מיסטי בולט. אי אפשר לבחור סלקטיבית פירושים שמתאימים לאג'נדה מסויימת ולאחר מכן להכריז "אין זכר בתנ"ך".

איני יכול להתייחס להכללה שחלק מהפסוקים לדעת חלק מהפרשנים עוסקים בX, לטיעונים כן אוכל להתייחס.
התיאורים של הנפש כוללים אפשרות של מנוחה בימין ה' ושל הרגזה או יסורי שאול, הרוח נמצאת אצל ה' ופמלייתו, ושם אין את האריכות אפיים של ה', ה' מאריך אפו לחוטא בעולם הזה, בו הוא לא מתגלה. אבל כשהחוטא מגיע אליו ויושב אצלו, מתואר במקראות שהובאו במאמר שישנן שתי אפשרויות, להיות בימין ה' ותחת כנפיו ובצרור החיים וכו' (שמואל למשל עולה באוב ויודע את העתיד, ז"א יש לו מעמד מכובד בשמים), או להיות בשאול ולסבול יסורים ובכף הקלע.
(לא הבנתי את האמירה "תחית המתים לא רלבנטית לענינינו", לאיזה ענין?)
הבאתי מספיק מקורות המעגנים את הישארות הנפש ושכר ועונש אחרי המוות. אך השאלה מדוע התורה לא מבססת את האמונה על הדברים האלו אכן חשובה. וכנודע דברו עליה רבים. ולדעתי התשובה פשוטה מאד: הרעיון של ביסוס התורה על שכר ועונש אחרי המוות, הוא ההיפך הגמור מהמטרה שלה. כאילו אמרנו: בעולם הזה תהיו נרדפים וסובלים, ואח"כ נשלם לכם. והרי כל מה שהתורה באה לומר הוא שעלינו לתקן את העולם הזה ועם התיקון יאריכו ימי האדם בעוה"ז, ויתקן את חטא אדם הראשון, והעולם יפרח כגן עדן. רק בגלות כשאין בידינו ליהנות מתיקון האומה והמשמעות הלאומית של זה, מתנחמים בשכר עוה"ב, אבל זו לא סיבה לקיים מצוות ולשמור את התורה רק כדי לקבל בעד זה דברים במקום אחר, וזו לא המטרה של התורה, לסבול בעולם מעוות ולקבל החזרים בעולם אחר.

אתה מתעלם מ'נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע', 'מצרי שאול מצאוני', 'נעימות בימינך נצח', הטיעון שהנפש יכולה לעזור ולדעת או לחילופין להיות מורגזת, האפשרות שהנפש 'תיכרת' מלפני ה', פגרי האנשים הפושעים בי אשם לא תכבה, המקורות השונים לתחית המתים וכו'. התימוכין שהובאו במאמר פורשים את כל היריעה, החל מהישארות הנפש, ועד מצבה ומעשיה בשאול או בימין ה', עד עתידה בתחית המתים.