נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

הליברליות: ניסויים בבני אדם

שיתוף ב print
הדפס מאמר

האידיאולוגיה הליברלית, ראשיתה באפלטון, שבחיבורו על המדינה האוטופית, תכנן מדינה שתישלט ע"י החכמים. במדינה זו אין משמעות לאיזה מלך מיוחס, ולא לכהני דת, ואפילו לא לרוב האוכלוסיה, אלא לחכמה ולתבונה האנושית.

אנחנו מאד נהנים מפירות התבונה האנושית. אבל אנחנו לא נותנים למי שנחשב – או שמחשיב את עצמו – ליותר חכם, לשלוט עלינו. בעבר מי ששלט היה המלך, שקיבל את כחו מפירמידה של בעלי שליטה וכח קטנים ממנו, (פירמידה שלפעמים התמוטטה, או התנועעה, והביאה לעריפת ראשו), כיום העם שולט בדרך של הדמוקרטיה.

האידיאולוגיה הליברלית, מכירה בדמוקרטיה, מכיון שערכי החופש והשוויון נחשבים לחלק מזכויות היסוד, שהתבונה רואה בהם ערך. אבל מעבר לביטול הדמוקרטיה בפועל, שואפת האידיאולוגיה הליברלית לתכנן את החיים של הקבוצה כולה, על פי מה שנחשב בעיניהם לתבונה. וכל הדרכים כשרות בעיניהם לכך, שכן התבונה והאמת מחייבים זאת.

מח האדם הוא יצירתי, הרעיון התבוני של אפלטון, שנחשב אחד מהוגי הדעות החכמים ביותר שקמו לאנושות (וייטהד: "כל הפילוסופיה אינה אלא הערות שוליים לאפלטון"), היה שיתוף נשים בין חברי המעמד השולט במדינה, מה שבעצם מבטל את מוסד המשפחה. על הקשר הישיר בין הגותו של אפלטון וממשיכיו, להוגים המודרניים שעיצבו את התפיסות הליברליות בנות זמננו, ראה בהרחבה כאן.

בכל דור, התבונה יוצרת רעיונות חדשים, והליברלים פועלים בכל דרך אפשרית כדי לנסות אותם על בני דורם, הם מציגים אותם כהתגלמות החכמה המגובה במדע ובתבונה, ואת המתנגד להחלת הרעיונות האלו הם מציגים כמורד אור, פאשיסט, ועוד כינויים שונים בהתאמה למושגי הדור. כך נולדה המהפכה הצרפתית המהוללת, בפרץ של אלימות שנאה ושתלטנות, שהוביל לדריסת רגל ליברלית בחברה המערבית. כמפורט במאמר הנ"ל.

כמובן, שכל זאת מנקודת המבט של מי שאינו ליברלי, הליברלים רואים את זה אחרת. הם לא רואים את התמיכה שלהם בהסכם אוסלו, ובהתנתקות, תוך הבטחות שכל התחזיות השחורות לא יתגשמו – כטמטום. יש להם הסברים, מן הסתם. ומן ההסברים האלו נובע, שגם הניסויים הבאים שהם מציעים על בסיס תבונה, כמו ויתורים מפליגים לאוייבינו, ביטול או שינוי מקומו של מוסד המשפחה, בודאי יצליחו לפי הרעיונות התבוניים שלהם.

בעיני מי שסומך רק על תבונתו, מה שהיה פחות חשוב. חשוב הוא שכרגע הרעיון שהוא מציע הינו אלמנטרי, וחכם, ותבוני, והומני, ומי שלא רואה את זה הוא אספסוף נבער.

בעיני צופה מן הצד, לפעמים הטיעונים התבוניים הגיוניים, כך דרכה של תבונה. ובפרט שהם יוצאים מפיהם של אנשים מאד חכמים, פרופסורים, שופטים, אלופים, סופרים, והוגי דעות. זה פשוט לא הגיוני ולא נתפס, שאנשים כאלו, שהרבה מהם באמת נראים לנו אנשים טובים, שכוונתם לדאוג לכלל, והם מקנאים לאמת שלהם. פשוט טועים. הם, שמנהלים את הצבא, הם שמעמידים דורות של סטודנטים, הם, שעפר אנחנו תחת כפות רגליהם במלים לועזיות?

אז לשם כך אני כותב את המאמר הזה, לא בשביל להטיף שוב נגד ליברלים (כבר יש המון מאמרים כאלו באתר… בכל אופן כדאי לעיין ב: האינטלקטואל האידיוט, עיוותי חשיבה דוקא באקדמיה, תמיכת השמאל בצ'יה גווארה, איפה אנחנו חיים, מה הקשר וכו'). אלא כדי לספר את סיפורם של קרבנות הניסויים הליברליים. איך אנשים חיו בתוך שקר, הונאה, רימו את עצמם ואת אחרים, ובכל אופן הרגישו חכמים ונבונים. עשו ניסויים בבני אדם, והרגישו טוב עם זה. ראו שהניסויים נכשלים, והמשיכו להרגיש טוב…

על תמיכת השמאל בסטלין ובמוראות הקומוניזם, ובכלל על המרקסיזם שנחשב לנאור גם במעוזי השמאל המערבי, עד שנות ה70, האריכו רבים, וראה גם כאן באתרינו. בזמן שהמערכת הקומוניסטית ברוסיה עסקה ברצח ודיכוי של מליונים, במשטר פאשיסטי של אימה וטרור, ותנאי החיים שלהם היו גרועים מבימי הביניים. הם היו עדיין אימפריה של מדע, של שחמט, של תרבות, של אופרה ובלט, של מאמרים מדעיים מגוייסים וכו', זה היה מרשים בדיוק כמו אנשי הרוח שלנו, ואף הרבה יותר.

הנושא שלי היום הוא הקיבוצים, ולא בהכרח בעקבות פולמוס נחל האסי.

פרופסור דוד אסף, שמטבעו הוא נאחז בסבך ושוחה במי מורסות להנאתו, פרסם בבלוגו מאמר על 'בית הילדים בקיבוץ כמוסד טוטאלי', בעקבות מפגש העוסק במוסדות טוטאליים, הוא בחר לעסוק במאמרו בקיבוץ שהוא, כהגדרתו, "יצירה חברתית מהפכנית, נועזת וייחודית שהתהוותה על אדמת הארץ הזאת". הגבול בין 'נועזות' ל'חוסר אחריות' הוא דק, והרבה פעמים תלוי בתוצאה…

את התוצאה מתאר אסף בקצרה, במעבר בין כותרות של ספרים, ספרים שתיארו את חיי הקיבוץ. ויש המון כאלו.

הספר הראשון שסוקר אסף, הוא הראשון שנכתב (ב1920!) על חיי הקיבוץ, הספר 'בלא ניב' מאת צבי שץ, לדברי אסף:

"שץ האמין בחזון הקבוצה האינטימית… אבל הוא גם היה ישר עם עצמו כדי לדעת שמודל אוטופי זה כרוך בקשיים בלתי פתירים".

ספר אחר הוא רואים בחושך, "המכיל פרקים מוחשיים וכאובים על ילדות ונעורים בקיבוץ".

או: ארבע שעות ביום, "ובו 13 מונולוגים מרגשים של נשים בנות דורות שונים על חייהן כאימהות בקיבוץ ובמיוחד על הצלקות שהותיר בהן הכורח למסור את ילדיהן ללינה המשותפת".

בנוגע לספר 'מעגלות', של דוד מלץ, מציין אסף:

"הספר פורסם אחרי שברל כצנלסון, עורך הוצאת עם עובד, דרש ממלץ להשמיט קטעים ביקורתיים על דמויות בקיבוץ… אבל גם בגרסה המרוככת הופעתו של הספר חוללה סערה גדולה ברחבי התנועה הקיבוצית… מתנגדי מעגלות התקוממו נגד מה שתפסו כהוצאת דיבתו של הקיבוץ רעה, בשל הביקורת על ההווי החברתי, התיאור הקריקטורי של המנהיג האידאולוגי…
נקודת הכאב הצורבת ביותר היא התיאור של בתי הילדים… לבו נכמר למראה שלושה ילדים רכים, הנדמים בעיניו לפרחים עדינים ורוטטים, שזקוקים להגנה מיוחדת, אבל בפועל משמשים מרמס לחבריהם וחיים בחרדה מתמדת".

על הסיפור 'ילד קטן' של עמוס עוז, חבר קיבוץ בעצמו,  כותב אסף:

"זהו אחד התיאורים הקשים ביותר של בית הילדים בקיבוץ כזירת התעללות בחסרי ישע, מעין גיהנום עלי אדמות".

כסיכום ביניים כותב אסף:

"בין סיפורו המוקדם של מגד לסיפורו המאוחר של עוז נפרש עולם שלם של סיפורי קיבוץ, ובהן שלל וריאציות של אותו עניין: חברת ילדים מגיל ינקות ועד סף הבגרות, החיים בהשגחה רופפת בלבד של בעלי הסמכות החינוכית, מנותקים רוב הזמן מהוריהם, רומסים ונרמסים, צומחים בעזובה רגשית ומעוללים זה לזה כל מה שאפשר להעלות על הדעת. הנה בקיצור נמרץ שלוש דוגמאות מרשימות, מעט מהרבה…"

(הדוגמאות הן, סיפורה של דליה רביקוביץ  'הטריבונל של החופש הגדול', 'הגבעות השחורות של דקוטה' מאת מאיר אגסי,  ו'הביתה' של אסף ענברי. כל אחד מתאר זוועות שחוו ילדים שגדלו בשיטה הקיבוצית, וצלקות נפשיות ופיזיות שהם נשאו להמשך חייהן).

 לסיום אומר אסף, כי לא בהכרח ששורת הדוגמאות המדכדכות מייצגת את המציאות, שהרי הספרות נכתבת בעיקרה ע"י הבלתי מרוצים. וזה כמובן נכון. לא מגיעים למסקנות היסטוריות מתוך סיפורים כאלו.

אבל אני לא מנסה לשכנע מישהו שהשיטה הקיבוצית קרסה – מתוך סיפורים. כי את הקריסה שלה כבר ראינו בעיניים, היא לא היתה בנויה בצורה שמאפשרת קיום. היא נמאסה ונדחתה ע"י האנשים שהיללו אותה וסגדו לה, גם מבחינה חברתית נפשית, וגם מבחינה כלכלית. משלם המסים הישראלי שילם מליארדים כדי לכסות את החובות של המפעל הכושל הזה. ולולי שהחברה בישראל הכירה בערך האידיאולוגיה וההקרבה, הרי שכל חברי הקיבוצים היו מוכרזים פושטי רגל.

אסף, שהוא ליברל במהותו, אינו סבור שיש להסיק מסקנה מנסיון שנכשל, להיפך, הוא רק עוד שלב בדרך לנסיון האמיתי, זה שיצליח, זה שכן יישם את ערכי התבונה,  (גם הליברליות, כמו המטריאליזם, הן אידיאולוגיות המאורגנות במבנה נפשי, שיש בו הקבלה מסויימת לדת, יש את ההבטחה של הגאולה, שהיא הבסיס, וכל דבר בהכרח רק מקרב אותנו אליה, אם נבחר בדרך ה'נכונה', ראה למשל כאן).

וכך הוא אומר:

"הניסיון לשנות את טבע האדם בכוחו של רעיון גדול, לכפות מרוּת ושוויוניות על חברת אנשים מגוונת ולהמיר את המשפחה הגרעינית בקהילה סולידרית מגויסת, ייזכר לעד כאחד הפרקים ההרואיים בתולדות הציונות. אך הספרות, על פי טבעה, מתעניינת גם במחיר".

מדהים!

אם הרעיון היה שקרי והביא רק סבל, למה הוא 'רעיון גדול'? (העובדה שבני הקיבוצים שמרו על האדמה, סיכנו את נפשם למען המדינה, נבעה מהחוזק שלהם, מהאמונה שלהם, לא מהקיבוציות. גם עין חרוד איחוד, וגם עין חרוד מאוחד, דאגו לעם ולארץ באותה מדה, למרות הפילוג המאד נחוץ ביניהם…).

למה מדובר בפרק 'הרואי'? האם הליכה אחרי רעיון עוועים דמיוני, היא 'הירואית'? האם היא לא יותר כמו הפקרות וחוסר אחריות? ניסויים בבני אדם?

מדוע רק הספרות, על פי טבעה, מתעניינת במחיר. האם הפילוסופיה, האובייקטיביות, לא עוסקת ב'מחיר'? ומה יש לנו מעבר ל'מחיר'? הרי מבחינה כלכלית הקיבוצים קרסו, ואנחנו מממנים את החובות שלהם עד היום. מבחינה חברתית הם הוציאו אנשים פגועים. אז מה קיבלנו בעד ה'מחיר'? קבוצת אליטיסטים שיושבים על קרקעות השוות מליארדים, שקיבלו בחינם? שמגדרים את נכסי הציבור ומנכסים אותם לעצמם?

כמובן שמי שירצה ביקורת על הקיבוצים, יוכל למצוא כמויות של חומר, אחד הבולטים הוא 'האמת על הקיבוץ' של ד"ר ראובן שפירא, שהוא, כפי שהוגדר בעיתונות: 'הביקורת החריפה והכואבת מכולם', ובכותרת המשנה:

"פולחן האישיות הסטליניסטי של המנהיגים, שליטת המקורבים בארגונים כלכליים, בתקשורת ובהוצאות הספרים, שוביניזם וסמלי סטטוס. "האמת על הקיבוץ" מציג את הרעות החולות מראשיתו ועד קריסתו, בכתב אישום ממוסמך".

מתוך הסקירה על הספר:

"במוקד הספר עומדים כאמור מנהיגי התנועות הקיבוציות וראשיהן, ה"אדמור"ים". שפירא אינו מהסס לחשוף אף את המכובדים והחשובים שבהם בקלונם. כך למשל ציטוט מדברי יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, המכריז באוזני אחד ממתנגדיו: "מה אתה חושב, אני חשוב לתנועתנו [יותר] משהיה לנין לרוסיה!" או הכרזתו של מאיר יערי (מנהיג הקיבוץ הארצי השומר הצעיר ומפ"ם) "אני מאיר – מפ"ם. אני 'השומר הצעיר'!". חשיפה כזאת של הלקסיקון הסטליניסטי ופולחן האישיות של המנהיגים המיתולוגיים איננה דבר זוטר, והספר כולו הוא כתב אשמה ממוסמך, שפולחן האישיות הוא רק פרט אחד בביקורת שהוא מכיל".

אפרופו מאיר יערי, נפנה זרקור קטן על הדיסונס האישי שלו:

יערי היה אחד ממנהיגי מפ"ם שהיה אמון על תנועות הנוער האידיאולוגיות ועל עיצוב דמותם של הקיבוצים ומלח הארץ, (שהאמין כמובן עד סוף ימיו בקדושת סטלין ובעליונות תיאוריות השמאל המרקסיסטי). וכך נכתב עליו בויקיפדיה:

"יערי הנהיג את תנועתו במישור החינוכי, ההתיישבותי והפוליטי, בשלושת הארגונים: תנועת הנוער "השומר הצעיר", "הקיבוץ הארצי השומר הצעיר" ומפלגת "השומר הצעיר", ואחר כך במפלגת מפ"ם, שהוקמה ב-1948, ושימש שנים רבות כמזכ"ל המפלגה. הוא היה ממעצבי האידאולוגיה העיקריים שלה והשתתף בעיצוב המעבר מהשקפת העולם שהוקנתה של תנועת נוער לאידאולוגיה של מפלגה פוליטית.

אחד מהדברים הידועים שהחיל בקיבוצים היה מקלחות משותפות לבני הנוער, מתוך תפיסה חינוכית שהדבר יפתח אצל הנוער יחס בריא יותר לגוף ולמיניות. הרבנים הראשיים, בן-ציון מאיר חי עוזיאל ויצחק אייזיק הלוי הרצוג, שלחו לו מכתב מחאה על הנוהג, ומחו בעיקר על החלתו גם על ילדי טהראן, בעלי הרקע הדתי, שנקלטו בקיבוצים: "נלאינו נשוא חרפה ובושה…האם לבעלי חיים נדמנו?!". יערי ענה להם בבוז: "הננו מסרבים בפרינציפ להזדקק לעצותיכם ולהוראתכם בשאלות מוסר וחינוך!". כעבור שלושים שנה, הוא כתב לוועד הפועל של הקיבוץ הארצי: "המקלחת המשותפת, למה שזה הביא – אינני רוצה לספר". יותר מאוחר, הוא פירט יותר במכתב פרטי את מה שלמד מבתו, שהמקלחות המשותפות גרמו לפגיעות נפשיות קשות לבנות".

אז מי שרוצה מסמכים והיסטוריה, מוזמן לפנות להיסטוריונים. אני רוצה להביא תיאור אותנטי, של 'ניצולת קיבוץ', שפשוט מתארת את החיים שלה, מתארת איך חיו בשקר, שנים על גבי שנים. מה שיכול להסביר לנו קצת, איך האליטה הקומוניסטית, חיה בדיסונס כ"כ עמוק, מתוך אמונה באידיאולוגיה של השיטה והתנועה, עד שלא הרגישה שהיא חיה בשקר, שהיא יוצרת מצג אונאה לעצמה ולאחרים. ומי יודע, אולי גם בצפון קוריאה יש כאלו. שמרגישים כך.

מכאן ואילך רשות הדיבור לגיבורה שלנו, יעל נאמן, ילידת קיבוץ יחיעם, בספר "היינו העתיד" (הוצ' אחוזת בית, 2011):

"את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו… דיברנו כאילו היו אלה שנותינו היפות… כל כך קרובים היינו אחד לשני, כל היום וכל הלילה, ובכל זאת לא ידענו כלום אחד על השני. ולא ידענו כלום על עצמנו… אופקינו משונים ועקומים…

זה היה רק פועל יוצא של הניסוי בסוציאליזם… הכוונה היתה… להפריד ולגונן על הילדים מהבורגנות הטבועה במשפחה. עולם ישן עדי יסוד נחריבה, וממנו יצמח כעוף החול עולם אחר, צודק ושוויוני… כיסופים לרעיון שאין ולא היה לנו שום מושג עליו, כמו כיסופי היהודים בגולה לירושלים, נניח.

כשהייתי בכיתה ב' ראיתי בפעם הראשונה מבוגר בפיג'מה. זה היה אבא שלי… רצתי החוצה, הלומת דופק, וצעקתי שאבא שלי מת… צבי לא מת, צבי ישן. כך נראים מבוגרים ישנים…

סיפורינו היה לכאורה עלילה בלבד. העלילה שהיא השיטה, לא התאימה לילדים ולא למבוגרים… זה היה הניסוי, את השיטה שלנו אי אפשר היה לרצות, יראנו מפניה, ידענו שלעולם לא נשיגה. עבדנו אותה יומם וליל…

החתונות (התקיימו) בלי רב, הזוגות נסעו לנהריה, התחתנו רשמית, וחזרו לחגיגות, כדי שהרב לא יכנס לקיבוץ… בתי כנסת לא היו אצלינו. ביום הכיפורים התגאינו שעובדים אצלינו כרגיל ואוכלים חזירי בר שצלינו על מדורות. טקסי ברית מילה ובר מצוה לא צויינו ולא נחגגו…

לא ידענו שב1960 נולדנו לכוכב שאורו מת מזמן, והוא נמצא בדרכו אל הים… לא ידענו שכוכבינו מאיר רק את עצמו, חשבנו שאנחנו צומחים ובונים.

לא ידענו שבינוח חיים אלפי תושבים… לא ידענו דבר על שכנינו במעלות… לא ידענו כלום גם על קיבוץ כברי שמלרגלותיו היינו חולפים.. כי כברי לא היה בשומר הצעיר… חייל חדש הוצב בגדוד השריון שבו שירתי בבקעה… הסביר לי: זאת מחאה, על מה? שאלתי. "על שירות בשטחים הכבושים".. שולחים אותו מכאן לשטחים הכבושים? שאלתי. הוא הסתכל עלי בתדהמה… כאן זה השטחים הכבושים. רק אז הבנתי שהגדוד שבו שירתי חצי שנה היה בשטחים הכבושים…

לא הבחנו לא אז ולא אחר כך, שבתפקידים אחרים לא היתה שום רוטציה. איש לא ביקש להתחלף עם הכובסות, אף אחד לא חמד את עבודתן הסיזיפית של קולפות תפוחי האדמה שישבו עשרות שנים על שרפרפים נמוכים לצד סירי ענק במטבח. האשה שנקתה כל השנים את המקלחות והשירותים הציבוריים מעולם לא הוחלפה…. את בני הקאסטות הנמוכות היא הפקירה, נעצה אותם למקומם…

על הערה של ידידה שאינה יכולה לדמיין את מרקס חי חיי שוויון, ענה מרקס: הימים האלה יגיעו, אבל מוטב שאנחנו נסתלק מהעולם לפני כן…

נולדנו בשנות ה60 אחרי הפילוגים בתוך התנועה הקיבוצית, אחרי משפטי פראג, משפט הרופאים ומשפט הרוזנברגים, כל אלה התרחשו ב52 וב53, והצטרפו לדברים שלא מדברים עליהם, לא איתנו. גם לא ההתפכחות ב56 אחרי מותו של סטאלין. לא ידענו שהיתה התפכחות, כי לא ידענו שהיה עיוורון, ובטח לא ידענו שהיה ליקוי מאורות…

שרנו בהתכוונות בשני קולות, על גדודי בודיוני השועטים לקרב… לא ידענו שמדובר בפורעים ואנסים הנמצאים בדרכם לשדות הרג אינסופי. גם על סטאלין, על לנין ועל טרוצקי… לא ידענו. לא שמענו על הגולאגים, לא ידענו על המליונים שחייהם נהרסו בגלל אמונה או נאמנות לאחד מהם ולא לאחר. הכרנו את שמותיהם כמו שהכרנו באותה תקופה אחרי 67, את שמות אלופי צה"ל. חשבנו שכולם גיבורים טובים שניצחו את הנאצים, ועכשיו מצעידים אותנו לעולם טוב יותר: עוזי נרקיס, משה דיין, סטאלין ולנין…

בשיחה נאמר: נתקלנו בקושי של בעיית הנאום במסיבה… יעקב התנגד… יעקב קם בשיחה ואמר: אין אני יכול לומר במסיבה הזו כלום, כי אין לי מה לומר… החלטה: לחייב את יעקב לדבר. 20 – בעד. 5 – נגד…

ישראל כספי, יערן צעיר במשק יחיעם שבגליל. שיטתו שהיא מבוססת על שיטת ליסנקו לייעור ערבות בריה"מ… ליסנקו הוקע כמה שנים מאוחר יותר כדיקטטור נורא בשירותו של סטאלין… בתחילת שנות ה60 כבר נחשפו פשעיו, הן כלפי המדענים שהתנגדו לתורתו – והוא בתגובה הגלה אותם למחנות המוות והוציא אותן להורג – והן כלפי המדע, כשהתברר שכל טענותיו היו שקרים בוטים ומניפולציות גסות. ההוכחות המדעיות לכאורה היו פארסה אכזרית. אבל ישראל כספי הצליח במעשה ידיו להפוך אפילו את שקריו של ליסנקו לעובדות של אמת בטבע של יחיעם…

הילדים (שברחו מבית הילדים באמצע הלילה לבית הוריהם) התמלאו בכל פעם מחדש בעלבון ובארס, כשההורים שלהם החזירו אותם. הם הגיעו לחדר ההורים אחרי שחצו את כל הקיבוץ בחושך, באמצע הלילה, לבד, בקור ובגשם. והוחזרו מיד… ישנו בביתם של ההורים רק פעמים או שלש במהלך הילדות… שינה מוזרה ומבועתת, נוכחותם הקרובה של ההורים נדמתה לנו חולנית ומטורפת.. חכינו לבוקר שיעלה… האסתטיקה של בית הילדים אם אפשר להשתמש במלה אסתטיקה למקום כה כעור, התבססה על היעדר צבעים וגירויים. זה היה חלק מן השיטה… הכיעור לא הפריע לנו. התגברנו עליו… שומרות הלילה לא ידעו שום דבר על שנת ילדים בלילות ולא על ערותם…

שלשת האחים הגדולים שלי ואני היינו נכנסים לביתם של ההורים כמו אורחים. ההורים לא ידעו מה מספר הנעליים שלנו.  וכשביקשתי ליום הולדת עשר החגיגי כפכפי עץ עם פס כחול, קנו לי במספר גדול בשלש מדות… הם הורדו ממני במפתן של 'נרקיס', הם היו פרטיים מדי, ועם פס כחול מדי. יש לנו הרי סנדלים שפרוש הכין בסנדלרייה לכל הילדים, אמרה המטפלת…

לא שיתפנו את ההורים בסיפורים… חיינו ביקומים מקבילים… לא הסגרנו כלום… הורינו לא ידעו על חיינו דבר, ואנחנו לא ידענו כלום על חייהם… ניסינו להזכיר להורינו לשים את הקטיף שהבאנו, ששת הפרחים, במים. אבל הם לא תמיד הושמו במים. כמו שלא תמיד נלקחו הדברים שהבאנו מבית הילדים ונתלו או נאספו. בעצם, אף פעם לא.

כשהבאנו פסל שגילפנו מגרעין אבוקדו, היו הורים משליכים אותו ללא שמץ של היסוס או התלבטות לפח. "הוא בין כה ישחיר" הם אמרו, ספק לנו, ספק מדברים לעצמם בקול רם, וסגרו עליו את הפח. לפעמים ניסינו לטעון לפני גזר הדין שמדובר במחזיק מפתחות או בסימניה, לא סתם פסל או קישוט, להיאחז במשהו מעשי שיביא להם תועלת. ההורים התבוננו בחשדנות ובחוסר חיבה גלוי…

בכוכב צדק שלנו לא היה כסף…לא היו לנו בחינות ולא ציונים… הזינו על ממתקים ללא הרף… במועדון לחבר היו קופסאות ענקיות של ופלים ועוגיות… הפריצה היתה מסובכת…. איימו עלינו שישלחו אתנו לפסיכולוג… נשלחנו אליהם בתקוה לטאטא את בעיותינו מחוץ לקיבוץ, או לפחות לטאטא את הפסיכולוגים מחוץ לגדר. ההונגרים לא האמינו בפסיכולוגיה ולא בפסיכולוגים… זוהו אצלם 'בעיות מיוחדות', לפעמים זוהו 'הבעיות המיוחדות' של הילדים אחרי שהבעירו אסם, או גנבו כבאית ונהגו בה, או כמובן אם הרגו כמות מוגזמת של בעלי חיים או חרגו באופן ניכר מן האופן שבו מקובל היה לבצע את ההרג… כשנואשה השיטה הסוציאליסטית על כל ועדותיה מאותם ילדים עם 'בעיות מיוחדות' הם סולקו מחוץ לגדר, כמו התנים, והוגלו ל'מוסדות מיוחדים'. כלבינו הורעלו ע"י המבוגרים, או ניחתו כגשם ממגדל הסילו ע"י הילדים. ובכל זאת היינו מאושרים…

התחלנו לעבוד בכיתה ב'… מחלוקות רבות זרעה השיטה שלנו, בייחוד הלינה המשותפת בבתי הילדים, ואולי משום כך נסחפו כולם אל טקסי הנקיון… כאילו מוכיח הניקיון את הצלחתם של בתי הילדים… נקיון של בית סוהר… תיפקדנו כפועלים במכונת הנקיון…

ששה ימים בשבוע, היינו חייבים לישון בין אחת לשלש בצהריים, או לפחות להיות דמומים לגמרי במיטות. אסור לקרוא, אסור לזוז… שנאנו את השעות הקפואות במקום. הזמן לא עבר… לפעמים נשלחנו לעונש גלות במקלחת, לשבת שם על הספסל עד השעה שלש…

לא באמת נבהלנו מהמטפלות שהכריחו אותנו לאכול, לא באמת נעלבנו מהצפרנים שננעצו בזרועותינו כשהן כבר איבדו את הסבלנות, וגם לא משיטת הטלטולים: אחת תופסת בידיים, השניה ברגליים – ומנערות. שנלמד בפעם הבאה לגמור הכל. חשבנו על דברים אחרים בזמן הניעור… המטפלות היו כלואות שם ביחד איתנו בתוך השיטה, ספק אסירות ספק סוהרות…

השיטה שלנו לא היטיבה עם הנשים. להפך. גם הרווקות והצעירות, אפילו הילדות ממש מכיתה ז', עבדו בבתי ילדים. תמיד היו חסרות ידיים עובדות בבתי הילדים. בתי הילדים נועדו כביכול לשחרר את הנשים מהטיפול בילדים, אבל למעשה הן כלאו אותן בעבודה הזו – רק עם ילדים אחרים…

כשהיינו בני שתים עשרה.. עזבנו את יחיעם… ועברנו למוסד החינוכי 'אשרת' שהיה צמוד לקיבוץ עברון…לפי השקפת העולם החינוכית של קיבוצי השומר הצעיר… המוסד אמור היה לתת לנערים אוטונומיה מלאה בתנאי דמוקרטיה לניהול עצמאי של חייהם בהווה… לא היו בחינות בגרות וגם לא ציוני גמר… פתאום היינו שם… כיבסנו לעצמנו לבד במקלחות שלנו, או היינו אמורים לכבס. בגלל האוטונומיה והדמוקרטיה של חברת הנעורים עשינו מה שרצינו ולא עשינו מה שלא רצינו. כך שלא כל יום התקלחנו ולא כל יום כיבסנו בלשון המעטה כמובן… המורה לפיזיקה לא כתב הערכה, אלא צייר בסוף כל שנה לכל אחד ציור שמורכב מישבן וראש. כאלו עם ישבן קטן וראש גדול וההפך. כלומר, לא יושב אבל חכם… המחנכים והמטפלות ניסו לשכנע אותנו לא להפסיק את הלימודים… לא צריך היה לזכור שום דבר לפעם הבאה. זה היה יתרון. כי כל מה שלמדנו שכחנו…

לאט לאט בהדרגה הפסקנו גם לבקר את הורינו בקיבוצים… לפעמים… שאלו למה אנחנו לא באים. לא ידענו להסביר. פסיכולוגיה ומשפחה נראו לנו רחוקים או אפילו בדויים, כמו מעשיה שמתחילה ב'היה היה פעם'. והמחשבה הזו לא התפרקה, היא היתה בסיסית כמו מספר ראשוני… היינו בליבה של תרבות פראית, כאילו עשויים כל מעשינו מקליפות של גרעינים… לא שטפנו את הרצפה עם נהרות של מים… ההפך הגמור התחולל עכשיו. חדרינו היו סתורים, אף בגד לא נשאר בארונות. במשך עונות רבות נעלנו נעלי בית, אכלנו טוסטים שצלינו על תנורי הפיירסייד שבחדרינו… הלימודים נתקעו לנו באמצע היום, לא התאימו לנו, לא נבעו מתוכנו כמו שקיוותה השיטה… בדרך כלל המטפלות לא התעכבו אפילו שניה לפני שניגשו להעיר אותנו בבוקר, להפך, הן השתמשו בכל התנופה שצברו בדרך, ותמיד עשו זאת בקול רם…

פתאום לא הכרנו אחד את השני… כבר לא התקלחנו ביחד בנים ובנות… כשהתלבשנו בבוקר הינו אומרים לבנים תסתובבו. הם היו מסתובבים בנימוס… לעבר מערכת מראות מוצפנת מתחת למיטה… במקלחת של הבנות… הבנים יצרו דלת שמבעדה אפשר היה לעלות מעל התקרה של הבנות… הם קדחו בה חור, הקימו שם פינת קפה…

ישות חדשה – ספק ריקנות ספק חרדה – הצטרפה אלינו… פתאום פחדנו שאין לחיים משמעות. מזה התחלנו לפחד… לא ידענו מה לומר. למחשבותינו לא היתה צורה של חומר, הן היו רק פיסות של משהו שלא היה לו שם ולא היו לו קווי מתאר… מתחת לסיבתיות מסבירת הכל של השומר הצעיר, מה משמעות החיים רצינו לשאול ולא יכולנו, לא כי היה אסור, היה מותר, אלא שלא ידענו לדבר…

בכיתה ז' הוצבנו כעוזרות למטפלות, ובכתה ח' כבר הפכנו למטפלות… הטעויות בבתי הילדים לא היו דומות לטעויות הנלמדות בעבודות אחרות, בשדות, בטבק ובנוי או במטבח. לטעויות בבתי הילדים נלווה לחן שלא הרפה, שהתחיל לפני העבודה ונמשך אחריה. לחן מאיים כאסון שכמעט קרה או שיכול היה לקרות. פעם אחת מישהי מאיתנו הכניסה בטעות ילד לאמבטיה עם מים רותחים, פעם אחרת מישהי מאיתנו שכחה ילד על טיל… טיל גבוה שנבנה ל'חג הילד' של הקיבוץ… הטיל הגבוה הזה התנוסס לגובה של ארבע קומות… בראש הטיל, הוא היה בן שלש. הוא חולץ משם אחרי שצעק בקול… אמו של הילד סיפרה את זה (למטפלת ששכחה) בארוחת הערב, לא נזפה בה, לא הטיפה לה מוסר, רק סיפרה לה את זה בשקט, כאילו היא מספרת לה סיפור על ילד אחר בקיבוץ אחר עם עוזרת מטפלת אחרת. אותה אמא לא דברה על זה עם אף מבוגר משום ועדה…

הרגשנו שאנחנו לא ראויים לשיטה.. כמו שלעבודה לא היו התחלה וסוף – כך גם לנו. קשה היה להבדיל בין העבודה לבינינו. פחדנו לשאול שאלות בנוגע לעבודה, פחדנו להעיק, להאט את צעדיהם של המבוגרים, להעיב על הספקיהם, לעצור את המערכת הנוסעת קדימה. לא הצלחנו לרצות את השיטה… ככל שעולמנו התרחב לכאורה הוא הלך והצטמצם… דוקא מפני שהכל נקבע תמיד בשיטות נעלמות על ידי איזו ועדה מסדרת… התרגלנו להבין שיכול להיות תמיד גרוע בהרבה ממה שרצינו, רחוק בהרבה ממה שקוינו…

בי"ב, נסענו לתל אביב לראות ולחוות איך עובדים בעיר הגדולה, איך מנצלים העירונים הקפיטליסטיים את הפועלים בבתי החרושת… אלא שבמקום להשתכנע בצדקת דרכנו או לסחוף את הפועלים אלינו, נסחפנו דוקא אנחנו לחיי העיר… במשך שבוע שכחנו את הפחד שאולי לחיים אין משמעות…

הגענו לגבעת חביבה… בין הארוחות הגיעו מרצים שונים, חלקם אנשי רוח מקיבוצנו שבסביבה, שהוקפצו לפעמים ע"י "ההנהגה הראשית" לשעה או שעתיים בבגדי העבודה הכחולים כמובן… גבעת חביבה היתה המשכן של אלהינו החילוניים… המהפכה הסוציאליסטית היא תוצאה של מעשה ידינו, אנחנו מגשימים אותה. ההיסטוריה היא לא אוסף סיפורים ואסוציאציות אלא תהליך סדור ומדעי. דבר נובע מדבר, דבר מוביל לדבר. בזנו לנסים, למקריות ולדת. אם נשכיל לדעת מצד אחד ולשכנע מצד שני, הכל יצלח…. בגבעת חביבה לימדו הכל… אפילו סמינר סמים, שנועד להעלאת מחשבות ורעיונות למניעת עישון וצריכת סמים בקיבוצים. לאותו סמינר הוזמנו גם צרכני סמים שתמיד הבטיחו שהם כבר הפסיקו… הם סיפרו אחר כך שמעולם לא עישנו במקום כה אידיאלי… ה'ערביסטים' למדו ערבית… בתוך גבעת חביבה. במטרה לקרב בין היהודים לערבים בישראל… הצהרות הכוונות שלנו נוסחו תמיד בלשון עתיד ולכן נותרו ללא פגע, רעננות, ירוקות עד כדשאים בגבעת חביבה…עד שיגיע השלום ה'ערביסטים' בוגרי לימודי הערבית לצורכי שלום צותתו לערבים בזמן מלחמה… אחוות עמים וסוציאליזם יתרחשו אצלינו תמיד בעתיד. העבר הקצר שלנו וההווה המתמשך היו בשירות חוד החנית של הצבא…

בגיל עשרים ואחת… אנחנו עזבנו… עזיבת הבנים היא שקרעה את הקיבוצים… ההורים נשברו מחוסר יכלתם לעזור… הקרע חתך את כולם. רק משפחות ספורות ממש לא התפלגו. כמחצית מבני הקיבוצים עזבו באותן שנים… עזבנו בלב שמח אבל במצפון כואב… היינו חלק מכחמשים אלף אנשים שנולדו והתחנכו בקיבוצי השומר הצעיר, מאז היווסדם ועד סוף עידן הלינה המשותפת בשנות ה90… מעט מאד אנשים בכל העולם כולו עברו את אחד הניסויים מרחיקי הלכת ביותר שנעשו אי פעם, מבחירה מלאה ומרצון חופשי… את מיתוס בריאת העולם החדש שלנו, הניסוי שלא הצליח סיפרנו כל הזמן אחד לשני…

עד כאן יעל נאמן. נוגע ללב ומרתק.

שלא נטעה, הילדות שלה היתה יפה ומלאת צבע, המבט שלה בספר הוא ניתוח של מבוגר, שמודה בכך שהשיטה מעולם לא הצליחה, שהיא היתה ניסוי הרה גורל שהותיר פגיעה אצל רוב משתתפיו, ושבמבט לאחור היא חשה בתת מודע גם כילדה, את השקר, את ההסתרה, את היעדר הפרודוקטיביות של השיטה. אבל כך עובד הדיסוננס שלנו. זה המסר המרכזי עבורינו. גם כיום אנשים חיים בתוך ניסוי ענק של ביטול מוסד המשפחה, או צמצומו למינימום. גם כיום האנשים נפגעים ופוגעים. גם כיום משליטים רעיון זה בהשתקה ואלימות, ועדיין נראה כאילו טוב להם עם זה, כאילו הם נלחמים למען אידיאל נעלה. כי סדנא דארעא חד הוא. במקום שבו מצוי הניאו מרקסיזם, תמיד יקרו מהפכות אלימות מלאות בדיבורים על טוב ויופי וערכים.

התורה רומזת את זה בציניות בפרשת יוסף ואחיו, "כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם – כי תועבה היא למצרים". המצרים, שעשו את כל התועבות שבעולם, בית עבדים, עולם של כשפים זנות ואלילות. הם דורשי שלום וצדק, ולכן לאכול עם העברים לחם, חס וחלילה, זו התועבה הכי גדולה…

בשביל החיוך, הצצה לחייה של גברת בת 97, שנשארה כלואה בקפסולת הזמן של ימי נעוריה בקיבוץ.

Up Next
You can skip ad in
SKIP AD >
Advertisement
EMBED LINK
COPY
DIRECT LINK
PRIVATE CONTENT
OK
Enter password to view
Please enter valid password!
      • 2x
      • 1.5x
      • Normal
      • 0.5x
      • 0.25x
        0:00

        אי אפשר לומר שהיא לא חמודה, ונאחל לה בריאות ואושר עד אין קץ. אבל התמימות שהיא נשארה בה (כולל שירת 'לדפוק את הבורגנים'…), רק ממחישה את כל מה שראינו לעיל, לדבריה, הקפיטליזם הורס את האדם, אין לו זמן לתיאטרון ותרבות… המזל האיר לה פנים, היא אוהבת כולסטרול ברנדי ועישון, ולא רואה רופאה… ואולי זה נותן לה את הכח לחיות בדמיונות, כדי לתמוך בבן שלה שמשתתף במשט לעזה…. יש לה עוד געגועים לסטאלין לדגל האדום ולצ'ה גווארה…

        (אפרופו יד חנה, לאחרונה שנרב הזכיר כי הם המעוז האחרון עלי אדמות בו מתוארים – במצבת זכרון בחורשה שניטעה לכבודם –  זוג המרגלים הקומוניסטים רוזנברג, כ'נרצחו על לא עוול בכפם ע"י המקארתיזם האמריקאי'….)

         

        שתף מאמר זה

        שיתוף ב facebook
        שיתוף ב google
        שיתוף ב twitter
        שיתוף ב linkedin
        שיתוף ב pinterest
        שיתוף ב print
        שיתוף ב email

        תגובות ישירות

        Leave a Reply

        avatar
         
        smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
          Subscribe  
        Notify of