האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

המאבק על החינוך היהודי בתקופת ההשכלה – א

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

נשמת אפה של ההשכלה, חדר הורתה, ודגל מלחמתה, היה החינוך. החל מגזרות או תקנות יוסף השני, ואגרת רנה”ו היוצאת לפניהן לסול מסילה בערבה, נעשה החינוך המתוקן לעיקר האידיאולוגיה של ההשכלה. גם משום היות ההשכלה גרורה של הנאורות האירופית, וגם מהסיבה הפשוטה שיהודים מבוגרים לא שעו למהפכה, ולכן דרשו הנאורים: ‘הבו לנו את הילדים’.

כמובן שהמניפסטים המשכיליים לחינוך, ביארו בשום שכל כיצד ייראה חינוך מתוקן,[1] ובשום שכל עוד יותר מוקפד, עד כמה נוראים ואיומים ה’מלמדים’, שהוצגו כאכזריים ומזוהמים, בורים וריקים. אין לך ספר זכרונות משכילי שלא תמצא בו קינה ונהי על שנות האומללות הנוראות אצל ה’מלמד’, הלכלוך, המכות הנוראות שהוכה, השעמום, וכו’.[2]

משכילי וילנא פרסמו ב1840 ‘קול קורא’, לאמור: “הנה כת המלמדים אשר פרו ושרצו כארבה לרוב, ישחיתו את יונקת ישראל, כי כולמו נעורים וריקים מכל דעת ותבונה… נשללה מהם כל בינה, אין דעת ואין מוסר, אין תורה ואין דרך ארץ… צלמוות ולא סדרים כל לימודיהם… ואך לענת אמונת הבל וקנאת דת ישרישו בלבב הנערים אשר כצאן לטבח יובילום בשבט עברתם” (ד”ב נתנזון, ספר הזכרונות, ורשא תרנ”ד).

המשכיל ע.ג. מתאר: “איך יבלה הנער העברי ימי נעוריו? בחדר צר וקטן מלא באשה וצחנה, מורה נמאס מעורר גועל נפש יכביד עליו אכפו.. נערים פרועים ופראים, חשוכים  ונבערים מדעת, ערומים וחשופי שת, הם הם חבריו… עמם יחד יתנועע וירים כשופר קולו… בלמדו כתבי הקדש, אשר כמוהו כמורו לא יבינום ולא ידעום… ירגיל עצמו להתנהג כפרא למוד מדבר, כנבזה וחדל אישים, נמאס ומעיר גועל נפש“, (ע.ג. ‘מספר זכרונותי’, הבוקר אור ב’ תרל”ז עמ’ 290).

הסופר ש. בן ציון: “כל היום מחטטת הגמרא ורוצעה באוזן ובמוח מבלי כל רחמנות… בתוך ד’ אמות מחליאות אלו, שאין בהן אלא ספרים ישנים שנתמרטטו ופרצופים עייפים ומשועבדים של אנוסים קטנים, שאכזרי צהוב מנצח עליהם כל היום בעינויי נפש… מתוך בכי, צעקה ומכה, גניחה, קללה… ” (בן ציון, כתבים, עמ’ ד).

ריב”ל כותב:

“קורא נעים! עוד זכור תזכור את ימי ענייך ומרודך.. בהיותך אסור תוך חדרי מוות אלה… קול נוגש מלמדת הרודה בשבט זעמו מן הנשף עד הערב… על מי אפוא ינטושו עולינו? על יד איש בער אשר לא ידע לשון ספר, איש פרא באין תרבות ומוסר… כולם בורים גדולים לא נמצא דוגמתם לרוע בכל הארץ“, (תעודה לישראל, עמ’ 26).

ויל”ג: “ואשוב וארא בור מלא רפש, ומוטות ארוכים על פניו נטויים, ושחוטים ברוב סימנים שוטים עד הנפש.. בית השוחט הוא? ערב יום כיפורים? לא, חדר המלמדים, שוחטי בני הנעורים” (יל”ג, בירח בלילה).

קוחנובסקי בהמאסף ‘הבוקר אור’, בתוך מאמרו בעל השם המופלא ‘מחדרים אימה’ (הבוקר אור ז, תרמ”ו עמ’ 97) כותב: “המלמדים היו אידיאטים נבערים מדעת”, וליברמן בהשחר: ‘צרעת ממארת הם מלמידנו, צרעת נושנת היא’ (א”ש ליברמן, ‘עיני עוללה לנפשי’, השחר ו’, תרל”ה).

גוטלובר: “כל יושב בטל כל חובק ידיים, בבית המדרש תחת כנור וכיריים.. מכל אשר למדו מאום לא ידעו, והיו כחיתו יער ובני שחץ, ומה יעשה נבער כצאתו מרחם…” (גוטלובר, שמע ישראל, הבוקר אור א, תרל”ו, עמ’ 156).

אלו מלמדים למשל, העריכו המשכילים? “אלו שדרישותיהם מתלמידיהם היו מעטות ביותר” (אל היכל ההשכלה, עמ’ 47).[3] לפי איזו שיטה דורגו המורים החדשים? המבחן היה כמובן על פי ה’חדר’, כל מי שהפגין ענין הפוך מה’חדר’ הרי זה משובח… “כל מי שפעל בדרכים ובשיטות שונות מאלה המקובלות ב’חדר’, או לפחות מאלה שנטבעו בזיכרון המשכילי הקולקטיבי כמאפינות את ה’חדר’, מצא מקום ב’כותל המזרח’ של המורים המשכילים… כפי שבית הספר המשכילי תואר במקרים רבים כהיפוכו של ה’חדר’, כך גם נבחנה דמותו של המורה בהנגדה לדמותם של ה’מלמד’ ועוזרו”, (זלקין, עמ’ 181).

זה חלק בלתי נפרד מהנאורות, ההזדהות של האדם עם הנאורות, וההתנגדות ל’חושך’, היא לא אמצעי, אלא תכלית עליונה. כשנפתלי בנט היה שר בטחון ימני, הוא היה איום לדמוקרטיה, מושחת, מסוכן למדינה, שנה לאחר מכן כשתמך ב’רק לא ביבי’, הוא נהפך לאיש המאותרג במדינה, ששום חסרון שלו אינו נראה לעין, כולם גוננו עליו.

מהות העיסוק האובססיבי ב’חדר’ היהודי, לא היתה אלא כחומר דלק להווי משכילי, כפי שאומר זלקין:

“אין לך טקסט משכילי העוסק בשאלות חינוכיות, מוקדם כמאוחר, מתון או רדיקלי, שלא מציג את ה’חדר’ כאחד הגורמים העיקריים לניוונה של החברה היהודית… סוגה רווחת ביותר בכתיבה המשכילים המזרח אירופית, בה מתואר ה’חדר’ בו ‘בילה’ כותב הדברים כאחד הפרקים הקשים והכואבים בשנות ילדותו. בכלל דומה שלמרות ניסיונם של המשכילים ‘להשתחרר’ מ’חדר’ ומעולמו, אין הדבר עולה בידם. העיסוק המשכילי במוסד זה כה רב וכה אינטנסיבי עד שלעתים דומה שהוא משמש כ’חומר הדלק’ העיקרי לפעילותם של המשכילים ולעיצוב תמונת העתיד החינוכית משכילית שלהם. באופן פרדוכסלי, הניסיונות הבלתי פוסקים ‘לצאת’ ממנו….” (עמ’ 30).

כמו שאומרים אצלינו, אין אפשרות לשמאל להסביר מה התכניות שלו, האידיאולוגיה שלו, או למה להצביע לו, בלי להשתמש עשר פעמים במילה ‘ביבי’.

זלקין עצמו, מתוך עיסוקו הרב בחומר הרדיואקטיבי של המשכילים, קלט קצת מקרינת ההוד של הדברים, ואף הוא כותב:

“כפי שמתאר א”ל זילברמן את ה’חדר’ בו למד…. זכור אזכור עוד את ריח הניחוח אשר היה לנו תמיד עת שרף (המלמד) בחדרנו את גבעולי העלים עד לאפר לערבו בתוך הטאבאק הנטחן… לפעמים גרו בחדרנו, בד הרבי ואשתו ותלמידיו, גם תרנגול ותרנגולת, גם העז באה אל הבית לשתות החמין אשר הוכן בעבורה’. תיאור נוכחותה של משפחת המלמד ב’חדר’ ומעורבותה הפעילה של אשתו בנעשה בו, אינו יוצא דופן ומצוי לרוב בתיאורי ה’חדר’ השונים. לא קשה לשער מה היו ההשלכות של מציאות זו על ההיבט החינוכי, על יכולת הלמידה ועל מצב בריאותם של הילדים שהצטופפו במשך שעות ארוכות במרחב צר ומזוהם זה”.

הוי, כמה אנכרוניזם! נוכחותה ומעורבותה של אשת המלמד, היא דבר כל כך חמוד ופרקטי, האם היא זו שהופכת את המרחב למזוהם? כשיש אישה ב’חדר’, דוקא היא זו שדואגת לניקיון במידת האפשר, היא זו שמבשלת אוכל כפי שאמא יהודיה יודעת, היא שמה עין של אשה על הילדים. ואפשר לחשוב על פגיעתה של התרנגולת בהיגיינה… הרי כך נראו כל הכפרים במזרח אירופה, ולא רק אז, לפני מאתיים שנה, אלא גם היום. האם זלקין לא ביקר באוקראינה מימיו? הבתים קטנים, מרחבי הדשא גדולים, העז והתרנגולת מסתובבים בחצר. עישון הטבק? אותו עישון שעד לפני שלושים שנה היה חלק בלתי נפרד מכל מקום ציבורי בחיינו? מדוע להניח שהמרחב היה ‘צר ומזוהם’, יותר מכל מרחב כפרי אחר במזרח אירופה? (ואילו כיום כשהכלב והחתול חיים בתוך הבית, זו כן סגולה להיגיינה?). בל נשכח שמדובר כאן על המאה ה19, באותה תקופה בה רופאים בחדרי לידה מילאו פיהם צחוק על איגנץ זמלוייס, מנהל מחלקת היולדות שטען שהסיבה למוות של עד שליש מהיולדות במהלך הלידות (!), היא שהרופאים עוסקים בניתוחי גופות מבלי לשטוף ידים… הוא ביצע מחקר אמפירי שהוכיח זאת, והפסיק את התמותה, ובתגובה כינוהו הרופאים ‘הטיפש מפשט’! הרעיון שלו שחיטוי ידיים אחרי עיסוק בגופות של מתים הוא בעל ערך רפואי נחשב כאמונה דתית טפלה… הספר שלו שתיעד את המחקר (1861), זכה לביקורות מלגלגות, לאחר התקף שלא אובחן קלינית, הוא אושפז בכפיה בבית חולים לחולי נפש ושם מת ממכות של אנשי הצוות. אבל במאה ה21 יושב לו סופר השכלה, ומהנהן בצער  ויגון על ‘המרחב המזוהם’ שנוצר בכפר שטוף שמש, כתוצאה מהתרנגולת…

מה שמזכיר את תיאורו של מרדכי פלונגיאן על עיירת הולדתו, אחרי תיאור של עיירה מזרח אירופאית קלאסית, בתים קטנים וישנים מעץ, סמטאות צרות, עשן תנורים, שוק רעשני, וכו’, הוא מוסיף ‘מזוהם כמשפט כל היהודים’ (נתנזון, שפת אמת, ורשא תרנ”ז), כמה רוע! פלונגיאן עבר לעיר הגדולה וילנא, שהיא עיר גדולה, ומטבעה יש לה אופי אחר, ושכח שכל הכפרים במזרח אירופה נראו ועדיין נראים אותו דבר.

האמת היא שזלקין עצמו מבין בדיוק מה עומד מאחורי קינות ה’חדר’ המזויעות:

 “בהתחשב בעובדה שבתי רבים מהילדים לא היו שונים באופן מהותי מה’חדרים’ בהם למדו שלמה  מיימון ואליעזר ליפמן, אין לייחס לכאורה לתיאורים אלה משמעות של ממש. ואולם יש לבחון נקודה זו לא בפרספקטיבה של המציאות הריאלית אלא מנקודת המבט האידיאית של המשכילים.  כפי שהראה ש. פיינר רבים מהמשכילים הכירו, לעתים אף היכרות קרובה, את ספרות ההשכלה הכללית לגוניה. עבור אלה מהם שהטמיעו את מושג ה’ילדות’ כפי שעוצב על ידי הוגי ההשכלה האירופית (ג’ון לוק, ז’אן ז’ק רוסו) היה במציאות זו משום הוכחה לכך שהחברה היהודית המסורתית לא הפנימה את המשמעות החדשה, והראויה לטעמם, של מושג זה על הנגזר ממנו.

ובכן, זה כל הסיפור, אותם אלו שקראו את הוידוים המפלצתיים של רוסו, שמבחינתו הילד נולד מושלם והמחנכים הם אלו שמקלקלים אותו, הדרך הנכונה היא לשחרר אותו להיות ‘פרא אציל’, ולהרוס את כל מוסדות החברה בדרך. נשאבו לעולם הדמיוני, והשליכו על ילדותם התמימה, את כל החלומות של רוסו, זו ביקורת שאינה קשורה למציאות הריאלית, אלא למציאות אידיאית. כעס נסתר על כך שהעולם אינו מתנהל לפי רוסו. כמובן שאפילו היה רוסו צודק, אין טעם להאשים את הדור הקודם בזה. תמונת מראה לליברלים בני זמננו, כשהם באופוזיציה החוק הנורבגי הוא שואה, ואיום על האנושות, וכשהם בקואליציה זה מובן מאליו. כשבית המשפט פוסק באיפה ואיפה, אז יש הסבר מהותי ומשפטי וזלא”ד.

למעשה הויכוח על החינוך היה רק כסות עיניים לויכוח האמיתי, כפי שכותב זלקין:

“היתה הביקורת על ה’חדר’, ראויה וצודקת ככל שהיתה, בבחינת קריאת תיגר, לא רק על מערכת החינוך המסורתית, אלא למעשה על תפיסת עולמה הדתית והחברתית של החברה היהודית בת המקום והזמן. זו הסיבה שטענותיהם של המשכילים לא נבחנו לגופן אלא נדחו על הסף, וזאת בשל החשד שכוונתם האמיתית אינה להבריא את מערכת החינוך החולה, אלא לגרום לתמורה תרבותית כוללת של החברה היהודית. טענותיהם כלפי ה’חדר’ כך חשו רבים מבני החברה המסורתית, אינן אלא בבחינת ‘מסך עשן’ לכוונותיהם האמיתיות, כפי שטען מנחם פייטלסזון: לא המלמדות כי אם כל סדרינו דרושים תיקונים… המשכילים, אם לשאול את הגדרתו של א’ שביד, חשו שהם חיים ב’עידן שהתמורה שלטת בו’, טענותיהם כנגד ה’חדר’ ודרכי התנהלותו, כמו גם תביעותיהם ממנו, הושפעו לא רק ממרחב השיח החינוכי והתרבותי המודרני, אלא גם מתחושת הצורך הפנימית, הכמעט בלתי נשלטת, לא בתיקון המסגרות הקיימות אלא בתמורה בסיסית, מהותית, טוטאלית, שלהן”, (אל היכל ההשכלה, עמ’ 55-6).

למרות האמת השקופה הזו, המורים המשכיליים היו מיתממים, כדוגמת גוטלובר, שהתמנה ב1852 למורה בבית הספר הממשלתי ליהודים, ומתלונן ‘מרבית העם שטנוני, כאילו באתי שמה להעביר את בניהם למולך’, וזלקין מחרה אחריו: ‘דרך המאבק במורה היתה הצגתו כ’פורק עול’ וכמי שחצה את קו התיחום של אורח החיים הדתי (אל היכל ההשכלה עמ’ 187). והרי באמת גוטלובר לא הפך ליהודי מאמין ברבות השנים, אלא עזב עול מצוות לחלוטין, ומוצדקת ההתיחסות אליו כפורק עול וכמי שמטרתו להנחיל לילדים את השקפתו.

שלום יצחק רפופורט מייעץ למורים להעמיד פנים, משום ש’מיסיונרים הם’!

“להשתדל בכל נפשם ומאודם להרבות את התלמידים. וזאת יעלה בידם כאשר ישתדלו להתערב עם העדה אשר המה בתוכם, ובל יקלו ראש במנהגים יקרים  ליהודים ובפרט במצוות לאתעשה, ואדרבה יתאמצו בכל עוז להיות בעצמם מופת להעדה כי ההשכלה לא תדיח מדרך האמונה… על המורים לדעת כי המה המיססיאנערין העברים“, (ש”י ראפאפארט, ‘בעסק היהודים’, המליץ כ’, כ”ז בשבט, תרכ”ה).

המשכילים לא באו לחנך את ילדיהם שלהם, או להציע פיתרון למעונינים בו, אלא לחנך מחדש את כל ילדי האומה:

“המשכילים ראו את עצמם כעילית משרתת שעליה לפעול כאוונגארד שמטרתו לפקוח את עיני החברה היהודית ולהובילה אל עתיד טוב יותר…  תחושת האליטיזם שרווחה בקרב רבים מהמשכילים…. בחינת הפרופיל הקיבוצי של הגרעין המשכילי ה’קשה’ מצביעה על קיומן של מרבית התכונות המיוחסות לקבוצת עילית הפועלת לשינוי תרבותי… שינוי שיביא לקיומו של מודל יהודי של ‘חברה אזרחית’ הפועלת על פי עקרונות הנאורות האירופית” (זלקין, עמ’ 58).

 ובכן, דרשו המשכילים, הסירו מנגד עינינו את המלמד מן העיירה, שלא עבר הכשרה בגימנזיום, בבתי הספר החדשים והמתוקנים, יכהנו רק מורים בעלי תעודה.

דא עקא, שבמציאות, בתי הספר ה’מתוקנים’ קיבלו למשרת הוראה, מכל הבא ליד. אם את המלמדים לפחות בחרו לפי טביעת עינם של הרב והגבאי, שמדובר ביהודי ירא שמים עם רגש לתורה. הרי שכאן אפילו זאת לא קיבלנו…

“כשגדל בית ספר זה, גויסו מורים כמעט מכל הבא ליד, ‘זה מירכתי גאליציה וזה מגבולות פולין אלה מצפון ואלה מים’… בשל קשיים אלה נאלצו היזמים החינוכיים לוותר על המרכיב ההכשרתי בדמותו של המורה… ויתור זה שמלכתחלה נעשה בשל כורח המציאות, הפך עד מהרה למאפיין העיקרי בדמותם ובדרכי עבודתם של המורים בבתי הספר המשכיליים הפרטיים, ובמידה רבה גם באלה הממשלתי. מורים ומורות משכילים אלה, היו ברובם המכריע, אוטודידקטים באופיים ובעלי ניסיון מוגבל בהוראה… גורם נוסף שתרם תרומה שלילית לרמת ההוראה בבתי הספר המשכיליים היתה העובדה שרבים מהמורים הראשונים בבתי ספר אלה פנו לתחום זה לא מטעמים אידיאולוגיים או בשל נטייה אישית לעיסוק בהוראה אלא מטעמים כלכליים… כך למשל בשנת 1845 שקל הסופר אברהם מאפו לפתוח בית ספר פרטי לנערות יהודיות כשהשיקול העיקרי שהנחה אותו היה מצבו הכלכלי הקשה. כיוצא בכך רבים מהצעירים שפנו ללימודים בבתי המדרש למורים ולרבנים ‘הביטו על בית המדרש כעל אמצעי להשיג משרת מורה, רוצה לומר לקבל שכרם שקלי כסף אחדים לשבוע… בצוות הרואים את העיסוק בהוראה כטורח ולא כייעוד, רבים ממורים אלו נטשו את בתי הספר משנזדמן להם עיסוק מכניס יותר” (זלקין, עמ’ 175-6).

החלק הכי משעשע או עצוב, הוא שחלק גדול מהמורים בבתי הספר המשכיליים, היו אותם ה’מלמדים’ השנואים, שיוחסו להם כל התכונות הרעות, שלא עמדו בניסיון, והעדיפו לעבור למקום המשלם יותר כסף…

“קבוצה נוספת של מורים, שהיקפה גדל עם הזמן, היתה של ‘מלמדים’… היו רבים מהם שהעדיפו ‘לחצות את הקווים’ וניסו להשתלב במערכת בתי הספר המשכיליים, בין היתר בשל תנאי השכר והעבודה המשופרים שבה. תופעה זו רווחה בכל רחבי ‘תחום המושב’ ופולין… (זלקין, 177). אפרים דיינארד כותב: ‘רוב המורים החדשים אשר יסדו כעת בתי ספר הם המה המלמדים מאז מקדמי ארץ ובן לילה החליפו את שמותיהם ממלמדים למורים…   רובם ככולם השיגו את תעודתם בלי בחינה… אכן נמצאו גם משרתים בבתי היין או בבתי החנויות אשר אבדו את פקודתם וגם מהם היו למורים…’ (אפרים דיינארד, ‘השקפה כללית’, השחר ט, תרל”ז).

האם הודו המשכילים שכל שנאתם למלמדים כאל חיות טרף מרושעות ומצחינות, אך שוא היתה? לא ולא, ‘מה אכפת לי’ אומר ליברמן, אין שום בעיה, ‘אם לא בקשו מהם חסידות יתרה, ולא היו תולים בדעת הרבנים כשוחטים’… (א”ש ליברמן, ‘גיא מלח’, השחר ט’ תרל”ז, עמ’ 93).

לא רק מקום מוצאם של המלמדים הסגירם, אלא גם שיטת הלימוד, לא תאמה לסדרים האירופיים המובטחים:

“שליטתם החלקית בתחומי הידע השונים שעל הוראתם היו מופקדים ניכרה היטב גם באופן שבו נוהלו שיעוריהם. בהיות רבים מהם בוגרי בית המדרש והישיבה הביאו עמם אל כיתת בית הספר את דרך הלימוד הישיבתית האסוציאטיבית והתקשו לארגן את ההוראה לפי תוכנית מובנית ומדורגת”. אחד מתלמידיו של יעקב צוויפל, התלונן לפניו על התכנית האסוציאטיבית, והלה השיב: “צר לי מאד אבל לא אוכל להיות עבד נרצע וגדי כפות להפרוגרם” (אל היכל ההשכלה עמ’ 179).

אחת הטענות בספרות ההשכלה, היא שהמלמדים פעלו על דעת עצמם, בלי למסור שום דו”ח על שיטת לימודם, בלי שיח ציבורי על הדרך הנכונה. כפי שכותב זלקין: “השיח הציבורי החינוכי משכילי… הנאורות העניקה  משקל רב לתהליך גיבושה של תפיסה חינוכית מתוך שיח פתוח וחופשי בין  הגורמים הנוגעים בדבר. מודל זה הוא גם התואם ביותר את האידיאה המשכילית המעניקה משקל רב לחשיבתו העצמאית של הפרט ולעמדתו… היתה לכך חשיבות מכרעת  בעיקר בשלבי התעצבותה המוקדמים של הסביבה המשכילית”, נשמע טוב, אך מה בפועל? “בפועל עד אמצע המאה התשע עשרה, כמעט ולא התקיים בחוגי ההשכלה המזרח אירופית שיח פנימי אידיאולוגי משמעותי הן בשאלות כלליות של השקפת עולם והן בשאלות שענינן תפיסת עולם חינוכית…”, זלקין מנסה להבין מדוע, הרי המשכילים לא היו נעדרי יכולת דיון, במאספים הושקעו כמויות עצומות של להג ופולמוסים ארוכי זרועות, המסקנה היא: השלטונות ראו דיונים כאלו, אולי, בעין רעה… נמצאנו למדים שהשלטון רב החסד, לא היה זה שמביא לידי חינוך מתקדם, אלא זה שמונע אותו…

נקודה נוספת שהועלתה על נס, ב’חדר’ היו (לפעמים) הרבה ילדים צפופים, ספרות ההשכלה הסבירה כמה נורא הדבר שאין כל ילד מקבל יחס אישי, לשם כך הוכנו בתי הספר ה’מתוקנים’, אך: “אידיאה  לחוד ומציאות לחוד. רעיונות ‘גדולים’, כגון תשומת לב פרטנית לכל תלמיד וטיפוח כישוריו הייחודיי, התנפצו אל סלע המציאות היומיומית… עם חלוף הזמן היטשטשו קווי האיפיון היחודיים ומערכת זו ‘התאימה’ את אופיה ואת דרכי פעילותה לנסיבות הקיימות. כך למשל בכל האמור ליחס הרצוי שבין מספר המורים למספר התלמידים, וכן בין העיסוק בלימודים הומניים לבין העיסוק בלימודים ריאליים”, (אל היכל ההשכלה עמ’ 148).

ובכן, המאבק על החינוך, לא בא לשם תיקון החינוך הדתי, הוא לא היה המשך מאבקם של המהר”ל, התוי”ט, הכלי יקר, רבי מנשה מאיליא, לייעול ושיפור החינוך, כדי שהנער היהודי יהיה בקי בתורה, או יספוג יראת שמים ודרך ארץ. הוא היה מאבק להפצת הנאורות, להקטנת מקומה של הדת בחיים, עד כדי העלמתה לחלוטין. כל ההשמצות המרושעות שנאמרו על ה’מלמדים’ או על שיטותיהם, לא היו התוכן, ולא המהות, הם היו רק כלי, כלי למהפכה. מהפכה אירופאית, גויית, שיסודה בתנועת הנאורות, ההשכלה היהודית היתה רק גרורה שלה, בצרפת הביאה המהפכה לחיסול המוני של חפים מפשע תחת הגיליוטינה, ובישראל לחיסול המוני של אמונה תמימה ושל יראת ה’ בגיליוטינות של מליצות והיתולים, ליצנות אחת הדוחה מאה תוכחות.

 

 

 

 

 

 

 

הערות:

[1] ראשית דבר חינוך מתוקן לא יתחיל בלימוד החומש, כפי שאומר ריב”ל: ‘לא יפה עושים שמתחילים עם התינוקות אחרי שילמדו הקריאה תיכף החומש, ומי לא ידע כי אלו הספרים המה כתובים במליצה גבוהה ונשגבה, ואיך יבינם התינוק אשר ריק עודנו מידיעת מלה אחת עברית’ (תעודה לישראל עמ’ 9). כך במחי ‘סברא’ ביקש לבטל את החינוך הישראלי הקדום, ‘יודע לדבר אביו מלמדו תורה ציווה לנו משה’, ‘יבואו טהורים ויעסקו בטהרות’, והרי דבריו בטלים לחלוטין, ספר בראשית אינו כתוב בשום מליצה גבוהה ונשגבה, והוא הבסיס של כל ילד יהודי, ומי פתי יסמוך על דברי אלו, שאינם מוטרדים ממידת הרגש של הילד ליהדות, אלא בעיקר מתיקונו ומליצתו…

[2] למעשה התיאורים האלו מקבילים לתיאורים של רוסו על בית הספר הנכרי, לא רק בעטייה של מהפכת הנאורות, אלא גם מחמת עצם הפער הבין דורי, תמיד יראו הילדים את דרישות המבוגרים ואת קפדנותם כדברים מיושנים ומכבידים, ואין אחד מאיתנו שלא חווה זאת בילדותו, אבל האוהב את החברה בה חי, ואת משפחתו, מקבל את הדברים האלו בהומור ובאהבה, ולא סוחב אותם כטראומה לכל החיים.

(אחד התיאורים הנוגעים ללב, הוא של אותו משכיל שבילדותו ביקש לצאת אל האחו, והסבתא הטיחה בו דברי מוסר, מה יש לך לרוץ בשדה כמו הגויים? לך תלמד תורה הקדושה. ושלילת החופש הזו היתה לו קשה מנשוא. אך למי מאיתנו לא היתה אמא או סבתא פולניה, ש’עשתה את המוות’, אם נגעו בידית של הדלת אחרי האוכל, או אם שתו יותר מדי מים, או פחות מדי מים, אם חזרו הביתה אחרי השעה 7, או לפני השעה 7, וכיוצא בזה) רק אותם אלו שנפלטו מהמערכת, או שבמקרה באמת נפלו תחת ידיו של מלמד סדיסט בעל מדות רעות, זוכרים זאת כמשהו שמשפיע על החיים. רוב המלמדים הם אנשים שמחים ונמרצים, ומטרתם היא לחנך את הילדים להיות יהודי טוב כמו דור ההורים שלו.

גם מוהר”ר ישראל איסר מפונוביז’ בספרו מנוחה וקדושה, כותב בחריפות על המלמדים כידוע: “אוי לעיניים שכך רואות איך הילדים הרכים ניתנו לטרף לזאבי ערב…. אחרי כמה שבועות נשכח מאתו הכל… מתחיל ללמדו פרש”י ובזה מרצח את הילד בכפלים, כי מהחומש שלמד עד הנה אינו יודע כלום והוא מוסיף לייגעו בחינם עם פרש”י… והכתב משונה וגם מבלבל שכלו… כל הלמוד עד הנה הכל הבל… אף אם יזדמן לו מלמד טוב ולמדן אינו יכול שוב לרפאותו מרציחת הראשונים”, הנה כי כן מותר לבקר, אפילו בחריפות, ומותר לרצות לשנות, אבל זו לא סיבה לעזוב את הדת, או לחנך לנאורות עיקר ולדת טפלה. (גם רבי מנשה מאיליא העביר ביקורת חריפה על שיטת החינוך).

האמת היא, כפי שכותב זלקין: “אחרים.. זכרו לטובה דווקא את ההיבט המוסרי בדמותו של המלמד: ‘באותה מדה שלא היה המלמד מורה אידיאלי… באותה מדה עצמה היה מלמד זה מורה אידיאליסט, כלומר, אדם שחיי הרוח הם העיקר אצלו. לא הגשמיות אלא הרוחניות היתה מטרת חייו, ומנה אצל גם לתלמידים… אולם גם רשמים חיוביים אלה לא היוו לדידם של המשכילים סיבה מספקת כדי להשלים עם קיומו של מוסד הפועל בניגוד ל’רוח הזמן’, כפי שכתב זלמן אפשטיין…” (אל היכל ההשכלה, עמ’ 53).

כאשר המהפכה הושלמה, וחברה שלמה עזבה את הדת לחלוטין, שוב לא היה ענין אידיאולוגי לתקוף דוקא את החידר, הוא חזר להיות סמל לתקופת הילדות התמימה אליה כולנו מתגעגעים, אין בו איום… כפי שכותב זלקין: “על רקע זה יש להבין את האופן האידילי בו מתואר ה’חדר’ בכתביהם של אחדים ממי שנמנו ברבע האחרון של המאה ה19 עם חוגי האינטלגנציה היהודית רוסית. בעולמם התרבותי של אלה, שהיה רחוק מרחק רב מזה של המלמד ותלמידיו, גילם מוסד זה  תפקיד מרכזי בעיצוב תמונת העבר האידילית רומנטית של החברה היהודית בה גדלו, וכדרכן של תמונות מעין אלה, גם במקרה זה קיבלו מרכיביו החיוביים של ה’חדר’ ממד בלתי פרופורציונלי ביחס למציאות ההיסטורית’. (אל היכל ההשכלה עמ’ 58), מוחלפת השיטה…

[3] זלקין, הסוקר את הקינות המשכיליות, שולח ידו בהיסטוריה, וכדי לבאר איך ייתכן שההורים הניחו ילדיהם במאורות פתנים צפעוניות כאלו, ועוד נלחמו מלחמת חרמה שלא להעביר לבתי הספר המתוקנים של המשכילים? הייתכן? מסביר זלקין שהשיקול היה כלכלי, ההורים עמלו לפרנסתם במשך שעות רבות, והיעדרותם התאפשרה ע”י אכסון הילדים אצל המלמד… והוא מסיים בפאתוס ‘עובדה זו היתה ידועה לכל, אולם הסתתרה מאחורי מסך עבה של טיעונים אידיאולוגיים באשר לחשיבותו החינוכית של החדר’… איך הוא יודע זאת? כי גם ש”י פין כתב כך מפורש… (אל היכל ההשכלה עמ’ 50).

5 2 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
1 תגובה
Inline Feedbacks
View all comments
LEOR
LEOR
15 days ago

סדרת מאמרים חשובה ומחזקת מאוד. מסביר איך באמת התחילה ההשכלה ומה היו מטרותיה האמיתיות. יישר כח!

1
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x