נושא מעניין, אבל כמדומני שיש לשאול: הרי מנעד ההלכה הוא רחב מאוד: יש לכתחילה ויש בדיעבד ויש בשעת הדחק ויש מנהג וכו' וכו'…
והנה כאשר האדם יוצא לעבוד – קיימת תחושה כאילו לא נותנים לו את המרחב ההלכתי הזה וייקוב הדין את ההר, ולדוגמה: כמדומני בהלכה יש תפילה 18 קצרה, יש נוסח של ברכת המזון קצרה (אגב, ברכת המזון של הרמב"ם היא כמחצית משלנו), ויש לפועלים אפשרות לקרוא קריאת שמע על ראש האילן, ומי שעוסק במצווה פטור מהמצווה [ובפשטות האדם צריך לעבוד, וכפי שפסק מר"ן: "ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו (שו"ע סימן קנו)], וכו' וכו'.
מניסיון אישי אני יכול להגיד לך שהכרתי הרבה מאוד אנשים (חרדים ובעלי-תשובה) שהיה להם את כל הרצון להיות אברכים ולא העלו על דמיונם לצאת מהכולל ולעבוד – ולמעשה, כמעט כולם ללא יוצא מהכלל יצאו לעבוד בסוף, והרבה ניסו כשרשב"י ולא עלתה בידם, וחלקם נשארו קרחים מכאן מכאן, ומצטערים על כך שלא כיוונו אותם מלכתחילה לשלב וללא נתנו להם את מנעד הכלים ההלכתיים לשלב בין הדברים (ועוד זכורני דברי ראש הישיבה: "כל יציאה לרחוב צריכה דעת תורה"!, והנה בסוף רבים גם לא נשארו בדרכו ההשקפתית למרות שמכבדים אותו, וגם הוא שהיה מגדולי המתנגדים למחשבים ולאינטרנט בסוף מחזיק טאבלט ואי-מייל וכו').
והנה יש לשאול: למה לא נכתב ספר הלכתי שמוצא את כל הפתרונות ההלכתיים להקל על העובדים והפועלים תוך כדי שנותנים להם את הגיבוי המלא שהם עושים את רצון ה' יתברך!
[ובמאמר המוסגר אוסיף ואומר שיצא לאור ספר של הרב אברהם וסרמן שנקרא "מסילה חדשה" שגם מתייחס לכל העניין הזה של החינוך והאתגרים מול תנועת ההשכלה והרפורמה, והדרך של הרבנים להתמודד מול זה. ע"ש].