1

המבדיל בין מיתוס למיתוס

ישנם אנשים שאוהבים לנפץ מיתוסים, לעומתם יש האוהבים לטפח מיתוסים.

המטרה שלנו היום היא להגדיר מיתוסים.

אחד המיתוסים הנפוצים במחוזותינו, הוא מיתוס המספר על הבדלים בין המיתוס ‘שלנו’ למיתוס ‘שלהם’, הדעות שלנו, כולן מבוססות, הגיוניות, לוגיות, משום שאנחנו פתוחים לשתי האפשרויות. אבל ‘הם’, סתם עדר מאמינים שטופי מח.

ובכן, זה מיתוס. מילים יוצרות מציאות, אני יכול להקים מחנה, ולקרוא לו ‘המחנה הממלכתי’, ואילו למחנה השני לקרוא ‘מחנה השיסוי’, גם אם אף אחד מהצדדים אינו יותר ממלכתי / משסה מחברו, כל השאלה היא מי עלה ראשון על הסלוגן, ולמי יש מספיק שופרות שיפמפמו את המסר, הראשון שיצר סביבו מיתוס של ‘ממלכתי’ וסביב השני מיתוס של ‘משסה’, זכה בתואר…  כדי לפטור את עצמך מדיון אתה צריך רק לפתח מיתוס טוב, שמסביר את ההבדל בין המיתוס שלך למיתוס שלו.

יש דעות שונות בעולם, בסיטואציה תיאורטית, כשהדיון הוא לוגי עניני טהור, לכל דעה יש נימוקים משלה. אמנם במציאות, אנשים שמחזיקים בדעות שונות, עוטפים אותן בשכבות עבות של מנגנוני הגנה, שפוטרים אותם מלהכיר בכך שיש דעה אחרת, לאחרים אין דעה, הם מגיעים למצבם ע”י איזה כשל טכני, שלו היה בידינו לתקנו, כולם היו כמונו.

ובכן, את הדת קל מאד להגדיר כמיתוס, בפרט בעקבות האסוציאציה בין דתות עתיקות ופרימיטיביות לבין המיתוסים הגדולים. (עובדתית זה לא נכון, מיתוס אינו בהכרח דתי, להיפך, הוא יצירת תרבות אנושית, גם אם בחלק מהסיפורים מופיעים אלים, זה לא טקסט דתי), אלא שמבחינה פורמלית, ‘מיתוס’ זו לא הגדרה, זה לא מספיק בשביל לעטוף את הדעה שלך כאמת יחידה.

אנשים שמאמינים במציאותו של בורא לעולם, הם אנשים שיש להם דעה מסויימת, כמו כן אנשים שמאמינים בכך שהדת מוסרית, הם מביעים דעה, ואפילו אנשים שמאמינים שהתורה ניתנה מבורא העולם באירוע היסטורי מתועד, מביעים דעה. הבעת דעה היא לגיטימית, לא פחות מהבעת דעה מנוגדת.

אתאיסטים מאמינים שההגיון, המדע, והרציונליות – מובילים היישר לדעה היחידה האפשרית מבחינתם, וזה מתנגש עם המציאות, כפי שכתבנו כאן:

האתאיסט מספר סיפור, לפיו הרציונליות, הלוגיקה, המדע, המודרניזציה, התרבות הנאורה, כל אלו מצביעים על נכונותו של האתאיזם.

אבל הסיפור הזה מתנגש עם המציאות, רוב יוצרי, הוגי, ונושאי, התרבות הזו, היו והינם אנשים מאמינים. האתאיזם הוא מיעוט קטן באנושות, אפילו קטנטן. המדע הנאורות התרבות והקידמה, הם נחלת חלקים גדולים באנושות, אבל הם לא רואים בכל זה משהו שמחייב או שמוביל אל אתאיזם.

איך יכול אתאיסט לטעון שהמדע מחייב או מוליד סבירות, שהאמונה היא אשליה לטפשים, ולאחר מכן לראות שכמות גדולה מאד של אנשי מדע, למעשה רובם, הם אנשים מאמינים???

הפתרון? להפוך את הדעה של השני למיתוס, בשלב ראשון לטעון שאדם מאמין הוא נטול חשיבה ביקורתית, יש המשתמשים לשם כך במונח המומצא ‘ספקנות’. (מבחינה לוגית אין דבר כזה ספקנות, יש רק טיעונים או טיעוני נגד, אם אני טוען שהוכחה פלונית בטלה, זו לא ספקנות, זו קביעה שאין הוכחה, וכך הלאה. על השימוש החד צדדי במונח הבאנו ביקורות כאן וכאן, מה שמבהיר שהשימוש בו אינו אלא סוג של יצירת מיתוס אודות המיתוס של השכן) או במונח ‘חשיבה חדה’ (כאן הארכנו להראות את חוסר הערך והקוהרנטיות של המונח). ובשלב השני מסבירים ‘מחקרית’ איך ‘הוכח’ שאנשים שנושאים גן מסויים יש להם נטיה לאמונה (ולמה לא הפוך? אנשים שנעדרים גן מסויים יש להם נטיה לאתאיזם), וכן על זו הדרך.

הגולם במעגל התורן: ה”הפרעה האלוהית”

יחצני האתאיזם לשיאים חדשים של רדידות והתנשאת

ד”ר רועי צזנה ‘מסביר’ כי כל הבעיה של אמונה נובעת מאי שימוש בהיגיון, והפתרון פשוט, שימוש בחידות היגיון

אחרי השלב של ההסבר הגנטי אבולוציוני, לעיוות החשיבה שמעוור את עיני האנושות כל כך הרבה זמן, מגיע השלב הסוציולוגי, בו מסבירים כיצד ‘אצלם’ שוטפים את המוח ולא מוכנים  לשמוע דעות אחרות, אבל אצלינו, מספר המיתוס, זה לא כך…

הפילוסוף מייקל פרינציג, במאמר שתורגם באלכסון, תחת הכותרת ‘דרושה דת’, מסביר שוב בפעם המליון, שהאבחנה שדת היא מקור לנחמה נקבעה כבר ע”י ניטשה וכו’, ויש אפילו מחקרים שמראים שהנקודה המשמעותית היא חשיבות קוסמית וכו’. ובכן שוב המיתוס, שהדת אינה דעה, אלא צורך נפשי, ואילו האתאיזם הוא לא צורך נפשי אלא דעה.

דא עקא, ש’מחקרים מוכיחים’ שאין שום הבדל, והראיה: כמעט ולא נמצא אדם שלא מגדיר את עצמו כדתי או כאתאיסט, אם בשאלות גדולות וחשובות ששנויות במחלוקת, כגון: עונש מוות / מאסר עולם, או צדקת רוסיה / אוקראינה, כאשר נבחר 10 אנשים אקראיים בגלובוס למשאל, סביר ש9 מתוכם ישיבו ‘אין לי דעה’, או יתרה מכך, לא יבינו מה אתה רוצה מהחיים שלהם ולמה שתהיה להם דעה בנושא. ואילו בענין שלנו, לפחות 9 מתוך 10 יענו בנחרצות, שהם מאמינים – או אתאיסטים, משום שזה חלק מההגדרה העצמית של אדם, זה מעניק משמעות לחייו, הוא לא יכול מבלי להגדיר את עצמו במישור זה. והוא גם ידבר איתך על ההשלכות של הדעה הזו, ועל מה שצריך לתקן בחברה בהקשר זה.

(הכוונה כמובן גם לאתאיסטים שטוענים שאין הוכחה  לקיום האל, לא רק לאלו שטוענים שברור להם שאין אל. לענינינו זה לא משנה, אתאיסט כזה יכול להיות מיליטנטי באותה מדה, והוא שקול לאדם שטוען ‘אין הוכחה שיש הצדקה לעונש מוות’, או ‘אין הוכחה שיש הצדקה לתוקפנות רוסית’).

מחקר חדש: אין קשר בין צורת חשיבה אינטואיטיבית לאמונה

כל אדם מספר לעצמו סיפור, על עצמו, מיהו ומה הוא, ומה הוא עושה בעולם, וגם סיפור על העולם. מבחינה נפשית אדם מוכרח לספר סיפור כזה, ולכן לא משנה אם הסיפור הוא סיפור דתי, או סיפור אתאיסטי, הוא מוכרח להאמין בסיפור כל שהוא וזה מה שמעניק לו את המשמעות לחיים.

מאמר ב’הארץ’ הנושא את הכותרת: למה צריך להיפטר מאלהים? ממחיש את הסיטואציה, בה אדם החי בבועה, מפתח את המיתוס, שהדעות של אחרים אינן אלא מיתוס, והוא צריך להמשיך ולבנות מיתוסים, איך קורה שהדעות האלו מקננות אצל מליארדי בני אדם משכילים ומודרניים?

וזו הכותרת ה’מאוזנת’:

הפילוסופים הרגו אותו, המדע הציע לו תחליף, ובכל זאת מעל 80% מהישראלים מאמינים בו. מדוע קשה לוותר על קיום האל ומה הסכנה בכך? 

ובכן, היו פילוסופים שטענו שאין הוכחה פילוסופית לקיומו, והיו שטענו שיש. המדע לא הציע שום תחליף לקיומו של בורא, אלא אם כן הכוונה במישור הפסיכולוגי סוציולוגי, כח גדול לסגוד לו. הכותרת הזו אומרת הכל, אין כאן דיון אם יש או אין אלוהים, ברור שאין, ברור שהסיבה ש80% מהישראלים מאמינים בו, זה משום ש’קשה לוותר’, זו לא דעה, זה מצב נפשי, וכמובן, זה מסוכן.

מדוע בכל אופן מאמינים? הכתב מראיין שם סופרים והוגים מאד מאד חכמים, שמנתחים את המציאות, ומסבירים בצורה מאד ברורה איך מתרחש דבר כזה:

הסופר יהושע סובול, מגדיר את הבעיה: ‘בגלל האינפנטיליות’, והוא גם מוסיף להסביר, כשהיה בן 5 מישהו אמר לו שמי שלא יתפלל יכיש אותו נחש, ולכן אנשים מאמינים בגלל הנחש. מהמם, הישג אינטקלטואלי נדיר של איש רוח דגול.

עכשיו הכל מובן, כל מי שמאמין הוא אינפנטיל, והסיבה שהאמונה מתחזקת, משום שישנה אבחנה מדעית מעמיקה: מציאות החיים נעשית יותר ויותר מסובכת להבנה, מאד מאד קשה להבין את החיים עכשיו, רק המחזאי יהושע סובול מסוגל  להבין באמת באמת לעומק את החיים, הרבה יותר קשה עכשיו להבין מאשר לפני עשרים שנה, אז היה קל להבין, ולכן האינפנטיליות מתגברת.

צר לי, אבל זה נשמע מונולוג אינפנטילי בהחלט.

אבל זה לא הכל…

הגאון סובול לא לבד, איתו עימו הפרופסור יעקב מלכין, מלכין מספר שאמו שהיתה יוצאת בשאלה, היתה עויינת לדת, “בכל תקופת נעורי הייתי מודע לדת כמשהו זר ששייך למיעוט לא מוכר”. ובכן, הוא עצמו ניצול מהגורל האכזר של רוב הישראלים, אבל איך זה קורה לכל כך הרבה ישראלים? ברור שזו לא דעה, ואין בזה הגיון, אז מה כן?

“רוב הישראלים מתנהגים כאתאיסטים, אבל לא מזהים את עצמם ככאלה. הסיבה העיקרית לכך היא שהמנהיגות החילונית לא מכירה בעניין הזה. אמנם רוב המנהיגים במפלגות הם חילונים, וגם רוב המפלגות הן חילוניות, אבל הם אינם מודעים לחילוניות שלהם, לתרבות היהודית החילונית”

נמצא ההסבר המיוחל, באמת האנשים הם אתאיסטים, הרי הם בני אדם לא בבונים, אבל מה, הם לא יודעים את זה, הם לא מזהים את עצמם, יש איזה כשל טכני אצל המנהיגות החילונית, היא לא מכירה בענין הזה, בעצם כן, הם חילונים, אבל הם לא מודעים לחילוניות שלהם, הם לא מודעים לתרבות החילונית, מישהו מכיר כאן במדינה תרבות חילונית? זה הרי בל ייראה ובל יימצא, כמובן, ולכן אין מודעות, בעיה טכנית קטנה שתיפתר בפיפס קטן של יידוע המנהיגים שהם אתאיסטים והם לא יודעים את זה.

(על הדרך הוא כמובן משחיל ידיעות נכבדות בהיסטוריה מקראית, למשל: “יהוה של משה לא היה יהוה של אהרון”, תודה פרופסור, מקווה שזה לא קשור איכשהו להתעטפות בחיתולים. אגב, ה’היסטוריה’ המקראית ה’אלטרנטיבית’ היא דוגמא מופלאה ליצירת מיתוס חילופי. אין שום הבדל בין אמונה במיתוס של הדת, לבין אמונה במיתוס אודות הדת. אנשים חוזרים על איזו תיאוריה שקראו בספר פופולארי או שמעו בפודקאסט, והם יוצאים מהנחה שזו היסטוריה ישראלית אלטרנטיבית המבוססת מדע, בדיקות פחמן 14, ותעודות חיצוניות… וכששואלים אותם מנין שההיסטוריה של התנ”ך לא נכונה, הם משיבים שאין לכך הוכחות בארכיאולוגיה… ובכן, גם לסיפורים האלנטרנטיביים אין שום הוכחות, הם בסה”כ מיתוס חילופי, ההבדל הוא בסיכוי. המיתוס הלאומי, גם מי שלא מאמין בו בעיקרון, יודה שיתכן שסיפור עבר במסורת, הסיפור האלטרנטיבי לעומת זאת, הסיכוי להיתכנותו הוא אחד מתוך מספר הסיפורים האפשריים, סתם בחירה אקראית של אחד מתוך אלף או מאה אלף. אך מבחינה פסיכולוגית הוא מספק מיתוס היווצרות לדת, מרכיב בסיסי במיתוס של מכחיש הדת, שתמיד יספר לך סיפור ארוך איך נוצרות דתות ואיך נוצרה הדת הזו ספציפית).

הגאונה הבאה בתור, עדה למפרט, מסבירה שהצורך באלוהים הוא הצורך במשפחה, ולשם כך משכתבת את הדת באופן אנכרוניסטי:

בנוסף אני תוהה על כך שאלוהים היא מילה בצורת רבים. כלומר, לא אל אחד, אלא רבים. גם אחרי שנפרדו אבותינו מהבמות הפולחניות המשוקצות בארץ המקרא, עדיין הלכו איתנו שניים: האלוהים והשכינה. אמא ואבא.

אז לא, אלוהים היא לא צורת רבים, היא כמו ‘בעלים’, והשכינה היא ביטוי מאוחר, וכמובן לא בא בתורת בת זוג לאלוהות אלא הוא כינוי חילופי לאלוהות עצמה כשהיא שוכנת בארץ.

לפחות יש לה את הכנות להבין שגם בצד השני של המתרס קיים מיתוס באותה מידה:

גם אל המדע היא מתייחסת כאל קהילה בעלת סממנים דתיים. “המדע נתפס על ידי הבריות כיודע כל, כמי שבידיו התשובות הנכונות, ואפשר לסמוך על כל תוצאות של כל מחקר, ממש כמו שאפשר לסמוך על אלוהים. המדענים עצמם מגלים התנהגות כמו דתית, למשל בכיתתיות המובהקת שלהם. מחלוקת תיאורטית מביאה ליצירה של קבוצות חוקרים יריבים, האוסרים על ‘דברי כפירה’ שאומרים חוקרים שאינם שייכים לכת החדשה. החלקיק היגס, המכונה גם החלקיק האלוהי, שנמצא במאיץ החלקיקים בז’נבה, מדגיש את האמון הכמו-דתי שנותנים אנשים במדע”.

“קראתי מחקר כזה, שלפיו אותם גנים עובדים חזק יותר אצל אנשים שפונים אל הדת או דבקים בדת, והם פחות פעילים באנשים שאינם דבקים בדת. אני לא ממהרת לקנות טענה כזו. כן הייתי אומרת שילד בא לעולם עם נטייה גנטית מובהקת, חזקה ביותר, עד מוות, להזדקק להורים. תינוק שרק הצרכים הפיזיולוגיים שלו ימולאו, אבל לא יראה סביבו דמויות הוריות – ימות. אדם בוגר ובעל מחשבות מבקש למצוא נתיבים אחרים לאותה חוויית ההזדקקות להורים. זו נטייה גנטית חזקה לדעתי”.

ההסבר של הגב’ למפרט לקוח מתחום עבודתה, פסיכולוגיה אבולוציונית, שהיא פסבדו מדע קלאסי. באותה  מדה שהיא טוענת שאדם ‘חייב’ דמות הורית מעבר להורים שלו, ושהאל הוא אכן דמות הורית. ניתן היה לטעון שמתבגר ‘חייב’ להתנתק מהדמות ההורית ואינו יכול עוד להישאר קרוב אליה, ולכן מתבגרים אמורים להיות אתאיסטים עד סוף ימיהם. האם אדם בוגר, אינו רואה בעיה, פסול, או לפחות קושי וגיחוך, בכך שהוא מסביר את דעתם של כל כך הרבה אנשים, שסבורים שהיא דעה מנומקת, באיזו אמירה כללית על ‘צורך בדמות הורית’??? האם צורת חשיבה כזו היא לא אופיום להמונים?

המרואיין הבא, מודה לפי תומו, שהאתאיזם אצלו עונה על צורך נפשי:

“החיים האתאיסטיים נעוצים בתבונה של הטבעיות, בתשוקת החיים האותנטית. החיים הטבעיים והרצון האנושי הם שתופסים מקום בחיי. כשבן-אדם מאמין באלוהים הוא מתנתק מהאותנטיות שלו, משום שאלוהים הוא סמכות חזקה מדי. כאשר אתה סבור שיש משהו גדול מכולם וגדול ממך, אתה מקטין את עצמך, את התובנה שלך, את התשוקה שלך והקיום שלך. במצב כזה אתה חסר מוטיבציה לחיות את החיים במלוא עוצמתם”.

למרות שהוא היחידי שאמר זאת בפירוש, הדבר צועק גם מתוך דברי המרואיינים האחרים, רוב השיח שלהם הוא לא על קיום האל, אלא על המיתוס החברתי שלהם, איך החברה צריכה להיות, ועד כמה צריכים לכונן חברה של אתאיסטים שלא מאמינים ושמתנהגים אחרת מהחברה הנוראה שלנו.

כאמור, אתאיסטים מגלים יצירתיות רבה ביצירת מודלים ש’יסבירו’ מדוע התבונה והמדע והקידמה לא מובילים בהכרח את כל האנושות להחזיק בדעות שלהם.

‘בעיית’ האמונה

מדוע המדע לא ניצח את הדת?

משעשע לעקוב אחרי אנשים מלומדים, שלא מצליחים לראות את הדבשת של עצמם, ובנסיון נלעג להראות ‘את המיתוס של השכן’, רק מדגישים עד כמה הם שרויים עמוק עמוק בבועה.

השבוע פירסם הפרופסור דוד אסף, (שתחום ההתמחות המעמיק שלו הוא רכילות על אדמורי”ם, אבל עבר הסבה למחקר מקיף על טעויות בשלטי רחוב), על צנזורה נוראה בספריה הדתית באפרת, צונזר חזה חשוף של אשה על הכריכה:

הבעיה אינה רק בצנזורה האינפנטילית והגסה, אלא בכך שהתמונה, במקרה זה, היא גם לבו של הספר ומניעה את עלילתו. 
‘העניין המהותי הוא’, כתב לי יאיר, ‘שהציור המקורי קשור לתזה המרכזית של כל הספר, ומכאן ההחמצה. נכון שיש קוראים שזכותם לא להיחשף לתמונות “לא צנועות”, אבל בדיוק במקרים מסוג זה צריך למצוא פתרון יצירתי שיהיה נכון לכל הצדדים’. 

ובכן, נשמע כמו אויויו, לא רק שהצנזורה אינפנטילית וגסה (שמעתם נכון, לא הצגת חזה חשוף היא גסה, אלא המחיקה שלו…), אלא שהיא גם פוגעת בעלילה… יש כאן החמצה של ה’תזה המרכזית של הספר’, מצד אחד אלו תמונות ‘לא צנועות’ במרכאות, ומצד שני צריכים פתרון יצירתי שנכון לכל הצדדים.

אפשר לשמוע את הצד השני? האם אי אפשר להבין את ה’תזה’ של הספר מבלי לראות את התמונה?

והיטב הגיב לו שם עו”ד שאול בר אילן:

הרגת אותי מצחוק. כבודו. בכל ארצות הברית הנאורה שולפים מדפים שלמים של ספרים מספריות ציבוריות וזורקים לפח ספרים של מיטב הקלאסיקות בשל צנזורה פרוגרסיבית מטורללת ושיפוטית, משהו שמזכיר את מלחמות הכנסייה הקנאיות בימי הביניים, וכל זה תקין ובסדר, והקצף יוצא דווקא על ספרייה ביישוב דתי שלא מחרימה ספר ולא את הסופר ולא תולשת עמודים מתוכו אלא רק קישטה את העטיפה שבכל מקרה נבחרת רק בשלב הסופי לקראת הדפסה. נו באמת

ואם כבר מדברים על צנזורה, בשבוע שעבר סין ביצעה שינוי בסרט ‘המיניונים 2’ כדי שיתאים להשקפת העולם הסינית…

נשמע מצחיק? משום שאין לנו אינטראקציה עם סין, במשך עשרות שנים צנזורה של סרטים ויצירות תרבות היתה חלק מהתרבות הקומוניסטית שנחשבה מועדפת בשורות השמאל בעולם וגם בישראל, תרבות היתה צריכה להתאים לאידיאלים הסוציאליסטיים, וגם למצב רוח של הצנזור. כיום הגלגול הפוליטי של השמאל, ייצר אידיאלים חדשים ובשמם הוא מצנזר או רודף באלימות כל מה שלא תואם לשולחן ערוך שלו. בכל זה כבר עסקנו לעייפה.

כפי שניתן לראות בסדרת המאמרים הנ”ל, הדברים לא נגמרים רק בצנזורת תרבות, אלא גם מחלחלים עמוק לעולם המחקר והמדע, ומטשטשים את ההבדל בין מדע, למדע מגוייס, או לפסבדו מדע, אחד המקרים שהתפרסמו לאחרונה, בתרגומה של פרה אדומה מרוטר:

אסכולה חדשה בתוך הארכיאולוגיה דוחפת מדענים לחשוב פעמיים על הקצאת מגדר לשרידים אנושיים עתיקים.

ניתן לקבוע אם השלד הוא מזכר או נקבה ביולוגית באמצעות תצפיות אובייקטיביות המבוססות על גודל וצורת העצמות. בלשים פורנסים למשל, עושים זאת לעתים קרובות במסגרת עבודתם.

אך פעילי מגדר טוענים שמדענים אינם יכולים לדעת כיצד אדם קדום זיהה את עצמו.

“אולי אתם מכירים את הטיעון שהארכיאולוגים שימצאו את העצמות שלך יום אחד יקשרו לך את אותו המין שהיה לך בלידה, אז בלי קשר לשאלה אם תחליף, אתה לא יכול לברוח מהמין שהוקצה לך”, צייצה אמה המועמדת הקנדית לתואר שני. פלדינו בשבוע שעבר.

פאלדינו, שעובדת על תואר מתקדם בארכיאולוגיה, כינתה הקצאת מגדר לאדם עתיק “שטויות”.(הערת המתרגם: היא כתבה מילה מעט פחות עדינה, התחשבתי בקוראים)

“התיוג של שרידים כ-‘זכר’ או ‘נקבה’ הוא רק לעתים נדירות המטרה הסופית של כל חפירה, בכל מקרה”, כתבה פלדינו. “הביו-ארכיאולוגיה של הפרט היא מה שאנו שואפים אליו, תוך שהיא מביאה בחשבון את כל מה שאנו מגלים על אדם לביוגרפיה בעלת ניואנסים ופתוחים של חייו.”

והיא לא היחידה. פעילי מגדר הקימו קבוצה בשם Trans Doe Task Force כדי “לחקור דרכים שבהן הסטנדרטים הנוכחיים בזיהוי אנושי פורנזי עושים שירות רע לאנשים שאינם מתאימים לבירור המגדר הבינארי”.

“אנו מציעים גישה מרחיבה מגדרית לזיהוי אנושי על ידי סריקת מאגרי מידע חסרים ובלתי מזוהים בחיפוש אחר רמזים הקשריים כגון פרטים הלובשים בגדים המקודדים באופן תרבותי למין שונה מהמין שהוקצה להם”, נכתב בהצהרת המשימה של הקבוצה.

“אנו שומרים על מסד נתונים משלנו של נעדרים ולא מזוהים שקבענו שהם טרנסג’נדרים או וריאנטים מגדריים, מכיוון שרוב מערכות מסדי הנתונים הנוכחיות אינן מאפשרות השוואה בין נעדרים לבלתי מזוהים בין קטגוריות מין בינאריות שונות”, כותבים בקבוצה.

אחד המתריעים בשער מול ‘מחקרי חרטא מוטים’, הוא הפיזיקאי פרופ’ נדב שנרב, שמדי כמה ימים מעלה לדף הפייסבוק שלו אנקדוטות מענינות מעולם המדע, לפעמים אין צורך במילות הסבר, אלא פשוט להציג את הכותרת, כמו למשל הפנינה הזו:

ולפעמים הוא ממש מפשט ומסביר נקודות מדעיות סבוכות, בשפה קלה ובהירה.

לאחרונה הוא עסק למשל במגה-זיוף בתחום מחקרי התרופות, וזה דבר שקורה, מה לעשות, אבל החלק הכיפי באמת מתחיל כשהוא מפרק ‘מחקרי חרטא’, ייתכן שעוד מאיתנו נתקלו במחקר המרגש, המגלה כי בעקבות עלייה בטמפרטורות, מתגברת גם אלימות נגד נשים, תודו שאין דבר יותר יפה מזה: גם התחממות גלובלית, וגם האשמת גברים, כותבות הטורים המלומדות בישראל, חגגו עליו כמובן, במקור תוכלו לקרוא את הניתוח המלא לשטות הזו, נעתיק כאן את מלות הסיום:

למי אכפת? בטח לא לשופטים או לז’ורנל. אלו עומדים מוקסמים מן התוצאה הנפלאה: עד היום היו שני נבלים אופנתיים שצריך להילחם בהם, משבר האקלים והגברים, והנה הראינו קשר ביניהם. איזה מכפיל כח יהיה כעת לצווחות שלנו?
השטות, כמו שכתב ז’בוטינסקי, עוברת מים אל ים. כפי שבוודאי תארתם לעצמכן, גם כאן בארצנו הקדושה הכה המאמר המלומד גלים. הוא נסקר במאמר חדש של קרני קריגל, אורלי בנימין וחברותיהן בכתב העת “קריאות ישראליות”. קריגל גם זכתה לשטוח את משנתה בעלון האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה, שם היא מספרת לקוראים המשתוממים על “ההקשר של משבר האקלים לאי שוויון חברתי-מגדרי … מחקר ממדריד מתעד עלייה ברצח מגדרי יום אחרי גל חום קיצוני..” טוב, לא נתקטנן על יום או שלשה ימים. מה שחשוב הוא שקריגל ועמיתותיה מבקרות את פיקוד העורף אשר תוחם “את הממד האנושי תחת המכלול “אוכלוסייה” ומעביר לשוליים את הצורך להבחין בין כלל האוכלוסייה לבין צרכים חברתיים־רווחתיים של אוכלוסיות מוחלשות, ובפרט צורכיהן של נשים … ודחיקתם זו משקפת אי־צדק אקלימי־מגדרי”
תלמדו מושג חדש. “אי-צדק אקלימי-מגדרי”. בקרוב – בתקשורת, בפקולטות למשפטים, וכמובן בהקצאות התקציבים של משרדי הממשלה. איך אמר ג’ורג’ אורוול? למרבית המזל האדם הפשוט ברחוב הוא שפוי מדי, וגם טיפש מדי, מכדי להחזיק בתיאוריות המתוחכמות אותם מציגים האינטלקטואלים. נקווה שהמזל ימשיך לשחק לנו.

שנאת גברים, נחשבת כמובן כגבורה, ובפרט בצד ההומני, והממלכתי, והרגיש לזכויות אדם וכו’, הנה מהארץ:

כך נראית ממלכתיות, כתבה מחמיאה ומלקקת למישהי שמוכרת ‘שנאה’, וגם מצדיקה אלימות, בלי אף הטלת ספק או הבעת ביקורת. (גם הסופרת הישראלית אלונה קמחי ‘שונאת גברים‘, פרופסור דנוטה וולטרס: ‘הגיוני לשנוא גברים‘. גם הצדקת אלימות אינה חדשה, כבר מזמן אמרה שוטרת בכירה בריאיון להארץ כי כל הנשים שיושבות בכלא אינן אשמות, הן קרבנות של אלימות גברית, ברור כי לאור השקפתה זו היא מטפלת באובייקטיביות מירבית במקרה של אלימות נשית ללא אשמה).

שנאת גברים הפכה לחלק ממיתוס רב מערכתי, שאם היינו מחליפים ‘גברים’ ב’יהודים’, היה מזכיר לנו תהליכים משנות ה30, כך זה נשמע:

כך נשמע המחנה ה’ממלכתי’ עדין הנפש, שהסיכון הנוראי שהוא חווה – עליית סמוטריץ’ (או כפי שמתואר בפוסט המעודן הנ”ל: רבנים שהציעו לחתוך לנשים את השדיים), הדרך הטובה ביותר לחיות חיים מלאי סתירות ונטולי הצדקה, היא לעשות דמוניזציה לכל מה שהוא לא אתה, ולקרוא לזה ממלכתיות. כך נולד מיתוס, אצל השכן.