המדריך לחילוני – הדבר האמיתי

ובכן לאחר פרקי הפתיחה וההקדמה, למבוא לסקירה על ספרו של אביעד קליינברג 'מדריך לחילוני'. רכשתי את הספר עצמו.

אז כן, יפה מאד שמישהו טרח וכתב ברצינות מדריך טיעונים. זה מאפשר לחילוני המצוי לראות מה איש אקדמיה ופרופסור להיסטוריה, מצליח לקבץ בחכתו ככתב הגנה לחילוניות, די עלוב כפי שנראה.

הספר מאד מאד מבולבל, למרות החלוקה לפרקים ולכותרות, הוא פשוט קופץ כל הזמן מהיסטוריה לתיאולוגיה, מפילוסופיה לאתיקה, וכך הלאה.

בעצם השיטה המרכזית של הספר היא: 'קפוץ', כלומר: אם שואלים אותך משהו בהיסטוריה, תחפש פתגם שנון מתחום הפילוסופיה. אם שואלים אותך משהו על מוסר, תענה בעקיצה על פוליטיקאים, וכך הלאה. במקרה חירום תמיד ניתן לשדרג את ה'קפוץ' ל'קפוץ לי', המצאתי פסוק והוא מוכיח נגדך, והחילוני של קליינברג מסודר.

לכתוב ביקורת על כל הספר כולו, זה מייגע, התייחסתי באופן שיטתי לכל טיעון ולכל נקודה שבששת הפרקים הראשונים (למעלה מ80 עמ', קצת יותר משליש הספר). לאחר מכן הסתפקתי בליקוט סילופים וטעויות מצחיקות, כדי לסייע לחילוני שלא יעשה טעויות אסטרטגיות חלילה בעקבות המדריך הצולע.

הכותרות לפי פרקי הספר.

('מבוא קצר'): הנחת יסוד – אין בסיס לדת

מצד אחד, הספר אינו יורד לרמה של דוקינס-דנט-הררי, שאולי מתמחים בתחום התמחותם, אבל בנוגע לדת כל מה שיש להם לומר זה 'מחלת נפש'. להיפך, הוא כותב:

"חשוב לומר שהספר הזה לוקח את הדת ברצינות, אי אפשר לפטור את האמונה הדתית במשיכת כתף (שטויות, אמונה טפשית בחבר דמיוני). אילו חשבתי שאמונה דתית היא שטות לא הייתי מקדיש כל כך הרבה שנים לחקר הדת", (עמ' 11).[1]

אז כן, אסור לזלזל באויב. אבל מצד שני כותב קליינברג:

"למי שמתמחה, כפי שאני עושה כבר שנים רבות, בטקסטים דתיים ובפולמוס דתי, התשובות נראות זמינות, כמעט מובנות מאליהן" (עמ' 10).

אז כנראה ש'תשובות שזמינות וכמעט מובנות מאליהן' זה לא לפטור במשיכת כתף, וגם לא שטויות. אז מה כן? אחרי כ"כ הרבה שנים שהוא 'עוסק בחקר הדת'?

התגלה מקור סמכות מושיע: "התשובות מצויות בספריהם של חוקרי דתות מקצועיים" (שם), אלא שבאופן מעניין לא מצוטט לאורך כל הספר שום 'חוקר דתות מקצועי' שמשיב תשובה כל שהיא לאחת השאלות הבאות בספר.[2] כנראה שמרוב שזה מובן מאליו לחוקרי הדתות המקצועיים הם לא צריכים לכתוב, זה פשוט מצוי בספריהם מבלי לכתוב, וגם קליינברג לא צריך להביא מקורות, כי מי פתי ויביא מקורות למשהו שהוא 'כמעט מובן מאליו'?? זו לא משיכת כתף, זו הסברה ברורה וכמעט מובנת.

המסר המרכזי של הפרקים הראשונים הוא, כאמור: לדת אין  טיעונים, היא פשוט מחליטה כך וזהו. את הרעיון הזה מביע המחבר שוב ושוב בצורה קצת מסובכת ומסורבלת. (כי אחרת זה היה בדיוק כמו מה שהוא לא רוצה: לומר שמדובר בשטות ודי, אז אומרים את זה בצורה יותר מסובכת).

"עד לפני כמאתיים שנה היה מסוכן לבקר את הדת… המלכים משלו בחסד האל והם לא התייחסו בכפפות של משי למי שהטיל ספק באל או בהם עצמם" (עמ' 11).

אז לפי קליינברג, הדת החזיקה רק בגלל שאסור היה לבקר אותה. ובכן, לא כל העולם הוא אירופה הנוצרית. ומה עם אפיקורוס? הדת היהודית עמדה מול פולמוסים פנימיים במשך שנים רבות, כדוגמת הויכוח מול הצדוקים בימי חז"ל, הויכוח מול הקראים בימי הגאונים והראשונים, וההכרעה בויכוחים לא באה ע"י אינקויזיציה של הדת.

הנחת היסוד הזו אינה 'סמויה', היא חלק מהלוגיקה שמלוה את כל הספר, הוא בעצם מנסה לשכנע אותנו מדוע אין סיבה להאמין בדבר שלא הוכיחו אותו. כלומר – הוא אומר בעצם: אין טיעונים לדתיים, והם מתעקשים לשכנע אותך להאמין בלי טיעונים. מה יש להשחית מלים כדי 'להוכיח' משהו נגד זה?

"הקביעה שאסור לבקר את הדת מפני שהיא ניתנה משמים מובילה לשיתוק אינטלקטואלי ומוסרי" (עמ' 13).

טענה מעגלית, אם נניח שהתורה לא משמים, הרי היא לא נכונה ולא צריכים להגיע לשיתוק או אי שיתוק, אבל אם התורה כן משמים, הרי שקבלתה אינה שיתוק אינטלקטואלי או מוסרי אלא להיפך מעשה חכם ומוסרי. ועוד שאלה: האם הרמב"ם היה משותק אינטלקטואלית או מוסרית? האם ישעיהו ליבוביץ היה מנותק אינטלקטואלית ומוסרית? ניוטון? אתה פשוט מגדיר חד צדדית את הצד השני כמשותק אינטלקטואלית ומוסרית, ומציג את זה כטיעון.

נניח להקדמות, וננסה להתייחס לספר עצמו, מה הוא אומר לנו?

 

פרק א': חילונית למתחילים

"מבחינתו של החילוני האמונה היא ענינו הפרטי של האדם ואדם היא מוגנת ע"י הכללים המוסריים המגינים על  חופש האמונה וחופש המצפון" (עמ' 15).

מה זה נוגע לשאלת אמיתות האמונה? הכלל המוסרי של חופש האמונה, לא עוסק בשאלה מה נכון, זה כמו לומר שמבחינת מי שלא מאמין במדע, הרי המחשבה על העולם היא ענינו הפרטי של האדם והיא מוגנת ע"י הכללים המוסריים של חירות החשיבה והביטוי. אתה יכול לומר מה שאתה רוצה, ולעשות מה שאתה רוצה, אבל שום כלל מוסרי לא משנה את האמת. השאלה היא מה נכון, גם כשמדברים על מדע, וגם כשמדברים על דת, ולכן לומר ש"האמונה היא ענינו הפרטי של האדם", זו טאוטולוגיה שלא תורמת כלום לדיון. מדובר בכמין רמז שלא יתכן או לא הגיוני שרבנים או אנשים בעלי סמכות יחליטו בשביל אחרים מה הדת אומרת, בעוד לפי הדת זה כן הגיוני וכן חלק מהדת, כלומר שוב טיעון מעגלי.

לאורך הספר חוזרת שוב ושוב הגישה שהיהדות לא מנסה בכלל לבסס את עצמה, כך בעמ' 16:

"העובדה שאנשים מסרו את נפשם על משהו לא אומר שהוא נכון".

וואלה![3]  או בעמ' 24:

"האם אתם  מוכנים להחיל את הכלל שאתם תובעים עבור ה' (פטור  מראיות) גם עבור וישנה"?

מי תבע פטור מראיות?

או הגחכה  מסוג אחר

"אנחנו מאמינים שאל המתעניין מאד במה שאנחנו אוכלים (וקובע כללי כשרות מפורטים) מתקבל על הדעת, ואילו אל הדורש מאיתנו להאמין שהוא מתגלם בצורה כלשהי בפרות או בפסלים מגוחך" (עמ' 24).

האמנם זו הטענה הדתית, שסביר שהיהדות צודקת כי זה סביר שהאל יתענין באוכל? מבחינת קליינברג זה קריטריון של האמונה:

"המאמינים מדלגים ללא הרף בין שתי צורות של התייחסות למציאות, האחת תקפה ביחס לכל בני האדם והאחרת תקפה רק עבורם" (שם).

"האל המסויים של הקבוצה פועל מחוץ לחוקי השכל הישר, יש להאמין במה שמייחסת לו המסורת, ללא הוכחה  שאותה היה מקבל מי שאינו משתייך לקבוצה" (עמ' 25).

הוא מצייר את הדברים בצורה מעגלית, כלומר אין שום הוכחה שמישהו מבחוץ יקבל, ההוכחה היא פנימית לפי הגיון פנימי. ברור הרי שאם השתכנעתי שX הוא האל, שאיני יכול לצפות ממנו שינהג בהתאם לחשיבתי דוקא, ומי שלא השתכנעתי שהוא האל, לא אקבל ציויים לא הגיוניים ממנו, זו חשיבה עקבית.

"מותר לאדם להאמין בקומקומים מעופפים… ובלבד שיודה כי האמונה הזו החפה מראיות אינה  תחליף לתבונה" (עמ' 25).

שוב הוא יוצא מנקודת ההנחה שלו, שהאמונה חפה מראיות, ושאינה מיוסדת על תבונה אלא כאילו יוצרת ערוץ מקביל.

קליינברג  מדריך את החילוני, בבואו לדון מול הדתי בדבר אמיתות הדת, שידע מראש שהדתי לא הולך לנסות לתת לו שום טיעון בעד הדת או לנסות להוכיח את אמיתותה. כל שנדרש מהחילוני לפי קליינברג, הוא להראות לדתי שאין סיבה להאמין בדבר אם לא מנסים להוכיח אותו.

האם קליינברג עד כדי כך מזלזל באינטלגנציה של ה'חילוני', עד שהוא חושב שצריכים לחקור במשך שנים את הדתות ולכתוב ספר מתוקשר, כדי להסביר את העיקרון הפשוט הזה. ובכך הוא מסודר לנצח מול הדתיים?

"אם תבחנו כל דת ודת תראו שמאמיניה סבורים כי בענין מהותי ביותר לשלומם רוב בני האדם טועים, וכי הם ורק הם צודקים" (עמ' 25), וכי מי שאינו מאמין לא טוען כך??

פניה אל המדע

הטיעון הראשון נגד הדת, הוא הטיעון הקלאסי של פניה אל המדע:

"התבונה שאליה אני מתייחס אינה מערכת התפיסות המורכבת המאפיינת את הנאורות המערבית, מערכת שניתן לבקר אותה, אלא כללי התבונה המעשית – אותם כללים המשמשים אותנו בהצלחה לכל ענין מלבד לענין הדתי. ההוכחות לתקפותו של המדע אינן להטוטים לוגיים שעליהם ניתן להתווכח, הן זוכות לאישוש יום יום ושעה שעה באלף ואחד תחומים. הרפואה המודרנית למשל מחוללת יום יום נסים שבעבר רק עושי נפלאות דתיים ידעו לעשות" (עמ' 25).

ובכן, טוען קליינברג, אם התבונה מייצרת את המדע המוכיח את עצמו כל הזמן, אין סיבה שלא נסמוך על:

"האמונה החפה מראיות, שאינה תחליף לתבונה, ואינה עולה בקנה אחד עם שום טענה שרוב בני האדם יוכלו לקבל ושבני אדם יהיו מוכנים להחיל על כל ההתנסויות שלהם" (שם).

כלומר, עוד לפני ההשוואה, מניח קליינברג שהאמונה משתמשת בטיעונים שרוב בני האדם לא יקבלו.  (בניגוד למציאות לפיה רוב בני האדם בעולם, ובעולם המערבי, מקבלים אותם. כלומר אותם אנשים שמשתמשים בתבונה למדע, גם משתמשים בה לקבל את קיומו של האל).

אבל נניח להגדרה המעגלית הקבועה שלו. וננסה לבחון את טיעון הפניה אל המדע:

האם המדע באמת מוכיח את התבונה האנושית, כלומר את נכונותה של צורת חשיבה מסויימת? הרי עצם העובדה שאנו פונים אל המדע, מלמדת שלא מדובר כאן בנושא מדעי, אנו רוצים להקיש מההצלחה של התבונה בנושא המדע, להצלחתה גם בנושאי אמונה או שאלות אחרות.

אך איזו צורת תבונה יש להוכיח מכאן? הרי זה עצמו הויכוח, מה נגזר מן המדע. החלקים במדע שקשורים בטכנולוגיה מוכיחים את עצמם ע"י ניסוי וטעיה, בחלקים שלא קשורים בטכנולוגיה לא ניתן לבצע ניסוי וטעיה, ואין דרך לכוין את החשיבה או לאמת אותה.

אם אתה מוכיח שהתבונה האנושית יצרה מדע ולכן יש לסמוך עליה, עליך לסמוך על מסקנות התבונה האנושית גם בנוגע לאל. אא"כ אתה מניח מראש שרק האחוז המועט והזניח של אתאיסטים הם מייצגים את התבונה האנושית.

ויש עוד פירכה:

-"האם אתה דוחה את הנצרות/האיסלם/ההינדואיזם? אם כן האם אתה יכול לומר שהשקעת שנים בהתעמקות בכתבי הדתות הללו" (עמ' 29).

ובכן, הנצרות והאיסלם מכירים בתורה משמים, הם מתיימרים לבטל אותה באפנים שונים, עליהם חובת ההוכחה, מה שהם אפילו לא מנסים לעשות. ההינדואיזם גם הוא אינו עוסק בהוכחות ובאמיתות, הוא לא טוען למקור סמכות, אלא רק מספק תורות למעוניינים.

 

פרק ב': אלוהים שלב הראיות

טיעון הסיבתיות

בעסקו בטיעון הסיבתיות  (עמ' 32-35) קילינברג עושה הכל חוץ מלמצות באמת את הטיעון, הוא חוזר שוב ושוב, לאורך כל הדיון וגם בהמשך בכל הזדמנות, שגם אם אכן יש אלהים, זה לא מוכיח שהוא אלהי היהדות. כלומר 'קפוץ' לנושא אחר. וכאשר יטענו בפניו שאם יש מתכנן לעולם זה מביא אותנו למחשבה שיש לו תכנית ושהוא מסר אותה, לפחות בתור אפשרות סבירה, שמביאה צורך לבדוק טיעון אנושי על התגלות כזו שנכון להיום רוב האנושות מאמינים בו.  – או אז הוא יחזור ויאמר שאין באמת הוכחה למציאות האל. שיטת 'קפוץ' במיטבה.

הבה ונבדוק אחת ולתמיד: יש הוכחה או אין הוכחה?

קליינברג חוזר על התשובה האתאיסטית השנונה ביותר: אם לכל דבר יש סיבה צריכה להיות סיבה גם לאלהים. ואם יש משהו בלי סיבה – שיהיה זה כבר היקום בעצמו.

ככל שתשובה זו שחוקה משימוש, היא שגויה לוגית באופן בולט וחד. האם היא באמת נוקטת שיש משהו בלי סיבה ביקום שלנו, כלומר היקום עצמו? ואיך זה מסתדר עם עקרון הסיבתיות שהוא הבסיס  לכל לוגיקה ומחשבה שלנו?

האמת היא שהסיבתיות אפשרית ומחוייבת אך ורק בתוך מערכת המרחב זמן שלנו, שכן הסיבה תמיד מגיעה לפני התוצאה. במקום שאין זמן לא תיתכן סיבתיות. ולכן היקום שלנו מחייב זמן, הוא צריך סיבה מעבר לו, אבל ברגע שיוצאים מתוך התחום הפיזי של המרחב זמן, לא רק שאין צורך בסיבה, לא תיתכן סיבה, שכן היא לא יכולה לבא 'לפני' התוצאה.

כלומר: לכל דבר פיזי חייבת להיות סיבה, ומכאן שהסיבה למציאות הפיזית היא משהו לא פיזי. כזה שלא תיתכן לו סיבה.

טיעון הסדר

בנוגע לסדר, כותב קליינברג "דרוין הראה שמערכות מסובכות ביותר יכולות להתפתח ללא כל תכנית תבונית וללא מתכנן" (עמ' 36). ובכן, זו המעגליות הרגילה, הויכוח כאן הוא האם המינים והחיים התפתחו ללא תכנית תבונית וללא מתכנן, דרוין לא 'הראה', אלא טען טענה. אחרים סבורים שמה שדרוין 'הראה' לא נוצר ללא תכנית תבונית וללא מתכנן, אלא הוא חלק מתכנית תבונית.

קליינברג גם מתעלם מהחלקים הלא פחות חשובים שבטיעון הסדר:  העולם מתוכנן לחיים, וכן החיים עצמם. דרוין ניסה לפתור את בעיית מוצא המינים, אבל לא את מוצא החיים, וגם לא את התאמת העולם לחיים

אבל גם בחלק שבו הוא מתייחס, הוא לא באמת אומר משהו, שוב הוא חוזר על המנטרה: "תורת האבולוציה זכתה לאישוש חוזר ונשנה במחקרים המדעיים. ממצאים רבים מאובנים ושלדים, וגם זנים בשלבים שונים של שינוי אבולוציוני, הראו כיצד השעון שנמצא בחול, יכול היה להיווצר מרבבות שינויים קטנים שהתחולולו לאורך עידנים" (עמ' 36).  ובכן, זה סתם שקר, מאובנים ושלדים לא מוכיחים בשום צורה את תורת האבולוציה, זו לא איזו הוכחה שאני מחזיק לה בהפרכה סודית, זה פשוט שאין שום הוכחה ולא קשר להוכחה. מאובן לא יכול להוכיח שהמינים התפתחו זה מזה בשינויים אקראיים, ורבבות שינויים קטנים לא יכולים לפתור את הבעיה, בודאי לא כל בעיה.

"אינספור ראיות שנמצאו לקיומן של גרסאות מוקדמות לבני אדם, לכלבים, לסוסים, לדולפינים, ולעופות, מעידות כולם על אמיתות התזה הזו" (עמ' 37). נשמח לשמוע איך סוגים שונים של כלבים סוסים ודולפינים 'מוכיחים' שהמינים התפתחו זה  מזה בדרך של שינויים אקראיים??

כאן הוא מוסיף שגיאה נוספת ואומר: "ההגיון האבולוציוני תקף כמובן לא רק ליצורים חיים, אלא לעולם כולו, העולם הוא מערכת של איזונים בין כחות מנוגדים" (עמ' 37). נכון, העולם הוא מערכת של איזונים, אבל האבולוציה לא יכולה 'לעבוד' עליו, מכיון שהיא עובדת ע"י שכפול, מוטציה, דברים שלא קיימים במערכות בעולם, מעבר למינים החיים.

טעות קלאסית נוספת הוא לערבב את הדברים הבלתי פתורים עדיין, כאילו שהם יכולים להפריך את הסדר שכן מוכח. (שדרוג קל של שיטת 'קפוץ'). גלישה של הפילוסופיה לתיאולוגיה, "אם אלהים הוא טוב ומושלם מדוע אחיין שלי מכוער?", שוה ערך לשאלה "מה התפקיד של התוספתן" (עמ' 37), תפקיד שהתברר כבר לפני עשרות שנים, אגב, לתשומת לבו של הדוקטור. בכל מקרה, גם אם יש חלק שנראה לא מובן, או אפילו גרוע ביותר, זה לא משנה את העובדה המתמטית של הסדר שלא יכול להיווצר מעצמו. ואם למי שעשה את הסדר הזה התחשק משום מה לעשות דבר שלא מובן לנו, זה פשוט לא רלבנטי.

ואגב, את כל הטענות שהוא מפנה אל הבורא, יש להפנות לאבולוציה, והפעם כטענות אמיתיות: "בני אדם נולדים חסרי ישע בלידה המסכנת את האם ואת העובר, הראיה שלהם כמעט לא מתפקדת בחושך ונוטה לסבול מבעיות, הם מפרישים צואה ושתן בדרכים לא יעילות שבבירור מסכנות אותם (עמ' 37), כלומר: כל הסיבות כדי להוכיח שהאדם לא נוצר בדרך של שינויים אקראייים שהוטמעו משום שהם מועילים להישרדות, המעבר ללידה אנושית הביא לתמותה עצומה של האמהות ושל העוברים, זה ההיפך ממה שהאבולוציה אמורה לתאר ולעשות.

מי שמתעניין בתיאולוגיה, ורוצה לדעת מדוע הלידה מסכנת את האם ואת העובר, מוזמן לקרוא בבראשית פרק ג'.

"אם העולם הוא שעון – זה שעון מלא בעיות ופגמים (עמ' 38), נניח, גם המכוניות האירופאיות רואות מוסך הרבה יותר מהמכוניות היפניות, האם זה אומר שהן נוצרו מאליהן? טיעון הפגמים לא קשור בכלל לטיעון מן הסדר. יש עובדות – סטטטיסטיקה, מתמטיקה, ויש נסיונות לפסיכולוגיה של היצרן, קוראים להם תיאולוגיה, ועוסקים בהם בכנסיות.

ומה התיאולוגיה של קליינברג? "מתכנן כושל, שהוא אמנם חזק מאיתנו ועתיק מאיתנו, אבל העולם אשר ברא מלא כשלים ופגמים המשקפים את חסרונותיו" (עמ' 38)… ממש מרגיש שחוזרים לויכוחים של אברהם מול תרח, פילוסופיה אלילית עבשה, וכמובן אי אפשר בלי "למה להניח מתכנן יחיד? ואולי ישנו צוות של אלים?" (שם), אולי המתכנן מת? אולי הוא מרוקאי?

ובכן, נעים להכיר לקליינברג את הפילוסופיה המונותואיסטית, לא צריכים להרחיק עד רמב"ם במורה נבוכים, אפשר לקרוא בפשטות חובות הלבבות שער היחוד, הפילוסופיה המונותואיסית בנויה על המסקנה שהאל הוא לא פיזי, ושהוא סיבת המציאות (ראה דיון בטיעון קודם), סיבה למציאות יכולה להיות רק אחת, אל לא פיזי אינו 'חי' במובן הפיזי, ולכן לא יכול 'למות'. אם יש לו 'חסרונות' עלינו להתמודד עמם…

הטיעון מן החכמה

בבעיה זו עוסק המחבר כבר בהקדמה, האם אפשר להציג את האמונה כטפשות, בעוד האמינו בה אנשים מאד חכמים, ועד היום מאמינים בה אנשים חכמים?

על כך מגיב קליינברג בהדגמה כיצד החכמים של פעם היו בורים לפי המדע של היום, ולכן: "אפלטון הוא חברי אבל האמת חברה טובה יותר" (עמ' 43, סילוף של פתגם פילוסופי עתיק). אם נתחיל מהסוף, הרי הטיעון מן החכמה אינו מתייחס למצב בו ברור לנו שהאמונה היא שגיאה, במקרה כזה אין דיון. הנושא הוא למי שיש לו ספקות, ומצביעים בפניו על חכמים שהאמינו. כאן אין מקום לטיעון "האמת חברה טובה יותר", שכן זו בדיוק השאלה, מהי האמת?

ובאשר לבורות במדע, זה רלבנטי לפי הגישה המערבבת ידיעות מדעיות עם שאלת האמונה. אבל האמת היא שהאמונה לא קשורה בהתקדמות המדע או בהישגיו, תמיד נשארות אותן שאלות פתוחות, באשר למקור היקום והחיים וחוקי הטבע.  הטיסה בחללית לא מפחיתה את השאלה אלא לכל היותר מעצימה אותה. כך גם גילוי מבנה האטום והדנ"א. וכמובן שגם הידע המדעי שלנו ייחשב לבורות בעוד אלף שנים, האם משום כך הדעה שלנו בנוגע לאמונה או אי אמונה לא רלבנטית?

אין לקליינברג ברירה אלא לדלג (ל'קפוץ') למפלטו הקלאסי של הכופר: "יש מחלוקות במדע אבל יש גם הסכמות רחבות מאד בעניני דת לעומת זאת המחלוקת עמוקה מני ים" (עמ' 43). אבל מה לעשות, גם בעניני אמונה יש הסכמות רחבות מאד, רוב האנושות מאמינים באל אחד שברא את העולם והוא מקור החומר וחוקי הטבע. מה רלבנטיות לכאן המחלוקות בין הדתות, הדתיים, או בין האיד והאגו של אותו אדם? הנושא כאן הוא לא איך מכריעים בין פלגים דתיים שונים (אולי באמת אי אפשר להכריע? וזה כמו אסכולות בפסיכולוגיה), אלא על שאלת האמונה, עליה אין שום מחלוקת. האתאיסטים הם מיעוט זניח, מעבר לכך ההסכמה די רחבה…

זה לא מפריע לקליינברג לסטות שוב לשאלה "מנין שלאל אכפת מקיום יחסים עם בן מינך", ולסיים בשקר "רוב אלה שההוכחות הלוגיות לקיום האל שכנעו אותם, בחרו שלא להאמין באלהי ישראל" (עמ' 44). ובכן, מה לעשות, העובדות הן להיפך, רוב האנשים בעולם מאמינים באלהי ישראל, זה שהוציא את ישראל ממצרים והתגלה בסיני ונתן את התורה, והם, מה לעשות, גם מאמינים שאכפת לו מקיום יחסים עם בן מיני. אם אתה לא מתרשם מרוב, ציין זאת, אבל אל תייחס לרוב היפך מהמציאות.

תוכיח שלא

עמ' 44 ואילך מוקדש באריכות פאתטית מדוע אני לא צריך להוכיח ש"אין בחדר ברגע זה ממש שבעה מלאכים ושמונה שדים", או שפשטידה מסויימת היא פשטידה אלהית, ואפילו, בהכי שנון, זה "קנקן התה השמימי".

אני לא יודע מי בונה משהו על 'תוכיח שלא' (מה הבעיה לזלזל באינטלגנציה של אחרים?), אבל כשנשאלת השאלה על קיום האל, לא מדובר בסיפור, או הצעה, או רעיון, שכמותם יש מליונים. אלא בתשובה לשאלה: האם עומד מאחורי העולם משהו? התשובה לשאלה יכולה להיות רק כן, או לא. בלי פשטידות, תה, ושדים. ולכן כל הדוגמאות מגוחכות. אם אדם לא יודע אם עומד מאחורי העולם משהו, אזי הוא לא יודע, והדבר ספק, ושתי האפשרויות ריאליות באותה מדה. ואחת מהן אכן נכונה.

כאן חוזר קליינברג לתיאולוגיה המושיעה, האם זה סביר שהאל בחר לעצמו מתוך אינסוף העולמות קבוצה קטנה בפלנטה קטנה ושהוא מקדיש לה תשומת לב מיוחדת…. (עמ' 47). ובכן, נניח שפלנטת שביל החלב היתה יותר גדולה, אפילו ענקית, זה משנה משהו? מה משמעות הגודל של הפלנטה?

האם זה סביר שהוא רוצה משהו מבני אדם? שאלה טובה, בני אדם מבחינים בין טוב לרע, וסביר להם שהבורא רוצה מהם טוב. יש המון חרקים ורק 8 מליארד בני אדם, אבל לבני אדם יש יכולת לבחור בטוב או ברע, ולכן סביר להם שהאל דורש זאת מאנשים ולא מחרקים. האם יש 'עולמות אחרים' שבהם הוא לא דורש כלום מאף אחד? לא יודע, מה זה משנה, ואיך התיאולוגיה המגוחכת הזו קשורה לשאלה?

מה שמכריע את הכף, הוא דברי הידידה ההודית של המחבר: "אני לא  מצליחה להבין מה לא בסדר במעשה העגל, תהתה, אנחנו ההינדואים חושבים שכל הפרות קדושות, זה לא הפריע לנו לפתח תרבות ופילוסופיה שאינן נופלות מן התרבות והפילוסופיה היהודית" (עמ' 48).

מדהים, מילא שהיא ההודית חושבת שהתרבות שלה נמצאת בפסגת העולם, אבל משקיף מן הצד, שרואה את ה'תרבות' ההודית, תת יבשת שחיה בתת תרבות – עולם שלישי מינוס, בערות, קאסטות, מחלות, אלילות, קצת דומה לעולם לפני מתן תורה. פלא שהיא לא מבינה מה הבעיה בחטא העגל? היא זו שממחישה את המהות של חטא העגל. מדינה שבה בכל יומיים נאנסת אשה ומושלכת לאיזה בור נחשבת תרבותית? איזה ערכים ההודים הנחילו לעולם? איזה פילוסופים דגולים הם העמידו? או שמא פריצת דרך מדעית? לא שאני מודד חברה בפריצות דרך מדעיות, אבל באופן כללי התרבות ההודית היא תרבות מפגרת במאות שנים אחרי תרבות המערב, וההבדל בין המדינות שנחשבות כיום תרבותיות לאלו שלא, הוא האומות שהתחילו את המסלול שלהם באמונה באל אחד.

בעיקרון אחרי הסיפור של ההודית לא צריך כלום, אבל לקינוח, וממש המסמר האחרון, אומר קליינברג שטענות מדעיות ניתנות להפרכה כמו שאומר קרל פופר, ולכן הטענה למציאות האל היא לא מדעית כי אינה ניתנת להפרכה. (עמ' 48).

אהמ.. מכיון שגם הטענה להיעדרו של האל אינה ניתנת להפרכה, הרי שהדיון אינו בנושא מדעי (מישהו חשב שכן), ולכן דברי פופר לא רלבנטיים לשום צד.

פרק ג' – התגלות

לגבי טיעון ההתגלות, מה שיש לקליינברג לומר הוא שספרי התורה נתחברו מהמאה ה7 ואילך, יש עדויות על ישו הנוצרי אבל הן דלות, ואילו מוחמד למרות שכנראה היה במציאות מדבר על חויה פנימית שלו, "אם נתעלם לרגע מאופיין השונה של ההתגלויות המרכזיות בשלש הדתות האברהמיות, ברור שבכולן יש לנו נגישות מוגבלת לעדי ראיה" (עמ' 53).

כמובן שאם אתה מניח שהתורה היא זיוף מאוחר זה משנה את התמונה, היה לכל הפחות מן הראוי לדון בשאלה האם הדעה שהתורה מאוחרת נכונה או לא. לא הוגן לתקוע את החילוני המודרך בלי שום טיעון ולצוות עליו להניח שהדת פשוט שקר. זה פשוט מדי.

אבל אפילו אם נניח לספר התורה, האם יש מקום להשוות? מה מעניינת אותי השאלה כמה עדויות יש על חייו של ישו, אפילו אם היו לנו מליון עדויות על כל רגע בחייו, האם זה מוכיח שהוא אלהים? השאלה היא האם האל התגלה, ועליה אין דרך להשיב בנוגע לישו. כמו גם למוחמד.

היהדות לעומת זאת טוענת שהאל התגלה לעם שלם, 'נגישות לעדי ראיה' כבר אין, כי הם מתו, אבל יש מסורת על כך בעם. זו טענה יחודית ושונה, ועליה צריכים לדון. משהו שקליינברג לא עושה.

בסדרה המסורת ההיסטורית תורה, הראינו שהמסורת הזו היא היסטורית לכל דבר.

אבל קליינברג לא מצריך אפילו דיון בטיעון המרכזי של היהדות, ההתגלות. כי בפרק שייעד לנושא, שתופס כ8 עמודים, הוא לא משקיע יותר מדי אנרגיה. במקום להתייחס למשמעות של התגלות או איך יודעים אם התרחשה, משתמש קליינברג בנשק המוכר, פתאום הוא נזכר שיש בתורה סתירות ('קפוץ'), הוא פשוט לא דן כלום בנושא ההתגלות, בניגוד לריאיון הפייסבוק בו הוא מכריז שיש התגלויות גם בדתות אחרות, בספר, שאמור לכאורה להיות הדבר האמיתי, הוא אפילו לא טורח, הוא ישר קופץ לתיאולוגיה כדי 'להוכיח' שלא מדובר במשהו אלהי.[4]

בשביל להוכיח שיש סתירות באמת האלהית לכאורה, הוא מסתפק בדוגמא אחת.

"בשמואל א טו כט מכריז שמואל הנביא וגם נצח ישראל לא ישקר ולא  ינחם כי לא אדם הוא להנחם, האמירה הזו נשכחת בפסוק לה, בדיוק ששה פסוקים מאוחר יותר, וה' ניחם כי המליך את שאול על ישראל"  (עמ' 54).

קליינברג לא שם לב שהתוכן של שני הפסוקים זהה, שמואל אומר לשאול שה' מאס אותו מהיות ממלך, (כלומר ניחם על המלכתו), והוא לא הולך לשנות את זה, ולא ינחם על זה. ההתנחמות הראשונה לא היתה מצב רוח, אלא בעקבות חטא שאול. מכיון ששאול חטא, אין ה' מתנחם כאדם, סתם כך משנה את דעתו.  פרק טו' עצמו פותח באמירה של ה' 'ניחמתי כי המלכתי את שאול', וסגל כותב בפירושו "זה מדרכי המליצה המקראית.. אין כל ספק שכל פסקה נהדרה זו היא מיד הכותב הראשון".

כך או כך, סתירה בספר שמואל לא קשורה כלל לספר התורה.

מכאן עובר הפרק על ההתגלות לדון בהגשמה, כשלדעתו הסרת ההגשמה היא 'אלימות פרשנית', 'תהליך הפיכת אלוהי ההתגלות ליש המושלם הפילוסופי לא הושלם ואינו יכול להיות מושלם'. (עמ' 57).

האמת איפה שהוא באמצע, ברור שהיו אצל הנביאים מושגים הקשורים באל, ולא השיגו יש מופשט ותו לא. אבל המושגים האלו הם רוחניים, ולכן אינם סותרים אם השלמות. החשיבה של הישראלי הקדום לא היתה פילוסופית לוגית, ולכן הוא לא ראה בדבר סתירה, הרי אין אנו משיגים מה היא המציאות הרוחנית, ולכן אין אנו מתקשים לגביה קושיות פילוסופיות. יש לאל דרכים ותכונות, והם מצד המקבל, רוחניים, וכו'. ולכן אין צורך להפוך את הדברים למטאפורה על אלהי הפילוסופים, אלא לביטוי רוחני של מראות וחזון.

מדהים לראות שהאי-דיון או התת-דיון הזה הוא כל מה שיש לקליינברג לומר על ההתגלות.

פרק ד' – נסים ונפלאות

ההתגלות לפי קליינברג, אינה הוכחה לוגית, ואינה מתיישבת עם השכל. כלומר, אפילו נניח שהיתה התגלות, זה לא אומר כלום.

למה? זה מאד פשוט:

"אין שום דרך להוכיח אמפירית כי אין לעבוד אלא אל אחד".

מדהים.

"יהיו כאלו שיטענו שלקוסמוס חייב להיות אדון אחד, ויהיו אחרים שיטענו שיש לו שני אדונים או יותר, אחרים יטענו כי אין לו אדון כלל והוא מתנהל מכח עצמו. אבל ההתגלות מותירה בנו רושם עז כל כך עד ששוב איננו יכולים להאמין אלא במה שנאמר לנו במהלכה. אין לנו שום דרך להוכיח אמפירית שאכילת חזיר היא ענין מזיק" (עמ' 59).

אז כך עובדת שיטת קפוץ. מישהו טוען להתגלות, טוב, את זה כבר דחינו בפרק הקודם, (שם הסתמכנו על מה שייכתב בפרק הזה), אבל נניח שיש התגלות – זה לא אומר כלום, כי יכול להיות שאין לקוסמוס אדון בכלל, ועוד: איך מוכיחים שחזיר זה מזיק.

הוא אפילו לא צריך לקפוץ. הוא אומר בפשטות: אפילו אם האל מתגלה ואומר לא לעשות משהו, הרי יכול להיות שאין אל, או שגם אם נעשה לא יקרה כלום. ענק.

"ההנחה המשתמעת מהענקת התקפות להתגלות מן הנסים, היא שאם אתה חזק מאד אתה כנראה צודק" (עמ' 60). כלומר, יכול להיות שהאל באמת התגלה ועשה נסים, אבל מי אמר שהוא צודק? אולי אנחנו צודקים?

בכדי להמשיך ולקפוץ סביב פייק טיעונים, ממשיך קלינברג וטווה את איש הקש:

"הטענה הכללית היא שנסים כקטגוריה בפני עצמה ממשיכים לאשש את אמיתות האמונה (למרות שאמונה היא מצב נפשי של קבלה ללא תנאי ואינה תלויה בראיות, לכאורה)". (עמ' 60).

מי טוען את ה"טענה הכללית" הזו? ובמדה ומישהו טוען אותה, מה הקשר להחזיר לו שהאמונה אינה תלויה בראיות, אדם מביא לך ראיה, גם זה לא טוב?

אבל יש תשובת איש קש גם לזה:

"יתכן גם שהאל האמיתי החליט מסיבות השמורות עמו להעניק מכחו דוקא לאויבי האמונה, זהו בדרך כלל ההסבר היהודי למכות האיומות שניחתו בהיסטוריה על העם הנבחר" (עמ' 61).

מה הקשר לנסים? ה' העניש את עמו, ולא תמיד מנע מעמים להתעלל בו. איך זה קשור להתחוללות של מעשי נסים? האם נזכר באיזה מקום שה' העניק כח לאויבי עמו לעשות נסים?

וכאן מגיע טיעון חדש:

"על פי המקרא אף אחת מן המכות אינה גורמת לפרעה וליתר המצרים להשתכנע שאין אלהים מבלעדי ה'… המקרא טוען שאלהים הכביד את לב פרעה… ההסבר הזה אינו עונה על השאלה מדוע שאר המצרים שהאל לא הכביד את לבם לא קבלו עליהם את אלהי ישראל" (עמ' 62).

ושכח שבמקרא מוזכר במפורש שיתר המצרים התחננו לפרעה שישלח את בני ישראל ('הטרם תדע כי אבדה מצרים'?). הם הכירו בכחו של ה', ולא קבלו עליהם את עבודתו משום שהוא לא הציע להם להצטרף לעבדו, רק בני ישראל עובדים אותו. היו כאלו שהצטרפו ונספחו לבני ישראל (ערב רב), ומיד אחרי יציאת מצרים התחוללה מהפכתו של אחנתון, שכנראה הושפע מאירועי יציאת מצרים (ראה כאן).

בכל מקרה ברור שאכן הנס הוא לא פותר את כל השאלות, ולא מלמד תורה. הוא רק מלמד שמדובר בענין לא טבעי.

מה שלא פוטר את קליינברג מלהשחיל אי הבנה נוספת:

"האם נצחון המכבים על היוונים שאנחנו מברכים עליו "על הנסים ועל הנפלאות" הוא נס? היוונים ידעו נצחונות ותבוסות, למה לראות בתבוסה הזו נס ולא חלק מדרכו של עולם? ענין של השקפה כמובן (עמ' 65).

נתעלם מהשגיאה שאין ברכה כזו של "על הנסים ועל הנפלאות", זה שיר ילדים, היוונים ידעו תבוסות מול צבא, לא מול קומץ חסידים שמעולם לא השתתפו בקרב, מעטים מול מאות אלפים. אז זה לא נס של שינוי חוקי הטבע, אלא רק של שמירה כנגד ההגיון.

בפרק הזה, כמו בכל שאר הפרקים, אין שום דיון שיטתי בנושא הפרק (נסים), אלא קפיצות לא עניניות ושרבובי אנקדוטות ו'הברקות'. אוי לחילוני שזו תהיה השכלתו בבואו לדון מול הדת.

 

פרק ה – עוד קצת היסטוריה

בפרק זה מביא קליינברג רשימה של שאלות היסטוריות הקשורות בתנ"ך.

ובכן, די ברור שבתנ"ך המונה אלפי פרקים, יהיו הרבה מאד נושאים שאינם ברורים מבחינה היסטורית, בודאי ממרחק של כ3000 שנה. הגיוני היה לחפש דברים עקרוניים, שקשורים למהלך ההיסטורי של התורה, ומה בכלל קשורים הנביאים?

(כך למשל בעמ' 67 נחלץ קליינברג חושים להראות שיש סתירות: "הטקסט המקראי מלא בסתירות פנימיות", אבל הדוגמאות מובאות מספר שמואל (2 דוגמאות!), איך זה סותר את התורה? לגופו של ענין, הדוגמא פאתטית: בשמואל א ז יג נאמר שהיה יד ה' בפלשתים כל ימי שמואל, ובפרק יג' מתוארת שליטת הפלשתים בזמן שאול. ושמואל היה חי. אבל "ימי שמואל" הכוונה לימים ששפט את ישראל. לגבי הסתירה על הריגת גלית ראה כאן).

עם זאת, גם אם בחר קליינברג להביא סתם 15 נושאים אקראיים לבירור, הרי בתור כותב 'מדריך לחילוני', הוא לא היה רוצה לראות את המודרך שלו יוצא עילג ובור. לשם כך צריכים  להתאמץ קצת, להציג מקורות מסודרים, לא לכתוב דברים באויר כאחרון הטוקבקיסטים. ובודאי לא להיכשל בשגיאות פשוטות של הבנת הנקרא.

הנה למשל דוגמא ל'בעיה היסטורית חמורה' באמונה:

"לאורך כל ההיסטוריה בני ישראל עבדו אלים נוספים, להוציא יאשיהו וחזקיהו מתוארים כמעט כל מלכי ישראל ויהודה כמי שאפשרו פולחן של אלים אחרים לצד יקוק" (עמ' 72) שקר גס, הכותב מבלבל בין הבמות לבין אלים אחרים, עבודת אלים אחרים היתה רק אצל אחאב, מנשה, ואחז, כל שאר המלכים רק אפשרו עבודה לה' בבמות.

"המקרא מתאר שוב ושוב כי ליקוק יש מראה דמות אדם", (עמ' 73) נשמח להפניות. מלאכים מתוארים בדמות אדם והם שליחים של ה', בשום מקום לא מתואר שליקוק יש מראה דמות אדם. לכאן מוסיף קליינברג הזייה נוספת, "חוקרים רבים סבורים שבבית המקדש היה צלם של יקוק בקודש הקדשים", מי הם ה"חוקרים" הרבים האלו? ועל סמך מה הם סבורים כך? והאם העובדה שמישהו סיפר סיפור נהפכת ל'סתירה היסטורית' למתואר במקרא?

ועוד פנינה: "המקרא מעיד שמשה אינו מזהה את יקוק כאלהי ישראל וכי הוא צריך לברר מיהו האל המתגלה אליו בסנה הבוער" (עמ' 70), המקרא לא מעיד שום דבר על כך.

"קיומם של אלים אחרים אינו מוכחש אפילו בספר דברים… למספר בני ישראל… חשוב לציין שבנוסח קדום שנתגלה במגילות מדבר יהודה נאמר 'למספר בני אל'" (עמ' 71), כלומר לא מדובר על פסוק בספר דברים אלא על נוסח שנמצא במגילות הגנוזות, יופי.

נזכיר בקצרה הפניות לגבי שאר הנושאים שקליינברג מעלה:

מתחילה, מגלה קליינברג שבתורה יש התייחסויות לדברים מאוחרים, כמו יאיר בן מנשה לקח את חוות יאיר עד היום הזה (עמ' 67). לא הייתי ממליץ לחילוני לבנות על זה יותר מדי לפחות לא בשידור או בדיבור. יאיר היה הבן של מנשה, וחי תקופה ארוכה לפני משה, כפי שתראה כאן.

(אגב, חילוני בור שבאמת נפל בפח ונפנף בזה, ביזה את עצמו כמו שצריך, שחר ע. באתר של עדי אביר כותב בפומפוזיות:

"פסוקים רבים בתורה משיחים לפי תומם שאכן כך היה ושהכתוב בה מתאר מציאות הסטורית ולא את המציאות בזמן יציאת מצריים. דוגמא מייצגת, בשנה ה-38 לצאת ישראל ממצרים, נכתב כי בחור בשם יאיר בן מנשה כבש את חבל ארגוב וקרא למקום על שמו 'חוות יאיר'… אם התורה נכתבה בשנה הארבעים, מה היה לו למשה לכתוב 'עד היום הזה' על אירוע שקרה שנתיים לפני כן?

…הזמן היחיד שבו יכל היה ישוב יהודאי כזה להתקיים היה בדיוק בזמן בו חוקרי המקרא מעריכים כי נכתבה התורה – בזמן ימי בית המקדש הראשון – במאות ה10-6 לפני הספירה… כל נסיון אחר לישב בעיה זו מחייב גמגום ותשובות ערטילאיות… אף תשובה במשך אלפי השנים מאז שנטען כי התורה נכתבה על ידי משה רבינו ועד היום לא היתה הגיונית דיה על מנת לענות על שאלה זו".

ובכן, לא גמגום ולא תשובות ערטילאיות, בפי' המיוחס לרש"י לדברי הימים כותב כבר לפני אלף שנה מדובר במעשים שקרו דורות רבים לפני משה. ולגבי האמירה ש'הזמן היחיד שבו יכל ישוב יהודאי להתקיים', מדובר בקשקוש, הישוב לא יהודאי אלא של בני מנשה, והוא מוזכר בכמה וכמה כתובות אשוריות מהמאה היג' לפנה"ס, זמן כתיבת התורה (אהרוני, הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 180, בנימין מזר, אנצ"מ: יאיר).

קבורת משה (שם), אכן כתובה בתורה, וכבר חלק מחכמינו קבעו כי זה נכתב ע"י יהושע לסיום התורה.

כאן באות סתירות ארכיאולוגיות, מוצגות בצורה שטחית, ומעודכנות למאה שלפני הקודמת:

היעדר גמלים – טיעון עבש שהופרך זה שנים רבות, ראה כאן.

אין עדויות ליציאת מצרים – נו באמת, ראה כאן.

שליטה מצרית בכנען "לפחות עד המאה ה10 לפני הספירה", אין שום עדות לשליטה רציפה עד המאה ה10, גם העדויות הקיימות עוסקות בערי החוף שלא היו בשליטת ישראל מעולם. ובזמן יציאת מצרים יש עדויות להתמוטטות השליטה המצרית, ראה כאן.

היעדר עדויות לכיבוש אלים של כנען – שקר ישן, יש שכבת שריפה בערים רבות מאד ואף פסלים כנעניים מושחתים, ראה למשל כאן לגבי חצור.

אין כל ראיה  לקיומה של ממלכת דוד ושלמה… 'אמת' פוליטית במיטבה, ראה כאן.

בעמ' 69 באות עוד קביעות, בלי שום מחקר, בלי שום בדיקה, הכרזות שטחיות:

"קריאה ביקורתית במקרא מעידה כי ספר דברים נכתב בימי יאשיהו". – לא מדובר בקריאה ביקורתית אלא בתיאוריה מופרכת.

בעמ' 70 : "מקורותיהם הלא ישראליים הקדומים של סיפורי המקרא, כמו למשל סיפור נח שגירסה כמעט מדוייקת שלו מצויה באפוס הקדום עלילות גלגמש", באמת מדובר בגירסא כמעט מדוייקת שלו? למה לשקר? (ראה כאן).

רוב החוקרים סבורים שיקוק הוא אלהות שהגיעה מאזורי המדבר (עמ' 71) – כבר הראה קויפמן לפני כמעט מאה שנים כי לתיאוריות העתיקות האלו שאין להן שום אחיזה, הן סיפורים בעלמא.

"כתובת באתר כונתילת עג'רוד שבמזרח סיני… ליקוק שומרון ולאשרתו… הישראלים והיהודאים עבדו אותה לצד יקוק" (עמ' 72). כתובת ממזרח סיני אינה מעידה מה עבדו הישראלים או היהודאים. אחיטוב טוען שהכוונה בכתובת היא לאשרה שהיתה נטועה אצל המזבח, ואין קשר לבת זוג של ה'.

מכאן ואילך עד סוף הפרק באות תיאוריות הזויות בלי שום בסיס ואסמכתא, שאין טעם לנסות ולסתור, או להוכיח שאין לאל אחות, השיטה של המדריך לחילוני היא, כנראה, שבמקום לנסות לבסס את דבריו, שיפריח תיאוריות. 'אני מאמין', יאמר החילוני, אבל  לקליינברג/ בן נון/ האחים גרים. מעניין כמה זמן יכול החילוני להיות 'מודרך' בשיטה הזו, ולהצליח להעביר את המסר שלו..

פרק ששי – היית במעמד הר סיני אבל לא הבנת

 

ארבע עמודים, מוקדשים לטענה הבאה:

איך יכול להיות שהאנשים שנכחו במעמד הר סיני לא הבינו את דרכי הפולחן הנכונות, וכולם כשלו בהבנת האיסור של ספר דברים רוב העם לא הבין כלל את אמונת הייחוד כפי שהבינו אותה הדורות הבאים, דרכי הפוחן המסורתיות שעברו מדור לדור היו לשיטת העורכים המרוחקים דורות רבים מן ההתגלות שגויות לחלוטין ומזיקות, רק בימי יאשיהו הבינו יראי ה' איך צריך לעבוד אותו באמת. מסקנה: המסורת הדתית שהתבססה על קרבה יתרה להתגלות התבררה בדיעבד כמוטעית לחלוטין (עמודים 78-80).

זה אפילו לא סילוף זה פשוט קשקוש, אין שום קשר ל'הבנת אמונת היחוד', ואפילו לא ל'דרכי הפולחן הנכונות', ובעיקר לא קשור כלל לדורות הקרובים להתגלות, חטא הבמות הוא חטא שנוצר אחרי פילוג הממלכה, כחמש מאות שנים אחרי יציאת מצרים. עם הכיבוש הקימו בני ישראל את משכן שילה והוא שימש כמשכן המרכזי, כפי שמצוה ספר דברים. רק אחרי חורבנו של שילה, כשאין משכן מרכזי, באמת היו הבמות מותרות, דוד המלך הקריב בבמות והנביא לא מגנה אותו על כך, כי ברור שהדבר היה מותר. עם הקמת המקדש המרכזי, כל עוד הממלכה היתה מאוחדת לא מוזכרת עבודה בבמות, רק אחרי הפיצול נולד הויכוח האם באמת המקדש המרכזי הוא מרכזי. ממלכת ישראל לא הכירו במרכזיותו, ורק אז נולד חטא הבמות. גם אחרי שנולד חטא זה, לא היה יאשיהו הראשון להבין זאת, כבר עמוס מזכיר את חטא הבמות, ואסא ואף חזקיהו הסירו במות. יאשיהו הצליח לעשות זאת בצורה מוחלטת, כי בימיו ממלכת ישראל הידלדלה וכמעט נעלמה. ראה הרחבה כאן.

בין הדברים באה עוד שגיאה:

"עד ימי עזרא ונחמיה נשאו להם יראי ה' רבים נשים נוכריות, ובהם גם משה" (עמ' 80).

החצי הראשון – פייק, עזרא ונחמיה באו לארץ ומצאו כאן קהילה דלה שהתאספה אחרי הגלות, יתכן שלא היו להם בכלל נשים ישראליות, ואז היו צריכים להילחם בנישואי נכריות. אז טכנית זה נכון "עד עזרא ונחמיה היו הרבה שנשאו נשים נכריות", אבל זה לא ממתן תורה ועד עזרא, אלא מעת התגבשות דלת העם ביהודה, שנים ספורות לפני עליית נחמיה. כבר בספר שופטים יד' נאמר "ויאמר לו אביו ואמו האין בבנות אחיך ובכל עמי אשה כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים הערלים?".

החצי השני – חוסר הבנה, משה נשא את צפורה לפני מתן תורה, לא היו אז 'יהודים' או 'גויים', גם אברהם היה 'גוי' ובן של תרח. יתרו, אביה של ציפורה, נחשב לגר הראשון.

בהמשך הפרק טוען קליינברג שאין לחכמים סמכות לפרש את התורה, ושוכח שלפי התורה כשיש שאלה פונים אל השופט או אל הכהן שיהיה בימים ההם, ופסיקתו מחייבת. לא כתוב בכלל שכשיש שאלה כל אחד קורא את הטקסט של התורה, אלא שהשופט או הכהן הוא הסמכות. וברור שאם יש כמה אפשרויות לפרש, גם בזה הוא הסמכות.

 

מן הגורן ומן היקב

כאמור בראש הדברים, אין טעם להתייחס לכל  מלה בספר, החלקים הבאים של הספר הם יותר תיאולוגיה בגרוש מאשר דיונים בנושאים הרציניים (למשל: אם באמת יש בחירה, למה אין לנו יכולת לדעת מה התוצאות של כל בחירה שלנו?), גם כאן בלי שום מקורות ואסמכתאות, תוך התעלמות מדיונים רבי שנים במקורות מוכרים. שיח טוקבקיסטי שמייגע יהיה להזדחל סביבו. אט לאט לקראת אמצע הספר ועד סופו עוסק המחבר בהבדלים שבין החברה החרדית לחילונית ובפוליטיקה וכו', נושאים שלא רלבנטיים לשאלות היסודיות של הדת.

אצרף רק עוד קצת דוגמאות, על הדוקטור המדריך, שמצפה שכל החילונים ילכו בעקבות חלילו, ולא מודע לעובדה שהוא לא העיפרון הכי מחודד בקופסה של החילוניים…

-"הרמב"ם יודע – למרות שהתורה אומרת את ההיפך הגמור, שהאל אינו זקוק לא לדם ולא לבשר ולא לקטורת ולא לריח הניחוח של בשר צלוי" (עמ' 84). ובכן בתורה לא כתוב שה' זקוק לדם והנביאים החל משמואל ודוד כבר האריכו בזה.

-בעמ' 90 הוא כותב שללא אפר פרה אדומה לא ניתן להקריב קרבנות, וזה לא נכון, טומאה הותרה בציבור.

-לגבי העולם הבא הוא אומר שהשאול הוא מקום עלוב שאין בו הבדל בין צדיקים לרשעים, ובשאול אין צדק (עמ' 104). ראה כאן. מתוך הנחה זו הוא טוען שעד ימי אלישע בן אבויה לא ידעו על העולם הבא, לא שהוא אישית כפר, אלא פשוט לא חשבו על זה, שאם לא כן מדוע ראה את מיתת הבן המשלח את הקן כבעיה, הרי יש לו שכר לעולם הבא? ולא חשב על אפשרות פשוטה, שאלישע בן אבויה לא הסכים לפרש את אריכות הימים בעולם הבא, וטען שחייב להאריך ימים כפשוטו בעולם הזה. בלי שום קשר לעולם הבא. והרי לעתיד לבא נזכר במסכת אבות הרבה לפני אלישע בן אבויה, שחי בדור השני אחרי החורבן. ומיניה וביה הוא סותר את עצמו באמרו שהנצרות האמינה בעולם הבא מרגע היווסדה (עמ' 106), הרי הנצרות נוצרה לפני אלישע בן אבויה, כפורשת מהיהדות, הרי שכבר אז זה היה דבר פשוט.

-לפי ההלכה מותר לגבר להזדקק לזונות (עמ' 125). התורה אוסרת במפורש זנות, 'לא תהיה קדשה'.

-"המצאת המושג דעת תורה המעניק לגדולי ישראל את הסמכות לקבוע עשה ולא תעשה בכל ענין וענין ללא הנמקה הלכתית ברורה" (עמ' 137), זו שטות מבחינה היסטורית, אמנם פיתחו אותה 'חוקרי חרדים' לפניו ולא מפיו הופקו המרגליות המגוחכות הנ"ל.

-בנושא המדע, חוזר קליינברג על הקלישאות הרגילות: מדוע התורה לא מלמדת מדע, או מדוע בחורי ישיבות לא מגיעים מלימוד תורה לתגליות מדעיות? "המדע קשור קשר הדוק לתהליכי החילון, כאשר עוסקים בלימוד תורה יומם ולילה לא מגלים תגליות מדעיות, עובדה". (עמ' 139). הסיום בהכרזה 'עובדה' מזכיר לי את גיל ההתבגרות וקודם לו… לשאול מדוע התורה לא מלמדת מדע, מקביל לשאלה מדוע המדע לא מלמד תורה. מה הקשר בין זה לזה? וכי מישהו טען שחלק  ממטרת התורה היא ללמד מדע? או שאם לומדים בישיבה מפתחים טכנולוגיות? המדע לא קשור לחילון, וחלק חשוב מההישגים המדעיים התגלו בחברה דתית נוצרית, החילון הוא תהליך רחב היקף שהתאפשר ע"י תופעות לואי של הטכנולוגיה והקידמה (למשל: היעדר פחד תמידי מיד האל, כי הטכנולוגיה והרפואה מספקים ביטחון), אבל לא להיפך, הוא לא נולד מחילוניות, אין שום קשר בין חילוניות ובין ההתקדמות המטאורית של הרפואה, בין המפתחים יש הרבה אנשים מאמינים, וזה לא מעלה או מוריד מטיב העבודה…

-שאלתם פעם איך מתגשם הפתגם 'הטבע – אם יענו אותו יודה בהכל'? הנה התשובה:

"רמת הפשיעה באומות החילוניות ביותר בעולם נמוכה במובהק מרמות הפשיעה ברוב המדינות הדתיות בעולם" (עמ' 139).

אך האם זה קשור לחילוניות? המדינות החילוניות שהוא מדבר עליהן הן יפאן סין וויאטנם, והדתיות הן: מדינות האיסלם אפריקה והודו. נו באמת, הוא לא באמת בוחן את המדינות הדתיות בארה"ב, ואת המקומות בהם ניתן באמת לנסות ולבדוק אלא משוה בין מדינות עולם שלישי ורביעי למדינות מתקדמות בעלות אמצעי אכיפה מודרניים, ומערכות חינוך מתקדמות, רווחה ושפע, וכל שאר הקריטריונים שמונעים פשיעה.

וכדי להוכיח שאפשר להיות פושע בשם הדת, מביא קליינברג הבקי בספרות העמים את המעשה באגממון היווני המקריב את בתו ארטמיס לאלים. אך כלום היהדות טוענת שהאלילות היא דת נרצית? הרי שם נעשה הדבר באמת בשם הדת, כלומר זו היתה דרישתה של אותה דת אלילית בה האמינו והדבר מועלה על נס בספרותם. מה זה נוגע לדת היהודית? כמובן שאדם יכול להיות דתי ופושע, ואף לייחס את הפשע לדת (לא זה המקרה של אגממון, כאמור, שם מדובר בחלק רשמי מהדת), אך הלא באותה מדה ניתן להיות חילוני ופושע, ואף להיות פושע בשם החילוניות, מה כל זה קשור לשאלה מי נותן חוקי מוסר טובים יותר? העובדה שמשהו אפשרי, לא עונה על השאלה להיכן מובילים חוקים מסויימים לעומת אחרים.

מה עם שכיחות נמוכה של גירושין אצל דתיים? לפי קליינברג (עמ' 143) זה לא משקף חיי נישואין יותר מאושרים, אלא נשים שנאלצות להיות כבולות בנישואין. גם כן מחקר.

ולסיום בעמוד האחרון של הספר "חישבו מה התנ"ך מתיר! – – – מותר להכות עבדים כל עוד הם נותרים בחיים לפחות יומיים אחרי המכות, שמות כא כ".  רחמנות על החילוני שישלוף בגאווה באמצע הדיבייט את הציטוט המדוייק, כאשר יגלה לתדהמתו שלא כתוב דבר כזה במקור. התורה קובעת עונש מוות על הריגת עבד, דבר שלא היה קיים אצל הרומאים למשל, ואפילו לא בעבדות שהיתה מקובלת בארה"ב עד לפני כמאתיים שנה. אלא שהיא מסייגת את העונש במקרה שהעבד מת בתוך יומיים להכאה. ללמוד מכאן שאם הוא לא מת זה מותר, יהיה מגוחך כמו ללמוד שהפסוקים העוסקים במכה בהמה ובמכה אדם, מתי משלם, מניחים מראש שמותר להכות בהמה או אדם.

דומה שכדאי להם לחילונים לחפש מישהו יותר רציני שידריך אותם כיצד לפרוך את הדת.

—

ומה אומרים בעולם הרחב על ה'מדריך'?

הארץ:  "מדריך לחילוני": השגיאות הפטאליות של אביעד קליינברג בהצגת היהדות

מקור ראשון:  "איך לחסום כל אפשרות לדיאלוג? ספרו של פרופ' קליינברג מבקש לחמש חילונים בטיעוני נגד לטענות הדתיות, אלא שמלבד טעויות בסיסיות ועיסוק בהוכחות ישנות והפרכתן, הוא בעיקר לוקה בהעמדת אנשי קש משני הצדדים. מדריך לקריאת מדריך לחילוני".

("מדריך – כמעט על פי הגדרה – צריך להיכתב בלשון קולחת, מובנת, ממוקדת־מטרה, להציג את מרב הפרטים על מושא הדרכתו, לדייק, וכן, רצוי גם לשכנע. המדריך לחילוני עומד בהרבה מן הדרישות למדריך, לא בכולן. דייקנות? יש בו טעויות").

אבל, אל דאגה, יש תחזית חדשה מקורית ומרעננת:  "לידיעת הקורא אביגדור ליברמן: פרופ' אביעד קליינברג מפרסם את הספר "מדריך לחילוני", וחוזה ירידה בכוחם של הדתיים והחרדיים בחברה הישראלית ● "המנהיגים שיצרו את החרדיות הישראלית לא איפשרו לדור ביניים לצמוח לידם. הם תבעו סמכויות מוחלטות. כשהם מתים, אין להם תחליף אמיתי".

אחרי כל התחזיות האלו לפני עשרים שנה, ולפני שבעים שנה, ולפני מאה שנה, ובעוד הרבה הרבה נקודות זמן הגיע נביא השקר החדש דנדש עם נבואה 'חדשה'… עכשיו זה באמת הסוף, עם כזה מדריך, זה די ברור…

 

 

הערות:

[1] הנימוק המתפתל לדבר הוא כדלהלן: "אנשים חכמים מאד היו חלק ממערכות דתיות, ולא פעם תרמו, כאנשים מאמינים, תרומה חשובה לתרבות העולם".

זה אחד מההישגים בספר, לדחוס כ"כ הרבה הסתייגויות מרומזות בתוך משפטון קצרצר… קודם כל: 'היו' 'תרמו', זה היה בעבר, נניח ניוטון, היום כבר אין. דבר שני, לא מדובר בפשטות על 'אנשים דתיים', לא, זה אנשים שהם 'היו חלק ממערכות דתיות', אולי זה נכפה עליהם, אולי היו אנוסים, אבל עצם זה שהיו חלק ממערכות דתיות זה כבר משהו. שלישית: הם תרמו לתרבות, לא למדע, ברור שלא עסקו ברפואה, או בכימיה, או חלילה בביולוגיה, רק לתרבות, הם כתבו שירים, סיפורים, וכו'. רביעית, זה לא קורה הרבה, זה פשוט קרה 'לא פעם'. האמת, בפשטות גמורה, שכשם שרוב האנושות מאמינים, כך גם רוב אנשי המדע מאמינים, אז אם אנשים מאמינים הם חולי נפש, כפי שסובר דוקינס, המדע נמצא בבעיה חמורה, כי הוא מיוצר ברובו ע"י חולי נפש.

[2] לא ברור בכלל מה זה 'חוקר דתות', בכל מקרה, אם המחבר 'לוקח את הדת ברצינות' מדוע לא הובא בספרו שום טיעון דתי מתוך איזה ספר של אדם דתי מהדורות האחרונים?

[3] וכעין זה מושמות בפי הדתי (בעמ' 30) "טענות אמפיריות זהותיות – אבותינו האמינו באל ולכן אי אמונה פירושה התכחשות לאבותינו". גם עשית אותו מטומטם, וגם הגדרת את זה בלועזית, איגוף מושלם!

[4] קפיצה כזו הוא  מבצע גם תוך כדי תיאור ההתגלות, וכותב: "המקורות המצריים אינם מתארים אף אחד מן האירועים הדרמטיים ביותר שאותם המקרא  מתאר" (עמ' 52). גם זו אונאה מוכרת.