האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

המח האנושי במאמץ לפתור את "בעיית" התודעה (פאנפסיכיזם ב)

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

פרופ' פיליפ גוף אותו היכרנו במאמר הקודם, כותב במאמרו: האם האלקטרונים יכולים להיות מודעים?:

פיזיקליסטים לעתים קרובות טוענים: "רק משום שעדיין לא הצלחנו להסביר כיצד לתת הסבר מכניסטי על התודעה, אין זה נובע שהסבר כזה יהיה לנצח מעבר לתפיסתנו. למדענים לפני דארווין לא היה שום הסבר להופעתם של חיים מורכבים, מה שהביא רבים להניח שיש איזו מעורבות אלוהית או מופלאה בהופעת החיים. גאוניותו של דארווין היתה להעלות את רעיון הברירה הטבעית, אשר מסיר את הצורך בסיוע האלוהי בתחום הביולוגי. אולי אנחנו רק צריכים את 'דארווין של התודעה' שיבוא ולעשות משהו דומה בתחום המנטלי.

(הערת המעתיק, מאותה סיבה עצמה, רעיון הברירה הטבעית לא מסיר את הצורך בסיוע האלהי, לברירה טבעית אין כח עצמי והיא לא יכולה לייצג אלא רעיון שגלום בחוקי הטבע עצמם, מה שמחזיר אותנו לשאלה על מה התהליכים מסתמכים, י.ע.).

צורה זו של התנגדויות מלווה לעתים קרובות בנרטיב מסוים של תולדות המדע, שלפיו הרבה פעמים לאחר שהתופעה הוכרזה כבלתי מוסברת על ידי פילוסופים 'מתבכיינים', מאוחר יותר הפכה למוסברת ע"י התקדמות המדע.

אין ביכלתי לטעון, שלעולם לא יהיה תיאור פיזי גרידא של התודעה. אבל המצב בשטח מערער טיעונים המסתמכים על ההצלחה ההיסטורית של המדע הפיזי, כדי לתמוך בטענות כי המדע הפיזי יפתור יום אחד את הבעיה הקשה. העובדה שהמדע הפיזי הצליח מאוד מאז שהמודעות נקבעה מחוץ לתחום החקירה שלו, אינה נותנת לנו שום סיבה לחשוב שהוא יכול להסביר בצורה נכונה את התודעה עצמה.

עם זאת, אימוץ הפאנפסיכיזם אינו ויתור על הניסיון להסביר את התודעה באופן מדעי; הפאנפסיכיזם היא תוכנית מחקר מדעית בפני עצמה. הפנפסיכיסטים לא מכריזים על התודעה האנושית כמסתורין קדוש, שהגיע כנראה באמצעות קסם, הם מנסים לצמצם את ההכרה האנושית (ואת זה של בעלי חיים אחרים) לצורות תודעה בסיסיות יותר, אשר לאחר מכן משליכים על היבטים בסיסיים של החומר.

נכון שהמודעה עצמה אינה מוסברת במונחים של משהו מהותי יותר. אבל אין סיבה מראש לחשוב שהמדע חייב תמיד לעקוב אחר הנתיב הרדוקציוניסטי ביותר. ההסבר המדעי של האלקטרומגנטיות אשר התפתח בסופו של דבר במאה ה -19 כרוך בהנחה של תכונות וכוחות אלקטרומגנטיים בסיסיים חדשים. אולי ההסבר המדעי של התודעה האנושית, כאשר יגיע בסופו של דבר, לא יהיה רדוקטיבי.

לנוכח הקשיים העמוקים הכרוכים בנסיון להסביר את התודעה במונחים פיזיים, ואת הספקות הפילוסופיים העמוקים אם זה אפשרי, כדאי לבחון אפשרויות אחרות. לכל הפחות, הסברים פאנפסיכיסטיים של התודעה האנושית שווים בדיקה.

אנשים עדיין צוחקים כשאני אומר שאני חושב שהאלקטרונים מודעים. אבל האופנה האינטלקטואלית משתנה במהירות, ואני משוכנע בשקט שההימור שלי על הפאנפסיכיזם ישתלם בסופו של דבר.

לעומתו כותב יריבו ועמיתו פרופ' קית פרנקית:

 האם ההכרה בכל מקום? האם זה מאפיין בסיסי של היקום, בלב ליבם של החלקיקים התת-אטומיים הזעירים ביותר? רעיון כזה – פאנפסיכיזם כפי שהוא ידוע – עשוי להישמע כמו מיסטיקה של העידן החדש, אבל כמה פילוסופים אנליטיקאים קשוחים העלו את דעתם שאולי זה המצב, ועכשיו זה נושא חם בפילוסופיה של המוח.

הפופולריות של הפאנפסיכיזם נובעת מכך שהתיאוריה הזו מבטיחה לפתור שתי בעיות עמוקות בו זמנית. הראשונה היא 'הבעיה הקשה' המפורסמת של התודעה. איך המוח מייצר חוויה מודעת? איך יכולים נוירונים לירות לגרום לחוויות של צבע, צליל, טעם, כאב וכן הלאה? באופן עקרוני, המדענים יוכלו למפות את תהליכי המוח שלי בפירוט מלא, אבל נראה שהם לא יוכלו לזהות את החוויות שלי בעצמם – את אופן הצבעים, את תחושת הכאב וכן הלאה: התכונות הפנומנליות של המוח מציינות. איכשהו, כך נראה, תהליכים הרוכשים היבט סובייקטיבי, שהוא בלתי נראה למדע. איך אפשר להסביר את זה?

הבעיה השנייה נוגעת לפער ניכר בתמונה המדעית שלנו על העולם. הפיזיקה שואפת לתאר את המרכיבים הבסיסיים של היקום – החלקיקים התת-אטומיים הבסיסיים שמהם נעשה הכל, יחד עם החוקים השולטים בהם. עם זאת, נראה כי הפיזיקה משאירה בלי הסבר משהו חשוב מאוד מהתמונה של החלקיקים הבסיסיים. ההסבר אומר לנו, למשל, שלאלקטרון יש מסה מסוימת, טעינה וספין. אבל זהו תיאור של האופן שבו האלקטרון נוטה להתנהג, כדי שהמסה תתנגד להאצה, שטבעה היא להגיב בדרך מסוימת לשדות אלקטרומגנטיים, וכן הלאה. הפיזיקה לא אומרת מה אלקטרון, או כל חלקיק בסיסי אחר, הוא לכשעצמו, באופן מהותי. ואפשר לטעון, כי המשאבים המושגיים שלה – מושגים מתמטיים, יחד עם המושגים של סיבתיות ומיקום – מתאימים רק לתיאור מבנים ותהליכים, לא תכונות מהותיות. עם זאת, סביר להניח כי חלקיקים אינם רק אוסף של נטיות, כנראה שיש להם מהות קטגורית בעלת מאפיינים שיוצרים את הנטיות שלהם.

הנה, טוענים כמה פילוסופים, יש מקום לסינתזה מלהיבה. אולי התודעה – ההיבט הסובייקטיבי החמקמק של מצבי המוח שלנו – הוא המרכיב החסר בפיסיקה. אולי תכונות מופלאות, או "פרוטו-פנומנלי" מבשר עליהם, הם המאפיינים המהותיים הבסיסיים של החומר שאנחנו מחפשים, וכל חלקיק תת אטומי הוא נושא מודעות זעיר. זה פותר את הבעיה הקשה: המוח והמודעות מופיעים יחד כאשר מיליארדים של חלקיקים בסיסיים התאספו בדרך הנכונה. המוח נובע מהנטייה של חלקיקים לאינטראקציה ולשילוב, והתודעה נובעת ממה שהחלקיקים נראים כשלעצמם. הם שני צדדים של אותו מטבע – או, במקום זאת, שכן בהשקפה זו התודעה היא המציאות הבסיסית העומדת בבסיס המציאות הגשמית, המוח הוא ביטוי של התודעה. התווית 'מוניזם ראסלני' משמשת לעתים לציין רעיונות קרובים, משום שברטרנד ראסל הציע רעיונות דומים בניתוח החומר (1927).

הפאנפסיכיזם גם מבטיח לפתור בעיה נוספת. נראה ברור שחוויות מודעות משפיעות על האופן שבו אנו מתנהגים. אבל מצד שני נראה שהמדע יוכל להסביר את ההתנהגות שלנו לגמרי במונחים של מצבי מוח, בלי להזכיר כלל את ההכרה. זה מלמד שמשהו נשאר כאן מעבר לאמצעי המדידה וההסבר. אבל אם הפאנפסיכיזם הוא אמת, אזי הבעיה הזאת נעלמת.

אחרי שפרנקית הסביר כל כך יפה את הפאנפסיכיזם, היינו מצפים שימשיך עם זה, אבל לא, הוא מעלה שאלות:

ישנן גם בעיות בפאנפסיכיזם, כמובן, אולי החשובה ביותר היא בעיית השילוב, הפאנספסיכיסטים מחזיקים בתודעה שמגיעה משילוב של מיליארדי תודעות תת-אטומיות, בדיוק כפי שהמוח נוצר מארגון מיליארדי חלקיקים תת-אטומיים. אבל איך משתלבות התודעות הזעירות האלה? אנו מבינים כיצד חלקיקים מתשלבים כדי ליצור אטומים, מולקולות ומבנים גדולים יותר, אבל מה הסיפור המקביל בעולם התודעות? כיצד משתלבות חוויות המיקרו של מיליארדים של חלקיקים תת-אטומיים במוח, כדי ליצור את צביטת הכאב שאני מרגיש בברך? אם מיליארדי בני אדם יתארגנו כדי ליצור מוח ענק, כל אדם מדמה נוירון אחד ושולח אותות לאחרים באמצעות טלפונים ניידים, נראה לא סביר שהתודעה שלהם תתמזג ליצירת תודעה ענקית אחת. למה שיקרה משהו דומה עם חלקיקים תת-אטומיים?

בעיה נוספת היא גבולות התודעה, אנו מניחים שבני אדם ובעלי חיים הנושאים את התודעה של האלקטרונים, חווים אותה, אך האם גם גבישים או צמחים הנושאים תודעה כזו חווים אותה במדה מסויימת? ואם לא מדוע? קשה לחשוב על דרך לא שרירותית להשיב על שאלה זו.

קל להבין כי השאלות האלו אינן באמת מכריעות, בעיית השילוב לא גרועה יותר משאר חוקי העולם התת אטומי, הבעיה הזו קיימת כבר ברובד הביולוגי כאשר השילוב של כל חלקי החיים ומרכיביהם אינו מובן לנו באמת, אנו מתחקים רק אחרי חלק קטן מהפעולות ודרכי העברת האינפורמציה התוך גופית, אבל לא למכלול כולו, איך הגוף יודע לבנות את עצמו על פי התכנית. וכך גם בנושא התודעה, מדובר בשאלה פילוסופית, אבל לא בבעיה, כדוגמת הבעיה המהותית של המטריאליזם להבין מה היא תודעה ואיך תיתכן בכלל.

השאלה השניה גם היא כמובן שאלה של מתעניין, אבל דבר אין לה עם העיקרון של פאנפסיכיזם כן או לא, זו השלכה של השאלה הקודמת, מה צריך לעשות כדי שהתודעה תצוף מתוך האלקטרונים אל האובייקט.

אבל פרנקית בשלו:

למרות בעיות אלה, אנשים רבים חשים כי הפאנפסיכיזם מציע את התקווה הטובה ביותר של פיצוח הבעיה הקשה. הפילוסופים דוד צ'למרס , גאלן סטראוסון ופיליפ גוף, בין היתר, הגנו על גרסאות שונות של התיאוריה, ומתקיים דיון מתמשך ותוסס במשמעותה של התיאוריה ורלבנטיותה, האם זה הצעד הנועז שאנחנו צריכים כדי להתקדם להבנת התודעה?

אני לא משוכנע, ואני לא לבד בעמדה זו. גם אם נקבל כי ישויות פיסיקליות בסיסיות חייבות להיות בעלות אופי קטגורי (ויכול להיות שלא נקבל זאת), התודעה היא מועמד לא סביר לנכס יסוד זה. שכן, עד כמה שהראיות שלנו עולות, זוהי תופעה מקומית מאוד, שהיא ספציפית לא רק למוח אלא גם למצבי מוח ספציפיים. נראה שזה מצב מסוים של מערכות עיבוד מידע מורכבות ביותר, לא תכונה בסיסית של היקום.

יתר על כן, הפאנפסיכיזם מעמיד את התודעה במצב מוזר, הוא ממקם אותה בלב כל ישות פיזית, אבל הופך אותה לחסרת הסבר, הפאנפסיכיזם לא מציע שום תחזית או איזו שהיא השלכה מן התודעה של האלקטרון על התנהגותו, הוא מוצא מקום ומשמעות לתיאוריה – שוב, רק בתודעה האנושית. לכן אני חושב שאנחנו צריכים למצות את האפשרויות האחרות, לפני שאנו משתמשים בעקרונות מטאפיזיים.

אז אני לא פאנפסיכיסט. אני מסכים עם הפאנפסיכיזם שזה נראה כאילו לחוויות שלנו יש אופי ספציפי מהותי שאי אפשר להסביר אותו על ידי המדע. אבל אני מסיק מכך מסקנה אחרת. במקום לחשוב שזהו מאפיין יסודי של כל החומר, אני חושב שזו אשליה. כך גם החושים לייצוג העולם החיצוני, יש לנו מעין חוש פנימי, המייצג היבטים של פעילות המוח שלנו. והחוש פנימי הזה נותן לנו נקודת מבט מיוחדת מאוד על המוח שלנו, ויוצר את הרושם כי יש להם תכונות פנומנלי מהותי כי הם שונים לגמרי מכל התכונות הפיזיות. זה רושם חזק, אבל רק רושם. התודעה, במובן הזה, אינה בכל מקום אלא בשום מקום. אולי זה נראה מוזר כמו פנפסיכיזם. אבל המחשבה על התודעה יכולה להוביל כל אחד לאמץ השקפות מוזרות…

אין המדובר כאן רק בהודאה "אמרתי דברים מוזרים", אלא באבסורד מטורף, הטענה כי התודעה הינה אשלייה, היא טענה סתירתית באופן הגלוי לכל. מכיון שיש מישהו שמדמיין ושמשלה את עצמו שיש לו תודעה, הרי אותו מישהו חש ומרגיש ותופס את עצמו, זו בדיוק התודעה. מה המשמעות של הדמיון?

מסתבר שפרנקית לא לבד, אניל ס'ת, מדענית מח, במאמרה "הבעיה האמיתית", טוענת כי דורות של מדענים ופילוסופים הפכו את בעיית התודעה למסובכת מכפי שהיא צריכה להיות, לאחר ציטוטים ומלל רב בהקשר של מדעי המח והנוירולוגיה, וההבדל בין ערות לשינה, חוזרת ס'ת לנוסחה: התודעה היא אשליה, זה נובע מכך שאנשים רוצים לראות מה שהם חושבים שקיים…. וכמובן כאן באות דוגמאות רבות לאשליות תודעתיות… לדבריה התודעה היא סוג מאד יחודי של "הזיה מבוקרת". זו המסקנה העולה גם מספרו של דאגלס הופשטטר "אני לולאה מוזרה", אחרי המון דיבורים על הרצף שבין תודעה לאי תודעה, מגיע ההסבר האולטימטיבי: אין תודעה, היא רק דמיון…

לא יאומן כי יסופר, המקבילה המודרנית של "צבים כל הדרך למטה"…

גוף מתייחס לטענה ההזויה שהתודעה הינה אשליה. הוא מתאר כינוס אנשי מדע, בו השתתפו בין השאר הוא ופרנקית, ובאותו כינוס "הקונצנזוס של הכנס היה שהתודעה היא אשליה", גוף שם לב שיש משותף לו ולקית: "גם קית וגם אני סבורים שלא ניתן להסביר את התודעה בסיפור מדעי קונבנציונאלי, שום תיאוריה נוירו-מדעית לא תוכל להסביר מדוע למוח יש חיים פנימיים". אבל כפי שאומר קית, כל אחד הולך לכיוון מוזר אחר, הבעיה היא שהכיוון של קית הוא הרבה יותר גרוע ממוזר, הוא סתירתי, ולכן לא קיים.

"יש להודות כי אפילו את האפשרות של אשליה פשוט קשה להבין… בסופו של דבר, אני חושב שגישת האשליות אינה אפשרית בגלל המחויבות שלי לפנומנאליזם קוגניטיבי.. גם אם כמעט כל האמונות שלי על התודעה שלי שגויות, אני עדיין בהכרה עד כמה שיש לי אמונות בכלל, שכן אמונות הן סוג של חוויה מודעת".

אבל גוף מגלה כאן צניעות לא מובנת:

"עם זאת, זוהי עמדה פילוסופית מאוד שנויה במחלוקת, וראשית אני מודה כי ישנה ​​אפשרות שאני טועה. למעשה, אני צנוע מספיק כדי להודות שאני עלול לטעות בכל האמונות הפילוסופיות שלי (הפילוסופיה קשה!), ולכן אני צריך לקחת כאפשרות כי במובן מסוים תיאוריית האשליה עשויה להיות אמיתית, לא משנה כמה טיעונים פילוסופיים אני עשוי לחשוב שיש לי נגד זה. אני טוען, עם זאת, שאשליה, אם כי במובן מסוים, היא העמדה הפילוסופית הבלתי סבירה ביותר שמישהו העלה אי פעם. אני משוכנע יותר שאני מרגיש עכשיו כאב נורא בברך מאשר בכל דבר אחר, כולל קיומו של העולם החיצוני. האשליה אפילו פחות סבירה מהסוליפסיזם.

ייתכן שזו תרבות של פילוסופים, או סתם ענווה (הבלוג של גוף מלא בחומרים מעניינים בנושא, וגם בענוה), בכל אופן ברור שמשתי האפשרויות, האשליה היא משחק המלים הבעייתי יותר. והאפשרות השלישית, שהמודעות היא ביטוי כל שהוא של רצון חיצוני, של רוח העולם, או במלים אחרות ניצוץ אלהי, לא עולה כאן לדיון, אם כי מבחינה לוגית היא המתקבלת ביותר.

 

 

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x