נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

המלחמה האחרונה של צ'ארלס קראוטהמר

בימים האחרונים נפרדה ארה"ב מהפרשן המפורסם זוכה פרס פוליצר צ'ארלס קראוטהמר, שנלחם בשנים האחרונות במחלת הסרטן.

קראוטהמר ליוה את האירועים בארה"ב משנות ה80 ועד עתה, בטור שהופץ ב240 עיתונים בעולם. קראוטהמר החשיב את עצמו כיהודי אורטודוקסי לפי דיווחים בעיתונות, לפי דיווח אחר היה מבקר בבית הכנסת משום שהאמין בכח טרנסצנדטלי, לאורך שנות פעילותו עבר מן המחנה ה'ליברלי' לשמרני מתון. מה שהתבטא בין השאר בהתקפתו על הפוליטיקל קורקט ועל ערכי המשפחה המעוותים, כפי שניתן לקרוא למשל במאמרו שתורגם ע"י צור ארליך למידה (קטעים מן המאמר):

…ישנה תופעה חברתית משלימה, תאומתה של תופעת צמצום הגדרת הסטייה. במיזם-הענק החברתי של שיטוח המוסר, אין די בכך שהסוטה ינורמל; נדרש שמנגד יוכרז נתח מן הנורמלי כסוטה. ועל כן, בעוד הסטיות הפליליות והפסיכוטיות זכו לצמצום הגדרה, כלומר להנמכת הרף שמה שמעליו נחשב לנורמלי, הגדרתן של הסטיות הבורגניות הרגילות הורחבה – כלומר לגביהן רף הנורמליות הוגבה. תחומים נרחבים של התנהגות רגילה, שעד לא מכבר נחשבו תקינים, הועברו אל מתחת לרף. וכך, התנהגויות שנתפסו סבירות לחלוטין מוקעות עכשיו כסטייה. אורח החיים הנורמלי של מעמד הביניים מתגלה כביכול כביתם האמתי של האלימות, ההתעללות, שנאת הנשים וקטלוג שלם של מעשים סוטים ומחשבות סוטות.

במסגרת מיזם שיטוח המוסר נתגלו מחוזות חדשים של סטייה, כגון אונס בדֵייט ודיבור שאינו תקין פוליטית. מחוזות מוכרים, כגון התעללות בילדים, הועצמו על-ידי דישה אינסופית במכבשי התודעה הציבוריים, ותוקפּוּ באמצעות דו”חות מלומָדים על אודות שכיחותם המדהימה. על-ידי כך מתגלה הסטייה לא כנחלתם של פושעים ומשוגעים, אלא כתופעה המשגשגת בלב המעמד הבינוני הגדול. הסוטים האמתיים בחברה נחשפו. מי הם? לא צמד הפושעים הקולנועי בוני וקלייד, אלא הזוג הטלוויזיוני הנשוי-באושר אוזי והרייט.

הפירוק המוסרי של הנורמליות של המעמד הבינוני הוא מיזם עצום. אלפי מתנדבים עובדים לקידומו. בהרחיבם את הגדרת הסטייה הם נחלו כמה הישגים מרשימים. הגדולים בהם הם שלושה, והם נמצאים בדיוק באותם תחומים שמויניהן זיהה: חיי המשפחה, הפשיעה ומחלות הנפש.

… אבל מעֵבר למספרים ולהגדרות, יש אידיאולוגיה חדשה סביב התעללות בילדים. אנשי המקצועות הטיפוליים, המחויבים לאמונה במגפת התעללות, מעודדים את הציבור לחפש בקדחתנות מקרי התעללות, ואם אי-אפשר למצוא – להמציא.

התבוננו בעצה מאחד מספרי העזרה-העצמית הפופולריים על התעללות מינית, ‘אומץ לרפא’: “אם אינכם מצליחים לזכור שום דוגמה ספציפית [של התעללות מינית שחוויתם בילדותכם] … אבל עדיין יש לכם הרגשה שמשהו התעללותי קרה לכם, קרוב לוודאי שהוא אכן קרה”. וכן, “אם אתם חושבים שהתעללו בכם, ובחייכם ניכרים התסמינים, סימן שאכן התעללו בכם”.

… אבן הפינה להגדרה חדשה ורופפת להדהים זו היא רעיון הכפייה המילולית. ראו את ההגדרה בספר ‘אונס בידי מַכּר: הפשע הסמוי’ מאת ג’ון וילי (1991), בפרק שכותרתו “כפייה מינית לא אלימה”: “אנו מגדירים ככפייה מינית מילולית מקרים שאישה מסכימה לפעילות מינית לא רצויה בגלל טיעונים מילוליים של גבר, לא כולל איומים מילוליים בהפעלת כוח פיזי”. כשהגדרת האונס מורחבת בדרך כה רדיקלית, כך שאפילו הצעת משקה או התעקשות מילולית נחשבת אונס, אין פלא שמתקבלת מגפה של סטייה בהתנהגות המינית.

כמובן, מאחורי המספרים הללו נמצאת אידיאולוגיה לפיה יחסים הטרוסקסואליים הם תמיד סטייה. כפי שאמרה פעם אנדריאה דבורקין, “רומן הוא אונס המיופה במבטים נרגשים”. מגפת האונס-בדייט היא רק פן אמפירי של תיאוריה נרחבת הגורסת כי היות שיחסים בין גברים ונשים הם אי-שוויוניים במהותם, יחסין מין בין גברים ונשים לעולם לא יהיו באמת בהסכמה. הם תמיד כפויים.

או במילותיה של סוזן אסטריך: “פמיניסטיות רבות יאמרו שכל עוד נשים הן חסרות אונים יחסית לגברים, אין זה נכון לראות את המילה ‘כן’ כסימן של הסכמה אמתית ליחסי מין”. סלחו לי, אבל אם ‘כן’ איננו סימן להסכמה אמתית, מה כן מסמן אותה? חוזה נוטריוני?

ואם אין דבר כזה הסכמה אמתית, כי אז האידיאל הפמיניסטי-רדיקלי ממומש: כל בעילה היא אונס. מי צריך את המחקרים? שיעור הנאנסות איננו אחת מארבע, לא אחת משלוש וגם לא אחת משתיים. הוא אחת מאחת. וכך יכולה נעמי וולף לכתוב בספרה ‘מיתוס היופי’ כי יש כיום “אצל צעירים מצב, שבו העובדה שבנים אונסים ושבנות נאנסות נתפסת כחלק ממהלכם התקין של הדברים” [ההדגשה – של נעמי קליין, מיתוס היופי, מאנגלית: דרור פימנטל וחנה נוה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004].

… ישנה, כמובן, הפרשייה הידועה מהשנה הנוכחית, של הסטודנט עדן יעקובוביץ’ מאוניברסיטת פנסילבניה. קבוצה קולנית של סטודנטיות שחורות, חברות אחוות-נשים, הרעישה ליד הפנימייה שלו באמצע הלילה, והוא קרא להן בקול “בְּהֵיימֶס” – סוסי יאור. הוא הואשם בהטרדה גזעית. שורת מלומדים גויסה למשימה האבסורדית של זיהוי תקדימים גזעניים לשימוש במילה זו. הם לא הצליחו (חבל שלא שאלו אותי. הייתי חוסך להם טרדה רבה. אבי קרא לי ‘בהיימה’ פעמים כה רבות, שהמונח היידי נעשה כמעט למילת חיבה. אינני סבור שהיו לאבי מניעים גזעניים). למרות זאת האוניברסיטה נותרה משוכנעת שיש איזה שד גזעני מאחורי המילה האקזוטית, והחליטה שהסטודנט חייב להיענש. היא לחצה עליו להודות באשמה. הוצעה לו עסקת טיעון: ההליכים יבוטלו אם הוא יודה בגזענותו ויסכים להתחנך-מחדש באמצעות השתתפות ב”תוכנית הכשרה לחיים בסביבה של קהילה רבגונית”.

חשבו על כך: המשוגע הטיפוסי בלב ברודווי חופשי לנאום את נאומי ההזיה שלו. איש לא ישלח אותו לטיפול בכפייה. אבל סטודנט המסנן את המילה “בהיימה” באוזני חבורת בנות-אחווה מאוים בעונש החמור ביותר העומד לרשות האוניברסיטה – גירוש – אלא אם יסכים לעבור טיפול שיתקן את חשיבתו הסוטה.

זה אולי נראה אירוני, אבל קל להסביר זאת. בסדר החברתי החדש, חוסר-השפיות אינו נחשב לסטייה, אך חוסר-הרגישות כן; וחסרי-הרגישות הם אלה הטעונים פיקוח מחשבתי וחינוך-מחדש. עם סוג אחד של סטייה אנחנו מוכנים לחיות, עם הסוג האחר לא. האמת היא שלסוג הראשון, פסיכוזה, אנחנו כבר מתקשים לקרוא סטייה. כדברי מויניהן, הפסיכוזה היא עכשיו חלק טבעי מהנוף.

… כמובן, מסעי-הצלב החדשים הללו אינם תורמים דבר למלחמה בפשיעה האמתית או בהפרעות הנפשיות. ובכל זאת הם גורמים לנו להרגיש שאנחנו חודרים אל לב מאפליית הסטייה. וההרגשה הזו טובה. חֶברה מוכרחה להרגיש שהיא אוכפת את הנורמות שלה ונאבקת בסטייה מהן. משוויתרנו על המלחמה בדבר האמתי, איננו יכולים לוותר על עצם המלחמה. אז אנחנו נלחמים בסטיות החדשות בעזוז מענג. זוהי בעיקרה מלחמה בטחנות רוח וברוחות-רפאים, אבל למי אכפת?

לא יאומן, אבל כל זה מתוך מאמר שנכתב כבר ב1993, מי יגלה עפר מעיניך צ'ארלס!

הרב שרגא סימונס באתר איש מתאר:

מגיל צעיר גדל קראוטהמר על ברכי מיומנויות הדיון והחשיבה הביקורתית. הוא למד בבית ספר דתי, שם למד ממקורות יהודיים מסורתיים במהלך היום, כמו גם עברית שוטפת. אביו, שהיה יהודי דתי, עודד אותו נמרצות ללמוד גמרא ובזמן שחבריו לכיתה היו בחוץ ושיחקו כדורסל אחרי שעות הלימודים, צ'רלס הצעיר ספג שעות רבות של לימודים נוספים בשעות אחר הצהריים. כתוצאה מכך, התחדדו כישוריו האנליטיים והפכו אותו למקור עוצמה אינטלקטואלי.

… קראוטהמר כינה את לימוד התורה "מסורת נפלאה, אינטנסיבית ועשירה", והושפע ממשנתו של הרמב"ם. "זכיתי לחינוך יהודי מעמיק. אני יודע מה פירוש הדבר להיות יהודי", אמר. "יש הבדל בין להיות יהודי להלכה בלבד, או להיות יהודי מבחינה רגשית, עם יסודות עמוקים הנטועים בלימודי תורה".

בנושאים של אמונה, קראוטהמר אהב לציין שהמוחות הדגולים ביותר בהיסטוריה – כולל תומס אקווינס, אוגוסטין, ניוטון והאבות המייסדים של ארה"ב – האמינו בקיומה של האלוהות. הוא נהג לצטט כיצד סר אייזיק ניוטון השווה בין היכולת האנושית להבין את מסתריו הפלאיים של היקום לבין חילזון בחוף הים, המנסה לפענח את זמני הגאות בעזרת הפיזיקה.

"לאיינשטיין הייתה תחושה של המסתורין הפנטסטי המסתתר מאחורי הסדר והיופי בטבע", אמר קראוטהמר. "הוא היה נפעם לנוכח האלגנטיות של הטבע. יכולתו ליצוק את המסתורין האולטימטיבי של המדע לתוך נוסחה אחת, E=MC2, מעידה על סוג של הרמוניה ביקום שאינה יכולה להיות מקרית".

לקראוטהמר היו יחסים מורכבים עם אלוקים, מסוג "יגעתי ולא מצאתי". ועם זאת, הוא מחה כנגד אלה הדוחים את קיומו של אלוקים: "מכל התיאולוגיות או האנטי-תיאולוגיות, אני סבור שאתיאיזם הוא האפשרות הכי פחות סבירה", אמר. "לא מדובר רק באי הרציונליות שבעניין, אלא בקור, בהיעדר הנשמה של האתיאיזם – זה מה שמדהים אותי. [האתיאיזם] מפר כל עיקרון של ההיגיון שלנו… בסוף תמיד חוזרים לשאלת ה'מקור' [של היקום]".

קראוטהמר התייחס לכותל המערבי בתור "המקום המקודש ביותר עלי אדמות… נקודת המפגש בין השמיימי לבין האנושי". בהיותו משקיף מעל הר הצופים בירושלים, אמר, "כשאתה מביט במדבר יהודה, אתה יכול… להרגיש את הרוחניות, את החיבור עם הנשגב שהתרחש באותם מקומות".

צפו בצ'רלס קראוטהמר מדבר על חינוכו היהודי, התלמוד, ציונות ואמונה:

ציטוטים מדבריו:

  1. ישראל היא התגלמות ההמשכיות היהודית: זוהי המדינה היחידה בעולם שמאכלסת את אותה הארץ, נושאת את אותו השם, דוברת את אותה השפה ומאמינה באותו אל כמו לפני 3,000 שנה. כשחופרים באדמה מוצאים שרידים ארכיאולוגיים של כלי חרס מתקופת דוד המלך, מטבעות מתקופת בר-כוכבא ומגילות בנות 2,000 שנה, הכתובות בכתב הדומה להפליא לכתב המשמש בימינו לפרסום גלידה בחנות הממתקים הפינתית.
  2. ידעתי שתמיד אהיה יהודי, ולכן שתמיד אהיה אאוטסיידר.
  3. הצרה בכך שאנשים מפסיקים להאמין באלוקים היא לא שהם לא מאמינים בשום דבר. הצרה היא שאחר כך, הם מאמינים בכל דבר שהוא. במאה הנוכחית, "כל דבר שהוא" כלל את היטלר, סטלין ומאו, האנשים שעמדו מאחורי מקרי טבח העם המזעזעים ביותר של תקופתנו.
  4. למדע יש הרבה מה לומר על מה שאפשרי. למדע אין בכלל מה לומר על מה שמותר.
  5. היהודים עשו דבר שאף אחד אחר לא עשה מעולם. אפילו היהודים עצמם לא תיארו לעצמם שזה משהו שניתן לעשותו – הם חזרו לארצם הקדומה. איש מהתקופה הקדומה מעולם לא חזר. לא ניתן אפילו לקרוא את השפה האטרוסקית. כולם נעלמו. עשרת השבטים נעלמו… זהו סיפור שהוא כל כך בלתי סביר, תחייתה של העברית. זה מעולם לא קרה בעבר. אף שפה מעולם לא חזרה לחיים והפכה להיות שפת היום יום, מעולם. זוהי הייחודיות של ההיסטוריה שלנו.
  6. האובססיה לעצמי היא המוטיב המרכזי של תקופתנו.
  7. נאמנות לנשיא היא דבר נפלא, אולם נאמנות לאמת, ליושר ולמדינה היא נפלאה עוד יותר.
  8. החיים והתודעה הם מסתורין אחד גדול. עולם הדומם הוא הבסיס. אך כיצד עוברים מנוירונים שיורים במוח למחשבה שצצה בראש שלך ושלי? יש משהו מסתורי בכל זה. ואם מסתורין זה אינו מרתק אתכם, כנראה שלא חשבתם על זה.
  9. מנהיגים דגולים מוכנים לפרוש כשהם לא אהובים ולא פופולריים, ולשלם מחיר זה על עבודה קשה.
  10. התיאולוגיה שלי ניתנת לסיכום כך: התיאולוגיה היחידה שאני יודע שהיא אינה נכונה, היחידה שאני בטוח שאינה נכונה, היא אתיאיזם. לגבי כל השאר אינני בטוח… יש לי תחושה שיש משהו נשגב ביקום, אולם אנו לעולם לא נהיה בעמדה שנוכל להבין זאת… יש לי חיבור חזק ביותר למסורת היהודית, לעומק שלה ולהבנה המעודנת שלה את החיים, המוסריות והמטאפיזיקה. תמיד התעניינתי בכך, ומבחינתי, חשוב שיהודים ינסו להמשיך מסורת זו, לוודא שהיא ממשיכה להתקיים, ולוודא שתרבות זו תמשיך להיות מטופחת.
  11. אין מה להשוות בין הברוטליות והציניות של תרבות הפופ בימינו לבין תרבות הפופ מלפני 40 שנה: מ"בצהרי היום" ועד "רובוקופ" חלה ירידה תלולה.
  12. השמחה שבהפסד מתמצה בכך שבמקום שבו אין ציפיות, אין אכזבות.
  13. ישנם כמה סכסוכים גיאו-פוליטיים שהם מסובכים מבחינה מוסרית. המלחמה בין ישראל לעזה אינה אחת מהם. בסכסוך זה יש בהירות מוסרית שהיא לא רק נדירה, אלא מטלטלת… מבחינת חמאס, הדבר היחיד שהוא רצוי יותר מיהודים מתים, הוא פלסטינים מתים.
  14. חייבים ללמוד את הטקסטים, חייבים להכיר את הגמרא, חייבים להיות מסוגלים לקרוא את רש"י, אתם חייבים לדעת מה יש שם. אבא שלי אמר, "אני לא יכול לעשות אותך דתי. אני לא יכול לוודא שתהיה דתי, אבל אני בהחלט עומד לוודא שלא תהיה בור ועם הארץ".

אגב, על הקשר בין לימוד תלמוד לגניוס היהודי ואף לפרסי נובל, עמד פרופ' אומן:

פרופסור ישראל אומן, זוכה פרס נובל לכלכלה מסביר כי יהודים זוכים בפרסי נובל יותר מחלקם היחסי באוכלוסיה בכך שהשאיפה היהודית הייתה תמיד ללמוד ולהפוך לתלמידי חכמים

האוכלוסייה היהודית מהווה פחות מרבע אחוז מתוך אוכלוסיית העולם, ואין שנה שאין נציג יהודי בין חתני פרס נובל. השנה לדוגמה, זכה בפרס היוקרתי פרופ' מייקל קוסטרליץ, יהודי מאוניברסיטת בראון שבארה"ב.

המתמטיקאי זוכה פרס נובל לכלכלה לשנת 2005 פרופ' ישראל אומן התראיין לאתר וואלה ופתח את דבריו בנימה משועשעת וניסה לברר אם הזוכה השנה אכן יהודי. "את בטוחה שקוסטרליץ הוא יהודי? השם הוא קצת יהודי אבל בדקת את הנושא הזה?".

בהמשך הסביר פרופ' אומן כיצד מחולקים פרסי הנובל ברחבי העולם ואת הסיבה להימצאותם של יהודים רבים ברשימת הזוכים. "אוכלוסיית העולם בדרך כלל לא זוכה בפרס נובל", אמר פרופ' אומן, "פרס נובל זה פחות או יותר לעולם המפותח, העולם המערבי. אומנם בפיזיולוגיה עכשיו זכה יפני אבל סך הכל מדובר בעולם המערבי. גם האחוז בתוך העולם המערבי, שזה אולי רבע מאוכלוסיית העולם מקסימום, גם שם האחוז של יהודים הוא גבוה מאוד".

פרופ' אומן טוען כי ההתבלטות של יהודים בעולם המדע החלה לפני דורות רבים. "אני חושב שבתרבות היהודית, תלמוד תורה הוא הערך העליון", אמר פרופ' אומן, "אין משהו חשוב יותר מתלמוד תורה. בכל המאיות ואלפי השנים, התלמיד החכם היה הדבר שהכי שאפו אליו". הוא הוסיף כי "גבירים וגם פשוטי העם ניסו תמיד לחפש תלמיד חכם כדי לחתן איתו את בנותיהם".

לדבריו, "תלמוד תורה זה ערך ולא קיים בשום תרבות אחרת. עיסוק אינטלקטואלי אצל יהודים זה הדבר הכי נחשב". זוכה פרס הנובל אמר כי העיסוק האינטלקטואלי ביהדות מגיע גם לנושאים אחרים, כגון פיזיקה.

בהמשך הסביר פרופ' אומן כי רוב הזוכים היהודים בפרסי נובל מקבלים את הפרס דווקא במקצועות המדעיים, פשוט משום שיש יותר פרסים בתחום הזה. "זה לאו דווקא במדעים", אמר פרופ' אומן, "יש יותר זוכים במדעים, אבל יש גם יותר פרסים במדעים. הייצוג שלנו בסך הכל הוא לא רע, ואני חושב שזה בגלל העיסוק האינטלקטואלי".

פרופ' אומן סירב להעריך אם המגמה הזו תימשך. "אני לא נביא ולא בן של נביא", אמר פרופ' אומן, "כששואלים אותי שאלות כאלה על מה יהיה בעתיד אני אומר – מה שיהיה, יהיה". עם זאת, הוא הוסיף כי "אין שום סיבה להניח שהמגמה תיפסק. זה לא עניין של עשרות שנים, זה מאז שנוסד פרס נובל".

כשנשאל פרופ' אומן על חייו של זוכה פרס נובל לאחר קבלת הפרס, העיר הפרופסור כי הוא מנסה לעבוד, אך מפריעים לו. "ביקשתם ממני להופיע ולדבר על פרסי נובל. חלק ניכר מזמני מוקדש לדבר על פרסי נובל שלי ושל אחרים", אמר פרופ' אומן וציין כי לאחר הראיון הוא יעבוד קצת, יאכל ארוחת צהריים ובהמשך היום יערוך שיעור תלמוד עם הנכד שלו.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *