1

המסמך הקדום בנ"ך – מפריך את ביקורת המקרא

שמואל שניצר, בסדרת מאמרים ב'בית מקרא' (קטו), מראה כיצד שירת דבורה, שנחשבת ע"י רוב החוקרים כמסמך אותנטי המייצג את ראשית התנחלות ישראל בארץ, מפריכה את כל התיאוריות על שלבים שונים ודמיוניים בהתפתחות האמונה הישראלית, למעשה כבר הראה זאת קויפמן (שאת עיקרי דבריו הבאנו במאמר: ההיסטוריות של המונותואיזם בישראל), אלא ששניצר מפרט ומרחיב נקודות נוספות, להלן חלק מדבריו (הטקסט המלא –עם הערות השוליים- נמצא גם ברשת באתר מקרא נט):

… אם אין בשירה הרואית הרצאה סדורה של מאורעות, יש בה אספקלריה של מציאות. המשורר אינו יכול להתנתק מהווי תקופתו, מן המציאות החמרית שלה ומעולם האידיאות שלה. מה שמספר בעל שירת דבורה על מערך השבטים והנהגתם, על הבאים לקרב ועל המשתמטים ממנו, הוא בעל ערך עצום להבנת אורחות חייהם של בני ישראל, מניעיהם, מצבם הכלכלי, מדת הלכידות שביניהם ודרכי אמונתם.

הדרך שבה ניתן להפיק מידע היסטורי משירת דבורה ממוחשבת על ידי התמונה המרשימה שבסיומה, בה מתאר המשורר את חרדת אם סיסרא הממתינה לשוב בנה משדה המערכה. המעמד הוא כולו פרי דמיון. המשורר לא שמע את הדו-שיח בין המלכה-האם ובין נשות הפמליה שלה. אבל תיאור השלל המיוחל, שבגללו מתעכב לכאורה שובם של הלוחמים, מאיר עיניים: "הלא ימצאו יחלקו שלל, רחם רחמתים לראש גבר, שלל צבעים לסיסרא, שלל צבעים רקמה צבע רקמתים לצוארי שלל" (שופטים ה', ל).

בעקבות אלט2 היינו מצפים למצוא את שבטי ישראל שרויים במעבר ממשק של מרעה למשק של חקלאות וממצב של ניידות-למחצה למצב של ישיבת-קבע. אך הנה מסתבר שלפחות חלק מבני ישראל עוסקים במלאכה, ומוצרי מלאכתם, אריגים צבעוניים ורקומים, מעוררים את חמדת הכנענים. יש בשירה רמז נוסף לשלל אשר לו מצפים מלכי כנען: "אז נלחמו מלכי כנען… בצע כסף לא לקחו" (פסוק יט). רועים שאך זה החלו לעסוק בעבודת האדמה אין להם לכאורה שימוש בכסף. חקלאים פרימיטיוויים ימירו יבול ביבול; והעובדה שיש בידי בני ישראל כסף מעידה לכאורה על פעילות מסחרית החורגת מסיפוק צרכים אלמנטריים. האם השגשוג החמרי של זבולון ויששכר המשתקף בברכת משה (דברים ל"ג, יט) והמתואר שם במלים "כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול" מקורו בצביעת אריגים הנעשית בדרך כלל על שפת הים3? קשה לראות במלים סתומות אלה רמז לסחר ימי. סביר יותר לראות בהן התייחסות לרווחים המופקים מפעולות הנעשות בחולות אשר על שפת הים.

כך פותח לנו המשורר, בדרך אגב, צוהר אל פעילות שאינה חקלאית, ואל אופנת לבוש ישרלאית בתקופת קדומה. התרבות החמרית הכנענית מפותחת הרבה יותר מזו של הכובשים הישראליים. אבל יש תחום אחד שבו מתקנאים הכנענים במתנחלים – הוא תחום הלבוש.

במאמר זה אני מתכוון לבחון את השירה במטרה להפיק ממנה מידע על יחסי הגומלין בין השבטים וזיקתם לחטיבה ששמה ישראל, על הנהגתם של השבטים, על התפתחות מפת נחלותיהם, על האפשרות ללמוד ממנה על מאורעות שקדמו לדור של דבורה וברק, וכיוצא באלה.

בשנת 1930 פירסם מארטין נות את המונוגרפיה שלו "שיטת שנים-עשר שבטי ישראל"6, שהשפיעה השפעה עמוקה על שני דורות של חוקרי מקרא והיסטוריונים. עיקרה בהנחה שבתקופת השופטים היו בני ישראל מאוגדים בברית פולחנית של שנים עשר שבטים, שבמרכזה עמד מקדש משותף. על פי בריתות דומות שקמו באלף הראשון לפני הספירה ביוון ובאיטליה, כינה נות את ברית שבטי ישראל בכינוי "אמפיקטיוניה", ומפני שהמקרא אינו מעיד עדות מפורשות לא על כריתתה של ברית כזאת ולא על המקדש שאמור היה להיות תכלית קיומה, בנה נות את המודל של האמפיקטיוניה הישראלית על פי הידוע לנו על המוסד המקביל ביוון.

האמפיקטיוניה הישראלית, כפי שנות תפס אותה, לא מילאה תפקיד מדיני או צבאי. היא התמקדה בענייני פולחן. את תיאור יסודה של ברית השבטים ראה נות ביהושע כ"ד: שכם היתה לדעתו המרכז הפולחני הראשון של שבטי ישראל. מלחמת השבטים בבנימין המתוארת בשופ' י"ט-כ"א נצטיירה לו כמלחמה אמפיקוויונית נגד שבט שהפר את חוקי הברית. את שאר מלחמות תקופת השופטים ראה כענינם של השבט או השבטים המעורבים בהן ולא כענינו של כלל ישראל. אחד התחומים שבהם פעלה האמפיקטיוניה, לדעת נות, היה זה של החוק והמשפט. הוא אף ביקש לזהות בתוך מכלול קבצי החוקים הישראליים הקדומים את החוקים שמקורם במשפט האמפיקטיוני של תקופת השופטים.

הרעיון זכה בהסכמה רבה. הוא נתן תשובות על כמה בעיות קשות בתולדות ישראל בכלל ובהיסטוריה של תקופת השופטים בפרט. הוא פענח את חידת השתרשותה של מסורת חזקה בדבר קיום י"ב שבטים בישראל; הוא סיפק מפתח להבנת התופעה של התלכדות בני ישראל עם יסוד המלוכה, לאחר תקופה ממושכת של פירוד שגבל באנרכיה. ואולם מה שנצטייר לו, לנות, כהשערה המהווה בסיס טוב לחקר התקופה, נהפך עד מהרה בידי תלמידיו ותומכיו לעובדו; שאינה מעוררת עוד שום ספק. הבקורת על הסברה וההסתייגויות הראשונות ממנה איחרו לבוא, ועד שנתגבשה התנגדות ממשית, כבר רכשה לה השערתו של נות מעמד חזק במחקר, ולא רק באסכולה הגרמנית, אלא גם בקרב חלק מן החוקרים האמריקניים7.

החולשה המתודית של שיטת נות טמונה, לדעתי, בעובדה שמכל המקומות במקרא שבהם מופיע מנין של שבטי ישראל (סיפור לידת בני יעקב בבראשית כ"ט-ל'; שם ל"ה, כב-כו; שם, מ"ו, ח-כז; ברכת יעקב, שם מ"ט; שמות א', ב-ד; הרשימה החלקית בשמות ו', יד-כו; המיפקד בבמדבר א', ה-טז, ושם א', כ-מג; במדבר ב'; שם ז', יב-עט; פרשת המרגלים בבמדבר י"ג; המיפקד השני, שם כ"ו; הוראת חלוקת הארץ, שם ל"ד, יח-כח; דברים כ"ז, יב-יג; ברכת משה, שם ל"ג, חלוקת הנחלות ביהושע י"ג-י"ט; רשימת גרעונות הכיבוש בשופטים א'; מיפקד השבטים בשופטים ה' והרשימות המאוחרות ביחזקאל מ"ח ובדה"א כ"ז י-כב). הוא בחר בשניים או שלשה מקראות שנראו בעיניו רלוונטיים לתקופת השופטים, והם בראשית מ"ט, רשימת המשפחות בבמדבר כ"ו ורשימת נשיאי השבטים בבמדבר א', ה-טו. כל שאר הרשימות חל בהן, לדעתו, עיבוד ספרותי ולפיכך הן פסולות לעדות. לשלשת המקראות שהוא מכיר בשייכותן לתקופת השופטים קבע נות סדר כרונולוגי כזה: ברכת יעקב, שבה שבט לוי עודנו בחזקת שבט חילוני, היא הקדומה שבכולן; הרשימות בבמדבר, שבהן לוי אינן מופיע עוד וגם תופס את מקומו, משקפות לדעתו מצב יותר מאוחר, שבו יוסף מחולק לאפרים ומנשה כדי להשלים את המספר שנים עשר8. נות ער לעובדה שהרשימה בבמדבר כ"ו היא ממקור כהני (P) 9, אבל הוא רואה בה רשימה קדומה ששובצה בחומר המאוחר.

כמעט מאליה צפה ועולה השאלה איך ניתן ליישב את קיומה של ברית פולחנית של שנים עשר שבטים עם שירת דבורה, שבה נמנים עשרה שבטים בלבד ושמותיהם אינם חופפים את השמות הידועים לנו משאר הרשימות (גד, יהודה, שמעון ולוי חסרים בשירה; במקום מנשה מופיע מכיר; וגלעד מופיע כשם של שבט ולא כמונח גיאוגרפי). אין מקום לספקות רבים לגבי שייכותה של שירת דבורה לתקופת השופטים, ולכאורה היא היתה צריכה להיחשב לעדות המהימנה ביותר לגבי קיומה או אי-קיומה של ברית פולחנית בין שבטי ישראל, ולוא רק משום האופי הדתי המובהק שהיא לובשת. היא מוסמכת ורלוונטית הרבה יותר מרשימה הבאה ממקור כהני10, ורק על פי השערה דחוקה ניתן לייחסה לתקיפת השופטים.

בהתייחסות קצרה לשירה קובע נות11 ש"אין ללמוד ממנה על קיומו של שלב קודם, עתיק יותר, של שיטת שנים עשר השבטים. אמנם, בשירת דבורה נוקבים בשמותיהם של עשרה שבטים ישראליים בלבד, אבל אי אפשר לדבר כאן כלל ועיקר על שיטה; השירה מהללת אותם שבטים שהשתתפו במלחמה נגד סיסרא ובאה בטרוניא עם השבטים שלדעת המשורר חייבים היו להשתתף במערכה, ואף-על-פי-כן עמדו מרחוק. ואולם – ממשיך נות – בחירת השבטים ששמותיהם נזכרו בכלל, נשענת לחלוטין על הערכתו הסובייקטיווית של המשורר. אין למצוא שום סמיכות בין השירה הזאת ובין המסורת בדבר מערכת שבטית. מערכה זו קיימת מלכתחילה במסורת המקראית כ'שיטה של שנים עשר שבטים'".

כיוון שהשירה אינה עולה בקנה אחד עם התיזה האמפיקטיונית שלו, נוהג בה נות יחס אמביוואלנטי: היא אמנם מן היצירות העתיקות ביותר של המקרא12, אבל כעדות היסטורית אינה מהימנת עליו. לדעתו של נות רק נפתלי וזבולון השתתפו במלחמה נגד סיסרא ואילו מיפקד השבטים שבשירה הוא בגדרה הרחבה משנית13. עם זאת השירה נאמנה עליו כשומרת האיפיונים של השבטים השונים, כמעידה על נדודיו של שבט מנשה, כקובעת את מקומה הראשון של נחלת ראובן ממערב לירדן, כמבהירה את היחסים בין שבט דן ובין הצידונים, וכמספקת תיאור של המערכה נגד סיסרא14. אולי קביעתו הנחרצת שאין האמפיקטיוניה עוסקת בענינים מדיניים וצבאיים והיא משאירה שאלות של מלחמה ושלום בידי כל שבט15, היא המונחת ביסוד מבוכתו.

המלחמה נגד סיסרא איננה ענינו של שבט זה או אחר, וגם נות נאלץ להכיר שהיא מלמת קודש16 הנטושה על פי קריאת ד'. מן הסתם חש גם הוא בסתירה בין אמונתו כי קיימת ברית של שבטים לצרכי פולחן ובין פסיקתו ובין פסיקתו שמלחמת קודש זו, לא ברית השבטים המלוכדים באמונתם מנצחת עליו, אלא ענינם של שני שבטים בלבד היא. מפני שהוא מקבל את עדותה של השירה באורח סלקטיווי, הוא מרשה לעצמו לקבוע ש"המקרא אינו מכיר את השם 'ישראל' אלא ככינוי גלובאלי של קבוצת שנים עשר השבטים שהיתה לה היסטוריה משלה מפני שהיוותה שלמות אחת"17. אליבא דאמת השם "ישראל" מופיע שבע פעמים בשירת דבורה בהקשרים שמהם ברור כי הכוונה לכלל השבטים הנתפסים כחטיבה לאומית אחת, ואילו מנין השבטים שנטלו חלק בקרבות ואלה שעמדו מנגד מראה בבירור שאין הכוונה לקבוצה של שנים עשר שבטים אלא לקבוצה המקיפה רק את שבטי צפון הארץ ומרכזה.

בעלי הפלוגתא של נות מסתמכים אך במדה מעטה על שירת דבורה בבואם לחלוק עליו. יש המבקשים ללמוד ממנה שאמנם היתה אמפיקטיוניה ישראלית בימי השופטים, אלא שלא נכללו בה שנים עשר שבטים כדעת נות, אלא עשרה בלבד: אותם שבטים שהשירה מונה אותם18….

עיון בשירה מוליך אל המסקנה שלעיני המשורר ניצב מושג ושמו "ישראל", והוא מבטא את אחדותם של השבטים כשאיפה וכאידיאה, אם לא כמציאות קיימת. המושג ישראל כמכנה משותף לכל השבטים קשור הדוק אל האמונה בד' אלקי ישראל (פסוקים ג, ה). ישראל, הוא עם ד' (יא), ומי שהשתתף במלחמה נתפס כגורם אנושי הבא לעזרת ד' (כג). אויבי ישראל הם אויבי ד' (לא), והשתתפות במלחמה היא הביטוי המוחשי של הזדהות זו.

אי-אפשר להתעלם מן העובדה שהמושג "ישראל" בשירה אינו חופף שיטה של שנים עשר שבטים. בשירה נמנים עשרה שבטים בלבד. בשלב שאנחנו עומדים בו אין שבטי הדרום נכללים במונח "ישראל", והרשימה שבשירה – שאין לראות בה מנין מקרי או חלקי של שבטים – היא הפירוש הניתן למושג "ישראל". אילו היו קיימים גורמים שבגללם שבטי הדרום לא באו למלחמה32, אין להבין למה המשורר לא מנה שבטים אלה ואת סיבות העדרם משדה הקרב, כדרך שמנה את סיבות העדרם של ראובן, גלעד, דן ואשר.

על כרחנו עלינו להסיק מן השירה שבימי השופטים כבר קיימת התלכדות של שבטי הצפון והמרכז המגדירה את עצמה כ"ישראל", והיא, מבחינה טריטוריאלית ואידיאית אותה התלכדות שתביא, כעבור דורות אחדים, עם פילוג הממלכה בימי רחבעם, להתהוותה של ממלכה הידועה בשם ישראל.

גם טיבה של ההתלכדות עולה בבירור מן השירה. אין היא בחזקת ברית פורמלית ומחייבת. גם שבטים שאינם באים למלחמה כלולים בה. לקראת ההתמודדות הגדולה עם מלכי כנען שבצפון הארץ יוצאת קריאה אל כלל שבטי ישראל לבוא ולהשתתף בקרב. קצת שבטים נענים; אחרים נמנעים מלבוא. המשורר מכה את המשתמטים בלשונו, אבל אין הוא מוציא אותם מכלל ישראל. בקצת מקרים הוא אף מגלה הבנה למצבם: הם רחוקים, הם רתוקים למקומותיהם, יש להם אינטרסים פרטיקולריים. המוטיוואציה הבסיסית של המשתתפים במערכה היא ההתנדבות. אין אמצעי כפיה ואין סאנקציות – להוציא אנשי מרוז, שחומרת המשורר כלפי השתמטותם מבליטה את סלחנותו כלפי שאר המשתמטים33.

את המצב שאותו משקפת השירה תיאר פדרסן34 במלים אלה: "השירה מראה שהשבטים לא היוו חטיבה מאורגנת. קצתם עמדו מנגד, קצתם התלבטו, ואלה שבאו נתכנסו לעזרת ד' על פי קריאת המנהיגים… באותם ימים קדומים אי אפשר היה להניע את הישראלים לפעולה משותפת אלא באמצעות תחושת הריעות שביניהם, שהשפעתה מוגבלת היתה. לא היתה מסגרת חיצונית שליכדה את השבטים; על אלה שהשתמטו איימה הקללה, היינו ההרחקה מן הריעות הפסיכית".

אכן, מן השירה עולה בבירור מציאות של מלחמת מתנדבים המחרפים נפשם למות – לא מפני שיש סמכות כפייתית המצווה עליהם לצאת למלחמה, אלא מפני שהם מאמינים בישועת ד' ובצורך להתלכד כדי להכות את אויביו. אלה שנקראו ולא באו נזכרים לגנאי אך אינם חדלים להיות חלק מעם ד' ומן האידיאה ששמה "ישראל".