נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

המפעל המדעי – ניהול כושל? ב: פרסומים מדעיים ותועלתם

שיתוף ב print
הדפס מאמר

המשך הסקירה על 'כל שקרי האקדמיה'.

קטעים מתוך פרק 3 בספר.

 

כתב עת מדעי נחשב לפעמים לסמכות ולבעל השפעה עצמתית על הלכי הרוח וקבלת החלטות, האם יש איזה חוק או כלל מי ואיך רשאי ליצור כתב עת מדעי?

כתבי עת מדעיים הם ליבו הפועם של המדע, ועורכיהם, ובעיקר המוציאים לאור, מחזיקים בידיהם כוח עצום. אבל למרבה הפלא, אם אפשר היה לצפות שהקמת כתב עת מדעי תהיה כרוכה בהליך רישוי ותהיה כפופה לבקרה, לא אלה הם פני הדברים. בעיקרון כל אדם או ארגון, בכל מדינה, יכולים להקים כתב עת מדעי ללא צורך בהיתר כלשהו.

כתבי העת המדעיים והפרסומים גודלים באופן מעריכי ולא פרופורציונלי לקיבולת של עולם המדע:

דוחות בינלאומיים מוכיחים שהגידול המהיר ביותר בתפוקה המדעית (scientific output) בתקופה שבין 1990 ל־2010 נרשם במזרח התיכון ובאסיה, כאשר המובילות הן איראן, דרום קוריאה, טורקיה, קפריסין, סין ועומאן.

כמות על חשבון איכות

הלכה והשתרשה בתרבות המדעית המשוואה הקושרת בין פרודוקטיביות לבין כמות פרסומים, תוך צמצום ואף ביטול מדדי איכות שאינם קלים למדידה. אדמיניסטרטורים, אנשי כספים ושאר נביאי אקסל מובילים במוסדות להשכלה גבוהה אידיאולוגיה ומדיניות שעל פיה מה שמדיד הוא מה שקובע. וכאשר פרודוקטיביות צרה כזו הופכת לחזות המדע, רף הציפיות הכמותיות חייב לעלות בעקביות. העובדה שהמושג ״תפוקות מחקר״ נעשה מטבע לשון כה נפוץ באקדמיה מעידה על שינוי ערכי, שמשנה את כללי המשחק. ובמילים אחרות: אנשי הסגל האקדמי נתבעים, עם ובלי אמירות מפורשות, לייצר ולפרסם כמה שיותר מאמרים. המספר קובע גם קובע!

השוואה לאנשי מדע גדולים

עיון אקראי ברשימת הפרסומים של מדענים בעלי שם עולמי, ובכלל זה זוכי פרס נובל, מגלה שהם מחזיקים ברשימת פרסומים צנועה בהרבה מזו שמאפיינת היום רבים מהמדענים, כולל הצעירים והמתחילים. למעשה, רבים מאותם בעלי שם ומעמד לא היו עוברים היום את ועדות הקבלה או הקידום במוסדות המובילים. רשימת הפרסומים של פרופי אגה בוהר, לדוגמה, כללה שמונה מאמרים בלבד כאשר זכה ב־1975 בפרס נובל בפיזיקה. כולם היו כמובן פרסומים מבריקים, אבל עדיין שמונה בלבד. היום עם מספר כזה לא היה מקבל הפיזיקאי הדני הנודע משרה קבועה ברוב המוסדות האקדמיים בעולם. פיזיקאי אחר שזכה בפרס נובל (ב־2013), פרופי פיטר היגס הבריטי, אמר בריאיון כי אילו נדרש בצעירותו (שנות השישים) לעמוד ברף ציפיות הפרסום המקובלות היום, ספק אם היה מצליח להגיע להישגים המדעיים שאליהם הגיע. ״אני לא חושב שהייתי נחשב מספיק פרודוקטיבי״, העיר בחיוך מר.

במאמר שפורסם ב־2017 ב״גרדיאן״, ודן בקלקולי המדע, ציין הסופר והמדען סטפן בודני כי הביוכימאי פרדריק סנגר, שנחשב לאחד מחשובי המדענים במאה העשרים, פרסם מעט מאוד בשני העשורים שחלפו בין הפעם הראשונה (1958) שבה זכה בפרס נובל לבין זכייתו השנייה (1980). לפי השיטה הנהוגה היום, קרוב לוודאי שסנגר, אחד מארבעת האנשים היחידים שזכו בשני פרסי נובל, היה מוצא עצמו מובטל באותן 22 שנים. גיון דניס, מבכירי הפילוסופים הבריטים, נשאל אף הוא בנושא זה, וסיפר כי לו ולעמיתיו היה בתחילת הקריירה זמן בשפע להתבונן סביב, ללמוד וללמד, ובעיקר לפתח את כישוריהם האינטלקטואליים, בלי שמישהו דחק בהם להקדיש את מיטב זמנם לפרסום…

דינמיקה של לחץ להורדת האיכות ולקידום הלא איכותיים

התוצאה היא מעגל קסמים: המדענים הכמותניים מפרסמים יותר ולכן מתקדמים מהר יותר במעלה סולם הדרגות, כובשים עמדות כוח אקדמיות (בוועדות קידום, בוועדות שיפוט של קרנות, במשרות ניהול), ותובעים מעמיתיהם האיכותניים לפחות אותה כמות פרסומים – ועדיף יותר…

אנשים מבחוץ מדמיינים את העולם האקדמי כסביבה פסטורלית ורגועה. מין מנזרים של חוכמה ודעת, שגאונים שקועים בהם בניסיונות לפענח את צפונות היקום, בלי שאיש קוטע את שרעפיהם. המציאות שונה לחלוטין. הקריירה האקדמית אמנם התחילה לפני מאות שנים כעיסוק נעים של בני אצולה, אבל הפסיקה זה מכבר להיות מקום עבודה שלו ונינוח. רשמית אכן לא מוגדרות למדענים תפוקות, אבל רובם עובדים סביב השעון. הם עושים זאת הן משום שמדובר בעבודה מאתגרת וממכרת, שבה המקצוע לעיתים קרובות מאוד הוא גם התחביב, כמו אמנות, והן משום שתמיד הופעל על מדענים לחץ בלתי פורמלי של ציפיות – מצד עמיתים, מצד מתחרים ומצד המוסדות שמעסיקים אותם.

לא ברור מי הראשון שטבע את הביטוי המיתולוגי ״Publish or Perish״ (״פרסם או היעלם״, ״פרסם או פרוש״ או ״פרסם או התפגר״). מה שברור שהוא הופיע כבר בראשית המאה ה־20 – כאשר האקדמיה היתה עדיין מועדון קטן, סגור ויוקרתי של מיוחסים, שעסקו רוב זמנם בשיחות, מפגשים חברתיים, קריאה ושאר בילויים אינטלקטואליים. ומה שחשוב יותר הוא שהעצה המחויכת הזאת – שנועדה לכאורה לעודד את המדען לשים את המחקר בראש מעייניו – נתפסת היום כהתראה לגמרי לא מצחיקה: אם לא תפרסם אתה עלול למות מבחינה מקצועית וכלכלית. קידומך ייעצר, שכרך ייפגע, מעמדך במוסד יתערער, וייתכן אף שיראו לך את הדרך החוצה.

המקצוע האקדמי הוא למעשה אחד המקצועות היחידים בעולם שבו הארגון מניע את עובדיו לא באמצעות תוכנית עבודה מוגדרת ותגמולים על הישגים מדידים, אלא בעיקר באמצעות הטלת פחד…

עד כמה שזה מוזר, ככל הידוע לנו לא נערך בשום מוסד בעולם דיון בשאלה המתבקשת: האם הדרישות לתפוקות הכמותיות סבירות וראויות? ובמילים אחרות: הדרישות האמירו והאמירו, ואיש לא טרח לעצור ולשאול – האם זה עדיין הגיוני? האם זה מוסרי?

חישוב גס ומהיר של תשומות הזמן הנדרשות לפרסום 2-3 מאמרים בשנה מגלה שציפייה כזו אינה ריאלית. אז איך בכל זאת לא מעט מדענים בעולם עומדים בה? וכיצד ישנם גם מי שמצליחים לפרסם מספר גדול יותר של מאמרים?…

סקר שנעשה ב־11 מדינות אירופיות, ואשר השיבו עליו כ־17 אלף חוקרים ממכוני מחקר ומאוניברסיטאות, מצא שעשירית מהמדענים בלבד מייצרים בערך חצי מכלל התוצרת המדעית…

המשמעות היא שאליטה זעירה מכתיבה את הטון בכל הנוגע לנורמות הפרסום במוסדות להשכלה גבוהה בעולם כולו. ועולה כאן שאלה מסקרנת: מה קורה עם 99% המדענים שנמצאים מחוץ לקטגוריה של ״מכונות מאמרים״?…

מדענים שמפרסמים מעט מאוד או לא מפרסמים כלל – רובם חברי גילדה סגורה, פרוטקציונרית ופריווילגית, שיש בה לרוב גם מרכיב נפוטיסטי. במדינות רבות בעולם קבלת משרה באקדמיה וקידום בסולם הדרגות עדיין אינם תלויים ביכולות ובביצועים אלא בעיקר בוותק ובקשרים. אפילו במדינות מפותחות בעלות שורשים ומסורות פיאודליים – כגון ספרד, יוון, פורטוגל או איטליה – תפוקה מדעית אינה תמיד הקריטריון הראשון במעלה לקבלת משרה או לקידום…

אדם מן השורה עשוי להניח שהמובילים בטבלת הפרסומים הם המדענים הכישרוניים ביותר. אם כל האחרים לא עומדים בקצב, הם מן הסתם מוכשרים פחות. בפועל התמונה הרבה יותר מורכבת ומתעתעת, וקשורה לריבוד ולאי־השוויון שטבועים במדע מאז ומעולם – ובימינו יותר מאי־פעם. בדיוק כשם שהעשירים ביותר (או ״הטובים לטיס״) אינם דווקא החכמים ביותר, אלא בעלי יתרונות בתחום המסוים הזה, כך גם במדע…

שקרים על התחום האפור

הליך השיפוט של מאמרים מדעיים הוא לכאורה אובייקטיבי, אך בפועל הוא מושפע מהרקע של החוקר ומקשריו. חבורת החוקרים שמפרסמת מאמרים רבים היא בדרך כלל אותה חבורה שמבלה באותם כנסים, מארחת אחד את השני בשבתונים ומזמינה זה את זה להרצאות. אחד התוצרים של השתייכות לקליקה כזו הוא סחר חליפין סמוי של ״פרסם לי ואפרסם לך״. מי שסובלים – כרגיל – הם המדענים חסרי הקשרים הנכונים במקומות הנכונים ועם האנשים הנכונים.

פן קיצוני של אינפלציית שיתופי הפעולה (כולל ״טרמפיסטים״) מתבטא בגידול העצום בכמות המאמרים עליהם חתום מספר חריג של מחברים, עד כדי ניפוץ שיאים (תופעה שזכתה לכינוי ״Hyperauthorship״). הנה כי כן, מספר המאמרים שקוטלגו במאגר WoS שעליהם היו חתומים אלף מחברים ומעלה יותר מהוכפל ב־5 השנים 2014-2018. שני מאמרים על פרויקט אטלס במאיץ החלקיקים בסרן, פורסמו תחת לא פחות מ־2,926 ו־3,171 מחברים, מאמר על פרויקט אחר במאיץ החלקיקים פורסם תחת 5,154 מחברים ומאמר בנושא הגנום האנושי פורסם תחת 2,900 מחברים.

ב־2018 פורסם ב־ Nature מחקר שניסה לאפיין את המדענים ה״סופר־דופר פוריים״ (hyperprolific). תאמינו או לא, יש מדענים שמצליחים לפרסם תחת שמם, בממוצע, מאמר בכל חמישה ימים. הבדיקה נעשתה על מאגר סקופוס בשנים -2000 2016, ומצאה שקיימים כ־9,000 מדענים כאלה. מניתוח הפרופיל שלהם עלה ש־86% מתוכם מפרסמים בכתבי עת מתחום הפיזיקה, ושרוב המאמרים הללו הם תוצר של פרויקטים בינלאומיים קבוצתיים, שמספר המשתתפים והכותבים בהם יכול להגיע לאלף. כעשירית מהמדענים הנותרים ברשימה נשאו שמות סיניים וקוריאניים…

כל זה טוב ויפה בכל הנוגע לחשיבות המדעית, אבל מסתבר שהמוטיבציה לשתף פעולה גדלה גם, ואולי בעיקר, מסיבה נוספת: השאיפה להגדיל את מספר הפריטים ברשימת הפרסומים. כך נוצרים אינספור שת״פים מדומים. כלומר, חלק משיתופי הפעולה אינם מתבצעים בפועל, ומהווים סוג פסול של עזרה הדדית. הדיל השקרי הוא זה: אני אוסיף אותך כמחבר למאמר שלי היום, אתה תוסיף אותי כמחבר למאמר שלך מחר, ונכפיל את מספר הפרסומים של שנינו. וכך, שוב, במקום להתלכד נגד רוע הגזירה של ציפיית הפרסומים המופקעת, מרצים מתלכדים כדי לייצר לעצמם רזומה מפוברק (לפעמים מצרפים כמחבר־שותף מדען ותיק וידוע, שלא תרם דבר למאמר, כדי לשוות למחקר חשיבות, להגדיל את פוטנציאל הפרסום ולפתוח דלתות). אחד המרואיינים שלנו הגדיר זאת כך: ״מילת הקסם היא קונסורציום. אם מישהו דוחף אותך שוב ושוב פנימה, שמך יתנוסס בהרבה מאמרים יוקרתיים. חלק מהם אתה תקרא בפעם הראשונה עם פרסומם״.

מניפולציית השמות, על שלל מופעיה, מזהמת את המערכת המדעית לא רק מפני שהיא מייצרת שקרים, אלא גם משום שהיא מגדילה את החשדות ההדדיים ומוסיפה עוד קושי במיון ובסינון בוועדות השונות. הן נדרשות לקרוא בין השורות, בניסיון לברר מי באמת תרם מה למחקר. חוסר האמון גדול עד כדי כך שוועדות המינויים במוסדות מסוימים מחייבות את המועמדים לצרף לצד הפרסום גם מידע על התרומה היחסית של כל אחד ממחבריו.

העתק־הדבק. אחד התכסיסים הנפוצים להגדלת סל הפרסומים הוא שכפול חלקים משמעותיים מתוך מאמרים שפורסמו בבמות אחרות, והסתרת הפרסום המקורי. השכפול נעשה לרוב תוך הכנסת שינויים קוסמטיים, כגון שינויי ניסוח או מבנה, והוא זהה למעשה למנהג הסטודנטיאלי להגיש את אותה עבודה – בווריאציות שונות ובכותרות שונות – בקורסים שונים ו/או על ידי אנשים שונים ו/או בשנים שונות. כתבי עת שמספרם הולך וגדל החלו כבר לדרוש מהמחברים לחתום על הצהרה שהמאמר לא פורסם קודם לכן בבמה אחרת, אבל איש בממסד המדעי ובקהילה האקדמית לא שואל את עצמו את השאלה המתבקשת: כיצד הגענו למצב שבו מערכת מדעית פועלת בתרבות של שקר ורמייה ושל חשדנות וחוסר אמון.

ההשפעה ההרסנית של הכפיפות לפרופסורים

פרופסורים נוטים לכוון תלמידים לשאלות מחקר שמעניינות בעיקר אותם. סטודנטים לתארים מתקדמים הופכים לאסיסטנטים בתחומים שאינם עומדים בראש מעייניהם, ובמילים יותר ברורות: לפועלים שחורים. וכשתלמידי מחקר מוציאים לפועל רעיונות של המנחה, הם לא מממשים את העיקרון הבסיסי של המדע – מקוריות וחשיבה מחוץ לקופסה – ורוכשים מודל עבודה פגום.

פרחי מחקר רבים מנוצלים ככוח עבודה זול, בתנאים ושכר לא הולמים. חוקרים צעירים רבים מוצאים עצמם נודדים מגרנט לגרנט, ממעבדה למעבדה וממוסד למוסד, בתקוות שווא שימצאו יום אחד משרה באקדמיה. היו שטענו באוזנינו כי מתייחסים אליהם יותר כאל ציוד מתכלה ופחות כאל בני אדם. פוסט־דוקטורנט אמריקאי, שעובד במעבדה ענקית באחת האוניברסיטאות היוקרתיות, סיפר לנו על תקציב מחקר של מיליוני דולרים בשנה ועל צבא של פוסט־דוקים, שעובדים מבוקר עד ערב ו״מנפיקים 7-10 מאמרי Nature/Science בשנה. וכשהם לא עובדים מספיק קשה נוזפים בהם לעיתים עד כדי בכי.״

ירידה משמעותית באיכות

עם זאת, מתחת לדעה הקדומה המוטעית מסתתרת גם אמת כואבת: כאשר הלחץ לפרסם מתעצם, השימוש בסטטיסטיקה מוליד לא אחת מחקר רשלני, מניפולטיבי ושטחי. המחשב הפך לאסיסטנט נוסף, לעיתים החשוב ביותר בחדר, שפועל כמכונת ייצור נתונים לצורך הפקת אינסטנט מאמרים. מדענים רבים משלמים למומחי סטטיסטיקה ומחשוב שיעשו בשבילם את העבודה, בלי שהם מבינים עד הסוף את משמעות הנתונים שיופיעו במאמרים עליהם הם חתומים. לא פלא שבמקרים רבים התוצאה היא ג'אנק מדעי.

ויש עוד משהו: מדענים אוהבים סטטיסטיקות גם מפני שהן חוסכות להם חשיבה והעמקה, ומסוגלות לשווק באריזה נוצצת תוצרת מדעית ירודה. לממצאים מספריים היה תמיד לוק מדעי יותר וניחוח עז יותר של אמינות בהשוואה לממצאים מילוליים. זו אחת הסיבות לכך שהשימוש בסטטיסטיקה נעשה נפוץ כל כך במדעי החברה והרוח, עד כדי כך שיש המכנים זאת ״פטישיזם של מספרים״. לאמיתו של דבר, במקרים רבים סטטיסטיקות שנראות על פניהן מרשימות – בטבלאות אקסל ובמיוחד בגרפים צבעוניים מעוצבים – מחפות על מחקר פשטני, שמרדד מציאות מורכבת ומגרד בקושי את פני השטח.

הסטטיסטיקה היא פח יקוש במדע גם משום שרבים עושים בפלטי המחשב שימוש פזיז ורשלני, תוך התעלמות מדקויות אנושיות, מהקשר והשפעות סביבתיות (מקום, זמן, תרבות וכוי) ומגורם האקראיות. לא נדיר גם למצוא מחקרים שממצאיהם הוסקו על בסיס מדגמים לא מייצגים (קטנים מדי או לא מפולחים כיאות), מתאמים מדומים (החלפת סיבה בתוצאה או התעלמות ממשתנה סמוי) או ערך מובהקות נדיב מדי. יתרה מזאת, הסטטיסטיקה במדעי החברה מבוססת על נתונים שנאספו בשטח, ואלה תלויים בכוח האדם שמלקט אותם. לעיתים קרובות מדובר בעוזרי מחקר עייפים, שהמחקר הזה לא בראש מעייניהם, או בעובדי קבלן שמקבלים שכר רעב עבור מילוי שאלונים. התוצאות בהתאם…

ב־2005 הופיע בכתב העת היוקרתי plos Medicine מאמר תחת הכותרת החריגה והפרובוקטיבית ״מדוע רוב ממצאי המחקרים שקריים״. לא פחות. את המאמר כתב פרופי ג'ון יואנידיס, מומחה למדיניות רפואית וסטטיסטיקה מאוניברסיטת סטנפורד. הוא כמובן לא היה הראשון שהצביע על ההטיות הסטטיסטיות במדע, אבל הטענה מרחיקת הלכת שלו על השיעור הגבוה של מחקרים פגומים, העובדה שמדובר במדען בכיר מאחת האוניברסיטאות הטובות בעולם, לצד ניתוחיו מאירי העיניים (שהעניקו להסבריו ממדים כמותיים מבהילים) – כל אלה עשו את שלהם. מאמרו רשם לא פחות מ־100 אלף הורדות (שיא בתולדות כתב העת הזה), יותר מחצי מיליון גולשים נחשפו אליו והוא הפך לאחד המצוטטים בתולדות המדע. יואנידיס העלה נקודות חשובות בגנות הנטייה המוגזמת של מדענים להסתמך על ניתוחים סטטיסטיים, גם כשהם מתבססים על מדגמים קטנים מדי ועל מבחני מובהקות לא מחמירים מספיק, והפך מאז לאחד המבקרים הבולטים של המחקר במדע (הוא הקים בסטנפורד מרכז למחקר ושיפור המדע).

המאמר שחרר את הנצרה לכמה מעורכי כתבי העת המדעיים, והם הצטרפו למתקפה על השימוש המניפולטיבי בסטטיסטיקה. באפריל 2015 פרסם ריצ'רד הורטון, עורך כתב העת המדעי הרפואי היוקרתי Lancet, מאמר מערכת בו הופיעה האמירה המדהימה הבאה: ״חלק גדול מהספרות המדעית, אולי אפילו חצי ממנה, עלול להיות פשוט שגוי. למרבה הצער, המדע 'לקח פנייה׳ למקום אפל״. לטענתו, האשמה נופלת על כל המעורבים בתעשיית הפרסום המדעית, ובעיקר על הטירוף שאחז במוסדות להשכלה גבוהה – לפרסם, לפרסם ועוד פעם לפרסם. גם עורכי כתבי העת המדעיים לא יצאו נקיים, מאחר שלא עצרו את הזיהום המתפשט…

הביקורת הגוברת על המניפולציה הסטטיסטית פרצה את גבולות הקהילייה המדעית, וגם העיתונות הפופולרית החלה להביע דאגה מפני הזדהמות המדע. ה״ניו יורקר״, למשל, שאל בכתבה גדולה: ״האם משהו השתבש בשיטה המדעית?״, ה״אטלנטיק״ פרסם כתבה נרחבת תחת הכותרת ״שקרים, שקרים ארורים ומדע הרפואה״, ה״בוסטון גלוב״ דיווח: ״מחקרים מוכיחים שמחקרים רבים הם שקריים״, ה״אקונומיסט״ הכריז: ״כך הלך המדע לאיבוד״, והמגזין Reason פרסם מאמר רחב יריעה תחת הכותרת: ״רוב הממצאים המדעיים שגויים או חסרי תועלת״.

מרבית הטענות התמקדו אמנם במדעי הטבע והרפואה (שבהם גם טמונות סכנות חמורות יותר), אבל מי שסובלים לא פחות – ובעצם הרבה יותר – מאובססיית המספרים והסטטיסטיקות הם מדעי החברה, כיוון שקל יותר לרמות בהם (בעיקר באיסוף הנתונים) וקשה (ובעצם בלתי אפשרי) לבדוק בדיעבד אמינותם של ממצאים שמקורם בסקרים. איך תדע, למשל, כיצד הבינו הנשאלים את שאלות הסקר וכמה שאלונים אכן מולאו או קודדו בפועל. כאשר בכל יום צץ מכון סקרים חדש ומדי שעה מתפרסם סקר סנסציוני (שסותר את קודמו), אנשים מאבדים אמון בכלי הזה. ויש להם סיבה טובה.

ביקורת קטלנית במיוחד הוטחה בסקרים פוליטיים בכלל, ובסקרי בחירות בפרט, שנעשים לא אחת בליווי מקצועי של אנשי אקדמיה ובשיטות המקובלות במדעי החברה – מגיפה שכבר זכתה בעברית לכינוי ״סקרת״…

הפספוסים, שלא לומר פאדיחות איומות, שמתרבים בשנים האחרונות, חושפים את תעשיית סקרי החפיף הזו בקלונה, ומטילים צל כבד על יעילותו של הסקר ככלי ניבוי…  ומעל כולם מרחף האינטרס הציני של חברות הסקרים לספק ללקוח תוצאות שהוא יוכל להתבשם בהן, ולעזאזל האתיקה, ו/או לייצר באז מלאכותי כדי להניע תהליך של ציפייה המגשימה את עצמה.

כך או אחרת, שוק הסקרים צפוף וגועש, והתוצאה היא אינספור חאפרים, חסרי מצפון ומוסר מקצועי, שהביקורת עליהם ועל הסקרים שלהם מוצדקת. עם זאת, להטיח ביקורת רק בהם זו צביעות. המחדלים המיוחסים לסקרים המסחריים שכיחים גם בסקרים המדעיים, שאלפי מחקרים במדעי החברה מבוססים עליהם...

הצגת דעה מסוימת כדעה שלטת (למשל: רוב ה… מסכימים ש…), שמטה את התשובה לכיוון הזה; חוקרים עם אגינדה פוליטית (ויש רבים כאלה במדעי החברה), שמנסחים שאלות מנחות כדי לאשש את התזה ש״הביאו מהבית…

מכל הסיבות הללו, ובשל התדירות הגוברת של הטעויות וההחטאות של סקרים המתפרסמים בתקשורת, מעמדו של הסקר (שאלון) ככלי מחקר מהימן מתערער, וכתוצאה מכך גם מעמדם של המחקרים המדעיים המבוססים על כלי זה…

מה שמספק אינדיקציה מדויקת יותר לגבי שיעור הקריאה של מאמרים מדעיים הוא האזכורים. כאן הנתונים לא פחות ממדהימים, שכן מסתבר כי לא רק שרוב המאמרים המדעיים זוכים למעט מאוד אזכורים, אלא שרבים לא מאוזכרים כלל…חייבים לסייג ולהדגיש שלא כל מאמר שנקרא מאוזכר בהכרח, אבל אפשר לקבל את הטענה ששיעור גבוה של מאמרים שאינם מאוזכרים כלל, או מאוזכרים מעט מאוד, מרמז על בעיה אמיתית, ולמצער מעלה תהייה לגבי הקשר בין ההשקעה הכספית בהפקת מבול המאמרים המדעיים לבין התועלת המעשית שהם מביאים.

ניתן לשער בסבירות גבוהה כי אחת הסיבות העיקריות לשיעור הפוחת של המאמרים הנקראים והמאוזכרים היא רמתם הירודה וחוסר התועלת של כל האחרים. כפי שחזרנו וציינו, חוקרים נאלצים לפרסם מאמרים חסרי ערך כדי לעמוד במכסת הפרסומים האדירה הנדרשת כיום. הם עוסקים בנושאים שמעניינים מעטים ותורמים למעטים עוד פחות. רבים מהמאמרים גם כתובים רע ואין שום הנאה בקריאתם…

השפה המדעית היא עלה תאנה לתוכן ירוד

במאמרו ״מדוע אקדמאים כותבים על הפנים״ כותב סטיבן פינקר (פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד, יו״ר חבר היועצים של מילון השפה האנגלית American Heritage וסופר מפורסם של רבי מכר): ״לצד בגדים בגוון חום, נהיגה בטויוטה פריוס וטיפוח מדיניות חוץ, התכונה הבולטת ביותר של אנשי סגל אקדמי בארה״ב היא כנראה סגנון כתיבה, הראוי להיחשב כשפה בפני עצמה – ״אקדמזית״ שמה. […] דווקא מפני שהכתיבה האקדמית הגרועה מוכרת לנו כל כך, היא מציבה לנו חידה: כיצד זה שמשלח יד שמילים הן בו מטבע עובר לסוחר, משלח יד המתמסר להעברת ידע, חוטא לעיתים כה תכופות בכתיבה מנופחת, מקושקשת, עצית, יהירה, מסורבלת, מעורפלת, בלתי נעימה לקריאה ובלתי אפשרית להבנה?״

פינקר דוחה על הסף את ההסבר שהשפה האקדמית נהירה למומחים, שלהם היא מיועדת. גם את ההסבר כאילו שומרי הסף באוניברסיטאות דורשים שפה מליצית, כדי לשוות לטקסט אצטלה של כובד ראש ועומק – הוא אינו מקבל. לדידו, לא צריכה להיות כל בעיה לכתוב על כל דבר, מסובך ככל שיהיה, באופן נגיש וידידותי. הוא מציע מספר הסברים הגיוניים יותר לתופעת הכתיבה הבלתי קריאה במדע:

חוקרים רבים מתכסים באוצר מילים מערפל, כדי להסתיר את העובדה שאין להם בעצם מה לומר. הם מלבישים את הטריוויאלי והבנאלי במחלצות של תחכום מדעי, בתקווה שהבלה־בלה יחפה על מערומיהם. אגב, אלברט איינשטיין מצוטט כמי שאמר: ״אם אינך יכול להסביר משהו בפשטות אתה כנראה לא מבין אותו מספיק״.

כתיבה פלצנית, ששכיחה בעיקר במדעים הרכים ומבטאת במקרים רבים נרקיסיזם מקצועי. חוקרים רבים תופסים עצמם כמאורות הדור, ולכן מתגדרים במלבושי מלכות לשוניים.

שפה מעורפלת, שיכולה להשתמע לשתי פנים ונמנעת מלומר דברים במפורש, נועדה להגן מפני ביקורת. באחת מרשימות התפוצה במייל רצה טבלה משעשעת של אמירות מדעיות טיפוסיות שנועדו לעטוף במייק־אפ את האמת. It has been known, למשל, שפירושו האמיתי: I didn't look up the original reference. או While it has not been possible to provide definite answers to the questions שפירושו האמיתי: .An unsuccessful experiment, but I still hope to get it published ובעברית: ״ידוע ש…״, שפירושו האמיתי הוא ״לא טרחתי לחפש את המקור״, או ״אמנם לא ניתן לספק תשובות ברורות לשאלות״, שפירושו האמיתי: ״הניסוי נכשל, אבל אני עדיין מקווה שיפרסמו אותו״.

לא נעים להודות, אבל מדענים רבים לא בהכרח חכמים. יתר על כן, גם אלה שניחנו בכישרון אינטלקטואלי בולט בתחום אחד לא בהכרח מצטיינים בתחום אחר (למשל כתיבה). למעשה, רבים מהמדענים נכללים בקטגוריה המוכרת של ״בעלי מוח חד־ערוצי״ (one-track mind).

אבל הרמה הנמוכה של מאמר אינה נעוצה לעיתים קרובות דווקא באיכות הכתיבה והעריכה, אלא ברמה הנמוכה של המחקר ו/או בנושא שלו. כמו שנאמר: אי־אפשר לאפות עוגה טעימה מחומרי גלם גרועים. בשנת 2000 פרסם הפיזיקאי רוברט פארק ספר בשם ״מדע הוודו – הדרך מטיפשות לרמאות״, שבו נמתחה ביקורת קשה על העובדה שיותר ויותר חוקרים מפרסמים מאמרי פסבדו־מדע, שרחוקים כרחוק מזרח ממערב מעקרונות היסוד של המדע. פרופי פארק אינו היחיד. למעשה מאינספור ההבלים הפסבדו־מדעיים שמציפים בשנים האחרונות את העיתונות למד גם הציבור הרחב להבין שלא כל מה שמוגדר ״מדע״ ולא כל מי שמוגדר ״חוקר״ – הם באמת כאלה…

די בעיון אקראי בכותרות המאמרים שמתפרסמים בכתבי העת המדעיים כדי להבין שרשימת המועמדים לפרס ה״איג־נובל״ מתארכת משנה לשנה. מאמרים אקדמיים רבים נראים היום כדוחות סתמיים, סרי טעם וחפים מחידושים בעלי ערך. במקרים רבים המאמרים האלה מוכיחים את המובן מאליו, בסגנון ״כתיבת הודעות בטלפון תוך כדי הליכה מגבירה את הסיכון של אנשים מעל גיל 65 ליפול״. הם מכונים בצדק ״מחקרים בייצור המוני״…

פס הייצור שמגביר ללא הפסק את תפוקתו מוליד לא רק אינספור מאמרים חסרי תועלת, אלא גם נסיקה במספר הבמות המדעיות. רבות מהן מתאפיינות ברמה נמוכה, עוסקות בנושאים אזוטריים ולמעשה מיותרות כמו המאמרים שהן מפרסמות.

מאסק בעצמו אמר!

הדיון בשאלת ערכו וחיוניותו של מנגנון הפרסום המדעי קיבל תנופה בלתי צפויה וחצה את גבולות השיח הפנים־אקדמי כאשר היזם רב המוניטין אילון מאסק פלט אמירת אגב בריאיון ל״אקדמיית קהאן״ (Khan Academy), אתר המאפשר צפייה

באלפי שיעורים מוקלטים ללא תשלום. מאסק דיבר על הסיבות שהניעו אותו לעזוב בגיל 24 את לימודי הדוקטורט בפיזיקה יישומית באוניברסיטת סטנפורד, אחרי יומיים(!), ולהעדיף את עולם ההייטק על פני קריירה אקדמית שהיתה מונחת על כף ידו. הוא אמר שם בין השאר: ״רוב המאמרים הם למעשה חסרי תועלת. מאמרים שבקושי נוצלו אי־פעם על ידי מישהו. זה מיותר״.

מנגד, היו שראו במאסק גיבור, שדילג מעל התקינות הפוליטית כדי להטיח לאקדמיה את האמת בפנים. לתפיסתם, מאסק הוא הילד ב״בגדי המלך החדשים״, שמעז לומר בקול רם את מה שחברי הסגל המאולפים לוחשים בחדרי חדרים. אין ספק שדבריו לא היו מעוררים גל כה זועם של תגובות, אילולא נגע בעצב רגיש ושם אצבע על בעיה אמיתית: השיטה שהובילה את המדע לפסגות אדירות מתחילה להסיג אותו לאחור – ומאיימת על אמינותו ותדמיתו. היא גם יוצרת בזבוז כספי עצום.

ב־2012 הוערכו סך ההוצאות בעולם על מחקר ופיתוח מדעיים ב־1.5 טריליון דולר. באותה שנה פורסמו 1.9 מיליון מאמרים שפיטים   ובחשבון פשוט אפשר לומר לכאורה שכל מאמר (שמסכם לרוב מחקר) צריך להצדיק בממוצע 790 אלף דולר – סכום מדהים לכל הדעות. מדובר כמובן בהערכה כספית גסה ואולי מעט מופרזת, כיוון שאינה כוללת מחקרים שאינם מתפרסמים בבמות אקדמיות, אבל היא נותנת מושג אודות העלות האדירה של המדע שחלק גדול ממנה יוכל להיחסך אם וכאשר השיטה תשתנה…

כאשר מדענים מתמקדים ברזומה האישי – משום שעליהם למלא את הסל בכמה שיותר מחקרים, ומספר המאמרים הוא חזות הכל (כמעט) – גם המדע הופך לאנוכי ומזדהם. ב־2007 פורסם בכתב העת Science and Engineering Ethics מחקר שחשף את מה שמבצעיו כינו ״הצד האפל של התחרות במדע״. המחקר התבסס על קבוצות מיקוד, שהורכבו מ־51 מדענים אמריקאים בראשית ואמצע הקריירה. מהשיחות עלה שהתחרות העזה מזהמת את היחסים בין המדענים ויוצרת סביבה מקצועית בעייתית. בסיכום המאמר כתבו החוקרים: ״כאשר התחרות היא חזות הכל, השלכותיה מאיימות על ההתקדמות, על היעילות ובעיקר על היושרה של המדע״…

 קל מאד לרמות

המדע פועל תחת קוד מוסכם של אמינות ויושרה, ולכן מי שמעוניין להונות את המערכת יכול לנצל את ״תמימותה״ ולעשות זאת בקלות. קשה ״לתפוס״ רמאויות במדע גם משום שבמקרים רבים מדובר בהתנהגויות שנמצאות בתחום האפור, וכן בחוקרים שנגררים לשם שלא במודע, ש״רק״ מעגלים נתון פה, ו״רק״ מתעלמים מממצא שם.

אלה שמרמים בזדון עושים זאת לרוב באופן מתוחכם, כדי שבאמת יהיה קשה לעלות עליהם. יתרה מזאת, כיוון שהאקדמיה – על כל תככיה – היא קליקה סגורה, תקפים בה חוקי השתיקה המאפיוזית. כלומר, גם מי שיודעים על מעשי רמייה לא ממהרים לחשוף אותם, כי יד רוחצת יד: השקרנים האלה עשויים להיות מחר הממליצים שלך, שופטי המאמר שלך או המחליטים לגבי קידום או תקציב. רבים חוששים גם מנקמת המוסד ששמו יוכתם. בתרבות שבה דברים רבים כל כך מתבצעים בחשאי, קל מאוד לבוא חשבון עם ״בוגדים״ ו״מלשנים״.

לרוב המוסדות להשכלה גבוהה אין גוף אפקטיבי ודיסקרטי של ביקורת פנימית, שניתן לדווח לו על אירועים חריגים בלי להיחשף. קשה לדווח על מקרים כאלה גם לגופים חיצוניים, משום שהרמאות במדע אינה מצויה לרוב בתחום הפלילי. יתרה מזאת, מערכת המשפט ורשויות האכיפה הציבוריות נזהרות מלהתערב במה שמתרחש באקדמיה בשל הגנות החופש האקדמי והאשראי הנרחב שמוענק למדענים. גם שופטי המאמרים, שאמורים לבדוק בזכוכית מגדלת כל מילה כתובה, אינם מסוגלים לעמוד בפרץ, בשל מבול החומרים שהם נאלצים להתמודד איתם.

מגוון התרמיות במדע גדול, אבל יש כאלה שרווחות במיוחד:

  • מחקר בקבלנות משנה. מישהו אחר מבצע את המחקר, וה״חוקר״ חותם על ממצאים ומאמר לא לו. התמורה עשויה להיות כספית או אחרת, דוגמת גיוב או קידום.
  • סינון נתונים, כדי להשיג את התוצאה המצופה או לחדד תוצאה לא מספיק מובהקת.
  • זיוף נתונים וממצאים. למשל, כאשר חוקר מדווח על מספר דגימות או נבדקים גדול מהמספר האמיתי, או כאשר הוא מבצע תיקונים מלאכותיים בעדויות ויזואליות (למשל, צילומי מיקרוסקופ), במטרה להשיג את האפקט הרצוי.
  • העלמת נתונים. חוקרים שמשמידים את בסיס הנתונים עליו הסתמכו, כדי למנוע מחוקרים אחרים לבדוק אותם או להשתמש בהם.
  • עבירות אתיות בניסויים, תוך התעלמות מגבולות המותר והאסור של המדע הנאור.
  • הונאות שיפוט. למשל, כאשר שופט מכיר אישית את החוקר, ונמנע מלפסול את עצמו או לפחות לדווח על כך. אם ההיכרות גם משפיעה על החלטתו, העבירה בוטה וחמורה פי כמה…

קומבינות לפרסומים מדעיים

מחקרים מצאו ששיעור הטקסטים המשוכפלים בשנים האחרונות (15% ויותר במדינות מסוימות) גבוה עד כדי כך שעורכים ממליצים על שימוש קבוע בתוכנות plagiarism filter לאיתור גניבות ספרותיות. ב־ Nature כבר המליצו להפיק רשימה שחורה של מדענים שנתפסו בגניבה מסוג זה.

אגב, המוח המדעי ממציא לנו עוד סוגי קומבינות מהסוג הזה. למשל, בתחום מראי המקומות. מאמר מדעי אמור, כאמור, לכלול הפניות בגוף הטקסט ורשימה ביבליוגרפית מלאה בסופו. אבל כיוון שקריאה תובעת זמן רב ועלולה לעכב את פרסום המאמר, חוקרים רבים משלבים מראי מקומות ״מפוברקים״, של טקסטים שהם לא קראו מעולם, אך מתאימים בשל הכותרת או התקציר שלהם. מי שנוהגים כך מניחים הנחה הגיונית, שלשופטים אין זמן לבדוק אם ההפניות אכן נכונות.

לא נדיר גם שחוקרים נמנעים מלהפנות במאמריהם למחקרים שנעשו בעבר על ידי אחרים לא רק כדי להסתיר את העובדה שמדובר בפלגיאט, אלא גם כדי לטשטש את העובדה שהמחקר שלהם אינו מחדש כמעט, אם בכלל. גם הם בונים על הזמן המוגבל ששופטי המאמר יכולים להקדיש לבדיקה, ומודעים לכך שרוב השופטים מסתמכים בפועל על זיכרונם בבואם לבדוק אם מחקר אכן מחדש, או לחלופין על יושרת המחברים.

קשר השתיקה נפרם

ב־2016 הופיע בכתב העת The New Atlantis מאמר ארוך שכותרתו דרמטית: ״הצילו את המדע״. הוא נפתח במשפט מצמרר: ״המדע, גאוות העידן המודרני, המקור היחיד שלנו למידע אובייקטיבי, נמצא בצרה צרורה״. המחבר, פרופי דניאל סרוויץ מהפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת אריזונה, הציג תמונה מסכמת עגומה של ריבוי ממצאים מטעים במדע, והתריע מפני התדרדרות במדרון. הוא לא היה כמובן הראשון שהצביע על הבעיה, אבל הבמה המכובדת, הסקירה המקיפה, והמילים הפחות מכובסות היוו ציון דרך חשוב.

האם באמת מדובר במשבר בקנה מידה עולמי?

חקר ההתנהגות הבלתי הולמת במחקר המדעי (misconduct) צבר תנופה החל בשנות השמונים של המאה ה־20, כאשר הממשל האמריקאי החל לבדוק את הנושא באופן שיטתי. אחד הגורמים ליוזמה היה ספרם של וויליאם ברוד וניקולס ווייד, שיצא לאור ב־1982 תחת הכותרת הפרובוקטיבית ״בוגדים באמת: הונאה ותרמית בהיכלות המדע״. הספר הציג סדרה של עיוותים מחקריים – החל במניפולציות על נתונים ועד פברוק מוחלט של תוצאות – שמניפים דגל שחור מעל התרבות המדעית. הטענה היתה שזה רק קצה הקרחון, כי על כל סקנדל מדעי גדול שנחשף יש מאות ואולי אלפי תרמיות שאינן מתפרסמות. רוב המבקרים, וכנראה גם רוב הקוראים, התייחסו לספר בספקנות והתרשמו שמחבריו הגזימו. הם ציפו (בצדק מבחינתם) להוכחות מוצקות יותר כדי לבסס את ההרשעה.

הנתונים היבשים אינם מוכיחים גם היום עלייה חדה במספר ובשיעור המקרים החריגים שמסתיימים בהרשעה, אבל בדומה להטרדות מיניות, שרק מקצת־מקצתן נחשפות בפומבי ועוד פחות מזה מתורגמות לכתבי אישום, עושה רושם כי ככל שתופעת הפברוקים במדע נחקרת, ממדיה ועומקה מבהילים יותר. יש כבר המרחיקים לכת וטוענים שרוב הממצאים המדעיים בימינו שגויים ו/או חסרי תוחלת.

כאשר שואלים את המדענים עצמם על רמאות במדע עולה תמונה אמביוולנטית כביכול. רק מעטים (פחות מ־10%) מודים בפה מלא שהם, או עמיתיהם למקצוע, פברקו ממצאים או רימו באופן יזום. בה בעת, שיעור לא מבוטל (כשליש) מודים שהיו מעורבים באופן עקיף או ישיר בהתנהגויות בלתי ראויות, כגון צירוף שמם למחקר שלא תרמו לו, עיגול פינות בתחום הנתונים, הממצאים, שיטות המחקר והפרשנויות או פלגיאריזם. אם לוקחים בחשבון ששאלות מהסוג הזה רגישות, ושאנשים אינם נוטים להודות מרצונם הטוב במעשים לא כשרים שלהם או של חבריהם – אפשר להניח שמדובר בתופעה רחבה בהרבה.

גם התקשורת מתחילה לגלות עניין רב יותר בקלקולי המחקר המדעי. אם עד לפני מספר שנים נהוג היה לדווח בעיתונות בעיקר על סקנדלים ציבוריים סביב הונאות ונוכלויות בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה והביטחון, לאחרונה הצטרפו לדיווחים גם סקנדלים בעולם המדע. בשנים האחרונות נחשפות עוד ועוד הונאות בקנה מידה רציני, כולל במחקרים שפורסמו בבמות מרכזיות ואף כאלה שנחשבו לפורצי דרך. שערורייה רודפת שערורייה, עד כדי כך שוויקיפדיה יסדה את הערך List of scientific misconduct incidents, המונה לא פחות מ־70 אירועים, משלל דיסציפלינות – החל בביו־רפואה, דרך מחשבים, כימיה, פיזיקה וביולוגיה ועד מדעי החברה. ומה שמטריד אף יותר: ברפואה נחשפים טעויות, הטעיות, פברוקים והגזמות, בין השאר במאמרים שהיוו בסיס לפרוטוקולים של טיפולים רפואיים.

פרסומים שאינם ניתנים לשחזור

מאמרים רבים היוו השראה למחקרי המשך, כשמדענים משתמשים בנתונים ובמתודות של קודמיהם ומרחיבים אותם, אך רק מחקרים מעטים יחסית שוחזרו אחד לאחד במטרה לאמת את ממצאיהם. בעשור האחרון, כאשר גבר החשד לשיעור גבוה של זיופים, נעשו יותר ויותר בדיקות שיטתיות של מהימנות הפרסומים המדעיים. התוצאות היו לא פחות ממדהימות, שלא לומר מייאשות: למעלה ממחצית מניסיונות השחזור כשלו, כולל מחקרים רבי חשיבות ורבי השפעה. הבעיה הפכה לרחבה ומטרידה עד כדי כך שהוגדרה ב־2010 כ״משבר השחזור״ (.(Replication Crisis מה שהתחיל במדעי הרפואה המשיך לפסיכולוגיה ניסויית והדביק את כל יתר הדיסציפלינות. הבעיה חריפה כפל כפליים אם לוקחים בחשבון שברוב המדעים הרכים איש אינו מנסה כלל לבדוק את אמינותם של הממצאים המחקריים, קל וחומר לשחזר את מהלך המחקרים (למעט מקרים נדירים, בעיקר עקב מחלוקת היסטורית על עובדות בעלות משמעות פוליטית). סקר שערך Nature בקרב 1,600 מדענים, ופורסם ב־2016, העלה כי יותר ממחצית הנסקרים סבורים שמשבר השחזור חמור. 75% טענו שאפשר לבטוח במאמרים בתחום עיסוקם, מן הסתם כדי להגן על כבודם ועל כבוד המקצוע שלהם, אבל יותר מ־70% הודו כי נכשלו בחזרה על ניסוי של עמית. חומרתו של קשר השתיקה משתקפת בכך שרק 20% ניסו ליצור קשר עם החוקר שאת המחקר שלו לא הצליחו לשחזר.

תוצאות חיוביות בלבד

פרסום סלקטיבי והסתרת מחקרים ״שליליים״ פוגעים במדע משום ש״נגזל״ מעמיתיו של אותו חוקר מידע בעל ערך, משום שהסתרה כזאת מובילה לבזבוז משאבים (מדענים יבצעו שוב את אותו מחקר מיותר) ומפני שגדל הפיתוי לקמבן תוצאות חיוביות באמצעים לא כשרים. מניפולציה שכיחה במיוחד היא שינוי בדיעבד של השערות המחקר, בהתאם לתוצאות שהתקבלו. כלומר, אחרי שהחץ נתקע, מציירים סביבו את המעגלים. הדבר לא נעשה בדרך כלל בכוונה זדונית: החוקרים פשוט משכנעים את עצמם שהמדגם לא היה טוב, שמשהו במדידה השתבש או שההשערה לא נוסחה כראוי. הבעיה היא שהמרחק בין תיקונים קלים לבין רמאות גדולה קצר מאוד.

גריעת מאמרים עם פגמים מחקריים

גריעת מאמר אמנם מעידה לכאורה על אמינות ויושרה של כתב העת, אבל במקרים רבים גורמת לו נזק תדמיתי, משום שהיא מרמזת על שיפוט לא מספיק קפדני. זו הסיבה שחלק מכתבי העת לא מסירים מאמרים פגומים, בניסיון (עקום) להגן על שמם הטוב.

בשני העשורים האחרונים ניכרת עלייה משמעותית במספר המאמרים הנגרעים, ושיעורם גדול בהרבה משיעור הגידול במספר הכולל של המאמרים המתפרסמים בבמות המדעיות המרכזיות…

מה שהדליק נורה אדומה בוהקת בהקשר הזה הוא העובדה שרוב הגריעות לא נבעו מטעויות טכניות, אלא מהתנהלות מדעית בלתי הולמת, שכוללת בין השאר גניבת זכויות יוצרים, טעויות מתודולוגיות חמורות ושכפול עצמי. נתון מעניין נוסף הוא ששיעור גבוה מהמדענים שרימו בכוונה את כתבי העת עשו זאת יותר מפעם אחת. כלומר, לא מדובר באירוע חריג, אלא בשיטת פעולה של נוכלים סדרתיים…

גם סין ידועה בבונוסים על פרסום שמחולקים למדעניה. התוצרת המדעית של מדינת הענק הזו אמנם עלתה בשנים האחרונות בקצב מסחרר, אבל במקביל חל גידול גם בשיעור התרמיות. בתחומים מסוימים, כמו ביו־רפואה, הוא הגיע לממדים מדהימים של עד כדי 40% מהפרסומים. המכון האמריקאי להנדסת חשמל ואלקטרוניקה [IEEE – Institute of Electrical and Electronics Engineers], שהוא הארגון הגדול בעולם של מהנדסי חשמל, אלקטרוניקה, תקשורת, מחשבים וטכנולוגיית מידע, הסיר בחשאי בעשור שבין 2007 ל־2017 אלפי תקצירי הרצאות של כנסים, שרוב מחבריהם פועלים בסין. הסינים עצמם החלו להכיר בתופעה ובהשלכותיה החמורות, ויזמו סקרים כדי לזהות את מאפייניה ולטפל בה.

ב־2012 פורסם במוסף ההשכלה של ה״גרדיאן״ הבריטי מאמר חשוב ואמיץ של שני פסיכולוגים מאוניברסיטת קרדיף – פטרוק סמנר וכריס צייימברס – שניסחו במילים נוקבות את המניעים האמיתיים שדוחפים חוקרים לחטוא לאמת ביתר קלות: ״לא פלא שכדי לשרוד באקדמיה, קל וחומר להצליח, מדענים חייבים היום לסבן את המערכת (game the system) בדרכים שהיו מזעזעות את אבות המדע. הונאה גלויה היא רק קצה הקרחון, ואוקיינוס של שיטות מפוקפקות משתרע תחתיו… לא נעים להודות, אבל הרמאים אינם שונים כל כך מרובנו, הם פשוט הלכו צעד אחד יותר מדי במסלול השקרים. ואם תופעת ההונאה מצויה במגמת גידול, זה קורה משום שאנחנו – הקהילה המדעית – טיפחנו מערכת שמעודדת אותה״…

המודל הכלכלי של כתבי העת הרשתיים המתחזים הותאם לעולם המסחר החדש, ונוסחת הרווח שלהם פשוטה עד כדי גיחוך: כתב העת גובה מהמחברים סכומי כסף שנעים בין מאה לכמה אלפי דולרים עבור פרסום מאמר (לפעמים התשלום נקבע רק אחרי הפרסום), ומספק בתמורה במה כאילו־מדעית, הכוללת כאילו־הליך שיפוט ובמקרים רבים שיפוט פיקטיבי…

החשיפה הפומבית המשמעותית הראשונה של הפייק ז'ורנלים התרחשה ב־2005, כאשר שני חוקרים  דייוויד מאזיירס ואדי קולר, שלחו לאחד מעיתוני הספאם מאמר בן עשרה עמודים שכותרתו: ״הוציאו אותי מרשימת התפוצה המז*** שלכם״. גוף הטקסט כלל שכפול של הבקשה. למרבה המבוכה המאמר התקבל לפרסום (כלומר עלה לאוויר בלי שבעלי האתר טרחו בכלל לבדוק את תוכנו).

תעלולי עוקץ מסוג זה הפכו עד מהרה לספורט אתגרי, בין השאר משום שבאותה שנה בנתה קבוצת סטודנטים מmit מחולל מאמרים בשם SCIgen, שתוכנת להפיק מאמרים מדעיים שבנויים על פי שבלונת עיצוב טיפוסית (מלל תקני, גרפים, ציטוטים ורפרנס) – אך חפים ממשמעות. מטרתם היתה לייצר פייק מאמרים כדי להפיל בפח את הפייק ז'ורנלים ולחשוף את ערוותם. עם השנים התרבו העוקצים מהסוג הזה, כולל שיגור מאמרים בגייבריש, ומקצתם זכו לסיקור בתקשורת הפופולרית, שהחלה לקלוט את ממדי המגיפה ולהתריע על משמעויותיה החמורות.

אחד התעלולים הידועים היה יוזמה של ארבעה חוקרים מפולין. הארבעה בראו מדענית פיקטיבית, שהציגה את מועמדותה לתפקיד חברת מערכת במכתב שנשלח ל־360 כתבי עת (שני שליש מהם לגיטימיים ושליש קיקיוניים). שליש מתוך הפייק ז'ורנלים קיבלו את המדענית המומצאת לתפקיד, בדרך כלל תוך מספר ימים ולפעמים אפילו תוך שעות (ארבעה מהם אף הציעו לה את המשרה הבכירה של עורך ראשי). אבל מה שלא פחות מביך וחמור, ובעצם מגחיך את תרבות הפרסום במדע, היא העובדה שלא פחות משמונה (!) מתוך כתבי העת הלגיטימיים קיבלו אותה גם הם למערכות שלהם.

ב־2013 קיבל הפרויקט רוח גבית (זמנית בעליל) מגיון בוהאנון, חבר מערכת ^Science, שהחליט לבדוק באמצעות ניסוי רחב ומבוקר את היקף תופעת הפייק ז'ורנלים. הוא שלח מאמר רפואי עתיר שגיאות יזומות ל־304 הוצאות לאור פתוחות, כולל כאלה שכיכבו ברשימה של ביל. התוצאות היו מבלבלות: מצד אחד, 82% מהפייק ז'ורנלים אכלו את הפיתיון ופרסמו את המאמר הבלתי ראוי – מה שסיפק לכאורה אישוש אמפירי למיון שביצע ביל. מצד שני, 18% הנותרים דחו את המאמר, מה שהוכיח כי ״רשימת ביל״ כוללת גם כתבי עת ״חפים מפשע״. ממצא נוסף גילה שהודו היא הבסיס הגדול ביותר (והמבורך לכאורה) של כתבי עת בקוד פתוח (64 מו״לים), אך בה בעת היא גם מקור מרכזי לזיופים, כי 90% מכתבי העת שיוצאים לאור בהודו נפלו בפח (ארה״ב הגיעה למקום השני המפוקפק, כאשר 29 מו״לים קיבלו את המאמר המחונטרש לפרסום ורק 26 דחו אותו).

אבל הממצא המרעיש ביותר הצביע על כך ש־45% מכתבי העת הפתוחים הממסדיים והמכובדים לכאורה – כולל כאלה שיצאו לאור בהוצאות ידועות כגון Elsevier או Sage – אכלו גם הם את הלוקש. ובמילים אחרות: מי שיצא לחשוף את העבריינים שמקלקלים את השורה המפוארת גילה כי חלק ממפירי החוק פועלים בתוך הממסד המסורתי. הDirectory of Open Access Journals – אתר שמרכז רשימה דינמית של כתבי עת פתוחים לגיטימיים – מיהר להדק את הקריטריונים שלו, אבל הכתם על תרבות הפרסום במדע לא נמחה. תוצאות התחקיר פורסמו בScience תחת הכותרת ״מי מפחד מביקורת עמיתים״, יחד עם מפה שעליה סומנו מיקומי המו״לים המתחזים והעורכים. הפרסום עשה כנפיים ועורר דיון ציבורי נוקב, בתוך הברנזיה המדעית ומחוצה לה.

ביל ניסה להשיב למבקריו במאמרי תגובה, אך הלחץ עליו מצד ההוצאות לאור נעשה עם הזמן בלתי נסבל, וכלל לא רק הטרדות ואיומים אלא גם תביעות דיבה, ואפילו לחץ מאוניברסיטת קולורדו, מקום עבודתו. הוא החליט לחסל את הבלוג שלו ב־2017, וסיכם את ניסיונו במאמר שכותרתו: ״מה למדתי ממו״לים טורפים״. למותר לציין שהקהילה האקדמית וברוני המדע לא הזילו דמעה על פרישתו מהמיזם החשוב, וביכרו לעמוד מהצד. שתיקתם הרועמת המחישה את הכחש, השמרנות והצביעות המאפיינים את העולם המדעי ומונעים ממנו להירפא מחולייו.

הרמאים שמים למדע מראה

עד כמה חמורה בעיית הפייק ז'ורנלים, וכיצד היא משפיעה לא רק על המדע אלא גם על רווחת הציבור, אפשר ללמוד ממחקר מ־2017, שבדק את היקף המאמרים המפוברקים בביו־רפואה ואת המכנים המשותפים שלהם. החוקרים מצאו שכמעט רבע מהמחקרים שפורסמו בכתבי העת הללו מומנו על ידי 345 גופים ציבוריים (לגיטימיים) – בעיקר מוסדות אקדמיים וסוכנויות ממשל. המאמרים הרבים ביותר הגיעו מהודו(27%), כשבמקום השני הלא מחמיא ניצבים המדענים מארה״ב (15% מהם מועסקים באוניברסיטאות יוקרתיות). באותה שנה השווה ה״ניו יורקר״ בין הכחשת שינויי האקלים המאיימים על כדור הארץ להכחשת הזיהומים המאיימים על האקולוגיה המדעית…

אף כי הם גובים מחירים (לעיתים מופקעים) על פרסום, רבים מהפייק ז'ורנלים זולים ממתחריהם הלגיטימיים (בגישה הפתוחה). הממסד האקדמי, שמוקיע את הפייק מדע, מסרב בצביעותו להודות שחמדנותם של הזייפנים היא בדיוק אותה חמדנות ותאוות בצע של ההוצאות לאור הלגיטימיות שהשתלטו על עולם הפרסום המדעי. לא במקרה גם הן נתפסו ״על חם״, כאשר כתבי עת שלהן הסכימו לפרסם מאמרים מפוברקים…

כידוע, במקום שיש ביקוש ויש כסף – יש גם נוכלים. ואכן, המאפיה הפסבדו־מדעית שלחה שלוחות גם לתחום הכנסים. במקביל להודעות המפתות לפרסם מאמרים בפייק ז'ורנלים, תיבות הדוא״ל של מדענים מוצפות בשנים האחרונות בהזמנות לפייק כנסים [predatory conferences או bogus academic conferences (הקרויים גם ״כנסים המשחרים לטרף״)]. למעשה, חלק גדול מהחברות שמפיקות את הפייק ז'ורנלים מפיקות גם פייק כנסים.

… מסתבר שקל לפתות מדענים להגיע לכנסים כאלה לא רק בגלל הצורך הנואש לפרסם, אלא גם משום שתמיד כיף לטייל בעולם על חשבון הברון. זאת ועוד, פיתוי נוסף להגיע לכנסים הללו הם הבילויים שהמארגנים מציעים, במחירים אטרקטיביים (במקרים רבים במחיר נמוך מהמקובל בכנסים המדעיים הרגילים) ובאתרי תיירות קוסמים.

המתכונת הכללית של הפייק כנסים דומה לזו של כנסים מדעיים מהמיינסטרים, אבל בניגוד למודל המסורתי, שבו הדוברים מתקבלים להרצות על בסיס בדיקת המאמר או התקציר ששלחו לוועדת השיפוט, בפייק כנסים הזכות להרצות מובטחת לכל המעוניין(גם אם יש סוג של כאילו־שיפוט) ובלבד שהכסף יישלח במועד. …

בדומה לתופעת הפייק ז'ורנלים גם הפייק כנסים נחשפו בערמומיותם, גיחוכם והיקפם בין השאר באמצעות מלכודות מיילים משעשעות. פרופי כריסטוף ברטנק מניו זילנד, לדוגמה, החליט להיענות לקול קורא שכותרתו היתה ״כנס בינלאומי בנושא האטום ופיזיקה גרעינית״. הוא שלח לכתובת הכנס מאמר שהורכב משתי המילים "atomic״ !־״nuclear״ בצירוף השלמות אוטומטיות שהציע לו האייפון שלו. שלוש שעות לאחר ההגשה הודיעו לו המארגנים שהמאמר התקבל והוא התבקש להירשם לכנס. העלות: 1,099 דולר. תמורת מחיר גבוה יותר הוצע לפרופ׳ ברטנק לשאת גם את דברי הפתיחה או הסיכום (.(key note

התדמית המדעית וכוח המשיכה של הכנסים המזויפים מושגים בין השאר באמצעות חיקוי שמות של כנסים אמיתיים. רבים אינם מבחינים בזיוף, כשם שאינם מבחינים, או אינם מעוניינים להבחין, בהבדל בין"לואי ריטון״ אמיתי לבין החיקוי שלו. אם לא די בכך, כדי לשוות לעצמם מכובדות, מארגני הפייק כנסים מפרסמים לפעמים שמות של מרצים בכירים שכביכול יופיעו בכנס, כאשר בפועל מדובר בהבטחת שווא. קשה להבחין בזיוף גם משום שהכנסים הללו מאורגנים למופת, על פי כל כללי המסורת המדעית. בכנסים רבים גם מחלקים פרסים ותעודות להרצאות המצטיינות, וכידוע אף אחד לא התנגד עד היום לקבל מחמאה. מקצת המכובדים (כולל זוכי פרסים יוקרתיים במדע), בעיקר פנסיונרים, נענים בחיוב להזמנה לשאת הרצאת מפתח בכנס, משום שאינם מבחינים בזיוף או מפני שאינם עומדים בפיתוי החומרי של אירוח V1P, מה עוד שהוא .on the house גם אם יש כאלה שחושדים, התחושה הרווחת היא שלא מדובר בהכרח בהונאה, אלא במעין קיצור דרך ו״קריצה״, מהסוג שאינו נדיר היום בתרבות המדעית.

צביעותם של העשירים

תגובת הממסד האקדמי לתופעת הפייק כנסים דמתה לתגובה לפייק ז'ורנלנים. זה התחיל בזלזול, נמשך בכעס, עבר לדאגה ומשם להתפלצות (כאשר כמות הכנסים הגיעה לממדים מדאיגים). אבל שוב, גם במקרה הזה הרמאים הקטנים חושפים את הרמאות הגדולה – כלומר את השקר המוסכם סביב מסורת הכנסים המדעיים. כנסי הפייק עושים חוכא ואיטלולא מתרבות הכנסים במדע, כי את רוב ההאשמות שהממסד האקדמי מפנה כלפיהם ראוי להפנות גם כלפי הכנסים ״הלגיטימיים״:

גם הכנסים הלגיטימיים גובים בדרך כלל דמי השתתפות גבוהים (שמגיעים למאות דולרים) – הן עבור הזכות להרצות והן עבור הפרסום בחוברת הכנס שתופץ עם סיומו. למעשה, רבים מהכנסים המדעיים המכובדים הם למעשה יוזמות מסחריות, שנועדו לשאוב כספים, ומהווים חלק בלתי נפרד מהתהליך הזוחל של תיעוש ומסחור המדע.

פרופי גד יאיר, סוציולוג מהאוניברסיטה העברית בירושלים, פרסם בדף הפייסבוק שלו רשמים טיפוסיים וסמליים מהכנס השנתי של האגודה הסוציולוגית האמריקאית: ״עמדתי קצת בצד, מנוכר לכל ההתנהלות. מהומה רבה. המונים באים, המונים הולכים. ערב רב. אלה ישנים במלון זה, אלה באחר. אלה סועדים במסעדה זו, אלה מנשנשים בחטיפיות לצד הדרך. מטוסים מביאים מדענים מן העולם כולו, נהגי מוניות מסיעים אלפי משתתפים מפה לשם ובחזרה. בצד הכנס נמצאים מפעלי הזנה ושינוע, מפעלי הלנה ותיירות, מחלקות של ניקוי ושל בילוי. כן, כנס מדעי כזה מגלגל המון כסף. הוא מעביר אותו מהידיים של מדענים לידיהם של בעלי עסקים. תן וקח. המדע, אם כן, הוא חלק מהקפיטליזם. הכנס הוא חלק מכלכלת העיר, חלק מהכלכלה הפוליטית של האקדמיה. […] הקפיטליזם האקדמי הזה מגלגל מאות מיליוני דולרים ואפילו מיליארדים שנה אחר שנה. פרפטואום מובילה. […] אין ספק, גלגל הכסף של הכנסים במדע הוא גלגל ענק […] בעומדי שם מן הצד חשבתי שמשתתפים רבים כלל אינם מודעים לאופרציה הכלכלית הענקית המניעה אותם: מעמידה אותם בתורות, מוציא מכיסם פנקסי ציקים וכרטיסי אשראי, מלהיבה אותם להרצות בפני ארבעה נוכחים את מרכולתם המחקרית, ולמעשה מחייבת אותם להשתתף במשחק הכלכלי הזה בעל כורחם״…

מבקרי הפייק כנסים יוצרים את הרושם המטעה שיש עדיין חשיבות גדולה לכנסים במדע. בפועל מוטב היה לצמצמם למינימום או לבטלם כליל. בעבר היה חשוב למדענים להיפגש פנים אל פנים כדי להציג מחקרים זה לזה, פשוט כי לא היו במות ואמצעים אחרים. אבל בתקופתנו, כאשר הטכנולוגיה מאפשרת להעביר קבצי מדיה בעשיריות השנייה ולהנגיש מידע והרצאות בזמן אמת לאינספור בני אדם ברחבי העולם – אין עוד צורך בפורמט הישן. למעשה, הרשתות החברתיות המקצועיות מאפשרות כנס מדעי מתמשך במתכונת ועידה דיגיטלית, עם שיח שוטף בין מאות ואלפי מדענים, שאינו תחום בזמן ובמקום. כלים כגון WikiStage, Video Conference, Webinars, Webcasts, Web-Conference כבר יוצרים תחליפים זולים ויעילים יותר. אפילו בכנסים המסורתיים מאפשרים היום במקרים רבים השתתפות וירטואלית, בעלות נמוכה בהרבה…

הפער בין הכנסים המדעיים המשמימים לעולם הצגת המידע הדינמית של המאה ה־21 מתרחב משנה לשנה ומגחיך את העולם האקדמי על טקסיו האנכרוניסטיים. בכנסים רבים ההרצאות הן בופה אקראי של פרזנטציות, שלא ממש נדבקות זו לזו. שלושה-ארבעה מרצים עולים לבמה, כל אחד בתורו, ומקריאים טקסט מהנייר או מהמצגת לקהל הרדום (אם יש כזה בכלל). רוב המרצים אינם מיומנים בהכנת מצגת, ולכן גם הפרזנטציה חובבנית ומגוחכת. התכנים – הן של ההרצאות והן של המאמרים – אינם מתעלים לרמה גבוהה במקרים רבים ואף מביכים (רבים מגיעים להרצות לפני שהמחקר הושלם ולפני שיש בידיהם ממצאים סופיים, כדי להצהיר על המחקר ולאסוף את השורה הנכספת ברזומה). הרצאות רבות עוסקות בנושאים אזוטריים ומחדשות מעט, אם בכלל. כותרותיהן נשמעות כמו גייבריש או שפת סתרים שמובנת בעיקר למרצה…

באתר המשעשע (או העצוב) 100 Reasons NOT to Go to Graduate School מופיעה התייחסות גם לכנס המדעי. נכתב שם: "לאדם מחוץ לפרופסיה שמזדמן לכנס אקדמי התופעה בוודאי נתפסת כאחד הריטואלים המודרניים המוזרים. במפגשים שונים מציגים דוברים את המחקר שלהם על ידי קריאה בקול בפני קהל. מי שמשתתף ביום מלא של מפגשים כאלה נאלץ להאזין במשך חמש או שש שעות לאנשים מקריאים. כמה כבר אפשר באמת להקשיב בצורה כזו? הם יושבים בנימוס ולפחות מעמידים פנים שהם מאזינים, כיוון שכאשר תורם יגיע לדקלם גם הם היו רוצים שיאזינו להם באותה אדיבות. .. המטרה האמיתית של הכנס היא לספק לדוברים שורה נוספת לקורות החיים שלהם, שחייבים להתארך כל הזמן. אז לפני שאתה מחליט להתחיל בלימודים מתקדמים, עשה לעצמך טובה ושב בכמה מפגשים בכנס מדעי, ואז שאל את עצמך האם זה עדיין מעניין אותך. כשאתה שם, נסה לחוש את החרדה שתלויה כעננה מעל המשתתפים שמחפשים לעצמם קריירה אקדמית. עבורם כל כנס מדעי הוא מפגש עם המתחרים״…

ברוני המדע ואצולת האקדמיה דבקים במתכונת הזאת, כי בסופו של חשבון מדובר בהטבה כלכלית, בעיקר למיוחסים, שזכתה לכינוי המשעשע ״טיול מכנס לכנס״(Conference Hopping). אחד הראשונים שחשף בלגלוג את תרבות הכנסים של המועדון האקדמי הסגור היה דייוויד לודגי. זה החל ברומן הקמפוס הסאטירי ״עולם קטן: סיפור אהבה אקדמי" [David Lodge, Small World: An Academic Romance], שפורסם ב־1984 והפך כעבור ארבע שנים לסדרת טלוויזיה פופולרית באותו שם.

ב־2010 הופיע בכתב העת The Chronicle of Higher Education מאמר שנכתב על ידי חמישה פרופסורים מכובדים מתחומי התמחות מרוחקים (אנגלית, הנדסת מכונות, רפואה, ניהול וגיאוגרפיה). כותרתו אינה מותירה ספק לגבי המסר: ״אנחנו חייבים לעצור את מפולת המחקר הירוד״. בין השאר נכתב שם: ״הגיעה העת שקובעי המדיניות ומעניקי המענקים יזנחו את המשוואה של כסף תמורת פרסום, וימצאו דרכים לשפר את איכות המחקרים ולצמצם פרסום מחקרים ירודים. […] עלינו להיפטר מהנוהל של תגמול חברי סגל על פי דפים מודפסים, ולהשתחרר מדיקנים ורקטורים שנבחרים על בסיס הקריטריון של 'מי שלא יכול לקרוא אבל יודע לספור'. מעבר לכך, עלינו להבין שיש דבר שנקרא עודף פרסום, והדחיפה של אלפי חוקרים להנפיק מחקרים ומאמרים בינוניים ונדושים היא שימוש לרעה במשאב האנושי, כמו גם במשאבים הכספיים״.

 

 

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

6
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
4 Comment threads
2 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
4 Comment authors
איש פלונימשה רטצוות האתרנוריאל Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
איש פלוני
Guest
Member
איש פלוני

האקדמאים שהפילו את האקדמיה מכים שנית
ג’יימס לינדזי ושניים מעמיתיו הגיעו ב-2018 לכותרות העיתונים הגדולים בעולם לאחר שכתבו סדרה של מאמרים אקדמאיים מומצאים, והצליחו לפרסמם בכתבי-עת אקדמיים יוקרתיים. מאז שהצליחו להביך את הממסד האקדמי, המשיך לינדזי לחקור את הרעיונות שאפשרו את השערורייה הזאת – תיאוריות שאותן הוא מכנה “מדעי המרמור”. בריאיון לאפוק טיימס הוא מדבר על “השחיתות הפוליטית המשתלטת על האוניברסיטאות שלנו” ומסביר כיצד רעיונות מעוותים מפוררים בהדרגה את החברה.

https://www.epochtimes.co.il/et/289158

משה רט
Guest
Member

מעניין מאד, תודה על הפרסום.

איש פלוני
Guest
Member
איש פלוני
נוריאל
Guest
Member
נוריאל

מאוד מעניין תודה רבה.