נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

המפעל המדעי – ניהול כושל? א: נתיב הכסף

שיתוף ב print
הדפס מאמר

בסדרת מאמרים זו, ננסה לסקור את מחקרם של בני הזוג (פרופ') עוז אלמוג ו(ד"ר) תמר אלמוג, "כל שקרי האקדמיה", את הספר באופן כללי סקרנו כאן, והנושא שלנו במאמרים אלו, הוא לנסות להבין יותר לעומק על מה הם מדברים.

חשוב להבין, שהאלמוגים לא מנסים כלל וכלל להכפיש את האקדמיה, ואף לא מייחסים כוונה רעה או חוסר יושר למישהו, הם באים להציע שיפורים הכרחיים במודל האקדמי, כותרת המשנה של הספר היא: "מה התקלקל במודל האוניברסיטאי – ומה יחליף אותו".

הטענה המרכזית שלהם היא נגד הדינמיקה, שנוצרה ע"י הכחות הפועלים בשטח, במשך מאות שנים. תהליכים רבי עצמה דוחפים את הגופים הציבוריים וגם את היחידים, להשקיע את המשאבים בצורות מסויימות. הצורות האלו אינן יעילות, ומביאות לעיוותים רבים. צריכים להבין את הדינמיקה הזו, כדי לתקן ולייעל את המפעל המדעי.

לכן, השם 'כל שקרי האקדמיה', הוא שם מעט פרובוקטיבי. השקר המרכזי לדידם של האלמוגים, הוא האמונה שהמערכת יעילה ומתוכננת כדבעי.

המטרה שלי, היא לא השאיפה לייעול האקדמיה, למרות שזה כמובן ענין חשוב. אלא ההיבט של הקשר בין העיוות בניהול המחקר ואיסוף המידע, ובין הטעויות וחוסר האמינות של מה שנחשב כ'מדע' או כ'נתונים'. אם אנשים שאינם פנאטיים, יכולים רק לומר שכולם בני אדם וגם אנשי מדע טועים, או גם דברים שנחשבים כנכונים יכולים להיות שגויים לפעמים. הרי שבחינה של המציאות מראה תמונה הרבה יותר חמורה, מה שמטיל ספק בכל המערכת שנחשבת היום כ'נתונים', כמה אחוזים ממנה באמת משקפים מחקר אמיתי?

הבה נצלול לים הנתונים. אני מעתיק קטעים מתוך הספר, כל המקורות של כל מובאה ומובאה בספר, נמצאת בהערות השוליים במקור.

בהקדמה מסבירים האלמוגים, שעצם הדיון ביעילות או אמינות האקדמיה, מהווה סיכון:

אנו חשים ברי מזל על כך שזכינו להיות אזרחים במדינה דמוקרטית שמעודדת שיח ביקורתי ולעבוד במוסד מדעי שמאפשר מחקר חופשי. אבל באותה נשימה אנו מצרים על כך שבמצבה הנוכחי של האקדמיה בעולם, ספק אם חוקרים צעירים, ללא תקן וקביעות ועם לחץ לפרסום מהיר, היו מעיזים לקחת על עצמם פרויקט מהסוג הזה. אנו מקווים שספרנו יתרום לשינוי המציאות הזאת.

בפרק השני (ההקדמה נחשבת לפרק הראשון), אנו מתוודעים לבעיה הראשונה בעולם האקדמיה, העולם הזה ממומן ע"י הציבור, ובניגוד לכל הגופים הציבוריים האחרים, הוא כמעט ואינו נותן דין וחשבון על בזבוז הכסף, ועל ייעול ההשקעה, הוא עושה מה שהוא רוצה לפי מסורת כנסייתית עתיקת יומין. ההילה של המדע פוטרת אותו מכל צורך להיות הוגן כלפי המממן. וחמור מכל: מהצורך להיות הוגן כלפי התוצאות המחקריות. הכסף חשוב לפעמים יותר מאשר אמינות המחקר.

בשנים האחרונות הפכו האוניברסיטאות לגופים עסקיים השואבים כסף יותר ויותר:

גיייסון ברנן ופיליפ מגנס מייחדים בספרם ״סדקים במגדל השן״ פרק נרחב, ביקורתי וציני, לתיאור תרבות שיווק התארים שהתפתחה בשנים האחרונות במוסדות להשכלה גבוהה בארה״ב (ולמעשה מאפיינת כאמור את רוב המוסדות בעולם). הם מביאים שלל דוגמאות לפיזור הבטחות ללא כיסוי ולגוזמאות וקלישאות שמאפיינות את המסרים השיווקיים הללו. רובם מזכירים פרסומות למוצרי דיאטה ותכשירים מאריכי חיים, ומקצתם יושבים כבר בתחום האפור ואפילו השחור של חוסר אתיקה. לטענתם, אם מוצרי ההשכלה היו נמצאים תחת פיקוח מחמיר, בדומה למקובל ביחס למוצרים רפואיים, לא מעט מוסדות לימוד היו נתבעים בגין הונאת הלקוחות. ראוי לציין שמעבר להטעיית הציבור, לדפוסי השיווק החדשים של התארים האקדמיים יש היבט מוסרי בעייתי נוסף: תקציבי העתק שמושקעים בקמפיינים הללו, לרוב מכסף ציבורי, כאשר המוסדות להשכלה גבוהה מקצצים בתקציבים המיועדים לשיפור ההוראה (בסקר שנעשה בארה״ב נמצא שקולגי ממוצע מוציא כ־472 אלף דולר בשנה על פרסומות שיווקיות!).אנשי הממשל לא נטו להתערב בענייני האוניברסיטאות והמכללות, כולל בניהול הכספים, כי הם נתפסו כמקדשי החוכמה ובשל יראת הכבוד בפני מלומדים וממציאים. זו גם הסיבה שהמוסדות להשכלה גבוהה חמקו בדרך כלל מרדאר הביקורת הציבורית של התקשורת, ביקורת המדינה, הפרלמנט והרשות המבצעת.

למעשה, במשך שנים רבות היתה האקדמיה עולם כמעט סגור, שנתבע פחות מאחרים לדין וחשבון. היא נתפסה כאליטה משרתת – מסדר פרופסורים מורמים מעם…

כיצד מתנהל הגוף שאחראי לחלוקת התקציבים שבאים מהציבור?

המשבר הכלכלי ערער את האמון העיוור בשיטה הוותיקה, ונשמעה לראשונה ביקורת ציבורית נרחבת על תפקידם ותפקודם של חבר הנאמנים והוועד המנהל. הטענות העיקריות היו שהם מתעסקים בנושאים שלא בתחום סמכותם, כגון נושאים אידיאולוגיים ופוליטיים, משמשים חותמות גומי לנשיאי המוסדות, אינם לוקחים אחריות על החלטותיהם ואינם נתבעים לדין וחשבון ציבורי, גם לא לנוכח ביצועים כושלים של המוסדות. אחת התופעות שזכו לביקורות נרחבות בהקשר זה היא התנפחות מספרם ושיעורם של חברי הסגל המינהלי במוסדות להשכלה גבוהה, ללא שום פרופורציה לגידול במספר הסטודנטים וחברי הסגל האקדמי. אחד המחקרים הראה שבין השנים 1990 ל־2012 גדל מספרם הממוצע של חברי הסגל המינהלי (במשרה מלאה) במכללות הציבוריות והקהילתיות בארה״ב ב־150 אחוז, בעוד שממוצע חברי הסגל האקדמי (במשרה מלאה) גדל באותה תקופה בכ־30% בלבד.

פרופ' אסתר כהן, שכיהנה בסנאט של האוניברסיטה העברית במשך שני עשורים, הודתה: ״הסנאט הוא פארסה של דמוקרטיה אקדמית. שום דבר לא שינה את העובדה הבסיסית שתמיד הצבענו בלי לדעת על מה״…

בעיקר גוף פוליטי פנימי, שפועל בסגנון חברי אינטרסנטי. כלומר, ״אשר לי את התוכניות ואני אאשר את שלך״. הנטייה של חבריו היא לומר אמן על כמעט כל דבר, או לכל היותר להימנע, משום שההצבעות לרוב גלויות. ככלל, חברי סגל אקדמי לא נוטים להצביע נגד בישיבות ובוועדות המרובות שבהם הם משתתפים במוסד שלהם, כי זה מחייב אותם לדעה ומסכן את קידומם. לעולם אינך יודע מי ישב בתיק שלך או יהיה מעורב בענייניך המקצועיים…

המחשה מדהימה (ומן הסתם לא חריגה בנוף האקדמי העולמי) אפשר למצוא במסמך הערות ששלחה ד״ר לאה צבעוני למבקר המדינה, בעקבות דוח שהוא פרסם ב־2005 על ״האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים״. צבעוני, שכיהנה בשנים 1988-2004 כמזכירה האקדמית של הגוף הזה, כרכזת החטיבה למדעי הרוח וכרכזת ועדות נוספות בתוכו, מתארת ארגון שפועל כלטיפונדיה פרטית: מנצל לרעה את הסמכויות שמקנה לו החוק, מנהל ישיבות בשרלטנות, ממנה מקורבים, מנהל תקציבים וכספים בצורה מופקרת ומניפולטיבית, מונע ביקורת חיצונית עליו ומרפד את חבריו באינספור צ'ופרים (כולל משכורות מנופחות).הממסד האקדמי דומה לממסד הכנסייתי לא רק בשמות המסורתיים של התפקידים הבכירים – צינסלור, רקטור, פרובוסט, דיקן [Chancellor, Rector, Provost, Dean] – אלא גם במודל הניהול הבסיסי, שמקורו בימי הביניים ושמאז לא השתנה בהרבה. הוא מכונה בלשון המומחים ״המודל הדו־ראשי״ או ״המשותף״ [Shared Governance]… התוצאה היא ״בלגן מאורגן״ שאין לו כמעט אח ורע בעולם הניהול המודרני…

מה שהכי מוזר ואבסורדי במודל המפוצל, זה שהוא נועד במקור לאפשר למוסדות להשכלה גבוהה להתנהל באופן דיפרנציאלי־משלים (מומחים למדע מכאן ומומחים למינהל משם), אבל בפועל רוב נשיאי המוסדות להשכלה גבוהה בעולם מגיעים גם הם לתפקיד מעולם האקדמיה (סקר מקיף שנערך בארה״ב ב־2001 מצא ש־62% מנשיאי האוניברסיטאות והמכללות הגיעו מהעולם האקדמי ולא האדמיניסטרטיבי ו/או העסקי, כאשר במוסדות הציבוריים שיעורם אף גבוה יותר – 77%, ואילו במוסדות הפרטיים הוא ״רק״ 56%). כלומר, לא מדובר במנהלים עם קבלות על הצלחות ניהוליות ועסקיות, אלא לרוב בפרופסורים מקושרים, שפילסו דרכם אל מרום הפירמידה באמצעות לובי פוליטי, קשרים אישיים ומרפקים…

חלק גדול מראשי החוגים והדיקנים, חפים מכל ידע וניסיון בניהול ובפיננסים, וגם לא עברו הכשרה מקצועית מוקדמת. חשוב לציין שהצטיינות במחקר ובהוראה אינה ערובה ליכולת ניהול. למעשה, בדרך כלל מדובר בכישורים מנוגדים, שקשה למצוא באדם אחד. לא נדיר ששלומיאל גמור, שבקושי יודע לנהל את כספיו האישיים, נבחר לתפקיד ראש חוג או דיקן. התוצאה היא במקרים רבים ניהול חובבני, ולא אחת רשלני, שגובה מחירים כבדים. זה עשוי להסביר את העובדה שמוסדות רבים – שפועלים בתוכם גם חוקרי כלכלה ומינהל עסקים מובילים – נקלעו לגירעונות עתק.

יתר על כן, לא נדיר שחברי סגל נבחרים לתפקידים ניהוליים (בהצבעה במסגרת החוג, הפקולטה או הסנאט) על בסיס שיקולים לא ענייניים ובעיקר פוליטיים של חבריהם. במקרים רבים הבחירה היא ברירת מחדל, כלומר מי שהסכים לקחת על עצמו את התפקיד או ״נכנע לדין התנועה״ ו״הוא משלנו״. לא נדיר שהמינוי מבושל מראש בדרגים הבכירים, באמצעות בריתות ועסקאות חליפין, כאשר רוב חברי הסגל כלל אינם מכירים את צורכי המשרה, את כישוריו הניהוליים של המועמד, לא כל שכן את התאמתו לתפקיד. הם מקבלים הנחיה במי הקליקה בוחרת ומצייתים. במילא כולם יודעים שמעט מאוד ישתנה (אם בכלל) בעקבות המינוי החדש. יש כמובן חברי סגל שמצליחים בתפקידם הניהולי, אבל בשל השיטה זו הצלחה אקראית…

רק מתי מעט שורדים בעמדות ניהול לאורך זמן, ולרוב לא מהסיבות הנכונות. הלכה למעשה, כמעט בכל מוסד אקדמי קיימת קבוצה מצומצמת של מאכערים, שלוטשים עיניים לעמדות השליטה והשררה ומנהלים ביניהם משחקי כיסאות. רבים מהם מדענים בינוניים, שהקריירה הפוליטית־ניהולית באקדמיה מהווה עבורם פיצוי על חוסר ברק אינטלקטואלי או על הצלחה מדעית מוגבלת.

לא נדיר שמאבקים בין מאכערים על משרות בכירות מזרימים דם רע – לא רק בשל האגו והכיבודים, אלא גם משום שהנבחרים מייצגים בדרך כלל קבוצות אינטרסים וקואליציות בתוך המוסד. לכל קבוצה חשוב להבטיח שליטה מרבית על עמדות הכוח וההשפעה, כדי לסייע לחבריה בקידום, בהקצאת משאבים, בתקנים וכדומה…

המשבר הכספי חשף בעיות של ניהול לא אחראי, אי־סדרים ובזבוזי עתק במוסדות רבים, יחד עם חולשה בתחום הביקורת והפיקוח. התדמית של המוסדות האקדמיים, כגופים שמתנהלים בצורה מדודה, מושכלת וישרה, כיאה לאנשי מדע ורוח, מתערערת משנה לשנה. מטריית ״החופש האקדמי״ כבר מגוננת פחות על המוסדות, ובמספר מדינות נרשמו תקדימים לכך שבתי משפט התערבו כאשר אוניברסיטאות סירבו לאפשר לפקידי ממשל לבדוק את התנהלותם הכספית…

מי מממן את זה?

המשותף לכל המדינות בעולם הוא שסעיף ההשכלה הגבוהה מהווה סעיף משמעותי בתקציב המדינה בכלל ובתקציב החינוך בפרט. ב־2013 לדוגמה ההוצאה העולמית הממוצעת על השכלה גבוהה היתה 21.8% מסך ההוצאה על חינוך. במדינות הoecd עמדה ההוצאה הממשלתית הממוצעת לסטודנט ב־2014 על יותר מ־16,000 דולר בממוצע – כ־80% יותר מההוצאה על תלמיד בבית ספר יסודי. יש מדינות, כגון קנדה, צרפת, הולנד, שוודיה, הונגריה, טורקיה וארה״ב, המוציאות פי שניים וחצי יותר על סטודנט לעומת תלמיד ביסודי. במקסיקו ובברזיל הפער מגיע לפי שלושה…

לעיתים קרובות התרומה כדאית לנדבן גם משום שהיא מוכרת כהוצאה לצורכי מס ויוצרת תדמית חיובית לעסקיו. קל וחומר כאשר התרומה מגדילה את סיכוייהם של צאצאי התורמים להתקבל למוסד יוקרתי – שזה בעצם סוג של טובת הנאה (מחקר שנעשה על ידי שני חוקרים מאוניברסיטאות סטנפורד ופרינסטון מציג עדות משכנעת לתופעה הזו, שרווחת במוסדות היוקרתיים בארה״ב)…

מדוע יש ירידה בתרומות?

הקמפוסים במדינות רבות במערב הפכו לכר תעמולה של השמאל הדוגמטי, הסהרורי והתוקפני (כולל גילויי אנטישמיות). האג'נדה הלוחמנית הזאת גוררת בעקבותיה עיוותים מדעיים ומוסריים, ולעיתים קרובות גם אלימות מילולית ופיזית שמרתיעה רבים – כולל תורמים. יתר על כן, באופן כללי תורמים מחפשים קונצנזוס ויציבות ארגונית, ונרתעים מלתרום למוסדות ששוררים בהם אווירת קונפליקט וכאוס.

תורמים רבים מגיעים מעולם התעשייה והעסקים, ומתחילים להפנים שהמוסדות להשכלה גבוהה ״אינם מספקים את הסחורה״. כלומר לא מציידים את בוגריהם בכלים המעודכנים להצלחה בשוק התעסוקה (נרחיב על כך בהמשך). האקדמיה גם מאבדת בהדרגה את מעמדה כמובילה במחקר המדעי – בעיקר בכל הנוגע למחקר יישומי – ואנשים שתורמים למדע נוטים לתרום בעיקר לפורצי הדרך…

כמה  נמוך יורדים באוניברסיטאות בשביל כסף?

הכמיהה הנואשת לתוספת תקציב מביאה מוסדות רבים לחזר אחרי כל תורם פוטנציאלי. אחד האמצעים הוא חלוקת תוארי כבוד… הראשונה להעניק את התואר הסמלי הזה היתה אוניברסיטת אוקספורד, ב־1478. הוא ניתן לדיקן של אוניברסיטת אקסטר, שהיה ״במקרה״ גם גיסו של המלך אדוארד הרביעי ולימים הבישוף של סולסברי. בארה״ב הוענק התואר לראשונה ב־1962 על ידי הרווארד, ועם הזמן הרעיון נפוץ בכל העולם האקדמי.

הקונספט של דוקטורט כבוד שיקף תמיד את המסורת והדימוי העצמי של האקדמיה: מוסד ששורשיו עתיקים, יוקרתו גבוהה וכך גם מחויבותו האזרחית. האקדמיה כמו נוטלת לעצמה את הזכות והיומרה לסמן את המצטיינים בחברה, ומעניקה להם כרטיס כניסה למועדון הסגור של רמי המעלה – כלומר היא עצמה. בעקיפין נועד הטקס גם לאשרר את מעמדו של התואר האקדמי הגבוה כסמל סטטוס יוקרתי.

בהיסטוריה של תוארי הכבוד מוכרות בחירות ביזריות, כולל באישים שידיהם גואלו בדם. כך למשל קיבל העריץ הצפון קוריאני קים גיונג־און תואר דוקטור כבוד בכלכלה מהאוניברסיטה המלזית HELP [Malaysia's Higher Education Learning Philosophy University]. עם זאת, ברוב המוסדות (בעיקר במדינות הדמוקרטיות) נעשה בדרך כלל מאמץ לבחור באישים שהישגיהם אכן ראויים להוקרה. הבעיה היא שחשמני האקדמיה חלוקים כמעט על כל דבר, קל וחומר כשמדובר בתארים, כיבודים וטקסים, ולכן לא אחת מתגלעות מחלוקות סביב בחירת המועמדים. על אישיות ששינתה את ההיסטוריה, כמו נלסון מנדלה, שזכה בחמישה תוארי כבוד, או הדלאי לאמה, שזכה בלא פחות מ־43 תארים, אולי קל להסכים, אבל מועמדים כמו מרגרט תאצ'ר וברק אובמה עוררו ויכוחים סוערים. אנשי האקדמיה אמנם המציאו את התקינות הפוליטית, אבל מייקל קרואו, נשיא אוניברסיטת אריזונה, סירב להעניק תואר דוקטור כבוד לנשיא האפרו־אמריקאי הראשון, בשל ״העדר הישגים מתאימים מספיקים עד כה״…

תואר הכבוד הפך זה כבר לעוד מכשיר לגיוס כספים וכתוצאה מכך מתרבים המקרים שבהם האישיות הנבחרת אינה מכבדת את המוסד אלא מכתימה ומגחיכה אותו. כך למשל, ב־2016 העניקה אוניברסיטת יורק בטורונטו תואר כבוד למיליארדר הקנדי ויקטור דדלה באולם מלא מפה לפה בבוגרים טריים ובני משפחותיהם. איש מראשי האוניברסיטה לא הזכיר באותו מעמד חגיגי פרט ״שולי״ שהתקשורת חשפה חודש קודם לכן: דדלה הוזכר ב״מסמכי פנמה״ כמי שהיה מעורב במספר מקרי שוחד. בנאומו לקהל המליץ דדלה לשומעיו הצעירים: ״עשו כמיטב יכולתכם להיות אזרחים טובים״, כגמל שאינו רואה את דבשתו.

אחת הסיבות להתייקרות הגדולה של שכר הלימוד היא החמדנות וקהות החושים של ראשי המוסדות להשכלה גבוהה. עבור מנהלי מוסדות רבים זו הדרך הקלה והנוחה ביותר לסגור חובות תופחים ובמקרים רבים גם להעלות את שכר הבכירים בהיקפים שערורייתיים.

כך למשל, במחצית שנות השמונים של המאה ה־20 היתה משכורת טיפוסית של נשיא אוניברסיטת מחקר בארה״ב גבוהה ב־70% בממוצע מהמשכורת הטיפוסית של חבר סגל בדרגת פרופסור מן המניין. ב־2015 הפער גדל ל־350% באוניברסיאות הציבוריות ול־400% באוניברסיטאות הפרטיות. ב־2015 קרוב לארבעים נשיאים של מוסדות פרטיים בארה״ב הרוויחו יותר ממיליון דולר לשנה וכך גם שמונה נשיאים של מוסדות ציבוריים.

ב־2014 פרצה מחאה של סטודנטים וחברי סגל באוניברסיטת ווסטרן אונטריו בקנדה על רקע הגילוי כי במקביל לקיצוצים במשכורות של חברי הסגל ולהעלאת שכר הלימוד הכפיל נשיא המוסד את שכרו (מקצת מהמרצים הרוויחו פחות מאחוז אחד משכרו של הנשיא). זה היה מקרה נדיר למדי של מחאה על שכר הבכירים באקדמיה, מהסיבה הפשוטה שרוב משכורות הבכירים אינן חשופות לעין הציבור ורוב המרצים חוששים למעמדם ונזהרים מלפתוח את הפה.

למרבה הצער, המוסדות להשכלה גבוהה הרשו לעצמם להעלות עוד ועוד את שכר הלימוד לא רק משום ששוק ההשכלה אינו חופשי באמת, אלא גם בשל אדישות לקוחותיהם ובשל האמון העיוור שהם רוחשים לאקדמיה. רבים מהסטודנטים ומשפחותיהם מתייחסים לשכר הלימוד כמו שהם מתייחסים לעבודות ולמבחנים, כלומר: אם זו הדרישה – סימן שהיא מוצדקת ובמילא אין אלטרנטיבה…

אבל כיוון שבינתיים המדינה נדרשת לסבסד עוד ועוד סטודנטים, המעמסה התקציבית על הממשלות ממשיכה לגדול ולהעיק. בשנים 2008-2014 גדל תקציב הסבסוד של ההשכלה הגבוהה במדינות הOECD לדוגמה ב־18% בממוצע. ברזיל וטורקיה כמעט הכפילו את הוצאותיהן בסעיף הזה בשנים הללו…

הביקוש העולה ללימודים גבוהים, שלווה בעלייה חדה של שכר הלימוד, לצד מגמה כללית של צרכנות בולימית ומדיניות חסרת אחריות של הלוואות לכל דורש – הפכה את חובות הסטודנטים התופחים לאחת הבעיות הכלכליות המעיקות של הכלכלות המערביות … ב־2016 הגיעו חובות הסטודנטים בארה״ב כבר ל־1.4 טריליון דולר (7.5% מהתוצר המקומי הגולמי) – גידול של כמעט פי שלושה תוך 10 שנים (ב־2006 עמד גובה החובות הסטודנטיאליים על 480 מיליארד דולר, שהם ״רק״ 3.5% מהתמ״ג). עד 2018 החובות תפחו ל־1.5 טריליון דולר, ובוגרי האקדמיה בארה״ב סיימו את לימודיהם עם חוב ממוצע של 30 אלף דולר… בסך הכל מדובר במיליוני צעירים ברחבי העולם, שיבלו את מרבית חייהם בהחזר הלוואות כבדות שלקחו כסטודנטים.

ההשלכות של בעיית חובות הסטודנטים הן כמובן לא רק עניינם של הסטודנטים ומשפחותיהם. הן גם לא רק כלכליות. המשבר הזה פוגע בתדמיתם הנקייה של המוסדות להשכלה גבוהה כמוסדות שלא למטרות רווח. התדמית נפגעת גם משום שבשעה שהסטודנטים נאנקים תחת העול, ראשי ההשכלה הגבוהה ממשיכים לרפד את עצמם במשכורות שמנות ובהטבות מופלגות, כפי שבכירי הבנקים חוגגים בחמדנות על חשבון מגיפת משיכת היתר. כל זה צפוי להגדיל את הכעס הציבורי על המוסדות האקדמיים, להקטין את הביקוש ללימודים גבוהים, ולהוביל להתדלדלות המקור הכספי של שכר לימוד.

תופעת המרצים המנוצלים

רוב המרצים החלקיים והזמניים מלמדים קורסים במסגרת התואר הראשון בלבד, ומדובר למעשה בפרולטריון אקדמי – ״פועלים שחורים״ אשר הכינויים שלהם במדינות השונות מספרים את סיפור ניצולם ונחיתותם הארגונית: ״מרצה מן החוץ״ או ״עמית הוראה״ בעברית … כיום חלק גדול, ובמדינות מסוימות אפילו רוב המרצים, במוסדות להשכלה גבוהה מועסקים בחוזים זמניים וחלקיים (כלומר ללא תקן וקביעות)… השיקול העיקרי הפך להיות כלכלי: הוא חוסך למוסד הוצאות רבות ומאפשר גמישות מרבית. כיוון שהביקוש למשרה החלקית המשיך לעלות, נראה שכולם מרוצים מהעסקה. עד לפני שנים ספורות לא היתה בעולם מודעות מספקת להעסקה פוגענית, וגם זה הקל על המוסדות להכשיר את השרץ…

הסיבה לתופעה הזו פשוטה וכואבת: חמדנות וציניות – שתי תכונות אנושיות שמניעות את התפשטות והתמסדות תופעת עובדי הקבלן גם בתחומי תעסוקה אחרים. הכלכלן תומס סוול האשים את הפרופסורים הוותיקים בניצול מאורגן. הוא טען שהם עודדו העסקה של מרצים זמניים כדי לפנות לעצמם זמן למחקר וכדי להיטיב את תנאי עבודתם (למשל, פטור מקורסי המבוא מרובי המשתתפים). נראה שהוא צדק…

תופעת המרצים מן החוץ היתה במשך שנים רבות סוד אפל ומושתק… כיוון שקורבנות השיטה מילאו פיהם מים, וכיוון שהתקשורת לא נהגה לסקר את העולם האקדמי מקרוב, גם ההיקפים והמשמעויות של התופעה לא נחשפו… מציאות מזעזעת שבה העוני והמצוקה בימינו אינם רק מנת חלקם של מעוטי השכלה, אלא גם של אנשי השכבה המשכילה ביותר – אלה שנחשבו בעבר לאליטה… 25% מהמרצים במשרה חלקית ומשפחותיהם רשומים לתוכנית סיוע ציבורית אחת לפחות, כגון סיוע רפואי או תלושי מזון. רבים מהם משתכרים פחות משכר המינימום ומתקשים לגמור את החודש. שיעור הולך וגדל מתוכם חי על גבול העוני או כבר מעברו השני. הם עובדים שעות ארוכות (מעבר לממוצע בשוק התעסוקה), מובטלים תקופות ארוכות (לפחות כמה חודשים בין שנת לימודים אחת לשנייה), ומיטלטלים בין מוסד למוסד ובין חוג לחוג כדי לקושש שעות הוראה, ללא ביטחונות כלכליים מינימליים, מותשים ומיואשים. לא פלא שמישהו כבר הדביק להם את הכינוי הנורא ״עובדי הפאסט־פוד של העולם האקדמי״. אלה הם באמת פני הדברים: האקדמיה משתמשת בהם וזורקת.

אפשר היה לצפות מחברי הסגל הקבועים שיחושו אי־נוחות נוכח הפערים המעמדיים המעמיקים במוסדות שלהם. בפועל זה לא קורה. אפילו חוקרי אי־שוויון ואפליה, שמטיפים נגד עוולות העולם, אדישים לעוול כשזה מגיע לאזור הנוחות הפרטי שלהם. ולא רק שרוב הוותיקים בפרופסיה לא נקף אצבע כדי לרכך את תופעת הקיפוח בנחלתו, אלא שהפערים ממשיכים לגדול והניצול נעשה יותר ויותר מחפיר. בבריטניה, לדוגמה, הומצא חוזה ערמומי בשם ״zero-hour contracts״, שאינו מפרט את מספר השעות שהמרצה אמור ללמד. במקום זאת הוא מתחייב להיות זמין ולהיקרא לדגל בכל עת (לרוב ברגע האחרון).

ככל שמעפילים בסולם הדרגות האקדמיות – אמות המוסר רק מתקהות. הנה כי כן, בשעה שסגל ההוראה הקבוע במוסדות מצטמצם וזיאנר התלויים על בלימה מתרחב – הסגל הניהולי הבכיר גדל, ורבים מבעלי העמדות הבכירות מגדילים את משכורותיהם המנופחות ומצ'פרים את עצמם בבונוסים שמנים. באחת הכתבות ^Chronical of Higher Education דווח על שלוש אוניברסיטאות בניו יורק – אוניברסיטת קולומביה, אוניברסיטת ניו יורק ™־New School – שבהן המורים מן החוץ הם רוב חברי הסגל (60%, 79%, 90% בהתאמה, נכון ל־2013), ובה בעת נשיאי המוסדות הללו הרוויחו יותר ממיליון דולר כל אחד. פרופ' לי הול, מהמכון לחינוך משפטי באוניברסיטת וידנר בפנסילבניה, סיפרה במאמר שפרסמה ב״גרדיאן״, כי בעת שהיא הרוויחה 15 אלף דולר לשנה (ב־2013), נשיא האוניברסיטה שלה, גייימס האריס, השתכר 997 אלף דולר. דוח שפורסם ב־2014, הראה שהתופעה הדוחה הזו שכיחה במוסדות אקדמיים רבים בצפון אמריקה, אבל סביר להניח ששכיחותם לא פחותה ולמעשה אפילו גדולה יותר באירופה, באסיה ובאמריקה הלטינית, משום ששם האקדמיה היא טריטוריה יותר סגורה ופחות שקופה…

התופעה המעמדית של ״אדונים ומשרתים״ – דוכסי המדע ופשוטי הקתדרה – נחשפת במלוא כיעורה בשנים האחרונות, והביקורת עליה בתקשורת, בספרות המחקרית, ברשתות החברתיות ומצד קבוצות לחץ – אגודות למען זכויות אזרח ואיגודים מקצועיים – גוברת.

 השפעת העיוות הכלכלי על תוצאות המחקרים

חברי סגל רבים זועמים על יחס צבוע ובלתי קולגיאלי, על קידום אישי שמעוכב, על הפיכתם לפועלים בפס ייצור מדעי, על שלטון קלגסי ואקולוגיית איום והפחדה. הם חשים שהאקדמיה מוכרת את עצמה בנזיד תקציבי מחקר. סביבת עבודה נעימה ומכבדת, שנחשבה בעבר לנווה מדבר, נמחקת ברוח קדים אולטרה־קפיטליסטית.

ב־2018 פורסם בכתב העת המדעי ״מגמות״ מחקר חלוצי בעומקו והיקפו, שחשף (באמצעות סקר) את ממדי התסכול שמביא עימו ה״קפיטליזם האקדמי" לקהילה המדעית. הוא אמנם התמקד בישראל, אבל ממצאיו משקפים את מה שעולה גם מפרסומים אחרים בעולם. רוב המשיבים (מדגם של 4,853 מדענים משש אוניברסיטאות) דיווחו שהם מוטרדים מהתערבות חיצונית רבה מדי בעבודה המחקרית ובניהול האוניברסיטה שלהם, מצמצום השפעתו של הסגל על מדיניות המוסד, משינוי לרעה במחקר ומפגיעה בהוראה. רבים גם העלו טענות קשות בנוגע לחדירת השיח הסטטיסטי ולהעדפת שיקולי תפוקה על פני יצירתיות ואיכות מדעית אמיתית…

השחתת זמן יקר. חרושת הקרנות מאלצת את רוב המדענים לכלות זמן רב על הכנת הצעות מחקר ו/או בחינת הצעות כשופטים. בקרן האמריקאית NSF לבדה הועסקו ב־2012 לא פחות מ־17 אלף מדענים בשיפוט של 53,556 הצעות. סקר שבוצע על ידי המועצה הלאומית האוסטרלית למחקר רפואי מצא ש־34 ימי עבודה מושקעים בממוצע בהכנת הצעת מחקר. בסך הכל הושקעו בהכנת 3,727 הצעות המחקר שהוגשו ב־2013 באוסטרליה 550 שנות עבודה, השקולות ל־46 מיליון דולר. אגב, רק 21% מהבקשות נענו בחיוב וזכו במימון.

מחקר רחב היקף אחר, באוניברסיטאות אמריקאיות יוקרתיות, גילה שחברי סגל משקיעים בממוצע כחמישית מזמנם בהכנת הצעות מחקר. חוקרים מבתי הספר לרפואה היו שמחים אם כך זה היה גם אצלם, כי מסתבר שהם משקיעים בעניין לא פחות ממחצית זמנם. הקדשת זמן כה רב להכנת הצעות מחקר ולשיפוט הצעות עמיתים מתישה וגוזלת זמן יקר מהמחקר נטו. אחד המדענים המוכשרים שראיינו (ממדעי הטבע) כתב לנו: ״אני יושב וכותב גרנט שאני לא ממש רוצה ולא צריך, במקום לעבוד על הספר שבוער בתוכי. אחרי שאגמור את הגרנט הזה אכתוב עוד אחד, ואחריו עוד אחד. וכל זה כשיש לי סיכוי קטן לזכות. כלומר, רוב הסיכויים שאני מבזבז את זמני לריק״…

אובדן רעיונות טובים. חוקרים שבדקו את האפקטיביות של שיפוט ההצעות מצאו שהשופטים מצליחים לנפות בעיקר הצעות ממש גרועות(כאלה שלא עוברות את רף המינימום), אך מתקשים להבחין בין כל השאר ולבודד את ההצעות הטובות במיוחד. התוצאה היא שהצעות רבות שראויות למימון יורדות לטמיון…

פגיעה באמינות המחקר המדעי. אחת ההשפעות ההרסניות ביותר של הלחץ הגובר להשיג תקציבים ניכרת בתחום האמינות. הנטייה המתחזקת של חוקרים (מודעת ולא מודעת) לרצות את המממנים מקשה על ניהול מחקר נקי, שעשוי מדרך הטבע להסתיים גם בתוצאות שליליות.

יתרה מזאת, כאשר חרב הפיטורים ועיכוב הקידום מונחת על הצוואר, כאשר היאוש והתסכול גוברים – שיעור התחמנים והתחמונים (gaming the system) גדל. בשנים האחרונות נחשף קצה הקרחון של ממדי התופעה, כאשר השיטות המקובלות ביותר הן:

  • שימוש בכותבי צללים להכנת הצעות מחקר, בלי שהחוקר, שחתום על ההצעה, מעורב בהכנתה.
  • תיאום מראש בין מגישים ושופטים, באמצעות רמזים מסוגים שונים או על ידי יידוע של מגיש ההצעה בכך שהצעתו נבחרה, מתוך הנחה שהוא יגמול בתורו לשופט המיטיב באותו מטבע.
  • כריתת בריתות עם חוקרים אחרים מאותו תחום (Grantmanship), כך שבמקום להגיש הצעה משותפת הם מגישים הצעות נפרדות, מתוך הנחה שכל אחד מהם יתבקש לשפוט את חברו בזכות התמחותם המקצועית. בסקר שנערך באוסטרליה נשאלו מדענים ממוסדות שונים האם יצרו בריתות עם חוקרים אחרים כדי לשפר את סיכוייהם לזכות בקרנות מחקר. אחד מכל חמישה הודה כי אכן חטא בזה, ובמציאות המספרים כנראה גבוהים יותר. חוקר סרטן, שביקש להישאר בעילום שם, סיפר לעורכי הסקר כי בהיותו מדען מתחיל קיבל עצה פרקטית מעמיתיו הוותיקים: ״התיידד עם מישהו שעוסק בתחום שלך וחושב כמוך, אבל לעולם אל תפרסם איתו מחקרים משותפים, משום שזה יפסול אותו מלשפוט הצעות מחקר שלך״. גם המוסדות האקדמיים שותפים למשחק המלוכלך, ודוחפים לוועדות השיפוט אנשים שיקדמו את האינטרסים שלהם.

מנגנון פזרני ובזמני. העלות של הכנת הצעת מחקר מגיעה לאלפי וגם עשרות אלפי דולרים, וסיכויי הצלחתה כמעט תמיד אינם גבוהים. המשמעות היא שכספי ציבור בהיקפים עצומים נזרקים לפח. למעשה, הסכום המבוזבז גדול עוד יותר אם לוקחים בחשבון שהזמן שנדרש מהמדענים ל״ציד הקרנות״ ולשיפוט הצעות של עמיתים בא על חשבון מחקר. יתר על כן, מאחר שהקרנות ברחבי העולם עובדות באופן עצמאי, ולרוב ללא תיאום עם קרנות אחרות, לא נדיר שמחקרים משוכפלים לשווא, מה שגורם לבזבוז כספי נוסף.

ומה שיותר גרוע: הלחץ להשיג תקציבים מאלץ את חברי הסגל לשלוח הצעות מחקר בין השאר כדי להצדיק את העסקתם. התוצאה היא אינספור מחקרים ומאמרים סרי טעם וחסרי ערך, שעדיף היה לוותר על מימונם.

מודל התקצוב המסורתי הוא בזבזני להדהים גם בשל האופן שבו מחולק הכסף. קרנות המחקר השונות מפעילות סוגים שונים של בקרת איכות, ברמות קפדנות משתנות. החוקרים אמנם מתבקשים תמיד לדווח על התקדמות המחקר ועל תוצאותיו הסופיות, אבל הבדיקה אינה יסודית ברוב המקרים. מרגע שהתקציבים חולקו – המבט במקרים אלה מופנה כבר לסבב הבא. יתרה מזאת, רוב המחקרים אינם נבחנים בתוצרים המעשיים והשימושיים שלהם, אלא רק באמצעות מדדי האימפקט המחקרי, הנגזר מהבמה שבה פורסם המחקר ומכמות הציטוטים לה זכה. אבל כידוע, פרסום אינו מדד יחיד ולפעמים גם לא עיקרי לאיכותו של מחקר. לכן קשה – ולעיתים בלתי אפשרי – להעריך אם מחקר הצדיק את ההשקעה הכספית בו.

ועולה כאן בעיה עקרונית נוספת: קרנות רבות מגדירות ב״קול קורא״ שהן מפרסמות את היקף התקציב המוקצה להצעה. כתוצאה מכך מדענים רבים מותחים את צורכי המחקר עד קצה המסגרת הכספית הזאת, באמצעות תיאור כללי ועמום בהצעה, שמאפשר להבליע בתקציב עוד ועוד הוצאות, גם כאלה שאינן הכרחיות.

רוב הקרנות גם מגבילות את התקופה שבה הכסף יעמוד לרשות החוקרים (לרוב עד שלוש שנים). התקציב צריך להיות מנוצל בזמן הזה, והיתרה חוזרת לקרן. המגבלה הזאת מזמנת חגיגת קניות ״סוף עונה״ לקראת מועד התפוגה, בעזרת טריקים ושטיקים כגון ״הלוואות״ למחקרים של עמיתים. במקרים רבים המניפולציה הזו נעשית בידיעה ואפילו בעידוד המוסד – כמובן באופן בלתי פורמלי.

כיוון שקשה לאנשי הקרן לעקוב מקרוב אחרי הוצאות המחקר, התפתחה אצל מדענים רבים גישה תועלתנית, אולי צינית, שעיקרה: קודם משיגים תקציב ואחר כך מחליטים מה לעשות איתו. עד כמה שזה נשמע הזוי, לא מעט משופטי ההצעות מקבלים את הטקטיקה הזאת. כלומר, מרפרפים על הצעת המחקר ונוטים לתת את המענק על סמך זהותו של החוקר, מתוך הנחה שמדובר בסוג של מימון שוטף. חלקם מצמידים לזה צידוק ואומרים לעצמם: חוקר טוב כבר ידע מה לעשות עם הכסף. אפשר שהרעיון לתת למדען מוכשר תקציב ולאפשר לו להחליט כיצד להשתמש בו באופן מיטבי אינו פסול מעיקרו, אבל הוא לא יכול להיעשות בשיטה של כחש ותרמית – בעיקר נוכח העובדה שלכל תקציב יש קול קורא, המכתיב נושאי מחקר ומסגרת מימון.

  • חוסר יעילות ואי־הגינות בסינון. לכאורה טבעי שבעל הממון יחליט למי להעניק את כספו, ובמקרה של קרנות המחקר – למדענים שהצליחו לשכנע כי יש למחקריהם ערך. הבעיה היא שהשיפוט רחוק מלהיות יעיל ואובייקטיבי. מחקרים מצאו שהמתאם בין הערכותיהם של שופטים שונים לאותן הצעות מחקר (מה שמכונה ״מהימנות בין שופטים״) אינו גבוה, ופירוש הדבר שהבחירה בהצעה הזוכה כוללת מקדם גבוה של אקראיות…

הכלכלן הישראלי ד"ר יעקב ברגמן, שמטיף בלהט להוצאת ההגמוניה על סדר היום המדעי מידי המדענים, המחיש את העיוות כך: ״הציבור בישראל מימן בעל כורחו קרוב למיליון שקלים למחקר על עמי הערבה לאחר כיבוש המונגולים – מחקר שכנראה לא מעניין איש מלבד קבוצת העוסקים בתחום האזוטרי הזה, אפילו לא את צאצאי המונגולים או את צאצאיהם של עמי הערבה האסייתית״…

רעיון מהפכני אחר הוצג על ידי חוקרים בקנדה, לאחר שגילו ממצא מרעיש, ששם ללעג ולקלס את המנגנון האדיר, המסורבל והאנכרוניסטי של שיפוט הצעות מחקר. חישוב שעשו החוקרים מצא כי עלות התהליך של חלוקת הגרנטים על ידי המועצה הקנדית למחקר במדעי החיים וההנדסה גבוהה יותר מהסכום שהיה נדרש אילו חילקו את התקציב הכולל באופן שווה בין כל החוקרים המוסמכים באותו תחום לצורך מחקר ראשוני

בהמשך הספר עוד נראה שהמדע, שאמור היה להוביל בחזית, מפגר בתחומים רבים אחרי המציאות המשתנה. למרבה הצער, נראה שאלה פני הדברים גם בתחום מימון היזמויות…

תעמולה ניאו־ליברלית. הקשר המתהדק בעייתי קודם כל משום שהוא מקדם במקרים רבים אג'נדה ניארליברלית דוגמטית. אג'נדה זו עוטפת כעננה רעילה כמעט את כל הפעילויות במוסדות האקדמיים, ומגיעה אפילו לתחום ההוראה. דוגמה לכך היא תוכנית הלימודים במינהל עסקים: מאז הקמתם קיימו רוב החוגים והפקולטות למינהל עסקים קשר הדוק עם כלכלנים ותעשיינים. הקשר התבטא לא רק בסיורים לסטודנטים במפעלים ובחברות, בעבודות סמינר מוכוונות שטח ובהזמנת מנהלים בכירים להעביר סדנאות והרצאות, אלא גם באימוץ מרצון של האידיאולוגיה הטורבו־קפיטליסטית, הן בהוראה והן במחקר, ובהקניית ערכיה הבעיתיים. לא אחת נשמעת הטענה (ואנחנו נוטים להסכים לה), שרבים מהחוקרים והמרצים בתחומי הכלכלה ומינהל העסקים הם תועמלנים של השיטה החברתית־כלכלית הקפיטליסטית הקיצונית. במילים אחרות, הסטודנטים בחוגים הללו חשופים – במודע או שלא במודע, באמצעות המאמרים וההרצאות – לשטיפת מוח אידיאולוגית, שמשעתקת בעקיפין ובמישרין נורמות כלכליות שנויות במחלוקת מהפן הכלכלי ובוודאי מהפן המוסרי. למשל, שכר עתק לבכירים, עבודה ללא גבולות ותחרות כחזות הכל, גם כאשר היא דורסנית.

בהקשר זה ראוי לציין כי הפופולריות הגואה של תוארי MBA [Master of“n Business Administration] הפכו אותם למשאבת כסף. חוגים רבים למינהל עסקים רוקמים עסקאות עם חברות, ומייצרים עבור עובדיהן תוכניות לימודים מקוצרות, כולל הנחות בדרישות הלימודיות. הדיל העקום צורם במיוחד בתוכניות Executive MBA (תואר שני במינהל עסקים לבעלי ניסיון ניהולי), שבהן שכר לימוד שמן במיוחד מקנה לסטודנטים הפריווילגים תואר מזורז עם דרישות מופחתות. המנגנון הבעייתי שמאחורי התואר הזה נחשף בהרחבה בספרו של העיתונאי והסופר דאף מקדונלד: ״דרכון הזהב: בית הספר למינהל עסקים של הרווארד, גבולות הקפיטליזם והכישלון המוסרי של אליטת ה־,״MBA כולל הפן התעמולתי שלדעת מקדונלד מרעיל את החברה האמריקאית. לא פלא שבהרווארד החליטו להחרים אותו, ולא לשתף איתו פעולה בעבודה על הספר. בהערה מוסגרת נציין שבית הספר לעסקים של הרווארד (HBS) נחשב לאבי התואר הזה ולמוסד הלימודים המוביל בעולם למינהל עסקים. כ־10,000 מועמדים נרשמים לבית הספר היוקרתי הזה מדי שנה, ולמרות ששכר הלימוד בתוכנית מגיע ל־144 אלף דולר, הוא כנראה משתלם – זאת, אם מניחים כמובן שהלימודים ולא הקשרים וההון העצמי הם אלה שמקדמים את הסטודנטים בתוכנית: לפי נתונים של ״פייננשל טיימס״, 91% מהבוגרים ימצאו עבודה בתוך שלושה חודשים, וירוויחו בשלוש השנים שלאחר תום לימודיהם 178 אלף דולר לשנה.

הטיית תוצאות מחקרים

פגיעה בפומביות המדע. הסתרת תוצאות מחקר מסוכנת למדע ולחברה לא רק משום שהיא מונעת את חשיפת האמת על העולם, אלא גם משום שהיא אינה מאפשרת לחוקרים עמיתים לבקר את המחקר, ללמוד ממנו ואולי גם לא ליפול באותם פחים…

חשוב לציין שהחוק האמריקאי מחייב פרסום פומבי של תוצאות ניסויים קליניים תוך 12 חודשים. חוקים דומים קיימים בחלק ממדינות אירופה. ״הצהרת הלסינקי" קובעת בבירור כי יש חובה אתית לפרסם תוצאות של מחקרים קליניים כך שיהיו זמינים לציבור. בפועל, מחקר שבדק 30 אוניברסיטאות אירופיות מובילות מצא שרק 17% מתוצאות המחקרים הקליניים פורסמו ברישום הניסויים של האיחוד האירופי, כפי שדורשים חוקי האיחוד, ועולה החשד שהיו כאן גם מניעים מסחריים.

הטיית התוצאות לטובת המממן. אפשר להניח בביטחון שרוב המדענים באקדמיה ניחנים ברגישות אתית גבוהה, והם מחונכים ומאומנים לשמור על טוהר המידות וטוהר המדע. עם זאת, כאשר הלחץ מצד החברות המממנות כבד וישיר, שיעור המעידות עולה. לא נדיר שחברות מסחריות מפעילות על חוקרים מהאקדמיה מכבש עקיף או ישיר להגיע לתוצאות הרצויות להן. זה נעשה על ידי הטלת מגבלות מתודולוגיות, שמעוותות מראש את תוצאות המחקר, או באמצעות מניפולציה של ממצאים לא נוחים (עידון או עיגול פינות). לא תמיד הדבר נעשה בגלוי ובאופן ישיר. למעשה, ברוב המקרים הטיית התוצאות נעשית על ידי המדענים באופן לא מודע – בשל הנטייה לרצות את מי שמימן את המחקר שלהם ובמקרים רבים גם משלם את משכורתם.

בשנים האחרונות נחשפו בעיתונות העולמית לא מעט מקרים שבהם חברות גדולות מתחומי המזון, המשקאות, התרופות, האנרגיה ועוד מימנו מחקרים באוניברסיטאות, ושללו באמצעותם את המידע על הנזק הבריאותי שגורמים מוצריהן – גם כאשר הממצאים אמרו משהו אחר לחלוטין.

במחקר שפורסם ב־2017 התבקשו מדענים לחוות דעתם על מחקר עתידי שיעסוק בסיכונים פוטנציאליים הקשורים למניפולציה ביולוגית במוצרי מזון. לנשאלים ניתנו 15 קומבינציות אפשריות של שיתופי פעולה בין צוותי מחקר ממוסדות להשכלה גבוהה, ממכוני מחקר ממשלתיים, מארגונים ציבוריים ומחברות מזון גדולות. התוצאות הראו שכאשר צוות המחקר כלל חוקרים ממפעלי מזון(כולל מפעלים בעלי מוניטין חיוביים), הנשאלים העריכו שלא יהיה לממצאים ערך מדעי.

בסקר שיזם כתב העת Nature בקרב למעלה מ־3,000 מדענים שמומנו על ידי מכוני בריאות לאומיים, הודו 15.5% מהנשאלים כי שינו מתודולוגיה והיטו תוצאות בלחץ המממנים. סביר להניח שהשיעור האמיתי גדול עוד יותר. יתר על כן, מחקרים גם הראו ששיעור נמוך של מדענים חושפים לעורכי כתבי העת ניגוד עניינים פוטנציאלי בשל מימון המחקר על ידי התעשייה, למרות שהם מחויבים לעשות זאת.

המחקר שמבוצע בידי חברות עסקיות יעיל יותר ומתקדם יותר מן האקדמיה

כבר היום רוב(60%) המחקר והפיתוח בתחומי המדע והטכנולוגיה נעשה במדינות ה־OCED על ידי תעשיות, ורק 20% על ידי האוניברסיטאות (10% על ידי משרדי ממשלה והשאר על ידי גופים אחרים). חלק גדול ממדע התזונה ממומן על ידי תעשיית המזון, וחלק גדול ממדעי הרפואה ממומן על ידי חברות תרופות ומכשור רפואי. למעשה, כבר בשנת 2000 כמעט 75% מהניסויים הקליניים בארה״ב מומנו על ידי חברות פרטיות…

במרץ 2017 דיווח כתב העת Science על מפנה היסטורי: לראשונה בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה הממשל האמריקאי כבר אינו מממן את רוב המחקר הבסיסי בארה״ב(רק 44% ממנו)…

כאשר בוחנים את מספר ושיעור ההצלחות המדעיות בשני העשורים האחרונים, ובכלל זה פריצות דרך טכנולוגיות ורפואיות, הישגי אוניברסיטאות המחקר מחווירים לעומת אלה של התעשייה הציבורית ובעיקר הפרטית. כך למשל, בשלושת העשורים האחרונים רוב הפיתוחים בתחום הטכנולוגיה הממוחשבת והתרופות נולדו בשוק הפרטי ולא במעבדות האוניברסיטאות.

בתחום רישום הפטנטים, הפער בין האקדמיה לחברות הפרטיות לא פחות ממדהים. הנה כי כן, ב־2014 רשמו המוסדות האקדמיים בארה״ב 6,000 פטנטים חדשים – כמות נכבדה בהחלט. אבל המספר הזה היווה רק 4% מסך רישומי הפטנטים באותה שנה בממלכת הדוד סם. אמנם פטנטים רבים נשרו במחקרים שנעשו באקדמיה, ועדיין הפערים הללו מלמדים על חילופי המשמרות.

זה בעצם מוביל למחשבה, שהאקדמיה היא לא הגוף המתקדם ביותר לידע אמין או למחקר מדוייק, היא אמנם הגוף השולט בתודעת ההמונים. אבל גוף יעיל ואמין יותר, היה מגיע רחוק יותר. התקדמות הטכנולוגיה מגיעה יותר ממחקרים של חברות מסחריות, מאשר מגופים מיושנים בממלכת האקדמיה, אלו הרבה פעמים משמשים כגורם מפריע.

(מקור התמונות במאמר: רץ במייל, נשמח לתת קרדיט למצלם)

המשך יבא

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of