האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

המפעל המדעי ניהול כושל? ו: איבוד ההגמוניה האקדמית על מדעי הרוח

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

במדה ואתם מתעניינים, עד כמה האמירה האקדמית בנושאי מקרא, היסטוריה יהודית, תורה שבעל פה, משקפת באמת את הידע הקיים? מומלץ לכם לקרוא מאמר זה.

בעבר, הידע האנושי על מדעי הרוח, כדוגמת: היסטוריה, כלכלה, אמנות, וכו’, תומצת בידע האקדמי, בהגותם של פרופסורים ומלומדים, בספרות הרלבנטית, והלימוד בקורסים השונים באוניברסיטאות – שיקף את הידע הזה.

כיום, מדעי הרוח באקדמיה, הם זוית צרה של המציאות, הסובלת מהיעדר ביקוש קיצוני, והתכנים הנלמדים ואף המופקים באקדמיה – רחוקים מלשקף את הידע הקיים. איך זה קרה?

 

המשך הסדרה מפרי עבודתם של עוז ותמר אלמוג, והפעם מתוך פרק 8, הטקסט הוא משל האלמוגים, כותרות מודגשות, משלי.

 

משבר מדעי הרוח – נטישת התחום

“חרף העובדה שהאקדמיה כולה מצויה במשבר עמוק, אין ספק שהמדעים ההומניים (מכאן ואילך תהיה כוונתנו בפרק זה בעיקר למדעי הרוח והחברה) חווים את המשבר החריף ביותר. הוא גם מייצר מספר גדול במיוחד של חיבורים ופרסומים, ונדון משלל זוויות (הקלדה של שורת המילים ״decline of the humanities״ במנוע החיפוש של גוגל מניב מעל מיליון תוצאות)”…

ב־2018 הודיעה אוניברסיטת ויסקונסין־סטיבנס בארה״ב על תוכניתה לבטל מספר חוגי לימוד וביניהם גיאוגרפיה, גיאולוגיה, צרפתית, גרמנית, אמנות והיסטוריה. האירוע הסמלי, שעורר תגובות נסערות, סוקר על ידי המגזין אטלנטיק בכתבה שזכתה לכותרת: ״מדעי הרוח (Liberal Arts) אולי לא ישרדו את המאה ה־21״. מחבר הכתבה, אדם האריס, סיכם במלים הבאות: ״השיח הלאומי סביב השכלה גבוהה הולך ומשתנה, ומתחזק הספק אם מדעי הרוח – כפי שהכרנו אותם עד היום – עדיין בנויים לשרוד, בפרט בכלכלה מוכוונת טכנולוגיה״.

התרוקנות הכיתות במדעים ההומניים מרמזת על עתידם של המדעים האחרים ומחדדת את השאלה הנושנה: האם יש לאקדמיה שליחות ערכית־חינוכית. ואם כן – האם הציבור צריך לממן אותה?…

הצניחה בביקוש למדעי הרוח בישראל מעניינת וסמלית במיוחד לרוח הזמן, נוכח הפופולרית הגבוהה שלהם בעשורים הראשונים של המדינה. מ־1985 ועד 2017 ירד שיעור הסטודנטים במדעי הרוח מ־23% ל־8% מכלל הסטודנטים. ישנם חוגים שבהם הירידה היתה ממש דרמטית. כך למשל, בין 1997 ל־2017 נרשמה ירידה של 74% ברישום לחוגים לספרות עברית, 60% בלשון עברית, 56% בהיסטוריה של עם ישראל, 37% בלימודי ארץ ישראל ו־31% בארכיאולוגיה. חשוב לזכור שמדובר במקצועות שהיו בולטים ומובילים באקדמיה הישראלית והיוו מקור גאווה למוסדות רבים. היו כבר בדחנים שכינו את החוגים לתלמוד, שהתרוקנו מתלמידים, ״החוג לתלמיד״.

האטרקטיביות הפוחתת הזו משתקפת גם בירידה בביקוש למסלולי ההוראה בתחומי המדעים ההומניים, עד כדי מחסור בולט במורים במקצועות כמו יהדות, לשון, תנ״ך, תלמוד, מחשבת ישראל, ספרות, היסטוריה וערבית (המחסור במורים אמנם חותך את כל תחומי הדעת, וקשור קשר הדוק לשכר הנמוך ולפיחות במעמד המורה, אבל הוא בולט במיוחד במקצועות ההומניים).

היו שתירצו את הירידה בביקוש למדעי הרוח בישראל בצמיחת המכללות האזוריות והפרטיות, שרובן אינן כוללות חוגים כאלה, אבל ספק אם זה יכול להסביר ירידה של עשרות אחוזים. מה גם שחלק גדול מהחוגים באוניברסיטאות הורידו את רף הקבלה לרמה המקובלת במכללות…

הפילוסופית הנודעת מרתה נוסבאום מאוניברסיטת שיקגו (שמחזיקה ב־40 תוארי דוקטור כבוד), סבורה שעתיד הדמוקרטיה תלוי על בלימה. בספרה ״לא עבור רווח – מדוע הדמוקרטיה זקוקה למדעים ההומניים״, השוותה פרופי נוסבאום את משבר מדעי הרוח לסרטן שפושה בגוף. לטענתה, אם נמשיך בהדחקה ובגישה של ״עסקים כרגיל״, אנו עלולים לגדל צעירים עקרים מבחינה רוחנית ומוסרית. ללא מדעי הרוח, היא כותבת, נאבד את ״המחשבה הסוקרטית״, את היכולת לשתף פעולה (בעיקר בין תרבויות ובין חברות) ולבקר את מנהיגינו. לא נוכל להיכנס לנעלי הזולת ולהבין את מחשבותיו, שאיפותיו, חולשותיו, חוזקותיו וכאביו. נאבד רגישות אנושית, שהיא לב הקהילתיות, ונישאב לתוך הלימבו של האנוכיות (במאמר מוסגר נעיר שהספר יצא לאור ב־2010, לפני שהרשתות החברתיות הפכו לתופעה תרבותית סוחפת. ספק אם החרדה שלה היתה מגיעה לדרגות הללו אילו הבינה שאפשר לדון ולהתפלמס בבעיות מוסריות בפלטפורמות יעילות יותר מאלה של כיתות מדעי הרוח באוניברסיטאות)…

דוגמא ל’פתרונות’ מגוחכים

הדוגמה העצובה־משעשעת ביותר למיתוג המאולץ היא הטרנד המכונה ״מדעי הרוח הדיגיטליים״. הוא נולד בשלהי שנות התשעים וכונה תחילה ״Computing in Humanities״. הרעיון הבסיסי הוא לשפר את התדמית המאובקת של מדעי הרוח, שמשדרת: כולם עברו מזמן לעידן החדש ואנחנו נותרנו שקועים (תרתי משמע) בימי הביניים. המיתוג הדיגיטלי החדש היה מין הצהרת גאווה או יותר נכון שיווק: אנחנו לא רק מנתחים ניירות מתפוררים אלא גם מפעילים תוכנות מתקדמות.

אבל למקרא המאמרים והספרים שמסבירים את התחום המכונה ״מדעי הרוח הדיגיטליים״ (כולל הערך בוויקיפדיה) עולה התמיהה: מה בדיוק החידוש כאן? הרי כולם משתמשים מזמן בכלים דיגיטליים, בלי להכריז הכרזות ובלי לשנות שמות גנריים. למעשה יותר משהטרנד הזה משדר עדכון ועוצמה חדשה הוא משדר חולשה ועילגות. כמו הנובו־ריש שמחצין את סמלי הסטטוס החדשים שלו ובכך רק מבליט את שונותו, רגשי הנחיתות וקשיי ההשתלבות שלו. כל הרעיון לכנות מדע באמצעות כלי המחקר הוא מגוחך בעליל. זה קצת כמו לקרוא לצפייה בטלויזיה בכבלים או בלוויין ״צפייה דיגיטלית״.

למה זה קורה?

ב־2009 פרסם פרופ’ פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה, מאמר ב״ניו יורק טיימס״, וטען כי ״מקצוע הכלכלה איבד כיוון משום שהכלכלנים כקבוצה טעו לחשוב שהמודלים היפים שלהם, הארוזים במתמטיקה מרשימה, הם האמת״…

הטיעונים בזכות הלימוד והמחקר של המקצועות ההומניים אכן כבדי משקל. איש לא מטיל ספק בחשיבותם ונחיצותם לאנושות…  אבל הטיעונים הללו מחמיצים את השאלה העיקרית: האם האקדמיה היום היא המסגרת המתאימה ביותר ללימוד ולמחקר של התחומים הללו. התשובה ככל הנראה שלילית…

פריחת חלופות איכותיות. השטח מלא וגדוש במתחרים טובים לאקדמיה הקלאסית…

כאשר העיסוק במדעי הרוח ישוחרר מהמסגרת האקדמית, הוא יוכל לפרוח באינספור פורמטים ושת״פים. גם תחומי המחקר יקבלו את הממדים הנכונים מבחינת גיוון, מיקוד והקצאת משאבים. זאת ועוד: הטכנולוגיה הדיגיטלית, לצד התחזקות תרבות הפנאי והבילוי, יעצימו עם הזמן את הכלים והאפשרויות של הקהל הרחב להיחשף ולתרום לתחומים הללו…

המדעים ההומניים, האיכותניים מבחינת המתודה, התקנאו במדעים הכמותניים וניסו לחקותם, בעיקר באמצעות שימוש בכלים סטטיסטיים. אבל הם יצאו בכך קירחים מכאן ומכאן: עם מחקר כמותני שמגרד לרוב רק את פני השטח, וללא היתרון היחסי של המחקר האיכותני המעמיק…

תם עידן הפטרנליזם. הרעיון שלפיו המדינה אמורה להשכיל את אזרחיה, גם כאשר כבר בגרו ואינם ילדים, מגלם גישה פטרונית שעבר זמנה. בעידן הנוכחי הנגישות למידע כמעט בלתי מוגבלת, וכל אחד יכול לבחור לעצמו באיזה כיוון להשכיל ובאמצעות אלו כלים. חשוב לציין, שההתעניינות בנושאים של מדעי הרוח רק גוברת בזכות זאת. הרשתות החברתיות יוצרות שוק חליפין אינטלקטואלי תוסס, ומכל עבר גועשים רבי שיח סביב נושאים של טעם, אתיקה, פוליטיקה ועוד. כאשר הבמה פתוחה לכל, אין עוד צורך במתווכים (אקדמיים) של רוח.

טלו קורה מבין עיניכם. קינתם של נציגי מדעי הרוח על ייבוש התחום צבועה ומתחסדת, כי במידה רבה הם עצמם ייבשו את השדה כאשר התבצרו במגדלי שן: כתיבתם לא נגישה, רבים מהם עוסקים בנושאים שוליים ותלושים, מנותקים מהשיח הציבורי השוטף, והם אינם מעודדים מחקרי מאקרו ופרסום ספרים. כבר נאמר על מדעני הרוח שהם ״מתנהגים כמו בעל מעדנייה שמוכר ללקוחותיו בשר יקר אך מקולקל, ואז תולה את כישלון העסק שלו בטעמם הוולגרי״. ומעל לכל: הפוליטיזציה של המדעים ההומניים שומטת את הקרקע מתחת לטיעון שהם מקנים השכלה כללית. חלק לא מבוטל מהציבור סבור שכבר שנים מתבצעת בחוגים למדעי הרוח והחברה תעמולה פוליטית פסאודו הומנית קיצונית בוטה, שמבקשת לערער את יסודות החברה ועל כן אין מקום לממנה בכסף ציבורי (נרחיב על כך עוד מעט).

גם הטיעון כאילו המדעים ההומניים מקנים מיומנויות חשיבה – מופרז, כיוון שמדובר בתוצר לוואי (אם בכלל). אם זו אכן היתה המטרה, הפקולטות למדעי הרוח לא היו דבקות בשיטה המסורתית של תארים נושאיים. דווקא משום שמדעי הרוח אינם יכולים להציע תעודה פרופסיונאלית, ראוי היה להציע לסטודנטים השכלה רב־תחומית, שפותחת אופקים ומגישה טעימות. בפועל, רוב הקורסים ממוקדים בצ’ופצ’יקו של איזשהו קומקום, ולכן גם מעייפים ולא אפקטיביים. חומרי הקריאה כתובים מסורבל, ויכולים לעניין בקושי קומץ של משוגעים לדבר. יתר על כן, במדעי הרוח הסילבוס קשוח פחות מאשר במדעים הקשים, כולל פחות קורסי תשתית, ומבוסס בעיקר על תחומי העניין של המרצים. אפילו מקצועות ליבה, שנחוצים להבנת חברה באשר היא, בקושי מלמדים בחוגים רבים…

הספר המדעי יורד מגדולתו… ספרים בנושאי מדע יוצאים לאור גם בהוצאות לא אוניברסיטאיות, עבור הקהל הרחב ולא רק לקהילת המדענים. ספרים רבים אף הפכו לרבי מכר, יצאו מגבולות השיח המדעי והקנו למחבריהם הילה ציבורית שהיא לאו דווקא אקדמית. דוגמאות ישראליות בולטות הן כמובן ספרו של הפרופסור להיסטוריה יובל נח הררי, ״קיצור תולדות האנושות״, או ספרו של הפרופסור לכלכלה התנהגותית דן אריאלי, ״לא רציונלי ולא במקרה״…

המדעים ההומניים איבדו מהשפעתם הציבורית ומנתקים עצמם מהשיח הציבורי. אם למדען צעיר אין תמריץ לכתוב ספרים, כיצד בדיוק הוא יותיר חותם? יתר על כן, העובדה שהמוסדות להשכלה גבוהה מעדיפים פרסומים באנגלית על פני פרסום בשפת המקום מגדילה את הנתק מהקהל המיידי, החשוב, המגיב וגם זה שמממן את משכורתם…

אפילו את הרעיון של פרסום עצמי, באמצעות פלטפורמות כגון ״אמזון״, האקדמיה מחמיצה, בשל ההתעקשות על הליך השיפוט המסורתי, הארוך והמיותר, שמוציא את החשק לכתוב. במקום לאפשר למדענים לשלוט בתהליך ההפקה ועיתוי הפרסום (הנתונים מראים כי מרגע שספר מדעי נשלח להוצאה לאור עד שהוא מודפס עוברת בדרך כלל שנה ואפילו שנתיים), ובמקום לאפשר לקוראים לשפוט את התוצר ולהחליט על איכותו – האקדמיה ממשיכה לדבוק בהרגלים הישנים…

מדוע הסטודנטים הפסיקו להגיע?

התחרות הנואשת על כל סטודנט גרמה לחוגים רבים במדעי הרוח להנמיך את רף הקבלה ולקלוט סטודנטים שבעבר לא היו מתקבלים. צעירים רבים רואים במדעי הרוח ברירת מחדל, ונגרם בכך נזק כפול ומשולש: לא זו בלבד שהחוגים מתרוקנים מסטודנטים ברמה גבוהה, אלא שרבים מחובשי ספסלי הלימוד לא מתעניינים בחומר, ולומדים בעיקר כדי להשיג תואר בקלות. באופן טבעי, מאחר שרמת הסטודנטים נמוכה גם הדרישות הלימודיות פוחתות ואיתן גם התדמית…

חפירות. חומרי הקריאה שמייצרים מדעי הרוח כוללים טקסטים מעניינים, פוקחי עיניים ואף מרגשים, אבל זהו המיעוט. רוב החומרים שמתפרסמים בשנים האחרונות בבמות האקדמיות של התחומים הללו כתובים רע: צפוי מדי, ארוך מדי, מסורבל מדי, נישתי מדי, במקרים רבים מג’וברש ובמקרים רבים יותר נגוע בהטיה פוליטית. זה לא מפריע לאף מרצה לכלול אותם בחומר הקריאה. בתחום השיעורים וההרצאות המצב אינו שונה. אפשר עדיין למצוא מרצים נהדרים, שתענוג ללמוד אצלם, אבל הרוב מייצרים שעמום אוראלי, שאינו מתאים לדינמיקת הגירויים של העידן הדיגיטלי. בשעה שבאקדמיה לא הפרידו עיקר מטפל, הרשת מתפוצצת מחומרים ממוקדים ומרתקים. אינספור כתבות, פורטלים, לקסיקונים, אתרי שאלות ותשובות, סרטי תעודה וסדרות מתמצתים לקורא־צופה את עיקרי העובדות והפרשנויות באופן בהיר ונגיש בהרבה מזה שמציעים לו באקדמיה.

בספר ״משבר מדעי הרוח״ כותב פרופי יואב רינון, מומחה לספרות השוואתית ולימודים קלאסיים מהאוניברסיטה העברית:

״יש לומר מיד ובפה מלא: השינוי באופי הכתיבה האקדמית בתחום מדעי הרוח במעבר מהאידיאולוגיה הסטרוקטורליסטית לפוסט־סטרוקטורליסטית הוא לא פחות מקטסטרופה, שכן הלא מובן, שהיה עד לא מכבר נחלתה הערכית של הכתיבה הספרותית בכלל ושל השירה בפרט, הפך למושאה הראשי של הכתיבה הביקורתית שמטרתה המוצרת להנהירו, אך למעשה היא משמרת ואף מעצימה אותו. הסממן הבולט ביותר של המפנה הערכי הזה הוא שלטון, שבהקשרים אקדמיים מסוימים הוא כמעט ללא מצרים, של כתיבה שהיא פשוט גרועה. כאילו לא די היה בכתיבה דלה ועלובה שמתהדרת בכותרת ׳רזה׳ ולכן ׳מדעית׳, מעתה אנו נידונים, בנוסף, למבול של רעיונות שגם אם לעיתים הם מעניינים ופורצי דרך, הרי שהם מנוסחים רק למחצה או לרביע; מילים אינן נבררות בקפידה כי אם להיפך, מתפזרות בשפע כמעט אינסופי שהוא זול כשם שהוא מוזיל; והחמור מכל, הקשר ההרסני בין תוכן לצורה הפך את כל הדיון בערכים לחלש מבחינה תוכנית ולמחליש את עצם מעמדו הערכי״.

על כך אומרים המורים למתמטיקה: מש״ל. מה שמעניין ומשעשע כאן הוא שסגנונו של הטקסט הטיפוסי הזה מספק הסבר הרבה יותר משכנע לשקיעת מדעי הרוח (וגם מדעי החברה) מאשר תוכנו.

מדעי הרוח הפכו לפוליטיזציה

משנות השמונים של המאה ה־20 שינו המדעים ההומניים כיוון, ונצבעו בגוון פוליטי שפגע במהימנותם ובתדמיתם הציבורית.

השמאל הקיצוני, בעיקר באקדמיה, בתקשורת ובאמנות, אכן אימץ לעצמו סגנון מעט עריצי, שמתבטא בנרקיסיזם, בחלוקת העולם ל״שחור־לבן״, בציד מכשפות, בצנזורה ובסתימת פיות. עם זאת, המושג פשיזם, שמשמש היום הן את השמאל והן את הימין, הוזל והפך לכינוי גנאי שמיש מדי, עם משמעויות שאינן בהכרח נאמנות למקור…

יש לשמאל הקיצוני נוכחות קולנית באקדמיה, והשפעתו על השיח הפנימי, המחקר, הכתיבה וההוראה במדעים ההומניים משמעותית. לא בכדי התופעה הזו זכתה לאינספור כתבות, מאמרים וספרים…

רעיון הרלטיביזם (יחסיות) התרבותי, שפותח במסגרת האנתרופולוגיה המודרנית, אומר שכל תרבות מחזיקה בסט ערכים ותפיסות משלה, ולכן אנשים מתרבויות שונות שופטים את אותה מציאות באופן שונה… אך לרוע המזל, מה שנולד כגישה חיובית של צניעות, זהירות וכבוד לזולת קיבל החל ממחצית המאה ה־20 תפנית לא צפויה בעיקר בחוגים להיסטוריה…

אבל היו הוגי דעות שלא הסתפקו בהערת אזהרה ובריכוך היומרה המדעית והלכו כמה צעדים רחוק יותר. הם טענו שלא קיימת כלל אמת במדעי ההיסטוריה, אלא אוסף של נרטיבים, מלאי סתירות וניגודים, שאין ביניהם בהכרח נכון ולא נכון. הגישה הזו, שזכתה לכינוי ״פוסט־מודרניזם״, מושכת את השטיח מתחת למסורת אינטלקטואלית רבת שנים, מתנערת מתפקידו המסורתי של מדע ההיסטוריה כחורץ את משפט העבר ומקטלגת אותו באותה קטגוריה של ספרות ואמנות…  כך לדוגמה, אין היסטוריה אובייקטיבית של התנועה הציונית אלא נרטיב לאומי שהיסטוריונים יהודים בנו באמצעות ליקוט עדויות (מהארכיונים הציוניים כמובן), שהתאימו לסיפור הרצוי להם…

לפי התפיסה הפוסט־מודרניסטית, ההיסטוריונים הישנים הם מדענים מגויסים. כלי שרת תעמולתי, שנועד להצדיק ולאשרר את עליונותן התרבותית של המדינות האימפריאליסטיות והציביליזציה המערבית. הרעיון הזה שאב את השראתו במידת מה מהוגי הדעות המרקסיסטים, ומממשיכיהם הלניניסטים והסטליניסטים. לשיטתם, המדע – ובכלל זה ההיסטוריה, הפסיכיאטריה ואפילו הגנטיקה – הוא אוסף של תיאוריות בורגניות, שנועדו בראש ובראשונה לשמר את המבנה המעמדי…

כל זה היה טוב ונחמד אלמלא יצאו הקריצה וההתרסה הפוסט־מודרניות מכלל שליטה, ואלמלא הגולם קם על יוצרו ונעשה הרבה יותר מסוכן מכפי ששיערו תחילה…

צחוק הגורל שהגמל לא רואה את דבשתו (הפוליטית): רבים מהפוסט־מודרניסטים נוטים לראות צל הרים כהרים, לבלבל בין קורבן למקרבן ולצייר תמונה קונספירטיבית, שטחית (שחור ולבן, טובים ורעים), של הכוחות המעצבים את פני החברה. ההטיה הזו בולטת במיוחד בחקר המלחמות, הכלכלה והפערים החברתיים. במובן זה הפוסט־מודרניזם הניח את התשתית ל״פוליטיקת הזהויות״ שעליה נרחיב בהמשך.

לא הכל יחסי ולא הכל מומצא. מעבר לכשל הלוגי בבסיס הגישה הרלטיבית (שהרי אם אין אמת, גם האמת הפוסט־מודרנית יחסית בלבד), היא מתעלמת ממצבור העדויות ההיסטוריות שנאספו בעבודת נמלים על ידי חוקרים רבים, ואשר משרטט סיפור היסטורי עם היגיון פנימי. כלומר, משפט האתמול אינו שרירותי לגמרי…

הטרנד הפוסט־מודרני שינה את חוקי המשחק. סגנון כתיבה חדש, ספרותי־פילוסופי כביכול, החליף את הסגנון הענייני והממושמע. פלפול הגיגני ולהג מצועצע – שפותחו בעיקר בחוגי האינטלקטואלים הצרפתים (מי שכונו ״סוציולוגים של בתי קפה״) – נעשו חשובים יותר מהתוכן, והצורך להרשים נעשה חשוב יותר מחידוד והבהרת רעיונות. כאשר האימפרסיוניזם החליף את ה״צילום״, והעמימות הפכה למבורכת, לא רק שהדיוק המדעי הקפדני נעלם, אלא שבשערי המדע החלו להיכנס מדענים טכנוקרטיים, שהומרצו לפרסם טקסטים חלולים של פסבדו־מדע.

הסגנון הפוסט־מודרני לבש אופי פלצני גם כדי לעטוף את המדעים ההומניים בהילה מעושה של שנינות רעננה ובועטת. באופן פרדוקסלי, שום דבר מרענן לא היה שם, כי מרוב נון־קונפורמיזם ופירוטכניקה כולם החלו לדקלם כמו תוכים את אותם מושגים ואת אותן קלישאות, בסגנון מעורפל שלרוב מחפה על דלות המסר.

רבים הלכו ועדיין הולכים שבי אחרי אופנת הפוסט, הן בשל הנטייה לבלבל בין חוסר בהירות לבין עומק (אם משהו לא מובן הוא כנראה מורכב) והן בשל הפוזה, שמאפשרת לכל אחד להפיק זיבולי שכל ולהתחפש לאינטלקטואל. כמה בדיוק מג’ברשים ומתפלצנים מתוך כלל המדענים בתחומים הללו? קשה לדעת, אבל לא מדובר בתופעה שולית – והיא כנראה בולטת ושתלטנית במיוחד בסוציולוגיה. הרשת מלאה בביקורת ולגלוג על התופעה.

מה שמעניין ומשעשע הוא שסטודנטים ומרצים צעירים מאמצים באופן אוטומטי את לשון הדיבור והכתיבה האלה, והם הפכו לסימן היכר של הכת הפרוגרסיבית. אפשר לזהות את הטקסטים הללו כמעט מיד על פי השפה הפתלתלה והמתייפייפת, הציטוטים והאזכורים של אותם הוגי דעות (מעין ״גדולי תורה״), והשימוש האינטנסיבי מדי במילים טיפוסיות כגון: נרטיב, קולוניאליזם, הזרה, הכלה, הדרה, רפלקציה, הגמוניה, אגינדה, האחר, קבוצה מוחלשת, מיעוטים, ילידים, סובייקט, אובייקט, פרדיגמה, פרקטיקה, ביקורתי, אדפטציה, רפלקסיביות, אפיסטמולוגיה, מדומיין.

דוגמה משעשעת וסמלית אפשר למצוא בפוסט שפרסמה ב־2017 מרצה ישראלית צעירה, באחת מבמות השיח של האקדמאים הפרוגרסיבים בישראל. היא כתבה שם בין השאר:

״אני באופן כללי מתנהלת במרחבים אקדמיים, פוליטיים עם הניסיון להזכיר לעצמי תדיר את הפריווילגיות שאני באה איתן, לא תמיד בהצלחה; […] בשנים האחרונות, תודות למספר סטודנטיות שישבו אצלי בקורסים והצליחו לעשות לי שיקוף, פתאום נפתחו לי העיניים. […] התמונה שהציבו בפני כמה מהסטודנטיות, מזרחיות ברובן ובוגרות מכללות, על האופן בו אני מדברת, היתה חשובה. הן בעיקר התייחסו לשימוש שלי בז’רגון […] ואיך אני מתייחסת לזה כמובן מאליו שהן בקיאות בז’רגון, וכמה המובנות מאליה הזו מדירה. זה היה שיעור מאלף, הן עשו לפרקטיקה שלי ניתוח ברנשטייני, ולי נפתחו העניינים.

מאותו יום עשיתי שינוי משמעותי, אם כי לא מושלם עדיין, באופן בו אני מדברת בכיתה. […] כאשר מתפלק לי, או כאשר השימוש בז’רגון הוא הכרחי, אני מסבירה את המושגים בהם השתמשתי, אבל באופן, אני מקווה, שלא משדר שהסטנדרט היה להבין את המושג, ומי שלא בעצם צריך להתבייש. ואתם/ן יודעים/ות מה, כפי שאנחנו יודעיםות טוב מאוד, ז’רגון לא תמיד משרת את הרעיון והבהירות שלו. לעיתים הוא לא יותר ולא פחות מאשר פרקטיקה חברתית של הדרה. […] ברור לי שלהיות רפלקסיבית לגבי ההתניות המתנשאות שלי זו עבודה חשובה. לייצר מרחבים, בכיתה או מחוצה לה, שמאפשרים לאחרים/ות שאינם/ן חולקים/ות את הפריבילגיות האלו להציב לי מראה זה סופר חשוב״.

לא, זה לא פיליטון. זה אמיתי לגמרי וטיפוסי לגמרי. וגם משעשע לגמרי, כי המרצה שמכה כביכול על חטא השימוש המוגזם שלה בז’רגון מדעי (הוא מכונה ״הון סימבולי״, על פי התקן של ״כתבי הקודש״), כזה שמציב מחסומים לתלמידים שלה, מתנשא עליהם ומדיר אותם – מנסחת את הביקורת העצמית הזו בדיוק באותו ז’רגון חוסם, מתנשא ומדיר אשר היא טוענת שנגמלה ממנו.

אוקסימורון ״המדע הביקורתי״

אם הפוסט־מודרניסטים טענו שאין אמת היסטורית, הגיעה אסכולה חדשה (או ליתר דיוק ישנה־חדשה), שטענה כי אפשר אמנם לחשוף את האמת (בעיקר את האמת על האינטרסים החבויים), אבל אסור למדע ולמדענים להסתפק בחשיפת העובדות…

בספרו הנודע ״דלדולה של הרוח באמריקה – כיצד ההשכלה הגבוהה הכשילה את הדמוקרטיה ודילדלה את נשמות הסטודנטים של ימינו״, טען הפילוסוף פרופ’ אלן בלום כי העניינים החלו להשתבש בשנות השישים, כשהאוניברסיטאות קיבלו על עצמן את ״החובה לקדם שוויון, לשרש את הגזענות, הסקסיזם והאליטיזם (הפשעים הייחודיים לחברה הדמוקרטית שלנו), וגם את המלחמות״. הן עשו זאת מפני שסברו כי המאמצים להביא לשינוי חברתי ״נושאים אמת מוסרית נעלה יותר מכל אמת אחרת שהאוניברסיטה יכולה להציע״.

בלום כנראה צדק. מרגע שה״ביקורת״ נכנסה בדלת הראשית לעולם המדע, אשר אמור לעסוק ב״מה קיים״ ולא ב״מה צריך״, נכנס צלם להיכל ונולד האוקסימורון ״מדע ביקורתי״. מכאן קצרה הדרך לפוליטיזציה של המדעים ההומניים ולהסבה הערכית שהם גזרו על עצמם, ואשר פגעה באופן אנוש באשראי הציבורי שלהם…

אלן בלום: דלדולה של הרוח

קשה לדמיין את הסוציולוגיה והבלשנות המודרניות ללא דמויות משפיעות של תיאורטיקנים שמזוהים עם האסכולה הביקורתית, כגון ז’אן בודלייר, נועם חומסקי, מישל פוקו או ז’ק דרידה. אבל המחיר היה כבד. ״מדע ביקורתי״ דומה ל״משפט ביקורתי״. הוא מקדם מחקר בעל אג’נדה פוליטית, שהורס את עקרון האובייקטיביות והופך מדענים ללוביסטים של הקבוצות שעליהן הם כותבים.

תמונת עולם פשטנית. תמונת העולם של הגישות הביקורתיות מחלקת את החברה באופן שטחי וסכמטי: מצד אחד הפריווילגים, שהשיגו את הונם וזכויות היתר שלהם באמצעות ניצול ורמיסה, ומצד שני חסרי ההון ונטולי הזכויות, שדוכאו על לא עוול בכפם. אבל לא רק שתמונת עולם כזו עיוורת למורכבות האנושית, אלא שהיא מחמיצה תופעות חברתיות מרכזיות, שאינן מתיישבות עם החלוקה הדיכוטומית (למשל, מעמד הביניים החדש או עליית הימין החדש המתון). כך נולדות גם טעויות והחמצות מביכות בחיזוי מגמות ותהליכים חברתיים.

לא כל המנהיגים מושחתים. המתקפה על ההיררכיה באשר היא, ובעיקר שימת דגש על מרכיבי השחיתות, האלימות והדורסנות של מנהיגים לאורך ההיסטוריה, יצרה הלך רוח כללי של בוז לכל מי שנמצא בעמדה מנהיגות. הוא נחשד מלכתחילה באינטרסנטיות, במניפולציות, ברדיפת בצע, בנהנתנות ובניצול מעמדו. לרוב גם בחוסר יושר.

כל זה הביא לכך שצעירים נוטים היום לזלזל בכל סמכות, בזים לכל בעל תפקיד בכיר ונציג שלטון, ולכך שאנשים טובים מדירים רגליהם מהפוליטיקה. זה גם גורם עוול למנהיגים טובים, משחיר את דמותם ומונע בחינה מעמיקה והוגנת של מורכבות פועלם. וכמובן, זה מרופף את הזיקה של האזרחים אל הקולקטיב והמדינה. וכך, שוב, מה שהתחיל כניכוש דעות קדומות הפך לקידום דעות קדומות מטעות לא פחות.

העולם אינו כה נורא. הניתוח השטחי של המציאות החברתית, לצד הדגשת הרשע בעולם, מביאים למסקנה אפוקליפטית אך משוללת בסיס אמפירי – שהעולם נעשה עם הזמן רע יותר (יש כאן גם בעיות פילוסופיות של הגדרת הטוב והרע). בספרו ״נאורות עכשיו״ טען הפסיכולוג סטיבן פינקר כי מצבו של המין האנושי משתפר. הוא המחיש בעובדות ובמספרים את השדרוג הדרמטי ברמת החיים ובאיכותם ברוב חלקי תבל. הדבר בא לידי ביטוי בין השאר במיגור מגיפות קטלניות, באבחון וטיפול יעיל יותר במחלות, בירידה בהיקף הפשע, בעלייה ברמת ההשכלה ובצמצום אי־השוויון בין קבוצות רבות (כולל בין נשים לגברים). התזה הזו, המגובה בנתונים, לא נעמה כמובן לעדר הפרוגרסיבי (״האספסוף האינטלקטואלי״ כפי שכינה אותו פינקר) שקפץ על הכופר בזעם ג’יהאדי־פבלובי. פינקר נעשה כה שנוא על ידי החוגים ״המתקדמים״ (על שגזל מהם את הסיבה לקטר, להאשים ולחזות שחורות), עד שהם טבעו את הביטוי ״Tinkering׳, שמשמעותו פרשנות ורודה מדי של העולם (בכפל משמעות של שמו של המדען המושמץ והמילה ״ורוד״)…

 מלחמת חורמה בכופרים באמונה האקולוגית. אין ספק שהמדע שיחק תפקיד מכריע לא רק בחשיפת ניצולם של בני אדם, אלא גם בחשיפת ניצול בלתי מושכל ובלתי הוגן של הטבע. ללא המחקר המדעי, ובכלל זה מחקרים של המדעים הרכים, העולם לא היה מפתח, למשל, מודעות לסכנות שבצריכת יתר, לנזק שנגרם לחי, לצומח ולדומם, ולפגעים שהאנושות גורמת בסופו של יום לעצמה כתוצאה מכך. אך אליה וקוץ בה: מרוב להיטות לחשוף את פשעי האנושות נגד הטבע והסביבה, מחלוקות מדעיות לגיטימיות סביב נושאים כגון זיהום סביבתי, שינויי אקלים והיכחדות של זני צמחים ומיני חיות גלשו מהתחום המדעי הטהור לאזורים הפוליטיים, וזיהמו את המחקר בתחום. אין כמובן כל רע בכך שאנשי מדע יצאו מהמעבדות ומהבועה האקדמית וייקחו חלק בפולמוס הפוליטי, אבל מה שקורה הוא אחר: מי שלא מיישר קו עם האידיאולוגיה האקולוגית השלטת ומעז לטעון שבני האדם לא אחראים לכל פגע רע ביקום – מוקע ומצונזר.

בריאיון לעיתון ״גלובס״ סיפר פרופי ניר שביב, פיזיקאי מהאוניברסיטה העברית, כי מדענים שחולקים – כמוהו – על כך ששינויי האקלים אינם בהכרח מעשה ידי אדם, נזרקים מאוניברסיטאות באירופה ובאמריקה. שביב נמנה עם המדענים הסבורים שבני אדם אכן תורמים להתחממות כדור הארץ, אך במידה מועטה בלבד. לדעתו, ההתחממות במאה האחרונה קשורה לשינויים מחזוריים בקרינת השמש, ואין מקום לדאגה. הוא לא היחיד. נושא הצנזורה ורדיפת ״הכופרים״ עולה בבמות רבות ומגוונות ברשת (שביב סיפר כי נתבע על ידי ״אדם שבאופן שיטתי תובע כל מדען שכותב נגד התפיסות הקלאסיות בתחום האקלים״).

לא חייבים כמובן להסכים עם שביב ודומיו, ואפשר לבקר את מחקריו ואת טענותיו. הצרה היא שהתגובה של חלק ניכר מהמתנגדים אינה ויכוח אלא חרם. ״קשה לנו יותר לקבל מענקים, קשה יותר לפרסם בכתבי עת נחשבים, וכשמאמרים שלנו כבר מתפרסמים די מתעלמים מהם״, אמר שביב והוסיף: ״פרופי הנריק סוונסמרק, המדען שאיתו כתבתי את המאמר האחרון, פרש מהמכון המטאורולוגי בדנמרק אחרי שאנשים הפסיקו לומר לו שלום במסדרון״.

האינקויזיציה המודרנית כנגד גלילאו מכחיש ההתחממות

אינקויזיציה באקדמיה

   כאשר הפוליטיקה חודרת למדע, גדל פוטנציאל השקר. רמאויות ועיגול פינות נוחים לכאורה במיוחד במדעי הרוח, החברה, האמנות והחינוך. כפי שכתבנו, חלק ניכר מהממצאים בתחומים הללו מבוססים על מתודה איכותנית, וקשה עד בלתי אפשרי לבדוק בדיעבד את ה״אובייקטים״ (כגון נצפים ומרואיינים) שהחוקרים תיעדו בשטח. במחקר ההיסטוריוגרפי הממצאים מבוססים על ניתוח חומרים ארכיוניים שהם מלכתחילה סלקטיביים, מאחר שרק מקצת המסמכים נשמר לאורך שנים. די בכך שהחוקר בורר מתוך התיק את המסמכים שמתאימים לתזה הרצויה לו ומוציא דברים מהקשרם כדי לשרטט מציאות מפוברקת. זאת ועוד, במקום שבו אין נתונים כמותיים אפשר לנפח בקלות ממדים של תופעות ולפרשן באופן מניפולטיבי, בעיקר כאשר המדען מגיע למחקר עם אגינדה ומוטיבציה אידיאולוגיות.

יתר על כן, בימינו, כאשר הוויכוחים הפוליטיים נשזרים בטיעונים היסטוריים, הפיתוי לרמות בדרך זו (ואפילו שלא במודע) גבוה מתמיד, ופעמים רבות מגלים את מעשה הרמייה רק אחרי שנים.

עד כאן מהאלמוגים.

אחרי שאנחנו קוראים את כל זה (תקציר בלבד, הספר עצמו ארוך לאין שיעור), קראו שוב את תגובתו התמימה של מישהו שניהל דיון ברציו: “את זה קובעים היסטוריונים שזו התמחותם, כמה היסטוריונים מה’זרם המרכזי’ סוברים כך וכך?”, האנשים שיושבים ב’זרם המרכזי’ לא מייצגים את הידע שיש בעולם, האקדמיה היא נישתית מבחינת מדעי הרוח, הכינוי המגוחך ‘מדע’ לכל התחומים האלו הוא אנכרוניסטי, וההיצמדות לאיזה ‘רוב’ של מוסד כזה או אחר, חסרת משמעות.

הרעיון הזה של ‘כל  מנהיג הוא מושחת’ ו’כל ממשלה היא דורסנית’, ‘ממציאים נרטיבים של ציונות להצדיק כיבוש’, לא תופס רק על בגין ונתניהו, הוא חלק בלתי נפרד מהתיאוריות ההיסטוריות על מוצאו של עם ישראל, באופן אוטומטי מניחים שהשלטון היה מושחת, שמטרתו לשעבד, שהוא ממציא סיפורים ונרטיבים היסטוריים כדי להצדיק משהו, תפיסת העולם המעוותת הזו מוחלת באופן מגוחך גם על ישראל הקדום. ההיסטוריונים החדשים ‘תופרים תיקים’ להוגי דעות קדומים ולמחברים מקראיים, מאשימים אותם ב’היענות חריגה’ או ב’סיקור יתר’…

3.3 3 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x