האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

המפץ הגדול – ד”ר רביד על פרשת הבריאה

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

הפודקאסט של ד”ר ליאורה רביד פרק 74, עוסק בסיפור הבריאה, רביד מסבירה את מגמת הפרשה הזו בדרך מעניינת, שאותה היא מכנה – המפץ הגדול:

הפרק שלפנינו מוקדש לסיפור הבריאה שמספר שאלוהים ברא את העולם במשך שישה ימים, ושאת היום השביעי הוא קידש, כי בו שבת מכל מלאכתו. הציבור הרחב מתייחס לסיפור ששת ימי בריאת העולם בשלוש צורות שונות. ישנם שרואים בו אמת מוחלטת. כך כתוב – כך היה. רבים מתייחסים אליו בביטול מוחלט ורואים בו סיפור בנאלי, ילדותי ולא מאד אינטלגנטי. רבים מזהים אותו עם כפייה דתית ועם המהומות של החרדים.

האמת היא שמי שמתייחס לסיפור ששת ימי בריאת העולם כאל סיפור שעומד בפני עצמו, רואה נקודה מיקרוסקופית ומפספס את העיקר. שכן סיפור הבריאה הוא לא סיפור דתי, כי אם מסמך משפטי מהפכני, שמשמש בסיס לשורה ארוכה של חוקים חברתיים, ערכיים ומוסריים. הוא בסיס לחוקים שנועדו ליצור חברה מתוקנת וצודקת. חברה שיש בה חמלה כלפי החלש –  והלוואי שכמה מהם היו מתקיימים גם בימינו! המחוקק המקראי (שלפי התנך הוא תמיד אלוהים) השתמש בסיפור הבריאה כדי לחלק את רצף הימים האין סופיים למנות של שבעה ימים, שבע שנים, ושל 7×7 שנים (שנת היובל). על בסיס כל אחת משלוש חלוקות הזמנים, הוא קבע חוקים חברתיים, שיוויוניים שכוללים גם אוכלוסיות חלשות, שהיו חסרות כל מעמד משפטי בעולם הקדום (ובמידה רבה גם בימינו).  הכוונה לילדים, עבדים ובהמות עבודה.

סיפור בריאת העולם שפותח את התנך ראוי לשאת בגאון ובראש זקוף את התואר “המפץ הגדול” משום שהוא משמש בסיס לחוקים חברתיים חסרי תקדים בתולדות האנושות!

תמליל הפרק

המפץ הגדול: סיפור בריאת העולם בשישה ימים

הפרק שלפנינו מוקדש לסיפור הבריאה שפותח את ספר בראשית, שמספר שאלוהים ברא את העולם במשך שישה ימים, ושאת היום השביעי הוא קידש, כי בו שבת מכל מלאכתו, וזהו כמובן יום שבת.

הציבור הרחב מתייחס לסיפור ששת ימי בריאת העולם בשלוש צורות שונות.

ישנם שרואים בו אמת מוחלטת. כָּךְ כתוב, וְכָךְ הָיָה.

רבים מתייחסים אליו בביטול מוחלט ורואים בו סיפור בנאלי, ילדותי, לא מאד אינטלגנטי. רבים מזהים אותו עם כפייה דתית ועם המהומות של החרדים.

אך מי שרואה בששת ימי בריאת העולם סיפור שעומד בפני עצמו, מפספס את העיקר.

שכן סיפור הבריאה הוא בכלל לא סיפור דתי, כי אם חברתי. הוא משמש בסיס

לשורה ארוכה של חוקים חברתיים, חד פעמיים בתולדות האנושות. חוקים מהפכניים ומוסריים, שנועדו ליצור חברה מתוקנת וצודקת, שהלוואי שכמה מהם היו מתקיימים גם בימינו.

אין שום ספק שהוא ראוי להיקרא המפץ הגדול ועכשיו נתקדם ונצדיק דברים אלה.

ספר בראשית נפתח בשני סיפורים שונים שמספרים כיצד ברא אלוהים את העולם.

סיפור הבריאה הראשון, הוא שעליו נדבר כאן, מספר שאלוהים ברא את העולם במשך שישה ימים, ושאת היום השביעי הוא קידש, כי בו נח מכל מלאכה (בר’ ב, א-ב). סיפור הבריאה השני מתמקד במעשה שאירע בגן עדן, שהוביל לגירושם של בני הזוג הראשון ושל כל החיות מתוכו (ולו הקדשנו את פרק 31).

שני הסיפורים הם בסה”כ שניים מתוך מאות סיפורי בריאה  (או קוסמוגניה) שסיפרו בני העמים הקדומים, שחיו לפני אלפי שנים במצרים, מסופוטמיה (היא עיראק של ימינו) יוון, סין, יפן, הודו, אוסטרליה ועוד.

והשאלה המשותפת שעולה מכולם, היא כיצד נוצר העולם. וזו שאלה מרתקת משום שהיא מעידה שהקדמונים, בדומה לאסטרופיזיקאים שחיים בימינו, ידעו באופן חד משמעי שהיה שלב שבו העולם שבו אנחנו חיים לא היה קיים.

כיצד ידעו?

לכך אין לנו תשובה.

עובדה שידעו.

עובדה שהם שאלו בְּדִיּוּק את אותה שאלה שאותה שואלים בימינו טובי המדענים שעוסקים בחקר הייקום. אך בעוד שלרשות המדענים שלנו יש טלסקופים ענקיים ומחשבים משוכללים, והתשובות שנותנים מבוססות על חישובים ומדידות,  הקדמונים סיפרו שהאלים שבהם האמינו, הם שבראו את העולם.

כאשר אנחנו משווים את שני סיפורי הבריאה שבספר בראשית לאלה שסיפרו הקדמונים, מתברר שרבים מהם חוזרים על אותו נרטיב עצמו.

סיפורים רבים מספרים שבטרם הבריאה היה העולם תוהו וָבֹהוּ. הוא היה חשוך ומוצף מים מכל עבריו, ללא הבדל בין מים לשמים ושהאדמה הייתה שקועה עמוק-עמוק בתוך מים עכורים ואין סופיים.

ואז, מתוך המים הכאוטיים הגיח אל בורא אחד, שמסיבה לא ידועה הוא החל שולף  מהמים את היבשה ואת האוויר. ועוד מסופר שהאל הראשון הזדווג עם עצמו והוליד אלים נוספים, שאף הם הזדווגו ועד מהרה ילדו את דור האלים הבא. והאלים שיצר האל הראשון, בראו אספקטים שונים של העולם (כמו את השמש, הירח והכוכבים. את ההרים והנהרות ועוד).

ברור מאליו שהאלים הם שיצרו את האיש והאישה הראשונים. במיתוסים רבים בני הזוג הראשון נוצרו מעפר, מבוץ או טיט והאל שיצר אותם הפיח בהם חיים. ובני הזוג שדקה קודם לכן היו בובות עשוית עפר, הפכו בדקה שבאה לאחריה  לאב ולאם הראשונים של כל בני האדם באשר הם.

במילים אחרות, מי שישווה את שני סיפורי הבריאה שבספר בראשית לאלה שסיפרו בני העמים הקדומים, הוא ימצא שבמילים שונות כולם מספרים את אותו סיפור עצמו.

ובכל זאת, רק סיפור הבריאה שמספר כיצד ברא אלוהים את העולם במשך שישה ימים וכיצד נח ביום השביעי, ראוי לשאת בתואר הנכבד “המפץ הגדול בתולדות האנושות” . והסיבה לקביעה חד משמעית זו היא הפסוק החותם את הבריאה:

וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.   וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:  כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת (בר’ ב, ב-ג)

הפסוק שקראנו נשמע תמים, וכל מני חכמים בעיני עצמם דפקו דחקות מטופשות על חשבונו – אלא שהבדיחה היא עליהם!!

משום שהפסוק שקובע שאלוהים קידש את היום השביעי, הוא המפץ הגדול ביותר בתולדות האנושות – ואת זה נוכיח עכשיו.

החיים הכלכליים של בני העולם הקדום (וכמעט עד לפני 200 שנים) היו מבוססים על עבודת כפיים בלבד.

עניים ופשוטי העם שהיו מרבית החברה, וּלְצִדָּם העבדים, חרשו במעדרי עץ קטנים את השדות. הם חפרו בידיהם בורות ותעלות כדי להוביל מים להשקות בהם את החיטה שזרעו, שהייתה המזון הבסיסי של האדם. מי שהיה מעט יותר עשיר, נעזר בחמור או בשור.

העניים והעבדים סללו דרכים ובנו את הפרמידות במצרים ואת החומה הסינית.

וכריסטופר קולומבוס, שחי בסה”כ לפני פחות מ-600 שנה, שהם מבחינה היסטורית אתמול, זכור לכולם כאחד ממגלי הארצות החשובים ביותר של העולם החדש – וזה כמובן נכון. קולומבוס ערך מספר מסעות ימיים לדרום אמריקה (שאותה חשב בטעות להודו), לאיים הקנריים לקובה, ג’מיקה ועוד.

המסעות האלה לא היו רק לצורך גילוי ארצות חדשות ורחוקות שאנשי אירופה בקושי ידעו על קיומן, אלא בעיקר לצורך ביזה והבאת עבדים וזהב לאירופה. קולומבוס תפס אלפי אנשים תמימים שעד אתמול היו חופשיים. הוא כלא אותם בספינות שלו והביא אותם לספרד, ושם הם נמכרו לעבדות.

ארנן קורטס Hernán Cortés שחי כמעט באותם ימים, היה גם הוא ספן ומגלה ארצות, ובעיקר רוצח אכזר וחסר מעצורים, שהביא לספרד אלפי עבדים שאותם תפס בקובה ובמקסיקו ובמקומות רבים נוספים. גם הם, כמובן, נמכרו לעבדות.

וכולנו יודעים שמליוני עבדים הובאו מאפריקה השחורה לאמריקה הלבנה כדי לעבוד במטעים, בשדות הכותנה וּכְדֵי לבנות את מסילות הברזל שחיברו בין ערים וארצות של היבשת הגדולה הזו.

באופן טבעי העניים והעבדים היו אנשים חסרי רכוש שהשתייכו לרובד הנמוך ביותר בחברה. וההבדל המשפטי בין העניים לעבדים היה, שעניים לא נחשבו רכוש שניתן למכור אותו, ואילו העבדים היו רכוש ככל רכוש אחר. ומכיוון שהיו רכוש, כי אז בדומה לחמורים ולשוורים או כל חיה אחרת,  לא היה  להם מעמד משפטי ולא זכויות אזרחיות. ולכן ניתן היה להכות אותם, לפרק את משפחותיהם ולמכור אותם בנפרד.

ילדים שנולדו לעניים ולעבדים החלו לעבוד בגיל שבו הילדים שלנו הולכים לכיתה א’ בבוקר, ומתחברים לסמרטפונים שלהם בערב.

הם עבדו יום אחר יום, אחר יום, עד שמתו בגיל 35-30 מאפיסת כוחות ומזקנה בטרם עת (נושא שמעסיק מחקרים רבים).

עכשיו נעצור ונדגיש שבדברים שאמרנו כאן אין אף מילה של ביקורת, ולא ולא נקיטת עמדה פוליטית או חברתית. המציאות הזו התקיימה לפני 4,000 שנה במצרים ובסין, ולפני 400 שנה באירופה, ולפני 200 שנים באמריקה של ימינו.

אלא שהמציאות הזו, לפחות ברמה העקרונית, לא התקיימה בישראל בתקופה שעליה מספר התנך, והדברים האלה מחזירים אותנו לספר בראשית ולששת ימי בריאת העולם וליום השביעי שאותו קידש אלוהים על שום שבו נח מכל מלאכה!

החברה שחייתה בישראל לפני 3000 ו-4000 שנה הייתה דומה מאד לכל החברות הקדומות האחרות. גם בישראל הייתה שכבה דקה של אנשים שנחשבו עשירים, אך מרבית האוכלוסייה הייתה של איכרים עניים שבדוחק הוציאו את לחמם מהאדמה הקשה שעליה חיו, וכן של עבדים – וכאן נחזור לששת ימי בריאת העולם.

הקביעה שאלוהים ברא את העולם במשך שישה ימים ונח ביום השביעי, אפשרה למחוקק המקראי, שלפי התנך הוא תמיד אלוהים, לחלק את רצף הימים האין סופיים, למנות של שבעה ימים, ולמנות של שבע שנים ושל 7×7 שנים – וזה המפץ הגדול .

משום שחלוקת הזמן הזו משמשת בסיס לשורה ארוכה של חוקים חברתיים,  שיוויוניים ומהפכניים וחסרי תקדים בתולדות האנושות!

נראה איך הדברים עובדים.

לפי המסופר בספר שמות בני ישראל היו עבדים לפרעה במצרים, ואלוהים גאל אותם מעבדותם והוציאם לחירות.

פרק יט מספר ששלושה חודשים לאחר צאתם ממצרים, הגיעו ההולכים במדבר להר האלוהים, שאת מיקומו איש אינו יודע.

ושם התגלה אלוהים בפני בני עמו במחזה אדיר של אש ברקים, של קולות רעם כשל שופרות, ובעשן כבד שכיסה את מראה האל הגדול, שירד על ההר.  ובעת המעמד הגדול והנשגב הזה נתן אלוהים לבני ישראל את עשרת הדברות (שמ’ כ).

הדיבר הראשון בחשיבותו, הוא כמובן הצו להאמין אך ורק באלוהי ישראל ולא בשום אל אחר מלבדו. אך הדיבר השני בחשיבותו חוזר לסיפור הבריאה שפותח את התנך ואומר את הדברים הבאים:

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ;  שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ.  וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה.

עכשיו מגיע הפירוט מי חייב ביום מנוחה:

אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ (אמה= שפחה ממן נקבה), וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ (גר =איש נכרי) אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

פרק ה שבספר דברים חוזר על אותם דברים אך ביתר פרוט ותוך התמקדות בבהמות העבודה:

שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.   שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.   וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה, אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ–לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ.   (דב’ ה, יא-יג)

במילים פשוטות, המחוקק קבע שהשבת היא החוק השני בחשיבותו לצו המחייב את בני ישראל להאמין רק באלוהים. יש כאן הכרה חד משמעית חד-משמעית שעבדות שאין לה מעצור, אסורה לחלוטין!

ומי חייב לנוח בשבת?

התשובה: כולם, כולם ללא יוצא מהכלל וללא הבדל במעמד החברתי שאליו השתייכו !!!

התנך קובע באופן חד משמעי שלעבדים ולשפחות, שבכל מקום אחר בעולם היו חסרי כל מעמד משפטי ואזרחי, יש זכות סוציאלית אחת, והיא לנוח בתום כל שישה ימי עבודה.

ובכך לא די.

משום שבמהלך ששת ימי בריאת העולם נקבעה גם זכותן של בהמות העבודה לנוח בתום שישה ימי עבודה מפרכים.

וההכרה שלבהמות יש זכות שווה לאדם ליום מנוחה, מהווה תקדים משפטי וסוציאלי, הומאני וערכי שכמותו לא חוקק בעולם הקדום והמודרני כאחד!

חלוקת רצף הימים האין סופיים למנות של שבעה ימים, מתקדמת לחלוקת הזמן השנייה, והיא  למנות של שבע שנים.

           החברה הקדומה הייתה ברובה המכריע חברה של איכרים שהיו עובדי אדמה פשוטים, ולכן האדמה הייתה הנכס הכלכלי החשוב ביותר של האדם.

מטבע הדברים, כלכלה של חברה חקלאית היא פגיעה מאד. די בשנת בצורת אחת, או במכת ארבה אחת או בכל אסון טבע אחר כדי למוטט את האיכר ולהכניסו לחובות כבדים, שאותם פעמים רבות  לא היה בכוחו להשיב – והדברים האלה משקפים את המצב בכל מקום בעולם הקדום והמודרני כאחד.

איכר שנקלע לחובות כבדים שאותם לא היה מסוגל להחזיר במועד, או בכלל, נאלץ לשעבד את אדמתו לאדם שממנו לקח את ההלוואה. ואם בשעבוד האדמה, שהייתה כל רכושו, לא היה די כדי לשלם את חובו, כי אז הוא, אשתו וילדיו נאלצו לעבוד במשק של הנושה, הוא בעל החוב.

בפועל אדם שכזה הפך ביום אחד לחסר כל רכוש.  למעשה הוא הפך עבד, משום שכל כוח העבודה שלו שועבד כדי להחזיר את חובו (והמצב האומלל הזה מתואר בספר שמות כב, כד-כו).

שואה כלכלית שאילצה את האדם להשיב את חובו במשך כל ימי חייו, התקיימה בעולם הקדום ומתקיית גם בימינו – והנה המחוקק המקראי התערב בשנית.

על בסיס סיפור הבריאה קבע המחוקק גבול להשבת חובות:  על האדם לשלם את חובו במשך שש שנות עבודה רצופות אצל האיש שממנו לקח הלוואה. אך בשנה השביעית יתרת החוב תימחק והוא ייצא לחופשי.

לפני שנקרא את לשון החוק אני מבקשת להעיר ששנת שמיטה חקלאית מקובלת, אך מכיוון שהיא חסרת משמעות סוציאלית לא נתעכב עליה.

נקרא את הדברים:

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי (העבד הוא אותו איכר חופשי שלקח הלוואה שאותה איננו מסוגל להשיב וכמובן שהתנך מתייחס רק לבני ישראל)  שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד,  וּבַשְּׁבִעִת  יֵצֵא לַחָפְשִׁי  חִנָּם (=זהו, אין יותר חובות) . אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא,  בְּגַפּוֹ יֵצֵא ; אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא,  וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. (שמ’ כא).

כלומר, אם האישה עבדה לצידו של בעלה, יש לשחררה יחד איתו. אין להפריד בין גבר לאשתו.

פרק טו שבספר דברים מרחיב את החוק וקובע:

כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי,  אוֹ הָעִבְרִיָּה,  וַעֲבָדְךָ  שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבַשָּׁנָה  הַשְּׁבִיעִת  תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי  מֵעִמָּךְ.  … [ו] לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ  רֵיקָם.  הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק  לוֹ  מִצֹּאנְךָ  וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: ( לעת שחרור האדם, יש להעניק לו קיום התחלתי. דב’ טו, יב-יד)

נעבור לחלוקת הזמן השלישית, היא שנת היובל

דיברנו על כך שבחברה הקדומה  האדמה הייתה הנכס החשוב ביותר בידי האדם. ועוד אמרנו שחברה חקלאית היא חברה פגיעה לאסונות טבע, שביום אחד יכולים למוטט את האדם מבחינה כלכלית.

החוק שקובע שהאדמה תשועבד כחלק מתשלום החוב, מתארת מצב שמתרחש לעיתים קרובות, ומתארת מצב שלפיו אדם שפקדה אותו שואה כלכלית, לעולם לא יוכל להשיב אליו את אדמתו ולהתאושש (אלא אם אחד מבני משפחתו שילם את חובו. ויק’ כה, כה-כח). משום שלמרות שהוא עצמו יצא לחופשי בשנה השביעית, אדמתו נשארה משועבדת.

וכאן נכנס החוק השלישי שנגזר מסיפור הבריאה. בשנת היובל, או השנה ה-50, שמבוססת על המכפלה של 7×7 שנים. וכך נאמר בפרק כה שבספר ויקרא:

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים (= 49 שנים) שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים….. וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ ….

בשנת היובל כל החובות נמחקים וכולם יוצאים לחופשי, והאדמה חוזרת לבעליה:

וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. …. בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ. (ויק’ כה, י)

קרוב לוודאי שאחרי 50 שנים שבהן האדמה הייתה משועבדת, הבעלים המקורי כבר לא היה בין החיים, אך ילדיו ונכדיו היו בין החיים. והשבת האדמה לידיהם נתנה להם הזדמנות חדשה לשקם את חייהם הכלכליים.

נסכם את הדברים שאמרנו כאן

את סיפור בריאת העולם ניתן לקרוא בצורות שונות, ועל כך הערנו בתחילת דברינו.

מה שאנחנו ביקשנו להדגיש, זה את העובדה שהסיפור הפותח את התנך, הוא מניפת חוקים שהולכת ונפתחת-ונפתחת. ומי שלא מבחין בכל המניפה, מפספס את הסיפור כולו.

למראית עין סיפור הבריאה שפותח את התנך, חוזר על מוטיבים רבים שמצויים במאות סיפורים אחרים שסיפרו בני העמים הקדומים.

אלא שאף עם לא ייחס לאלים שבהם האמין אף חוק חברתי אחד.

לא את חלוקת רצף ימי העבודה האין סופיים למנות של שבעה ימים, של שישה ימי עבודה שלאחריהם בא יום מנוחה, שהוא אחד החוקים ההומניים והמהפכניים ביותר שנחקקו מעולם. חוק שיוויוני, שמכיר בזכותם של העניים, העבדים ובהמות העבודה ליום מנוחה קבוע ומסודר.

ועכשיו נראה את הגאון שקופץ ותוקע את הבדיחות שלו על חשבון סיפור ששת ימי הבריאה.

אף אחד מבין מאות סיפורי הבריאה שסיפרו הקדמונים, לא שימש כבסיס משפטי למחיקת חובות בחלוף שש שנים, ולהשבת אדמה שהייתה חלק מתשלום החוב, בעבור 49 שנים.

ועכשיו צריך לומר את הדבר הבא:השאלה אם חוקי השבת קוימו בתקופת האבות, השופטים והמלכים שעליהם מספר התנך, היא שאלה נפרדת שראויה לדיון בפני עצמו.  אך גם אם מדובר בסט חוקים שחוקק בשלב יחסית מאוחר, עדיין מדובר בחוקים קדומים מאד. נזכיר את הספרים החיצונים שאליהם אנחנו חוזרים בכל הזדמנות, ושלהם הקדשנו סדרה שלמה. מחבר ספר היובלים שחי בסביבות שנת 250 לפנה”ס, מתייחס לשבת כאל היום החשוב ביותר לישראל. ללמדנו שבימיו השבת כבר הייתה נהוגה בישראל מזה דורות רבים. ומי שהקשיב לסדרה שנתנו על כת הגברים שחייתה בקומראן בסביבות שנת 150 לפנה”ס, היא הכת שכתבה את “המגילות הגנוזות”, יודע שחוקי השבת שנהגו אצלם, היו קיצוניים בהרבה מאשר אלה שנוהגים בימינו בחברה החרדית.

במילים אחרות, סיפור בריאת העולם והחוקים הנגזרים ממנו, הוא סיפור בן אלפי שנים.

ומי שמסתכל במבט רחב על חוקי השבת, נוכח לדעת שסיפור הבריאה נועד ליצור חברה צודקת, ערכית, שיש בה חמלה כלפי האדם והחיה כאחד.

ולסיום נסתכל קצת על עצמנו.

כותבי הברית החדשה העתיקו למעלה מ-1000 פסוקים מהתנ”ך  והשתמשו בהם כבסיס המוכיח שהתנך רומז על הולדתו הצפויה של ישו.

אלא שכותבי הברית החדשה לא העתיקו מהתנ”ך אף חוק חברתי אחד.

ואכן, באמריקה של ימי העבדות, השחורים לא נהנו משום זכויות אזרחיות ומשום מעמד משפטי.  ובימי ראשון, כאשר שהלבנים הלכו לכנסייה, הם נשארו לעבוד בשדות, דבר שהתנך לעולם, לעולם לא היה מרשה !

אין בתנך עבדות אין סופית וחסרת מעצור. ואין אדם, או בהמה, שהוא משולל כל זכות אזרחית!

נחתום את דברינו במילים הבאות:  על שום שסיפור הבריאה מהווה בסיס לשורה ארוכה של חוקים חברתיים, מהפכניים ושיויוניים, שכמותם לא ידע העולם הקדום והמודרני כאחד, הוא ראוי לשאת בכבוד את התואר “המפץ הגדול”.

 

3 2 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
6 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
יצחק ברנדייס
יצחק ברנדייס
9 months ago

היא מעוותת את התורה. לפי המסורת של התורה שבעל פה, שהיא בעלת אותו גיל של התורה שבכתב, אין קשר בין עבודת העבד שמכר [שעבד] את עצמו ועובד שש שנים [שנתון זה ג”כ שנוי במחלוקת], לבין מחיקת יתרת החוב. הפסוקים שמדברים על אדם שמשעבד את עצמו הם בספר ויקרא [כי ימוך אחיך…] ושם רק כתוב שהוא משתחרר ביובל. שמיטת חובות קיימת אכן ביהדות, אבל בתאריך נתון פעם בשבע שנים, ללא קשר לזמן שבו נוצר החוב, וזה בכלל מבואר בספר דברים [מקץ שבע שנים תעשה שמיטה…] ואם משכן את השדה לחוב, לא תמיד הוא נמחק. כמו כן ניתן להתנות שהחוב לא יושמט,… Read more »

טל שפירא
טל שפירא
9 months ago

הקשקשנית הזו לא מועסקת באף מוסד אקדמי ואפילו מהפודקאסט שנהג לארח אותה (עושים תנ”ך) היא נבעטה, מה שגרם לה ליזום פודקאסט עצמאי, שם היא הוגה בהגיגים שהיא ממציאה ממוחה הקודח, שלא עומדים לא בקריטריון מקצועי-מדעי ולא בקריטריון אמוני. היא פשוט המציאה שיטה, והדגימה אותה בספר שלה “התנך היה באמת”, שיטה שאומרת שיש היתכנות היסטורית לחלק מהסיפורים בתורה, ולכן מה שהגיוני שקרה-אכן קרה, ומה שלא- זו המצאה של הסופרים המקראיים. הספר שלה לא עבר שום לקטורה ושום ביקורת עמיתים, לא של חוקרים אתאיסטים ולא של חוקרים דתיים, כי המתודולוגיה הזו מתאימה לתת ז’אנר שבו מתמחה יגאל בן נון (שגם הוא לא… Read more »

HJHTK
HJHTK
9 months ago

האם לא יהיה כדאי יום אחד להעלות איזה פוסט בנוגע לעושים תנ”ך.
(הפודקאסט המואזן ביותר ברשת שלהם, לטענתם)

HJHTK
HJHTK
9 months ago

מכל מקום, היא חדה בהרבה מהמתחרים. וכוונתי לאילן אבקסיס בעל דברי הימים
וכמובן ליותם בן פינלקשטיימן מעושים תנ”ך.

6
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x