1

המקור הכהני – נעים להכיר

אחד המושגים הבסיסיים ביותר של חקר המקרא, הוא "המקור הכהני". בכל ספר בתחום, שנפתח, נמצא מיד את הזיהוי של המקור הכהני, פסוק פלוני הוא כהני, משפט אלמוני הוא כהני, וכו'.

ההבחנה של הרובד הזה, היא בסיס למחקר הדיאכרוני של התורה, בויקיפדיה נכתב: "בעוד שהשערת התעודות איננה נמצאת עוד בקונצנזוס באקדמיה, קיומו של המקור הכהני כתעודה מובחנת הוא אחת הנקודות הבודדות שיש אודותן הסכמה רחבה בחקר המקרא".

קיומו של המקור הכהני, וההיווצרות שלו כטקסטים של כהנים, הוא לא רק מוסכם, אלא גם בסיס לניתוח, להבנה, לתיאור התהליכים, זה העמוד שעליו סובב מחקר הטקסט של התורה.

אלא שיש בעיה אחת קטנה: מדובר בסיפור שאין לו שום בסיס, אין שום רמז בשום מקור היסטורי עברי קדום, לא בתורה, לא בנביאים, לא בספרים החיצונים, ולא בכתובות ארכיאולוגיות, שהכהנים בישראל רשמו משהו בכלל, ובודאי לא שרשמו חוקים.

הכינוי של המקור 'כהני', אינו רק כינוי, כמו 'מקור J', שהשם שלו פחות עקרוני. הכינוי הזה מסמל את המהות של התוכן. הקריטריון שמבחין מה שייך לטקסט הכהני, הוא שרשימות יוחסין, תאריכים, תיאורים 'יבשים' – הם הבסיס של המקור הכהני, כי מבחינה אידיאולוגית או תרבותית זה מה שהכהנים תיעדו.[1]

אבל על מה בנוי הסיפור שהכהנים בישראל תיעדו דברים כאלו, ושהטקסטים האלו שולבו אחר כך לתוך סיפור היסטורי רציף? זה הרי חלום באספמיא, בלי שום אזכור, ולו הקטנטן ביותר? משה מתואר ככותב, יהושע כתב, שמואל כתב את משפט המלך, בשום מקום לא מוזכר כהן כותב אפילו אות אחת.

התשובה המדהימה היא: החוקרים העתיקו גזרה שווה, ממה שהתרחש ברומא, באיזור שלהי התקופה הפרסית. ועל הדגם הרומאי, שהתאים למציאות הרומאית בתקופה מאוחרת, הלבישו החוקרים – במקרה הזה מספרי הסיפורים – את תולדות ישראל הקדום, שהתחילו יותר מאלף שנים קודם לכן.

אובייקטיבית, אין כאן שום דבר מדהים, כל הקונספט של ביקורת המקרא, נגזר ישירות מהאידיאולוגיה הנוצרית, אבל את זה אפשר להבין, שהרי זו האידיאולוגיה האירופאית, כך חונכו האירופאים דורות רבים.

נזכיר בקצרה:

ביקורת המקרא כזרם פרוטסטנטי.

מודל התעודות בנוי על הריבוד הטקסטואלי של הברית החדשה.

ההשקפה על המקור הכהני, בנויה על תפיסת היהודים הנוצרית הקלאסית.

התיאורים של היווצרות הקאנון, בדיות ברוח הקנוניזציה של הברית החדשה.

העדפת נוסח השבעים מסיבות נוצריות.

אבל מה לתולדות ישראל ולתהליכים שהתרחשו ברומא, השונה כל כך מישראל?

כך מתוארים האנלים הרומאיים:

"האנלים היו בשימוש ברומא העתיקה הם נקראו Annales maximis.  בתחילת כל שנה, היה הפונטיפקס מקסימוס  (הכהן הראשי) קובע לוחות בצבע לבן כאשר על כל לוח מופיע שם של אחד מעוזריו או פקידיו. אלו נצטוו לכתוב מדי יום את כל האירועים שהתרחשו באותו יום כמו ליקויי שמש וירח, שינויים במחירים של מצרכים שונים, מגפות, אירועים "מבשרי רע", מות שליטים ועוד. בהתחלה נרשמו רק פרטים שהיה להם קשר כל שהוא עם מוסד הכהונה. עם הזמן החלו לרשום כל אירוע חשוב ש"ראוי להזכר" כמו מלחמות, ניצחונות, מינויים פוליטיים ועוד. ריבוי פרטים זה הופך את האנלים לחומר כה חשוב לחוקר ההיסטוריה. לקראת סוף המאה השנייה לפני הספירה, הפסיק הכהן מוקיוס סקיבולה את כתיבת לוחות האנלים. את כל הלוחות שנכתבו עד אז (ושנשמרו בארכיון מיוחד) העתיק בכתב יד בספר גדול שכלל 80 כרכים. אחריו כבר לא כתבו את האנלים על לוחות אלא בכתבי יד, בהתחלה ביוונית ומזמן קטו הזקן, בלטינית. כותבי האנלים נקראו אנליסטים וסגנון הכתיבה נקרא בשם "אנליסטיקה". בימיו של סולה השתנה הסגנון של האנליסטיקה והפך ל"אנליסטיקה חדשה". כדי למשוך את הקוראים לקרוא את החומר היבש של האנלים, האנליסטים החדשים, הוסיפו פירושים, הכניסו אירועים וציטטו נאומים שלא היו ולא נבראו. עובדות שונו כדי להתאימן לצרכים פוליטיים ותעמולתיים. בעקבות זאת, הופיעו סוגים חדשים של אנלים. ספרי שירה אפית העוסקת באירועים מהעבר נקראו אנלים וגם ספרי היסטוריה ואפולוגטיקה שעסקו בשליטים או אנשים חשובים מהעבר, נקראו כך".

ברומא, התהליך מתועד בספרות ההיסטורית. הכהן הראשי היה כותב תאריכים, תיאורים יבשים של אירועים שקשורים במקדש (למשל 'שינויים במחירים של מצרכים'), הלוחות נשמרו במקדש, בשלב מסויים כהן אחד חיבר את הרשימות ועשה מהם ספר, בהמשך כהנים הוסיפו עוד ועוד אירועים, אחרים שינו את הסגנון, עד שהתחילו פשוט להמציא מעשיות שירים ואירועים.

זה אחד לאחד, מה שמספרים חוקרי מקרא בנוגע לתורה, הבעיה היחידה היא שברומא זה אכן התהליך המתועד, הכהנים כתבו בזמן המאורעות רק תאריכים, מינויים, ייחוס של אנשים, תיאורים  יבשים וכו', ובהמשך חיברו אותם. לא היתה אז עדיין ספרות ברומא, התרבות שלה רק החלה להיווצר אז. בהמשך, כשסופרים המציאו דברים, סופרים אחרים התרעמו והספרות נתפסה כספרות של המצאות, גם זה מתועד (הכל יודעים שולריוס אנטיאס, התחיל להמציא נאומים שנתן בפי דמויות קדומות, בתורת ספרות יפה,  ושאחריו גאיוס ליקיניוס, וקוינטוס קלאודיוס קודריגריוס, המשיכו במלאכה).

ואילו בישראל, נהפכו הכהנים לסופרי צללים, אף אחד לא ידע שכהנים כתבו משהו, עד שהגיעו חוקרים גרמניים במאה ה19, הכהנים היהודים נעשו מתוחכמים יותר מן הרומאים, הם לא התבססו על תאריכים  ויוחסין אותנטיים, אלא המציאו תאריכים ויוחסין, הם המציאו סיפורים, אבל אף אחד לא ידע שהם ממציאים.

הבעיה היא, שברומא כתבו מתחילה רק תאריכים ושמות של ממונים, משום שהתרבות והספרות לא היו קיימות עדיין, זו היתה ההתחלה, המון שלא יודע כלום על כתב, וכהני מקדש שכותבים כמה רשימות טכניות. רק בדורות הבאים התפתחה ספרות. אבל בישראל, גם לפי הסיפור המחקרי, לא מדובר בהתחלות, אלא בזיוף פיקטיבי רטרואקטיבי, מדוע שבעידן של ספרות, הזיוף הרטרואקטיבי, יעסוק בתאריכים ודמויות? זו תוצאת לואי של כתיבה התחלתית בלבד.

לכן, לא רק שהסיפור שסיפרו על הכהנים הישראליים הוא פנטסטי מאין כמוהו, הוא גם בלתי אפשרי, להעביר את המודל של רומא מראשית הציביליזציה שלה, כמה דורות אחרי שרומוס ורומולוס גילו שאפשר גם להקים משפחה אנושית ולא רק לינוק מזאבות, היו כמה כהנים שאימצו את הכתב היווני בשיבוש כל שהוא, והצליחו לשרבט משפטים, שזה היה אחד ההישגים הראשונים של השבטים הרומאים. התהליך המתואר לעיל הוא טבעי ומתאים לסיטואציה.

ישראל הקדום, שלכל הדעות היה קיים מאות שנים קודם לכן, והעמיד שושלות מלכים שמהם היו חזקים ומפורסמים, ולכל הדעות כבר היתה לו תורה, היו המקורות י' וא', היה ספר דברים, היתה ספרות נבואית ענפה, פתאום חזר לשלב גילוי הציויליזציה,  והתחיל לרשום תאריכים ויוחסין – פיקטיביים על דמויות פיקטיביות שקדמו לו באלף שנה… באותה תקופה כ"כ מתועדת, לא רק בספרות המקרא הרשמית כמו עזרא נחמיה דניאל וכו', אלא גם בספרות החיצונית, בתקופה קרובה מאד גם בספרות הגנוזות, באותו זמן אירעה הקונספירציה הזו, של חיבור התחלות כתיבה עם סיפורי בדים, אבל בישראל, אף אחד לא ידע ואף אחד לא קלט, הספרות נעשתה קודש קדשים. למרות שהעם היה מפולג סביב שאלות של תורה שבעל פה וכדו'.

הזייה לא סבירה, שלקוחה מההיסטוריה הרומאית, לא יכולה לשמש בסיס למחקר, הביטוי "סגנון כהני" הוא הונאה, זה לא מחקר, אין שום רמז לתופעה כזו בישראל, ולכן זה סתם סיפור. הסיפור הזה אחראי לייחוס חלקים גדולים מספר בראשית ל"מקור הכהני", משום שהם מתארים יוחסין, תאריכים, וכדו' (חלק זה נסתר גם ע"י המחקר הממוחשב של פרופ' משה קופל, ראה הערת שוליים בסמוך).

הבעיה המרכזית בהעתקת המודל הזו, היא שאין סביבה דיון, היא פועלת בתת מודע של החוקרים או של מספרי הסיפורים, היא משהו שמשפיע על המחקר, אבל לא חלק  מהמחקר, זה תהליך פסיכולוגי סביב ה'מחקר', שנתפס כמובן מאליו, טקסט כהני, אלא מה?

הרעיון של העתקת מודל מזמן ומקום רחוקים מאד, רווח במחקרים מינימליסטיים, גם את ההתנחלות הישראלית, על המאפיינים התרבותיים והחמריים שלה, ועל צורתה ושלביה, גוזרים מינימליסטים ממודלים הלקוחים משבטים בדואים מהמאה ה19 למשל, ראה כאןכאן), חפש בדף את המילה 'מודל', (ראה גם כאן, על מודל הקובע שאוריינות מגיעה בהכרח עם עיור, חפש בדף את המילה 'מודל'), כיוצא בדבר כאן, לגבי הסבר התהליכים של התפתחות דת. ורעיון נוסף על מקור המודל הזה כאן.

מסתבר גם שכל התיאוריות של ביקורת המקרא, כולל זו שנחשבת מבוססת מכולם, אינן אלא העתקת מודלים, נסיון להכניס את ההיסטוריה הישראלית היחודית, לתוך סד של מיטת סדום, הלקוחה מכנען, מעמון, ממואב, מסדום ובנותיה, מרומי, רק לא להיישיר מבט להיסטוריה האותנטית הישראלית, מבלי לנסות לזייף ולהכחיש.[2]

הסתמכות על מודלים דמיוניים, היא גם חלק מהתפיסה המרקסיסטית, הממאנת להבחין ביחודיות. תפיסה זו משתלבת בימינו יפה עם התפיסה המטריאליסטית, שאינה מבדילה הבדלה עקרונית בין צבירי אטומים כאלו או אחרים, לתפיסה זו כל מה שמעבר לאטומים עצמם, הוא סובייקטיבי. עבור האנשים האלו, גם במבט לעבר, וגם בתכנון העתיד, המציאות בשטח היא רק גורם מפריע, ההסתכלות העיקרית היא דרך משקפי ה'מודלים', שעשויים בתבנית מדעית עם גרפים והסברים מלומדים, המציאות צריכה להתאים את עצמה למודל.

 

הערות:

[1] ההנחה שמשום שחלק מתורת כהנים עוסק בקרבנות, זה אומר שהכהנים כתבו אותו, אין לה על מה שתסמוך, תורת כהנים היא חוקה שלמה, שכוללת דיני מאכלות אסורות, טומאה וטהרה, דיני עריות, צרעת, שמיטה, חוקים רבים של קדושת החיים. אין כאן איזה מתכון להכנסת כסף לכהנים (המעשר – עשירית מהיבול מגיע ללויים, הכהנים מקבלים חלק קטן בהרבה), וגם אם היה – מובן שאין לייחס ספרות לפי קריטריון של רווחים כספיים, זו לא חקירה מדעית.

העיסוק בקדושה, הוא חלק מהאידיאולוגיה הישראלית בכלל, כל העם נדרש להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', כפי שנאמר להם במתן תורה (שמות יט ו), ולהניח שרק הכהנים חשבו כך, ואף שהם הכותבים של החוקה הזו, היא הנחת המבוקש. אם נרצה דוגמא מזמננו, בישיבות בריסק לומדים רק דיני קרבנות, האם זה משום שהם כהנים? הסיבה היא שזה מתאים לצורת הניתוח הלמדנית שלהם ולצורת התפיסה הדתית שלהם.

עצם ההנחה שלא המחוקק הלאומי כתב את החוקים, אלא מישהו אחר, היא ההנחה הלא מבוססת ושאין לה שום זכר ותיעוד בשום מקור היסטורי. להיפך, יש הנחה קדומה בכל חלקי התורה והנביאים שמעולם לא נכתב חוק מחוץ לתורת משה, שאף מלך ונביא לא חוקק שום חוק, וגם תוכן החוקים בפועל עוסק כולו ברובד ההיסטורי שלפני כיבוש הארץ. וגם המקור הכהני כולו, מעיקרו, אינו מיוסד אלא על "וידבר ה' אל משה לאמור".

[2] בנוגע לייחוד סגנונו של ספר ויקרא, יש לציין, כי אף שהחלוקה בין ס"כ לבין שאר חלקי התורה, בנויה הרבה פעמים על הנחות בלתי מבוססות (ר' למשל כאן), אמנם כן ניתן לראות שיטתיות סגנונית, לגבי החלקים ההלכתיים של קרבנות, טומאה וטהרה, חגים וכו', שכן הללו כתובים בלשון משפטית, ממנה ניתן להסיק את פרטי ההלכות (ועל ביטויים משפטיים או חוקתיים אופיניים, מבוססת המדה של 'גזרה שוה'). חומש ויקרא כולל את רוב החלקים האלו, אבל לא את כולם, כך למשל תורת המלואים שבשמות גם היא כתובה בשפה הזו. ובאופן עקרוני יתכן שאף בסיפור דברי הימים ומעשי האבות, היו חלקים שהתקבלו בזמן אחד, והיו חלקים שמשה שנה במשך השנים לכהנים כדי ללמדם תורת האבות, ומשה לקראת הסתלקותו חיבר את הכל על פי ה' בתורה. יש גם פרשות שהתורה רמזה בהם בכוונה לשונות מפרשות מקבילות, ולכן השתמשה במונחים משפטיים אלו (למשל – פרשת המן, מקבילה לדיני הפסח, הקרבנות, והנותר, בלשונותיה וברעיונותיה, , ולכן הסיפור כתוב גם בלשון חוקתית הלקוחה מפרשות הקרבנות), אלו הן כוונות עמוקות בתורה, ולפעמים מכלל סודות התורה, שיושגו ע"י העמקה בתכניה, ולא ע"י אבחנות שטחיות.

שני מחקרים ממוחשבים נערכו על הטקסט של התורה, כדי לבחון את תורת התעודות. הראשון נערך ע"י המתמטיקאים יהודה רדאי וחיים שור בשנות ה80 של המאה הקודמת (יהודה רדאי, "מבט חדש על 'שאלתו של ספר בראשית'", בתוך: מחקרים במקרא, יוצאים לאור במלאת מאה שנה להולדתו של מ"ד קאסוטו, מאגנס, 1987, עמ' 216 ואילך), האלגוריתם בדק האם יש סיבה להפריד את ספר בראשית לחלקים, ומסקנת המחקר היתה: "ספר בראשית נכתב בידי אדם אחד, בהתאם למסורת היהודית, ולא על ידי מספר אנשים, כפי שגורסת האסכולה הביקורתית".(מאמריו של רדאי העלינו כאן).

מחקר נוסף נערך ב2015 ע"י המתמטיקאי משה קופל וצוות מחקר (קופל ואחרים, 2015), מחקר זה תוכנן בצורה שונה, במקום לבדוק 'האם יש סיבה להפריד', הוא בדק 'האם ניתן להפריד', כלומר הוא מנסה לכפות חלוקה על הטקסט, האלגוריתם יכול להיתלות בכל הבדל סטטיסטי כדי 'לכפות' חלוקה. למרות זאת הוא לא הצליח ליצור חלוקה בין תעודות ס"י וסי"א, זה בלתי אפשרי סטטיסטית, כי השכיחות של ניואנסים שווה בשניהם. ואילו בין ס"כ לשאר התורה, הוא הצליח במדה מסויימת. העובדה שא"א לחלק את ס"י מסי"א או כל צורת חלוקה אחרת של התורה, בעייתית מאד למאחרי התורה, שכן זה מראה שהטקסט אינו טקסט שנוצר במשך דורות, אלא הוא טקסט אחד, שחייב להיווצר בזמן אחד.

לגבי סגנונו של ס"כ, העלה המחקר כי אפשרי לחלק בין הסגנון ההלכתי – משפטי של ס"כ, לבין שאר התורה, לגבי הפרוזה, החלקים הסיפוריים, כמעט ואי אפשר לקיים את החלוקה המקובלת, אין התאמה בין הפרוזה שמיוחסת ע"י המבקרים לס"כ ובין הסגנון של ס"כ עצמו. הבעיה שכל זה יוצר לביקורת, אינה רק טכנית, טעות בזיהוי, אלא מהותית, הביקורת ניסתה לייחס את רוב האידיאולוגיה של התורה לס"כ, אם זו מובעת בפרוזה בלי קשר לס"כ, נפל כל הבנין, והחלוקה היא טכנית וחסרת משמעות. המסקנות שלא יתכן כי בראשית א הוא 'טקסט כהני', וכן שבפרשת המבול אין טקסט כהני (פרשת המבול משמשת כספינת הדגל של ה'דוגמאות' לתעודות, יונתן כהן, למשל כותב:  "העוסק בסיפור המבול אינו רשאי להתעלם מדברי קאסוטו וליונשטם. העיונים החדשים בפרשת המבול לא ייתרו את דבריהם, להפך וגם דבריי להלן חייבים הרבה לניתוח המאלף שלהם את תולדות המסורת, אבל אי אפשר לקבל את דעתם, השוללת את קיומם של ס"כ (P) וס"י בסיפור שלנו. אמנם ביקורתם כוללת יסודות נכוחים ומאלפים, אבל כסלע איתן עומדת ההבחנה בקיום המקור הכוהני בסיפור. סממני סגנונו ואוצר המילים המיוחד שלו ניכרים בעוצמה", על הפרק 17, פברואר 2002), ואף בפרשת מכות מצרים אין טקסט כהני (כמו גם פרשת שבעים בני יעקב, הקללות והברכות שבויקרא, ועוד), שומטות את כל האבחנות הטקסטואליות שנחשבו אבני יסוד של הבקורת. גם בפרשות החוקים, מן הבדיקה הממוחשבת עולה כי ויקרא כג ובמדבר כח-כט, שתיהן שייכים לאותו מקור. בעוד הסתירה כביכול בין שני הפרקים האלו נחשבה כענין שבין 'תעודות'.

החלוקה בין הסגנון המשפטי פורמלי של ס"כ לשאר התורה, הגיונית כאמור לעיל, וקופל עצמו כותב במאמר הנ"ל: "חולשתה של שיטה זו, היא בכך שהזיהוי מוגבל לתכונות לשוניות מסוימות, ואינו לוקח בחשבון שיקולים ספרותית או שיקולים היסטוריים… אמנם השיטה הממוחשבת שלנו היא אובייקטיבית וחזקה, אך המיקוד הצר על ניתוח ניואנסים, יכול להוביל מדי פעם להתעלמות משיקולים אלמנטריים שאינם כלולים בניואנסים אלו (אידיאולוגיה, חזרתיות, המשכיות, וכדו')". בדו"ח המחקר ניתן לראות את המלים בהם השתמשו, שני הכלים המרכזיים הם: מלים נרדפות, ושכיחות של מלים מרכזיות. למחקר המלים הנרדפות שמשו בסה"כ 16 זוגות של מלים נרדפות, והחלוקה מתבססת על שכיחות מובהקת שמלמדת על העדפת מלה אחת, וקורלציה בין השכיחויות השונות. למשל: ס"כ ממש 'מעדיף' את 'נשיא' מול 'שר', את 'ארץ' מול 'אדמה', את שם ה' מול שם אלהים, את 'אדם' מ'איש', את 'משפט' מ'דְבַר', את 'שמלה' מ'בגד', את 'קרב' מ'נגש', את 'הקריב' מ'זבח', את 'נתן' מ'שָׂם', את 'רגם' מ'סקל'. קל מאד לראות שזו לשון משפטית קבועה, הרי 'שר' אינו באמת 'נשיא', שר הוא ביטוי מליצי רחב, נשיא היא משרה משפטית. ה'ארץ' היא מרכיב משפטי מחייב בהרבה מצוות, שם ה' גם הוא חלק מהחוקים של עבודת ה', להבדיל מאשר בסיפורים ובנושאים אחרים, 'שמלה' משמש תמיד בחוקים, (כנראה הכינוי העתיק והפורמלי), כך גם 'אדם' הוא הגדרת המין בחוקים, ו'איש' יותר מצוי בסיפורים, גם השרש 'קרב' הוא חלק בלתי נפרד ממושגי הקרבנות, בעוד בסיפורים ניתן לומר 'ויזבח זבחים' ותו לא. כך לגבי הבדלים נוספים שניתן לראותם כהגיוניים ומתבקשים, וכך גם לגבי שכיחות מלים, היא תלויה במבנה ובזיקה הענינית בין החלקים השונים. (ספר הברית מזוהה לפי המיפוי של קופל כלא כהני).

האבחנות האלו על בסיס שכיחות של מלים שנראות כנרדפות, קרובות לאבחנות של מחלקי המקרא המקוריות, וכבר כתב קאסוטו על ברא' יז כד: "הסגנון של המנין בת"כ נובע אך ורק ממה שמיחסים לו את כל הרשימות הגניאולוגיות והסטטאסטיות, והקטעים הטכניים והכרונולוגיים. ודוקא בקטעים הסיפוריים המועטים שמיחסים לו המספר אינו כפי "סגנונו האופייני של ס"כ" (גם יעקב ליוור כותב שאין שום יסוד בייחוס כל הקטעים הכרונולוגיים לס"כ, אנצ"מ ערך יחס עמ' 668). על ההבדל בין ספירה 'רובוטית' לבין ספירה המתחשבת בתוכן, הראה קאסוטו בנוגע לטענה, כי סימן ללשונו של ת"כ היא ששם הילוד נקרא ע"י האם, אבל כשיורדים לפרטים, אין זה אלא על הרוב, בעשרים מקרים אכן כך, ובארבע עשרה לא כך! ואם נחשוב את כל בני יעקב לאחד, שהרי סוף סוף הם מקרה אחד, יתברר שההיפך הוא הנכון, (עוד הוא אומר שהזיהוי של חלק מהקטעים בהם השם ע"י האם כת"כ, הוא מחמת עצם פרט זה, כלומר 'דרוש על המערכה'. מלבד חוסר ההגיון שבדבר כאילו כלל הוא אצל עורך פלוני שבכל ימי קדם רק האם קראה שם ולא האב).

רד"צ הופמן ויקרא א ב, כותב: "יש שמלת התנאי "כי" פותחת פסוק של תנאי, כמו, למשל, הלשון הרגיל בשמות פרקים כא –כג: אך לפעמים קודמת לו מלה אחת או יותר, כפי שרגיל מאוד בס' ויקרא ובס' במדבר", בויקרא יג כד הוא כותב: "בנושאים שונים דרכו של הכתוב, במיוחד בס' ויקרא, לחזור על החוקים", ושם מז: " זהו מדרכי הסגנון של ספר ויקרא, שהפרשה מתחילה בשם-עצם ואחריו כי", בספרו ראיות מכריעות עמ' מא' הוא כותב: "נראה לי כי הביטוי הזה הוא מסגולותיו של סגנון חוקים, האיש או החפץ שעליו מדבר החוק כתוב בראש המשפט".

גם כיום במשפט המודרני, הסגנון המשפטי הוא מובחן ועומד לעצמו, לא רק בניבים וביטויי לשון, אלא גם בצורת התחביר, ובשימוש במושגים ארמיים – תלמודיים. המשפט והחוק מטבעם מתכנסים לתוך תבניות שהן חלק מאופי החוק וצורת ישומו והבנתו, אך ניתן לדבר עליהם גם בשפת הדיבור, כאשר אין מתכנסים לדקדוק משפטי. וכך גם בתורה.

ע"ע בראיות מכריעות עמ' מח: "הביטויים למינהו, למינו, למינה, זרים להרגל לשונו של ס' משנה תורה, ומתאימים לדרכי הדיבור של ת"כ". ובעמ' נ: "הלשונות 'אדם כי' ו'איש כי' הן משותפות לתורות הצרעת ולתורות הכהנים האחרות", (ופירט על כך להלן בנספח לפרק כו, סעיף ז). בעמ' סא: "ביטויים אחדים במשנה תורה הם מאוצר לשונו של ת"כ". להלן כה ח כותב רד"צ: "כפל המילות שבהן עיקר המצוה, היא בכלל תופעה רגילה בפרק שלנו, כמו בד"כ ב-"P. בפרק 'בין יחזקאל לת"כ', מתייחס רד"צ לסגנון ת"כ לכפול מלה משורש מסויים לשם הדגשה, ומסתייע מהחלקים הסיפוריים בבראשית המיוחסים לת"כ (אם כי ייתכן שאינו מדבר אלא לשיטת המבקרים). בפירושו בראשית עמ' צא, בנוגע לשתי פרשיות הבריאה, הוא כותב: "אפילו אם נכון הדבר, שאפשר למצוא סגנונות שונים בתורה, אין זה מוכיח עדיין, שיש ליחס סגנונות אלה למחברים שונים".

אמנם חלק גדול מהביטויים שהם כביכול אופייניים לת"כ, מיוסדים על אבחנות טעות, החל משגיאות בשפה העברית, ראה כאן, וכלה בקביעות שרירותיות מעגליות, כשם שמה שנחשב ל'סתירה' נמצא כבר בכתבים עתיקים קדומים אחרים יחדיו (ר' כאן), כך גם מה שנחשב ל'אבחנה'. למשל: את השימוש 'מאת' במקום מאה ייחסו לP כסממן מאוחר, אבל נמצא כבר בכתובת השילוח. כן טענו שרק P ויחזקאל משתמשים במספר עולה, כלומר מתחילים מהמספר הקטן (עשרים ושלש מאות, במקום שלש מאות ועשרים) אבל למעשה אף אחד לא הצליח להכניס את כל המספרים העולים לתוך מפת החלוקה של P, ולא עוד אלא שבכתובת השילוח מצאנו שמשתמשת במספר עולה (במאתיים ואלף אמה), וכן באוגרית מתחלפות שתי צורות הספירה, (י.מ. גרינץ, 'מונחים קדומים בת"כ', 'לשוננו', לח, תשל"ד).