המשפחה היא האויב
השנה 2100, המקום: פארק לאומי פאמיליוואכן, היער השחור גרמניה.
המדריך מלווה קבוצת מטיילים בפארק הענק, בו מצויים הרבה מהחי והצומח האופיניים לגרמניה, ובפרט להרי היער השחור, והנה הם מתקרבים לאטרקציה המרכזית:
"כאן, מטיילים יקרים, עליכם לנהוג ברגישות, אנו מתקרבים לאיזור בו אנו רואים משפחות"
"מה זה משפחות?", נשמע קול מן הקהל.
"כאן חיים אנשים יחד באותו חדר, איש חי עם אשה, והיא נקראת 'אשתו', הילדים שנולדים להם גדלים איתם בחדר אחר בבית בדרך כלל, הם 'הילדים שלהם', וביחד הם משפחה".
"ויש להם אזיקים? שלשלאות? למה הם לא בורחים?"
"זו הנקודה, כנראה שהם רוצים את זה"
"רוצים? איכס? למה?"
"זה שריד לתרבות קדומה, למעשה כך חיו הניאדרטלים, לא רחוק מכאן בעמק ניאדרטל, והמנהג השתמר אצל קבוצות פרימיטיביות"
"זה לא מסוכן להתקרב אליהם?"
"האמת היא שזה אכן מסוכן, ולכן האטרקציה הזו של איזור המשפחות היא אחת היקרות, וזה כולל אבטחה, האנשים האלו מאד רגישים, ולפעמים מגיבים קשה למראה התנהגויות שהם לא מכירים"….
ועד שנגיע לשם, נחזור להווה, ולמאמרו של הרב אליעזר אייזיקוביץ':
—
כיכרות נקראו על שמו ומיליוני תלמידים נקראו לראות בו דמות לחיקוי * הילד ששמו היה לסמל המאבק האידיאולוגי נגד מוסד המשפחה
הוא היה הילד המפורסם ביותר בברית המועצות, גיבור תרבות, ה"פיוניר" מספר אחד. דורות של תלמידים שיננו את סיפור חייו, שש ביוגרפיות נכתבו עליו, שירים מרגשים הולחנו לכבודו, מחזות סוחטי דמעות העלו על נס את דמותו, מוסדות ציבור ובתי ספר נקראו על שמו, ובולים הנציחו את דיוקנו. מה הספיק פאווליק מורוזוב לעשות ב-13 שנותיו הקצרות עד שהמחנכים הסובייטים הפכו אותו לדמות נערצת הראויה לחיקוי?
מעשה שהיה כך היה:
פאווליק מורוזוב נולד למשפחת איכרים ענייה בכפר הקטן גרסימובקה, בפינה נידחת במיוחד של צפון הרי אורל. כל אלה לא מנעו בעדו להיות קומוניסט מצטיין. הוא היה חבר נלהב בסניף המקומי של ה"פיונריים" – תנועת הנוער החלוצית הקומוניסטית – שינן בדבקות את הגותו של קרל מרקס, וכמובן תמך ללא סייג במדיניות הקולקטיביזציה של החבר סטלין. מכריו ניבאו לו גדולות.
אבל יום אחד בשנת 1932, נחשף פאווליק לסוד משפחתי. נודע לו כי אביו טרופים, יו"ר הסובייט (הועד) של הכפר, מוכר מסמכי זהות מזויפים ל"קולאקים", אלה האיכרים שהוכרזו כאויבי המהפכה ולפיכך נרדפו ללא רחם בידי השלטונות.
נער אחר היה אולי מתבלבל אך לא פאווליק שלנו.
בלי לחשוב פעמיים ניגש פאווליק לסניף המקומי של הנקוו"ד וגילה לרשויות כי אביו מבצע "פשעים נגד החברה הסוציאליסטית". בבוא היום התייצב הנער זך הלבב בפני בית המשפט ובעודו עומד מתחת לתמונתו של החבר לנין היישיר ללא היסוס את מבטו לעבר אביו והכריז: "אני מאשים את אבי, לא כבנו – כי אם כפיוניר!!"
השופטים נזדרזו להטיל על האב עונש מאסר של 15 שנים שהומר בהמשך לעונש מוות. החברה הסוציאליסטית ניצלה מסכנה גדולה, והכל בזכות פאווליק האמיץ.
אבל לסיפור היה סוף טראגי, בבחינת "צדיק ורע לו".
קרובי משפחתו של הפיוניר הדגול לא מחלו לו על אשר עולל לאביו. באחד הימים יצא פאווליק לקטוף אוכמניות קומוניסטיות משובחות במעבה היער, ויותר לא נראה עוד בין החיים. הנקוו"ד עצר את מרבית בני משפחתו בעוון רצח. מכל רחבי ברית המועצות נשלחו טלגרמות שהפצירו בשופטים לנהוג בנאשמים בכל חומר הדין. ואכן, כולם נידונו ל"אמצעי החמור ביותר של הגנה חברתית" – או במילים פשוטות, הוצאה להורג בפני כיתת יורים.
כעבור שנה עמד הסופר המהולל מקסים גורקי בכנס של תנועת הנוער הקומוניסטית ובקול ניחר זעק: "לנצח ינון שמו של פאווליק מורוזוב, הנער שהבין שאדם שהוא קרוב בדם עשוי להיות אויב ברוח ואין לחוס עליו! הנאמנות למדינה קודמת לנאמנות למשפחה! כולנו מתחייבים להיות כמו פאווליק ולהמשיך את מורשתו!"
מוסדות החינוך רוממו את דמותו של הנער המלשין. בית הספר בו למד נעשה למוזיאון אליו הובאו ילדים מכל רחבי ברית המועצות לבקר בטיול השנתי. לא היה כנס של תנועות הנוער בהם לא חלקו כבוד ל"פיוניר מספר אחד" שהוכיח לעין כולם דביקות קומוניסטית מהי.
גואל העם והמולדת. פאובליק מורוזוב בפעולה
**
האם השמאל הפרוגרסיבי עוין את מוסד המשפחה?
ג'ורג'ה מלוני, ראש הממשלה החדש של איטליה, חושבת שכן.
"כל מה שמגדיר את הזהות שלנו הוא אויב עבור מי שלא רוצים שתהיה לנו יותר זהות," אמרה בנאום שחרך את הרשת. "הם תוקפים את הזהות הלאומית, הדתית, המגדרית, והמשפחתית שלנו כדי שנשאר תלושים".
שרת התחבורה הישראלית, מרב מיכאלי, מסכימה אף היא. "המשפחה הגרעינית כפי שאנחנו מכירים אותה היא המקום הכי פחות בטוח עבור ילדים", טענה בפאנל שנערך באוסטרליה בשנת 2017[1].
"הפמיניזם נגד המשפחה" הוא שם ספרה של הוגת הדעות הפמיניסטית סופי לואיס. במקרה שהרמז לא הובן לספרה החדש העניקה לואיס את השם "בטלו את המשפחה!"
הוגי השמאל תמיד התייחסו בחשדנות לתא המשפחתי. הם ראו בבית ובמשפחה מקור לקלקולים ו"פתולוגיות חברתיות" ועודדו את העברת האחריות החינוכית לידי גופים חיצוניים. משפחה מנחילה לילדים ערכים, מסורות ומנהגים שמקורם בדורות הקודמים. עבור מי שרוצים לבנות את החברה כדף חלק – זה בהחלט בעייתי. חוץ מזה, מה שמתרחש בתוך המשפחה נמצא מחוץ למנגנוני הפיקוח המפלגתיים, וגם זה בעייתי.
את הטרנד האנטי-משפחתי התחיל מיודענו הצרפתי ז'אן ז'ק רוסו שהקדיש לסוגיית החינוך את ספרו "אמיל". לטענת רוסו, ילד הוא טוב במהותו ולכן תפקידו היחיד של המחנך הוא להימנע מכל חינוך כי רק באופן כזה הוא יתפתח באופן "טבעי". "אפילו אם החניך משתולל וגורם נזק אַל לו למחנך לכעוס עליו או לגעור בו," המליץ רוסו. "יש להניח לילד לעשות רק את מה שדורש ממנו הטבע; או אז כל שיעשה יהיה אך טוב".
לשיטת רוסו, עיקר הבעיה היא שלהורים רבים יש דחף בלתי נשלט לחנך את ילדיהם ולהקנות להם את ערכיהם. באיוולתם הרבה אותם הורים אף מאמינים שבכך הם מיטיבים עם ילדיהם. לפיכך הדבר הנכון ביותר יהיה להוציא את הילדים מחזקת משפחותיהם ולהפקיד את גידולם בידי מערכת מדינתית של אנשי מקצוע. רוסו עצמו נתן דוגמא אישית לכך: את חמש ילדיו מסר לאימוץ בבתי יתומים[2].
ביטוי למגמה הזאת היו "בתי הילדים" שהיו חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה הקיבוצית בישראל. ילדי הקיבוצים ביקרו בבתי הוריהם למשך זמן קצוב (וקצר) בכל יום, אך עיקר גידולם היה בבתי הילדים, שכן ההורים היו עסוקים בעבודתם החלוצית החשובה מכדי שיתעסקו בזוטות כמו גידול ילדים.
הרעיונות הללו קיבלו דחיפה נמרצת בהשפעת המרקסיזם. אלכסנדרה קולונטי, הוגה ומהפכנית רוסית, הצהירה כי "החברה צריכה להאכיל, לגדל ולחנך את הילד" וכי "האהבה הצרה והאקסקלוסיבית של אם לילד שלה מוכרחה להתרחב עד שתקיף את כל הילדים של המשפחה הגדולה של מעמד הפועלים כולו".
למרקסיזם בפרט, ולשמאל בכלל, הייתה סיבה נוספת, פרקטית, לפעול להתרופפות התא המשפחתי.
המשפחה – כמו מוסדות חברתיים דומים כגון הקהילה והדת – מהווה חיץ בין הפרט למדינה. היא גורם המפריע למדינה לנהל את חיי הפרט ולהשפיע עליו במישרין – והמדינה (או המפלגה) אינם סובלים מתחרים. עצם הרעיון שיש להורים שליטה מיוחדת על הילד היא לצנינים. הילד אינו של ההורים. הוא שייך לחברה ומתפקידה של החברה לגדל אותו בצורה מיטבית, כלומר בהתאם לאידיאולוגיה העילאית של השלטון הנאור.
לשיא גרוטסקי הגיעו הדברים בהאדרת דמותו של "הילד המלשין" בברית המועצות. המסר של פאווליק מורוזוב היה ברור: המשפחה לתוכה נולד האדם אינה אלא ענין שבמקרה. בעקרון הוא שייך למדינה ולה בלבד צריכה להיות נתונה נאמנותו.
המשפחה היא הבסטיליה
התפוררות הילת הזוהר הקומוניסטית בשנות החמישים לא הקטינה את הלהט השמאלני לתיקון עולם מהפכני. היא רק הצריכה אותו (לפחות בעולם המערבי) לחפש ניסוחים מתוחכמים יותר לעמדותיו. בשנות השישים דגל המאבק נגד המשפחה עבר אפוא לידי הפמיניזם הרדיקלי של הגל השני.
בשונה מהפמיניזם של הגל הראשון שעסק ביעדים שאינם כרוכים בשידוד מערכות החברה הקיימות, הגל השני דיבר על "שחרור האישה" באמצעות המוסד שנתפס כמגלם את מהות הדיכוי האנטי-נשי: המשפחה. לשיטה זו, עולם בלי משפחות יהיה עולם שבו לא מצופה יהיה מאשה להיות רעיה, אמא או כל יתר הטרדות המטופשות שמפריעות להגשמה עצמית מוחלטת. הדרך לשחרור האישה מכבלי החברה כרוך אפוא בפירוקו של המוסד הכובל לא רק אותה אלא גם את הילדים האומללים הגדלים בצינוקים משפחתיים מחניקים שבהם מבוגרים שתלטנים מנהלים את חייהם.
"לא, אנחנו לא מאמינים שלאשה צריכה להיות הבחירה הזאת [להיות אם]", אמרה הוגת הדעות הפמיניסטית סימון דה-בובואר בשיחה עם בטי פריידן בשנת 1975, "אין להרשות לאף אישה להישאר בבית כדי לגדל את ילדיה. לנשים לא צריכה להיות הבחירה הזאת. בדיוק מפני שאם הבחירה הזאת קיימת יותר מדי נשים יעשו זאת. זאת דרך לאלץ נשים ללכת בכיוון מסוים".
הואיל ומוסד המשפחה הושרש עמוקות בחברה ולא קל לשכנע נשים לוותר עליו יש צורך בפעולה חינוכית נמרצת, היינו לגמד את ערכה של המשפחה, להגחיך אותה, לתאר אותה אפילו כדבר מסוכן ואפל. מכאן הצורך לגייס סטטיסטיקות ונתונים ש"יוכיחו" עד כמה מזיק ומסוכן לילדים לגדול בחיק משפחותיהם, ולמה המשפחות הן מוקדים של אלימות פטריארכלית כלפי הנשים האומללות השבויות בו (וגם הגברים שחיים בתודעה כוזבת ואינם מבינים שהם חיים בקונספירציית שליטה גרנדיוזית).
שולמית פיירסטון, הוגה פמיניסטית רדיקלית, קבעה כי אפילו פירוק המשפחה לא יספיק להשגת המטרה של שחרור האישה. לשיטתה, עצם רעיון האימהות או האהבה היא מנגנון ניצול ציני ומתוחכם דרכו מטילים גברים את כוחם על נשים. הכל זה מאבקי כוח – כולל זוגיות והורות. לפיכך השאיפה תהיה לנתק ככל האפשר בין נשים לבין הולדה באמצעות הריון פונדקאי – ככל שהטכנולוגיה תאפשר זאת.
והיכן יגדלו הילדים בעולם משוחרר כזה? מחוץ למשפחה, כמובן – כותבת פיירסטון – וזה יהיה טוב להם שכן המצב הנוכחי של ילדים הוא איום ונורא. "ילדים הם קרבן לדיכוי בכל רגע שבו הם ערים. הילדות היא גיהנום והילדים חיים בגטו".
מלבד שחרור גטו הילדים ביטול המשפחה גם יביא תועלת נוספת בכך שישים קץ ל"שובניזם המשפחתי" שבו הורים מתפנקים בהזיה שילדם ראוי לתשומת לב יותר מילדים אחרים. רק כך יושג היעד העילאי של שחרור האישה המוחלט והאבסולוטי. בדרך אגב נרוויח מכאן שהאדם יגדל ללא שוביניזם, ללא אפליות והעדפות, ללא המחשבה הקלוקלות וההרסנית שיש הבדל ביני ובינך.
אבל מה יישאר מהאדם אחרי לאחר שקורצף ביסודיות כפייתית מכל שמץ של הורות, משפחתיות, אהבה, חינוך, "שובניזם" וכו'? לא ברור. יש מצב שהחולה ימות אבל העיקר שהניתוח הצליח. בתעודת הפטירה שלו יירשם שהוא משוחרר.
היות ובעולם האקדמיה המגדרי עסקינן פיירסטון לא נשלחה להסתכלות פסיכיאטרית (וחבל שכך[3]) אלא למדף הזהב של הקאנון הפמיניסטי. ברבות הזמן קמו לה ממשיכי דרך בדמותה של סופי לואיס, מחברת הספר "לפרק את המשפחה: הצהרה של אכפתיות ושחרור".
לשחרר את גטו הילדים. שולמית פיירסטון
"האם קשרי שארות בכלל נתנים לתיקון?" תוהה לואיס. "האם הצד המיטיב, החיובי, של השארות נטבע מתוך המשפחה או שהוא שורד למרות המשפחה?" דעתה של לואיס נוטה לאפשרות השניה. אם כן הדרך הנכונה לאדם איכפתי הוא דווקא לפעול בכל מאודו למען פירוק וביטול המשפחה. המשפחה היא כלא. הגיע הזמן לשחרר את האסירים הכלואים בו.
ואם כל זה נשמע לכם כמו הטרלה ארוכה סימן שלא התעמקתם מספיק במשנת המגדר. החבר'ה האלה רציניים לחלוטין.
להגות הפמיניסטית נוסף בשני העשורים האחרונים גם ביקורת אנטי-משפחתית בגלל העדר הבחרנות שבה: המשפחה יוצרת קשרים מחייבים, זיקות, השפעות ואילוצים שלא האדם בחר בהם. היא מגבשת עבורו זהות שאינה ניתנת לפירוק ולהרכבה בכל גחמה. בעולם האקדמי שקידש את הבחרנות האינסופית אין מנוס מלמוסס את חומות העריצות המשפחתית. המשפחה היא הבסטיליה החדשה ורק בחורבנה יכון החופש הגמור – לגברים, נשים וטף.
**
בתחילת שנות השמונים, כאשר המשטר הקומוניסטי התרופף, סופר בשם יורי דרוז'ניקוב החליט להתחקות אחר שורשי סיפורו של פאווליק מורוזוב. הוא התחזה לעיתונאי ונסע עד לכפר גרסימובקה שם דובב בבושקות עתיקות יומין. בדירה מטונפת בעיר יקטרינבורג הוא אפילו איתר את סוכן הנקוו"ד שעצר את אביו של מורוזוב.
כמו כל דבר אחר באימפריית השקרים הקומוניסטית גם כאן התברר כי הסיפור היה מארג של כזבים.
פאווליק לא היה פיוניר נועז אלא סתם פוחח בטלן ואנאלפבית. אביו חוסל משום שהתנגד למדיניות ההלאמה של סטלין. המעמד הדרמטי שבו מורוזוב הבן הלשין על אביו לא היה ולא נברא. אשר למותו של מורוזוב עצמו – דרוז'ניקוב השתכנע על בסיס רמזים שאסף כי סוכני נקוו"ד היו אחראים לרצח. "כל מטרת הסיפור הייתה לתקוע טריז בין הורים לילדיהם, לפרום את האימון הבסיסי הקיים בתוך משפחה, לערער את המעוז האחרון החוצץ בין המפלגה לבין שליטה מוחלטת בכל אזרח," כתב דרוז'ניקוב.
מורוזוב לא היה אפוא קורבן של קנוניה אנטי-קומוניסטית. מי שכן היו קורבנות הם מיליוני הילדים שהתחנכו על המסר המעוות כי המשפחה היא האויב.
הערות:
[1] אף על פי כן, כעבור שלוש שנים בחרה להביא בפונדקאות ילד לתוך המוסד המסוכן הזה. יש להניח שמיכאלי תשמור עליו היטב.
[2] כאשר ביקש רוסו ליישם את משנתו התימהונית על חניכים מבני העשירים שנמסרו לטיפולו, הוא נכשל כשלון חרוץ ונזרק מכל המדרגות. בכל זאת הייתה לו השפעה מרובה על הוגי הדעות שבאו אחריו שהוקסמו מהתיאוריה ופחות התעניינו בפרקטיקה.
[3] הדברים לא נכתבו בציניות. פיירסטון אכן הייתה נשמה יהודית אומללה שעברה סבל נפשי קשה בגין של מחלת סכיזופרניה שאובחנה רק בשלהי חייה. היא נולדה למשפחה יהודית אורטודוקסית אך חוותה חיי משפחה מעורערים באופן קיצוני, אולי כתוצאה ממחלת הנפש שלה ושל סובביה. במקום לזהות את מצוקתה הקשה חוגי הפמניסטים העדיפו להעלות אותה על נס. בדומה לסופי לואיס, המעידה אף היא על עצמה שלא חוותה חיי משפחה תקינים, נוצר רושם שהמרירות והאיבה הקיצוניים שהפמניזם הרדיקלי מפגין כלפי מוסד המשפחה נובע מתסכולים אישיים עמוקים. יחד עם זאת, ככל שמוסד המשפחה מתערער ממילא יש פחות מודלים למשפחתיות בריאה ומיטיבה.