נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

המשפטנית רחל גרשוני: דיני עבדים בתורה כמקור לחוקי מוסר מודרניים

רחל גרשוני, ראש תחום (עונשין), מחלקת ייעוץ וחקיקה, במשרד המשפטים, במאמרה 'דיני עבד עברי כביטוי לכבוד האדם' עומדת על הקשר בין דיני עבדים, וסוגיות מוסריות בזמננו.

פתח דבר

פרשת "ראה" עוסקת במגוון נושאים, מקצתם מצוות שבין אדם למקום, כגון ריכוז הפולחן ודיני כשרות, ומקצתם מצוות שבין אדם לחברו, כגון דיני אביונים. לכאורה, דיני עבד עברי הם חלק מן המצוות שבין אדם לחברו. ואולם נראה להלן שיש בדינים אלה גם עניין ליחס שבין האדם לבוראו.

לעניין המצוות שבין אדם לחברו, דיני עבד עברי באים בפרשת "ראה" מיד לאחר דיני אביונים. המסר המרכזי בשני הדינים הוא שהאביון והעבד אינם "אחרים", אלא "אחיך"1. יתר על כן, לא זו בלבד שהעבד "אחיך" הוא, אלא שהוא כמוך, ועליך לזכור ששניכם שייכים ל"מגזר" אחד, שהרי "עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך".

ואשר למצוות שבין אדם למקום, אפשר שדיני עבד עברי משקפים עקרונות בסיסיים ביחס שבין האדם לאלוהיו, כעולה מפירוש הרמב"ן על דיני העבדות בפרשת משפטים2, שענה בו על השאלה: מה מצא הכתוב מקום להתחיל את פרשת משפטים בדיני עבד עברי דווקא? ואלה דבריו:

התחיל המשפט הראשון בעבד עברי, מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדיבור הראשון, כמו שאמר בו: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך, על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום". ויש בה [בפרשת עבד עברי] עוד זכר למעשה בראשית בשבת, כי השנה השביעית לעבד שבתון ממלאכת אדניו ביום השביעי. ויש בה עוד שביעי בשנים, שהוא היובל, כי השביעי נבחר בימים ובשנים ובשמטות.

והכל עניין אחד, והוא סוד ימות העולם מ'בראשית' עד 'ויכלו'. ולכן המצווה הזאת ראויה להקדים אותה, שהיא נכבדת מאוד רומזת דברים גדולים במעשה בראשית. ולכך החמיר בה הנביא מאוד ואמר: "אנכי כרתי ברית את אבותיכם מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו ואיש את שפחתו".

גם אם לא נתיימר להבין את כוונת דברי הרמב"ן לעומקם, עדיין ניתן לומר שדיני עבד עברי מגלמים בתוכם שני יסודות חשובים ביחסים שבין האל לאדם: הראשון נסוב על התגלות האלוהים בהיסטוריה, ביציאת מצרים, שהיא הבסיס לקשר שבין ישראל לאלוהיו. עקרון יסוד זה מוצא ביטוי בכך שהוא מופיע כבר בדיבר הראשון מעשרת הדיברות3. השחרור מעבדות מצרים הוא צעד ראשון ונחוץ בייסוד הברית שבין האלוהים לישראל. לענייננו, ניתן להסיק מכאן שחירות האדם היא תנאי בסיסי לקשר שבין האדם לאלוהיו.

והיסוד השני נסוב על בריאת העולם, שבראו האלוהים בשישה ימים, וביום השביעי "שבת וינפש". לאמור: העולם מתנהל במעגלים של עשייה ומנוחה. הדבר בא לידי ביטוי גם בדיני עבד עברי, שמותר להעבידו רק שש שנים, וחובה לשלחו לחופשי בשנה השביעית.

אמור מעתה: דיני עבד עברי מבטאים יותר מערכים של חמלה וכבוד בין אדם לחברו. הם משקפים עקרונות יסוד בקשר שבין האלוהים והאדם. חירות האדם מעול העבדות היא תנאי מקדים לקיום יחסים אלה, כפי שניתן להבין מההתגלות ההיסטורית ביציאת מצרים ומדרכו של עולם משעת יצירתו. לכן אמר הרמב"ן שהיא מצווה "נכבדת מאוד".

למאי נפקא מינה?

וכמו מאליה עולה השאלה: איזה קיום יש לדינים האלה בימינו, שאין העבדות נוהגת עוד?

תשובתי היא שאף שעברה לה העבדות המסורתית מן העולם, התפתחה בשנים האחרונות עבדות אחרת, "מודרנית"4, ואפשר שהיא גרועה מן העבדות של ימי המקרא.

בימינו נתפתחה תופעה חדשה, שהיא פרי באושים של עודף "היצע" אנושי ותוצאתה עוני מחפיר. אנשים מארצות שיבשו בהן מעייני הפרנסה, נמלטים מהן כמעט בכל מחיר. עבריינים שונים מנצלים את מצוקתם ומשדלים אותם בחלקת הלשון ובדברי תרמית לנסוע לארצות אחרות שבהן כביכול יוטב מצבם. לאמתו של דבר, נקלעים הללו לעבדות. הם מועסקים שעות רבות ביום בלא מנוחה, נכלאים בלא אפשרות לצאת ממקומות עבודתם, דרכוניהם מעוכבים בידי מעבידיהם והם חשופים לאלימות ואיומים. עבדות זו מתאפיינת גם ב"שעבוד חובות". מעבידיהם מחייבים אותם בדמי הוצאות הטסתם לארץ היעד והוצאות אחרות. נמצא שמשך תקופה ארוכה, לעתים לא קצובה בזמן, הם עובדים חינם ומשלמים "חוב" ששיעורו ודרך גבייתו נקבעים שרירותית בידי המעביד.

תופעה זו מוכרת בישראל במיוחד בתחום "ייבוא" נשים לצורכי זנות. תופעה זו, שהחלה בשנות התשעים של המאה שעברה, הולכת ומתגברת, ואף בה יש כל הסממנים שהזכרנו: הנשים מגויסות על ידי עבריינים (לרוב בארצות חבר העמים), המציגים בפניהן מצג שווא, ולפיו ירוויחו די כסף כדי לפרנס את משפחותיהן. יש מהן שאינן יודעות מראש שהן עתידות לעסוק בזנות, והן מתפתות להאמין שיעסקו בניקיון או בטיפול בילדים ובקשישים. אף אלה היודעות מראש שיעסקו בזנות, אינן מודעות לתנאים הלא אנושיים שבהם יועסקו.

הנשים הללו עוברות דרך ייסורים עד הגעתן לישראל. ברוב המקרים הן מוטסות למצרים, ומשם מגיעות דרך המדבר במסע מייגע שבמהלכו נאנסות רבות מהן או נחשפות לאלימות. עם הגיען ארצה, הן מועברות למקומות שבהם הן נמכרות כ"סחורה". המכירה מלווה לעתים קרובות בבדיקות משפילות. רבות מהן נכלאות בבתי בושת או בדירות מסתור ונחשפות למעשי אינוס, אלימות ואיומי אלימות. דרכוניהן מעוכבים בידי "מעבידיהן", ובתקופה הראשונה לפחות, אינן מקבלות שכר, בטענה שהן משלמות ל"מעביד" את הוצאות הבאתן לארץ. וכיוון שהן בארץ זרה, רק יחידות סגולה מצליחות לברוח מפני ה"מעביד" ולהתלונן עליו במשטרה.

אכן, עבדות זו גרועה מן העבדות בעת העתיקה, משום שבימי קדם, מי שביקש לקנות עבד, היה צריך להשקיע ממון רב בקנייתו, ומשום כך היה מעוניין לשמור על חיי העבד ועל בריאותו. לעומת זה, היום, שרכישת ה"עבדים" המודרניים זולה, בגלל ההיצע האנושי הגדול, אין ל"מעבידים" תמריץ לשמור על חיי עבדיהם. אדרבה, הם ממהרים להחליפם באחרים. משום כך מכנה אותם Kevin Bayles בשם "disposable people"5.

אכן, פורמלית, דיני עבד עברי אינם חלים על הנשים שאינן מבני עמנו6, אך יש בדינים הללו כדי ללמדנו על יחס המקורות היהודיים לכבוד האדם וחירותו באשר הוא אדם. נראה לי שניתוח דינים אלה הוא מעין מצפן המכוון אותנו אל היחס שראוי שננקוט כלפי עבדים מודרניים אלה.

כי טוב לו עמך

הן התורה הן המקורות הבתר מקראיים מתייחסים למוסד העבד העברי באופן שלילי. אמנם המקרא אינו שולל את העבדות, אך הוא מצמצם אותה. המקורות ההלכתיים הבתר מקראיים מטילים הגבלות נוספות עליה, עד שבסופו של דבר, נראה שאחת דינו של מוסד זה לעבור מן העולם, כי אף בר דעת לא יסכים להעסיק עבד בתנאים משופרים כאלה. להלן נפרט את ההגבלות האלה אחת לאחת.

לפי המשפט העברי, עבד עברי "נולד" בשתי דרכים: שמכרוהו בית דין לעבדות בעל כורחו או שמכר את עצמו7.

לעניין המכירה בידי בית דין, נקבע שבית הדין מוכרים רק מי שגנב, ורק מי שאין לו כדי תשלום הקרן לנגנב8. ואשר למוכר את עצמו, נקבע ש"אין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום ואפילו כסות [=בגד] לא תשאר לו"9. יתר על כן: האישה אינה נמכרת, ואינה יכולה למכור את עצמה10.

המקרא מדגיש שמכירת העבד היא לזמן קצוב, שש שנים, ובשנה השביעית הוא יוצא לחופשי11. אף נפסק שמוסד העבד העברי נוהג רק בזמן שהיובל נוהג, וטעם הדבר הוא חובת שחרור העבד בשנת היובל12, אף אם ביקש להשתעבד עוד.

בין נמכר לעבדות בידי בית הדין בין מכר את עצמו, אסור שיימכר לגוי, אלא לישראל או לגר צדק13.

זאת ועוד. כבר מן התורה עולה שהעבד העברי אינו עבד במשמעותו המקובלת:

וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, לא תעבד בו עבדת עבד. כשכיר כתושב יהיה עמך… לא תרדה בו בפרך, ויראת מאלהיך14.
עבודת הפרך המתוארת במשנה תורה להרמב"ם, שהיא בעיקרה עבודה שאינה קצובה, מזכירה את "שעבוד החובות" בעבדות המודרנית:
ואיזו היא עבודת פרך? זו עבודה שאין לה קצבה או עבודה שאינו צריך לה, אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד, שלא יבטל15.
הרמב"ם אף למד מן המקרא על שוויון ברמת החיים היסודית של העבד ושל האדון:
כל עבד עברי… חייב האדון להשוותן אליו במאכל ובמשקה בכסות ובמדור, שנאמר: "כי טוב לו עמך" – שלא תהיה אתה אוכל פת נקיה, והוא אוכל פת קיבר [=שחורה, רעה]. אתה שותה יין ישן, והוא שותה יין חדש. אתה ישן על גבי מוכין [=מצע רך], והוא ישן על גבי התבן. אתה דר בכרך, והוא דר בכפר, או אתה בכפר והוא בכרך… מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו. וחייב לנהוג בו מנהג אחווה.
וגם בסיום שנות עבדותו, מקשה המקרא על האדון ומצווה עליו לשלח את עבדו לחופשי בתוספת "מענק"16, והדבר מביע את שאיפת המקרא להבטיח שלא ייקלע העבד שוב לעבדות בגלל עוניו.

כבוד האדם

הן המקרא הן המקורות ההלכתיים מקפידים בכבוד העבד העברי אף בשעת מכירתו, כעולה מן הכתוב: "לא ימָכרו ממכרת עבד"17וכן אומר הרמב"ם בעניין זה:

אחד המוכר עצמו או שמכרוהו בית דין, אינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח ולא בסימטא, כדרך שהעבדים נמכרין, שנאמר: "לא ימָכרו ממכרת עבד" – אינו נמכר אלא בצנעה ודרך כבוד18.
והרמב"ם מתאר את המלאכות שאינן כבוד לעבד העברי:
כל עבד עברי, אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזויים, שהם מיוחדים לעשיית העבדים, כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו, שנאמר: "לא תעבוד בו עבודת עבד". אינו נוהג בו אלא כשכיר, שנאמר: "כשכיר כתושב יהיה עמָּך". במה דברים אמורים? בעבד עברי, מפני שנפשו שפלה במכירה. אבל ישראל שלא נמכר, מותר להשתמש בו כעבד, שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו.
בדברים אלה מבטא הרמב"ם תפיסה מהפכנית. הסכמה אמתית של העובד מתירה אותו לעבודות בזויות. אך עבד "שנפשו שפלה במכירה" אסור בתכלית האיסור להמעיט מכבודו, בין נמכר בעל כורחו בידי בית דין בין מכר את עצמו בגלל מצוקה כלכלית, שהרי לא עשה כן מרצונו החופשי.

תפיסה זו מתקשרת לטענות הנשמעות חדשים לבקרים בעניין עבדות הנשים המיובאות לישראל לעסוק בזנות, שידעו לקראת מה הן באות ובאו מרצונן החופשי, ואין כאן כפייה. אלא שהסכמתן אינה הסכמה אמתית, שהרי הן כעבד העברי שמכר את עצמו מכורח הנסיבות ומתוך מצוקה.

היחס לעבדות העברית מתמצה בפסוק אחד: "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא ימָכרו ממכרת עבד"19. ודרשו חז"ל: "עבדיי הם – ולא עבדים לעבדים".

עבד נרצע – עבד מאושר

המקרא דן בעבד המבקש להמשיך לשרת את אדוניו גם בתום תקופת עבדותו, ומתיר לו להמשיך בעבודתו רק עד שנת היובל20, והוא שהמקרא קורא לו "עבד עולם", אחר תהליך משפיל שבו רוצע האדון את אוזן העבד בדלת. לאמתו של דבר, מן המקרא והמקורות שלאחריו, עולה שרציעת העבד רחוקה ומסויגת בארבעה תנאים: א. רק עבד זכר נרצע21; ב. עבד ממשפחת כוהנים אינו נרצע, והרי אסור להטיל מום בכוהנים משרתי הקודש22; ג. עבד נרצע רק אם יש גם לו גם לאדוניו אישה ובנים23; ד. העבד נרצע רק בחיי אדוניו, ואם מת האדון, הוא משתחרר ואינו עובד את היורשים24 .

זאת ועוד. דין עבד נרצע חל רק בעבד שנמכר בידי בית דין ולא במי שמכר את עצמו25, וניתן לראות בצמצום דין "עבד עולם" דרך הגנה על מי שמכר את עצמו בגלל מצוקתו, שהוא בחזקת חלש, כדי שלא יוותר על חירותו לתקופה ארוכה יותר. גם כאן מופגנת במקורותינו מודעות למגבלותיה של הסכמה לכאורה. וכבר מוכרים לנו תהליכים פסיכולוגיים שבמסגרתם מפנים ה"עבד" את יחס הסביבה אליו ורואה עצמו עבד. מחקרים פסיכולוגיים מלמדים שרק שחרור מסביבה זו יאפשר לאדם להכיר בערכו בכלל ובערך החירות בפרט26.

דין זה מזכיר טענות המועלות תדיר כלפי קרבנות הסחר בנשים, שחלקן ממשיכות לעסוק בזנות אף לאחר שחרורן מבתי הבושת: הרבה מהן הפנימו את יחס הסביבה אליהן והן רואות את עצמן זונות. רק שחרור אמתי על ידי טיפול, יועיל להעלות את הערך העצמי שלהן, ובלא טיפול מעין זה, אין לראות בהמשך עיסוקן בזנות משום מעשה בחירה.

המקורות ההלכתיים אף מכבידים על תהליך בחירת האופציה של עבדות "עולם" בדרך פרשנות שאינה מתחייבת מפשוטו של מקרא. כך, למשל, העבד חייב להביע את רצונו על ידי חזרה על דבריו, ואין די שיביע את רצונו פעם אחת בלבד27. הלכה זו באה לוודא שמדובר בהסכמה אמתית, אך גם מבטיחה אפשרות של חרטה של העבד.

זאת ועוד. הרציעה נעשית באיבר רגיש, במקום ההופך את העבד לבעל מום (להבדיל מתנוך האוזן)28, ובמרצע גדול וגס, שהוא מכאיב ביותר29. אף אסור לתת לו משככי כאבים, משום שכך הרציעה נעשית כאילו מאליה ולא על ידי אדם, כמתחייב מן התורה30.

המשפט העברי מגביל את הרציעה גם על ידי נבירה במניעיו הפנימיים של העבד. הנימוק היחיד המצדיק "עבדות עולם" הוא אהבה כנה והדדית בין העבד לאדון. אך אם המניעים הם אחרים, לרבות מצוקה כספית, העבד יוצא לחופשי, ואינו נרצע. וכן כתב הריטב"א, ר' יום טוב אשבילי (ספרד, המאה הי"ד), בחידושיו:

רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו, אינו נרצע, שנאמר: "כי אֲהֵבך". הקשו בתוספות: הא למה לי קרא? הא פשיטא [=מדוע צריך פסוק, הרי פשוט] שאינו נרצע אלא מדעתו ומרצונו?!

תירצו דהכי קאמר [=שכך הוא אומר]: שאף על פי שהעבד רוצה להיות נרצע מפני עניות וכיוצא בו, ולא מפני שאוהב את רבו ושיהא לו חבה עמו, אינו נרצע.

יש כאן ביטוי נוסף להכרה בעובדה שהאדם נוטה להיקלע למצב של עבדות מתוך מצוקה כלכלית, ומכאן רצון חכמים למנוע ממנו את השקיעה בה. צמצום זה מקשה על האדם "לבחור" חיי עבדות לאורך ימים.

סוף דבר

מדברינו עולה שאף על פי שהכירו המקרא והמקורות הבתר מקראיים במוסד העבד העברי, צמצמו את תחולתו הלכה למעשה, עד שכמעט אין לו תקומה. בכך ביטאו חכמינו את דעתם שהאדם נברא בצלם והוא צריך להיות חופשי. דחיקת רגליו של מוסד זה מגינה הן על מי שנמכר לעבד הן על מי שקנהו, העלול להשחית נפשו על ידי רדייתו באחיו.

תפיסה זו מושתתת על יחסי אנוש הולמים ועל חלקו של האדם בבריאה כישות בעלת בחירה חופשית. לפיכך פותחת פרשת ראה בסוגיית הברכה והקללה, המעמידה בפני בני ישראל את הבחירה בין ציות למצוות האלוהים לבין סטייה מהן. ההבדל בין סתם יצור חי לבן אדם הוא תכונת הבחירה החופשית, והעבדות היא היפוכה הגמור: מוסד זה צריך היה להיעלם כליל במקרה הטוב או להיות חריג שבחריגים במקרה הפחות טוב.

ואף שדיני העבד העברי אינם חלים ישירות על קרבנות הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, אפשר ללמוד מהם הרבה. מקורות המשפט העברי מלמדים אותנו שבדרך כלל, "הסכמה" פורמלית לעבדות אינה אמתית, והיא נובעת ממצוקה כלכלית בשלב הראשון (שבו הנשים נוקטות "מכירה עצמית") ומהפנמת יחס הסביבה אליהן בשלב השני (לממשיכות לעסוק בזנות אף לאחר שחרורן).

יתרה מכן. היחס לנשים הללו צריך להיות יחס של כבוד אנושי, יחס של אחווה ושל חמלה, ואין אנו רשאים לראות בהן "אחרות", שוהות בלתי חוקיות שניצלו פרצות כדי להיכנס לארצנו בגלל להיטותן אחר זנות ופריצות. התורה בנויה על חמלה כלפי החלשים. נשים אלה הן העבדים, הגרים והאביונים של ימינו, ואנו מצווים להירתם לעזרתן ולמנוע את המשך עבדותן.

 

הערות:

ראש תחום (עונשין), מחלקת ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים.
1. לעניין האביון, ראה דברים טו, ז; שם ט; שם יא. לעניין העבד העברי, ראה דברים טו, יב. וראה גם ויקרא כה,לט.
2.
 דיני עבד עברי מופיעים במקומות אחדים בתורה: פרשת משפטים שבספר שמות, פרשת בהר שבספר ויקרא ופרשת ראה שבספר דברים. 
3.
 "אנכי ה' אלהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב).
4.
 לתיאור עבדות ממין זה, ראה: Bayles, "Disposable People".
5.
 שם.
6.
 להשוואה בין עבד עברי ועבד כנעני ראה מאמרו של א' סמט, "עבדות",

https://vbm-torah.org/hparsha-7/rtf/18mishp.rtf
7.
 ראה רמב"ם, משנה תורה, ספר קניין, הלכות עבדים א, א. 
8.
 שם.
9.
 שם.
10.
 שם, הלכה ב. כידוע, המקרא מכיר במוסד של אמה עברייה, אך חלים עליה דינים אחרים. 
11.
 היקש לדין זה במשפט ימינו לעניין שחרור אישה מכבלי עגינותה, ראה בדברי השופט חשין: בג"צ 1371/96 פלונית נ' פלוני, פ"ד נא(1) 198; בג"צ 9111/00 גדי כ"ץ נ' בית הדין הרבני הגדול, תק-על 2001(1) 1065. 
12.
 ראה רמב"ם שם, הלכה י. מקורה של הלכה זו במסכת ערכין כט ע"א, על פי הפסוק "עד שנת היובל יעבד עמך" (ויקרא כה, מ). וראה א"א אורבך, "הלכות עבדים כמקור להיסטוריה החברתית בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד", ציון כה (תש"ך), עמ' 189-141. 
13.
 ראה רמב"ם שם, הלכה ג. 
14.
 ראה ויקרא כה, לט-מ; שם מג.
15.
 ראה רמב"ם שם, הלכה ו. 
16.
 ראה: "וכי תשלחנו חפשי מעמך, לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך, אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו" (דברים טו, יג-יד). לזיקתם של דינים אלה לחובת מתן פיצויי פיטורין, ראה בהרחבה: ש' ורהפטיג, דיני עבודה במשפט העברי (ירושלים תשכ"ט), עמ' 653-643; מ' אֵלון, המשפט העברי (ירושלים תשמ"ח), 1370, ופסקי דינו של השופט קיסטר: ע"א 588/66 בוכבזה נ' בוכבזה ואח', פ"ד כא(2) 13; ע"א 293/73 בן משה נ' בן משה, פ"ד כח(2) 32 ואילך. 
17.
 וראה ויקרא כה, מב.
18.
 וראה הרמב"ם שם, הלכה ה. 
19.
 ויקרא כה, מב.
20.
 ואף שבשמות ובדברים כתוב שעבד נרצע עובד את אדוניו "לעולם", פרשו חז"ל שהוא עובד רק עד שנת היובל: "מפי השמועה למדו… לעולם – לעולמו של יובל" (רמב"ם פרק ג, הלכה ד).
21.
 וראה: תוספתא (ליברמן) סוטה, פרק ב, הלכה ט; מדרש תנאים לדברים טו, יז. וראה גם רש"י לדברים טו, יז, ד"ה "ואף לאמתך". ראוי לציין שמפשוטו של מקרא ניתן היה להבין אחרת, שהרי המקרא אומר: "ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם, ואף לאמתך תעשה כן". אך המקורות ההלכתיים פסקו שההתייחסות לאמה נוגעת לאיסור שחרורה בלא רכוש, ולא לעניין המרצע. 
22.
 ראה רמב"ם שם, פרק ג, הלכה ח. 
23.
 ראה מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דנזיקין, משפטים, פרשה ב, ד"ה "ואם אמור".
24.
 ראה רמב"ם שם, הלכה ז. 
25.
 ראה: ילקוט שמעוני, פרשת משפטים, רמז שיז; רמב"ם שם, הלכה ו. 
26.
 לתהליכים פסיכולוגיים אלה, ראה: , J. Herman, Trauma and Recovery (Basic Books, 1997).
27.
 ראה: מכילתא דרבי ישמעאל שם; רמב"ם שם, הלכה י. דין זה מקורו ב"אמירה" הכפולה שבפסוק "ואם אמר יאמר העבד…" (שמות כא, ה). 
28.
 ראה קידושין כא ע"ב. וראה גם חידושי הריטב"א, שם. 
29.
 ראה חידושי הריטב"א, שם
30.
 ראה רש"י קידושין, שם.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות