להלן פרק (23) מספרו של ד"ר בעז כספי הכמיהה אל המעמקים (הוצ' מודן), העוסק בהנאה לעומת ערכים, הפרק הוא חלק מהמערך הנפרס בספר כולו. גישתו של המחבר מעניינת ויחודית, תוך השוואה של עמדת היהדות לעמדות התרבות המערבית ותרבות המזרח, בשילוב דיאגרמות המייצגות את גישתו היחודית.
פתאום נשמע צלצול קצר בפעמון דלת הכניסה. מי זה יכול להיות בשעה כה מאוחרת? דני קם ממושבו בקפיצה אל הדלת, מציץ לרגע דרך ה״עינית״ ומיד פותח אותה לרווחה. להפתעת כולנו נכנסת רינת, כולה מתרוננת ומלאה עליצות. פרופסור קלינגבוים נועץ בה עיניים תמהות, אך היא אינה מבחינה בו וכמעט שלא ראתה גם אותי. אני מציג אותה בפני הפרופסור כארוסתו של דני ושניהם פורשים אל המטבח. אין ספק שיש להם הרבה מה לספר זה לזה. הפרופסור ואני נותרנו לבדנו בחדר האורחים, כשזרם של לחשושים וצחוקים פורץ ויוצא מן המטבח. פניתי אל הפרופסור כדי להמשיך בשיחה שנקטעה, והנה עיניו מופנות לעבר פתח המטבח, והוא לוחש בהתרגשות: לא ייאמן! היא דומה כל כך לסנדרה שלנו!
אחרי רגע הוא השתלט על התרגשותו וביקש ממני: אל תגיד להם דבר, בפרט לא לבחורה. אני לא רוצה להביך אותם.
רינת ודני הופיעו בפתח המטבח והתיישבו איתנו תוך התנצלות על הסתלקותם. הם נראו מאושרים מאוד. בבקשה, אמרה רינת, המשיכו בשיחה, אני אוהבת לשמוע את הדיונים שלכם. אמא נרדמה וצחי נמצא בבית, אז ניצלתי את ההזדמנות ובאתי.
פניתי לפרופסור: היינו אמורים לבחון את המודל וגם לראות באמצעותו מה גורמות הכתות לנפש האדם.
רגע אחד, ביקש דני, לפני שאנחנו ממשיכים, רציתי להבהיר לעצמי עניין אחד. בשיחה בין יוסי לביני לפני ימים אחדים, הגענו למסקנה כי בעד הנאה מדרג גבוה יותר, מוכן אדם להקריב הרבה מהנאותיו בדרג נמוך יותר.
אפשר להדגים את העיקרון הזה בדוגמאות המוכרות לנו מחיי היומיום כאשר אני רעב והארוחה מוכנה, אך אני קורא מאמר מעניין, אני דוחה את האכילה. סיפוק הסקרנות האינטלקטואלית שלי מעניק לי הרבה יותר הנאה מאשר האכילה. לעומת זאת, פגשנו לא מעט דוגמאות שהוכיחו לכאורה כי כלל זה אינו חל עליהם. זה רוצה להיות חילזון ואחר שואף להיות אמבה גם השיכור והמכור לסם מכחישים בהתנהגותם את הכלל שקבענו. איך זח מסתדר?
לרגע נשתררה מבוכה. פרופסור קלינגבוים שבר את השתיקה:
אנו נזקקים פה לפסיכולוג הנודע פרופסור מסלאו. הוא קבע שיש הייררכיה של צרכים. אדם ברמה נמוכה תקוע בצורך נמוך, ואינו מסוגל אפילו ליהנות מסיפוקו של צורך גבוה שמעל לרמה שלו. ככל שרמתו עולה, וככל שהוא מפתח את רגישותו, הוא עובר לצרכים גבוהים יותר.
המסלול הזה יכול להיות דוו ־סטרי. כשם שאפשר לעלות בו כך אפשר גם לרדת בו. אם אדם בוחר לספק צורך נמוך, תוך שהוא מתעלם מצורך נפשי גבוה יותר, רמת הרגישות שלו לצורך הגבוה נפגמת. דוגמה פשוטה לכך היא אדם הבוחר ליהנות הנאה גופנית, ללא צורך באהבה. בחירה כזאת כשהיא חוזרת ונשנית, מרדדת את רמת הרגישות שלו ומקטינה אצלו את הצורך באהבה עד להתנתקות מהצורך הנפשי הזה. העיוות החמור שנוצר בנפש הוא תוצאה מצטברת. חלק גבוה בנפשו נהרס והוא יישאר נכה נפשי ואף לא יחוש בנכותו.
תהליך דומה עובר על מתמכר לסמים, לאלכוהול, לאכילה ללא מגבלות וכדומה. התרכזות בצרכים נמוכים, לא זו בלבד שעלולה לגרום נזק ישיר לבעליהם, אלא שנוסף לכך, עם התמשכות ההתמכרות, חלקי נפש גבוהים ביצירתיות, יוזמה, תחושת אחריות ועוד חלקי נפש זנוחים נפגעים והולכים עד להרס מוחלט. גם חניכי כתות שוקעים באושר חלקי ודמיוני שמעניקה להם הכת, תוך שהיא מנתקת אותם מחלקי נפש עליונים והורסת את שלמותם. הם אמנם מכריזים בתוקף ״טוב לי ואני מאושר״, אך המחיר הנפשי בעד האושר המדומה הוא גבוה מאוד.
הרשו לי לומר דבר, אמרה רינת ומבטינו הופנו אליה. אנו מסתכלים מגבוה על אלה שעוסקים בסיפוק צרכים נחותים יחסית ומוותרים על סיפוק חלקים גבוהים יותר בנפשם, כמו דרישות אינטלקטואליות ורוחניות. אנו רואים אותם כנכשלים, אך לאמיתו של דבר רבים הנראים כמונו, מתעסקים
ברדיפה אחר הנאות קטנות מסרט קולנוע רדוד, או מבילוי במסעדה חדשה. אף הם מתעלמים מדרישות גבוהות, אינטלקטואליות ורוחניות. הנה הסופר הצרפתי אלבר קאמי כותב כי אין אושר בעולם המשתווה לאושרו של מי שיזכה למצוא את האמת הקובעת את מטרת החיים.
נזדמן לי לאחרונה לקרוא קטע מכתביו של הוגה דעות יהודי בן הדור הקודם, שכתב כי איש מעלה בעל נפש, לא יערב לו אכול ושתה כל עוד חידת העולם נסתרת מעיניו. נפשו כמהה ואבלה, כן כתב, כי כלתה נפשו לפתרון החידה, והוא ילך באש ובמים כדי להבין את סודה ולדעת את שורשה.
האזנה לקונצרט טוב, או ביקור בתערוכת אמנות, אינם תחליף למשימת החיים העליונה, שהיא שאיפה מתמדת לגילוי האמת הגדולה של תכלית החיים ומשמעותם. בלעדיהם הרי אנו כסירה שצפה בלב האוקיינוס בלי מפה ומצפן ובלי יעד.
נפלא! הגיב הפרופסור בהתרגשות, כבר שנים לא שמעתי מילים כה אמיתיות וכה יסודיות ונוקבות. למרות שזוהי ביקורת חמורה עלינו, אני חותם על כל מילה שאמרת.
תודה על החיזוקים, אמרה רינת, אבל איני מתכוונת בדברי להטפה, אלא רק מהרהרת בקול בבעיית יסוד שצריכה להעסיק כל אדם ללא יוצא מן הכלל; פועל תברואה ולבורנט מעבדה, לא פחות מפרופסור לפילוסופיה וראש פקולטה לחינוך, כולם חייבים לתת את דעתם ולייחד מחשבה רצינית לתכלית קיומם. המחשבה הזאת מטרידה אותי בקביעות. קשה לי להבין אדם שפוי שמתעלם ביודעין מהשאלה הקיומית.
רינת התנערה לפתע ואמרה בהתנצלות: סליחה, התכוננתם לדבר על המודל. אנא, המשיכו.
דני הזיז את הכיסא עם המודל אל המרכז. הפנינו מבטינו אל המודל, והפרופסור העיר:
משהו במודל לא נראה לי. הנה כאן הצבתם את מאגר הרצונות. תסלחו לי, אבל אני חושב שאין דבר כזה. יש כוח רצון אחר ויחיד, המניע ללא הרף את האדם להתקדמות, לשאוף להשיג את החסר לו ולהשלים את עצמו. זהו כוח רצון כללי המפעם באדם מילדות עד זקנה ושיבה. הידיעה על קיומו של הרצון הכללי עדיין אינה אומרת לנו מה יעשה אדם מסוים ברגע מסוים. זה תלוי בגורם אחר. אם ברגע מסוים מתעורר צורך גופני, או נפשי, יפנה
הרצון הכללי ויפעל לסיפוק הצורך הזה. אם בעת ובעונה אחת יצוצו כמה וכמה צרכים כאלה, יתלבש הרצון הכללי בצורך שעוצמת הביקוש שלו היא הגבוהה ביותר ויפעל לספקו. לאחר שסיפק צורך זה, יתפנה הרצון הכללי ״לרצות״ משהו אחר, אשר יהיה באותו רגע בעל עוצמת הדחף הגדולה ביותר. כך נודד ועובר הרצון הכללי מצורך לצורך ומתחום אחד למשנהו, ופועל להשגת סיפוק של צורך להשלמת חסר, לסגירת פער וכדומה.
שאלתי אה הפרופסור: אמרת שכוח הרצון המרכזי רוצה בהתקדמות בלתי פוסקת? איך קשורה ההתקדמות לצרכים ולסיפוקם?
הפרופסור נע קדימה בכורסתו ופתח בהסבר מפורט:
בשלב נמוך עסוק ה״אני״ בסיפוק דחפים ובהשגת תענוג. ניתן להבחין בשלב נמוך זה אצל תינוקות וילדים קטנים. תינוק מוצץ אצבע בריכוז רב וכולו שרוי באקסטזה של עונג. הוא מזהה את עצמו עם התענוג הפיזי. בשלב הראשוני הזה הצורך בהתקדמות הוא פשוט השלמת החסר בצורך או בתענוג פיזיולוגי שאותה נזהה אף אצל חיות. בשלב מאוחר יותר של התפתחות מופיעה המודעות העצמית של ה״אני״. ה״אני״ דורש יותר מאשר תענוג פיזי. ה״אני״ שואל את עצמו מי אני ומה אני.
ואיך הוא קובע את זהותו? שאלנו.
הזהות שלו נקבעת רק מתוך השוואה.
השוואה למה? שאל דני.
אני חושבת, אמרה רינת, כי השוואה אמיתית יכולה להיות רק לאמת.
רק האמת יכולה לקבוע מה הוא צריך להיות, ורק בהשוואה אליה יכול הוא לקבוע את זהותו ומה הוא באמת.
את צודקת, אמר הפרופסור, זה האידיאלי! זה מה שצריך להיות! אבל לצערנו, האדם המצוי אינו טורח לברר מה הוא צריך להיות. הוא משווה את עצמו אל החוץ, אל בני־אדם אחרים, אל החברה. אמנם זה אינו אמיתי, זה מעוות, אבל זה מה שקורה במציאות. האדם מציב את עצמו על הסקאלה החברתית ומשווה בינו לבין החברה על קנה המידה הזה. אם קיים פער בין המצוי לרצוי, בינו לבין המקסימום האידיאלי הנקבע על ידי החברה, הוא חש בחסר ורוצה להתקדם ולסגור את הפער. הצורך לתת לעצמו ציון גבוה הוא צורך ככל הצרכים, אם כי בעל סדר חשיבות גבוה הרבה יותר מן הצרכים הפיזיים.
תוכל לתת דוגמה? ביקש דני.
הדוגמאות רבות, ענה הפרופסור. נניח שאני רוצה לדעת את זהותי דרך הערך האקדמי שלי. אילו הייתי בן־האנוש היחיד בתבל, כי אז הייתי מחליט באופן שרירותי כי אני גדול המדענים בעולם. זהות כזאת היתה מחניפה לי מאוד. אבל מאחר שאני חי בחברה, אני מודד את עצמי יחסית לאקדמאים אחרים בסביבתי. לא ידוע לי קריטריון אמת אובייקטיבי לקביעת רמתי האקדמית, ולכן אני משווה את עצמי לפי המקובל בחברה האקדמית. פירסמתי מספר ניכר של מאמרים מדעיים, אך יודע אני כי אחדים מחבריי המרצים באוניברסיטה פירסמו יותר מאמרים בכתבי־עת מדעיים, ואני רוצה מאוד לסגור את הפער ביני לבינם.
אני רוצה להבהיר לעצמי פרט אחד בהסבר שלך, אמרתי לפרופסור. הסברת קודם שהרצון הכללי של האדם בוחר לו צורך שעוצמת הביקוש לסיפוקו היא החזקה ביותר מבין שאר הצרכים באותו זמן. אני מבין שבאותו זמן שבו מודד האדם את עצמו על סקאלה שתציין את זהותו, הוא נמצא בעת ובעונה אחת גם על כמה סקאלות אחרות, אשר גם בהן הוא לא השיג עדיין את האידיאל, וגם בהן הוא שואף להתקדם. מדוע עוצמת הדחף להתקדם באחת מהן גדולה מאלה שבסקאלות האחרות? מה קובע את עוצמת הדחף להתקדמות בכל אחה מן הסקאלות הרבות והשונות שמהן הוא יונק את זהותו?
פניו של הפרופסור אורו כשענה:
בפתרון השאלה הזאת התעסקתי תקופה ארוכה. אנסה לסקור בקצרה את הגורמים העיקריים המשפיעים על העוצמות המניעות את המירוץ אל ראשי הסקאלות השונות.
הגורם הראשון במעלה הוא המרווח בין המצוי לרצוי. ככל שהפער ביניהם גדול יותר, כך הדחף להתקרבות אל הרצוי שבמעלה הסקאלה גדול יותר. אפשר להיווכח בכך בדוגמה פשוטה ומוכרת: ככל שסכום הכסף החסר לשכיר כדי ״לגמור את החודש״ גדול יותר, כך הדחף שלו לעבוד ״שעות נוספות״ גדול יותר.
אבל עוצמת הדחף מושפעת מאוד מדרגת הקושי שיש להתגבר עליו כדי לסתום את הפער. כאן היחס הוא הפוך: ככל שהקושי להתקדם אל ראש הסקאלה גדול יותר, כך כוח הדחף לפעול ולעשות זאת קטן יותר. הקושי גורם להקטנת עוצמתו של הדחף. קל לרשום כל זאת כנוסחה מתמטית פשוטה: העוצמה של הדחף שווה להפרש בין הרצוי למצוי, כשהוא מחולק לקושי.
נפלא! קראה רינת, זה הרי כל כך פשוט וכל כך מובן. בכל נושא, עוצמתו של הרצון להתקדם שווה לרצוי פחות המצוי חלקי הקושי. כמה פשוט! וגם יפה!
רגע, גבירתי הצעירה, אמר הפרופסור, כשניגשים לבדוק את הדברים במציאות, מתברר שזה אינו כל כך פשוט. קחי למשל את ה״מצוי״. מי קובע מהו המצוי? הרי רוב האנשים אינם פועלים לפי אמת בלתי תלויה בבואם לתת לעצמם ציון באיזשהו תחום. רבים מהם משלים את עצמם, מי ביודעין ובכוונה ומי בתת ־ההכרה, כי הם ״בסדר״, והציון המגיע להם גבוה למדי, וכמעט אין הפרש של ממש בינם לבין הרצוי, כך קורה שזחיחות הדעת וההטעיה העצמית מובילות את האדם אל מחוז העצלות, אל אי עשייה.
גם הרצוי הרי אינו נקבע על פי אמת אובייקטיבית מוחלטת. אנשים רבים מחליטים שרירותית מהו הרצוי בתחומים שונים, על פי דוגמה לקויה הלקוחה מסביבתם, או בהשפעת דימויים קולנועיים וספרותיים ודמיונות שעוצבו בתקופת הילדות. מודל שגוי של הרצוי עלול לעוות את רצונם בהתקדמות במידה רבה.
שיבוש כזה שכיח וידוע למדי, אבל החלק המעניין באמת הוא עניין הקושי. הקושי כשהוא לעצמו אינו גורם אובייקטיבי. מידת הקושי העומד בדרכי להתקדמות תלויה לחלוטין במשמעות שאני נותן להתגברות עליו.
יוצא לפי זה, העירה רינת, שככל שהמשמעות שהאדם מייחס לניצחון על הקושי גדולה יותר, היכולת להתגבר עליו תגדל.
נכון, אמר הפרופסור, ופניה של רינת קרנו.
נראה שהבעות פנינו, של דני ושלי, העידו שאיננו מבינים את מה שרינת הצליחה להבין. הפרופסור הבחין בכך והסביר:
נניח שאנו רוצים לשפר את הישגינו הספורטיביים. ברור שקיים קושי לעשות זאת. אבל אם נייחס למאמץ הגופני משמעות של הישג בשליטה עצמית, של מבחן אישי בהתמדה, גם ללא קשר להשגת היעד הספורטיבי, יתגמד הקושי מאוד. מובן שבאותה מידה שבה הקושי הולך וקטן, יגדל הדחף להתקדמות.
דבר דומה יתרחש אצל מי שרוצה לשפר את איכות היחסים במשפחה.
כל שיפור בתחום זה קשה מאוד. בני־אדם אינם אוהבים להשתנות. רובנו מעדיפים שאת השינוי והשיפור יעשה בן־הזוג. אך אם נראה בהשתנות עצמה הישג אישי של שליטה עצמית וכיבוש של אתגר, גם ללא קשר
לשיפור איכות היחסים, יקטן הקושי במידה רבה, והדחף להתקדמות יגדל.
רינת העירה:
לפי זה, בנוסחה של ״רצוי מינוס מצוי חלקי הקושי״, יש לתקן ולהוסיף ״הקושי חלקי משמעות״, שהרי ככל שהמשמעות גדולה יותר הולך וקטן הקושי.
אני רואה, אמר הפרופסור, שאת מתמטיקאית בנפשך. לאמיתו של דבר, הנוסחה המלאה, המבטאת את עוצמת הדחף והרצון להתקדמות, מכילה עוד גורמים. החשוב ביניהם הוא הערכה עצמית: ככל שההערכה העצמית גבוהה יותר, יגדל הדחף להתקדמות, וככל שההערכה העצמית דלה, כן ישתלט רפיון ידיים והדחף להתקדמות יקטן.
הרשה לי לשאול אותך, אמר דני, ואני מבקש מראש את סליחתך. אתה הדגמת קודם כיצד אתה שואב את זהותך מערכך האקדמי. שאלתי היא: מי מחייב אותך להשוות את עצמך דווקא על סקאלה הנמדדת לפי פרסומים מדעיים? הרי די קשה להשיג את החסר בתחום הזה. אני מציע לך משהו אחר. נניח שאתה חזק בטניס, או בכושר רטורי, או בעוד אחד מאלפי הכישורים והתכונות המרכיבים את האדם. בחר לך סקאלה שבה המיקום שלך גבוה, ובהיעדר פער של ממש תוכל להרגיש טוב ומאושר בלי להתאמץ.
חייכנו למשמע ההצעה הנחמדה של דני, אך הפרופסור התייחס לשאלה במלוא הרצינות וענה:
זו באמת שאלה מרכזית ויסודית. אכן, מספר הסקאלות שלפיהן יכול אדם למדוד את עצמו בהשוואה לאחרים הוא רב. השאלה שלך היא, לפי מה בוחר לו אדם את הסקאלה להשוואת עצמו אל סביבתו כדי לספק את הצורך שלו בזהות, ואיך הוא קובע מה הרצוי על סקאלה זו?
התשובה נעוצה במה שאני קורא לו ״עקרונות החיים״ שלו. לפי מה ששמעתי ממך, דני, אתם קוראים להם כרטיסי אמת. אשתמש במינוח שלכם כדי למנוע בלבול. לאדם יש כרטיסי אמת רבים בתחומים שונים. הם מכילים את הדגם האידיאלי שלו, שנכון וראוי לו להיות כמוהו. המקבץ של כרטיסי האמת הוא התדמית האידיאלית שלו. הצינורית במודל שלנו העולה מן ה״אני״ המיוצג בגולת הזכוכית, יונקת את זהותו של האדם לא מתחום אחד ויחיד, אלא מכמה תחומים, אשר בכל אחד מהם מתוחה סקאלה הכוללת את הרצוי האידיאלי שלו. זהותו נמדדת לפי קרבתו אל האידיאל הזה.
אדם מודד ומעריך את עצמו כאדם ישר, נדיב, נבון, בעל השכלה, איש מקצוע, בעל טוב, אבא טוב, שכן טוב, אזרח נאמן, פטריוט, שוחר מוזיקה ואמנות וכדומה. בכל אחד מתחומים אלה ועוד רבים אחרים, הוא מעריך (בדרך כלל בצורה סובייקטיבית) היכן הוא עצמו ממוקם לעומת הרצוי הניצב במעלה הסקאלה. צירוף מיקומיו בכל הסקאלות האלה, הוא המעניק לו את זהותו.
האם הזהות נובעת רק מהשוואה לרצוי, שאלה רינת, האם אין תחומים שבהם אין לי צורך להתקדם אלא רק להיות בסדר?
שאלתך מצוינת, הגיב הפרופסור. עד עכשיו השתמע מדברינו כאילו מובן מאליו שהאידיאל הרצוי בכל סקאלה ממוקם בראש הסקאלה, וכל הרמות האחרות משתרעות מתחת לאידיאל כלפי מטה. זה לגמרי לא נכון. לצורך ההסבר ניעזר באזרח צרפתי נאמן, אשר אחד מכרטיסי האמת שלו הוא כמובן ״צרפתיות״. התנהגותו כצרפתי היא אחד המקורות לזהותו. אם אזרח זה לא אכפתי לדירוג של נבחרת ארצו בכדורגל במשחקים בינלאומיים, הוא ייחשב כצרפתי חלש שה״מצוי״ שלו נמוך במידה ניכרת מן ה״רצוי״ האידיאלי בסקאלה זו. לעומת זאת, אם באופן עקרוני הוא לא עונה לתייר השואל על מיקום תחנת הרכבת, משום שהלה שאל את שאלתו בשפה זרה שאינה צרפתית, רבים לא יראו בכך צרפתיות לוהטת אלא דרגה מסוימת של קנאות לא שפויה. האידיאל בסקאלה הצרפתית ממוקם לדעת צרפתים רבים במקום כלשהו בין התעניינות מתונה בהישגי הספורט של צרפת לבין אהבה סבירה לשפת ארצו. אלה שני הקצוות של צרפתיות לגיטימית.
גם בכרטיס אמת של נדיבות לא מסומנת כאידיאל חלוקת מחצית המשכורת החודשית לעניים בכל חודש. בסקאלה של נדיבות מסומנים אצל כל אדם שני גבולות, תחתון ועליון, אשר ביניהם הוא מציין את מה שנראה לו בנדיבות האידיאלית. מי שנדיבותו המופרזת עוברת את הגבול העליון נחשב בדיניו לא מאוזן, וכן מי שקמצנותו מציבה אותו מתחת לגבול התחתון שלו יקבל, לדעתו, חיזוק שלילי לזהותו.
והיכן רשומים שני הגבולות של כל ערך המופיע גם ככרטיס אמת? שאלה רינת, האם הם רשומים בכרטיס האמת, או בבנק הערכים?
שיקול פשוט מראה כי שני הגבולות חייבים להיות רשומים בכרטיס האמת. כאשר אדם מציג למכונת האמת שלו שאילתה לגבי התנהגות מסוימת אם היא תואמת לאמת שבכרטיס, התשובה לשאילתה קצרה ביותר: ״כן!״ או ״לא!״ כדי לענות תשובה כזאת, צריך כרטיס האמת הרלוונטי להכיל את שני הגבולות של אותה אמת, ולענות ״כן״ אם ההתנהגות שבשאילתה ממוקמת בין הגבולות, או לענות ״לא״ אם ההתנהגות גולשת מעבר לגבולות כלפי מטה או כלפי מעלה. בלי האינפורמציה על הגבולות מה היתה עונה מכונת האמת לשאילתה של בעליה אם לתרום את משכורתו החודשית למסכן אחד שקרא עליו בעיתון? או אם ללכת לעבודה כשהוא נושא דגל צרפת גדול לתפארת מולדתו?
בבניית זהותו של האדם יש שני גורמים: אישור וציון. אישור קובע בסדר או לא בסדר, האם התנהגותי נופלת בטווח המתאים של כרטיס האמת. לעומת זאת, ציון הוא המיקום של המצוי ביחס לרצוי.
לפעמים שני הגורמים פועלים בו זמנית. נניח שאני רואה עצמי כמדען. ומדען המכבד את עצמו מפרסם בין שלושה מאמרים לשנה (פחות מזו, הוא עצלן) לבין עשרה מאמרים בשנה (יותר מזה הוא שטחי). אזי הבדיקה הראשונה היא האם אני בסדר, התשובה כן, אני מפרסם חמישה מאמרים בשנה. הבדיקה השנייה יוצרת דחף להקטין את הפער בין החמישה שאני מפרסם לעשרה שאותם מפרסם מדען מצליח.
אם לא אפרסם באופן קבוע, יש להניח שהיותי מדען ישונה מכרטיס אמת לערך. באם אפרסם בכל שנה רק שני מאמרים, יש להניח שאשנה את הגדרת הרצוי בכרטיס האמת. אם כן, גם התקדמות בתוך הטווח הרצוי של כרטיס האמת וגם התקדמות בערך תורמים לזהותי. אך כל זמן שמצבי עדיין בתוך הטווח של כרטיס האמת אזי הגבול העליון הוא הרצוי, ובאם ירדה האמת לערך אזי הגבול התחתון של האמת הוא הרצוי.
ניתן לתאר את הרצון להתקדמות בערך כך: בנק הערכים מכיל את המשמעויות (שמתורגמות מתמטית למשקלים) שהאדם מייחס לערכים השונים. בכך הוא קובע את העוצמות היחסיות בין ערכים שונים.
הרצוי נלקח כגבול התחתון מכרטיס האמת. מחושב הפער בינו לבין המצוי. פער זה (בין הרצוי למצוי) מוכפל במשמעות הערך (המשמעות היא המשקל של הערך כפי שהוא מופיע בבנק הערכים; משקל של ערך הוא עוצמת החיזוק שערך זה נותן לי). התוצאה של המכפלה הזאת היא המשפיעה על עוצמת הדחף להתקדמות בתחום הזה.
בהחלט ייתכן כי אדם יראה את עצמו במצב טוב מאוד בתשע הסקאלות החשובות לו ביותר, אך בסקאלה העשירית הוא במצב ירוד למדי ורחוק מאוד מן הרצוי. אין זה פוגע בהכרח בזהות שלו. הוא יכול להטעין בתחום העשירי הזה, ״רצוי״ נמוך יותר שיהיה קרוב מאוד למצוי שלו, וכמו כן בבנק הערכים יוכנס משקל נמוך לתחום זה. הרצון הכללי שלו, הנודד מצורך לצורך ודואג לספקם, לא יבחר אף פעם בצורך להתקדם בתחום הזה, כי הדחף להתקדם בו הוא חלש מאוד. תחום זה לא ינמיך לו משמעותית את זהותו.
לערכים השונים יש משקלים שונים שקובעים אה עצמת הרצון בכל כיוון. לעומת זאת, בין כרטיסי האמת יש הייררכיה. כאן לא חשובה העוצמה אלא רק סדר העדיפויות. באם ערך מסוים גובר כי יש פחות קושי בהשגתו, אין זה פוגע ברצוי או במשקל של הערך שנדחה. לעומת זאת, באם כרטיס אמת נדחה בגלל הקושי, או מפני דחף כלשהו, זה יוצר משבר אמון ובמוקדם או במאוחר תשונה ההייררכיה, או תשונה האמת לערך.
כאשר אמא מבקשת מבנה כי הערב יישאר עם סבא החש שלא בטוב, ובדיוק הערב נערכת מסיבת הסיום של החבר׳ה שלה ציפה כמה שבועות, הכרטיס המשפחתי והכרטיס החברתי מתנגשים במקרה זה חזיתית, ויש הכרח להעדיף אחד מהם. דוגמה נוספת: אדם מבוגר ומיושב יכול להיות לא מוטרד לגמרי מכך שהוא בעל גרוע, כי הדחף להתעשרות, או הרצון ״להיות צודק״ במריבות עם אשתו, גובר על הכרטיס של ״בעל טוב״ ו״נישואים מאושרים״.
השליטה על כרטיסי האמת נמצאת בידי האדם עצמו, ויש לו כמה וכמה אופנים לשנות, לרוקן מתוכן ואף לבטל כרטיסי אמת, באמצעות תחבולות שונות. כך משתחרר אדם באלגנטיות מכרטיסי אמת המפריעים לו, והוא מנווט את עצמו לרכוש את זהותו בסקאלות שבהן יש לו סיכויי הצלחה טובים יותר. הוא אמנם לא יבחר לשאוב את זהותו אך ורק מסקאלה אחת צדדית פן יהיה ללעג, אבל יכולת גבוהה מלידה בכדורגל או בזמרה מהווה אצל אנשים ידועים מקור זהות יחיד, תוך הזנחת כל הסקאלות האחרות.
השינויים שהם עורכים במאגר כרטיסי האמת שלהם אינם פתאומיים או קיצוניים. חלות בהם תזוזות זעירות, אשר לרובן אין האדם מודע כלל, והתזוזות מצטרפות זו לזו עד להקמת מערך כרטיסי אמת התפור להם בהתאמה. זוהי דוגמה כיצד הצורך בזהות מספקת יוצר לחץ הגורם לאדם לשנות את האמת שלו.
רצונך לומר בפשטות שהאדם משנה את כרטיסי האמת שלו לפי נוחותו? שאל דני.
הפרופסור ענה בהדגשה:
בהחלט, כן! בן־ אדם משנה את כרטיסי האמת! למה לו למדוד את עצמו לפי מספר הפרסומים המדעיים שלו ולעבוד קשה כדי להדביק את מתחריו? במקום זאת הוא עושה תזוזות ושינויים, וערכים חדשים או מחודשים מופיעים בכרטיסי האמת שלו עם סקאלות חדשות. עכשיו הוא מודד את עצמו על פי מדדים חברתיים אחרים שבהם הוא אכן מצליח. כך הוא חי בשלום עם ״האמת״ שלו, כפי שהיא מופיעה בכרטיסי האמת העכשוויים במכונת האמת שלו, והוא אכן מרגיש מצוין.
הוא גם יכול להציב רצוי חדש במקום הקודם, ומעתה רצוי זה הוא האידיאל שלו. נניח שלמישהו יש כרטיס אמת האומר כי ראוי ונכון להיות אזרח נאמן למדינה. דמות האזרח הרצוי הוצגה לפניו בשיעורי האזרחות בתיכון. והנה הוא רואה כי יש פער גדול למדי בין הרצוי, הדמות האידיאלית של האזרח ההגון המשלם מס הכנסה כחוק, לבין המצוי, כלומר הוא עצמו. עדיין, אין זה מעוות ללא תקנה. יכול הוא להחליף את הרצוי ולבחור באביו, למשל, כדמות האידיאלית הנערצת של אזרח טוב, ואז יוכל להעלים הכנסות בעסקיו, ובכל זאת ירגיש את עצמו קרוב מאוד אל הרצוי.
רעיון נועז עולה במוחי ואני ממהר להביעו: אם כל כך קל לוותר על אמת בלתי תלויה, קיימת אפשרות תיאורטית נועזת יותר: אפשר להשיג אושר וזהות בצורה נוחה ביותר בלי כל מאמץ. מי אומר שדווקא החברה צריכה להיות המודל המציין את האידיאל של הסקאלה הזאת? יחליט לו מחפש הזהות כי הוא בכבודו ובעצמו יהיה המציין את האידיאל של הסקאלה. מעתה ואילך המצוי והרצוי יחפפו אצלו זה את זה. אף פעם לא יצטרך לעשות דבר כלשהו כדי לסגור איזשהו פער, משום שבשיטת ההשוואה הגאונית בין עצמו לעצמו אף פעם אין פער. כך יהיה שרוי לו בעונג ובאושר רצוף בלי צורך לנקוף אצבע.
הפרופסור הושיט ידו בהפגנתיות, לחץ את ידי, ואמר בקורטוב של הומור:
כל הכבוד לך! זה עתה המצאת את הרעיון המרכזי של רוב הכתות המזרחיות, העומד בבסיסו של העונג המופלא שהן מספקות לחניכיהן ולמאמיניהן. הן מספקות למאמין שיטת מדידה המבוססת על הסתפקות עצמית. העולם אינו קיים עבורו. אין חברה, אין סביבה, אין זולת. הוא קיים לעצמו בלבד, מרחף לו חופשי בתוך האינסוף. הוא משווה את עצמו רק לעצמו, והוא מוצא תמיד שאין לו כל צורך להפעיל את הרצון שלו כדי לסגור איזשהו פער. אין פער! תמיד הרצוי והמצוי חופפים זה את זה בדיוק נמרץ. זוהי תמציתו של הרעיון הגאוני המונח ביסוד חלק ניכר מהכתות המזרחיות. זהו המרשם של ״אינסטנט ־אושר״ שמקבל חניך הכתות האלה.
נדהמתי לרגע מן הגילוי. כאשר עיכלתי את הדברים הוספתי:
הרעיון הוא גאוני גם מבחינה זו שהוא תקף ופועל כהלכה, ונותן אה תוצאותיו הנפלאות בכל סקאלה שהיא. לא משנה לפי איזה קנה מידו; תיערך ההשוואה, תמיד תסתיים ההשוואה בקביעה המוצקה שאין צורן להטריח את כוח הרצון. זוהי התגשמות השאיפה העליונה להיות ״מלך העולם״.
הארתם את עיניי, קרא דני, אני מבין עכשיו בצורה מעמיקה יותר את השחרור שחש חניך של כת כלשהי שמשתחרר מן הלחץ החיצוני. הוא פשוט מנטרל את עצמו מן החוץ. אנשים חדלים לעניין אותו ואין הם מהווים עבורו נקודות ציון על קני המידה שלו. שום דבר אינו מלחיץ אותו. הוא מונחה על ידי הפנימיות שלו בלבד, שאינה דורשת ממנו דבר. הפנים הזוהרות וברק האושר בעיניים, האופייניים כל כך למתמכרים לכתות, הם תוצאה של מצב עניינים זה.
אני מוכרח לציין, המשיך דני, כי מנקודת הראות הפסיכולוגית הם השיגו הישג חשוב מאוד. שחרור האדם מן הלחץ שהמציאות החיצונית מפעילה עליו אינו דבר של מה בכך. אדם המופעל כל הזמן על ידי העולם שמחוצה לו ראוי לרחמים. הכתות לקחו מספריים וחתכו את הקשר, שנראה בלתי ניתן לניתוק, בינו לבין העולם.
אתה מתאר זאת נכון, אמר הפרופסור. אם נרצה להדגים במודל שלכם את העיוות הנפשי שהניתוק מן העולם גורם לבעליו, נתאר זאת כזריקת שיתוק מתוחכמת לכוח הרצון, שהוא כוח החיים המרכזי המניע את האדם. החניך הזה תקוע בלולאת־מחשב אינסופית של ״אני מושלם״ ו״אני לא מופעל״. מבחינה אנושית זהו מת מהלך.
המאפיינים של הסתגרות, פסיביות והרדמת היצירתיות והפעלתנות בולטים במיוחד על רקע הפעלתנות והיצירתיות של אנשי החברה המערבית. הגישה המערבית, הבולטת במיוחד בארצות־הברית, היא שהאדם מפתח את העולם ומשפיע על החברה ועל סביבתו. ממש לא מובן איך המזרח העצל והנחשל המכונס לתוך עצמו, הצליח באמצעות הכתות לחדור לתוך הוויית החיים המערבית ולשמש כוח משיכה למאות אלפים. ליד המערב הפעלתן, המעורב, המפתח את העולם בכל התחומים והנושא באחריות לקידומו – מתגלה המזרח במלוא עליבותו.
רינת שהאזינה בערנות רבה התערבה בשיחה ואמרה: כדאי שנבהיר לעצמנו את מקומו הנכון והמהותי של האדם הפועל בעולם. מעמדו העליון, הייחודי, של האדם מחייב אותו לינוק את זהותו מן האמת שתעניק לו בסיס של כוח ותכוון אותו לפעול על העולם. זהו סדר הדברים האמיתי ומחויב המציאות. אצל אדם שאינו מממש את מעמדו זה ואת יכולתו, מופעל כיוון זרימה הפוך: העולם פועל עליו, הוא יונק מן העולם את זהותו, ובהתאם לכך הוא מעצב לו ״אמת״ התואמת את העולם
הלוחץ עליו. מי שמשלים עם כיוון זה של זרימה, מן החוץ אל ה״אני־״ שלו וממנו אל האמת המעוותת שהיא תוצר של לחץ המציאות, מתכחש לתפקידו הפעיל של האדם בעולם ומתכחש למהותו כאדם, וגורם לעצמו סבל פנימי עמוק.
האדם הוא היצור היחיד בטבע המסוגל להיות חופשי ובלתי מופעל, ואן׳ לפעול ולהשפיע על העולם.
רינת הרצתה את דבריה בהתלהבות ולהט פנימי, והפרופסור, כמצופה, האזין לרינת כמוקסם, והגיב בהתפעלות:
נפלא!
רינת נשארה רצינית והמשיכה לדבר מבלי להגיב: כפי שאמרתם קודם, חניך כתות המזרח אכן מכונס בתוך עצמו ושום דבר חיצוני אינו מעניין אותו. הוא אינו פועל. בהיעדרה של אמת כוללת האומרת את דברה על האדם ועל מקומו בעולם, אין לו בסיס כוח לפעול ממנו על העולם.
הפרופסור רצה להשלים את שיר ההלל שלו על האדם המערבי ושיטת החיים של המערב. בניגוד ללהט של רינת, דבריו קלחו בנחת:
ניתחת יפר, את הכתות המזרחיות. את טוענת שללא אמת אין פעולה אמיתית מן האדם אל העולם. מנגד אני טוען שאיש המערב אכן רואה את עצמו אחראי לעולם. הוא משפיע עליו ומעצב אותו בכל התחומים. כיוון הפעולה במערב הוא מן האדם אל העולם. האדם המערבי אכן פועל לפי האידיאל שדיברת עליו.
השווי את עולמנו כיום אל העולם כפי שהיה רק לפני מאה שנה, ותעמדי על הקדמה המדהימה בכל התחומים. במקום עבודה מפרכת מן הבוקר עד הערב, שלפעמים לא הבטיחה יותר מן הצרכים הבסיסיים כמזון ולבוש, יוצא אדם במכונית לשבע שעות עבודה בחדר ממוזג ומרוויח הרבה יותר מהדרוש לצורכי חייו ההכרחיים. האנושות מייצרת היום הרבה יותר מזון לנפש. מגוון עצום של מוצרי נוחות נמצא בהישג ידו של כל אדם. הרפואה חוללה פלאים וסילקה את אימת המגיפות ותמותת התינוקות. תפוצת החינוך וכלי התקשורת המשוכללים הפכו כל אדם למשכיל. העולם שונה לבלי הכר: ערי ענק, כבישים וגשרים, מסילות ונמלי תעופה, חקלאות ממוכנת ותעשיות ענק. איך תקראי לכל זה אם לא אחריות לעולם? העשייה הפעלתנית של האדם משפיעה על העולם. אני שמח לחיות בצד הנכון של העולם, בצד המערבי.
שבע רצון נשען הפרופסור אחורה בכורסתו. העפתי מבט אל רינת לראות את תגובתה לסנגוריה נלהבת כל כך על אורח החיים המערבי. רינת נראתה דרוכה. היא המתינה באיפוק מנומס לסיום דבריו של הפרופסור ופתחה בהתקפה.