נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

הנבואה ז: ברית ערבות מואב

והיית לזעוה לכל ממלכות הארץ והיתה נבלתך למאכל לכל עוף השמים ולבהמת הארץ.

הקללות שהתקיימו בימי הבית השני, היו קשות ומרות יותר, אכזריות ומתמשכות יותר, כפי שנראה:

הרומאים, היונים במושבותיהם הפזורות, והאדומיים, שנאו ותיעבו את היהודים, והתנכלו להם בעלילות ובפרעות. שנאת ישראל התפשטה לכל ממלכות הארץ, ברחבי האימפריה ההלניסטית והרומאית.

אחת מדרכיהם הזוועתיות של הרומאים להעניש את הנתונים למרותם היתה: השארת גוויות ללא קבורה במשך תקופות ארוכות, כפי שמספר יוסף בן מתתיהו:

"המתים היו נערמים בכל דרכי המלך.. הרחיקו לכת כל כך במדת אכזריותם שלא נתנו עפר קבורה לשום אדם בין שנהרג בתוך העיר ובין שנהרג בדרכים וכאלו עשו ברית לבטל את חוקי הטבע יחד עם חוקי אבותיהם ולצרף לתועבותיהם כלפי הבריות את הטומאה כלפי השכינה והם הניחו את הגופות להירקב בחמה, מי שהיה קובר אחד מקרוביו היה חייב מיתה כעונשו של בורח" (מלחמות היהודים ד ו).

וכן ספרו חז"ל כי הרוגי ביתר לא נתנו לקבורה במשך תקופה ארוכה (בבא בתרא קכא.).

 

והיית אך עשוק וגזול כל הימים ואין מושיע אשה תארש ואיש אחר ישכבנה.

"אשה תארש ואיש אחר ישכבנה" – אין זו סתם קללה, זהו מנהג זר ונורא הנוגד את טבע העולם, שכמוהו לא נשמע בין בני אדם. רק למן תקופה זו בה עוסקים הקללות האלו, הותחל מנהג ברברי כזה ע"י הכובשים המערביים, המקור הראשון בו נזכרת גזרת הלילה הראשון הוא ב"מגלת אנטיוכוס", וכן במגלת תענית פרק ששי:

"ובמה היו מצרים להם מלכי יון, היו מושיבין קסטריאות (ממונים) בעיירות להיות מענין את הכלות, ואחר כך היו נשואות לבעליהן ומנעו את ישראל שלא לשמוח עם נשותיהן".

מאות שנים לאחר מכן מספרים חז"ל:

"דאמרי (שאמרו), בתולה הנישאת, תיבעל תחלה להגמון" (כתובות ג:).

"גם באירופה הענישו בכל חומרת הדין מי שלא מסר את הכלה הבתולה לשליט המקומי ללילה הראשון, נמצאה גם תעודה כתובה בקאטאלוניה על קיום חוק זה", ("האדם וטבעו", א. קורמן, עמ' 257).

 

והיית אך עשוק וגזול כל הימים ואין מושיע.. בית תבנה ולא תשב בו כרם תטע ולא תחללנו שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו חמרך גזול מלפניך ולא ישוב לך צאנך נתנות לאיביך ואין לך מושיע בניך ובנתיך נתנים לעם אחר ועיניך ראות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך.

פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת והיית רק עשוק ורצוץ כל הימים והיית משגע ממראה עיניך אשר תראה.. זיתים יהיו לך בכל גבולך ושמן לא תסוך.

"בימים ההם הרעו מאד השומרונים לבני ישראל ויגזל מהם שדותיהם ויקחו להם גבר ונחלתו את שדותיהם בזזו ואת בעליהם שבו ויוליכו אותם", (קדמוניות היהודים).

"(פלורוס הנציב הרומי) היה האכזר באנשים ובמקום שהיו צריכים שם לנהוג בבושת פנים לא היה עז פנים גדול ממנו לא היה אדם כמוהו שהמציא דרכי רשעות יעילים הוא בז לשלוח יד באדם יחיד הוא רוקן ערים שלמות הרס אוכלוסיות שלמות ולא היה חסר אלא זאת שיכריז בכל המדינה שנתנה רשות ללסטם את הבריות בתנאי שהוא יקבל את חלקו בשלל והדברים הגיעו עד כדי כך שחמדנותו השמימה ערים רבות ואזרחים רבים נטשו את חמדת אבותיהם וחפשו מפלט באפרכיות זרות", (מלחמות היהודים ב ד ב).

 

הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה הוא ילוך ואתה לא תלונו הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב.

עליית הגר של סוף ימי הבית השני, היתה אחד הגורמים העיקריים להרס העם והארץ, הורדוס הגר עינה ודיכא את העם בצורה הקשה ביותר שידע העם מעודו, ובצורה שאף עם לא ידע, שמלך שהוא כאלו מלך של עם בארצו, לא כובש ולא בן עם זר, ידכא את עם מלכותו באופן מבהיל שכזה. ודי לקרוא את דברי המשלחת אל הקיסר (קדמוניות היהודים ב יא XVII):

"למראה עין נקרא על הורדוס שם מלך יהודה אבל באמת היתה כל דבר ממשלתו באכזריות חימה למען השחיתם ולהכחידם, וחדשות רבות אשר עשה אשר כוננו יחד רק נגדם, מספר גדול ורב מהיהודים המית, מספרים גדולים ובאופנים משונים אשר לא נשמעו כלל בימי קדם, וישם על טובי העם עלילות דברים למען הגותם מן המסלה, אבל הנשארים אשר נשארו בחיים קנאו את המתים בפחדם כל היום לביתם קנינם וחייהם, ובהוליכו עליהם אימים בכל רגע עד כי לא ידעו נפשם, כל ערי שכנינו כל ערי בני הנכר שכלל ויפאר בבנינים גדולים ומפוארים מאד למען השכין לעפר את ערי יהודה וכי יהיה לו צרכי כסף למוץ לשד בני יהודה, כי ירבצו תחת משאם, וישובו עד דכא, וחפצו עלה בידו ובני יהודה אשר בראשית ימי ממשלתו היה מצבם טוב השפילם לעפר ויהיו לעניים מרודים, את ראשי העם ציוה להרוג למען קחת לו את רכושם לבז לבד המסים התמידים אשר שם על כל אחד ואשר הוציא מהם באכזריות נוראות היו היהודים עוד מוכרחים להביא לו לעצמו ולכל אוהביו ומיודעיו שחדים בסכומים גדולים להפיק מהם רצון לבלי יהפכו עליהם בלהות ורעות רבות וצרות, ויהיו מוכרחים לקנות מהם חייהם בכסף ובזהב, ועלינו לחשות ולידום מלהזכיר עד כמה לא ידע בושת עם נשי יהודה ובתולתיהם כי המעשים הנוראים ההם יותר טוב עבור האומללות אשר שודד כבודם לבלי להזכיר הדבר למען הסתיר חרפתן, בקצרה נוכל לאמור כי גם אלו משלה עלינו חיה טורפת אשר תדרוס ותטרוף לא היה אסון בני ישראל גדול כל כך ככל האסונות הגדולות והנוראות אשר כתומם באו עלינו בימי ממשלת הורדוס גם בימים מקדם בא על עם ישראל ימים רעים מאד ואסונות נוראות וגם גלינו מעל אדמתינו אבל את אשר היה להם לבני יהודה בימי ממשלת הורדוס אין דוגמתם, ודברי הימים לעם ועם לא ידעו משלם ולא ימצא שם גם מעין זה".

עדות זו על פעלו של הורדוס, הכוללת בתוכה את רוב הקללות בפרשת הבית השני, כמעט ככתבם, לקוחה מתוך כתבי ניקולוס מדמשק, שהיה מתומכיו של הורדוס, ואינו חשוד שהגזים, אלא להיפך:

"הורדוס היה אכזר איש אשר לא ידע רחם ואין מעצור לרוחו ובפה מלא היה אומר כי לבבו נוטה הרבה יותר אל היונים מאשר אל היהודים, ועל כן אך כי ערים נכריות של בני הנכר פאר בכל פאר מכספו ובנה להם מרחצאות ובתי תיאטרון והיכלי אלילים ועמודי פאר, לא שם לב לפאר כן אף לו אחת מכל ערי ישראל ולא עשה שום דבר גם היותר קל לא בנוגע לפאר את בניני העיר ולא בנוגע למתנת כסף לצרכי הצבור" (קדמוניות היהודים, ג ז XIX).

"כי אם היה הורדוס קשה כברזל נגד עם היהודים ובכל נטיה קלה יסרם למשפט היה נגד יתר העמים גדל חסד ויסלח להם גם על חטאתם נגדו", (שם ג י XV).

"האיש הצעיר הזה היה כמלאך מחבל ושד משחית לעם יהודה כאלו היה קרוא מבטן לעקוד את העם יד ורגל ולהשליכו לפני ממשלת רומא לדרוך עליו ברגל גאוה ולשימו כטיט חוצות" (גרץ ח"ג עמ' 477).

הורדוס השליט על יהודה את בני הנכר והגרים בארץ ככל יכלתו:

"להתראות בעולם הנדיבים והרומיים כאיש נאור היו כל העוטרים אותו מסביב בני היוונים ויתן אותם לראשי המדינה", (שירר ח"א 394).

ואכן, כדברי המשלחת לקיסר, עוד לא נודע מצב שכזה, שמלך בארצו יעלה את הגרים ואת עמי הארץ, כנגד העם אשר לו הארץ. אין זו אלא הגשמת הקללה הנוראה שנגזרה כבר בימי קדם: "הגר אשר בקרבך יעלה מעלה מעלה, ואתה תרד מטה מטה, הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב".

 

ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר גוי אשר לא תשמע לשנו גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחן ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך עד השמדך אשר לא ישאיר לך דגן תירוש ויצהר שגר אלפיך ועשתרת צאנך עד האבידו אתך והצר לך בכל שעריך עד רדת חמתיך הגבהות והבצרות אשר אתה בטח בהן בכל ארצך והצר לך בכל שעריך בכל ארצך אשר נתן ה' אלהיך לך ואכלת פרי בטנך בשר בניך ובנתיך אשר נתן לך ה' אלהיך במצור ובמצוק אשר יציק לך איבך האיש הרך בך והענג מאד תרע עינו באחיו ובאשת חיקו וביתר בניו אשר יותיר מתת לאחד מהם מבשר בניו אשר יאכל מבלי השאיר לו כל במצור ובמצוק אשר יציק לך איבך בכל שעריך

התיאור של גוי מרחוק שלא נודעה לשונו ומגיע כאשר ידאה הנשר, תואם במדוייק את הגוי הרומי. שסמלו הרשמי הוא הנשר. ולשונו לא היתה מוכרת, להבדיל מן הלשונות השמיות הקרובות לישראל. הרומאים הרגו גם את הנשים והילדים (מלחמות היהודים ו ט) בניגוד לכל עם אחר.

במצור על גמלא, ידפת, ירושלים, ביתר, מצדה, ארבל, ועוד ערים רבות. באה לידי ביטוי אומנותם של הרומיים שהיתה "להצר בכל השערים – להוריד את החומות הגבוהות והבצורות" בעזרת המצאות מתוחכמות כדוגמת אילי הברזל ומגדלי הלחימה.

 

והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תסיף עוד לראתה והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה.

גם השיבה למצרים למכירת עבדים ואין קונה מתוארת בכתבי יוסף בן מתתיהו:

"כל מי שהיה למעלה מבן שבע עשרה נשלח לעבודה במצרים כשהוא קשור בשלשלאות, והמונים נתן טיטוס במתנה לפרובינציות שונות כדי שיאבדו בתיאטראות בחרב וע"י חיות רעות ואלו שהיו מתחת לשבע עשרה נמכרו" (מלחמות היהודים י ט ב).

"ואלה אשר גם שם לא נמכרו הושיבום באניות ויוליכו אותם למצרים", (ההיסטוריון מינטר, מצוטט בדורות הראשונים, כרך ב' עמ' שיט, ראה צילום בסוף העמוד).

"מספר ההרוגים היה כאמור עצום ומרובים ממנו היו השבויים שמלאו את שוקי העבדים בארץ ובמקומות מרוחקים ביחוד התפרסם שוק האלה מצפון לחברון במקום שנמכרו בו עבדים יהודים מן השבי של אדרינוס עד שנמכר בו לפי עדות אחת עבד יהודי במחיר מנת כלכלה של סוס" (תולדות עם ישראל בימי קדם, עמ' 321). מה נורא הוא מצבו של עבד שאין איש המוכן לשלם עבורו מחיר כסף, ומה ערך יש לחייו? – אכן, "ואין קונה"!

 

ואכלת פרי בטנך בשר בניך ובנתיך אשר נתן לך ה' אלהיך במצור ובמצוק אשר יציק לך איבך האיש הרך בך והענג מאד תרע עינו באחיו ובאשת חיקו וביתר בניו אשר יותיר מתת לאחד מהם מבשר בניו אשר יאכל מבלי השאיר לו כל במצור ובמצוק אשר יציק לך איבך בכל שעריך.

אימי המצור והמצוק הנוראים במלחמה עם הרומיים, הביאו את בני האדם למצבי זוועה שתוארו בכתבי ההיסטוריונים, וכך מתאר יוסף בן מתתיהו:

"שעה שאני עומד לספר מעשה שאין לו אח בהיסטוריה לא של היונים ולא של הברברים ונורא לספרו ולא יאומן למשמע אזנים. אני עצמי הייתי משמיט את הסיפור הזה כדי שלא אהיה בעיני הדורות הבאים מין בודה סיפורים מדהימים. אילו לא מצאתי עדים רבים מספור בקרב בני זמני היתה אשה אחת ששמה מרים בת אלעזר מכפר בית איזובא.. היא טבחה את בנה ואחר כך צלתה אותו ובלעה חציו ואת השאר כיסתה והחביאה.. העם הגווע מרעב היה מצפה למות והיה מקנא באושרם של אלו שמתו לפי ששמעו וראו זוועות שכאלו", (מלחמות היהודים ו ג ד).

 

והיית לשמה למשל ולשנינה בכל הגויים..

ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ

ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך עץ ואבן

ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש והיו חייך תלאים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה.

בסיום ברית ערבות מואב, בה נגזרת הגלות השניה והארוכה, מתוארות התכונות שילוו את היהודי במשך אלפי שנים. הרומאים לא הגלו אף עם מן העמים שכבשו ברחבי העולם מלבד היהודים.

היותו נושא למשל ושנינה נצחי, כפי שהראינו במאמר: הנבואה ד.

הסחתו מעל האדמה, כילוי הישוב היהודי בארץ לחלוטין, תפוצה מקצה העולם ועד קצה העולם.

התכונות של רעידה מקול עלה נידף, ונתינת מורך בלב, ניסה ואין רודף, באו לידי בטוי ביהודי הגלותי השפוף והשפל. החיים התלויים מנגד, הפחד לילה ויומם, הם התכונות המאפיינות את היהודי לאורך כל הגלות.

ומענין הדבר שדוקא בברית זו מוזכר "ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן", אם בברית הראשונה המתייחסת לימי הבית הראשון, עבודת אלילים מוזכרת כחטא של ישראל. בברית הזו עבודת אלילים היא העונש בו נענשים ישראל. ואכן דוקא בגלות השניה הוכרחו ישראל לעבוד לעבודה זרה, אימתי? מסעי הג'יהאד האיסלמיים ומסעי הצלב הנוצריים היוו שני סדרות אירועים שכמעט ואין להם מקביל, עם היוצא להכריח את ה'כופרים' שבארצות אחרות להאמין באמונתו בכח הזרוע. והנה הבטוי "עץ ואבן" הוא נדיר בתנ"ך, לעומת אלילי כסף וזהב בד"כ. הנוצרים עובדים לעץ [צלב העץ], והמוסלמים לאבן [האבן השחורה, אבן השתיה], שניהם הם שהכריחו את היהודים באכזריות נוראה לעבוד לאליליהם, ודוקא בגלות השניה! כאשר האלילות התרחקה מישראל היא הפכה לעונש, גועל נפש נתעב הנכפה עליהם, דבר שאינו מתאים לתקופת בית ראשון.

הוספה: הציטוט של ההיסטוריון מינטר –

 

 

 

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות