הנבואה ח: שירת האזינו

לאחר הברית השניה, ברית ערבות מואב, הרחיק משה בנבואתו וטווה בפלך השירה את העתיד הרחוק, את אחרית הימים:

ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה אנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים עתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל.

כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבתיו זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ועבדום ונאצוני והפר את בריתי והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל:

וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וינבל צור ישעתו

ויקנאהו בזרים בתועבת יכעיסהו..

צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך

וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנתיו

ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפכת המה בנים לא אמן בם

הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם

כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבלה ותלהט מוסדי הרים

אספה עלימו רעות חצי אכלה בם

מזי רעב ולחמי רשף וקטב מרירי ושן בהמות אשלח בם עם חמת זחלי עפר

מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה

אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם

לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת

כי גוי אבד עצות המה ואין בהם תבונה

לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם

איכה ירדף אחד אלף ושנים יניסו רבבה אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם

כי לא כצורנו צורם ואיבינו פלילים

כי מגפן סדם גפנם ומשדמת עמרה ענבמו ענבי רוש אשכלת מררת למו

חמת תנינם יינם וראש פתנים אכזר

הלא הוא כמס עמדי חתם באוצרתי

לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם כי קרוב יום אידם וחש עתדת למו

כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב

ואמר אי אלהימו צור חסיו בו אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם יקומו ויעזרכם יהי עליכם סתרה

(דברים לב)

 

עד לעת האחרונה, קשה היה להבין את תוכן שירה זו, במה שונה היא מן התוכחות והקללות שנאמרו בברית ערבות מואב, לשם מה יש צורך בברית שלישית, ואיך וכיצד תתקיים.

שירת "האזינו" משתמשת בביטויים רבים ומתארת אירועים שונים שאינם מתאימים לשום תקופה כי אם לעת האחרונה, ל"אחרית הימים".

גם בקללות הנוראות שנאמרו בברית ערבות מואב, לא נמצאו ביטויים כדוגמת אלו שבשירת האזינו:

"וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל"!

"אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם"!

"כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב"!

אלהי ישראל יעזוב את עמו, ויסתיר את פניו, לא יראו את האל, והעם ייאכל, פשוטו כמשמעו – אשביתה מאנוש זכרם, העם יהיה קרוב לחיסול מוחלט וסופי. הסבה היחידה שאין העם נאכל לגמרי היא משום שהאל מתנחם על עמו בשעת הדין, כאשר אפס כל כח וכל שארית לעם.

הביטוי 'אפס עצור ועזוב' יהיה מובן יותר לאור הביטוי המקביל לו בספר מלכים: "כי ראה ה' את עני ישראל מרה מאד ואפס עצור ואפס עזוב ואין עזר לישראל ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים", (מלכים ב יד כו). כאשר העם יהיה קרוב למחייתו מתחת השמים ואין שום עוזר, אז על עבדיו יתנחם. האל בעצם הסתיר את פניו ולא התערב בנעשה עד שהגיע העם אל פאתי שאול תחתיה, רק אז הצילם בכדי שלא ימחה שם ישראל מתחת השמים.

האירוע היחיד בהיסטוריה בה עמד עם ישראל בפני השמדה פיזית מסודרת של כל הגזע היהודי בכל ארצות הפזורה, הוא כמובן השואה ותכנית הפתרון הסופי הגרמנית. ואין ספק ש"אחרית הימים" כאן היא הדור הזה, "הדור האחרון".

 

וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו  

ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם  

ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה אנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא

ואמר אי אלהימו צור חסיו בו אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם יקומו ויעזרכם יהי עליכם סתרה

התקופה ההיסטורית היחידה עליה ניתן לומר "וישמן ישורון", היא ללא ספק המאה ה19. עם האמנציפציה ושוויון הזכויות, הציפו היהודים את שווקי המסחר, האוניברסיטאות, והפרלמנטים. יהודים רבים התעשרו והגיעו למעמד חברתי נכבד.

וכן "בעיטתו" של העם, ונטישת האלוה, אופיינית לתקופה, בה נטשו כמעט רוב יהודי המערב את אורח החיים הדתי.

העונש הנורא לא היה עונש אקטיבי מסויים, כפי שאירע בעבר. אלא עונש פאסיבי: אלהים יסתיר את פניו, כאשר עזבו אותו בניו, כן עזב הוא אותם. שהרי זהו הצד השני של השואה: השנאה של עמי אירופה כולם התפרצה כך במאה ה20, אך הרי אותה שנאה היתה מאז ומעולם, גם אלף שנים לאחור. מה מנע אותה אם כן להתפרץ בצורה זו במשך אלפיים שנות הגלות? אם לא אלהי ישראל! הסתר הפנים של אלהים בשואה, רק מוכיח את גילוי פניו במשך כל הגלות עד השואה, וכן מיד לאחריה, כאשר ניחם ה' על עמו!

וכמה מפליא שגם השאלה היוצאת מכל לב הצופה במחזות הפלצות שאירעו בשואה: "איפה היה אלהים בשואה?", גם היא כתובה מראש הימים: "ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה". ולא עוד אלא שתשובתה של שאלה זו בצדה: "אי אלהימו צור חסיו בו, אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם – יקומו ויעזרוכם יהי עליכם סתרה"! הלא אתם, בני ישראל, לא בטחתם בי, אלהיכם, אלא בזרים[1]. את חלב טרקליני ברלין אכלתם, ועם האדונים והגבירות מהגזע הארי אכלתם זבחי בשר פיגולים, יקומו הם ויעזרוכם! העולם המערבי בו בטחתם ועליהם השלכתם את יהבכם, לימד אותכם את האמת המרה: תרבות זו תרבות שקר היא, לא ארה"ב ולא אנגליה, לא האפיפיור, ולא אחד מנושאי דגל תרבות המערב לא נחלץ להגנתכם, משום שמוסר התרבות המערבית הוא מוסר מזוייף, מוסר של "חיה ותן לחיות" ותו לא. על כן יש לגרוס: "איפה היה אלהים? בשואה", שהרי עונש נורא זה הוא הוא שגילה את הנהגת האלהים את עמו לאורך כל הגלות, ואת העובדה שעדיין לא תמה מטרתו של ישראל בעולם, כפי שסברו חלק מן התנועות החברתיות היהודיות שלפני השואה.

 

ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפכת המה בנים לא אמן בם

הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם

דומה שאין תקופה היסטורית המתאים לכנותה "דור תהפוכות" יותר מאשר תקופה זו שבין שלהי המאה ה18 ועד ראשית המאה ה20. למן המהפכה הצרפתית, דרך כל המהפכות החברתיות, שהמפורסמת שבהם היא הקומוניסטית, וכמובן ההשתלטות הנאציונאל סוציאליסטית על אירופה.

"במשך שני דורות היתה היהדות הגרמנית מרכז התנועה העברית.. והנה קם לה ליהדות הגרמנית הדור השלישי להשכלה והוא דור תהפוכות דור בוגד ובורח ממערכות ישראל" (תולדות הספרות העברית החדשה עמ' 71).

בנים לא אמון בם – בלא אל, כפי שכונתה המאה ה19 "המאה ללא אלהים", עם התפרסמות תיאוריות בקורת המקרא, ותורת האבולוציה של דארוין.

כנגד הכעסת ה' בלא אל – חוסר אמונה מוחלט, ולא אמונה באל בעל כח אחר. ייענשו ב"לא עם", ואכן הגרמנים הם שארית שבטי הברברים, שתורבתו רק לאחר מפלת הקיסרות הרומית.

 

כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבלה ותלהט מוסדי הרים

אספה עלימו רעות חצי אכלה בם

מזי רעב ולחמי רשף וקטב מרירי ושן בהמות אשלח בם עם חמת זחלי עפר

מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה

אם ניתן היה לתמצת את סמלי הזוועה שמזוהים עם השואה יותר מכל, הרי היו הם אלו: אש, האש הנוראה של המשרפות שנראתה למרחק קילומטרים מכל מחנות ההשמדה, אש שריפת הגופות. מזי רעב, המוזלמנים, הניבטים מן התמונות ומן הסרטים, שלדי אדם. מחדרים אימה, בונקרים, התחבאות בעת האקציות. בחור וגם בתולה יונק עם איש שיבה, השיטתיות הנאצית העמידה את כל היהודים להשמדה מבלי לחוס על תינוקות וזקנים, ובתמונה המפורסמת בה נראה ילד יהודי מרים את ידיו בבהלה, בצד בחורות, ואנשים מבוגרים משתקף סמל זה בצורה בולטת.

יש לציין כי במשך כל אלפיים השנים הקודמות לא היתה תקופה בה היו מתאימים סמלים אלו כל כך, לא ידוע על רעב בין כל הצרות שסבלו היהודים, גם הפורעים בפוגרומי קישינב לא רצחו את הנשים. וכן: שן בהמות וחמת זוחלי עפר, תופעה זרה, המזכירה את הכלבים שהיו משולחים באסירי המחנות דרך קבע, וכן הזוחלים שהיו משופעים בהם כל שוכני המחנות.

 

איכה ירדף אחד אלף ושנים יניסו רבבה אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם

"כצאן לטבח?" אחד הדברים המפליאים בתולדות השואה, היא הליכתם של מאות ואלפים תחת שמירה מועטת ביותר. גם על שאלה זו עונה התורה מראש: כי צורם מכרם וה' הסגירם. עם שלם איבד את עשתונותיו, כמעט ולא התנגד להשמדתו, קללה קדמונית הסגירתו.

נצטט כאן מתוך הפרוטוקולים של משפט קסטנר על גרוש יהודי קלוז' שבהונגריה לאושויץ (מצוטט ב'כחש', מאת בן הכט): כמה יהודים הייתם? עשרים אלף, היו ביניכם אנשים היכולים להיאבק? רוב הגברים היו מלומדים בנשק ושירתו בצבא ההונגרי, היה לכם לאן לברוח? במרחק 4 ק"מ שכנה עירה רומנית מעבר לגבול במקום בו לא שלטו הגרמנים, היה קשה לעבור גבול זה? לא, היה קל מאד והיו הרבה שעברו, כמה שמרו עליכן בעת הגרוש לאושויץ? 2 גרמנים ו20 ז'נדרמים הונגריים. אכן, ושניים יניסו רבבה!

 ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך, והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה והיטבך והרבך מאבתיך.

הנבואה המופלאה מכולם היא קיבוץ הגלויות האחרון מכל העולם, הסמוכה בתורה להתקיימות הקללות. מיד לאחר הקללות הנוראות מכולם, מובטח קיבוץ גלויות, אפילו "אם יהיה נדחך בקצה השמים", מה שלא נזכר בברית סיני. שהרי שיבת ציון היתה בעיקרה קבוצה מגולי בבל, ואילו הרוב המכריע של היהודים נשארו בתפוצות. אמנם בימינו התקבצו מאות גלויות שונות, מתימן, ממרוקו, מפליטי השואה, מרוסיה, מאירופה כולה, ומכל ארצות ערב, מקצה השמים נקבצו ובאו כל היהודים.

היהודים חזרו אל הארץ, וזו חזרה להיות ארץ פוריה כבימי קדם, אחר ששממו עליה האויבים במשך אלפיים שנה, ארץ ערבות שממה, בצות מלחות נושאות קדחת, הפכה שוב ארץ זבת חלב ודבש.

האם באיזה זמן במשך אלפיים השנים האלו, יכל אדם לחשוב כי באמת תוכל הארץ להיטיב ולרבות מאבותינו, יוסף בן מתתיה מתאר את הארץ:

"כי כולה ארץ דשנה ואדמת מרעה, ועושר תנובת הארץ מושך גם את לב האנשים הרחוקים מאהבת עבודת האדמה. וכל הארץ נזרעה ולא נמצא בה אף חבל שומם אחד… ערי הגליל רבות והמון הכפרים מלאים אדם, וגם מס' יושבי הקטן שבכפרים הוא 15 אלף", (מלחמות היהודים ג.ג. 2).

ואילו בימינו מספר יושבי הכפרים רב בהרבה, וכמובן בערים הגדולות, הארץ זרועה ומיושבת, כאחת המדינות המתועשות הקיימות מאות שנים.

***

כל הנבואות האלו רחוקות כל כך מהעולם בו הם ניתנו, אין אף אל או מחוקק בעולם שקילל את עמו בגלות לארץ אחרת, ובפרטי הגלות ומה יקרה אותם בארצות הגלות. והסבה היא פשוטה מאד: כל אל ומחוקק שולט רק בעמו, ומן הרגע שהעם עוזב את הארץ שוב אין עם ואין אל, העם משתייך לאלים השכנים, ואין טעם לדבר על גורלו שם. חמורבי קילל את מאמיניו במחלות מגפות ורעב ובכל הגידופים האפשריים שעלו על לשונו, אך בשום אופן לא נגע בתבוסה או גלות של העם. ובודאי שיבה לארץ היא בלתי אפשרית בהיסטוריה ובראיית בני האדם המקובלת, ההיסטוריה בנויה על תהליכים, ואף תהליך אינו שב לאחור, עם שגורש ופוזר אינו יכול לשוב, ובודאי לא פעמיים.

והנה לא בלבד שכל הפרטים האלו מדוייקים בצורה שאין לשער, לא נפל דבר מכל ההבטחות, המתגשמות אחת אחרי השניה. לא נאמרו דברים מיותרים, ולא חסרו אירועים עיקריים, בסדר היסטורי מופתי, בשלשה פרקים בתורה שנכתבו לשם כך: "ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך כי לא שמעת בקול ה' אלהיך לשמר מצותיו וחקתיו אשר צוך והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם" מקופלת כל ההיסטוריה הישראלית המופלאה.

 

הערות:

[1]מעולם לא בטחו ישראל באומה מאומות העולם, מלבד יהודי מערב אירופה במאה ה19. כדברי יל"ג המובאים להלן במאמר י: אחרית הימים.