הנבואה ט: נבואות הברכה

לא נגענו עד כה בחלקים מן הנבואות שנוגעות לימי הבית הראשון, מכיון שעל תקופה זו אין לנו די מקורות חיצוניים בהם נוכל להראות את התגשמות הנבואה. ואל מקורותינו – התנ"ך, לצערינו יש שמתייחסים בחוסר אימון, אך מכיון שמטרת המאמרים האלו היא לסקור את כל הנבואות שבתורה, לא נתעלם מחלק זה.

עד עתה דברנו על הנבואות שהתגשמו למן חרבן הבית הראשון והלאה. קודם לכן, בימי הבית הראשון צריכות היו להתגשם נבואות הברכה, כמו גם ראשיתן של נבואות הקללה.

הברכה והקללה, ההצלחה והכשלון, במדה שאינן בהן שינוי התמונה המדינית, הן קשות למדידה ולבדיקה. האם ניתן לדעת מה בדיוק היה המצב הרוחני כאשר הגיע הארבה בימי יואל (יואל א ד), או מה היה בדיוק מצב היבולים בשדות בזמנו של מנשה הרשע?

לעתים הנביא עצמו מספר לנו על אירועים כאלו שבאו כעונש: "הכיתי אתכם בשדפון ובירקון.. שלחתי בכם דבר" (עמוס ד). יוצא מן הכלל הוא מקרה הבצורת בימי אחאב. אחאב היה המלך הראשון שהביא עבודת אלילים לישראל, ואליהו הנביא גזר בעטיו על העם בצורת, ואכן בצורת עזה התרחשה במשך תקופה ארוכה (מלכים א יח) עד להכרתת עבודת הבעלים מישראל (שם). על בצורת זו יש לנו עדות חיצונית מן האיזור הגיאוגרפי:

יוספוס פלביוס בספרו נגד אפיון מצטט את דברי ההיסטוריון הצורי מנאנדר מאפסוס כי בימי אתבעל (חותנו של אחאב לפי מ"א טז) היה חורב בארץ במשך שנה תמימה. "ידיעה על הבצורת ששררה באותה תקופה נמצאת גם בכרוניקה הצורית של מננדר הנראית נאמנה בדרך כלל", (אנצ"מ ערך אליהו). אין ספק כי עבודת האלילים של אחאב (שגם לה יש עדות ארכיאולוגית ראה תורה משמים פרק 14) היא נקודת הציון בה החלה מלכות ישראל להידרדר מבחינה רוחנית, וכן שבצורת קשה כזו שהגיעה לכרוניקות של צור הצפונית היא אירוע יוצא דופן.

התנ"ך כולו מתאר את ההדרדרות המדינית כשלובה ותלויה בהדרדרות הרוחנית. זו המסגרת הסיפורית של כל האירועים שבספרי נביאים ראשונים ואחרונים. אך בודאי ישנן גם התרחשויות שניתן להוכיחם מבחינה היסטורית. אין ספק שניתן לקבוע קביעה בלתי תלויה שהתקופה בה עמדה ישראל בפסגת הצלחתה מבחינה מדינית היא תקופת דוד ושלמה, וכך גם אין ספק כי זו התקופה בה היה המצב הרוחני מתאים לרוח התורה והנביאים יותר מכל תקופה אחרת, זאת יש ללמוד ראשית מהיעדרות כל אזכור של עבודה זרה במשך כל ימי דוד. ספר שמואל הוא ספר רב כמות המתאר תקופה של כשבעים שנה, התיאור המפורט ביותר מכל ספרי התנ"ך, והנה, להבדיל מספר שופטים, מלכים, וכל שאר ספרי הנביאים, אין בספר שום תוכחה או תיאור של עבודה זרה ע"י יהודים. למרות שלאורך כל ימי דוד ישנן תוכחות נבואיות שונות.

מקובל לחשוב כי תפיסת האלהות של דוד היא שלב חדש בקבלת עול מלכות שמים ע"י האדם:

• "מדתו העיקרית והראשית של דוד היא דבקותו בה', אמונתו העמוקה בו ובחסדו, בטחונו הגמור בו, הרגשת עצמו כעבד ה' כעושה שליחותו ונושא יעודו.. הוא מכיר בחטא ומקבל בהכנעה עמוקה תוכחה ועונש, גדולתו ומלוכתו אינן בעיניו הישגים שהשיגם בכח עצמו ולא בזכות עצמו אלא חסד ה'.. שמו של דוד כעבד ה' וכמשורר אלהי קשור קשר בל ינתק בס' תהלים.. רובם המכריע של המזמורים המיוחסים לדוד הם מזמורי יחיד מובהקים, ויש מהם ההולמים להפליא את דוד, ואף רק את דוד בלבד" (אנצ"ע ערך דוד).

ואין ספק כי תקופתו היתה גם שלב חדש מבחינה מדינית. מימי שמואל החלו ישראל לנצח אט אט את כל אויבי העם מאז ומעולם, פלשתים, עמלק, עמון, מואב, אדום, יתר הכנעני, כולם היו למרמס תחת ישראל שהפכה למעצמה, המסחר והכלכלה פרחו, והארץ נתנה יבולה. האמנם צירוף מקרים?

הנביא מתאר את ימי שלמה:

"יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרב אכלים ושתים ושמחים ושלמה היה מושל בכל הממלכות מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים מגשים מנחה ועבדים את שלמה כל ימי חייו.. כי הוא רדה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה בכל מלכי עבר הנהר ושלום היה לו מכל עבריו מסביב וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה.. ויבאו מכל העמים לשמע את חכמת שלמה מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חכמתו" (מ"א ד ה)

"אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה" (מ"א י).

והנה התורה אומרת על ימי הברכה "ונתתי משכני בתוככם", ואכן רק בימי דוד ושלמה כאשר התקיימו הברכות נבנה משכן של קבע לה'.

בצד הנתונים האלו הידועים לנו בצורה היסטורית ברורה, נצרף כאן סקירה קצרה של התיאור התנכ"י על התגשמות ההתנייה האלהית בדבר גורלו של עם ישראל וקיום המצוות.

 

ההיסטוריה של ישראל בארצו

כל עצמתה של מלכות דוד ושלמה כאלו נעלמה למן חטא ירבעם בן נבט. אחיה השילוני ניבא לירבעם בן נבט הישמדות כל ביתו, ואכן כך אירע לאחר כמה שנים, בידי בעשא (מ"א טו). כן הוא ניבא לו את מות בנו, וכך אירע (מ"א יד). "והאלהים נגף את ירבעם וכל ישראל לפני אביה ויהודה וינוסו בני ישראל" (דה"ב יג טו).

מיד עם השנוי שחל אנו קוראים: "ויעש יהודה הרע בעיני ה' ויקנאו אתו מכל אשר עשו אבתם בחטאתם אשר חטאו ויבנו גם המה להם במות ומצבות ואשרים על כל גבעה גבהה ותחת כל עץ רענן וגם קדש היה בארץ עשו ככל התועבת הגוים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל, ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שישק מלך מצרים על ירושלם ויקח את אצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך ואת הכל לקח ויקח את כל מגני הזהב אשר עשה שלמה" (מ"א יד). מסע שישק חרוט לעד במצבתו שהקים לזכר המסע.

אסא שיפר מעט את המצב "ולבבו היה ישר עם ה'", ועליו אנו קוראים: "והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי וישאו את אבני הרמה ואת עציה אשר בנה בעשא ויבן בם המלך אסא את גבע בנימן ואת המצפה ויתר כל דברי אסא וכל גבורתו וכל אשר עשה והערים אשר בנה הלא המה כתובים על ספר דברי הימים למלכי יהודה^[1]" (מ"א טו).

אחזיה שולח לשאול באלהי הגויים, אליהו מנבא לו מיתה, ואכן הוא מת (מ"ב א).

חטאי אחאב מביאים בצורת כדבר אליהו (מ"א יז) אך אחאב נכנע לפני ה' (מ"א כב) והנביא מבטיחו כי הכליה על ביתו תבא בימי בנו, ובכל אופן סופו היה כדבר אליהו, הוא מת במלחמה והכלבים לקקו את דמו (מ"א כב) מיכיהו בן ימלה מודיע לאחאב קודם המלחמה על מפלתו "אם שוב תשוב בשלום לא דבר ה' בי ויאמר שמעו עמים כולם", והמלך מפקידו אצל שר העיר ובן המלך לצפות אם יתאמתו דבריו, שכמובן התאמתו (מלכים א כב כז). ואכן בימי יהורם בן אחאב, בן הדד צר על שומרון, וברעב אכלו נשים בשר ילדיהם (מ"ב ו) גם כשהוסר המצור באו לארץ שבע שנות רעב (מ"ב ח) ויהורם הוכה במלחמה עם ארם (מ"ב ח). אחזיה מלך יהודה הלך בדרכי בן דודו יהורם מלך ישראל, ואז אדום שהיתה משועבדת מימי דוד פשעה ביהודה (מ"ב ח), שני המלכים נהרגו יחדיו, הוכרת בית אחאב עד האחרון, ואיזבל הושלכה לכלבים כנבואת אליהו (מ"ב ט). כך היה גם גורל עתליה אחות אחאב (מ"ב יא).

יואש היה מלך צדיק והלך בדרך ה', ובנו יהואחז סר מעל ה', בזמן יהואש עלה חזאל מעל ישראל ולא נלחם עמם, ובזמן יהואחז הציק והצר להם כל ימיו, וגם גדודי מואב פשטו ויצרו לישראל (מ"ב יג).

אמציה עשה הישר בעיני ה' וניצח את אדום במלחמה (מ"ב יד).

חזקיהו היה המלך שהשיב את העם אל התורה ואל ה'."והיה ה' עמו בכל אשר יצא ישכיל וימרד במלך אשור ולא עבדו הוא הכה את פלשתים עד עזה ואת גבוליה ממגדל נוצרים עד עיר מבצר" (מ"ב יח). סנחריב כובש את ממלכת ישראל, וישעיהו מבטיח לחזקיהו "ושמע שמועה והפלתיו בחרב בארצו", ואכן כך אירע [כמוזכר בכתובת סנחריב], בנוסף למגפה שפקדה את צבאו. וכן היה לו יחסי שלום עם בבל (מ"ב כ).

בעוונות מנשה נגזר חרבן על ישראל. וחולדה הנביאה בעוררה את יאשיהו לשוב אל ה' מודיעה לו כי החרבן כבר נגזר וכי תשובתו יכולה רק לדחותו שלא יארע בימיו (מ"ב כב). ואכן יאשיהו עשה ככל דברי התורה והנביאים, ובאמת הוא התחזק בממלכתו על כל גבול ישראל, והיה למלך יהודה שמלך על השטח הגדול ביותר, כשסיפח למלכותו את ערי ישראל הנותרות מן הגלות. כפי שעולה מתיאור השמדת הבמות בכל גבול ישראל, הבאת כל הכהנים מכל ישראל, ומלחמתו במגדו^[2], וכן ביאת אנשים משכם שילה ושמרון למקדש (ירמיה מא). יהויקים ויהואחז שבו לעשות הרע בעיני ה', ובימיהם בא החרבן (מ"ב כד).

דור שיבת ציון קיבל עליו את התורה והמצוה (כמפורט בעזרא ונחמיה) והוא קיבל בטחון ושלוה יחסיים, עם גבוי חסר תקדים ממלכות פרס. גם אלכסנדר מוקדון חנן את ירושלים ואת שמעון הצדיק בכבוד גדול.

להשתלטות ההלניסטית שלאחר מכן, קדמה ההתייונות שכללה השתלטות התרבות היונית, וניצחון המכבים על היונים בא מתוך התעוררות דתית.

ימי שלומציון המלכה שהלכה בדרך הפרושים היו הימים הטובים ביותר מבחינה מדינית במלכות החשמונאים^[3] (פלביוס), וממילא בכל ימי הבית השני.

עליית הצדוקים לאחר מכן, הביאה בכנפיה את שלטון הורדוס. הרע ביותר שהיה לישראל מעודו. החורבן השני נגרם עם השתלטות הקנאים וחמומי המח על העם, הכהנים הגדולים עושקי העם, והפיכת ירושלים למערת פריצים.

מכאן ואילך החלה תקופת הגלות, עליה מבטיחה התורה הסתרת פנים וסילוק ההשגחה הזו שנראתה בימי תפארתו של העם.

 

הערות:

[1]"בתקופת מלכותו הארוכה של אסא ביהודה הוכשרה הקרקע לארגון פנימי ולפריחה כלכלית חדשה של הממלכה.. אסא זכה גם בנצחון צבאי גדול בהודפו את זרח הכושי שעלה על יהודה עם חיל כושים ולובים (דה"ב טז ח) זרח הכושי הוא אולי אוסורכון א' בנו של שישק מפרעוני השושלת ה22 הלובית, בחפירות באר שבע התברר שהעיר נהרסה בשנית בתקופה זו", (אטלס כרטא לתקופת המקרא מפה 122).

[2] "בימי יאשיהו השתרע גבול יהודה בצפון עד גבע שבאפרים, ולכן היו מגדירים את תחום המלוכה בדיבור: מגבע עד באר שבע (מ"ב כג' ח') אבל השפעת מלך יהודה היתה גדולה גם בפחות שומרון דאר והגליל והגיעה לארץ גלעד", (אנצ"מ ערך א"י עמ' 612).

מיתתו של יאשיהו היתה בשל מעשה בלתי אחראי שעשה ובנביא מובעת עליו בקורת על כך (דה"ב לה כב). ואכן מוות בשלום ובשיבה טובה הובטח לו ע"י חולדה, וזה היה ראוי לו לפי כל מעשיו, עד לטעות זו.

[3]כך מספרים ההיסטוריונים:

"שלמינון נתנה הכל ביד הפרושים ותצו לכל העם לשמוע בקולם, וכל התקנות אשר קבלו הפרושים מאבותיהם הראשונים אשר יוחנן הורקנוס בטלם שבו לכל כחם.. הם קראו להגולים לשוב אל ארצם ולהאסירים אשר ישבו בבתי כלאים קראו דרור.. בכל זה היה דבר הממשלה קרוב גם ללב המלכה ותקם לה חיל וצבא רב ותאמץ ותשגיא את עוז כחה עד כי היה מוראה וחיתיתה על כל המושלים גם מסביב ויהיו מוכרחים גם לשלח לירושלים בני התערובות, כל הארץ באה אל המנוחה", (קדמוניות היהודים ב טו XIII).

"לאושר עם יהודה וטובו ושלומו אחזה עתה אשה טובת לב ויראה ה' בכל לבה את רסן הממשלה על הארץ אשר לפני זה רגזה תחתיה ונעקרו מוסדותיה, מרגשת אישה ורוחו הקשה, כטל על עשב וכרביבים על ארץ עיפה צמאה למים, כן היה דבר ממשלתה, בימיה נפוגה השנאה בין שתי המפלגות.. כל מלכי גויים מסביב הדרו פניה ויכבדוה ולא ערבו את לבם לתגר מלחמה ביהודה ולנפול בגבולות הארץ וחכמתה עמדה לה להרחיק מגבול יהודה את החולש על גויים טיגרענס אשר לכד את סוריא, השמים עצמם פתחו אוצרם הטוב להריק ברכה על ארץ יהודה", (גרץ, דברי ימי ישראל עמ' 136).

"תיאור השפע אינו משולל יסוד שאלמלא הוא לא היתה הארץ יכולה לקיים צבא כה גדול ולשלם כספי ענושים חוזרים ונשנים לרומאים", (אנצ"ע, שלומציון).

[4]עד שהרב קוק אומר:

"מציאות הרע העולמי בין הכללי ובין הפרטי בין המוסרי ובין המעשי בכל תיאור שהוא נמצא כשאנו סוקרים אותו בהכללתו ובפרטיו אנו מוצאים בו סידור אורגניות ובנין, ואי אפשר לייחסו אל המקרי", (אורות הקדש חלק שני).

[5]השיבה נזכרת אמנם בתורה לפני הצרות, אך מובן שהצרות לא יבואו אחרי התשובה, הפרשה הראשונה היא דברי ה' ובה נאמרו תמצית התכנים שהושרו לאחר מכן בשירה, ומשה רואה צורך לציין מדברי ה' את התשובה, אך הסדר הוא כאמור בשירה, לאחר כל הצרות ינחם ה' על עבדיו.