העבד בתורה ולאורך ההיסטוריה חלק שני
העבדות על פי התורה
התורה יוצרת סדרי עולם חדשים, היא ניתנה לעם ישראל לקראת הקימו ממלכה חדשה, שתיוסד סביב חוקי ה' ותהיה 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'. התורה נותנת 'חוקים ומשפטים צדיקים', ומייסדת את ממלכת ישראל סביב חוקי מוסר מיוחדים. ואעפ"כ במפתיע, התורה לא עוסקת באוטופיה, 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ', היא פותחת את המשפטים הניתנים לעַם עִם מתן תורה – בדיני עבדים. אדם הנמכר בגניבתו, אב המוכר את בתו, אלו בודאי סממני עניות.
אם נשווה זאת לתורות אנושיות, הרי שהצלבנים חלמו להקים את 'ממלכת גן העדן', ובתיאוריהם נדמה היה שממלכתם כשמה תהיה. לנין הבטיח ש"תוך מספר שנים לא יהיו עניים ברוסיה החדשה". ועוד הרבה תורות מתיימרות לפתור את כל הבעיות, לבטל את הרוע, לעשות צדק. כשבפועל אף אחת מהן לא צלחה.
התורה האלהית פותחת את הלימוד בכורח המציאות, בעבדים, אין להתעלם מן העבדות או "לבטלה", אלא להתייחס אליה בדרך הנכונה. שכן התעלמות לא תפתור את גורמי הבעיה ואף ביטול פורמלי לא ישנה בהרבה את הלחץ על המעגל החלש. ואילו טיפול נכון יקהה את החלק הבלתי צודק שבעבדות. התורה הרי מכירה אף בישראל שנמכר לנכרי, אף שבודאי הרצון היה 'לבטל' מציאות כזו, אין בהכרת החוק והתיחסותו משום הבעת תמיכה והצגתו כרצוי או כראוי.
בני ישראל, שהיו בעצמם עבדים, וידעו טעמו של שעבוד. אמורים היו להביא לעולם את בשורת החירות. והם היו מוכשרים לעשות את השינויים המפליגים האלו מתוך הבנה פנימית.[1] כה חשוב היה השינוי, שהתורה בעצם פותחת בו. כשלב ראשון מבטלת התורה אתת מעמד העבדים בתוך העם.[2] העבדות אצל העני יכולה להיות כורח המציאות, אך לעולם אין היא עוברת תקופה של שש שנים. בניגודד לעמים אחרים בהם נוצרו מעמדות על ידי הצטברות הכח אצל החזקים, 'בתר עניא אזלא עניותא', בעלי הכח דאגו לריביות ולתנאיםם אחרים שהאריכו את העבדות כמעט ללא הגבלה. כך נוצרו מעמדות חלשים שהופלו בחוק. בישראל העבדות אינה יכולה להיות יותר ממצב זמני, אין 'מעמד עבדים'.
בתורה רואים אנו, את מה שהוסבר לעיל, שלפעמים יותר משהאדון חפץ בעבד, רצה העבד בחיי העבדות: "ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי" (שמות כא' ה'). לאנשים אלו נח להוות 'ראש קטן', להיות מסודר בחיים תמורת עבודתו, ולא לחפש עצמאות. איך מתמודדת התורה עם משאלה זו? התורה לא 'מבטלת' אותה, שכן אדם זה שחפץ בעבדות, באמת נמצא במצוקה, תנאי החיים הם שהביאוהו לכך. 'ביטול' יפגע בו, והוא יסתפח לאדון אחר בצורה אחרת תוך כדי עקיפה של החוק. התורה מעמידה אותו במקום, אדרבה, רצונו ייעשה, הוא יכול להיות עבד עולם, אך אזנו נרצעת. כאות קלון לכך שבחר בעבדות בני אדם ולא בחירות ובעבדות ה' לבדו.
ועל זאת דרש רבן יוחנן בן זכאי את דרשתו המפורסמת: "אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע" (קדושין כב:). לאמור: האדם הפשוט לפעמים רוצה הוא בעבדות. התורה מניאה אותו מכך בדרך של חינוך ולא בדרך של 'ביטול'. כן גינו חכמים את האדם המוכר את עצמו לעבדות (ערכין ל:).
התורה מבטלת מהעבד גם את את השם "עבד", ואומרת "כי לי בני ישראל עבדים", אין אדם מישראל באמת עבד של חברו, שכן כולנו עבדי ה'. "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבד בו עבדת עבד, כשכיר כתושב יהיה עמך" (ויקרא כה' לט'). כך דואגת התורה לעבד בכמה וכמה תחומים: אף שהאדון זן את אשתו של העבד, היא משתחררת תמיד יחד עם בעלה. בצאתו מעניקים לו מן הגורן ומן היקב. ועוד הלכות שפירשו חכמים עד שקבעו "הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו".
כך בנוגע למכירת נערה לאמה, אותה התירה התורה עד התבגרותה של הנערה, אז לא ראוי שתהיה תחת רשות אחר. הגבילה התורה את הקונה, שלא ינהג בה הפקר כעבדים אלא יבחר אם לשחררה עם התבגרותה, או להשיאה לבנו כנישואין לכל דבר. ומוני המצוות אף מנו כמצוה לקונה אמה, שיישאנה או שישיאה לבנו, כפי שכותב ספר החינוך:
"ריחם האל על העניה הנמכרת ועל אביה שנצטרך למכרה, וציוה הקונה אותה לישא אותה לאשה ולעשותה גברת, כי אל רחום וחנון הוא. ואם אין הקונה חפץ בה לעצמו, שישיאנה לבנו, כי גם עם בן אדוניה תשמח ותגל", (החינוך מצוה מג').
כך לאורך ההיסטוריה הישראלית, לעולם לא נוצרה שכבה של עבדים, לא היה מעמד חברתי זה, שקיים היה בכל אומה ולשון. למרות שרשמית לא בוטל ולא נאסר. סייעו לכך שאר החוקים המיוחדים של התורה, לפיהם אין החובות מצטברים והולכים על השכבה הנחשלת, שכן בשמיטה בטלים כל החובות. וגם מי שמך ונאלץ למכור את נחלת אבותיו, מקבלה חזרה ביובל.[3] את העני מצווהה להלוות ואין לקחת ממנו רבית. חוק אחד היה לגר ולאזרח הארץ, ובכך נוטרלו כל המנגנונים הדוחפים את החלשים אל מעגל העוני.. גם מי שכבר הידרדר אל תחום העוני, לא היה צריך לקבץ נדבות, שכן מעשר כל הארץ יועד עבורו שנתיים בשביעית (ודוקא שנתיים ולא יותר, כדי שלא יסמכו עצמם אנשים על מילגה זו ולא יטרחו עבור משפחותיהם ועבור עצמם). לקט שכחה ופאה פרט ועוללות המתינו לו בשדה (גם כאן נראה שהתורה ביקשה מהעני את עבודת האדמה, ילקט הוא בעצמו ויתרגל בעבודה).
נתבונן מעט בחוקי העבד העברי על פי התורה, ונראה מה הביא את חכמים לקבוע: "הקונה עבד עברי כאילו קונה אדון לעצמו".
אינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח ולא בסימטה כדרך שהעבדים נמכרים, שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד, אינו נמכר אלא בצנעה ודרך כבוד (תו"כ ויקרא כא', רמב"ם עבדים א' ה').
אין האשה נמכרת בגניבתה, ולא מוכרת את עצמה (סוטה כג., רמב"ם עבדים א' ב'). הימצאותה של אשה תחת יד אחר נוגדת את ערכי הצניעות.
גר אינו נמכר בעבד עברי (ב"מ עא. רמב"ם עבדים א' ב'). ירדה תורה לסוף דעתו ומצבו של הגר, שאין להשפילו גם במכירה לעבדות, ואף אם גנב!
כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך.. זו עבודה שאין לה קצבה.. לא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבא, שהרי לא נתן לו קצבה, אלא יאמר לו עדור עד שעה פלונית.. ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן לו והוא אינו צריך אסור (תו"כ ויקרא כא', רמב"ם עבדים א' ו').
אסור לבקש מהעבד להוליך כליו אחריו לבית המרחץ, שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד, אסור להעסיקו כספר לרבים או נחתום לרבים, אא"כ היתה זו אומנותו קודם שנמכר (מכילתא ויקרא כא', רמב"ם עבדים א' ז').
אין לדרוש מהעבד ללמוד מלאכה שלא למד בהיותו בן חורין, אלא יעבוד במה שהוכשר לפני עבדותו (שם).
כל עבד עברי חייב האדון להשוותו אליו במאכל ובמשקה בכסות ובמדור שנאמר כי טוב לו עמך.. וחייב לנהוג בו מנהג אחווה (קדושין כ. רמב"ם עבדים א' ט').
חלה העבד, עד ארבע שנים, עולה לו למנין שש (קדושין טז: רמב"ם עבדים ב' ה').
האדון חייב במזונות אשתו של העבד, ובכל אופן מעשי ידיה לעצמה (קדושין כב. רמב"ם עבדים ג' א').
עבד שלא רצה לצאת, ונרצע, משתחרר במיתת האדון ואינו ירושה לבן. (קדושין יז: רמב"ם עבדים ג' ז'). כהן אינו נרצע כדי שלא יהיה בעל מום (קדושין כא: רמב"ם עבדים ג' ח'). אשה אינה נרצעת (ספרי פ' ראה, רמב"ם עבדים ג' יג'). ככלל, הרציעה נעשית באוזן, שהיא אבר סחוסי, ואין ניקובה כרוך בקושי רב או בסיכון של זיהום וכדו', עד ימינו אנשים מנקבים את אזניהם לשם הטלת תכשיטי נוי.
מציאת העבד לעצמו (ב"מ פ"א מ"ה, רמב"ם גזלה ואבדה יז' יג').
בשחרור העבד יש להעניק לו בשווי שלשים סלע (קדושין יז. רמב"ם עבדים ג' יד').
אין האב רשאי למכור את בתו אא"כ העני ולא נשאר לו כלום, לא קרקע ולא מטלטלין ואפילו כסות שעליו, ואעפ"כ כופין את האב לפדותה אחרי שמכרה (קדושין כ. רמב"ם עבדים ד' ב').[4] הקונה אמה אינו רשאי למכרה לאחר, והדבר נחשב לבגידה, אלא אוו ישאירנה אצלו או ישחררנה (שמות כא' ח').
בימי הבית השני עדיין תנאי החיים הביאו אנשים למכור עצמם לעבדות, ובנחמיה מתואר לחץ כלכלי שגרם לאנשים למכור את עצמם לעבדות בחובם:
"ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים.. ועתה כבשר אחינו בשרנו כבניהם בנינו והנה אנחנו כבשים את בנינו ואת בנתינו לעבדים ויש מבנתינו נכבשות ואין לאל ידנו ושדתינו וכרמינו לאחרים.. ואמרה להם אנחנו קנינו את אחינו היהודים הנמכרים לגוים כדי בנו וגם אתם תמכרו את אחיכם ונמכרו לנו ויחרישו ולא מצאו דבר" (נחמיה פרק ה').
נחמיה טיכס עצה ושכנע את הנושים לוותר על חובם, אך המצב של שעבוד תמורת חוב המשיך. וחכמים אף הוצרכו לאסור על אדם להימכר מרצונו כדי להרויח: "מנין שאין אדם רשאי למכור עצמו ולהניח באפונדתו, ת"ל וכי ימוך ונמכר, אינו נמכר אא"כ העני" (ספרא בהר ז' א').
וכן הגבילו חכמים את המכירה על גניבה בלבד, ואפילו לא על הקנס הבא על הגניבה כגון כפל. הורדוס נהג למכור לעבדות גם גנבים שבאו במחתרת, ומכרם אף לנכרים, ועל כך גינוהו בישראל (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים א' טז' א', ג' יב').
הרחמים והחמלה האמיתיים צריכים להיות ראשית בבית פנימה. כאשר רואים אנו אנשים ששקועים ראשם ורובם בעשיה ציבורית, ומזניחים את בני ביתם. יש להסיק מכך שעשייתם אינה נובעת ממקום פנימי ומאוזן של 'טוב'. כך רואים אנו הרבה פעילי זכויות אדם / בעלי חיים / צמחים, שלעתים נוהגים בסביבתם הקרובה בדומה לאותם יצורים שהם מגוננים עליהם. בשום חברה לא יבוטלו עבדות ושעבוד של זרים, לפני שיאוזן היחס לבני העם. אין כאן אפליה, שכן החוק עוסק במציאות ולא באידיליה שאינה קיימת. בכל חברה ישנם שוליים, ישנם עריצים, וישנם חסרי לב, החברה צריכה לדאוג שפעולותם של אלו, במדה ואי אפשר למגרם, לא יפגעו לכל הפחות בבני העם. עניי עירך קודמים, וזכויות עמך קודמים. עצוב מאד לראות אדם מתעלל באחר, אך עצוב עוד יותר לראות אדם מתעלל באחיו או בבנו. לו היו האמריקאים מתעללים בעבדים בני עמם, ולא בכושים, היה מצבם המוסרי גרוע עוד יותר. אדם שאינו דואג ראשית לקרובים אליו, מכתו חמורה ואנושה הרבה יותר. טבע העולם הוא שאדם דואג לבני עמו, ומי שהופך עצמו כביכול 'אוניברסלי' ואינו דואג לבני עמו יותר מאשר לאויבי עמו, או לסתם פחותים, ובמקרה הגרוע משוה זכויות ארנבים לזכויות בני עמו – מתנער מן המוסר כולו.
עבד כנעני על פי התורה
שונה היחס בין עבד עברי לעבד כנעני, כאמור בתורה: "ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבתיכם מהם תקנו עבד ואמה. וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם והיו לכם לאחזה. והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה. לעלם בהם תעבדו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך" (ויקרא כה' מד').
עבדות זו, על פי התורה היא על ידי קניה. אנשים מהגויים אשר סביבות ישראל, או מהגרים התושבים, שאין ידם משגת לפרנס את עצמם, ומוכרים את עצמם מרצונם לעבדות.[5] בשום מקום לא התירה התורה מסעות צייד אדם, וסחר בנפשות. להיפך, התורהה קובעת "לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדניו: עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו"" (דברים כג' טז').[6] ואילו "גונב איש ומכרו – מות יומת" (שמות כא' טז'). אמנם התורה מפרשת כי עונש זה נאמר רק בגונב מבניי ישראל (דברים כד' ז'), אבל גם אם אין העונש שוה, אין ספק שהאיסור אף בנכרי, שהרי אפילו גזל ממון נכרי אסור, קל וחומר גונבב נפשות.[7]
התורה קובעת עונש מוות להורג עבד כנעני[8] (שמות כא' כ'. לא מפורש בכתוב שמדובר בעבד כנעני, אך נאמר 'כי כספו הוא', מה שלא מתאים לדין עבד עברי[9]). וכן שחרור לחובל בעבדו ומוציא שן או עין (כא' כז'). שור ההורג עבד כנעני, ייסקל (כא' לב'). ישראל שהרג עבד בשוגג גולה לעיר מקלט (מכות ח:).
התורה אסרה לשחרר עבד כנעני, 'לעולם בהם תעבודו' (ויקרא כה' מו'), לכאורה מובן ממצוה זו כי דבר טוב וראוי הוא להעביד את הגוי ולהשתעבד בו. אך כדי לעמוד על שורש מצוה זו יש לשים לב לכמה נקודות חשובות: ראשית, אם יש מצוה לעבוד ולהשתעבד בגויים, הרי שתהיה מצוה לקנות עוד ועוד עבדים גויים, כדי להשתעבד בהם יותר. או אם היתה לאדם אפשרות לשחרר עבד אחד ולקנות תחתיו עשרה, בודאי היה מקיים מצוה יותר גדולה. נראה שהאיסור הוא פעולת השחרור דוקא. שנית, האיסור לשחרר עבד הוא רק אחרי שמל וטבל, כאשר הוא כבר כישראל לכל דיניו, ואילו עבד שלא מל וטבל, מותר לשחררו.[10] (ואכן לדעת ר' ישמעאל 'לעולםם בהם תעבודו' אינו אלא רשות, גיטין לח.).
מכאן נראה שענין המצוה היא מניעת מציאותם של עבדים משוחררים בעם ישראל, בכדי שאם יהיו בינינו כנענים, יהיו במצב של שעבוד רוחני וגשמי, ולא יפתחו כאן את תרבותם. למרות שהעבד מל וטבל, הרי בא למצב זה שלא מרצונו, ואין הוא גר צדק. שחרור עבדים יביא להיווצרות שכבה חברתית שזרה לרוח העם. כפי שמצאנו למשל בחברה הרומאית, שאחד הגורמים המכריעים להתפוררותה היתה שכבה עצומה של עבדים משוחררים מן המזרח, שהחדירו את תרבותם השונה לתוך המרחב הרומאי. אעפ"כ חשבו חכמים עבירה זו ל'איסורא זוטא' והתירו לשחרר עבד לכל צורך מצוה, אפילו בכדי להשלים מנין שאינו מצוה מן התורה (ברכות מז:). משום שיסוד המצוה אינו אלא להרבות עבודת ה', ועל ידי שחרור לצורך מצוה מתרבית ג"כ עבודת ה' (ספר החינוך שמז'. וראה ירושלמי גיטין ד' ד': 'קל הוא בשחרור').
העבד המשוחרר הורדוס, היה להתגשמות הקללה הנוראה שבתורה 'הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה' (דברים כח' מג'). מסופר שבלוייתו של הורדוס השתתפו 500 עבדים משוחררים, ואין ספק שכניסתם של אלו לחברה בישראל הסבה רק נזקים וירידה רוחנית. ואפילו מ'עבדי שלמה' נשארו אוכלוסין ירודים ופחותים בעם עד ימי הבית השני (ראה עזרא ב' נח', יבמות טז:). ובמקום אחר (כתובות יד. רש"י ור"ן) נראה ש'עבדי מלכים' שימש בתלמוד ככינוי מרומז לזרעו של הורדוס שנתערב בישראל (ומדברי רש"י חולין קלט: נראה שהמשיך ענין זה דורות רבים). ומכל זה מובן שהאיסור לשחרר עבדים הוא תנאי לקדושת עם ישראל.
טעם נוסף למצוות עבודה לעולם, מבואר בספר החינוך: מכיון שתנאי החיים מצריכים את העם לקחת לו עבדים, מוטב יקח עבדים נכרים ולא עבדים מישראל, ולכן נאמר בכתוב: "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה לעלם בהם תעבדו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך" (ויקרא כה' מו'). כלומר: השאירו את הכנענים כעבדים אצלכם, בכדי שלא יצטרכו לקחת עבדים מישראל, ולא יגיעו לרדות בפרך בישראלים.
כן יש לציין לדעת רבינו אביגדור והרוקח שעבד שנוהג כשורה אסור לרדות בו בפרך. הרוקח כותב "בהם תעבודו ולא בטובים כל כך כמו טבי עבדו של רבן גמליאל".[11]
על מצבו של העבד הכנעני בימי חז"ל, יש ללמוד מהמחלוקת המפורסמת בין הפרושים לצדוקים בדין נזקי עבד. הצדוקים רצו לחייב בדבר את רבו (ידיים ד' ז'), והפרושים פטרו אותו "שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חברו ונמצא זה מחייב את רבו מאה מנה בכל יום" (שם וב"ק ד.). רק במדינה בה יש לעבד זכויות אדם, יכול הוא להגיב כך על 'הקנטת' רבו, ואילו בכל המדינות האחרות באותם ימים היה עבד הגורם נזק לרכוש של אחר מתחייב בענשים, שבהרבה מקרים לא יצא מהן בחיים.[12]
העבד הכנעני חייב במצוות, ולכן דין העבד הכנעני כדין ישראל, כאמור לעיל לענין ההורגו שנהרג. האיסור לקלל חרש כולל גם עבד כנעני (מנחת חנוך רלא'). וכן עבד כנעני נאמן באיסורים כדין עד אחד ושחיטתו שחיטה (יו"ד א' רעק"א פר"ח תבו"ש יד' ב"ש אה"ע יז' י'). עבד כנעני נוטל צדקה מקופת הצדקה של ישראל (יו"ד רסז' כא'). העבד אוכל מקרבן הפסח, ועבדי הכהן נתייחדו בזה אף מן הישראל, שהרי הם אוכלים בתרומה. השבת באה גם "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דברים ה' יד'). אין להטיל כל העבודות על השפחה אלא גבירתה תעזור עמה "מפני חיים של שפחה" (ירו' כתו' ה' ו'). ברכת כהנים כוללת גם העבדים (ספרי פסקא לט').
חכמים פירשו את דין יציאה בשן ועין, כמתכוין לכל ראשי איברים, אך דוקא מומים שבגלוי (קדושין כה. רמב"ם עבדים ה' ד'). והוא להיפך מהנוהג בעמים אחרים להטיל בעבד מום גלוי כדי שיהיה לו אות עבדות. היה רבו רופא, ואמר העבד 'חתור לי שיני' והפילה, שחק באדון ויצא לחירות (קדושין כד: רמב"ם עבדים ה' יג'). לא ויתרה תורה על מה שמגיע לעבד, ואמרו "המפיל שן עבדו וסימא את עינו, הרי זה יצא לחירות בשינו, ונותן לו דמי עינו" (ב"ק עד: רמב"ם עבדים ה' יד'). מכאן למד האדון שאין העבד הפקר בידו לעשות בו ככל רצונו, אלא יש לו זכויות אדם.[13] הירושלמי (גיטין ד' ד') נוטה שהעבד יוצא יחד עם בניו. עבד משוחרר הרי הוא כישראל לכלל דבר (רמב"ם אי"ב יב' יז')
המוכר את עבדו לגויים, קנסוהו חכמים שיצא לחירות (גיטין מג:), מכרו למי שגר בחו"ל, אפילו לישראל, קנסוהו שיצא לחירות (שם, רמב"ם עבדים ח' ו'). עבד שאמר לעלות לא"י כופין את רבו לעלות עמו, רצה האדון לצאת לחו"ל, אינו יכול להוציא את עבדו עד שירצה העבד (כתובות קי:). אפילו בזמן הזה שהארץ ביד גויים (רמב"ם עבדים ח' י').
עבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל, אין מחזירין אותו לעבדות, ועליו נאמר 'לא תסגיר עבד אל אדוניו' (גיטין מה.), עבד זה שברח לארץ הרי הוא גר צדק והוסיף לו הכתוב אזהרה אחר למי שמונה אותו מפני שהוא שפל רוח יותר מן הגר, וצוה עליו שנאמר עמך ישב בקרבך וכו' בטוב לו לו תונו זו אף הונאת דברים", (רמב"ם עבדים ח' י'). גם עבדים שנשבו מצוה לפדותם (גיטין לז' ר"מ מתנ"ע ח' י ד').
עבד שהשיאו רבו בת חורין או שהניח לו רבו תפילין בראשו או שאמר לו רבו לקרות שלשה פסוקין בספר תורה בפני הצבור וכל כיוצא באלו הדברים שאין חייב בהן אלא בן חורין, יצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור (גיטין לט: רמב"ם עבדים ח' יז').
התורה לא אסרה לרדות בעבד כנעני בפרך, אך ראה לעיל ('העבדות על פי התורה') שהגדרת 'בפרך' היא רחבה מאד וכוללת עבודה שאינה תחומה בשעות. ואין הכוונה שמותר להתעלל בעבד כנעני, וידועים דברי הרמב"ם:
"מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה, וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד, ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי ע"ז אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקדוש ברוך הוא שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך", (רמב"ם עבדים ט' ח'. שו"ע יו"ד רסז' יז').
במשך דורות רבים לא היו העבדים מצויים כ"כ אצל בני ישראל, ורק בתקופה הרומית, כשהרומיים ניהלו בפועל את הכלכלה בא"י, חדרה העבדות לא"י, ואצל הרבה מגדולי חכמינו אנו מוצאים עבדים (אעפ"כ קבעו חכמים 'עבד מילתא דלא שכיחא', גטין מד'[14]). אך בולט הדבר שהיחס אליהם כבני אדם מושרש היה בקרב העם. ולמרות דברי הגנות הרבים שנאמרו על העבדים ככלל, שעוסקים במצבם המוסרי,[15] לא קישרו אבותינו וחכמינו את פגמם המוסרי של הנכרים האלו שבאו מארצות עובדי אלילים, לשלילת זכותםם והיחס האנושי אליהם.
אברהם אבינו היה נכון להוריש רכושו לעבדו הכנעני אליעזר. כן מסופר בדברי הימים (ב' לד') על ישראלי בשם ששן, שלא היו לו בנים, ולקח את עבדו המצרי לחתן.[16] ואולי על מעשה זה נולד המאמר: "בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה" (פסחים קיג'). בן סירא אומר עלל העבד "חייו הם יקרים כחייך" (לג' כה'). אין להעלות על הדעת משפט שכזה בשום אומה ולשון. רק באומה בה התרגלו ללמוד מןן התורה הלכות עבדים, ולקרות באיוב את דבריו המפורסמים (מובא בציטוט מדברי הרמב"ם לעיל). ובעוד משל לטיני אומר 'יש לנו שונאים כמספר עבדינו'.[17] קירבו חכמי ישראל את עבדיהם, ונשיא ישראל רבן גמליאל התייחס לעבדו המפורסם 'טבי' בכבוד גדולל וכינהו 'תלמיד חכם' (סוכה כ:), וכשחשב ששחררו בטעות שמח שמחה גדולה (ב"ק עד:), עליו אמרו: "הרבה בנים היו לכנען שראוייןן ליסמך כטבי עבדו של רבן גמליאל אלא שחובת אביהן גרמה" (יומא פז'). ורבי אליעזר אמר: "בדין הוא שיהיה טבי יושב ואני משמשו" (מדרש משלי ט' ב'). כשמת טבי, קיבל עליו רבן גמליאל תנחומין, אף שחכמים אסרו לקבל תנחומין על עבד (שמא יעלוהו ליוחסין[18]), משום ש"טבי כשר היה" (ברכות טז:), קיקרו הרומי, להבדיל, מרגיש כעין יסורי מצפון כשהצטער יותר מדי על מותו של עבד, והוא כותב לידידו: "זה עתה מת עלי עבדי סוסיתיוס אשר שרת לפני בתור קורא והנני מתאבל עליו יותר מהראוי להתאבל על מות עבד".[19]
שפחת בית רבי נחשבה למלומדת ולמדו ממנה חכמים רזי הלשון (מגילה כג:), ופעם אחת על סמך קריאתה 'יהיה האיש הזה בנדוי' עשו חכמים כדבריה (מו"ק יז. ומעשה נוסף כזה בירו' מו"ק ג' א'), ובעת חוליו של רבי הזכירו חכמים את תפילת אמתו (כתו' קד'). ר' יוחנן לא היה אוכל מבלי לחלק לעבדיו (ירו' ב"ק ח' ד'). על אליעזר עבד אברהם, אמרו מתחילה 'אין ארור מתדבק בברוך', אך בהמשך נאמר: "ע"י ששמש אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך" (ב"ר נט'). "א"ר אחא יפה שיחת עבדי אבות מתורתם של בנים שהרי פרשתו של אליעזר ב' וג' דפים והשרץ מגופי תורה וכו'", (ב"ר ס').
גם בנבואת יואל, העבדים חלק מן העם 'וגם על העבדים והשפחות בימים ההם אשפוך את רוחי', (יואל ג' ב'). וכך אומר תדא"ר: "מעיד אני עלי שמים, בין ישראל בין עכום בין איש ובין אשה בין עבד ובין שפחה, הכל לפי המעשה שאדם עושה כך רוה"ק שורה עליו, (פרק ט').
בהמשך נתבונן בהשלכות של גישת התורה לעבדות הכנענית.
העבדות בחוקי האומות הקדומות
במשך השנים נתגלו ספרי חוקים ממדינות רבות בימי קדם, חוקי הבבלים, החתיים, האשורים, ועוד.
שונים הם כמובן החוקים בפרטיהם, אך הנחות משותפות רבות להם, ובנוגע לעבדים ההסכמה המשפטית היתה שאין הגבלות על האדון ברצותו לעשות בעבד כחפצו. עקב היות החברה באומות אלו נחלקת למעמדות, אין הבדלה בין עבד מתוך העם או מחוצה לו, מכיון שירד למעמד 'עבד' הרי הוא פחות מדרגת אדם, האדון יכול לחבול בו כרצונו, ואם האדון או אחרים הרגוהו אין דינם כהורגים בן חורין.
"לפי החוק המסופוטמי אין לאדון שום מחויבות כלפי עבדו והוא רשאי לעשות בו כחפצו".[20] "אצל החתים אין יחס חוקי בין הבעל והעבד. הבעל יכול לפצוע, או להרוג את עבדו זה ענינו, ואין אדם אחר זכאי להתערב בדבר זה".[21]
על 'חוצפה' באו ענשים חמורים, לפי חוקי החתים "עבד כי ישוה עצמו עם אדוניו – ילך ל"סיר", (-לבית הכלא. חוקי החתים לוח B 50). לפי חמורבי, עבד האומר לאדוניו 'לא אדוני אתה' תיקצץ אזנו (סעיף 282). העבד נענש בהטלת מומים, על מעשה שלא הוא עשה: אשה המוכרת עבד, קוטעים את אפו ואזנו של העבד, והבעל קוטע את אזני אשתו (חוקי אשור לוח A סעיף 4).[22]
"החוק הבבלי, החוק האשורי וחוק החתים מפלים את העבד לרעה בשני מובנים: אם אדם חפשי עובר עבירה פלילית נגד עבד, עונשו בשל מעשהו קטן יותר מאשר לו היה עושה אותה עבירה לאיש חפשי. מצד שני, – אם עבד עבר עבירה פלילית נגד מישהו, הריהו מקבל עונש חמור יותר מאיש חפשי בשל אותה עבירה עצמה".[23]
עבד המזיק נענש בחומרה יותר מבן חורין: עבד המכה אדם אזנו תיכרת (חמורבי 205). לפי חוקי החתים: עבד שגונב כורתים את אפו ואזניו (לוח A96), הגונב מעבד פטור מכפל (לוח B 32). המקלל אדם אחר, נקנס בכסף, עבד המקלל מות יומת (שם 33).
לפי חוקי כל האומות, עבד לא נחשב כאדם, ולכן ההורגו משלם כדין מזיק, אך לא נהרג (חמורבי סעיף 219, וכך גם בחוקי אשנונה). לפי חוקי החתים ההורג עבד משלם תמורתו, אם הרגו בכוונת רצח משלם כפל, ואם הרגו ברשלנות תוך כדי הכאה, ישלם את תמורתו בלבד. נושה הלוקח ילד בעד חובו והרגו, את ילדו ימיתו, ואם לקח ילד עבד, ישלם שלישית מנה כסף (חמורבי סעיף 115. וכיוצא בזה בחוקי אשור לוח B סעיף 2).
התורה אינה מאפשרת מכירת עבד תמורת חובות כספיים, אלא רק בעוון גניבה. חוקי המזרח הקדום הכירו בכך שהלוה ואין לו לשלם הופך אוטומטית לעבד, וכן על נזק ברשלנות שאין בידו לשלם (חמורבי סעיף 34) וחמורבי (סעיף 117) מכיר במכירת אשת איש לשפחה מחמת חוב. לשבחו ייאמר שהוא מקצר את התועבה הזו באופן שלא תעלה לשלש שנים. גם שנים רבות לאחר מכן, לאורך חלק גדול מן התקופה הרומית היה שעבוד בשל חוב שעבוד עולם, החייב היה הופך לNexum (ברבים: nexi), ולא היתה לו דרך שחרור.
התורה אוסרת למכור אמה לאדון אחר, חמורבי (סעיף 119) מתיר למכרה גם אם ייעדה לעצמו וילדה לו בנים, וכנראה לכך מתכוונת התורה באמרה "בבגדו בה".[24]
חוקת 'אור נמו' מחייבת את הרואה עבד בורח להסגירו לאדונו, והמשתמט מכך עלול להיענש במוות! החוזה החתי מצרי מהמאה ה13 לפנה"ס כולל סעיף הסגרה של עבדים בורחים. התורה אוסרת להסגיר עבד אל אדוניו.
"הפעולה החוקית לפי תורת משה, שלפיה נעשה אדם חפשי עבד, היא – מכר.. בתורת משה מצויים סעיפים רבים המוכיחים באיזו מידה חדל העבד אצל העברים להיות נכס בלבד, וקיבל זכויות אנושיות".[25]
לא רק הנושאים בהם מדברת התורה במפורש מלמדים על גישתה לעבד, אלא גם הנושאים מהם היא מתעלמת. כל האפליות השונות כלפי העבדים לא מוצאים מקום בתורה. עד כדי כך שמלומד אחד קובע: "השם "חוק העבד" איננו נכון, שכן אין הוא עוסק במקבילותיו במזרח הקדום ברכישת עבד, בסימונו לצורך שיוכו, בהענשתו במקרה של בריחה, בשאלת זכותו של עבד לרכוש, בפיצוי אדוניו במקרה של פגיעת אדם אחר בו וכו'. נושאם של הפסוקים בשמות כא' הוא מתי וכיצד העבד משתחרר ועל כן הכותרת המתאימה להם היא: חוק שחרור העבד. חוק זה עוסק, אפוא, לא בעבדות אלא ביציאה לחופשי".[26]
גם אחרי מתן תורה, באומות רבות לא היה מוות של עבד נושא לדיון מוסרי:
"עבדים היו פתרון הרבה יותר פשוט משימוש באזרחים. העבדים היו אנשים חסרי זכויות, אנשים שנקלעו למצוקה כלכלית קשה שהכריחה אותם למכור את עצמם, או זרים, בני תרבות אחרת, שנשבו במלחמה או נחטפו מארצותיהם והפכו לעבדים. במשך הזמן ילדו אנשים אלה ילדים ונכדים, ואלה כבר נולדו למציאות של עבדות. עבדים אלה, המכוּנים במקרא "ילידי בית", היו צייתנים יותר מעובדים שכירים. כמו בהמות עבודה היה צריך רק לדאוג שיאכלו, ואם עֶבד היה נמחץ תחת אבן גדולה או צונח מפיגום לא היה צורך לתת על כך דין וחשבון לאיש. העבדים היו המשאיות, המנופים והטרקטורים של העולם העתיק".[27]
ברומא היו העבדים מוצגים ערומים על במה בשוק, כשלגופם מוצמדת כתובת על ערכם ושויים.[28]
הרב ש' רובינשטיין, בספרו קדמוניות ההלכה, (קובנא תרפו'), מתאר:
"נורא מאוד היה מצב העבדים בימים הקדמונים. העבד היה ככלי חפץ ביד קונהו לעשות בו כחפצו לעבוד בו בפרך יומם ולילה, ולהשתמש בו בכל מיני תשמישי גנאי. היה בידו הרשות להכותו בלי חמל על כל דבר פשע כל שהוא ולעשות בו מומים באברי גופו בלי כל צפיית עונש. לתכלית רצויה לאדוניו היו מסמים את עיניו. הירודוט מספר (ספר ד' ב') שהסקיטים היו מעוורים את כל איש אשר שבו בגלל מלאכת עשיית החמאה (=כדי שלא יגלו את דרך העשיה). ותכליות כאלה היו מרובות שבגללן הוכו העבדים בסנוורים עד שניקור העיניים היה לסמל העבדות. ולזה לשבויי מלחמה ניקרו עיניהם לאות עבדות, ובייחוד עשו כן להמלכים ושרי הצבא השבויים לאות נקם ושעבוד. על דבר פשע כל שהוא במלאכה או על שבירת כלי נקצצו ידיו או אצבעותיו. ועוד אצל הרומיים יספר סֶנֶקָא 'כי על שבירת כלי קטן נקצצו ידי העבד או הומת'.
סוף דבר לא היה דבר שעמד לפניהם מלעשותם עם העבדים, עד שכנראה אילמום למען לא ישיחו זה עם זה בעבודתם או לתכלית אחרת, והכו או עקרו את שיניהם לבל יוכלו לאכול הרבה. קיקרו יספר ש'דבר רגיל היה בין הרומיים שאם העבד ידע עדות נגד אדוניו שהאדון חתך לו את לשונו למען לא יוכל להעיד'. והטלת מומים בעבדים אם על ידי הכאה סתם או לתכלית רצויה לבעליהן היה כל כך מצויה עד שהטילו מומים באברים המגולים של העבדים לסמן אותם בעבדות, והמומים היו לסמל העבדות".
מובן מאליו, שאם היו כל אומות העולם נוהגים בעבדות זו כפי שהתירתה התורה בלבד, לא היו מגיעים העבדים למצב שפל כפי שהגיעו בארצות המערב.
ואכן לפי התורה גם העבדות שמותרת לישראל בכנענים, אינה מותרת לגויים. אין גוי קונה את הגוי קנין הגוף (יבמות מו. רמב"ם עבדים ט' ה'. אין כאן איסור לגוי לקנות עבד, אלא מצב משפטי שלפי התורה אין לו בעלות על גוף העבד, ולכן אינו יכול לעשות בו כרצונו). ויש לכך השלכה משפטית מובהקת: הקונה עבד מנכרי, לא נעשה עבד שלו, משום שלנכרי עצמו אין קנין עבדות גמור. הוא צריך לעשות קנין נוסף בעבד, ואם לא הספיק לעשות זאת ועשה העבד קנין בעצמו הרי הוא יוצא חפשי! ככל הנראה לא סמכה התורה על אומות העולם שינהגו בעבדים כפי שהיא מצווה אותנו, ולא התירה להם את הדבר.
רק בישראל מצווה התורה על ביטול המעמדות, והחוקים שוים לגר ולאזרח. אסור ללחוץ את הגר ולהונותו, ואין להכיר פנים במשפט. אין ריכוזיות במשק (ראה לעיל: 'העבדות על פי התורה') ורק במצב זה התירה התורה עבדות.
"אם כן, על רקע תקופת המקרא תפיסת התורה היא מיוחדת.. ובזכותה בטלה העבדות בישראל והונח היסוד לביטול העבדות בעולם כולו", (החוק המקראי ד"ר רוני מגידוב, 1998).[29]
הערות:
[1] אמנם גם תהליך זה בהכרח התבצע בשלבים ולאורך זמן, וראה חת"ס עה"ת פ' בשלח הכותב: "הנה בני ישראל בארץ מצרים היו חסרי כל דרך ארץ וטופס אומה ולשון כעבדי ברברים האלו ולא היו יודעים לעשות כלום, כמו שאחז"ל שהיו כתרנגולין המנקרין באשפה עד שבא משה ותיקן להם סדרי סעודה".
[2] "בשום זמן אין אנחנו יכולים לגלות על אדמת ישראל עקבות של שכבה חברתית של עבדים כמו שהיה הדבר בארצות אחרות… משערים שנוסף על ההשקפה הדתית המוסרית העתיקה של ישראל על העבדות, גרמו למעוט העבדות גם חוקי הקרקעות שהיו נהוגות בישראל… ומניעת ריכוזם של קרקעות בידי יחידים על ידי חוק היובל גרמו לכך, שמעולם לא התהוו על אדמת ישראל אחוזות גדולות.." (ד"ר שאול ברקלי, סכום חוקי התורה עמ' 102).
[3] ואפשר שההלכה שאין עבד עברי נוהג אלא כשהיובל נוהג, יסודה ג"כ בענין זה שאין להרשות עבדות בזמן שאין הגנה מריכוזיות ומעגל העוני.
יש לציין לדברי הזוהר התמוהים (פ' בהר ד"ה ושבתה) הקובעים כי "עבד עברי פטור מן המצוות".
[4] חז"ל (ערכין ל:) החשיבו את מכירת עצמו כניוול גדול עוד יותר ממכירת בתו, וכנראה הטעם הוא שנח לאדם למכור את בתו, והוא יישאר בן חורין לפדותה ולדאוג לה, מאשר למכור את עצמו והיא תישאר גלמודה בעולם. וגם מכאן יש ללמוד שמכירה לעבדות לא נחשבה למצב גרוע כ"כ, כי העבד מקבל פרנסה וקורת גג. ונח לבת להיות אמה מאשר שאביה יהיה עבד. יש להניח גם שאמה עברית פחות מגיל יב' היתה מבצעת עבודות בית וכדו' ולא יותר.
התורה לא התירה מכירת בן לעבדות, אולי משום שבאמה ינהגו בדרך הטבע מנהג עדינות, ואילו הבן יוכל לסבול יד קשה. התיאור של הנושה הבא לקחת את הילדים לעבדים עקב חוב, במלכים ב' ד' אינו מתאים לחוק התורה, ובאמת לא נראה שעשה זאת בפועל אלא איים לעשות זאת – 'בא לקחת', שהרי בשום מדינה מתוקנת אין הנושה יכול לבא ולקחת ילד לעבד, אלא בית הדין הוא שעושה זאת. וכך מתואר בהמשך הפרק (פסוק ד') "וסגרת הדלת בעדך ובעד בנייך".
לפי דין התורה אסור לחבול ריחיים ורכב, ואף לא שמלה שמתכסה בה בלילה, אף בתורת משכון בלבד. קל וחומר שאין לקחת בנו של אדם כמשכון או כפירעון. הנושה גם אינו יכול 'לקחת', "בחוץ תעמוד, והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (דברים כד' יא').
[5] כפי המשך הפסוקים העוסקים במקרה ההפוך: ישראלי שהעני ומכר את עצמו לגר תושב.
[6] ראה גם משלי לא' י': אל תלשן עבד אל אדוניו.
[7] כמבואר בסנה' פו: ורמב"ם גניבה ט' א' ש'לא תגנוב', הכולל גם גוי, 'בגונב נפשות הכתוב מדבר'.
[8] התורה נותנת סימן של הבחנת עמידת יום או יומיים, וכתב הרמב"ם (רוצח ב' יג') שסימן זה נאמר להכאה שבאה דרך זירוז לעבוד, אבל אם היכהו בסכין וסייף או באבן ואגרוף (-כלי העשוי להכאה), אפילו מת אחר שנה נהרג עליו, שלא נתנה תורה רשות להכותו הכאת רציחה.
לגבי העונש במקרה של מיתה תוך יום או יומיים, בתורה נאמר רק 'נקום ינקם', אבל מיד לאחר מכן מתוארת הנקמה על פי התורה כמתאימה לחטא, כולל נפש תחת נפש, וכבר האריך אבן עזרא לסתור פירוש הקראים שהכוונה לעונש כל שהוא שלא פורש בכתוב. ובאמת פשוט שנקמה היא העתקת החטא. וראה רד"צ הופמן שמוכיח מכך שנעדר בתורה החוק להורג עבד של אדם אחר, ומכאן שנידון כרצח לכל דבר, ורק במכה את עבדו 'כי כספו הוא', ממתינים לו יום או יומיים. כמובן שעונש ממון לא בא בחשבון, כי העבד מת, ולמי ישלם?
[9] בתורה לא נזכר כלל עבד כנעני, אלא עבד סתם, הנקנה 'מן הגויים אשר סביבותיכם'. הכנענים נדונו לחרם ונאסר להשאיר מהם עבדים. רק המציאות לפיה בני ישראל לא הורישו את כל הכנעני, גרמה שיהיו בפועל עבדים כנעניים.
[10] כמבואר ביבמות מח: ורמב"ם עבדים ח' יב' שעבד שלא מל וטבל, מותר למכרו לגויים ולחו"ל, ואמנם לא מפורש שמותר לשחררו, אבל ס"ס מבטל מצוות 'לעולם בהם תעבודו' כי הוא -ושום ישראל אחר- אינו עובד בו יותר. ואילו עבד שמל וטבל אסור למכרו לגוים ולחו"ל – גיטין מג:
[11] 'פירושים ופסקים לרבינו אביגדור', יו"ל ע"י א.פ. הרשקוביץ ברוקלין נ"י פרשת בהר אות מו'. רוקח עמ' רצז'. לא מצאנו מי שחולק עליהם במפורש, ומכיון שברמב"ם (שדבריו מצוטטים בסמוך) מפורש שלפנים משורת הדין אין לעבוד בו בפרך, יש להסיק שבמקרים כאלו לכו"ע אין ראוי לעבוד בו בפרך.
[12] ראה: צ. הכהן, העבדות ע"פ התורה והתלמוד, תרנב'. ולפי חוקי החתים לוח A סעיף 100: "עבד כי יצית בית כורתים את אפו ואת אזניו – גם כאשר אדוניו ישלם".
[13] מעמד מיוחד בדיני הקנינים יש לקרקעות שטרות ועבדים, דרכי קנינם שונים, אין נשבעים עליהם, ועוד (ראה ב"מ נו: ועוד). המשותף לכולם שאין הם חפץ שעובר מיד ליד וגופו ממון. שכן הקרקע אינה אלא זכות השימוש במקום ולא העפר הצבור בו, וכך השטרות אינם אלא הוכחה לבעלות מופשטת של חוב, ואף העבדות אינה בעלות ממש על גוף העבד, אלא רק זכות בעבודתו.
ובאמת ישנה ראיה מפורשת שהעבדות היא שעבוד בלבד, שכן עבד המשועבד לחוב ממון, ושחררו רבו, קי"ל דשחרור מפקיע מידי שעבוד. ואם היו כל זכויותיו שייכות לאדונו, והאדון מעביר זכויות אלו לעבד. אין שום סיבה להפקיע את השעבוד, ואין הדבר שונה משאר מכירה. רק מכיון שהשחרור הוא ביטול השעבוד לאדון, וזכותו העצמאית של העבד מתעוררת, אין זה דומה למכירה, ואין שעבוד החוב יכול לעכב פעולה זו.
[14] אמנם ראה ב"מ פד: ששים עבדים, והכוונה הרבה כמ"ש רש"י מ"ק יא. ובשבת כה. איזהו עשיר כו' רבי טרפון אומר כל שיש לו מאה כרמים ומאה שדות ומאה עבדים שעובדין בהן. וכוונת ר' טרפון על עצמו כדמוכח שם. וראה עוד קהלת ב' המתאר את גודל עשרו והצלחתו יותר מכל מי שהיה לפניו בירושלים, ובין השאר: "קניתי עבדים ושפחות ובני בית היה לי". וראה בהמשך לגבי 'עבדי שלמה'. אם הסיפא של הפסוק 'יותר מכל שהיו לפני בירושלים' מתכוין גם לעבדים, הרי ששלמה הרבה עבדים מדוד שגייס זרים רבים לצבאותיו. ויש רגליים לדבר שכבר לפני דוד היו זרים לוחמים בישראל, על פי דברי דוד בברחו מפני שאול: "נפשי בתוך לבאים אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה" (תהלות נז' ה'), שיש שדרשוהו על פלוגות שכירים שכונו 'לבאים', שהיוו יחידה צבאית שסמלה היה לביאה, ונודעים מהכתובות 'חץ עבד לבאת'. כתובות שנמצאו על חצים מהמאה היא' באיזור בית לחם, וכן מוזכרים ברשימת קשתים מאוגרית, (ראה: 'כנען וישראל', בנימין מזר, עמ' 186).
[15] כמו: 'עבדא בהפקירא ניחא ליה', 'פריצא ליה שכיחא ליה', 'לית הימנותא בעבדי', ועוד. השאיפה לזכויות האדם באשר הוא אדם, אסור לה לעצום את עינינו מול הפגם המוסרי, עמו אין להשלים בשום פנים.
[16] מכאן מוכח שנהגו למול ולהטביל את העבדים. וראה גם משלי יז' ב': 'עבד משכיל ימשול בבן מביש ובתוך אחים יחלוק נחלה'.
[17] מאקרוב סאטורנלין א' יא'.
[18] ר' יוסי שלא חשש כל כך התיר לומר על עבד כשר: "הוי איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו".
[19] Cicro, ad Atticum I 12.
[20] א. מנדלסון, מצוטט ב'החוק המקראי, ד"ר רוני מגידוב, 1998).
[21] ד"ר פנחס קורנגרין, ספר קארל, תש"ך, "השוואת חוקי משה שבתורה עם חוקי הבבלים והאשורים".
[22] את החוקים השונים ניתן לקרוא ב: 'קובצי חוקים של העמים במזרח הקדמון' בעריכת א' לבנון, חיפה תשכ"ז, חוקי החתים עמ' 151-148. לקריאת חוקי חמורבי: כאן: חוקי חמורבי
[23] קורנגרין, שם.
[24] כעין זה ראה מלבי"ם פ' תצא על הכתוב 'לא יומתו אבות על בנים', שמכוונת התורה לשלול את חוקי חמורבי המצווים להמית את בן הרוצח ילד. וראה עוד בפרק: פרשננו המסורתיים על יחסה של התורה לחוקות קדומות.
[25] קורנגרין, שם.
[26] ד"ר רוני מגידוב, החוק המקראי, 1998.
[27] ד"ר אבי ורשבסקי, חוק וחברה במקרא, 2005.
[28] Johnston, Mary. Roman Life. Chicago: Scott, Foresman and Company, 1957, p. 158-177
[29] אריכות על דברי החוקרים בנושא הבאנו בפרק: יחודו של המשפט הישראלי.