נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

העיסוק בפילוסופיה של המוסר – לא תורם למוסריות

אריק שויצגבל, מרצה לפילוסופיה באוניב' קליפורניה, כותב, במאמרו 'סוקרטס הם לא' (תורגם ע"י אלכסון):

האם פילוסופים של המוסר מתנהגים באופן יותר מוסרי? מחקרים מראים שלא. אז מה הטעם ללמוד אצלם?

כל ילד בן שבע מסוגל להבין את השאלות הקלאסיות של הפילוסופיה. אם יש אלוהים, אז למה דברים רעים קורים? איך אפשר לדעת אם עדיין יש עולם מצדה השני של דלת סגורה? האם אנחנו עשויים אך ורק מחומר גשמי שיהפוך לבוץ אחרי שנמות? לו הייתם יכולים להרוג ולשדוד אנשים סתם לכיף, הייתם עושים את זה? אלה שאלות טבעיות. התשובות הן הבעיה.

לפני שמונה שנים התחלתי סדרה של מחקרים אמפיריים על התנהגותם של אתיקנים. הבן שלי, דייבי, שהיה אז בן שבע, ישב על הבוסטר שלו במושב האחורי של הרכב. "מה אתה אומר, דייבי?" שאלתי. "אנשים שחושבים הרבה על מה הוגן ועל להיות נחמד – הם מתנהגים יפה יותר מאנשים אחרים? יש סיכוי גדול יותר שהם יהיו הוגנים? או נחמדים?"
דייבי לא ענה מיד. לכדתי את מבטו במראה האחורית.
"הילדים שתמיד אומרים שצריך להיות הוגן ולשתף", הוא אמר, "רק רוצים שאתה תהיה הוגן כלפיהם ושאתה תשתף איתם".

כשאני פוגש אתיקן בפעם הראשונה – ובכך אני מתכוון לאקדמאים המתמחים בהוראה ומחקר של אתיקה, הפילוסופיה של המוסר – אני נוהג לשאול אם אתיקנים מתנהגים בצורה שונה מכל אקדמאי אחר. הרוב אומרים שלא. אני לוחץ: למה לא? הרי הגיוני שהעיסוק המתמשך במוסר ישפיע באופן כלשהו על התנהגותנו, נכון?

נראה לי מוזר שלמקצוע שלנו יש כל כך מעט לומר בעניין הזה. אנחנו מבקרים את מרטין היידגר על שהיה נאצי, ואנחנו תוהים מה מידת הקשר בין תפיסותיו הנאציות לתפיסותיו האחרות. אבל אנחנו לא מרגישים צורך להפנות את השאלות הללו לעצמנו

להפתעתי, מעטים האתיקנים שהקדישו מחשבה רבה לשאלה הזאת. הם זורקים תשובות שנשמעות לי פזיזות או קלות להפרכה, ואז, כשאני מבקש מהם להבהיר את דבריהם, אין להם הרבה מה להוסיף. הם אומרים שהעיסוק האקדמי במוסר נוגע לשאלות מופשטות וחידות מוזרות, ושאין לו השלכה על חיי היומיום – טענה שאפשר לשלול בקלות בכמה דוגמאות: אריסטו על המידה הטובה, קאנט על השקר, סינגר על התרומה. הם יאמרו: "מה, אתה חושב שלאפיסטמולוגים יש יותר ידע? אתה מצפה מרופאים שיעשנו פחות?" אני עונה שהראיות האמפיריות אכן מראות שהסיכוי שרופא יעשן קטן יותר מאשר הסיכוי שאדם אחר, מרקע סוציו-אקונומי דומה, יעשן. ואולי לאפיסטמולוגים אין יותר ידע, אבל הייתי רוצה להאמין שמומחים לפמיניזם יתנהגו בצורה סקסיסטית פחות – ואם הם לא מתנהגים כך, הרי שזה ממצא מעניין. אני טוען שאופי הקשר בין תחום מקצועי לחיים אישיים הוא שונה במקרים שונים.

נראה לי מוזר שלמקצוע שלנו יש כל כך מעט לומר בעניין הזה. אנחנו מבקרים את מרטין היידגר על שהיה נאצי, ואנחנו תוהים מה מידת הקשר בין תפיסותיו הנאציות לתפיסותיו האחרות. אבל אנחנו לא מרגישים צורך להפנות את השאלות הללו לעצמנו. אותה שאלה רלוונטית גם לכמרים. ב-2010 הצגתי מחקר ב"מכון קונפוציוס לסקוטלנד". לאחר מכן ניגשו אלי שני בישופים. שאלתי אותם אם הם חושבים שכמרים, בממוצע, מתנהגים טוב יותר או רע יותר מאנשים אחרים.
"בערך אותו דבר", ענה אחד.
"רע יותר!" ענה האחר.

אף לא כומר אחד לא אמר לי מעולם שהתנהגותם של כמרים מוסרית יותר, בממוצע, מזו של אנשים אחרים, למרות שהם משתקעים בלימודי הדת ובשיח המוסרי. ייתכן שחלק מהעניין קשור לצניעות המקצוע. אבל אצל רובם אני מזהה גם נימה של אכזבה כנה, שריד כלשהו מאותו בחור צעיר שנרשם לסמינר הכמורה בתקווה שזה יהיה אחרת. בסדרה של מחקרים אמפיריים – שאת רובם ערכתי יחד עם הפילוסוף ג'ושוע ראסט (Rust) מאוניברסיטת סטטסון – בחנתי את התנהגותם של אתיקנים. ככל הידוע לי, אנחנו היחידים שאי פעם ניסו לחקור את הנושא הזה בצורה שיטתית.

הנה המדדים שבחנו: הצבעה בבחירות, טלפונים לאמא, אכילת בשר, תרומה לצדקה, השלכת אשפה ברחוב, פטפוט וטריקת דלתות בזמן הרצאות בפילוסופיה, השבה למיילים של תלמידים, השתתפות בכנסים בלי לשלם דמי הרשמה, תרומת איברים, תרומת דם, גניבת ספרים מהספרייה, הערכה מוסרית כללית של מרצים אחרים בחוג בהתבסס על רושם אישי, כנות במענה על סקרים והצטרפות למפלגה הנאצית בגרמניה של שנות ה-30. מובן מאליו שחלק מהמדדים האלה מהותיים יותר מאחרים. הם נעים מזוטות (השלכת אשפה) להחלטות חיים חשובות (תמיכה בנאצים), ומתרומות לזרים (דם, איברים) לאינטראקציות אישיות (מי מרים טלפון לאימא?). חלק מהמדדים מסתמכים על דיווח עצמי (לא שאלנו את אימהותיהן של הפילוסופים כמה זמן באמת עבר מאז השיחה האחרונה). אבל רוב המדדים התבססו על תצפית ישירה, או לחילופין כללו עדות של עמית או נתונים ארכיוניים. בכמה מקרים היו לנו גם דיווחים אישיים וגם נתונים אובייקטיביים. לדוגמה, השווינו בין שיעורי ההצבעה שהפילוסופים עצמם דיווחו עליהם לבין הרשומות הרשמיות שמראות באיזו תכיפות הם מצביעים בפועל. לא מצאנו ראיות לכך שהדיווחים העצמיים של האתיקנים מדויקים יותר או פחות מאלה של חברי קבוצות אחרות.

בסקר של מרצים מחמש מדינות בארצות הברית מצאנו ש-60 אחוז מהאתיקנים דירגו את הקטגוריה "אכילה קבועה של בשר יונקים, כגון בקר או חזיר" במקום כלשהו בצד השלילי של סולם בן תשעה שלבים

לא נראה שהתנהגותם של אתיקנים טובה יותר מזו של אנשים אחרים. לא מצאנו מדד אחד שבו פילוסופים של המוסר, כקבוצה, מתנהגים באופן מוסרי יותר מקבוצות הביקורת האחרות שלנו (שכללו אקדמאים אחרים). אבל באופן כללי, גם לא נראה שהתנהגותם רעה יותר (יש כמה תוצאות מעורבות במדדים משניים). ברוב המקרים, ההתנהגות של אתיקנים לא שונה משל אקדמאים אחרים – לוגיקנים, כימאים, היסטוריונים, מורים לשפות. ובכל זאת, נראה שבסוגיות מסוימות יש לאתיקנים נורמות מוסריות מחמירות יותר, בייחוד בכל הקשור לצמחונות ותרומות. התוצאות שלנו בנושא הצמחונות היו מרשימות במיוחד. בסקר של מרצים מחמש מדינות בארצות הברית מצאנו ש-60 אחוז מהאתיקנים דירגו את הקטגוריה "אכילה קבועה של בשר יונקים, כגון בקר או חזיר" במקום כלשהו בצד השלילי של סולם בן תשעה שלבים (הנע מ"רע מאוד מבחינה מוסרית" ל"טוב מאוד מבחינה מוסרית"). לעומת זאת, רק 19 אחוז מהמרצים האחרים דירגו אכילת בשר כדבר רע. זה הבדל די גדול! פילוסופים שלא עוסקים במוסר נמצאו איפשהו באמצע – 45 אחוז. אבל בסקר שערכנו לאחר מכן, כששאלנו אם הם אכלו בשר בארוחת הערב האחרונה שלהם, לא מצאנו הבדל סטטיסטי בין התשובות של הקבוצות השונות – כ-38 אחוז מהמרצים בכל הקבוצות דיווחו שאכלו בשר (כולל 37 אחוז מהפילוסופים של המוסר).

את אותו הדבר מצאנו בנושא התרומות. באותו סקר שאלנו את המשיבים איזה אחוז מהכנסתו, אם בכלל, צריך האקדמאי הממוצע לתרום לצדקה, ולאחר מכן שאלנו איזה אחוז מהכנסתם הם תרמו בשנה שעברה. ושוב, אצל פילוסופים של המוסר התגלו הנורמות המחמירות ביותר: המלצתם הממוצעת הייתה שבעה אחוזים, בהשוואה לחמישה אחוזים בקרב שתי הקבוצות האחרות. אך, בפועל, הם לא תרמו לצדקה אחוז גדול יותר מהכנסתם מאשר לא-פילוסופים (ארבעה אחוזים בקרב שתי הקבוצות). בנוסף, לחצי מהסקרים שלנו הוספנו תמריץ צדקה (ההבטחה לתרום 10 דולר לעמותה לבחירתם מתוך רשימה), אך התמריץ הזה לא הגדיל את הסבירות שהאתיקנים ישלימו את הסקר. מעניין לציין כי רק פילוסופים שלא עוסקים במוסר השיבו לסקר שלנו בשיעורים גבוהים הרבה יותר כשניתן להם תמריץ צדקה, אף על פי שהם תרמו בממוצע 3 אחוזים בלבד מהכנסתם (השיעור הנמוך ביותר מבין הקבוצות המשיבות).

האם עלינו לצפות מפילוסופים של המוסר להתנהג באופן מוסרי במיוחד לאור הכשרתם – או לפחות להקפיד יותר מאחרים על הנורמות המוסריות שהם חורטים על דגלם?
ייתכן שאפשר להצדיק תשובה שלילית לשאלה הזאת. ראו את הניסוי המחשבתי הבא:
מרצה לפילוסופיה של המוסר מציגה בפני תלמידיה את טיעוניו של פיטר סינגר בנושא צמחונות. היא אומרת שלדעתה אלה טיעונים מוצקים ושלתפיסתה אכילת בשר אינה מוסרית. השיעור מסתיים, והיא הולכת לקפיטריה ואוכלת צ'יזבורגר. אחת הסטודנטיות שלה ניגשת אליה ומביעה את הפתעתה (אם אתם לא אוהבים את נושא הצמחונות כסוגיה מוסרית, בחרו דוגמה אחרת: נאמנות בנישואין, תרומות לצדקה, יושר כספי, אומץ בהגנה על חלשים).

"למה את מופתעת?" שואלת המרצה. "נכון, לא מוסרי מצדי ליהנות מהצ'יזבורגר הטעים הזה. אבל אני לא מתיימרת להיות קדושה, אלא רק מוסרית לא פחות מהאנשים סביבי. תראי מה קורה פה בקפיטריה. כמעט כולם אוכלים בשר. למה שאני אוותר על ההנאה הזאת, נלוזה ככל שתהיה, אם אחרים לא מוותרים עליה? לא הוגן לדרוש ממני סטנדרטים גבוהים יותר רק מפני שאני עוסקת בפילוסופיה של המוסר. משלמים לי ללמד, לחקור ולכתוב, כמו לכל מרצה אחר. משלמים לי להשתמש בכישורים האקדמיים שלי כדי להעריך טיעונים אינטלקטואליים לגבי טוב ורע, מוסרי ולא מוסרי. אם את רוצה שאהיה מודל לחיקוי, תצטרכי לשלם לי יותר!".
"חוץ מזה", היא ממשיכה, "אם נדרוש מפילוסופים של המוסר לחיות לפי הנורמות שהם תומכים בהן, נייצר שיבושים חריפים בתחום. אתיקן שמרגיש מחויב לחיות לפי מה שהוא מלמד יימנע ממסקנות הדורשות הקרבה עצמית רבה. למשל, הוא לא ירצה לומר שהעשירים צריכים לתת את רוב כספם לצדקה, או שאנחנו צריכים לאכול רק סוגים מסוימים מאוד של מזון. כשמנתקים את החקירות האקדמיות של פילוסופים מבחירותיהם האישיות, הם יכולים לבחון טיעונים פילוסופיים בצורה אובייקטיבית יותר. אם אף אחד לא יצפה שנחיה לפי דעותינו האקדמיות, יהיה לנו סיכוי רב יותר להגיע לאמיתות מוסריות".

"אם ככה", עונה הסטודנטית, "אז גם לי מותר, מבחינה מוסרית, להזמין צ'יזבורגר?".
"לא! את לא מקשיבה לי? זה לא יהיה מוסרי מצדך. זה גם לא מוסרי מצדי, כפי שהודיתי בפנייך. אני ממליצה על סלט האבוקדו והנבטים. כולי תקווה שהטיעונים של סינגר ושלי יעזרו ליצור תרבות שלא תגרום עוד לבעלי חיים ולסביבה את הנזקים הנגרמים כיום מאכילת בשר".
אני מדמיין שהסטודנטית תענה: "זה מזכיר לי את הגישה של תומס ג'פרסון לגבי עבדות". אולי הסטודנטית שחורה.
"אולי את צודקת. ג'פרסון היה אדם דגול. היה לו אומץ להכיר בכך שסגנון החיים שלו בזוי מוסרית. הוא הודה בבינוניות שלו ולא הסווה את המציאות בטיעונים מפוקפקים. רוצה קצת צ'יפס?".

נקרא לעמדה הזאת "מוסר הצ'יזבורגר".
כל אחד מאיתנו יכול להחליט להיות אדם מוסרי הרבה יותר. עבור אנשים עשירים (בהשוואה למצב בעולם) הדרך ברורה: בזבזו פחות כסף על מותרות, ואת הסכום שחסכתם תרמו למטרה טובה. גם אם אתם לא עשירים תוכלו להשקיע יותר זמן בעזרה לאחרים, בהנחה שאתם לא על סף חורבן אישי. יש דרכים רבות להיות אדיבים יותר לאנשים שיפיקו תועלת רבה מטוב לבנו.

רובנו בוחרים בבינוניות מוסרית. זה לא שאנחנו מנסים ונכשלים, או שיש לנו תירוצים טובים. אנחנו – רובנו – מכוונים לבינוניות. פילוסופית הצ'יזבורגר, מהדוגמה הנ"ל, פשוט כנה עם עצמה במיוחד בעניין הזה

ובכל זאת, רובנו בוחרים בבינוניות מוסרית. זה לא שאנחנו מנסים ונכשלים, או שיש לנו תירוצים טובים. אנחנו – רובנו – מכוונים לבינוניות. פילוסופית הצ'יזבורגר, מהדוגמה הנ"ל, פשוט כנה עם עצמה במיוחד בעניין הזה. אנחנו שואפים להיות מוסריים לא פחות מהאנשים שסביבנו. אם אנשים אחרים מרמים ללא עונש, אנחנו רוצים לרמות גם כן. אנחנו לא רוצים להיענש על טוב לבנו בעוד שאחרים גורפים את רווחי חטאיהם. אם החיים המוסריים אינם נוחים ואינם נעימים, אם הם דורשים קורבנות כואבים שלא זוכים לפיצוי – קורבנות שאחרים לא מקריבים – אז אנחנו לא מעוניינים בהם.

מחקרים אמפיריים בפסיכולוגיה של המוסר, ובייחוד עבודתו של רוברט ב' צ'אלדיני (Cialdini), פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת אריזונה סטייט, מאששים את הנטייה האנושית הכללית הזאת. יש סיכוי גדול יותר שאנשים יישמעו לנורמות שאנשים אחרים נשמעים להן, וסיכוי קטן יותר שהם יישמעו לנורמות שאחרים מפרים. נוסף לכך, מחקרים אמפיריים בנושא "רישיון-עצמי מוסרי" מראים כי אנשים שפועלים באופן מוסרי במקרה מסוים משתמשים בכך כתירוץ לפעול בצורה מוסרית פחות בפעם הבאה. אנו מביטים סביבנו, ושואפים לככה-ככה.
ואם זה המצב, מה הטעם בהרהורים מוסריים? הנה תשובה אפשרית. אולי הם עוזרים לנו לקלוע במדויק לרמת הבינוניות המוסרית שאליה אנו שואפים. אני נח בזמן שאשתי שוטפת כלים. אני יודע שיהיה מוסרי יותר מצדי לעזור לה במקום לרבוץ על הספה. אבל כמה זה יהיה רע מצדי אם לא אעזור? רע מאוד? קצת רע? או אולי לא רע בכלל, אבל גם לא טוב או מוסרי כמו שהייתי רוצה להיות לולא הייתי מרגיש עצלן כל כך? אלה השאלות שמעסיקות אותי. ברוב המקרים, אנחנו יודעים מה מוסרי. לא נדרשים מאמץ או כישרון מיוחדים להבין זאת. שאלה מעניינת ומעשית הרבה יותר היא עד כמה רחוק מהאידיאל נוח לנו להיות.

נניח שבאופן כללי אנחנו שואפים למוסריות רק לפי קנה מידה יחסי, לא אבסולוטי. אם כך, מה אנו מצפים שישתנה לאחר שנגלה, למשל, שאכילת בשר אינה מוסרית (כפי שרוב האתיקנים האמריקאים חושבים, לכאורה)? אם אנחנו מנסים רק להיות טובים לא פחות מאחרים, אז אין בעיה שנמשיך לאכול צ'יזבורגרים. ההתנהגות שלנו לא בהכרח תשתנה. מה שכן ישתנה הוא זה: אנחנו נגבש דעה שלילית יותר על התנהגותם של (כמעט) כל האנשים, כולל שלנו
אולי נקווה שאנשים אחרים ישתנו. אולי נקרא לשינוי חברתי גורף – אבל לא נרצה לעשות את הצעד הראשון בעצמנו. אולי נהיה כמו תומס ג'פרסון.

לפני זמן מה אכלתי ארוחת ערב במסעדה יקרה בחברת אתיקן מכובד לאחר כנס בנושא אתיקה. בחנתי את הרעיונות האלה עליו.
“ציון 'טוב'”, הוא אמר. "זה הציון שאני מכוון אליו".
מה שחשבתי, אבל לא אמרתי, זה, "'טוב' נשמע לא רע". אולי זה הציון שגם אני מכוון אליו? "טוב" בעקומת הציונים המוסריים של הגבר האמריקאי הלבן והמשכיל ממעמד הביניים. נשאיר את ה"מצוין" לאנשים אחרים.

ואז חשבתי, רוב האנשים שמכוונים ל"טוב" לא יגיעו לזה. הרי אנחנו משלים את עצמנו. הנה שוב אני כאן, הרחק מילדיי, בכנס מפואר בחדר מלון יפהפה שעולה 200 דולר ללילה, בעיקר כדי לטפח את יוקרתי הגוברת כפילוסוף ולהתבשם ממנה. איזה מין בן אדם אני? איזה מין אבא? אבא טוב? (נו, אפשר לסלוח על זה! – אני שומע את עצמי אומר. הילדים לומדים ממני איך להצליח, איך להיות עצמאיים. והמוסריות אינה תובענית עד כדי כך. והעבודה הפילוסופית שלי תורמת לטוב החברתי הכללי. ואני גם תורם לצדקה, אה, קצת, אז זה שווה משהו. זה יהיה מפח נפש גדול מדי אם אני לא אוכל לעשות את הדברים האלה. ואני אהיה אבא פחות טוב ומרצה פחות טוב לפילוסופיה של המוסר. וחוץ מזה, אני חייב את זה לעצמי. ו… וואו, כל הדברים שאני רוצה לעשות מסתדרים יופי מבחינה מוסרית, כשחושבים על זה!)

רוב הפילוסופים של העת העתיקה וההוגים הדגולים של מסורות החוכמה הדתיות מהמזרח והמערב גם יחד, היו חושבים שמוסר הצ'יזבורגר מוזר נורא. רובם הניחו שהמטרה העיקרית של לימודי המוסר היא שיפור עצמי

רוב הפילוסופים של העת העתיקה וההוגים הדגולים של מסורות החוכמה הדתיות מהמזרח והמערב גם יחד, היו חושבים שמוסר הצ'יזבורגר מוזר נורא. רובם הניחו שהמטרה העיקרית של לימודי המוסר היא שיפור עצמי. רובם חשבו גם שפילוסופים צריכים להישפט על מעשיהם לא פחות מאשר על מילותיהם. פילוסוף דגול הוא, או אמור להיות, מודל לחיקוי: דוגמה חיה ונושמת לחיים מוסריים. סוקרטס לימד אותנו בשתיית הרוש לא פחות משלימד אותנו בדיאלוגים שלו; קונפוציוס חינך אותנו בדוגמה אישית; סידהארתה גאוטמה בוויתור על האושר; ישו ברחיצת כפות רגליהם של תלמידיו. סוקרטס לא אומר: מבחינה מוסרית, ראוי שאשתה את הרוש, אבל אני מעדיף לברוח! (אולי הוא היה עשוי לומר זאת, אבל אז הוא היה הופך למודל לחיקוי מסוג אחר לגמרי).

אני אחשוד בכל פילוסוף מודרני שיציע את עצמו כמודל לחיים חכמים. כיום, זו אינה מהותם של פילוסופים – וברוב המקרים, אלה שחושבים את עצמם לחכמים, טועים. ובכל זאת, אני חושב שהפילוסופים של העת העתיקה צודקים במשהו שפילוסופיית הצ'יזבורגר מפספסת בו.
אולי זה העניין: פרושים לפניי מיטב ניסיונותיהם של הדורות הקודמים לבטא את הבנתם המוסרית את העולם. נדמה שבמובנים מסוימים אף יש לי כמה יתרונות על פני הפילוסופים של העת העתיקה, כיוון שיש לי כעת גישה לדורות רבים של טקסטים כתובים ולכמה תרבויות ייחודיות עם מסורות פילוסופיות ארוכות שנים שביניהן אני יכול להשוות. ומשלמים לי משכורת יפה, בהשוואה למצב בעולם, כדי שאקדיש חלק ניכר מזמני למחשבה על החומר הזה. כיצד אני מנצל את ההזדמנות המדהימה הזאת? האם אני משתמש בה כדי לפרסם מאמרים ולזכות בהערכת עמיתיי ובמשכורת גבוהה יותר? ודאי. האם אני משתמש בה – כפי שבני בן השבע ציין – ככלי הכופה על אחרים להתייחס אליי יפה יותר? בסדר, אולי לפעמים. האם אני משתמש בה כדי לנסות לעצב את התנהגותם של אחרים בצורה שתהפוך את העולם למקום טוב יותר באופן כללי? האם אני פשוט נהנה מהכוח ומהיופי הטמונים בה? כן, גם את הדברים האלה אני עושה.

אבל נדמה לי שיהיה זה חבל לא לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להפוך את עצמי לאדם מעט מוסרי יותר. אחד הדברים שמטרידים אותי לגבי פילוסופית הצ'יזבורגר, הוא שנדמה כי נוח לה בבינוניות שלה, שהיא לא מעוניינת להשתמש בכלים הפילוסופיים שיש ברשותה לשיפור עצמי. הרי לכאורה, כשניגשים אליהן בצורה הנכונה, למסורות הגדולות של הפילוסופיה של המוסר יש פוטנציאל לעזור לנו להפוך לאנשים מוסריים יותר. אבל מוסר הצ'יזבורגר מוותר על הפוטנציאל הזה.

אדם המנסה לממש בחייו את היושרה המחמירה של קאנט, או את חוסר הפניות של מו דזה, או את הניתוק הבודהיסטי, או את החמלה הנוצרית, זוכה לתובנה מעשית מסוימת לגבי הדוקטרינות האלה

פילוסופית הצ'יזבורגר מסתכנת גם בכישלון אינטלקטואלי. הבנה אמיתית של דוקטרינה פילוסופית דורשת, ככל הנראה, שנממש אותה בחיינו במידה כלשהי. אדם המנסה לממש בחייו את היושרה המחמירה של קאנט, או את חוסר הפניות של מו דזה, או את הניתוק הבודהיסטי, או את החמלה הנוצרית, זוכה לתובנה מעשית מסוימת לגבי הדוקטרינות האלה, תובנה שלא קל להשיגה בהרהורים אינטלקטואליים בלבד. כדי להשיג הבנה מעמיקה של עיקרון מוסרי עלי החוקר ליישם אותו במידה כלשהי.

יתר על כן, לדוקטרינות מופשטות חסר משקל אם הן לא מעוגנות בדוגמאות קונקרטיות. חשבו לדוגמה על הדוקטרינה הבאה: "התייחסו לכל אדם כאילו הוא שווה אליכם מוסרית וראוי לכבוד". מה נחשב ליישום של הנורמה הזאת ומה נחשב להפרתה? רק כשנבין איך נורמות באות לידי ביטוי במגוון של דוגמאות, נבין אותן באמת. יישום של נורמות בחיינו, או הניסיון ליישם אותן, מאלץ אותנו להתעמת באופן מקסימלי ומוחשי עם דוגמאות. האם החזון המוסרי שלכם באמת דורש שתשחררו את העבדים שעל גבם נבנה סגנון החיים שלכם? האם הוא דורש שתוותרו על המשכורת שלכם ולעולם לא תיהנו עוד מקינוח יקר? האם הוא דורש שתשתו את הרוש אם חבריכם האזרחים דורשים, לא בצדק, שתעשו זאת?

מעטים האתיקנים שבאמת דוגלים במוסר הצ'יזבורגר. אנחנו כן רוצים שההגות המוסרית שלנו תשפר אותנו כבני אדם, ולו במעט. אבל זו בדיוק המלכודת: אנחנו שואפים להיות רק מעט מוסריים יותר. אנחנו מוותרים לעצמנו כשאנחנו מביטים באנשים סביבנו. אנחנו מדרגים את עצמנו על עקומה ושואפים לציון "טוב" במקום לשאוף ל"מצוין". ובה בעת, אנו מצטיינים בתירוצים – ויכול להיות שהתירוצים שלנו רק משתכללים ככל שאנו מכירים עוד ועוד תורות מוסר. ולכן, בממוצע, אנו מסיימים במקום שבו התחלנו ומתנהגים פחות או יותר כמו כל אדם אחר בקבוצה החברתית שלנו…

(סיום המאמר ניתן לקריאה במקור).

לא רק שאין קשר בין לימוד המוסריות ובין ביצועה בפועל, מסתבר שיש גם פער בין העמדות המוסריות המובעות בעת דיון, לבין המתבצע בפועל:

חוקרים משתמשים לעתים קרובות בתרחישים היפותטיים כדי להבין כיצד אנשים מתמודדים עם שאלות מוסריות, אבל מתוצאות ניסויים עולה כי לעתים קרובות התרחישים הללו אינם משקפים את התנהגות אמיתית. הממצאים, שפורסמו בכתב העת של האגודה האמריקנית לחקר הפסיכולוגיה, Psychological Science, מצביעים על כך כי מול מצבים הדורשים בחירה בחיים האמתיים – להבדיל מן התרחישים הבדויים – אנשים מקבלים החלטות תוך שהם נוטים להתמקד יותר בתוצאות ופחות בעקרונות המוסריים המדריכים אותם.

"הממצאים שלנו מעלים את האפשרות כי ישנו נתק בין שיפוטים מוסריים היפותטיים לבין התנהגות מוסרית בחיים האמיתיים", אומר החוקר דיס ה. בוסטין (Bostyn) מאוניברסיטת גנט הבלגית, העומד בראש צוות החוקרים. "מצאנו כי לא רק ששיפוטים מוסריים היפותטיים ברובם אינם קשורים להתנהגות בחיים האמיתיים, אלא שגם אצל יחידים, ההבדלים המנבאים את השיפוט המוסרי ההיפותטי אינם מנבאים את ההתנהגות בחיים האמתיים".

(מקור)

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of