נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

הפסיכולוג מיכה אנקורי: הנפש אינה חומרית

במאמרו "ערוותה של הפסיכולוגיה המדעית", תוקף הפסיכולוג האנליטי מיכה אנקורי, את הכשל של הפסיכולוגיה המודרנית שתופסת את עצמה כ'מדע', ומנתחת את הנפש בהנחה שהיא תופעה חומרית כל שהיא. וכך כותב אנקורי:

במאמר בעיתון הגרדיאן, שתרגום שלו לעברית פורסם ביום 30.08.15 בעתון הארץ, חושף איאן סמפל את כשלונה של הפסיכולוגיה המדעית-האקדמית. מאמרו סוקר מחקר נרחב שמטרתו הייתה לשחזר מחקרים שפורסמו בשנת 2008 בכתבי-עת מכובדים בתחום הפסיכולוגיה. ממצאי המחקר הראו כי 64% מן המחקרים אינם אמינים – החוקרים לא הצליחו לשחזר עתה את תוצאות המחקרים שפורסמו אז. עורך המחקר, בריאן נוסק מאוניברסיטת וירג'יניה, אמר בראיון לכתב העת Science: "אם יש בעיה במחקרים אנו נחשוף אותה, ואז נמצא דרך לתקן אותה".

במאמר זה אבקש לטעון כי הממצאים שפורסמו עתה אינם מזמינים תיקון, אלא מעלים ספקות עמוקים ביחס למדעיות של תחומים רבים בפסיכולוגיה. השאלה העולה ממחקר זה היא האם נפש האדם יכולה להוות מושא למחקר מדעי, ויש להדגיש שמדובר ב"מדע" באותו מובן שהוא תחום העיון והמחקר שהתפתח במרוצת ארבע מאות השנים האחרונות בתחומם של מדעי הטבע. השאלה היא האם נפש האדם, אשר מבקשת להבין את עולם החומר, יכולה גם היא עצמה לשמש מושא לעיון ומחקר באותם כלים שהיא פיתחה כדי להבין את העולם הפיזי. בסוגיה זו עסקו חכמים בודהיסטים כששאלו "האם חרב יכולה לחתוך את עצמה".

קודם כל, יש להדגיש שהפסיכולוגיה כוללת היום תחומים רבים ובהם כאלה שהמחקר השיג בהם תוצאות בעלות ערך רב (ובכלל זה פרס נובל על עבודתם של טברסקי וכהנמן), אולם ענפי מחקר רבים בתחום הפסיכולוגיה סובלים מאותם ליקויים שחשף המחקר הנדון. כידוע, מאחורי מחקרים רבים עומדים כוונות ואינטרסים שונים. המחקר במקרים אלו איננו ניסיון לגלות אמת עלומה, אלא ניסיון להוכיח את מה שהחוקר הניח מראש.

פסיכולוגים רבים מטילים ספק בערך המדעי של הפעלת מניפולציות על נבדקים ושימוש בכלי סטטיסטיקה כדי לבחון באופן כמותי תופעות נפשיות, שעצם הניסיון לנסח אותן בכלים כמותיים מכיל בתוכו סתירה עמוקה. אמונות, ערכים, פחדים, שנאות, אהבות, משאלות ותקוות הם דברים ממשיים ובעלי ערך עצום בעולמו הפנימי של האדם, אך אין להם משמעות אובייקטיבית ואין הם חשופים לתצפית ולמחקר בכלים של מדעי הטבע. יפה עשו החוקרים מאוניברסיטת וירג'יניה שבמחקרם נענו לספקות אלה. כמובן, את המונח "מדע" אפשר למתוח עד כדי כך שיכיל גם את האמנות, גם את הספרות וגם את הפסיכולוגיה, אולם לכך יש מחיר, ויש לברך על המחקר שהתפרסם עתה וחשף מחיר זה.

ניסיונה של הפסיכולוגיה המודרנית להסתופף בצילו המבטיח והיוקרתי של המדע החל עוד בעבודותיו הראשונות של פרויד. אין ספק שגילוי הלא-מודע וניסוח הדינמיקה המיוחדת לו בידי פרויד הוא מן ההישגים הגדולים של הרוח האנושית. אולם ניסיונו להעמיד את התובנות שהשיג על מודלים מבניים מוצקים המזכירים לא במקרה את גילויי הביולוגיה אודות מערכות הגוף, הכשיל את פרויד ואת ממשיכי דרכו. מודל הליבידו של פרויד מניח כמות מסויימת של אנרגיית חיים שזורמת בערוצים שונים ומקיימת חוקי שימור (בלימת הזרימה בערוץ המיני תפיק תוצרים בתחום האמנות). על יסוד מודל זה ניסה פרויד להסביר את אישיותו ויצירתו של ליאונרדו דה ווינצ'י. לימים התברר שכל הנחותיו של פרויד ביחס לליאונרדו היו שגויות. המלכודת היתה מוכנה מראש: פרויד העתיק את חוק שימור האנרגיה מתחום הפיזיקה לתחום נפש האדם. למרות השימוש השכיח במונח "אנרגיה" לתיאור מצבים נפשיים, עקרון שימור האנרגיה אינו תקף בתחום הנפש. אהבת אם לבנה אינה ממעטת את אהבתה לבנותיה, שנאה לשכן מימין אינה על חשבון שנאה לשכן משמאל ולא נמצא שילדים במשפחה מרובת ילדים זוכים לפחות אהבה משזוכים לה במשפחה עם שני ילדים וכלב.

ניסיונה של הפסיכולוגיה להסתופף בצילו של המדע הוא החמצה גדולה, והוא מכוון את תחום העיון והמחקר לאפיקים עקרים. אין קושי להשיג תוצאות בעלות מהימנות גבוהה אם רק בוחרים בקפידה את הנחות המחקר – ואלו לעתים קרובות אינן מעניינות איש חוץ מאשר את עורך המחקר ואת תלמידיו. אם הנחת המחקר היא שכשמעצבנים ילד הוא מתעצבן, יש סיכוי טוב לקבל ממצא תקף ומהימן. רבים מן המחקרים האקדמיים מעניינים כמו הנ"ל ולמרבה הצער חלקם מוצאים את דרכם אל במות הפרסום המדעי.

גם כשלונה של הפסיכולוגיה המדעית בימינו היה צפוי מראש. במאמציה לחקות את המדע נתלתה הפסיכולוגיה בעקרונות מדעיים שעבר זמנם. זהו המדע הניוטוני שהיה בנוי על עקרונות סיבתיים מוחלטים. חוקי ניוטון ניבאו בדייקנות את מצב העולם העתידי על יסוד מצב המערכת העכשווי. כך מנסה הפסיכולוגיה לפעול תוך התעלמות מן העובדה שהמדע כבר מזמן איננו שם. לא דטרמיניזם סיבתי מנחה את הפיזיקה המודרנית אלא עקרון אי-הודאות. בצד חוקי סיבתיות מכירה היום הפיזיקה חוקי סימטריה. המהפך שעשה המדע במאה העשרים קירב את מחשבת הפיזיקה למיסטיקה בעוד שהפסיכולוגיה עדיין מנסה לאמץ את עקרונות המדע הקלאסי.

הכורח של אנשי האקדמיה לפרסם מחקרים כדי לשמר את משרתם הוא אחד הגורמים האחראים לרבים מפרסומי הסרק. החוקר חייב לא רק לפרסם את ממצאיו, עליו גם לשקוד על שימורם. כך למשל, במחקר שערכתי במסגרת עבודת דוקטורט על תפיסה מתימטית אצל ילדים, נמצא באופן עקבי ומובהק שילדים יורדים בתפיסתם המתימטית עם כניסתם לבית-ספר וילדים שאינם הולכים לבית ספר גילו יתרון על פני הלומדים בשורה של מטלות. הממצאים הפתיעו את מנחה המחקר וכדי להגן על התיאוריה שלו בנדון הוא פרסם את הממצאים לגבי 4 מתוך 19 שאלות המחקר. היו אלו ארבע השאלות שהתשובות עליהן לא סתרו את מחקריו שלו (הצוות שבראשו עמד המנחה הכין וערך תכניות לימוד לבתי ספר!) כך מגונן מדע הפסיכולוגיה על עמדותיו המיושנות. בנוסף, המדגמים שעליהם מבוססים מרבית המחקרים במחלקות הפסיכולוגיה אינם מייצגים אוכלוסיות רחבות. בדיחה ידועה במסדרונות החוג לפסיכולוגיה אומרת שממצאי המחקר הפסיכולוגי תקפים לעכברים ולסטודנטים.

אולם לא רק הכורח הדורסני לפרסם אחראי לתוצרים המפוקפקים של הפסיכולוגיה המדעית. עצם ההנחה שבכוחו של המדע לפענח כל תופעה אנושית היא מקור המכשלה. נפש האדם ורוח האדם אינן חומר, אינן תוצר של חומר ואין לכפות עליהן את חוקי החומר. שאלת הקשר בין גוף לנפש היא שאלה ניצחית שהעסיקה את מיטב המוחות מאז ומעולם. מהות הקשר בין יישות רוחנית ליישות חומרית היא סוגייה פתוחה גם בימינו וספק אם היא ניתנת לפתרון. כאשר מבקשים לפתור סוגייה זו על ידי התעלמות ממנה לא משיגים דבר. כאשר מגדירים את הפסיכולוגיה כ"חקר התנהגות אנוש" (ראה ערך "פסיכולוגיה" באנציקלופדיה העברית) מצמצמים את המחקר הפסיכולוגי לתחום צר ומחמיצים את העיקר.

עולמו הפנימי של האדם נחקר מאז שחר ההיסטוריה. הוגים, אמנים, משוררים, פילוסופים ומיסטיקנים במזרח ובמערב העמיקו לחקור ולהבין את צפונות הנפש. הם לא כשלו במלכודת שהמדע המודרני זימן לנו. כאשר אמר הרקלייטוס, מחכמי העולם הקדום (המאה השישית לפני הספירה): "כל דבר, בסופו של דבר, ביום מן הימים יהפוך להיות ניגודו" הוא מן הסתם לא התבונן בעצמים כמו שולחן וכסא, וניתן לשער שאמירתו כוונה לחקירה עצמית (פרגמנט 101). כאשר אמר "על כל בני האדם להכיר את עצמם ולהיות צלולים בדעת", הוא בוודאי ביקש להרחיב את הבנתנו הפסיכולוגית. הפילוסוף האפל מאפזוס, כפי שכונה הרקלייטוס, לא ליווה את מחקרו בניתוח סטטיסטי, אך למרות זאת דבריו מכילים תובנה עמוקה.

גם אפלטון עסק בנפש האדם ובדומה לגישתו של הרקלייטוס הוא אומר: "… ואשר לדמותה (הנפש), ידובר-נא כדלהלן: לתאר אותה כמות שהיא, לא ניתן אלא בתיאור שיהא אלוהי מכל בחינותיו ואף ממושך; ואילו משל למה היא דומה, ניתן לומר בדברי אנוש וביתר קיצור" (פיידרוס). אפלטון הכיר בכך שהמושגים אינם הכלי הנכון להבנת הנפש ולכך התכוון באמרו "משל למה היא דומה". כלי הביטוי וכלי התיאור של הנפש הם הסמלים. בכך הכירו הוגים לא מעטים בעבר וגם חלק מן הפסיכולוגים בימינו. ק.ג. יונג, תלמידו וממשיך דרכו של פרויד, התווה דרך עמוקה ורחבה להבנת הנפש משגילה שסמלים הם שפת החלום ושפת הנפש. בהתאמה לכך הוא מלכתחילה ויתר על המדעיות של תורתו.

המדעיות היתירה של הפסיכולוגיה הפיקה תגובת נגד חריפה בדמותן של שיטות טיפול מפוקפקות מבית מדרשם של הניו-אייג' והפוסט-מודרניזם. שם אין צורך לא בתיאוריה, לא בניסיון מצטבר ולא במבחן תוצאה. שם מספיק ש"זה עושה לי את זה". לכן חשוב להדגיש כי העובדה שהפסיכולוגיה, ובמיוחד הפסיכולוגיה הקלינית, איננה מדע, אינה שוללת את הצורך לבדוק ולהעריך את יעילותו של הטיפול הנפשי. פסיכולוגים התנגדו שנים רבות להעריך את עבודתם ואת תוצאותיה והגנו על שיטות טיפול לא יעילות. טיפלנו במצוקות מסוימות בכלים לא מתאימים ובכך נגרם נזק רב למטופלים ולמקצוע. מרגע שטיפול נפשי הפך למקצוע מתחייבת מערכת של אתיקה מקצועית וכחלק ממנה העמדת הפעילות הפסיכותרפויטית למבחן של יעילות ותועלת.

על הפסיכולוג לעמוד בפרדוקס הזה של עיסוק שמיוסד על הצבר של ידע וניסיון, שלמרות שאיננו מדעי – יישומו מחייב שקיפות ובחינה. לשם כך נחוצים כלים מובנים היטב, אולם אין בכוחם של כלים אלה ללכוד את ציפור הנפש.

עד כאן ציטוט ממאמרו.

מעבר לבעיה הספציפית של תחום הפסיכולוגיה, שהוא תחום מבוסס תיאוריה, ולא מבוסס מחקר. בניגוד לתחומים אחרים בהם יש לפחות מקום מרכזי למחקר, אנשים אינם באים עם הרבה דעות קדומות לגבי חלקיקים, הם פשוט בודקים, או משתדלים לבדוק. קיימת הבעיה הכללית של התייחסות לנפש כמשהו שניתן לניתוח חומרי או כסך מצבים של חומר בלבד.

בהקשר לזה כדאי לקרוא את הכתבה מאפוק טיימס, העוסקת בנושא תכונות על חושיות כלומר לא פיזיות של הנפש האנושית, ובה מתראיין מיכה אנקורי:

תפיסות על-חושיות והפיזיקה המודרנית

 

היה זה יום אביבי בשנת 2009, בעיירה בריטית קטנה הסמוכה למנצ'סטר. ג'מה הוטון בת ה-15 נתקפה לפתע בתחושה מוזרה. פתאום, היא פשוט ידעה: אחותה התאומה לין זקוקה לעזרתה. מבלי להתמהמה רגע נוסף אצה ג'מה במעלה המדרגות לחדר האמבטיה, פתחה את הדלת, ומצאה את אחותה צוללת מתחת למי האמבט. "כשהרמתי את ראשה מהמים, גיליתי שהיא מכחילה", סיפרה ג'מה לעיתון הטלגרף הבריטי. "מיד הבנתי שהיא חטפה התקף אפילפטי". טיפול החייאה מהיר שביצעה, כפי שלמדה בקורס עזרה ראשונה, עזר להציל את חייה של לין.

כיצד הצליח להגיע אל ג'מה המידע על מצוקתה של לין? במשך השנים התפרסמו לא מעט סיפורים על קשרים טלפתיים. כשמתבוננים בהם כמכלול, נראה שבמקרים רבים הקשר הטלפתי נוטה להופיע בסבירות גבוהה יותר ככל שהקשר הרגשי חזק יותר. זו יכולה להיות אֵם שמרגישה לפתע כאב במקום מסוים בגופה בדיוק ברגע שבנה נפצע באותו מקום בפעילות צבאית, או זוג תאומות המתגוררות ביבשות נפרדות המגלות שהן רכשו את אותם המכנסיים בדיוק באותו היום. האם יתכן שמידע מצליח לעבור בעולם ללא הגבלות הזמן והמרחב שאנחנו רגילים להם? אם נבחן התרחשויות כאלה לאור המדע המודרני, נגלה הקבלות מעניינות.

כפי שהוכח בשנות ה-80, גם בין שני חלקיקים יכולה להתקיים מעין "טלפתיה". שני חלקיקים קוונטיים יכולים להעביר ביניהם מידע גם כשהם נמצאים במרחק עצום זה מזה. ומעניין לראות שבדומה למקרי ההתנסויות הטלפתיות בין בני אדם, גם בין אותם חלקיקים המעבירים ביניהם מידע צריכה להיות היסטוריה משותפת הקושרת אותם זה לזה. הפיזיקאים מכנים את התופעה "שזירה קוונטית", כלומר, שני החלקיקים הקוונטים שזורים זה בזה.

מאז כינונה העלתה מכניקת הקוונטים רעיונות מהפכניים שאתגרו, וממשיכים עדיין לאתגר, את ההיגיון המקובל. בין המדענים הראשונים שזיהו את המשמעויות החריגות שלה בלט אלברט איינשטיין. שנים ספורות לאחר הצגתה לציבור, זיהה איינשטיין שאחת מהשלכותיה החריגות של מכניקת הקוונטים היא ששני חלקיקים מרוחקים מסוגלים בנסיבות מסוימות להעביר ביניהם מידע מבלי ששום חלקיק יעבור ביניהם, תופעה שקיבלה את הכינוי "אי-לוקאליות".

 

רק ב-1982, כמעט 60 שנה לאחר שהועלו לראשונה טענותיו של איינשטיין, הצליחו מדענים לאמת את העיקרון הזה בניסויי מעבדה. המדען הצרפתי אלן אספה הדגים בניסוייו שמכניקת הקוונטים אכן אינה מוגבלת על ידי מיקום, כלומר שחלקיקים באמת מסוגלים להעביר ביניהם מידע ולהשפיע זה על זה ללא כל תיווך, גם אם הם נמצאים בחלקים מרוחקים של היקום.

ד"ר מיכה אנקורי, פסיכולוג אנליטי בעל רקע פיזיקלי, פרסם מספר מאמרים על ההקבלות האפשריות בין הפיזיקה המודרנית לתופעות על-חושיות. "הטענה של איינשטיין הייתה שמדובר בקשר בין מערכות שיכולות להיות באופן עקרוני משני הצדדים של גלקסיה, אבל תורת הקוונטים מנבאה קשר מיידי ביניהן. בסוף הצליחו להוכיח שזה נכון", אומר אנקורי בראיון לאפוק טיימס. "הפיזיקה מכירה בכך שיש קשר בלתי-לוקאלי", ומשמעות הדבר כפי שמציין אנקורי, היא שכיום אין סתירה בין הפיזיקה המודרנית לתופעה כדוגמת הטלפתיה.

אז האם יכול להיות שקשרים בלתי-לוקאליים כאלה בין חלקיקים קשורים לתופעות כדוגמת הטלפתיה? והאם קיימות תופעות על-חושיות נוספות שיתכן שהקשרים הבלתי לוקאליים באים בהן לידי ביטוי?

ארה"ב מפעילה ריגול על-חושי

תופעות על-חושיות סיקרנו במשך המאה ה-20 לא רק חובבי מיסטיקה, אלא גם ממשלות רבות. בתקופת המלחמה הקרה השקיעו שתי המעצמות מאמצים רבים כדי לחקור את האפשרות לפתח יכולת על-חושית של ראיית תופעות מרוחקות. כשהממשל האמריקני למד על המאמצים הרבים שמשקיעים הסובייטים בתחום, הוא לא רצה להישאר מאחור, והפעיל פרויקט מיוחד שקיבל את הכינוי "סטארגייט" ופעל במשך 20 שנה.

ג'ו מק'מונגל היה בין המשתתפים בפרויקט "סטארגייט". לקראת סוף 1979 הוא הצליח לזהות ממקום מושבו שבארה"ב שהסובייטים מפתחים לחופי הים הבלטי את הצוללת הגדולה בעולם. ולא רק זאת, הוא גם ידע להעריך מתי תושלם הבנייה. בתחילה שללו גורמי מודיעין אמריקנים את השערותיו, אולם תצלומי לוויין שצולמו מספר חודשים מאוחר יותר אישרו באופן כמעט מלא את דיווחו.

איך הצליחו משתתפי "סטארגייט" לחדור במבטם לחלקים מרוחקים של העולם? אולי תופעת ה"אי-לוקאליות" של מכניקת הקוונטים מעניקה לנו חלק מהתשובה לתעלומה. תיאוריות פיזיקליות אחרות מציעות גם הן הסברים שיכולים להתיישב עם תופעות שכאלה. דוגמה אחת לכך הן התיאוריות המדברות על ריבוי ממדים.

בתפיסה שלנו אנחנו מכירים את העולם כתלת ממדי, שכל דבר מאופיין באורך, ברוחב ובגובה. תורת היחסות לימדה אותנו כי למעשה היקום מורכב מארבעה ממדים – הממד הרביעי הוא הזמן. תורת המיתרים מוסיפה אף יותר ומציעה תיאור של היקום הכולל לא רק ארבעה ממדים, אלא 11. נגזרת אחרת של התיאוריה מדברת על 26 ממדים. כך או כך, אם יש אמת בתיאוריות האלה, כנראה אנחנו תופסים תמונה חלקית ביותר של המציאות.

בעשורים האחרונים התעניינו מספר חוקרים בהשפעות האפשריות של יקום רב ממדי על המציאות המוכרת לנו. הפיזיקאי ד"ר צבי קלברמן מפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית הציג מודל תיאורטי לפיו העולם שאנחנו מכירים הוא רק יריעה דקיקה ארבע-ממדית בתוך יקום רחב יותר בעל חמישה ממדים. קלברמן פרסם ב-1998 מאמר בנושא, וקרא לו "קירבה דרך ממד נוסף". דרך הממד החמישי, הוא מסביר, כל החומר ביקום מקושר הדדית בקשרים מידיים.

 

קלברמן מסביר בריאיון לאפוק טיימס כי לפי התיאוריה שלו, מחוץ ליריעה הארבע-ממדית שעליה אנחנו נמצאים, הזמן חולף בקצב שונה לחלוטין. אף על פי שבין שתי נקודות קיים לעתים מרחק עצום, יכול מידע לעבור ביניהן דרך הממד החמישי, "כאילו לא חלף כלום, רק כמה מיליוניות השנייה".

מספר חוקרים המתמקדים בחקר התפיסה העל חושית, ביניהם הפיזיקאים ראסל טארג וד"ר אליזבת ראושר, מציעים שתופעת הראייה למרחקים קשורה לריבוי הממדים האלו. כלומר, גם כשלנו מרחקים נראים עצומים, דרך הממדים הנוספים, אותם ממדים חבויים, המרחקים מתקצרים.

קיימת תופעה על-חושית נוספת שממד הזמן מסוגל אולי להסביר לנו: אם הזמן גם הוא ממד, אז אולי הוא מתנהג כמו ממדי המרחב ומידע בעצם יכול לעבור קדימה ואחורה על ציר הזמן?

לינקולן חוזה את יום מותו

שבוע לפני מותו, ראה נשיא ארה"ב אברהם לינקולן בחלומו את חדרי הבית הלבן כשהם שרויים באווירת אבל קודרת. באחד החדרים ניצב ארון קבורה מוקף בחיילים. לינקולן שאל בחלומו את אחד החיילים מי בארון הקבורה. "הנשיא נרצח", השיב לו החייל. לפני שנרצח הספיק לינקולן לספר על החלום לאשתו, לחלק משריו ולחברו וורד למון, שתיעד אותו בספר שכתב.

בסיפורים רבים על אנשים אשר חזו את העתיד, המידע הגיע אליהם בשעת החלום. במקרים אחרים דיווחו אנשים על חזיונות שהופיעו בשעת הערות בהם ראו תמונות מרגעים עתידיים. אחרים סיפרו על תחושה רגעית שבה לפתע ידעו מה צפוי להתרחש בעתיד.

בחיי היום-יום אנחנו רגילים לתפוס את הזמן כמשהו הזורם תמיד בקצב אחיד, ללא תלות במצבו של הצופה. אולם לפי תורת היחסות של איינשטיין אין זה כך – קצב זרימת הזמן שונה אצל צופים שונים. למשל, במקרה של אסטרונאוט שטס במהירות הקרובה למהירות האור, הזמן חולף לאט הרבה יותר מאשר זרימת הזמן המוכרת לנו על כדור הארץ. אם לנו כצופים נראה כי שני אירועים קרו כמעט ברצף, מנקודת מבטו של אותו אסטרונאוט זמן רב יחלוף בין שניהם.

רבים מחוקרי התופעות העל-חושיות מתארים הקבלה בין תופעות של ראיית אירועים מרוחקים, כמו הסיפור של פרויקט "סטארגייט", לבין תופעות של ראיית העתיד, כמו זה של לינקולן. לטענתם, כפי שמידע יכול לעבור בן רגע במרחב בין מרחקים גדולים, כך הוא יכול גם לעבור בן רגע בין זמנים שונים.

ריצ'ארד שופ העוסק במחקרים פיזיקליים ובתופעת התפיסה העל-חושית כתב: "אולי המאפיין המדהים והבעייתי ביותר של התפיסה העל-חושית הוא חוסר התלות שלה בזמן ובמרחב. על פי הניסויים נראה שלא משנה אם הראייה למרחק מתרחשת לפני, במהלך או לאחר האירוע הנצפה".

אנקורי מסביר כי תורת היחסות מניחה שממד הזמן שקול לממדי המרחב: "בעולם הארבע-ממדי שלנו כל הממדים מתנהגים דומה".

הכול מקושר

הפיזיקאי הנודע דיוויד בוהם (1992-1917) הציע בתיאורית "הסדר המקושר" (The Implicate Order) שמתחת לעולם הפיזיקלי המוכר לנו, נחבא רובד נוסף, מעודן יותר ועשיר יותר, שבו פועלים החלקיקים הקוונטיים הזעירים. לטענתו, הרובד הפיזיקלי המוכר לנו מחיי היום-יום הוא רק חלק קטן מהיקום. ברמה הקוונטית ההיא, באותו "סדר מקושר", החלקיקים השונים מקושרים ביניהם בקשרים מסועפים שבעזרתם הם מסוגלים ללמוד באופן מיידי על מצבם של חלקיקים אחרים המרוחקים מהם.

לאותו "סדר מקושר", כלומר לאותו רובד של חלקיקים זעירים, יש השפעה נרחבת על העולם שבו אנחנו חיים, והוא מסוגל להשפיע על ההכרה שלנו ללא ידיעתנו. מעבר לכך, בוהם האמין כי באותו רובד קוונטי לצורות החומריות השונות יש גם מודעות. "כל דבר חומרי הוא גם נפשי, וכל דבר נפשי הוא גם חומרי", הוא טען.

ההמשך ניתן לקריאה במקור.

 להרחבה:

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות