נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

הפרדה, זה כזה נורא?

חיה הנפלינג, מאתר איש, טוענת שלא:

כשקראתי לראשונה על מקום הולדתה של וונדר-וומן, האי המיתולוגי “תמיסירה”, התעוררה סקרנותי. התיאור של האי כגן-עדן נשי, בו נשים אמיצות וחזקות יכלו לגור ללא הגבלות או דיכוי גברי, נראה כמו פנטזיה חסרת ביסוס ובה בעת, מוכר באורח משונה. הבנתי שהתיאור הזה הזכיר לי את הילדות שלי בקהילה יהודית דתית והוא עזר לי להבין יותר לעומק מה היה כה משמעותי בסגנון החיים הזה.

לומר שגדלתי בסביבה שהנשים בה היו במרכז העניינים זה “אנדרסטייטמנט” רציני. יש לי 7 אחיות ואימא חזקה מאוד ונהדרת. הלכתי לבתי ספר של בנות כל חיי, עד הקולג’. גברים כמעט ולא היו בסביבה. חוץ מאבי, אח אחד ורב שלימד אותנו מדי פעם, חיי היו מלאים עד אפס מקום בבנות ובנשים.

כשהתחלתי ללמוד בקולג’ עם סטודנטים יהודיים צעירים שהגיעו בעיקר מרקע חילוני, ואז אפילו עברתי עם משפחתי הצעירה לגור בקמפוס אוניברסיטאי ולעבוד עם סטודנטים במקום, התחלתי לשים לב לנושא שחזר על עצמו בשיחותיי עם הסטודנטיות שלי. הן נאבקו לשמר חברויות בריאות עם נשים אחרות. רובן הסכימו שפשוט קל יותר להיות חברות של גברים ולשחרר מעצמן את המתחים הקיימים מתחת לפני השטח על רקע קנאה ותחרותיות במערכות היחסים שלהן עם נשים. ניהלנו שיחות על מכשולים שעמדו בפניהן בקריירות מסוימות שנחשבו “גבריות”.

ניהלנו דיונים על הפיכת נשים לאובייקטים מיניים וכיצד הן נאלצו להתמודד עם תופעה זו מגיל צעיר, כמו גם עם ההטרדה המינית הנפוצה שפגשו במקומות רבים ולעיתים קרובות בלתי צפויים. הייתי מלאת אמפתיה לכאבן ולמאבקים שלהן ופשפשתי בזכרוני בנסיון לחבר בין החוויות שלי לשלהן, אך הרגשתי שאינני יכולה לעשות זאת. פתאום ראיתי את הילדות שלי, שהיתה נשית באופן גורף, באור חדש.

במקום בטוח זה על טהרת הנשיות, למדנו להבין את עצמנו ללא פידבק מתמיד מצד בחורים – פידבק שהיה גורם לנו להטיל ספק, לשפוט או להעביר ביקורת על עצמנו.

להיות חברה של בנות לא היה פשוט אפשרות נוספת, הייתה זו האפשרות היחידה. החברויות שיצרתי עם בנות אחרות היו יפות ובריאות ונטולות אותם מתחים תת-קרקעיים שהסטודנטיות שלי דיברו עליהם. נכון, הייתה דרמה – החיים הם לא תמיד גן של שושנים. אולם הדרמה הייתה תמימה ולא עסקה באותם תכנים כמו אלה שהתעוררו בסביבה מעורבת. במקום בטוח זה על טהרת הנשיות, למדנו וצמחנו והתמודדנו ללא הפידבק המתמיד (מילולי או בלתי-מילולי) מבחורים – פידבק שהיה גורם לנו להטיל ספק, לשפוט או להעביר ביקורת על עצמנו.

בשנים הקריטיות ביותר בחיינו היינו מסוגלות לפתח הגדרה עצמית ותחושת ערך עצמי שהייתה בלתי תלויה בהערצה, בהערכה, בחיבה או בשיפוט של בנים. היינו מסוגלות לבנות חברויות שהיו חופשיות מדאגות וחששות אלה. היה לנו מקום בו יכולנו לנשום עמוק ולפרוש כנפיים.

מעולם לא חשבתי שמתימטיקה או מדעים הם עניין לבנים בלבד. כל המורים שלי למתימטיקה ומדעים היו נשים. התלמידים שהצטיינו במתימטיקה ומדעים היו כולם בנות (ברור, זה היה בי”ס לבנות). לא היה מין “מועדף” אליו יכולנו להשוות את עצמנו ולא היו ציפיות בהן נאלצנו להאבק. אנחנו הובלנו את התפילות שלנו, שרנו ורקדנו. הרוב המכריע של המורים שלי בלימודי היהדות גם כן היה נשים. לא משנה מה היה מוקד תשומת הלב שלי, לא משנה מה בחרתי ללמוד, בין אם לימודיי היו חילוניים או יהודיים, המורים שלי, המודלים שלי לחיקוי ולהשראה היו כולם נשים.

מעולם לא קיבלתי מסר סמוי או גלוי שמדעים הם בעצם תחום השייך לגברים. נחסך ממני הלחץ, ההפיכה לאובייקט מיני וההטרדה הבלתי פוסקת אליה חשופה אישה צעירה ממוצעת במהלך חייה בימינו.

אני תוהה אם מבלי משים ולמרות הכוונות הטובות שלנו, יצרנו חברה שמגבילה נשים ופוגעת בהן.

רוב חיי לא ידעתי שהאופן בו גדלתי זהו היוצא מן הכלל והתייחסתי לכך כמובן מאליו. אולם עם חלוף הזמן וככל שנחשפתי יותר ויותר לעולם שונה כל כך מזה שממנו הגעתי, למדתי להעריך את העובדה שגדלתי מוקפת בנשים.

כשאנשים שומעים על ההפרדה בין המינים שהייתה בילדותי, תכופות הם מרימים גבה בתערובת של שיפוט, רחמים ופליאה (היה לך קשה? היית בודדה? חווית דיכוי?). וגם אני מוצאת את עצמי תוהה. אני תוהה אם מבלי משים ולמרות הכוונות הטובות שלנו, יצרנו חברה שמגבילה נשים ופוגעת בהן. אני תוהה אם אין דרך טובה יותר. אני תוהה אם הם יודעים עד כמה עצום הוא כוחה של הנשיות כשהוא מתקיים בסביבה חופשית, מלאת חיוניות ונטולת מגבלות. ואני תוהה אם הם יודעים שמקום הולדתה של וונדר-וומן הוא בהישג יד. אולי הוא קרוב יותר ממה שנדמה לנו.

עד כאן הנפלינג, חדשות מהזמן האחרון מתארות בית ספר שהפריד בין בנים לבנות, מה שהביא לעליית ממוצע הציונים. ראה גם מאמרה של ד”ר איווט מילר: מציאת קול האשה שלי.

רייזי ארליך (עו”ס) כותבת בהארץ:

אולי אנחנו כן מעונינות בהפרדה?

כאישה חרדית, חדשות יום האתמול טלטלו אותי בין תקוה לתסכול. התקווה הגיעה בעקבות החדשה שרחלי גנות החרדית נבחרה להדליק משואה בטקס יום העצמאות הקרוב. התסכול נבע מהחלטת בית הדין לעבודה לא לאפשר הפרדה מגדרית בתכנית “משפיעים” של נציבות שירות המדינה, המשלבת חרדים בשוק העבודה.

הרבה מחשבות צצו בראש על האיוולת הכרוכה בפסיקה ועל הרוע הנדרש כדי להגיש תביעה קנטרנית שכזו. בסוף הבזיק לו פסוק מספר “בראשית”, מסיפור השידוך של רבקה ליצחק, אז אומרת משפחתה של רבקה בתגובה להצעת השידוך המכובדת: “נקרא לנערה ונשאלה את פיה”.

בתוך הדיון הלכאורה ליברלי הזה, בשם הדאגה לכאורה לנשים חרדיות, אף אחת או אחד לא טרח לקרוא לנערה ולשאול את פיה. האם אנחנו, מאות נשים חרדיות שנרשמו לתכנית “משפיעים”, מעוניינות ללמוד עם גברים חרדים באותה כיתה, או אולי אנחנו בכלל איננו מעוניינות בכך? האם לנו אין רגשות דתיים, שצריך להתחשב בהם?

לאורך השנים למדתי להכיר את ההתנשאות הפסבדו-ליברלית על הרגשות והתחושות שלי כאישה בכלל וכאישה חרדית בפרט, לכן לא הופתעתי מהשיח המתיימר לדאוג לשוויון בשמי. אז מאחר ששכחו לשאול לדעתי, אנסה לתאר אותה ותוך כדי גם להסביר מדוע תפסיד המערכת הישראלית (וגם אני) אם התכנית תיגנז.

על הטיעון שהרי בסופו של דבר נעבוד במקומות עבודה מעורבים, אז מה הבעיה ללמוד יחד בכיתות מעורבות, אומר שזו אכן שאלה במקומה. כבר היום אני עובדת בתפקיד ניהולי בחברה מעורבת מגדרית. מעלי יש מנהלים גברים ונשים, ותחתי עובדים גברים ונשים. ובכל זאת ,קיים הבדל. אני מתנגדת לכפייה של הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, אבל כן מבקשת שיכבדו את רצוני לא לשבת במהלך הכשרה לימודית בכיתה סגורה עם גברים, על אחת כמה וכמה כשההכשרה כוללת שיחות העצמה קבוצתיות וחשיפה רגשית ברמה גבוהה. זו עמדת ההלכה המוצהרת ואני מצפה לכיבוד רגשותיי הדתיים והמצפוניים. מתי הפכו לימודים מעורבים של גברים ונשים לערך ליברלי עליון?

הערכים הליברלים שאני מכירה הם התנגדות לכפייה של ערכים שלי על הזולת. בתכנית הזאת, המיועדת למספר שווה של גברים ונשים חרדים וחרדיות, לא ביקשנו לנו מקומות עבודה נפרדים ולא ביקשנו תנאים שונים, רק ביקשנו שהלימודים עצמם, שנמשכים כחצי שנה, ייעשו בכיתות נפרדות, האם זו בקשה מופרזת מדי? היכן נפגע ערך השוויון, אם בו זמנית מתקיימת קבוצת נשים זהה בגודלה לזו של הגברים? מדוע להתעקש להכריח אותי ללמוד בכיתה מעורבת בניגוד לצו מצפוני?

אם אתקבל לתכנית, אאלץ לרדת ברמת השכר, אך אעשה זאת כי אני סבורה שאוכל לתרום לחברה יותר בשירות הציבורי. על כן לא נותר לי אלא לקוות שהתבונה תגבר, וההשראה מרחלי גנות, שהקימה בעשר אצבעותיה את חברת רייצ’יפ על טהרת הנשים החרדיות, תנצח. האפשרות השנייה היא שגישתה של חברת הכנסת מרב מיכאלי – לאסור בחוק הפרדה בין גברים לנשים – תנצח, ואז ייסגרו חברות כמו רייצ’יפ והנשים החרדיות ייאלצו לחזור למטבח ולשים קץ לשאיפות הקריירה שלהן.

מול דבריה באה הטענה הפטרנלית והמתנשא, שאין מה לשאול את הנשים הדתיות, כי הן מזדהות עם הקרבן, תסמונת שטוקלהם, ועדיין נשאלת השאלה, מכיון שאין מה לשאול אותו, מנין לנו שאם הן היו חושבות בצורה ה’נכונה’ דעתן היתה להתנגד?? באיזו זכות ניתן לגמד ציבור שלם ולהכתיב לו מה הוא ‘צריך’ לחשוב, בהתעלם ממה שהוא באמת חושב ורוצה?

תומר הללי, במידה, כותב על כך:

פעילות שדולת הנשים הרימו אתמול כוסית לרגל ניצחונן. בית הדין האזורי לעבודה בירושלים פסק כי תכנית “משפיעים”, המכשירה חרדים להשתלבות בשירות המדינה, תוקפא – אלא אם ישולבו בה תוך שלושה שבועות עשר נשים לפחות. בשדולת הנשים ידעו כשהגישו את העתירה שבימים אלו ממש אמורה להיפתח תכנית זהה לנשים. גם בית המשפט ידע זאת. אך בישראל, כך קבע בית המשפט, הפרדה היא אפליה. כלפי הנשים כמובן. לעולם הן המודרות, ולא – נגיד – חרדים, גברים ונשים כאחד. הזכות לשוויון גוברת על זכותם של החרדים לשוויון.

כך שרו המוזות הפמיניסטיות באזני השופטים: “מתוך סקירת חשיבותו ומרכזיותו של עקרון השוויון במשפט הישראלי בכלל ובמשפט העבודה בפרט, מזכירה שדולת הנשים מושכלות ראשונים ש’נפרד אינו שווה’”. “מושכלות ראשונים” – לך תתווכח עם טיעון משפטי כה נוקב ומבוסס. תכניות נפרדות לנשים בלבד, אגב, אינן פוגעות בשוויון.

האורתודוכסיה הפמניסטית

אז הפמיניסטיות הקיצוניות נצחו בקרב הזה. אך נדמה כי אין המחשה טובה יותר למונח ניצחון פירוס. מול עיננו נכתב פרק נוסף במצעד האיוולת. הרי לנוכח התחזיות הדמוגרפיות, הנתח של החרדים בחברה הישראלית הולך לגדול באופן משמעותי בעשורים הבאים. מי יותר מהנשים הפמיניסטיות צריך לקדם בכל דרך את הפלת החומות התוחמות את המגזר החרדי ואת השתלבותם של החרדים בחברה הישראלית? מי אם לא ארגון כמו שדולת הנשים ישאף לחשוף את הציבור החרדי לרוח השוויון המגדרי המנשבת בשדרות תל אביב ובחללי העבודה בקריה?

ניתן אולי לטעות ולחשוב שמדובר בתכנית הכשרה אחת קטנה שהקפאתה לא תשפיע הרבה. אך זו אפיזודה בתוך מערכה כוללת נגד תכניות לימודים נפרדות – מקצועיות, אקדמיות ואחרות. המתנגדים לכל הפרדה בין נשים וגברים מוכנים בטהרנותם הצדקנית  לקבל בזרועות פתוחות את החרדים, רק אם יקבלו עליהם את כל תרי”ג זכויות האדם על פי פרשנותם המרחיבה ביותר.

המנותקים מדברים עם עצמם

השופטים סבורים, כמו שדולת הנשים, כי המדינה לא צירפה כל סימוכין לטענה שההפרדה בין המינים אכן קריטית להשתתפותם של חרדים בתכנית: “בשלב זה אין כל ביסוס עובדתי לצורך בהפרדה ראשונית בהכשרה או בגיוס גברים בלבד תחילה”. כלומר, לא נעשתה בדיקה משמעותית של פוטנציאל קיום התכנית במתכונת מעורבת. מדהים עד לאן נדחק ההיגיון הפשוט ועד כמה חוסר הכרות עם החברה החרדית על סיבוכיה העדינים צועקים מכל שורה בפסק הדין הזה. 400 מועמדים חרדים התמודדו על 25 מקומות בלבד בתכנית הנפרדת. ספק אם תכנית מעורבת היתה מצליחה למשוך מספיק מועמדים כדי למלא את מקומותיה.

זאת יש לזכור: גם כאשר התכנית נפרדת, השתלבות חרדים בשוק העבודה הכללי רחוקה מלהיות בקונצנזוס החרדי. כבר כעת, רבים מאותם 400 שהגישו מועמדות כנראה נאלצו לעשות זאת במחשכים, ואלה שהתקבלו נאלצים להתמודד עם האשמות על פגיעה באתוס הבדלנות החרדי.

נצחונה של שדולת הנשים הוא מכה קשה למאמץ לשילוב חרדים בכלכלה הישראלית משתי בחינות מהותיות. ראשית, שדולת הנשים מגשימה את נבואות הזעם של גורמים חרדים המבקשים להותיר את הבדלנות על כנה: הנה – הם יאמרו לצאן מרעיתם – לא לשלב אתכם בכלכלה הם רוצים, אלא להרגיל אתכם לנורמות של פריצות. שנית, התכנית הזו, אם בכלל תתקיים במתכונת מעורבת, תהיה מיותרת לחלוטין משום שמי שיסכים להשתתף בה ממילא שייך לשוליים הליברליים של החברה החרדית, ואופק ההשתלבות שלו בחברה הכללית פתוח גם בלי התכנית.

ובהמשך:

המאבק הפמניסטי הרדיקלי, כמו כל מאבק דתי אחר, לא יישכך עד שלא ייתקל בחומת אדישות ברורה. מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. לדתות אחרות, כמו הנצרות, האסלאם והפמניזם הרדיקלי, יש מקום של כבוד במסגרת חופש הדת הנשמר כאן באדיקות. אך הכבוד נעצר ברגע שדת אחת מנסה לכפות את אורחות חייה על בני דת אחרת, או על אנשים שבוחרים בחיים ללא דת. זאת הנקודה שבה בית משפט מאוזן ושפוי אמור לשים את הגבול לחופש הדת.

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים הגדיר עצמו, למעשה, כמקדש פמניסטי ולא כמוסד לעשיית צדק על פי החוק. יש מקום לקוות שהערעורים לבית הדין הארצי, ובמידת הצורך אף לבג”צ, יחזירו את השפיות לשיח ואת הפמניזם הרדיקלי לממדיו הטבעיים.

לירון כהן, פמיניסטית רדיקלית וחד מינית, יוצאת באופן חריג להגנת הנשים הדתיות:

האוטומט בקרב הרוב החילוני הוא לחשוב שחרדים הם רעים, חילונים צודקים, ליברליזם זה נכון, הדת שוביניסטית ומפלה. הלגלוג של חילונים בעמדות כוח למול זעקתם של החרדים לנראות וכנגד ההדרה שלהם מהמרחב הציבורי מזכיר בדיוק את התגובות החשוכות כלפי מצעד הגאווה שנשמעו ממש עכשיו. גם כאן אנחנו נתקלות בחוסר יכולת להשליך את הצורך שלנו בנראות, בזכויות ושוויון על קבוצות אחרות, ובסופו של דבר השיח הזה יוצר עוד מאותו דבר. אם בשם שחרור האישה אני מדכאת נשים אחרות, והפעם נשים חרדיות, אני לא בטוחה שהמטרה מקדשת את האמצעים.

לפני שצועקות אמירות נוקבות, כדאי לשאול כמה שאלות: איך אפשר לשמור על הצורך של המגזר החרדי בהפרדה מגדרית, ועדיין לוודא שלא נשים הן אלה שתיפגענה מהעניין? למה בהכרח נשים נפגעות אם ההפרדה היא בין שני המגדרים? האם זה הכרח של הדת? האם ייתכן מצב שבו לא ייפגעו זכויות של נשים ועדיין תתקיים הפרדה שמכבדת את הצורך הממשי של חרדים בהפרדה מסוג זה? דיון שמעורר שאלות הוא הרבה יותר חשוב ומקדם מלצעוק “שוויון זכויות” בעוד אני רומסת זכויות של נשים אחרות.

בהיעדר נראות לקבוצה מסוימת, נתחיל מלתת מקום ויכולת ביטוי קודם כל למי שהדבר נוגע לה. ארגוני נשים שברובן עומדות נשים אשכנזיות וחילוניות המייצגות את העמדה בעד ביטול האירוע הן אלה שמייצגות את הקול המתנגד להפרדה המגדרית. נשים אלה לא מייצגות את קולן של הנשים החרדיות המשתתפות או לא משתתפות באירוע. השיח הפמיניסטי הציבורי פספס את הדיון הפנימי שצריך להתקיים בו, וזה קרה בשל היעדר ייצוג מספק של נשים דתיות וחרדיות. עד כה, כמעט שלא נשמעה דעתן של נשים חרדיות בנושא, ואלו שכן השמיעו קולן התנגדו למהלך של ארגוני הנשים לביטול האירוע בהפרדה ורואות בכך פעולה הנובעת מתוך שנאת הדת, חוסר הבנה ובורות. לשם הבנת הצורך בקולן של נשים נוספות, חשוב להפנות לפוסט בפייסבוק של ורד עובדיה שמאירה ושופכת אור על הנושא. וכך היא כותבת:

“אל תאמרו הפרדה מגדרית, אלא בחירה מגזרית.

אני יודעת מה זה להיות אישה חרדית, אשת אברך מהמיינסטרים. לא הייתי הולכת לאירוע אם לא היה נפרד, לא הייתי חשה בנוח לשבת ולצידי גבר זר. ולא שצריך להיות בצד החרדי גם לא דקה, כדי להבין שיש כאן ניסיון נבזי להנדס את הציבור החרדי באופן פטרוני ומקומם שאין שני לו כלפי אף ציבור במדינת ישראל!”

הזעקה של שדולת הנשים כנגד האירוע או אמירתה של הח”כית תמר זנדברג כי תפעל לאיסור קיום אירועים כאלו במרחב הציבורי הם לא הפמיניזם שלי, ולא הפמיניזם של הרבה נשים. אך אלה הן הנשים הנמצאות במוקדי הכוח, כאמור ברובן אשכנזיות וחילוניות, והן אלו שמייצגות את הפמיניזם שהוא גם שלי, ושל נשים רבות אחרות, וגם של נשים חרדיות. הקול שלנו כנראה לא יישמע – כי גם במקרה הזה פועל מערך יחסי הכוח, שבו נשים אשכנזיות זוכות בנראות במרחב הציבורי ומייצגות את הקול הפמיניסטי.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

6
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
3 Comment threads
3 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
2 Comment authors
צוות האתרדוד Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
דוד
Guest
Member
דוד

האם התכוונתם לסעיף קטן יז הנה ציטוט (יז) “זמר אשה – אפילו פנויה אבל שלא בשעת ק”ש שרי אך שלא יכוין להנות מזה כדי שלא יבוא לידי הרהור וזמר אשת איש וכן כל העריות לעולם אסור לשמוע וכן פנויה שהיא נדה מכלל עריות היא ובתולות דידן כולם בחזקת נדות הן משיגיע להן זמן וסת. וקול זמר פנויה נכרית היא ג”כ בכלל ערוה ואסור לשמוע בין כהן ובין ישראל. ומ”מ אם הוא בדרך בין העכו”ם או בעיר והוא אנוס שא”א לו למחות כיון דלא מצינו דמקרי ערוה מדאוריית’ מותר לקרות ולברך דאל”כ כיון שאנו שרויין בין העכו”ם נתבטל מתורה ותפלה וע”ז… Read more »

דוד
Guest
Member
דוד

תודה לתשובה תמוה לי שכתבתם שלפי ההלכה מותר לראות פנוייה טהורה רוקדת ושרה אפשר מקור של פוסקים

דוד
Guest
Member
דוד

אף פעם לא הבנתי איך מגשרים על הדיסוננס הזה בין התנך ליהדות של ימנו, יהודה הולך לזונה, יהושוע מתחתן עם רחב הזונה, דוד רואה את בת שבע מתקלחת, בני ישראל רואים את בנות ישראל מחוללות בכרמים, מרים יוצאת עם הנשים בתופים ובמחולות, האם היום בעולם החרדי דבר כזה יכול לקרות ,סימן שפעם הצניעות היתה הרבה פחות מחמירה מהיום וזה השתנה עם הזמן ?