נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

הפרופסור והלכות כשרות

פוגשים אנו מדי פעם מאמרים הנראים בעלי אופי הלכתי, שנכתבים ע"י חוקרים ומלומדים, כאשר המאמרים חותרים למסקנה הלכתית, או מציגים במפורש פסיקות הלכתיות, בד"כ בתחומין הנושקים לטכנולוגיה, כמו הלכות שבת, כשרות, ועוד.

הקורא עלול להתרשם משפע ציטוטים ומקורות ואף משליטה בפן המדעי, ולראות את הדברים כמייצגים גישה הלכתית אפשרית. אך הרבה פעמים לא כך הם פני הדברים.

נושא הכשרות עומד לדיונים חוזרים ונשנים, בין השאר בהקשר של כשרות אלטרנטיבית לכאורה מטעם 'צהר', ובעיקר: היחס בין ההכשרים השונים, האמנם זה ענין של יחסי ציבור, או של גיבוב חומרות ותו לא? ומה הבעיה לאכול במסעדה טבעונית בחו"ל?

לא אנסה להשיב על כל השאלות האלו אלא רק אתייחס למאמרו של מכובדי פרופ' נדב שנרב בנוגע לכשרות, בספרו קרן זוית (רבבה 2015).

בהקדמת הספר נכתב:

"העיסוק המדעי ובעיקר מסגרת החשיבה האנליטית פתחו בפני איזו זוית חדשה גם בלימוד התורה, יכולת לראות את הסוגיא או את השאלה מנקודת מבט מעט שונה מהמקובל".

כלומר, לא מדובר בפיזיקאי ש'תוחב את אפו' לענין לא לו, אלא בתלמיד חכם בעל סמיכה לרבנות, שרואה בהכשרתו המקצועית ענין שיכול לקדם את תפיסתו המרחבית בנושאי הלכה.

ובכן, בכדי להגיע לנושא הכשרות, שנידון בפרשת ראה, צלחתי ביעף כותרות 'מגניבות' כמו  'תכניתם של בעלי התוספות להשמדת העם היהודי' (עמ' 21), 'דליפת הענין האלהי, ממלכת כהנים וכנופית ממזרים', (עמ' 29), 'תנ"ך בגובה המתניים' (עמ' 85), 'חפצא וגברא במסיבת התה המשוגעת' (עמ' 136), 'הרבי מצלזיוס, על הטמפרטורה של יהודים גויים וברווזים' (עמ' 20), ונחתתי בעמ' 353, למאמר הנושא את הכותרת 'כשרות'.

המסר של המאמר הוא, שלאחרונה אימצו ארגוני הכשרות חומרות שונות, המהוים מקור פרנסה לא רע, ואילו אבותינו לא ידעום, וכפי שמתאר ש"י עגנון, בציטוט החותם את המאמר:

"אם בא אדם לשאול את הרב הוא מחמיר, לא שהדין כך אלא שראוי להחמיר. אומר היה הרב: לא ניתנו הלכות אלא לשמח בהן את לב לומדיהן, ואם בא מעשה לידך עשה שישמח בך קונך – ונהג חומרא בעצמך".

אז נכון, יש חומרות, העולם מתקדם, בימי קום המדינה ובתקופת הצנע, לא היתה לנו אפשרות להתחסן מכל פגע, גם הבטיחות בכבישים לא היתה משוכללת כמו בזמננו, ולא היינו צריכים לחגור מאחור. 'חומרות' אינן רק סטיה נפשית, אלא גם הקפדה על כך שהדברים יהיו באופן היותר טוב ומובחר, דברים שיתכן שלא התאפשרו בתנאי הלחץ שבגולה.

מבחינה היסטורית, החומרות יסודן בגישה הלכתית עתיקת יומין, גם בתלמוד עצמו יש את הגישה הדורשת להחמיר בתנאים ובאפנים מסויימים, וכל מי שמכיר את ספרות הפוסקים כמו פרי מגדים, דרכי תשובה שמלקט מנהגים ודעות מכל קהלות הונגריה ואשכנז, לא יכול להעלות את הרעיון שהחומרות בעניני כשרות הן אופנה חדשה שהבד"ץ התחיל. כמובן שיש להבדיל בין חומרות סתם, חסרות בסיס, ובין דברים שבאמת לפי ההלכה יותר טוב לעשותם. הרצון והחובה לעשות את הדברים באופן היותר טוב ומהודר הן חלק בלתי נפרד מההלכה ומרוחה, ולא המצאה בריסקאית.

(לא אטען שאין חומרות 'סתם' בהכשרים בני ימינו, או שאין זה משמש לפעמים כ'גימיק', אבל המכיר את הנושאים המרכזיים שעומדים בפני גופי הכשרות, כפי שניתן לעקוב אחרי הדיונים בקבצים תורניים המיועדים לכך ובבטאונים של ההכשרים, רואה שהעיסוק בגימיקים הוא צדדי וזניח, לעומת בעיות הכשרות האמיתיות שקיימות בחומרה רבה עקב מורכבות הטכנולוגיה והיות העולם ככפר גלובלי).

אבל לא זה הנושא שלנו, האידיאולוגיה של החומרות, היא נושא לדיון נפרד.

הנושא שלי הוא המאמר, כלומר, איך הגיע שנרב למסקנות האלו.

ה'שוחטת' של שנרב

ניקח קטע מהמאמר לדוגמא:

"בשני הדורות האחרונים חלה עליה גדולה מאד בסטנדרטי הכשרות של הציבור שומר המצוות. מוצרי מזון שהיו מקבלים תעודת הכשר 'חלק לפני חמשים שנה, הם היום בחזקת טריפה גמורה שאפילו לגוי בקושי מותר למכור..

איך קרה כדבר הזה?

מדובר בתהליך מעניין. אצל אבותינו הכנת המזון היתה פעולה ביתית. במזוה של הבית עמד כד הקמח שהאשה ערבה במים כל בוקר ואפתה ממנו את המזון העקרי, לחם או פיתות ודומיהן. בחצר התרוצצו כמה תרנגולות שאפשר היה לשחוט ולהפכן למנת עוף וכיוצא בזה. היתה שקיפות ביחס לחמרי המוצא – כל אחד ראה ממה עשויה המנה שהוא קיבל – וגם ביחס לשיטת ההכנה. שאלות של אמינות ושל מומחיות היו פחות  חשובות. כך לדוגמא כותבים בעלי התוספות בגיטין (ב: דה עד) כי:

"מה שאנו סומכים על הנשים בשחיטה אע"פ שאינן יודעות הלכות שחיטה, כיון שבידה ללמוד לשחוט או להשכיר אחרים שישחטו לה, כבידה דמי".

זה היה המצב המציאותי: הנשים לא ידעו הלכות שחיטה ובכל זאת הן שחטו את התרנגולת ואת הגדי והכינו אותו לבני משפחתן, ואלו סמכו עליהן כי הן יכולות ללמוד אם ירצו. מה עוזר שהן יכולות ללמוד, הרי סוף סוף כרגע הן לא יודעות את הדינים ויכולות לעשות טעויות ולהטריף את הבשר? היתה ככל הנראה הנחה שאנשים ופעולותיהם הם "בסדר" עד שיוכח ההיפך".

נעצור ונתבונן רגע על מה שהתרחש כאן לנגד עינינו:

א. הנחת היסוד שמוצרים שלפני שני דורות היו כשרים היום נחשבים כטריפה.

ב. הסבר על המעבר מאוכל ביתי לאוכל תעשייתי.

ג. ציטוט מקור בראשונים, לפיו נשים לא ידעו לשחוט ובכל זאת שחטו, מוסבר בכך ש'שאלות של אמינות ושל מומחיות היו פחות חשובות'.

אם לפני דורות ספורים עדיין האוכל יוצר ברובו בבית, והסיבה לצורך בהכשר היא הייצור התעשייתי החיצוני, אזי על מה ולמה נטען שמוצרים שלפני שני דורות היו כשרים היום ייחשבו כטריפה? הרי הבעייתיות התחילה רק בתעשיה. בייצור ביתי אין סיבה לערבב או לבטל שום חומר בעייתי.

האמת היא שמדובר בהצגת דברים חד צדדית ולא משקפת, מאז ומעולם היו המון חומרות הקשורות בכשרות, ברור שהמעבר להכשרים ממוסדים הביא לדיון מחודש בכללים, אבל הדיון הזה הביא לא רק חומרות אלא גם לזניחת מנהגים והחמרות של קהילות שונות. די לציין את מנהגי הכשרות בפסח, כאשר קהילות רבות נמנעו מעגבניות, מתפו"א, ממוצרי חלב, ומעוד כל מיני מוצרים שונים. ההכשרים לא יכלו כמובן להטיל מנהגים מקומיים על כלל הציבור ולכן מקפידים רק על מה שמבוסס בהלכה. אותו רב שמלגלג עליו ש"י עגנון, אינו רב מהכשר הבד"ץ המודרני, אלא רב מהעיירה, לפני כמה וכמה דורות, כבר אז חיבבו אבותינו את החומרות וניסו 'לשמח את עצמם' בהקפדה מירבית.

המטרה שלי כאן אינה להתווכח על הצבת נתונים והגדרות, זה פחות חשוב, וכאמור אם התפשטו חומרות מבוססות זה לא בהכרח דבר רע, גם אם לא הקפידו עליהם בגולה (גם על כיסוי ראש לאשה נשואה היו מקומות חרדיים שלא הקפידו לפני כמה דורות, וכן על לחיצת יד לנשים, האם זה אומר שמדובר בדבר טוב?). הבעיה המרכזית היא, שידידינו טועה גם בהבנת הנקרא וגם בהלכות בסיסיות, ולא מובן איך הוא מנסה לבסס מאמר בתחום ההלכה על שגיאות כאלו?

ראשית, איך וכיצד יכל לחשוב שנרב שבעלי התוספות מתארים מציאות לפיה: 'נשים שחטו תרנגולת או גדי', והרי המנהג באשכנז היה שנשים אינן שוחטות, לראשונה מוזכר ב'הלכות אלדד הדני' שפוסל אפילו בדיעבד, ועל זה השיגו עליו התוס' ריש חולין שמן הדין שחיטתם כשרה, אבל לא רמזו שיש מנהג פשוט ששוחטות, וכמו שכתבו הרבה ראשונים שנהגו באשכנז שנשים אינן שוחטות לכתחלה, לאחרים, ולעצמן רק אם יודעים הלכות שחיטה,  אגודה בשם סמ"ק קצז' האגור ("מנהג בכל גלות ישראל שלא ישחטו ומעולם לא ראיתי נוהג לשחוט") והכלבו בשם ר"י בעל התוספות. וכבר בסימן הראשון של יורה דעה כותב הרמ"א שנהגו שנשים לא תשחטנה, וברור שזו לא היתה מציאות בשטח, שנשים שוחטות, עכ"פ אצל האשכנזים.

האמירה ששאלות של 'מומחיות ואמינות' היו פחות חשובות, רחוקה מאד מהמציאות. הדבר בדיוק להיפך, היום מובן מאליו לכל אדם שהוא יכול לסמוך על אשתו ועל בני ביתו, ואילו בפוסקים יש דיונים ארוכים לאור דברי הירושלמי 'נשים עצלניות הן' שאי אפשר לסמוך עליהן בבדיקת חמץ, וגם לא בניקור הגיד, ובהלכות תולעים (יו"ד פד') יש דיון האם אפשר לסמוך על אשה בבדיקת ירקות מתולעים, ושאם נמצא ג' פעמים תולעת אחרי בדיקתה כבר א"א לסמוך עליה, והש"ך (ס"ק לה') כותב שלא יתכן שנאמנת כפשוטו על בדיקת תולעים וזה רק אם יש עוד צד להקל. וגם בזה יש כבר דיונים ארוכים בתוס' פסחים ד: ועוד רבים.

שנית, רק מי שלא ניסה להבין כלל את התוספות, יכול לייחס להם את האמירה המופרכת:

"הנשים לא ידעו הלכות שחיטה ובכל זאת הן שחטו… מה עוזר שהן יכולות ללמוד, הרי סוף סוף כרגע הן לא יודעות את הדינים ויכולות לעשות טעויות ולהטריף את הבשר? היתה ככל הנראה הנחה שאנשים ופעולותיהם הם "בסדר" עד שיוכח ההיפך".

האם התרגלנו שלראשונים אפשר לייחס דברי שטות ולהמשיך הלאה? מה המשמעות של האמירה שאנשים ופעולותיהם הם בסדר, כאשר מדובר במישהי שלא יודעת איך עושים את המעשה שהיא לכאורה עשתה?

אם מישהו לא הבין עד עכשיו, הרי התוספות לא עוסקים באשה ששוחטת, אלא שנאמנת לומר שהביאה את הבהמה לשוחט. עד אחד אינו נאמן באיסורים היכן שהוחזק האיסור, אם לא שזה 'בידו'. ולכן כדי להאמין לאשה שאכן הביאה את התרנגולת לשוחט ולא חנקה אותה בעצמה, צריכים להגיע לדין 'בידה', שתיאורטית היא יכולה ללמוד הלכות שחיטה ולשחוט, וזה נותן לה נאמנות.

ובכן, לא 'חוסר ענין בשאלות של אמינות', אלא להיפך, ענין מרובה שהוא בבחינת חומרה, לא נראה לי שבזמננו אדם דן ברצינות בשאלה אם להאמין לאשתו שאת הבשר הביאה מהאיטליז הכשר ולא מהחנות הסמוכה.

ביצה קלופה – חומרא שעבר עליה הלילה

המאמר עוסק בעוד שני נושאים הלכתיים, הבאים להדגים את מסקנתו של שנרב, שהחומרות מתגברות והולכות, מסיבות כלכליות ואחרות.

הנושא  הראשון הוא ביצה קלופה שעבר עליה הלילה, שלפי הגמרא בנדה יז. האוכל ממנה מתחייב בנפשו.

על הדין הזה למד שנרב רק לאחרונה, לדבריו במשפחתו מעולם לא שמע על ההלכה הזו, "האם עד כדי כך המסורת היהודית לא עברה במשפחתנו"??

אז 'על פניו זה יותר שייך לחלק של העצות הטובות יותר מאשר לחלק הדינים'.

אבל: "סביר להניח שלאורך רוב הדורות רוב ישראל לא הקפידו בנושא, ומכיון שהוא גם לא הוזכר בהרבה מן הפוסקים, אין להתפלא על כך שהרבה אנשים לא שמעו עליו מעולם… את המשך הסיפור קל לנחש. מכיון שיש פוסקים שהזכירו את המימרא הזו ויש אנשים שמקפידים שלא לאכול ביצה שעבר עליה הלילה, החלו גופי הכשרות לכלול במסגרת השגחתם גם את ההקפדה על ה'דין' הזה"

האמת היא בדיוק להיפך, אם נחזור למאה ה17, ברור שבעיני כל יהודי פשוט או לא פשוט, דבר שחז"ל אמרו עליו שהעושה אותו 'מתחייב בנפשו' היה מאד מפחיד, לא היה שום מדע מסודר שיכול להפריך אמירה כזו, וקל וחומר כשחוזרים לאחור, לא נכון שהפוסקים לא הזכירו דין זה.

המידע של שנרב מייצג את האנכרוניזם של המאה ה19 בה חלו שינויים גדולים מאד אצל היהודי ה'פשוט', יחד עם ההתמסדות של המדע, לא נשאר הרבה מקום לאמירות חזליו"ת כאלו, אבל בספרות הפוסקים לא היה דור בו הנושא לא נדון.

נכון בהחלט שהועלו במשך הדורות סברות להקל באיסור, או אפילו לבטלו לגמרי, אבל בהחלט לא מדובר באיזה חדוש שמערכות הכשרות נזקקו לו לאחרונה, להיפך, עם התפתחות התעשייה נאלצו מערכות הכשרות להתיר שימוש באבקת ביצים, וכל תפקידם התבטא במציאת ההיתר. כלומר, ההיפך מחומרא.[1] לפני שני דורות זה היה 'טרף', ועכשיו 'כשר'.

בהגהות מרדכי מובאת סברא להקל בדרך אפשר (הנושא שם הוא ביצה קלופה שמאכילים את התינוקות לפני לימוד אותיות, וכותבים עליה פסוקים, נראה שרק באופן כזה היו מקילים, ועל זה יישב שאולי אינו מצוי בינינו הנזק, או שהפסוקים מצילים מרוח רעה). אבל התוס' והרא"ש אסרו, אז זו לא המצאה, אלא דין שאינו ברור ומוסכם. קשה לקבוע שרוב היהודים ברוב הדורות לא נזהרו בו, ובכל אופן הוא לא דוגמא מייצגת ל'התפתחות'.

קצת מידע: הראשונים מעתיקים את האיסור כדבר פשוט, כך האגודה, הכלבו, הסמ"ק, וכן מנורת המאור, השל"ה, המחפש בפרוייקט השו"ת ימצא עשרות תשובות של הפוסקים שדנו באפשרויות השונות להקל מול המציאות בכל דור, הברכ"י, הגר"ז, בשם הגר"א, מקורות מלפני מאה שנה ויותר מסכמים דיונים קודמים להם,. למשל בשו"ת אפרקסתא דעניא ח"ב קמה', תשובה בת מאה ושלשים שנה, מובאים הרבה מקורות קדומים לו שדנו בנושא, בהמשך בדרכי תשובה מלקט בזה דעות משו"ת בית שלמה מהרש"ם ויד מאיר, ועוד. הדיון ממשיך באופן ישיר לפוסקי הדור הקודם ופוסקי זמננו, שלמת חיים לרי"ח זוננפלד, הבן איש חי, מנחת יצחק, חלקת יעקב, דברי יציב, אגרות משה, ציץ אליעזר, משנה הלכות, תשובות והנהגות, יביע אומר, וכו'. בקיצור, אין כאן שום תגלית, כל אדם שמכיר קצת את ספרות ההלכה אמור להכיר את הדין הזה ואת הדיונים סביב תקפו וגבורתו.

קרמבובולי עם ארומת נבלה

הנושא הפיקנטי השני במאמר, הוא ביטול איסור שנעשה ע"י גוי.

לפי שנרב, זה מה שמייצג את "תהליך ההסלמה של החומרות, ברגע בו הכשרות עזבה את הבית ועברה לגוף מרכזי, הוא חייב להתאים את עצמו לכל הצרכנים הוא חשוף לביקורת של גופים מתחרים ושל רבנים מתעניינים, לכן הוא לא יכול לוותר על סטנדרט מסויים גם אם הוא משקף בסך הכל את מנהגם של חסידי קרלין-פיתוח".

ובכן, מי שמכיר את עולם הכשרות, יודע שמדובר בענין זניח וטפל, הבד"ץ לא מעוניין לייצג שום מנהג של חסידי קרלין פיתוח, והוא גאה במורשת שלו, ושלו בלבד, לכן הוא לא מחמיר ביבול נכרים בשביעית, חומרא שהחזו"א אחז בה בתוקף גדול, ובעצם הבד"ץ 'שם פס' לא רק על החזונאישניקים אלא על רוב הבני ברקים (שעקב אי התחשבות זו ואחרות הקימו הכשר חליפי וגם נמנעים לקנות בשנת השביעית חלק גדול ממוצרי הבד"ץ). הבד"ץ לא מחמיר בסירכות כדעת הבית יוסף, ולכן הספרדים הקימו להם הכשרים מתחרים (שלכאורה, לפי התזה הכלכלית, גונבים נתח שוק מהבד"ץ). אפילו לגבי הרכב המיץ ענבים אין הבד"ץ מתחשב בדעת ב"י, ולכן הרב עובדיה הכריז שעל מיץ ענבים של הבד"ץ יש לברך שהכל. כמובן שגם ההכשרים הספרדיים מצדם מייצרים בפסח מוצרי קטניות, ולא חוששים לחומרות של קרלין תחתית. וכך הלאה. הרב לנדא לא מכיר בחומרא של לא לאכול חמץ שנמכר לגוי, ולכן משווק בהכשר שלו מוצרים שנכתב עליהם 'יוצר לאחר הפסח' בזמן שזה שקר. וכך הלאה.

הבה ונאמר בעדינות שהתיאור של שנרב:

"ככל שחוששים יותר חששות ומדקדקים ביותר חומרות, גופי הכשרות מרויחים יותר כסף, לכן בגדול יש להם אינטרס מובנה להחמיר יותר ויותר… ללא אינטרס קשה להבין מדוע הכל זורם באותו כיוון, וכל מי שעיניו בראשו יכול להבחין שחלק מגופי הכשרות נפתחו מסיבה כלכלית גרידא"

לא מייצג את המציאות בשטח, גופי כשרות לא מרויחים כסף פֶּר חומרה, זה פשוט לא מודל כלכלי יעיל. מגמת ההחמרה, או יותר מדוייק – הרצון להדר, לא קשורה דוקא בהכשרים, רואים אותה ברכישת ארבעת המינים למשל, הציבור שומר המצוות מעוניין להשקיע הרבה כסף (יחסית), וכך בעוד תחומים. ברור שיש מי שמתפרנסים מהרצון הזה, אבל זו התוצאה, לא הגורם. זו מגמה שמעודדת ע"י רבנים ופוסקי הלכה בדורות האחרונים, וקשורה בין השאר באיזו תגובה לשפע המערבי שמופנה לשופינג של הבל, ובמקרה של כשרויות, בצורך ליצור מערכת כללים ציבורית שלא תסתמך על דוחקים והיתרים שנאמרו במקרים של תנאים קשים, החלק הכלכלי זניח.

לגבי גופי כשרות שנפתחו מסיבה כלכלית, לא אטען שזה לא יתכן (יתכן ואף לגיטימי, מותר להרויח כסף), אבל רוב גופי הכשרות שאני מכיר, מייצגים את הקהילה, את העדה, את גאוות היחידה, וזו האידיאולוגיה שעומדת מאחוריהם. כשהוקם ההכשר הליטאי המרכזי 'שארית ישראל' הוא התבסס בין השאר על איסוף תרומות.

גופי כשרות מפרסמים בטאון שנתי המפרט את השיטות הנהוגות בהכשר להתמודד עם בעיות שונות (לפחות חלקם מחזיקים גם קו מידע מאוייש המפרט את הגישה לכל נדון הלכתי), רבנים מוכרים מכשרויות שונות מפרסמים מאמרים בקבצים הלכתיים באופן שוטף,[2] וההחלטות מתקבלות בהתייעצות עם מומחים ומורי הוראה. אף אחד לא שש לאמץ חומרות סתם, כי בד"כ זה דורש משאבים ומייקר את ההוצאות של ההכשר עצמו. התשלום על ההשגחה מגיע מהמפעל או מהמסעדה, הם לא מעלים את השכר תמורת חומרות, ולחשוב שבעד כל חומרא פתאום יגיע סקר חדש שיצדיק העלאת שכר, לא נשמע כמו מודל כלכלי מבטיח. מה גם שהציבור החרדי המחמיר הוא ציבור קטן, רוב צרכני ההכשרים הם החרדים לייט, הדתיים, והמסורתיים, הסומכים על ה'מהדרין' של הרבנות, שמצדה משתמשת בכל ההכשרים.

ניגש בכל אופן לנושא.

ה'קרמבובולי' היה סוג של ליקר, שבמהלך הכנתו השתמשו בבשר נבלה, אלא שלא היה בבשר אחד מששים מהליקר, כלומר טעם הבשר בטל בששים. על כך פוסק הנו"ב שמותר לשתותו, כי אף שאסור לבטל איסור לכתחלה, אין הייצור של הנכרי נחשב כביטול לכתחלה, כי לו הדבר מותר.

"הפסק הזה גבירותי ורבותי הוא קולא מסמרת שיער שאין הציבור יכול לעמוד בה. שוו בנפשכם משגיח כשרות שמגיע למפעל לייצור צ'יפס בארצות הברית. מה נשאר לו לבדוק? הצ'יפס עשוי מתפוחי אדמה, וסביר להניח שכל חמרי הטעם והריח והמשמרים וכו' שדוחפים לאותו צ'יפס בכל אחד מהם אין יותר מששים. – כמובן שיש סיטואציות של דברים שאינם בטלים גם בששים, כמו דבר המעמיד ודבר שיש לו מתירין וחתיכה הראויה להתכבד ובריה, אבל בחיים המציאותיים מקרים כאלו הם יוצאי דופן

אך אל דאגה, רובם ככולם של גופי הכשרות בימינו אינם סומכים על היתרו של הנודע ביהודה. מי שנתפרסם בהסתייגותו  מן ההיתר היה רב אלמוני יחסית, הרב טוביה גפן.. בספרו קרני הוד שיצא לאור בתרצ"ה…

הרב גפן לא היה מוכן לסמוך על הנודע ביהודה, למען האמת בלי לציין שום סיבה: 'אף שהנודע ביהודה בתשובותיו… הביא מגדולי הראשונים שחולקים על הרשב"א והראב"ד… אבל מי יוכל להכריע בין הרים גדולים כאלה…

הנורמה בעולם הכשרות כיום היא להתעלם מפסקו של פוסק ידוע וחשוב כמו הנודע ביהודה ולהכשיר מוצר רק אם כל רכיביו גם כאלו שאינם בנותן טעם ושיעורם פחות מששים הם כשרים"

לפני שנדבר עם ידידנו הרב, נפנה אל הפרופסור, על מה אנחנו מדברים בכלל? בכל מקרה בו מכניסים חומר מסויים לתוך המוצר, ישנה מטרה ברורה שהשפעתה הוכחה מבחינה פיזיקלית. רשימת הרכיבים מורכבת ע"י כימאי מזון, ולכל רכיב יש תפקיד. ישנם חמרי טעם שהם חריפים או מרוכזים ונותנים טעם גם ביותר מששים, הללו מכונים בהלכה 'עבידי לטעמא' ואינם בטלים בששים, ישנם חמרים שאחראים לתכונות הפיזיות של המוצר, כגון צמיגותו, אמולסיפיירים, המונעים היפרדות השמן משאר הנוזלים, הללו מכונים בהלכה 'מעמיד', ושוב לא בטלים בששים. בניגוד לדברי שנרב ש"בחיים המציאותיים מקרים כאלו הם יוצאי דופן", אני, כהדיוט, איני מבין איך יתכן מקרה של רכיב כימי המוכנס בכוונה תחילה למוצר, ואינו נותן טעם, ולא מעמיד, אם כן לשם מה מכניסים אותו?

נראה לי ששנרב פשוט לא קרא את המקרה הבסיסי והפיקנטי של ה'קרמבבולי' בנו"ב, ולכן הוא כותב "מה ראו יצרני הקרמבובולי להוסיף בשר בתהליך הזיקוק – אין לי מושג, יבואו מזקקי המשקאות החריפים וילמדונו". אבל האם זה לא רלבנטי לשאלת הביטול?

ובכן, הדבר מפורש בתשובת הנו"ב עצמה, "על מה ולאיזה צורך הם נותנין הבשר לתוך היי"ש ומה פעולת הבשר למלאכה זו? אומרים עושי היי"ש שהוא לעבורי קוטרא ולהפיג חריפות היי"ש", הבשר שימש כספוג הסופג את האלכוהול או העשן, או כגורם עוצר תסיסה. איני יודע אם זה באמת יעיל לפי הידיעות שבידינו, אבל בכל אופן יצרני הקרמבבולי האמינו בכך. ולכן הכנסת הבשר למשקה, לא היתה ביטול, הוא הוכנס כדי לספוג, ולאחר מכן הוצא אחר כבוד והושלך לאשפה. לכן היה מקום לדון האם יש כאן ביטול ברוב של הטעם הנפלט ממנו או לא. (וכך כותב הנו"ב: "מה שאמר שהבשר הוא מעמיד החוש מכחישו ואדרבה הבשר בא להחליש כח חוזק היי"ש").

בזמננו באופן נורמלי זה דבר שלא מתרחש, ולכן הדוגמא כולה שגויה, מציאותית והלכתית. המעיין בתשובת הנו"ב כהלכה היה רואה זאת שם (את דין עביד לטעם ודין מעמיד, ואת חריגות המקרה של הקרמבבולה) גם בלי שום ידיעה מקדימה אחרת.

שגיאה נוספת היא שכל דברי הנו"ב או ה'קרני הוד' אמורים במקרה שהגוי מייצר לגויים, אבל אם הגוי מייצר בשביל יהודים, ברור בהלכה שאסור, וכאשר ארגון כשרות בא לתת הכשר למוצר מסויים, הרי מעתה ואילך המוצר מיוצר גם עבור יהודים ונוצר קו שיווק שמשווק את המוצר הכשר ליהודים, ולכן במקרה כזה אי אפשר להסתמך על היתר הרשב"א והנו"ב.

ואם נפנה אל הרב, שנרב כותב שהרב גפן לא ציין שום סיבה מדוע אינו סומך על הנו"ב. אבל הוא מצטט במפורש את דבריו שהנו"ב מבטל את דעת הרשב"א והראב"ד, ו'מי יכול להכריע ביניהם' (כבר הנו"ב עצמו כותב: "נדבר כאן מגוף דינו של הרשב"א אשר באמת אריה שאג מי לא יירא מלהרים ראש נגד הרשב"א ובפרט שהראב"ד הוא מריה דהאי סברא והרשב"א מביאו אך אמינא הרי מצינו ג"כ עמודי עולם דלית להו הך סברא").

עצם הצגת הדברים כאילו מי שהתפרסם באי הזדקקות להיתר היה הרב טוביה גפן בפרשת הקוקה קולה בתרצ"ה, מתמיהה ומעידה על חוסר בדיקה. מחלוקת הראשונים הזו מובאת בפוסקים, הרדב"ז ח"ג תקמז' כבר מביא את דברי הרשב"א וכותב שאין לסמוך עליו, וכדעת הריב"ש סי' תצח' המחמיר בזה, אבל רוב האחרונים נחלקו עליו ומתירים, כדעת הנו"ב, הלא המה מהר"ם לובלין בשות סי' קד', החת"ס סי' סב', ובדורינו החזו"א יו"ד לז' יג'. כלומר – במדה ומערכות הכשרות ייתקלו באיזה מפעל המכניס ומוציא נבלות לתוך יורת בישול ליקר (באופן שלא מייצרים עבור יהודים ואין המטרה לתת חותמת הכשר), מן הסתם יתירוהו כדעת רוב הפוסקים האחרונים.

לסיכום

המטרה כאן היא לא להתפלמס עם שנרב, וגם לא לטעון שארגוני הכשרות הם ארגונים מושלמים, או שאין חומרות מיותרות. אלא אך ורק דבר אחד: לשנרב אין בעיה בהבנת הנקרא ההלכתי, ואין ספק שאם היה לוקח את הנושא יותר ברצינות היה רואה בדיוק מה כתוב ב'אותיות הקטנות'. הוא פשוט לא לקח את זה ברצינות, הספר 'קרן זוית', הוא מגניב, קוּל, מרתק, שנון, אבל לא לוקח את הנושאים, לפחות חלק מהם, מספיק ברצינות. יש אנשים, שבעיניהם הלכה, מה לעשות, זה נושא רציני, וצריכים  לבדוק לפני שקובעים קביעות קלילות ומגניבות בענין.

שנרב בא לומר: הבאתי לכם רק דוגמאות, אם תראו איזה ארגון כשרות או איזה 'פוסק דגול' שפוסלים ומטריפים משהו, סיכוי סביר שמדובר באיזו גחמה על רקע כלכלי, כמו שהדגמתי.

ואני אומר: הבאתי לכם רק דוגמאות, אם תראו איזה 'פרופסור דגול' שפוסל ומבטל איזו פסיקה הלכתית, סיכוי סביר שמדובר באיזו יציאה מגניבה, אבל לא מבוססת ולא מייצגת את הנתונים.

הערות:

[1] שנרב כותב 'הראש היהודי ממציא לנו  פטנטים הוחלט שאם מערבבים בביצים כמות מסויימת של סוכר אז בטל מעליהם שם 'ביצה' והן הופכות לסוג של תערובת שככל הנראה אינה ערבה לחיכה של הרוח הרעה'. יורשה לי להניח שהענין קצת אחר, הנושא הוא לא אם יש כאן 'שם ביצה', אלא על מה דברו, ביצה הוא מוצר שמתקלקל מאד מהר, מכיון שהיא עשויה חלבונים ולא תאית, היא מתקלקלת הרבה לפני הירקות, בהיעדר מקרר מומלץ בחום שלא להשתמש בביצה שהיתה פתוחה מאתמול. אמנם תערובת של ביצה עם חומר אחר יכולה למנוע את הקלקול, וכמובן שאבקת ביצים המודרנית מתמודדת היטב עם סכנת הקלקול.

[2] שנרב מתאר: "רובנו צורכים כשרות על בסיס של החלטה אפריורית מהסוג של 'אני יהודי ירא שמים ולכן מחמיר ואוכל רק בד"ץ', או אם בכלל מדובר באינפורמציה על בסיס 'רכילות תורנית' בנוסח 'הרב של כפר קאסם כבר בן תשעים וחמש והוא חצי עיוור אי אפשר לסמוך על ההכשר שלו'".

דומה ששנרב נשאר בטעות באוירת ש"י עגנון, כיום בעידן המידע, יש מדרג די ברור בין ההכשרים, ניתן לראות למשל באתר 'כושרות' הזמין ושוה לכל נפש. וכל השאלה איזה תו תקן אדם דורש בעניני כשרות, כמה הוא מוכן להתאפק תמורת שירות יותר בטוח.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

17
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
6 Comment threads
11 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
10 Comment authors
יהודהHJHTKשלמה שיריוסיKOB Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
יהודה
Guest
Member
יהודה

מאוד נהנתי המאמר נכתב ענייני וכמאמר הכתוב ענה ….. כאוולתו
לדעתי ישנה חשיבות רבה למענה למאמרים שנכתבים ע"י אנשים המתהדרים בידע תורני כל שהוא
מכיון שהשפעת דבריהם על הקורא המצוי היא משמעותית יותר מכל מאמר הנכתב ע"י אדם שמציג את
עצמו
כאיש מדע נטו או סתם פובליציסט

יוסי
Guest
Member
יוסי

זכור לי ממכתב החזו"א לבחור צעיר, שראה את אימו שוחטת תרנגולת בסכין גילוח.. והשיב לו החזו"א מה לעשות וכדו'.
נראה לי דבר פשוט שהיו שוחטות הנשים עופות גם אם לא גדיים. וכן באמת נראה בתוס' גיטין ב: שהיו שוחטות ומשום שבידה ללמוד נאמנת ע"ז..
ובאמת שלא הבנתי ד' התוס' בכלל, איך תיאמן על שחיטתה כשלא יודעת?
אלא שאין אני כשנרב המגיע למסקנה גם מתוך חוסר הבנה.

אלי
Guest
Member
אלי

לפי הבנתך, מה באמת טעם האיסור בביצה קלופה שעבר עליה לילה? האם מדובר בענין רוחני טמיר או בחשש מפני סכנה פיזית כלשהי?

עמית
Guest
Member
עמית

זה מרתיח אותי שכל אחד חושב שהוא יכול להתעסק בהלכה ומבין את עניינה (שאני אומר כל אחד הכוונה גם אדם שלא למדה בכלל או עשה טובה שלמדה)
היעלה על הדעת שאני אקרא כמה מחקרים אתחיל לקרוא על גוף האדם, קצת כימיה ותרופות ואפתח מרפאה ואטפל בבני אדם? זה טירוף הדעת.
מה גורם לכל אחד לבוא ולהביע דעתו על משהו שאין לו אפילו קמצוץ של הבנה בנושא.
ולמי שיטען איך אני משווה בין הלכה לרפואה אומר שאם מבחינתו ההלכה לא נמצאת במקום גבוה לכל הפחות עם הרפואה (יש יגידו אפילו גבוה יותר) שיעשה טובה שיתעסק בדברים אחרים. מה שאני ממליץ גם לפרופסור שנרב לעשות.

נוריאל
Guest
Member
נוריאל

המעניין הוא ההפכפכות שהפרופסור הנ"ל נוהג בה, כשזה נוח לו דבר מפורסם בכל עם ישראל כמו טרפויות בבהמה שמסתמא גם במשפחתו שמעו על הלכות כשרות אלו ועוד לטענתו זו המצאה והוא ישלוף איזה תוס' עם הבנה עקומה בו. כאילו לתוס' אין את כל האיסורי טרפות המפורסמים.
וכשזה נוגע לביצה קלופה אז מה שקובע זה האם זה נשמע במשפחתו אם לאו, והוא מתעלם מכל הראשונים והאחרונים(עד ימינו אנו) שפסקו לחשוש לזה.

KOב
Guest
Member
KOב

אני מבין שכת"ר טיפל בכל הפרופסורים הכופרים שהרב (ע')תה צריך להתמודד עם תת מגזר דתי בעניין עיקר ההלכה בכשרות…
אף זונות מפרכסות זו את זו.

HJHTK
Guest
Member
HJHTK

לא ינזק לו לאדוני לשון מעט יותר מכבדת בפנייתו לת"ח המסדיר דבר על אופניו.
ובפרט הנחות כמו 'נראלי שהיחידי וכולי', כ"כ חשוב לך מדע אבל קבעת בנבואת הבינה שנושא המאמר אינו מעניין אף אחד. אחדש לך שאתה בהחלט טועה.
סופו של דבר מפריע לך ש'מרבים מחלוקות', ויעשה כל ספר משה פלסתר אבל לא יפורכס הת"ח שנרב.
תיתי לו להרב ע' שאינו דוחך באמת הבנין כפי שהוא יודע לעשות…