1

הקורונה ומגבלות האבולוציה (כלורוקין כתרופה לקורונה?)

המאמינים לא אוהבים שמטילים מגבלות על מושא אמונתם, אם כבר מאמינים, שיהיה 'כל יכול'. זה הכי קל.

זה מה שמסביר את האמירות החוזרות ונשנות, כדוגמת: "יש אבולוציה – עובדה שחידק מסויים השתנה".

מקביל ל: "ברור שמוחמד בנה את כל תל אביב, תראה איזה יפה הוא בנה אצלי בחצר…"

העובדה שמנגנון חיים קיים יכול לעבור שינוי – אינה אומרת שבאותה מידה כל התופעות של החיים יכולות להיות מוסברות כך.

איך לומדים על כך מהמאבק בין הנגיפים ובין החיסונים, יספר לנו הרב אליעזר אייזיקוביץ, במאמרו: כלורוקין: עלייתה ונפילתה של תרופת פלא (ומה אנחנו יכולים ללמוד מכך).

היא נועדה להיות תרופת פלא נגד אחת המחלות המסוכנות בעולם אך המלריה מצאה דרך להתגבר עליה * עיון בתולדות המלחמה הנואשת בין האדם לבין טפיל הפלסמוֹדיוּם מוליך למסקנה שאפילו לאבולוציה יש גבולות

האם יתגלה הכלורוקין כתרופת הפלא נגד מחלת הקורונה? בשלב זה איש אינו יודע. ניסויים בסין ובצרפת נתנו תוצאות מעודדות אך הם נעשו בהיקף מצומצם מכדי להכריע. אבל אם יתברר שהכלורוקין הוא זה שהציל את האנושות מפני הקורונה יהיה זה סוג של צדק פּוֹאֶטי שכן תרופה זו נכשלה כישלון חרוץ ביעודה המקורי: הדברת מחלת המלֶריה.

מאחורי עלייתו ונפילתו (ואולי עלייתו השניה) של הכלורוקין מסתתר סיפור מדעי מרתק שיכול ללמד אותנו משהו על היכולות – וגם המגבלות – של תהליכי אבולוציה.

רוצח המיליונים

מלריה היא אחת המחלות הרצחניות ביותר המוכרות לאנושות. רק בשנת 2018 לבדה מעל מאתיים מיליון בני אדם חלו במלריה, קרוב לחצי מיליון מהם מתו. באפריקה עד מחצית מכלל הילדים עד גיל חמש מתים ממנה.

הגורם למחלת המלריה הוא פּרוֹטיסט (בעל חיים מיקרוסקופי ) בשם פּלסמוֹדיוּם. זהו יצור זעיר אך מתוחכם להפליא. את מחזור חייו מתחיל הפלסמודיום במערכת העיכול של יתושה מזן אנוֹפֶלֶס. משם הוא מתקדם אל בלוטות הרוק של היתושה. כאשר היתושה הנגועה עוקצת אדם חודר הפלסמודיום לזרם הדם ועושה את דרכו אל הכבד, מקום שבו הוא מבשיל לשלב השני שלו. שבוע-שבועיים לאחר ההדבקה עוזב הפלסמודיום את הכבד ומגיע אל יעדו הסופי: כדוריות הדם האדומות.

הפלסמודיום אוהב כדוריות דם אדומות. הוא זולל את חלקיקי ההֶמוֹגלובין המצויים בהם, מפרק אותם, ומרכיב מחלקיהם עותקים נוספים של עצמו. אלה ממשיכים ופולשים לתוך כדוריות דם נוספות. התוצאה היא הרס נרחב של כדוריות הדם האדומות ופגיעה אנושה ביכולתם לספק חמצן לתאי הגוף.

מידת תחכומו של הפלסמודיום לא נעצרת בכך. הטפיל הזעיר משנה את ריח גופו של החולה הנגוע באופן שעושה אותו אטרקטיבי במיוחד עבור יתושי אנופלס. היתושים מוצצים את דמו של החולה ושואבים לתוכם את הטפילים התופסים עליהם טרמפ אל הקרבן הבא.

תרופת פלא

במשך אלפי שנים הפילה המלריה מאות מיליוני חללים באפריקה. כה חמורה הייתה סכנה המלריה עד שמחלה זו הייתה לאחד הגורמים העיקריים בבלימת התפשטות הקולוניאליזם האירופאי באפריקה ואינדונזיה.

הדברים השתנו רק במאה הט"ז כאשר התגלה כי קליפת עץ הקינצ'ונה הגדל בדרום אמריקה מכיל חומר אנטי מלֶרי. אולם פריצת הדרך המכרעת נגד המחלה הנוראה הושגה רק ב-1934 כאשר כימאים גרמנים הצליחו לסנטז חומר דמוי קִינין, שהוא המרכיב הפעיל של קליפת הקינצ'ונה. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה תפס הצבא האמריקאי משלוח של התרופה ולאחר כמה שיפורים החל לייצר אותה תחת השם "כלורוקין". משנת 1947 נכנס הכלורוקין לשימוש המוני ותוך זמן קצר הפך לתרופה המועדפת לטיפול במלריה.

הכלורוקין היה תרופת פלא מהסוג שרופאים יכולים רק לחלום עליו. הוא היה יעיל, לא היו לו תופעות לוואי, ומה שחשוב לא פחות – הוא היה זול ופשוט לייצור. חייהם של מיליוני חולים ניצלו בזכותו. רופאים ומומחים לבריאות הציבור העזו להרהר בקול רם באפשרות שהכולורוקין יצליח למגר מהעולם אימת המלריה, כפי שהודברו מחלות הפוליו והדבר השחור. בקבוקי השמפניה כמעט נפתחו. "רוצח המיליונים", כפי שכינו את המלריה, שכב על הקרשים ונותר רק להנחית עליו את מהלומת הנוקאאוט שתחסל אותו סופית.

ואז הוא עשה קמבֶּק מדהים.

באמצע שנות השבעים צצו דיווחים ראשונים על חולי מלריה שהכולורוקין לא שיפר את מצבם. דיווחים דומים התקבלו בתדירות גוברת והולכת לאורך שנות השמונים. בתחילת שנות התשעים כבר איבד הכולורקין כמעט לחלוטין את מעמדו כתרופה נגד מלריה. ימי תפארתה של תרופת הפלא שתקוות כה רבות נתלו בה נמשכו אפוא קצת פחות משלושים שנה. ב-2013 פרסם כתב העת סייאנס מאמר שכותרתו "קינה לכולורוקין" – הספד לתרופה המבטיחה שכה אכזבה.

השאלה שכולכם בוודאי שואלים את עצמכם בשלב הזה היא – איך לעזאזל הוא עשה את זה? או בניסוח אחר –  מדוע נכשל הכולורוקין?

אבולוציה בפעולה

למען האמת התשובה לכך אינה מסובכת ואפילו הייתה צפויה למדי.

אבולוציה.

יש כאלה שמזלזלים באבולוציה וממעיטים ביכולותיה, אבל הם טועים. אבולוציה היא תהליך סתגלני מופלא, בעל סבלנות אינסופית, המאפשר ליצורים חיים ללמוד על סביבתם יותר ממה שבני אדם, עם תבונתם המהוללת, מסוגלים ללמוד. אבולוציה היא מסגרת לימודית שוויונית להפליא שמאפשרת גם לאמֶבּה הפשוטה ולחיידק הצנוע לרכוש ידע מקיף על העולם בלי להזדקק לזוטות כמו מבחנים פסיכומטריים, מוחות חושבים ועפרונות מחודדים…

אבולוציה היא כמו מנוע חיפוש יסודי מאוד הסורק את כל האפשרויות עד שהוא מוצא את ההתאמה הנכונה. אם יש פרצה אחת בחומת האבטחה של הכלורוקין – היו סמוכים ובטוחים שהאבולוציה תמצא אותה.  הדבר היחיד שהאבולוציה זקוקה לו הוא זמן והזדמנויות.

לא תמיד יש לה זמן.

קחו למשל את בני אדם. אלה נוטים להתרבות רק בשנות העשרים והשלושים לחייהם וגם אז הם מביאים לעולם רק 1.4 צאצאים – בפרט אם הם משתייכים במקרה לטיפוס האירופאי… עם קצב התרבות איטי שכזה לאבולוציה אין כמעט הזדמנות לשכלל את המין האנושי, גם אם יש לה כמה רעיונות טובים איך לעשות את זה.

אבל פלסמודיום הוא מקרה שונה מאוד.

כאשר נכנס הכלורוקין לשימוש היו בכל שנה בממוצע מיליארד חולי מלריה. בגופו של כל חולה מלריה טיפוסי מסתובבים מאה טריליון טפילי פלסמודיום והממזרים הקטנים מתרבים בקצב של פעם בכמה דקות.  אם אי פעם היה לאבולוציה מגרש משחקים אולטימטיבי קוראים לו פלסמודיום.

אי אפשר שלא להתפעל מיכולת הלמידה של האבולוציה. עד 1947 הפלסמודיום לא פגש מימיו את הכלורוקין. אבל ברגע שהוא פגש אותו הוא התחיל לחקור אותו ביסודיות – מאה טריליון פעמים בחולה, מיליארד חולים בשנה. וכך, בשנות החמישים והששים כאשר המדענים היו עסוקים בכתיבת מאמרי ניצחון או בקניית בקבוקי שמפניה, הפלסמודיום היה עסוק כל אותו הזמן במשהו אחר: הוא היה שקוע בלימודים. הוא למד לאט-לאט בדרכו הגמלונית והעקשנית, לא מתוך ספרים או מודֶלים ממוחשבים אלא מתוך המציאות עצמה.

כל מפגש בין פלסמודיום לכלורוקין היה מפגש לימודי. בסיומו של כל מפגש כזה סך הידע הכולל של הפלסמודיום אודות הכלורוקין גדל במעט עד כי הכיר הטפיל את התרופה יותר משהכירו אותה ממצאיה האנושיים. יחגגו בני האדם כמה שיחגגו – אבל צוחק מי שצוחק אחרון. פלסמודיום היה נחוש שהצחוק הזה יהיה שלו.

ואז, אי-שם באמצע שנות השבעים, הגיע רגע הבינגו.

הוא פיצח את הכלורוקין.

אם היה הפלסמודיום נבל מתוך סרט זה הרגע שבו הוא היה מסלסל בשפמו ופורץ בצחוק זדוני. אבל הפלסמודיום הוא נבל בלי סרט, אז הוא רק חרץ לשון לאנושות  והמשיך בדרכו הרצחנית.

בשלב זה ברור לכם שאין גבול לגאונות המרושעת של הפלסמודיום. חמוש בכוחה האינסופי של האבולוציה אין שום דבר שהפלסמודיום אינו מסוגל לעשות – כולל לכסח את התרופה היעילה ביותר שהאינטליגנציה האנושית הצליחה לרקוח כנגדו. הבו גודל לאבולוציה אשר כוחה וגבורתה מלא עולם!…

אבל כמו בסרט של מ. נייט שאמלאן ברגע שחשבתם שהבנתם את העלילה פתאום מופיע טוויסט בלתי צפוי שמציל את הגיבור ממיתה משונה (ואת הצופים משעמום טוטאלי). משום שמתברר כי בניגוד לכל הציפיות בהחלט יש דרך להכניע את הפלסמודיום הנורא – והשיטה הזאת כבר מוכיחה את עצמה אלפי שנים.

קללה שהיא ברכה

אנמיה חֶרמשית היא מחלה תורשתית קשה. הלוקים בה סובלים מפגיעה גנטית המשבשת את אחד החלבונים המרכיבים את ההמוגלובין. כתוצאה מכך במקום שלתאי הדם האדומים יהיה את מבנה הכעך האופייני להם הם מקבלים מבנה דמוי סהר או חרמש.

כדי ללקות באנמיה חרמשית צריך אדם לרשת משני הוריו עותק של הגן הפגום. מי שחולה באנמיה חרמשית אינו לוקה במלריה. מסתבר שהפלסמודיום לא חש בנוח בתאי הדם של חולי אנמיה חרמשית ומתקשה להתרבות בתוכם. זו הסיבה ששכיחות אנמיה חרמשית גבוהה במיוחד בקרב יוצאי אפריקה. אפריקה מוכת-המלריה היא הסביבה היחידה שבה המחלה הגנטית הקשה מעניקה ללוקים בה יתרון הישרדותי.

מה קורה אצל מי שירש רק מאחד מהוריו את הגן הפגום? כאן הדברים נעשים עוד יותר מעניינים.

אדם כזה לא ילקה באנמיה החרמשית משום שהגן התקין מפצה על הגן הפגום. אולם ההמוגלובין בתוך תאי הדם האדומים של נשא הגֶן החרמשי יהיה שברירי יותר. בנסיבות רגילות אין לכך כל משמעות קלינית. אבל כאשר פלסמודיום חודר לתוך כדורית הדם של אדם כזה הוא מגביר את רמת החומציות בתוכה ובכך מערער את הסדר הפנימי התלוי על בלימה. חלבוני ההמוגלובין מאבדים את שיווי משקלם הכימי. הם מתעוותים ונדבקים זה בזה עד שהם הופכים לעיסה דביקה, מעין גֶ'ל. כאשר כדורית הדם הפגומה עוברת דרך הטחול, האיבר האחראי על סילוק תאי דם פגומים, היא מושמדת מיד – יחד עם טפיל הפלסמודיום הלכוד בתוכה.

בום! המלריה נעצרה באותו רגע.

נשאי עותק יחיד או כפול של אנמיה חרמשית אינם ברי המזל היחידים המחוסנים בפני מלריה. כך גם מי שיש להם תסמונת HPFH (נוכחות מורשת של המוגלובין עוברי), נשאי המגובלובין נדיר יחסית מסוג C-Harlem, או מי שיש להם אחד ממכלול מחלות ממשפחת התלסֶמיה. לכל אלה יש הגנה מפני מלריה בדרגה כזאת או אחרת.  בכל המקרים מדובר בליקויים הפוגעים במבנה או בתפקוד הנורמליים של המוגלובין (גם אם לא תמיד יש לכך ביטוי קליני), אבל מסתבר שהפגיעה הזאת גם מקנה מידה של חסינות בפני מלריה.

עובדה זו מציבה בפנינו תעלומה.

הפלסמודיום, כזכור, הוא מעצמת-על אבולוציונית. יכולת האבולוציה שלו כה גבוהה שהוא הצליח בתוך פחות משלושים שנה להכניע תרופה שלא פגש מעודו. כיצד יתכן אפוא שלאורך אלפי שנות אבולוציה אינספור טפילי הפלסמודיום שהתרוצצו בגופם של מאות מיליוני בני אדם לא הצליחו למצוא פתרון לבעיה שמציבה בפניהם האנמיה החרמשית או התלסמיה? למה כלורוקין כן – ואילו אנמיה חרמשית לא?

מוטציות בפעולה

אנמיה חרמשית היא דוגמא קלאסית של ברירה טבעית בפעולה. מדובר במחלה תורשתית הפוגעת באופן רציני בחייו של החולה ובמקרים רבים אף גורמת למותו בטרם יספיק להביא צאצאים לעולם. כיצד שרדה המחלה עד ימינו? איך זה שהאבולוציה לא הכחידה את כל בעלי הגן הפגום?

התשובה לכך היא שבאפריקה מוכת המלריה מתקיימת סביבה ייחודית המעניקה יתרון הישרדותי דווקא למי שנושא את הגן הפגום. מה שבכל מקום אחר היה נחשב לקללה הופך במקרה המסוים הזה לברכה, בפרט עבור מי שיש לו עותק אחד בלבד של אנמיה חרמשית.

המקרה של אנמיה חרמשית היא הדגמה קלאסית לאופן שבו לחץ ברירתי עשוי לשמר גֶן מסוים, אפילו כזה שהוא בעיקרו פגום. אבל הוא גם ממחיש את מגבלות האבולוציה. האבולוציה עיוורת. היא אינה מסוגלת לראות אפילו צעד אחד קדימה. היא תאחז בכל פתרון לבעיה – כל עוד הוא נמצא בהישג יד, דהיינו במרחק אבולוציוני זעיר.

כדי לראות עד כמה זעיר המרחק הזה בואו נתחיל באנמיה חרמשית.

המחלה הזאת היא סוג של פתרון שמצא גוף האדם לבעיית המלריה. כמה קשה היה לו להגיע לפתרון הזה? מסתבר שמחלה זו נגמרת בגין שינוי של חומצת אמינו אחת במבנה ההמוגלובין. אצל נשאי אנמיה חרמשית חומצת אמינו ואלין, שאמורה להימצא בעמדה 6 של שרשרת ההמוגלובין השנייה, מוחלפת בחומצת אמינו אחרת מסוג חומצה גלוטומית. השינוי המזערי הזה של חומצת אמינו בודדת די בו כדי לחולל את מחלת האנמיה החרמשית על כל נזקיה ויתרונותיה.

כעת נעבור לאופן שבו פתר הפלסמודיום את בעיית הכולורוקין.

כאשר העמידות התגלתה לראשונה אף אחד לא ידע בדיוק כיצד היא נוצרת. אפשר היה לשער שאולי פיתח הפלסמודיום איבר מיוחד או מערכת ייחודית לנטרול כלורוקין. באותם הימים פלסמודיום היה בבחינת "קופסא שחורה" שאיש אינו יודע מה בדיוק מתרחש בתוכה. אף אחד לא ידע לרצף את המבנה הגנטי של הפלסמודיום או של כל גנום אחר.

רק בשנים האחרונות רכש מדע הביולוגיה המולקולרי את היכולת לרצף גנום שלם ואפשר לנו להבין מה באמת קורה כאשר פלסמודיום מפתח עמידות לכולורוקין. גנום של פלסמודיום מכיל הוראות הרכבה ל-5,200 חלבונים שונים (לשם השוואה הגנום של נגיף הקורונה מכיל הוראות ל-26 חלבונים בלבד!). למצוא בין כל אלה את המוטציה שהעניקה לפלוסמודיום את היכולת להתגבר על הכלורוקין היה כמו לחפש מחט בערמה של שחת.

אבל בסוף נמצאה המחט.

מסתבר שהמוטציה הגורלית הופיעה בתוך חלבון בשם PfCRT שהיא מעין משאבה זעירה המווסתת את תכולת הקיבה של הפלסמודיום.  PfCRT הוא חלבון המורכב מ-424 חומצות אמינו. ב- PfCRT של פלסמודיום עמיד לכלורוקין נמצאו שינויים ב-4 עד 8 חומצות אמינו בהשוואה ל- PfCRT נורמלי. רק שתיים מהמוטציות מופיעות בכל הזנים המוטנטיים ומכאן שהן המוטציות החיוניות לתופעת העמידוּת. אלו הן המוטציות המופיעות בעמדה מספר 76 ובעמדה מספר 220 ברצף חומצות האמינו של החלבון.

כיצד בדיוק פועלת העמידות? הדעה הרווחת היא שהמוטציות פוגמות באופן כלשהו ביעילות משאבת החלבון. במקום לסגור את הקיבה באופן הרמטי המשאבה הפגומה מאפשרת לתכולת הקיבה לדלוף החוצה. בנסיבות רגילות הדבר מזיק לפלסמודיום אבל כאשר הפלסמודיום מותקף על ידי כלורוקין הדליפה משחקת לטובתו שכן הדבר מונע הצטברות מינון רעיל של כלורוקין בתוך הקיבה. מוטציה, שבנסיבות אחרות הייתה נחשבת למזיקה, מתגלה כגלגל ההצלה של הפלסמודיום.

כמו במקרה של האנמיה החרמשית הקללה מתגלה כברכה – לפחות מנקודת ראותו של הפלסמודיום.

מרוץ חימוש עיוור

המאבק הממושך בין בני אדם לפלסמודיום ממחיש תופעה אבולוציונית המוכרת כ"מרוץ חימוש ביולוגי". צד מפתח נשק חדש והצד השני מפתח אמצעי הגנה כנגדו וחוזר חלילה. בתולדות האנושות היו למרוצי חימוש תפקיד מרכזי בהתפתחות טכנולוגית. למשל, חלק ניכר מהטכנולוגיות המשמשות אותנו היום נחקרו ופותחו לראשונה במהלך מלחמת העולם השניה.

תופעה דומה מתקיימת בעולם הביולוגי אולם צריך לשים לב להבדל מהותי בין מרוץ חימוש אנושי למרוץ חימוש ביולוגי. במרוץ החימוש האנושי הגורם הממריץ את הצמיחה הטכנולוגית הוא התבונה האנושית המוצאת בכל סיבוב פתרון יצירתי ומתוחכם כדי להתגבר על כלי נשקו של היריב. לעומת זאת במרוץ החימוש הביולוגי התבונה אינה נוכחת. הצדדים הלוחמים עיוורים לחלוטין והם יעשו את כל מה שאפשר כדי לשרוד את הסיבוב הנוכחי – גם אם התועלת המידית תבוא במחיר נזק עתידי. בשונה ממרוץ חימוש אנושי המוביל לפתרונות אלגנטיים ומשוכללים יותר, הפתרונות שמספק מרוץ החימוש הביולוגי נוטים להיות מאולתרים, מגושמים ומשוכללים פחות.

כאשר נבחן את הפתרונות שפיתחה האבולוציה במסגרת מרוץ החימוש בין האדם למלריה נראה היטב את חסרונותיהם. הפתרונות הללו מאולתרים, מזיקים ומוגבלים.

אלתור – התפקיד של הדיפת פולשים וזיהומים החודרים לגוף הוא של מערכת החיסון. זו אמורה הייתה לטפל בפלסמודיום, אבל מסיבות שונות היא לא מסוגלת. גם אלפי שנות אבולוציה לא לימדו אותה איך לעשות זאת. הפתרון של האבולוציה הוא אלתור. במקום מערכת החיסון הטיפול בפלסמודיום מתבצע באמצעות כֶשל המוגלובין מובנה. זה לא פתרון אלגנטי – אבל זה מה יש. הבעיה בפתרונות מאולתרים היא שלא רק אין הם אלגנטיים הם לרוב גם באים על חשבון משהו אחר. זה מה שמוביל אותנו לחסרון הבא.

מזיק – אנמיה חרמשית, תלסֶמיה, הרלם-סי כל אלה הם פתרונות מאולתרים למלריה, אבל הם באים תמיד במחיר פגיעה במבנה האופטימלי התקין של המוגלובין. לעיתים הנזק המולקולרי אינו בא לידי ביטוי קליני – כפי שקורה למי שנושא גן הרלם-סי או גן יחיד של אנמיה חרמשית. לעיתים הנזק יתבטא במחלה חמורה – כפי שקורה למי שנושא שני גנים של אנמיה חרמשית. אולם בכל מקרה קיימת פגיעה בתפקוד האופטימלי של המוגלובין.

גם הפתרון שמצא הפלסמודיום לבעיית הכלורוקין מאולתר ומזיק.

כזכור, הפלסמודיום לא פיתח איבר מיוחד או מכונה מולקולרית חדשנית לטיפול בתרופה. הפתרון הופיע בדמות אלתור: שתי מוטציות שפגעו ביעילותה של משאבת החלבון PfCRT. הפלסמודיום העמיד לכלורוקין אינו משוכלל יותר. הוא משוכלל פחות. אבל בנסיבות מסוימת טוב יותר להיות משוכלל פחות.

מוגבל – כדי להגיע לפתרון המאולתר והמזיק לבעיית המלריה נזקק הגוף האנושי למוטציה אחת בלבד, זו שמעוותת את מבנה ההמוגלובין. כיוון שהמוגלובין הוא חלבון מורכב למדי יש עשרות מוטציות שיש להן פוטנציאל לשבש אותו ברמה כזאת או אחרת. לא פלא שהאבולוציה האנושית, למרות היותה מוגבלת ל"מגרש משחקים" מצומצם מאוד, הצליחה במרוצת ההיסטוריה למצוא דרכים שונות להגיע ל"פתרון" הזה: משפחת כשלי ההמוגלובין לענפיה השונים – מאנמיה חרמשית ועד תלסמיה.

כדי למצוא את הפתרון לבעיית הכלורוקין נזקק הפלסמודיום לשתי מוטציות. זה קצת יותר מסובך, אבל עדיין בטווח האפשר כאשר מדובר במעצמת מוטציות כמו פלסמודיום.

ולמה לא הצליחה מעצמת מוטציות כמו פלסמודיום למצוא פתרון לבעיית האנמיה החרמישית המתסכלת אותו כבר אלפי שנים?   לו יכול היה קיים פתרון כזה הכרוך במוטציה אחת או שתיים מסתבר שהוא כבר היה עושה זאת. העובדה שעד היום לא עלה בידו לעשות כן מלמדת שהוא לא מסוגל. אולי קיים עקרונית פתרון לבעיה הזאת אבל הוא כרוך בשלוש, ארבע או חמש מוטציות שונות – ואלה פשוט נמצאות מחוץ להישג ידה המוגבל למדי של האבולוציה.

הקלות שבה גבר הפלסמודיום על הכלורוקין לעומת חוסר יכולתו המוכח להתמודד עם אנמיה חרמשית מלמדת אותנו שהאבולוציה איננה כל-יכולה. יש לה גבול למה שהיא מסוגלת להמציא והגבול הזה עובר כנראה איפשהו בין פתרון מסוג "עמידות כלורוקין" (שתי מוטציות בלבד) לבין "התגברות על אנמיה חרמשית" (כמות גדולה יותר של מוטציות).

איך הופכים שח לשחמט?

לקראת סופה של מלחמת העולם השניה הפתיעו הגרמנים את האמריקאים כאשר יצאו למתקפת הארדֶנים. בעוד הגרמנים מבקיעים את מערך ההגנה האמריקאי הדליל נקטו המפקדים האמריקאים בתכסיסי השהיה נואשים כדי לעכב את התקדמותם ולהרוויח זמן. בכמה מקומות הם אספו את כל כוח האדם העומד לרשותם – לרבות טבחים צבאיים, נהגים ופקידי מטה – והוציאו אותם לקו החזית כדי לעכב את הפאנצרים הגרמניים.

זה היה מהלך נואש.

טבחים צבאים הם מומחים גדולים בכל הקשור להכנת שניצלים וקילוף תפוחי אדמה, אבל השמדת טנקים היא לא הצד החזק שבהם. ואכן, מסתבר שהנזק שגרמו הטבחים לאויב הגרמני היה מינימלי בעוד האמריקאים ספגו השמדה המונית של טבחים ונהגים תוך פגיעה במערך המזון והתחבורה הצבאית שלהם. אבל המחיר היה שווה משום שהוא עיכב את התקדמות האויב והעניק לאמריקאים זמן להכניס תגבורת לבסטון – עיר המפתח שגורל חבל הארדנים היה תלוי בו.

הקרבת טבחים צבאיים לצורך רווח טקטי הוא פטנט נחוץ ואף מועיל כשמדובר בהקשר ספציפי וחד פעמי. אבל בתור שיטה קבועה ספק אם אפשר להגיע אתה רחוק. לו היו האמריקאים מסתמכים על התקפות נואשות של טבחים צבאיים הם לא היו מנצחים במלחמת העולם השניה…

זה גם מוסר ההשכל העולה מעיון בתולדות מלחמת האדם במלריה.

שני הצדדים נאחזים בפתרונות מאולתרים מן הגורן והיקב כדי לעכב את התקדמות הצד השני. כמו במלחמת החפירות במלחמת העולם הראשונה הפתרונות הנואשים הללו מצליחים להביא את הקרב לידי תיקו, אבל הם לא מאפשרים הכרעה לאחד הצדדים.

הפתרונות המאולתרים גם שוחקים את כוחם של הצדדים והם נעשים חלשים ופגיעים יותר. כך נראה מרוץ החימוש הביולוגי כשלאף אחד מהצדדים אין תבונה לפתח פתרונות משוכללים באמת.  האבולוציה יכולה להסביר דברים כמו עמידות לכולורוקין או אנמיה חרמשית, אבל כשמדובר בהסברת הופעתם של שכלולים ממשיים בעולם החי היא די חסרת אונים.

הכלורוקין נכשל במלחמתו מול הפלסמודיום משום שזה האחרון מצא לו פתרון במרחק שתי מוטציות. אפילו אם יתברר שהכולורקין יעיל נגד הקורונה זה עדיין עלול להיות שח אבל לא שחמט, שכן כל עוד יש לקורונה פתרון הנמצא במרחק מוטציה אחת או שתיים יעילות הכולורקין תהיה מוגבלת בזמן.

נותר רק לקוות שהתבונה האנושית תצליח במקום שהאבולוציה העיוורת נכשלה ותציב בפני הקורונה אתגר שניתן להתגבר עליו רק באמצעות 3-4 מוטציות ומעלה.

זה יהיה הרגע שבו השח יהפוך לשחמט והאנושות תוכל לשוב ולנשום לרווחה.