1

הדרוויניזם מחפש גזענים…

מאמרו של אליעזר אייזיקוביץ:

מאמר בסיינטיפיק אמריקן מאשים את מכחישי האבולוציה ב”גזענות לבנה” * האם יש ממש בטענה הזאת או שהיא נועדה להחביא כמה שלדים לא נעימים שמסתתרים בארון של דארווין?

זה רק היה ענין של זמן לפני שהטרלול הפרוגרסיבי ימצא את דרכו גם לשדה הקרב הוותיק שבין דארוויניסטים לבריאתנים.

עד לא מכבר דומה היה ששדה הקרב הזה, כמו החזית המערבית בחג המולד 1914, הגיע לנקודת הסטטוס-קוו שלו ודבר לא יזיז את הצדדים מעמדותיהם הנחרצות. תומכי התכנון התבוני ימשיכו לפרסם ספרים המפרטים את הגאונות הטכנולוגית של פרט ביולוגי כזה או אחר, ודרוויניסטים ימשיכו להכריז באמונה שלמה שמוטציה אקראית פלוס ברירה טבעית מסוגלים להסביר כל דבר שהתגלה או שעתיד להתגלות בעולם החי.

לתוך התיקו הזה דוהרת פתאום אליסון הופר ובפיה בשורה מרעננת.

מתברר שמי שאינו מתיישר בתלם הדארוויניסטי אינו רק בור, רשע, או שניהם יחד. הוא גם תומך “עליונות לבנה”.

וזה, יש להודות, גיים צ’יינג’ר אמיתי.

הופר היא במאית ומעצבת גרפית בעלת תואר ב”עיצוב חינוכי” מטעם אוניברסיטת ניו יורק. את הגיגיה פרסמה ב”סיינטיפיק אמריקן”, כתב העת שרק לאחרונה חשף את העליונות הלבנה של אבירי מסדר הג’דיי ויתר גיבורי מלחמת הכוכבים.

“הכחשת האבולוציה היא צורה של גזענות לבנה,” כותבת הופר. “אני רוצה לחשוף את השקר כאילו הכחשת אבולוציה קשורה לדת, ולהכיר בכך שבמהותה זו צורה של עליונות לבנה שמשמרת את האפליה והאלימות נגד גופים שחורים (הופר מקפידה על שימוש בטרמינולוגיה הפרוגרסיבית הביזארית המתעקשת לתאר בני אדם כהי עור כ”גופים שחורים”). תקוותי שככל שנבהיר את הקשר בין בריאתנות לבין גזענות נספק יותר תחמושת למי שדורשים להכניס יותר מדע לתוך כיתות הלימוד שלנו – ואל תוך התרבות כולה”.

נניח בצד את התמיהה כיצד תפיסה פרוגרסיבית, שבין היתר מצנזרת את המילה “נשים” מתוך מאמר רפואי רק משום שהדבר עלול להרגיז גברים שחושבים שהם נשים, מתהדרת באצטלת המדע האמפירי. השאלה היותר מסקרנת היא כיצד הגיעה הופר למסקנה שמי שאינו מסוגל להאמין שגיבוב אקראי של מוטציות מסוגל ליצור ננוטכנולוגיה הוא בהכרח גזען?

הופר מסבירה: “בלב הבריאתנות האוונגליסטית הלבנה נמצאת המיתולוגיה בדבר קיומה של שושלת אנושית לבנה רציפה הנמשכת עד לאדם וחווה שהיו בהירי עור. בפרשנות הליטרלית של התנ”ך הנוצרי, רק עור לבן נברא בצלם אלוהים. לעור כהה יש מוצא שונה, בעייתי יותר. לפי הסיפור המקראי, האות שהוטבע בקין כעונש על רצח אחיו היה העור כהה שקיבלו צאצאיו. באופן היסטורי, הרבה קהילות דתיות בארה”ב הצביעו על סיפורו של קין כהוכחה לכך שעור כהה נברא כעונש”.

מי שיעיין בפרשיות הרלוונטיות בתנ”ך יגלה שאת ה”פרשנות” הזאת המציאה הופר ממוחה הקודח. בשום מקום לא כתוב או מרומז שקין או צאצאיו היו שחורי עור. למיטב ידיעתי גם במדרשים ובמפרשים הקלאסיים לא קיימת דעה כזאת. זיהוים של שחורים בני זמנינו עם צאצאי קין אף אינו תואם את תמונת העולם המקראית שבה צאצאי קין נשמדים בדור המבול ורק צאצאי שת נותרים בעולם דרך נח ומשפחתו.

אבל הדבר הבולט ביותר לעין במאמר הזה של הופר אינו הבורות אלא חוסר המודעות העצמית. שכן בעוד התיאור המקראי של בריאת האדם הוא אנטי-גזעני במהותו, דווקא בארון התפיסה הדרווניסטית מסתתרים כמה שלדים בלתי נעימים.

דארווניזם חברתי בפעולה

אנשים מאמינים יכולים להיות גזענים, כמובן. אבל הגזענות שלהם אינה מתיישבת באופן טבעי עם השקפת העולם המקראית המייחסת את המין האנושי – על כל גזעיו וענפיו השונים – לזוג אחד של הורים שנבראו בצלם אלוקים. “הלוא אב אחד לכולנו, הלוא אל אחד בראנו,” קורא הנביא מלאכי. אם כולנו באנו מאותם זוג הורים קשה יותר לטעון שחלק מאתנו אנושיים יותר מן האחרים.

דארווניזם, לעומת זאת, הוא כבר סיפור אחר לגמרי.

אם האדם התפתח בתהליך אבולוציוני עיוור ניתן להעלות על הדעת שקיימים כמה סוגים של בני אדם, חלקם מפותחים יותר וחלקם פחות.

ואכן, לאחר שדארווין וראסל הציגו בצוותא את תיאוריית האבולוציה שלהם, התפתחו ממנה שני זרמי מחשבה שונים ביחס להתפתחות האדם. ראסל, שהאמין בסוג של תכנון תבוני, דחה את הפרשנות המטריאליסטית לאבולוציה. בפרט החריג ממנה את יצירת האדם בו זיהה תכונות ויכולות שאינם ניתנים להסבר אבולוציוני.

לעומתו דארווין לקח את האבולוציה האנושית עד למסקנתה האכזרית אך הבלתי נמנעת.

בספרו “מוצא האדם” הוא מסביר שהאפריקנים תקועים היכן שהוא בין האדם לקוף וכי נגזר עליהם להיכחד בידי גזעים מתקדמים יותר. “הגזעים המתורבתים של האדם כמעט בוודאות יכחידו ויחליפו את הגזעים הפראים ברחבי העולם”, הוא כתב. דארווין לא ראה בכך דבר משמח, אך סבר שזהו כורח ביולוגי בלתי נמנע.

דארווין ממשיך ומסביר: “אנחנו עוזרים לחולים, אנחנו מחוקקים חוקים לטובת העניים, מומחי הרפואה שלנו עושים כל מאמץ להציל את חייו של כל אדם עד לרגע האחרון. יש מקום להאמין שחיסונים הצילו את חייהם של אלפים שבגלל גופם החלוש היו מתים אלמלא זה מאבעבועות רוח. באופן כזה החברים החלשים ביותר של החברה שלנו ממשיכים להתרבות. כל מי שיודע כיצד מגדלים בהמות מבויתות לא יוכל לפקפק בנזק העצום שהדבר גורם למין האנושי. מפתיע לראות באיזה מהירות העדר טיפול, או טיפול המכוון למטרה הלא נכונה, גורם להתנוונותו של גזע; אבל פרט למקרה של המין האנושי עצמו איש לא יהיה עד כדי כך טיפש עד שהוא יניח לבעלי החיים הגרועים ביותר שלו להתרבות”.

דארווין ממשיך ומסביר שרגש החמלה שמניע בני אדם להתנהגויות הומאניות מקורו בפיתוח אבולציוני שהועיל בעבר להישרדות המין האנושי, אבל כאשר מניחים לרגש הזה לפעול בלי בקרה הוא מוליך לתוצאה הפוכה. דארווין מכיר בכך שגישה כזו עלולה לחייב נקיטת כמה צעדים בלתי נעימים כלפי אוכלוסיות “מיותרות” אך משווה זאת למנתח שנאלץ לבצע פעולות כירורגיות בלתי נעימות כדי להציל את המטופל.

גן חיות אנושי

כדי להמחיש את הרעיונות הללו ולהנגיש אותם בפני הקהל הרחב שולבו בגני חיות כלובים בהם הוצגו אפריקנים לצד שימפנזים באופן שנועד להמחיש באופן חזותי את הקשר בין האדם (השחור) לבין הקוף. המיצגים הללו, שנועדו לעזור ציבור להפנים את אמיתות הדארווניזם, זכו לברכתם של מדענים מכובדים באוניברסיטאות עלית בגיבוי כלי תקשורת נחשבים כמו הניו יורק טיימז.

הרעיונות הללו לא נשארו בגדר תאוריה.

אחיינו של דארווין, פרנסיס גלטון, ביסס עליהן את תפיסת השבחת הגזע הקרויה אוגניקה. אם קיימים גזעים של בני אדם בדרגות התפתחות שונות, הרי שהערבוב ביניהם פוגם בתהליך ההתפתחות ומפריע להופעתו של יצור אנושי מפותח יותר. שיקולים הומאניים של חמלה על נכים, פגומים או בני מעמד סוציואקונומי נמוך פוגם אף הוא ביעילותו של תהליך הברירה הטבעית, ומשמר בתוך המאגר הגנטי האנושי גנים פגומים שהיו מסולקים ממנו באופן טבעי. אדרבא, באמצעות אסטרטגיה מדעית חכמה ניתן להתערב בתהליכי הניפוי האבולוציוניים ובדרך זו ליעל ולזרז אותם.

לא במקרה בנו של דארווין, ליאונרד דארווין, היה במשך שנים רבות נשיא אגודת האוגניקה הבריטית.

חשוב להבין שתפיסת האוגניקה לא הייתה נחלתו של מיעוט הזוי של מטורללים גזעניים. במשך עשרות שנים היא הייתה חלק מהמיינסטרים המדעי והפרוגרסיבי עד שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת. היא הופעלה על אוכלוסיות אפרו-אמריקניות בארה”ב, וכללה מבצעים של עיקור המוני כפוי. בשנת 1924 הקונגרס אישר חוק הגירה חדש שהגביל את כניסתם לארה”ב של “גזעים בלתי רצוים”, בין היתר גם יהודים, תוך מעורבות עמוקה של אנשי מדע וחוקרי אוגניקה.

פרויקט האוגניקה הנאצי, שהפך בהמשך למודל עבור תוכנית “הפתרון הסופי” היהודי, לא נולד בחלל ריק. היה לו בסיס מוצק בחשיבה המדעית הרווחת של אותם הימים.

משפט הקופים

בשנת 1925 הסעירה את ארה”ב פרשת משפט סקופס שהתפרסם לימים בכינויו “משפט הקופים”.

מדינת טנסי אישרה חוק האוסר על מורים בבתי ספר הציבוריים ללמד כי האדם התפתח מהקוף. במטרה לאתגר את החוק האגודה לזכויות אזרח בארה”ב (ACLU) שכנעה מורה ממלא מקום בשם ג’ורג’ סקופס לנסוע לטנסי וללמד שם את החומרים האסורים. סקופס לימד את תלמידיו מתוך ספר פרו-דארווניסטי של מחבר בשם ג’ורג’ וויליאם האנטר, ולא ארכו הימים עד שהועמד עקב כך לדין.

המשפט הפך לקרקס תקשורתי בין היתר בגלל שהייתה זו הפעם הראשונה בארצות הברית משפט שודר ברדיו בשידור חי, וגם בגלל נוכחותו של העיתונאי המושחז הנרי לואיס מנקן  שדיווחיו הסאטיריים מתוך אולם הדיונים התפרסמו בכל רחבי המדינה והציגו את רשויות טנסי כאוסף של מטומטמים שונאי מדע.

המשפט הסתיים בהרשעתו של סקופס (הוטל עליו קנס של מאה דולר) אך בעצם החשיפה הציבורית והלעג שהוטח בעמדה הבריאתנית השיג ACLU  את מטרתו. הבריאתנות עברו למגננה, חוקים נגד הוראת האבולוציה בוטלו במהלך השנים הבאות בכל מדינות ארה”ב, ומשפט הקופים נחשב לנקודת מפנה ביחס בין דת ומדינה בארה”ב ותואר באופן הרואי במחזות ובסרטים.

משפט סקופס הפך לאייקון ציבורי המוכר לרבים, המקבילה הדארווניסטית לפרשת גלילאו. אך מעטים האנשים שטרחו לקרוא מה בעצם נכתב בספרו של האנטר, זה שחולל את המהומה.

קריאה כזאת עשויה להיות מעניינת מאוד משום שהאנטר לא הסתפק בתיאור העובדות היבשות של האבולוציה האנושית אלא גם ביאר את המסקנות העולות מכך.

הוא מסביר לתיכוניסטים כי “ללא ספק חיו בעבר על פני האדמה גזעי אדם שהיו נמוכים ברמתם המנטלית משוכני הארץ כיום”. מכאן עבר באופן ישיר למיון לפיו “בעולמנו חיים כיום חמשה גזעים או וריאנטים של אדם, הגזע האתיופי או השחור … הגזע המלאי או החום … ולבסוף, הסוג הנעלה מכל … הלבנים המתורבתים אשר שוכנים באירופה ובאמריקה”. למרבית הצער יש גם “מאות משפחות של (אנשים טפילים) המפיצות מחלות, חוסר מוסריות ופשע בכל רחבי המדינה … הן מטילות עול כבד על החברה … ניזונות ומטופלות מכסף ציבורי … לוקחות מן החברה ולא נותנות”.

מה עושים? “לו היו אלו בעלי חיים, היינו מן הסתם הורגים אותם כדי למנוע מהם להמשיך ולהזיק … לא נעשה זאת בגלל אנושיותנו, אבל אנו יכולים למנוע מהם להתרבות … ולקיים את הגזע המנוון והירוד שלהם … פתרונות כאלו נוסו בהצלחה באירופה וכעת הם מנוסים גם במדינה זו”.

בדעות הללו של האנטר לא היה שום דבר מפתיע או מוזר. הן היו מקובלות למדי באותה העת בחוגים פרוגרסיביים. כפי שראינו לעיל אף הוצגו בגאווה במוזיאונים וגני חיות ושימשו בסיס מדעי למדיניות ציבורית.

הדילמה נותרה

רק במרוצת שנות השלושים, ככל שגרמניה הנאצית החלה ליישם תכניות אוגניקה אכזריות, החלה קרנה של האוגניקה לרדת בארצות המערב. לאחר זוועות מלחמת העולם השניה היא כבר זוהתה לחלוטין עם הנאציזם והנוכחות הקודמת במרכז המיינסטרים המדעי הוצנעה והושכחה.

ועדיין הדילמה הבסיסית שהציג דארווין שרירה וקיימת: מי שמאמין שהאדם אינו אלא קוף שצבר כמות מוטציות גדולה מהרגיל, צריך לחפש סיבה טובה כדי לנמק מדוע הוא מאמין שכל בני האדם שווים, או שגזענות היא דבר פסול בעליל.

הניסיון להדביק לספקני-דארווין תגית של גזענות לבנה הוא מצחיק ופתטי (בעיני מי שמכיר את ההיסטוריה), אבל אליסון הופר צריכה לזכור את הכלל: פרוגרסיבי שגר בבית זכוכית מוטב שלא יזרוק אבנים.

עד כאן הרב אייזיקוביץ’, ומי שרוצה להמשיך ולעקוב אחרי מעללי האינקויזיציה הפרוגרסיבית, מוזמן  לקרוא קצת באתר מידה על תומס סואל:

בעולם הפוליטיקה הפרוגרסיבית, מתקפות האיבה והטינה הרגשיות ביותר שמורות לרוב לאו דווקא ליריבים המסורתיים של הפרוגרסיבים המגיעים מבחוץ, אלא עבור הכופרים שצמחו בשורות השמאל. הקרבות המתמשכים והעקובים מדם בין אינטלקטואלים סוציאליסטיים מדגימים היטב את הדפוס הזה, אך אין מקום בו הבוז לכופרים פוליטיים מוחשי יותר מאשר בענייני גזע וזהות אתנית.

הדחף לנדות עריקים מהשורה האידיאולוגית נובע מהאמונה לפיה האינטרסים של כל אדם מוגדרים בידי השתייכותו לקבוצה מסוימת, שחבריה מחזיקים לכאורה במערכת אינטרסים משותפת. קארל מרקס הגדיר את התפיסה הזו כ”מדעית” והתיימר לחזות בעזרתה תוצאות חברתיות בלתי-נמנעות העולות מתוך “המאבק” בין מעמדות כלכליים. כאשר ביטוי פוליטי של יחיד אינו מתיישר עם האינטרסים החזויים של המעמד אליו הוא כביכול שייך, הקושי אינו נפתר בהודאה המתבקשת בכישלון התיאוריה אלא פשוט על ידי שלילת יכולת הפעולה של היחיד. המתנגד נחשב כמי שנכנע ל”תודעה כוזבת” או גרוע מכך – מי שהושחת בידי אנשים הפועלים ישירות נגד האינטרסים שלו עצמו. העונש היחיד הוא סילוק מהמחנה.

ג’ייסון ריילי מספק לנו ביוגרפיה אינטלקטואלית מרתקת של כופר אחד כזה שסולק משורות השמאל האקדמי – הכלכלן והוגה הדעות תומאס סואל. למעשה, הקריירה של סואל היא דוגמה מובהקת לסדרה של כפירות בציפיות הפוליטיות המקובלות.

מרקסיסט לשעבר שמאמרו המחקרי המשמעותי הראשון עסק בהגנה על תחזיתו של מרקס לעליה באומללות הפועלים תחת אמצעי ייצור קפיטליסטיים, סואל המיר את דתו לתיאוריית המחירים של אוניברסיטת שיקגו תחת הדרכתם של כלכלנים כמו ג’ורג’ סטיגלר ומילטון פרידמן. הוא נולד לעוני קיצוני ומעולם לא השלים בית ספר תיכון, אך פילס לעצמו מסלול לא שגרתי עד לדרגים האקדמיים הגבוהים ביותר, שם בילה עשורים בהגנה על השוק החופשי ועל הקפיטליזם במכון הובר שבאוניברסיטת סטנפורד.

וישנו גם עניין הגזע. בעוד שסואל ידוע כאחד האינטלקטואלים האפרו-אמריקנים הגדולים ביותר בימינו, הוא נכנס לתחום פוליטיקת הגזע בחוסר רצון, לאחר שצפה באינספור טענות מוטות וחסרות ביסוס בעולמות האקדמיה והעיתונות. כאשר הוא הגיע לעסוק בבעיה של אפליה על בסיס גזעי, סואל דחה את האופנה האקדמית ובמקום זאת אימץ גישה כלכלית ואמפירית שנחשבה לטאבו בקרב השמאל.

הוא הטיל ספק בשיטת האפליה המתקנת בהשכלה גבוהה, הציג טיעונים סטטיסטיים נגד יעילותה והוכיח כי היא מתמרצת הורדה של הסטנדרטים האקדמיים, יוצרת “חוסר התאמה” בין סטודנטים בני מיעוטים לבין האוניברסיטאות, וגורמת להם להיות לא ראויים למוסדות שמקדמים אותם רק בשל צבע עורם ולא בשל הישגים אקדמיים. התוצאה הבלתי-נמנעת היא היעלמות ההקפדה האקדמית, בעוד תוכניות לימודים אקטיביסטיות נבנות סביב שינוי פוליטי פרוגרסיבי ומחליפות הכשרה מחקרית בתארים מתקדמים.

בהתבססו על מחקרי מורו לשעבר גארי בקר, סואל חיפש פתרונות כלכליים לשיח הגזעי ובשורשם האבחנה כי התנהלות מפלה מונעת מאנשים לעסוק בפעולות של רווח הדדי רק בשל צבע העור שלהם. למרת שהתזה הזו הוצגה לרוב כסוג של קריקטורה שרידדה אותה לטענה התמימה לפיה הקפיטליזם של שוק חופשי יכול לבדו לרפא גזענות, מחקריו של סואל הביעו ביקורת חריפה נגד החלופות הפוליטיות המועדפות על עמיתיו.

אפליה מונצחת כאשר מוסדות פוליטיים מגנים על הגורמים המפלים מפני השלכות כלכליות לדעות הקדומות שלהם (חשבו למשל כיצד ההפרדה הגזעית של עידן חוקי ג’ים קרואו כפתה על כל העסקים להדיר לקוחות שחורים משטחם), וכאשר התמריצים המוטים שמציעים הפוליטיקאים מנציחים דווקא את הבעיות שאותן הם מנסים כביכול לפתור. עבור סואל אם כן, הכישלון הגדול של תנועת זכויות האזרח המודרנית טמון בנטייתה לחפש פתרונות בכל המקומות הלא-נכונים: לסמוך על ממשלה לא-יעילה במקרה הטוב, ובמקרה הרע כזו הממלאת תפקיד משמעותי בהקמת חסמים מוסדיים לשוויון גזעי בשם המרדף אחר מטרות פרוגרסיביות.

של הרגלו להשתמש בעדויות אמפיריות כדי להגיע למסקנות לא-פופולריות, במיוחד בסוגיות גזעיות, סואל זכה לקיתונות של בוז ולגלוג. בראשית שנות ה-80, כאשר הוא שקל לזמן קצר להסכים לתפקיד בממשל רייגן, בכיר באיגוד השחורים הלאומי (NAACP) האשים אותו בכך שהוא “משחק את תפקיד עבד הבית עבור בעלי המטע”.

פרוגרסיבים אחרים תיארו אותו כפתי לאסכולת הכלכלה של שיקגו, ניסו להצמיד מניעים כספיים להשקפותיו, הוקיעו אותו כבוגד באפרו-אמריקנים והגדירו אותו כפרסונה נון גרטה בחיים האינטלקטואליים של השחורים בארה”ב –  לא בשל איכות טיעוניו, אלא מתוך בוז למסקנות שלו שהפריכו את האורתודוקסיה האידאולוגית שלהם. כפי שריילי מתאר בדוגמה אחר דוגמה, סואל השיב למבקריו בכך שפשוט המשיך לעשות ביתר שאת את מה שעשה במשך כל הקריירה שלו: מחקר זהיר, מתודי ומבוסס על ראיות אמפיריות.

ההמשך ניתן לקריאה במקור.