הרב אליעזר אייזיקוביץ: "למה הגוף האנושי לא נראה כמו הבוידעם של סבתא שלך?" (ביקורת ספר)

לא מזמן, במהלך ביקור בספארי ברמת גן, מדריך חביב ניצל את ההזדמנות כדי להרביץ במבקרים שיעור קצר בתורת האבולוציה.

הג'ירפה, הסביר, השיגה יתרון על פני שאר בעלי החיים בסוואנה משום שלמדה להגיע לצמרות העצים. בעוד האחרים מסתפקים בעשב ובשיחים נמוכים הג'ירפה התמקדה בעלים הגבוהים. כך זכתה לא רק למקור מזון שאין עליו מתחרים אלא גם לצוואר ארוך שמעניק לה מקום של כבוד בכל גן חיות. המזל הוא שאין עצי סקויה באפריקה אחרת היינו פוגשים ג'ירפות בעלי צוואר באורך מאה מטרים…

כהוכחה לכך שהג'ירפה היא למעשה שדרוג של בעל חיים שבמקור היה בעל צוואר קצר יותר, הזכיר המדריך את העצב הלרינגיאלי החוזר, ענף של עצב הוואגוס המכונה לעיתים "העצב התועה". זהו עצב המחבר בין המוח לגרון אלא שבמקום לנוע במסלול ישיר וקצר, הוא יורד תחילה עד אזור הלב ורק אז מטפס בחזרה אל הגרון. אצל האדם מדובר בעיקוף קצר יחסית אולם אצל ג'ירפה מדובר במסלול מיותר לכאורה של כשניים וחצי מטרים, שאפשר להסבירו כשריד לזמנים בהם היה לג'יראפה צוואר קצר.

אניח בצד את ההסבר הלמרקיאני השגוי לאבולוציה שנתן המדריך החביב או העובדה שלצד היתרון התזונתי של לעיסת עלי צמרת ניצבת הג'ירפה בפני אתגרים לא פשוטים כמו הצורך בלב המסוגל לדחוף את הדם לגובה שני מטרים או מערכת ייחודית של שסתומים בעורקי הצוואר שיצילו אותה משטף דם קטלני במוח בכל פעם שהיא מרכינה ראש לשתות. אבל השימוש ב"עצב התועה" כהמחשה לאבולוציה נפוץ בספרות הפופולרית. למעשה, אם מקבלים את הגרסאות הפופולריות של תיאוריית האבולוציה, רכיבים מיותרים וחסרי היגיון אינם רק אפשריים אלא מתבקשים.

לו הייתי מצליח להפוך קורקינט חשמלי למכונית טסלה באמצעות אינספור שדרוגים מצטברים, סביר להניח שהייתי נשאר עם רכיבים רבים שהיו חיוניים לקורקינט אך חסרי משמעות בטסלה. מהנדס אנושי היה מוחק אותם ברגע שהיה יכול, אבל "מהנדס עיוור" כמו האבולוציה אינו עובד כך. כל עוד רכיב מסוים אינו מסכן במובהק את הישרדותו של היצור, אין סיבה שיוסר.

אחרי מאות מיליוני שנות אבולוציה היינו מצפים שיצורים חיים יהיו עמוסים בג'אנק ביולוגי, שרידים ישנים, מנגנונים מסורבלים וחלקים שאבד עליהם הכלח. הגוף האנושי צריך היה להראות כמו הבוידעם של סבתא שלך: עמוס בטלפוני חוגה עשויים בקליט, מכונות כתיבה, מצלמות קודאק ומכשירי סופלוקס באריזתם המקורית.

דארווין הקדיש ב"מוצא המינים" פרק מיוחד לאיברים שרידיים – איברים שההסבר היחיד לקיומם הוא ההיסטוריה האבולוציונית שלהם. הוא ראה בהם הוכחה נוספת לתאוריית ההתפתחות. העובדה המעניינת היא שבפועל מספרם של איברים כאלה קטן יחסית. לא רק שהרשימה לא התארכה מאז ימי דארווין, היא אף נוטה להתקצר שכן עם הזמן נמצא הסבר לאיברים שבעבר נחשבו מיותרים. אולי מסיבה זו בשנים האחרונות הטיעון האבולוציוני בעניין הזה עבר בעצמו סוג של אבולוציה והוא משמש היום יותר כהפרכה לרעיון התכנון התבוני.

לפי התכנון התבוני, התחכום והמורכבות של יצורים חיים מעידים על תכנון, חשיבה מראש ויצירתיות – לא מסוג הדברים ששען עיוור מסוגל לייצר. תגובתם של תומכי אבולוציה: אם קיים מתכנן תבוני, כיצד מסבירים את כל אותם מקרים של תכנון גרוע?

זהו קו בולט אצל סופרים כמו ריצ'ארד דוקינס ואחרים. נתן לנץ אף הקדיש לתופעה זו ספר שלם שכותרתו מדברת בעד עצמה: "טעויות אנוש".

הדוגמאות ידועות: רשתית העין ה"הפוכה", כך שכלי הדם ממוקמים לפניה וחוסמים חלק משדה הראייה; התוספתן, שלכאורה אינו מועיל ואף עלול לסכן חיים; עצם הזנב, שלפי הטענה היא שריד לתקופה שבה היה לנו זנב; וכאבי הגב התחתון, המשקפים כביכול את העובדה שהגוף האנושי עדיין לא הסתגל לחלוטין להליכה זקופה.

צריך להעיר שגם אם נקבל את הטענה לכך שחלקים בגוף האדם לוקים בתכנון תת־אופטימלי, אין פירוש הדבר בהכרח העדר תכנון. גם תכנון גרוע הוא עדיין תכנון. אם מכסה המנוע במכונית שלי מתרומם בצורה מסורבלת – כפי שמכסי מנוע של מכוניות טויוטוה קורולה נוטים לעשות – לא אסיק מכך שהרכב נוצר ללא מהנדס. לכל היותר אסיק שמישהו קיבל החלטת תכנון לא מוצלחת במיוחד.

במובן הזה, הטיעון נגד "תכנון גרוע" הוא טיעון תיאולוגי יותר משהוא טיעון מדעי. הוא אינו תוקף את עצם רעיון התכנון, אלא את הרעיון של מתכנן מושלם, כל־יודע וכל־יכול, שאמור היה לכאורה לייצר מערכת מושלמת לחלוטין. אבל מעבר לשאלה הפילוסופית עולה גם שאלה עובדתית פשוטה יותר: האם גוף האדם אכן מתוכנן בצורה גרועה?

בנקודה זו נכנס לתמונה סטוארט בורגס עם ספרו "הנדסה אולטימטיבית" (אנגלית).

בורגס, מהנדס מערכות עטור פרסים יוקרתיים בעל ניסיון של עשרות שנים בתחומי החלל, הרובוטיקה ומערכות מורכבות, טוען שהבעיה המרכזית של רבים ממבקרי "התכנון התבוני" היא שהם פשוט אינם מהנדסים. במילים אחרות: הם מעולם לא תכננו מערכות מורכבות באמת. לטענתו, רבים מן המקרים שמוצגים כדוגמאות ל"תכנון גרוע" נראים כך רק למי שבוחן מערכת מורכבת דרך פונקציה אחת בודדת, במקום דרך התמונה הכוללת.

מהנדסים, מזכיר בורגס שוב ושוב, כמעט אף פעם אינם מתכננים רכיב עבור פונקציה אחת בלבד. מערכות מורכבות הן תמיד תוצאה של פשרות, אילוצים וטרייד־אופים. רכיב שנראה לא יעיל במבט צר עשוי להתגלות כחיוני כשבוחנים את המערכת כולה.

כך למשל, "העצב התועה" אינו בהכרח טעות כלל. בורגס משווה אותו למערכות חיווט הנדסיות, שבהן כבלים עושים לעיתים מסלולים ארוכים ומפותלים — לא משום שהמהנדס התבלבל, אלא משום שהמערכת כולה דורשת גמישות, יתירות או אמינות גבוהה יותר. המסלול הקצר ביותר הוא לא בהכרח המסלול הנכון ביותר.

אותו עיקרון חוזר לאורך הספר שוב ושוב.

רשתית העין, למשל, מוצגת לא פעם כדוגמה מביכה לתכנון לקוי. אבל בורגס מראה שדווקא המבנה הזה מעניק יתרונות פונקציונליים שונים כאשר בוחנים את העין כמערכת שלמה. מול הטענה שבשורש כך היד יש עצמות מיותרות מראה בורגס כי השילוב הגאוני של עצמות, רצועות גידים ושרירים בכף היד מעניק לו חוסן, גמישות וכוח שמעורר את קנאתם של מהנדסי רובוטיקה המתקשים בפיתוח זרוע מכנית בעלת ביצועים דומים.

תופעות נפוצות כמו כאבי גב תחתון או בעיות בשיני בינה אינן משקפות תכנון גרוע, אלא שימוש לא נכון במערכת. מכונית שלא מתוחזקת כראוי צפויה להתקלקל. אדם שמנהל אורח חיים יושבני וניזון ממזון תעשייתי צפוי גם הוא לסבול מתקלות.

סוג מיוחד של איברים שרידיים הם "איברים הומולוגיים" המככבים עד היום בספרי לימוד פופולריים. גם כאן מדובר בהוכחה אבולוציונית שימיה כימי דארווין.

הטענה היא שמבנים גופניים מסוימים – הדוגמא הידועה ביותר היא מבנה העצמות בגפיים העליונות – שומרים על דמיון בין יצורים שונים לחלוטין. כך למשל ניתן לזהות דמיון מובהק במבנה העצמות בין ידיים אנושיות, כנפיים של ציפור ואפילו סנפיר של לווייתן. דמיון כזה אין להסבירו אלא בכך שיצורים אלה חולקים אב קדמון משותף.

צריך לדייק שהטענה איננה רק לקיומו של דמיון כללי במבנה העצמות אלא לכך שמדובר במבנה עצמות שאינו אופטימלי לחלק מהיצורים הנושאים אותה, ובמילים אחרות "איבר שרידי". דוגמא לדבר הוא סנפיר הלווייתן בו ניתן למצוא מבנה עצמות דומה למה שיש בזרוע, עצמות שאין להן כל שימוש באיבר שהוא משוט פשוט ותו לא. לפי דארווין מבנה עצמות מיותר כזה הוא זכר לימים בהם היה הלווייתן יצור יבשתי המהלך על גפיים.

אולם בורגס מראה שסנפיר הלווייתן אינו "משוט פשוט". הסנפיר הוא איבר דינמי המתאים את נוקשותו ואת צורתו לצרכים הידרודינמיים משתנים לפי עקרונות הנדסיים מוכרים. עצמות הסנפיר אינם מיותרים כלל. הם מעניקים ללווייתן יכולת שליטה על תנועתו שמהנדס אנושי היה שמח לחקות.

ככלל טענת התכנון הגרוע מבוססת על היבריס: המחשבה שאנחנו יודעים מספיק על מערכות חיים ועל אופן בנייתם כדי למתוח עליהם ביקורת. מבחינה זו טיעוניהם של דוקינס, לנץ ואחרים מזכירים את אמרתו הידועה של ג'ורג' ברנרד שו על מבקרי ספרות: "מי שיכול, עושה. מי שלא יכול, מלמד. ומי שלא יכול ללמד, מבקר".

בורגס לא מסתפק בטיעון כולל אלא יורד לרזולוציות הקטנות. לאורך תריסר פרקים שאינם קלילים אך גם לא כבדים באופן מוגזם, הוא צולל אל האתגרים ההנדסיים של גוף האדם: המבנה הפונקציונלי של שורש כף היד; השילוב בין גידים, רצועות ושרירים ברגל האנושית; האתגרים ההנדסיים של בניית לב, ופתרונות ביולוגיים שונים שמזכירים מאוד פתרונות שבהם משתמשים מהנדסים מודרניים.

הוא גם מקדיש פרק כדי לפרט את טיעון תכנון-היתר: אם תת-תכנון מעיד על לקותו של המתכנן האינטליגנטי, תכנון-יתר מעמיד קושי גדול בפני המתכנן העיוור.

דוגמא לתכנון-יתר היא תיבת הקול האנושית המסוגלת להפיק מנעד עצום של צלילים המאפשרים שפה מפותחת אבל חורגים בהרבה מהנחוץ להישרדות. דוגמא נוספת היא התבונה האנושית שגדולה בכמה סדרי גודל מהתבונה המינימלית הנחוצה בשביל להעביר גנים לדור הבא. השילוב בין היכולת השפתית המפותחת לבין תבונה מוגזמת מאפשרים כתיבת סקירות על ספרים הדנים בשאלה אם הגוף האנושי מתוכנן באופן לקוי – הגם שקשה להצביע על ערך הישרדותי שיש לסקירות כאלה…

אחרי קריאת ספרו של בורגס קשה לא להרגיש שהדוגמאות הפופולריות ל"תכנון גרוע" נשענות על ביטחון עצמי מופרז יותר מאשר על הבנה הנדסית אמיתית. בסופו של דבר, כך מציע בורגס, לא העצב הוא התועה אלא הפרשנים האנושיים שממהרים להסיק מסקנות על סמך בורותם לפני שהבינו באמת כיצד המערכת פועלת.

Stuart Burgess, Ultimate Engineering: An Engineer Investigates the Biomechanics of the Human Body (2026)